אור ברסלב
כפי אהרן חלק א חושן משפט › סימן יד

כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל

חושן משפט · סימן יד

סימן יג

שאלה יעקב נלב"ע והניח אחריו ברכה בנים ובנות יצ"ו ואת דינה בתו נשואה לחנוך יצ"ו וחנוך הנז' הלך לפני מע' הרבנים יושבי על מידין באחת ערי האפריך יע"א לדרוש את ה' האם יש לו חלק ונחלה בנכסי הנעדר יעקב חמיו נ"ע מכח ירושה במקום שיש בנים זכרים יען עפ"י דיני הערכאות הבנות יורשות כמו הבנים האם גם בדין תורתינו הקדושה יש זכות לבנות או לא. ומע' הרבנים יצ"ו השיבוהו בכתב וז"ל נדרשנו להשיב לשואלינו דבר יעקב שמת וחל"ש והניח אחריו בנים ובנות מה יהיה משפט הבנות בנכסי אבוהון העוד להם חלק ונחלה עם אחיהן בנכסי אבוהון כפי דין תורתי' שתתעלה.

תשובה דבר זה כתוב בביאור בתשב"כ איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו הרי מבואר שאם יש לו בן הוא היורש ואין לבת במקום בן כלום. שנוי בתשבע"פ במס' ב"ב פ' י"ן ד' קט"ו ע"א שנו חכמים בלשון המשנה וזה לשונם סדר נחלות כך הוא. איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו בן קודם לבת. כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת. הרי מפורש מן המשנה שאין לבת במקום בן כלום ואי' שם בגימר' ע"ב א"ר הונא כל האומר תירש בת עם בת הבן אפי' נשיא שבישר' אין שומעין לו שאינן לא מעשה צדוקים דתנייא בכ"ד בטבת תבנא לדיננא שהיו צדוקים אומרים תירש הבת עם בת הבן נטפל להם ריב"ז וא"ל שוטים מנין זה לכם ולא היה אדם שהחזירו דבר עכ"ל. הרי מבואר לפניך שאפי' הצדוקים הכופרים בתו' שבע"פ לא טעו אלא בבת עם בת הבן ששתיהן נקיבות אבל בבת בין הבנים לא עלתה אפי' על דעתן המשובש כיון שמבואר ומפורש בתו' שבכתב. משולש בפוסקי' הרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה והגימר' הנז' כצורתן בלי חולק וגם הרמב"ם כ' בראש ה' נחלות וז"ל ס' נחלות כך הוא מי שמת יירשוהו בניו והם קודמים לכל והזכרים קודמין לנקבות בכ"מ ואין לנקבה עם הזכר ירושה וכו' לפיכך מי שמת בן איש בן אשה אם הניח בן יורש הכל לא נמצא לו בן לעולם מעיינין בזרעו של בן אם נמצא לבנו זרע בן זכרים בן נקבות אפי' בן בת בנו ע"ס העולם היא תירש הכל לא נמצא לו זרע בן חוזרין אצל הבת וגו' עכ"ל מה שצריך לעניינינו עי"ש. וכן העתיקו הטור ומר"ן בשולחן הטהור סי' רע"ו לך נא ראה. באופן שעלה בידינו מתשב"כ ותשבע"פ משנה וגימר' וכל הפוס' מראשון שבראשונים עד אחרון שבאחרונים שהזכרים הם היורשים את נכסי אביהם ואין לנקבות כלום במקום הזכרים והלהג בזה הרבה יגיעת בשר כי דבר פשוט וברור הוא מתורתינו הקדושה ולא נחלק ולא יחלק בו שום אדם מעולם וכל המהרהר בזה אינו אלא כמביא לבלר וקולמוס וכותב שאין לו חלק לא בתשב"כ ולא בתשבע"פ. ובא וראה מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' בעניינינו הביאה מר"ן הב"י ז"ל בה' דיינים סי' כ"ז וז"ל לילך בדרכי הגויים ובמשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוי ואפי' גזילה ישיב רשע מקרי כדאי' במס' ב"ק פ' הכונס ובכלל עוקר כל דיני התורה השלימה ומה לט לספרי הקודש המקודשים שחיברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי חלילא לא תהא כזאת בישר' ח"ו שמא התורה תחגור שק עליהם עכ"ל הטהור והקדוש זה משפט תורתינו הקדושה לכל אשר בשם ישר' יכונה

ונכון לבנו בטוח בה' שכל המרחיק עצמו מממון שאינו שלו עפ"י תורתי' הקדושה ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו ויחי ויתן לו מזהב שבא יראה זרע יאריך ימים כ"ד החותמים וגו' וחתימי עליה רבני מתא יצ"ו שיחל"א. וסמוך לחתימת הרבנים יצ"ו שרטט וכתב חנוך הנז' בכ"י וז"ל אנא הח"מ מודה על עצמי אלי קראת שאין מה מכתוב לפו"ק ופי' המתו אלי כיפ' תוה"ק אלי לבנת מא יורתוש מעא לאולאד. ומן גי"ת אלי אנא יאודי בן אברהם יצחק ויעקב ועמדו רגלי אבותי על הר סיני ראני נדיכלאראר עלה רוחי ברצוני הטוב וסלקתי כל כח וזכות המגיע לי מצד אשתי דינה בת חמי יעקב נ"ע בירושת אבוהא מדין ערכאות ולא נשאר לי ולאשתי נגד אחיה וסילוק זה הוא בכל אופן המועיל וקבלתי עלי אחריות אשתי דינה ת"מ הנז' איצ"א צאר וטלבתהום פי"ל ירושה כפי הערכאות מלזום עלייא באש נכלסום עספ"א מכיסי וממוני ונגמר הסלוק הנז' מידי בקש"ב במדל"ב בכל אופן המועיל וכיפ' אד אשי חאק ראני נפי' רמאר' פי' האד לכאגיט' ח' פ' יום פ' הקטון חנוך יצ"ו.

והנה לא עברו ימים מועטים עבר עליו רוח קינ"ה על חנוך הנז' ותבע לאחי אשתו ראובן ולוי בעש"ג שיתנו לו חלק ירושה מצד אשתו כמשפט הערכאות ויורשי יעקב הנז' להיותם טרודים בזמן הנז' בפטירת אביהם נ"ע לא היה להם פנאי לעמוד כנגדו בערכאות ולהשקיטו מעליהם נתנו לו סך מה וקיבל וכתב בערכאות שקיבל חלק ירושת אשתו בנכסי אביה עתה שואלים הלכו יורשי יעקב הנז' יצ"ו האם כפי דין תורתינו הקדושה יש לו לחנוך הנז' להחזיר לאחי אשתו מה שלקח שלא כדין או לא יורנו המורה לצדקה מה יהיה משפט הבער ומעשהו ושכמ"ה.

תשובה אנוכי היום גלותי' כדגלו אינשי מהדר אפיתחי בשלוחתייהו דרבנן תקיפי דארעא דישר' מלכי ארץ ורוזנים. קלני מראשי כל עצמותי אלו הן הגולין' מנתחי מהדדי ולא קרב זה אל זה כי עייף אנוכי תש כח ואין אונים. והנה יד שלוחה אלי עמד השואל ושאל על דין עסק ביש נחלה זו מבוהלת נחלה בלי משריס' צרת הבת יורשת נחלה בן הבנים אשר לא כדת של תורה למרות עליון בשאט בנפש לעבור אמימרא דרחמנא מקרא מלא הא אפי' של בית רבן יודעים קטני קטנים. מי שמע כזאת ולא יקרע סגור לבבו לי"ב קרעים שאינם מתאחים אך בשרו עליו נעשה חידודין עשאה מן הקוצים ואת הברקנים אוי לדור שכך עלה בימיו אתו דרדקי האידנא רשיעי נינהו המטים עקלקלותם זדון ליבם השיאם להאביד ולהרוס כרם ה' צבאות זו פרשת נחלות ולשרש אחריה הן הן פריצי הדור כידור' תהפוכות המה בנים. משחיתים איקרו קודחי אש מאזרי זיקות מושכי העון בחבלי השוא רוצים ליחנק ותולים עצמם באילן ששרשיו מרובים דינא דמלכותא ומנהגא שוא ידברו בשפת חלקות אין זה כ"א רוע לב אשר הלך חשכים אחרי גילוליהם אשר הם זונים. לא יער הוו ולא דובים לא דינא איכא ולא מנהגא איכא אך בזאת גברה יד בעלי זרוע כל היום חמס ושד ירבו בטוחות למרגזי אל הן הן עזי פנים שבדור גוי עז פנים. מדחציף כולי האי להרים יד על תורתינו מהקדושה למעול מעל בה' לרשת משכנות לא לו ש"מ קצף במלכו ובאלהיו נפסל ביוצא לית ליה חולקא באלהא דישר' ויפרקו עול ויאמרו מי אדון לנו לא אדונים.

שאגתי מנהמת מפני חמת המציק הציקתני רוח בטני כי אראה כי אזלת יד ואפס עצור מי נתן למשיסה אמרת ה' טהורה ואיככה אוכל וראיתי עטרת גאות תוה"ק הגיע לארץ ואין מקנא ואין מושיע לה מדוע קמאי הוו מסרי נפשייהו אקדושת ה' ועתה איחסור דרי וילכו אחורנית אשתנו לגריעותא סדר זמנים.

אל ההרים אשא עיני חכמי וגדולי ישר' אשר כח בהם לשבר מתלעות עול קומו השרים שימו איש חרבו על ירכו עברו משער לשער במחנה העברים לבער קוצים מכרם ה' צבאות רשעים יאבדו לא יקומו אשרים וחמנים. הלא לאמונה חובה עלינו להרים כשופר קולינו נחנו טפינו נשינו לקרוא אחריו מלא כי בפשיטות נקרא חמסן ואלם וכופר בתורת משה תשב"כ ותשבע"פ וכל טצדקי דמצינן למעבד עבדינן לבל יפול משערת תוה"ק ארצה ואפי' אות אחת מד"ס אשר גבלו הראשונים. הדברים ק"ו באיש אשר כזה הלא הוא אמר בפה מלא ובידו מלא לאמר כי אחרי שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני ועפ"י דין תוה"ק אין לו חלק ונחלה בנכסי חמיו יעקב הנז' הרי מו"מ ידו מסולקת ולא עוד אלא שקיבל עליו אחריות אשתו להחזיר ליורשים אם תתבעם ותזכה בערכותיהם ואיך בזמן מועט טח מראות עיניו ומהשכיל לבבו ולקח בשאט בנפש ממון שאינו שלו כמרים יד בתו' משה ומגלה פנים. לא יועיל הון ביום עברה וחמת המלך אשר לא ישא פנים.

ואם אמנם לאיש אשר כמוני דלא צילא דעתאי מדלג על הערי"ם כדרך יום כה ובדרך יום כה שלא הזמן גרמא להשיב אמרים נכוחים דומיה תהילה באמת אמרו שמעתא בעייא צילותא לב שמח יטיב פנים מסבירות להצהיל פנים.

בכל זאת דחקתי ונכנסתי לעשות רצון השואל אשר הפציר בי וחביבותיה גבן תאוה הוא לעינים שלם במידות ובדעות ברוך מבנים. ואבוא היום הלא בראשי פרקים אתן זה לפני גדולי ישר' רבני אלפין אשר בית ישר' נכון עליהם כי להם משפט הגאולה להרים מכשול מדרך עמנו פן תפסה המספחת והבית ימלא כולו קמשונים. וזה החלי בעזר צורי וגואלי

אע"ן ואומר אם בנ"ד חנוך הנז' עדין לא קיבל מאת יורשי יעקב הנז' חלק ירושתו לא היה הדבר צריך לפנים ואמינא ליה זיל קרי בי רב הוא כמו שכבר הורוהו ב"ד עליונים למעלה מקרא ומשנה ותשו' הרשב"א הנז"ל ומה נוסיף עוד לדבר את אשר כבר עשוהו זה שנים לא כביר נדפס ס' נחלה לישר' להר' המפורסם כמהר"מ חזן ז"ל כשמו כן הוא האריך הרחיב בפרט זה במי שמבקש לעקור נחלה דאוריי' ותולה עצמו בעש"ג ושם האריך הרחיב ויחלק עליהם לד' סעיפים. הסעיף הא' הוכיח במישור בנדונו מי הוא היורש באמת אשר לו משפט הירושה עפ"י דין תוה"ק אשר זה הסניף אין צורך לנו כי בנ"ד כ"ע ידעי לה שאין לבת בן הבנים שום צד ירושה כלל והכתוב צווח ע"ז לבד עישור נכסי לנישואי הבנות וזה דין פשוט שגור בפי כל ישר'. הסעיף הב' ריבה וקיבץ דעות כל הפוס' ראשונים ואחרונים שדיני הירושות איסורא רבה איכא לדונם בדיני הערכאות ואפי' בערי איברופא שדנין דיני ממונות עפ"י הערכאות ויש להם על מה שיסמוכו בדיני ממונות מ"מ בדיני נחלות אין שום התר וכל המבקש לרשת נחלה עפ"י דיני הערכאות שלא כדין תוה"ק כ' שם ד' מ"א ע"א וע"ב כי הוא ממש כופר בתורה ובדברי הנביאים ומחלל את ה' בפרהסייא ופוקר בתורה בזרוע רמה ונקרא גזלן מפורסם ונקרא צדוקי יוצא מכלל דת ישר' רח"ל. הסעיף הג' האריך הרחיב לבאר כל דברי הפוס' שכתבו דבדיני הירושות לא אמרי' דינא דמלכות' דינא ויסוד המעלה הם דברי הרשב"א הניתנים למעלה ואחריו נמשכו כל הפוס' ראשונים ואחרונים והט' דכל דבר שאין המלכות מקפדת ומחזרת עליו ואינו ענין הנוגע למלכותו ויישוב מדינתו לא מקרי דינא דמלכותא ובענין הירושות אם ירש ישראל את ירושתו כמשפט תוה"ק אין מגיע מזה למלכות לא נזק ולא תועלת בזה לא אמרי' דינא דמלכותא. הסעיף הד' הורה באצבע באר היטב מדברי הפוס' איך שכל רבני הגולה מחוייבים לנקום נקם מהאיש אשר יעשה בזדון לזכות בדיני ירושות עפ"י שום דת אחרת אשר לא מבנ"י המה ולרדוף אחריו עד ד"ן בכל אלות הברית ולכופו עד שישמע אל דברי תורה.

הן אלה קצות דבריו בקיצור ושם מבואר כל פרט ופרט ברוחב גדול ועל הפסק הסכימו כל רבני ישר' ממזרח וממערב מצפון ומים רבני א"י ד' ארצות החים יוב"ב ורבני קושטאנדינא ורבני סאלוניקי ורבני אזמיר וכל רבני גדולי אשכנז כולם יצ"ו אשר הם חיים עדנה ואשר חלקם בחים נצחיים תנצב"ה וכמה קללות קיללו וכמה אלות יצא מפיהם רח"ל לאיש אשר אלה לו עושה בעברת זדון לתבוע ירושה עפ"י ערש"ג מלבד כי מזה כמה שנים בזמן מהרשד"ם ז"ל כבר נעשית הסכמה אחרת וחתימי עלה רבני א"י ת"ו ורבני קושטא ורבני סלוניקי בכל אלות הברית וחומרות התורה על ענין זה וכמ"ש מהרשד"ם בחלק אה"ע סי' קל"א. א"כ בזה יש דיי והותר לברר משפט האיש הלזה הכופר בתו' ולא היה צורך להאריך עוד.

אכן יען בנ"ד קיבל חנוך הנז' מיד יורשי יעקב הנז' סך מה כמבואר בשאלה ועתה מבקשים יורשי יעקב שחנוך הנז' אשר רצח וגם ירש יחזיר להם מה שלקח שלא כדת של תורה צריך אני להאריך ולבאר קצת במה שנוגע לענין זה. ואומר הנה רבינו הגדול הרשב"א אשר בית ישר' נכון עליו בתשו' הרמתה המוצגת למע' בפי' כתב ואפי' אם גזילה ישיב רשע מיקרי וגו'. הנה מבואר דכל מי שנוטל ירושה עפ"י עש"ג שלא כדת של תורה מחוייב להחזיר כדין גזלן ממש דכל ימיו בעמוד והחזר קאי וזיל בתר טעמא שכתב הרשב"א דכל שאין המלך מקפיד ליכא משום דינא דמלכותא וא"כ מאין הרגלים לזכות בדבר שאינו שלו ודאי חייב להחזיר אלא דאף לכשיחזיר אכתי שמו עליו רשע מקרי על שעבר אלפניהם. ובהדייא כ' מהריב"ל ז"ל הב"ד הר' בעי חיי ח"מ ח"ב סי' מ"ט וח"א סי' קנ"ח וסי' י"ו וז"ל מנהג שנהגו במקום האנוסים בהיותם בגיות ואח"כ באו לחסות תחת כנפי השכינה במקח וממכר אזלי' בתר מעיקרא ומאי דהוה הוה ובענין ירושות מסתברא לי שאם יהיה חי' בין דיניהם לתורתינו ל"מ אם לא באו הנכסים ליד המקבל וגו' דיהבינן לכל א' כדין תו' אלא אפי' זכה כ"א בחלקו כשיחזרו למוטב דיינינן להו כדין ישר' עכ"ד וכ' עליו הר' ב"ח בסי' ע"ט וז"ל ואיכא למידק למה הפריז על המידה לו' דאפי' באו לידם מוציאין מידם ודיינינן להו כדין תו' והלא הוא מהסוברים דאם נהגו לדון עפ"י דיני העכו"ם הולכים אחריו אל"ו מוכרח לו' דסו' הר' כחי' שחלקנו דבמקח וממכר הו"ל כאילו התנו אבל בירושה דממילא אתי ל"מ מנהג לעקור ד"ת וגו' ע"כ.

אמנם לעומת זה הא איכא מר עוקבא התייר הגדול הריב"ש ז"ל בתשו' סי' ב"ן הב"ד הר' בד"מ סי' רמ"ח אות ב' וז"ל שם מה שכתבת שאחריך לאשה אחרי מיתת הבת אינו כלום זה אמת היה אם היה זה נעשה בן היאודים במקום שדנים דיניהם כדיני ישר' אבל המצוה הזה היה דר במיורקא בחזקת גוים וכן האשה הבאה לירש מכח הצואה היא בחזקת גוים וגו' וגם ביהדותן היה להם לדון בדיני הגוים כי כן נהגו מעולם קהל מיורקא וא"כ איך ילך ויסע ממקומו וילך לארץ מרחקים שידונו לו בדיני ישר' יבואו למאיורקא לפני הדיין שלהם הנזכר ומי שיזכה ויחזיקוהו הנז' בנכסי המוריש הוא היורש עכ"ד. הנה הריב"ש ז"ל חולק על הרשב"א וסובר דגם בדיני ירושות אם מנהג העיר לדון בעש"ג צריך שידונו על פיהם עם כי באמת ס' הריב"ש היא תמוהא ויחידאה כמו שנבאר להלן מ"מ הגאון מור"ם ז"ל העלה אותה על השולחן הטהור שם בסי' רמ"ח בהגהא גם מתוך דברי הר' בעי חיי בתשו' י"ו מח"א נר' דמהר"ש ן' וילסיד ז"ל מסתמיך ואזיל לעשות מעשה בצואה לדון אותה כדיני גוים עפ"י תשו' הריב"ש הנז'.

ומעתה הנה מקום ימצא המתעקש לו' דאעפ"י שלא טוב עשה חנוך הנז' ליקח ירושת אשתו בן הבנים הפך רב הפוס' ראשו' ואחרונים דקיימי בשי' הרשב"א הנז' מ"מ אחרי שכבר לקח והוא תפוס בהם מצי למימר קי"ל כדעת הריב"ש ומור"ם ודעימייהו דגם בירושות אם מנהג העיר לדון בערכאות הולכין אחריו וגדול כח המחזק למימר קי"ל אפי' באיסו' דפתיך ביה ממונא כידוע. לזאת אומר דהא ליתא מכמה טעמי חדא דהרשב"ץ ז"ל בתשו' ח"א סי' ס"א חלק על הריב"ש בזה בפה מלא ומור"ם ז"ל לא ראה תשו' הרשב"ץ. ותו דמור"ם גופיה ז"ל סתר את דבריו דבסי' שס"ט סעיף י"א פ' הך תשו' הרשב"א וז"ל הנושא אשה במקום שדנים בדיני עכו"ם לא יוכל אבי אשתו לומר כל הנושא אשה ע"ד המנהג הוא נושא ונידון הדבר בדיני עכו"ם שאם מתה לא ירשנה בעלה דלא אמרי' ד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך וכו' עכ"ד. הרי דמר ניהו גופיה פסקיה לדינא דהרשב"א ז"ל כותיה וכטעמיה וזה דלא כהריב"ש. והנה מהרימ"ט ז"ל בח' ח"מ סי' ו' כ' על מור"ם שהלכה זו מקופחת ושאין כונ' הריב"ש כמו שהבין מור"ם והשיא דברי הריב"ש לכונ' אחרת עש"ב דכ' ואפשר לו' ע"ד של מור"ם ז"ל משום דהך דינא דלשון מתנה ליורש ירושה הוא עיקר ט' משום דלא עקרה מתו' ירוש' לגמרי ואוקמיה אמתנה דאי עביד הכי מהני וגו'. דאל"כ הו"ל לשוויי מתנה גמורה הילכך באותם העומדים בחזקת גוים וא"א להם לזוז מנימוסיהם כי אפסקיה אמרי' בתורת מתנה הוא דיהיב וכ"ת נעקריה בהדייא ונשוייה מתנה הא לא מצי דנימוסיהם נקטי ואזלי וגו' ע"ש. והן הן דברי הסמ"ע שם ס"ק כ' אפי' שקיצר בדבריו אין ס' שכוין לזה. נקטינן מדברי הרבנים הנ"ל דאף מור"ם ז"ל אזיל ומודה לדינו של הרשב"א דבירושות ליכא דינא דמלכותא ושנייא הך דהריב"ש הואיל ועשה צואה ואמרי' דהו"ל כמפרש דבתורת מתנה יהיב ואף לפי דוחק לא ניחא להו לרבנן בחי' זה וכ' עליו שה' זו מקופחת והביא דברי הרשב"ץ שחלק עליו וכ"כ הר' בעי חיי שם בסי' קנ"ח ז"ל אבל הריב"ש בסי' ב"ן חולק על הרמב"ן והרשב"א ובאמת שדברי הרשב"א עיקר וגו' גם הרשב"ץ בתשו' שהוא אחרון מסכים לדברי הרשב"א וכן הר' בב"י ח"מ סי' כ"ו תפס להלכה דברי הרשב"א והשמיט דברי הריב"ש ולא הזכירם גם מהרשד"ם ומהר"י אדריבי ובעל משפט צדק סתמו כן וכן מצאתי תשו' כ"י למהריב"ל וגו' והר' בעל המפה העתיק תשו' הריב"ש בסי' רמ"ח ותשו' הרשב"א בסי' שס"ט נר' דס"ל דלא פליגי הרשב"א והריב"ש וכמ"ש הסמ"ע ואף לפי ישובו יראה המעיין דמלבד נדון הריב"ש אין לדון ולהתנהג בדיני הערכאות עכ"ד ויש להעיר איך לא זכר שר תשו' רבו מהרימ"ט ז"ל דכל יומא שמעתתיה בפומיה והוא תנא דמסייע ליה ממש. וס' הבהיר כנה"ג אינו בנמצא פה העירה לראות אם רמזה שם.

ומר"ן מלכא גדול הדור האחרון בחק"ל תפוחין ח"מ ח"ב סי' נ"ג אך חילק עוד לישב דעת הריב"ש שלא יחלוק על הרשב"א וישוב דברי מור"ם ז"ל דלא ניסתור מדידיה אדידיה דשנייא נדון הריב"ש שהמלכות היתה מקפדת אם ידונו בדיני ישר' ואיכא סכנה בדבר לא נצטוו להסתכן ע"ז ונסתייע מדברי התשב"ץ ע"ש ד' ץ' ע"א וע"ד ובכי הא אפי' הרשב"א מודה דמנהג כזה הולכים אחריו עש"ב. ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת עיניך הרואות איך איתבר חצביה דהמתעקש הנז' ולא נשאר לו על מה לסמוך אי מצד דס' הריב"ש הנז' היא יחידאה וזרה נגד כל הראשונים ושכנגדו חלוק עליו התשב"ץ ז"ל ובחד לגבי חד לא מצי למימר קי"ל כ"ש דהרשב"א והרמב"ן עיני כל ישראל קיימי בשי' התשב"ץ ודלא כהריב"ש ואם ישען על ס' מור"ם. הלא מור"ם תבר לגזיזיה דהוא עצמו פ' להלכה כס' הרשב"א אם יתקרר דעתו של המתעקש בישוב הרבנים הנז"ל דשנייא נדון הריב"ש דהוי צואה והו"ל כמפרש או דשם היתה המלכות מקפדת לבל ידונו כלל בדיני ישראל וסכנה איכא. הנה בנ"ד אין שום א' מהטעמים הנ"ל לא צואה איכא ולא סכנה איכא והמלכות אינה מקפדת על מי שירצה להתדיין בדיני ישראל כידוע ומכ"ש דמר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו במקומות אלו ואחרי דברו לא ישנו פסק להדייא תשו' הרשב"א הנז' ולא העלה על דל שפתיו תשו' הריב"ש כלל א"כ לא נשאר משען ומשענה לחנוך הנז' ואפי' קנה רצוץ אין לו לישען עליו ומחויב ועומד הוא עפ"י דין תוה"ק להשיב את הגזילה אשר גזל ואת העושק אשר עשק כולי האי ואולי יתעשת האלהים לו.

גם מהר"ש ן' ויילסיד ז"ל לא סמך בכל כוחו על תשו' הריב"ש הנז' כנר' מסיום דברי הר' בעי חיי שם בסי' י"ו ודוק'. ואעפ"י שבסי' קנ"ח כ' שבסי' י"ו כתבתי שהר' מהר"ש ן' ויילסיד העלה כדברי הריב"ש וגו'. נלע"ד דסירכא דלישנא נקט והמדקדק בתשו' בסי' י"ו יר' דעיקר סמיכתו לא היה ע"ז.

ואשקוטה ואביטה דעדין לא יצאנו י"ח מהמצטרך לבירור שאלתינו ועדין ימצא המתעקש מקום לומר דגדול כח המוחזק והוא זה כי הנה המתבאר מדברי מור"ם בסי' שצ"ט דטעמו של הרשב"א שכ' דהנושא אשה במקום שדנים כדיני כותים לא יוכל אבי האשה לומר ע"ד המנהג הוא נושא וליכא בזה משום דינא דמלכותא טעמו הוא משום דלא אמרינן ד"ד אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה אבל לא שידונו בדיני עכו"ם שכן דקדק מור"ם וכ' וליכא בזה משום ד"ד דלא אמרינן ד"ד אלא במה שהוא הנאה למלך וכו' וכן נר' ממאי דסמיך מר"ן הב"י ז"ל בסי' כ"ו שתי תשו' הרשב"א ז"ל אהדדי שאחר תשו' הרשב"א דהנושא אשה במקום שדנים בדיני כותים וסיים חלילא לא תהא כזאת בישראל תכף סמך לה תשו' האחרת של הרשב"א שכתב לא אמרו דד"ד אלא מדברים שהם מדיני המלכות וכו' אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו משפטי המלוכה והערכאות דנים לעצמם שאם אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל ע"כ ואעפ"י שיש קצת שנוי בדברי מור"ם מדברי הרשב"א כבר כ' הסמ"ע שהכונה אחת ע"ש.

ואם כנים אנו בזה א"כ יש מקום לומר דסברת הריב"ש הנז' שכ' ילכו למאיורקא וידונו שם לאו ס' יחידחה וזרה היא דהא איכא כמה גדולים קיימי בשי' זו דאמרינן דד"ד אף בדבר דליכא הנאה למלך כמו שהביא הר' בב"י ז"ל בסי' שס"ט מחו' ד' משם מהרא"י בתשו' דדעת הר"י בר פרץ שהביא המרדכי בפ' הגוזל בתרא הוא דבכל מילי אמרינן דד"ד גם במאי דליכא הנאה למלך גם לעיל מזה הביא הר' ב"י דברי הר"ן פ"ק דגיטין שכ' בשם י"א דלא אמרינן ד"ד אלא בדבר שיש הנאה למלך וכ' עליו ול"ן מדאמרינן בפ' חזקת וגו' ע"ש גם הר' בד"מ ס"ק ג' כ' דבמרדכי פ"ק דגיטין מבואר דאפי' בין ישראל לחבירו יש משום ד"ד וכן משמע מדברי התוס' ות"ה שכתבתי לעיל דבריהם לענין משכון עכ"ד הנה מ"ש שכ' לעיל לענין משכון בסי' שנ"ו ס"ק ד' הביא דברי הת"ה ובסי' ע"ג ס"ק ו' הביא דברי המרדכי דמשכון. ובפי' ס"ח אות ג' הביא הר' בד"מ דעת הר"ן והמרדכי הנז' ע"ש.

ומעתה ק' על כל הרבנים שהבאנו לעיל מהרימ"ט והר' בעי חיי מה להם כי יצעקו על הריב"ש שכ' ילכו וידונו במאיורקא שדבריו הם הפך דברי הרשב"א והרמב"ן ואדתיקשי ליה מדברי הרשב"א והרמב"ן תסייעיה מדברי המרדכי והר"ן רבו ודעמייהו דסברי דאפי' במידי דליכא הנאה למלך אמרינן דינא ד"ד ומי סניה סברות הראשונים הנ"ל אם גם הריב"ש יהיה דעתו כא' מהם לא ביש לן וממילא יפול כל היסוד אשר בנינו ויהרס כל הבנין ויוכל חנוך דנ"ד למימר קי"ל כס' הריב"ש ורבים מהגדולים אשר איתו דסברי מרנן דדינא ד"ד אף בדברים שאין בהם הנאה למלך וממילא גם מס' מר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו הוא מוצל דאם בסי' כ"ו הביא מר"ן ז"ל בב"י ס' הרשב"א הלא בסי' שס"ט הביא ס' המרדכי והר"ן שהם חולקים על הרשב"א והוא ז"ל לא הכריע גם בס' הקצר לא הזכיר מר"ן מזה כלל ולא גילה דעתו לא בסי' כ"ו ולא בסי' שס"ט.

ולא זו בלבד אלא דכד דייקינן שפיר עינינו הרואות דגם רבינו הגדול בב"י ז"ל לא העלים עין מתשו' הריב"ש ואפי' אם לא ציין תשו' הריב"ש דסי' ב"ן הלא הראה לנו תשובה אחרת של הריב"ש דקאי באותה שיטה דהך דסי' ב"ן שהרי הר' ב"י בסי' כ"ו תכף אחר שסיים תשו' הרשב"א הנז' כ' עיין מהרי"ק שרש קפ"ח ושרש א' ושרש ט' ובהריב"ש סי' קע"ט עכ"ד. הנה רמז תשו' הנז' של מהרי"ק דקאי בשי' הרשב"א כמו שיראה הרואה שם ואח"ך רמז לתשו' הריב"ש סי' קע"ט ורצה לומר שחולק הריב"ש על הרשב"א ומהרי"ק. ולדעתי אי אפשר לומר ונקה בכונת רבינו הב"י שודאי כיון לומר שהריב"ש חולק שהרי הריב"ש שם נדונו בראובן שמת ולא הניח יורש ולו שתי נשים ותבעו נשיו את אם ראובן לפני השופט הישמעלי שתפרע להן כתובתן מנכסי בנה וגזר השופט על אמו של ראובן שתמכור הבית של עזבון בנה לפרעון כתובת נשיו וכן עשתה עפ"י גזרת השופט מכרה הבתים ע"י סרסור וקנה אותם שמעון עפ"י השופט ופרעה לנשיו כתובתן אח"ך באתה א' מנשי ראובן ובקשה משמעון שימכור לה חצי הבתים בדמים עצמם שקנאה ונתרצה שמעון ומכר לה עפ"י תנאים וגו' וגם שאחרי מותה לא יהיה לה כח ורשות להנחיל ליורשיה גוף הבתים אלא הדמים שנתנה לו ומתה האשה הנז' ויורשיה לא נתרצו בדמים אלא רוצים גוף חצי הבתים. והשיב ז"ל ואומר לפי מה שבא בשאלתך שנשי ראובן הזמינו את אמו לפני השופט ותבעו כתובתן והשופט צוה והרשה את אם ראובן למכור מנכסיו ונתנה הבתים לסרסור וקנה אותם שמעון עפ"י השופט הנה מכירה זו קיימת לשמעון אף אם אין אימו של ראובן ראויה לירש נכסיו בדין תורתינו שהרי כיון שהשופט צוה עליה והרשה אותה הרי היא כמו שליח השופט וכל שמכרה שוה בשוה קיים וגו' שהרי היא עצמה היתה יכולה למכור לפרעון כתובתה כל שתמכור לאחרים ולא תעכב לעצמה דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום ושליח השופט הרי הוא כשופט אפי' לענין טעות ואעג"ב דבפ' אלמנה ניזונת איכא פלוגתא אי שליח כדיינין או כאלמנה לענין טעות ואיפסיקא הלכתא דשליח כאלמנה היינו מטעמא דאיתמר התם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו והכא ליתא לההוא טעמא דהא השופט יחיד הוא ויש לו יכולת בהורמנא למלכא וגם מה שהוא ממנה ומרשה הרי הוא כמוהו דהא לא דמי לאלמנה שמוכרת לצורך עצמה ודמי לשופט שמוכר לצורך אחר ואפי' לענין טעות אם טעה במכר ומכר בזול הרי הוא כמוהו כ"ש כשלא טעה לענין שהמכר קיים וגם שנעשה בפני השופט כפי דיניהם וכו'.

ואני אומר שהתנאים שהתנה שמעון עם האשה קיימים ואין ליורש שלה זכות בגוף הבתים כל שיתן לו שמעון הדמים וכו' ובסו"ד כ' ומה שטען היורש שהאלמנה זכתה קודם לכן בבתים בפני טובי הקהל בפרעון כתובתה ברצון אם הנעדר אותה זכיה אינה כלום כל שלא הגבו לה ב"ד הבתים כהלכה שהרי אם הנעדר אינה יורשת בנה ואין רצונה בזה מעלה ומוריד כיון שלא היתה שליח ב"ד ולא שליח השופט אז והאלמנה אינה יכולה למכור לעצמה וגו' ואין היורש הזה יורש הנעדר שיטעון מחמת ירושתו גוף הבתים אלא יורש האשה והיא לא היתה לה בבתים זולתי שעבור כתובתה וכבד נתקבלה כתובתה בפני השופט עכ"ד הצריכים לענייננו.

המתבאר מדברי הר' אלו דהמכי' של השופט קיימת ואפי' אם טעה דאלים כוחו כמו ב"ד שטעו מט' דאתי בהורמנא דמלכא וזה דלא כדברי הרשב"א ומהרי"ק שהרי זה דין שבין אדם לחבירו ואין בו הנאה למלך ולדעתם המכי' של השופט לא מעלה ונא מורדת וכיון שאשת ראובן החזירה המעות שקיבלה משמעון בפירעון כתובתה על מכר הבתים הנז' לפי דעתה א"כ הדרי זוזי למרייהו והקרקע נשאר להאלמנה בפרעון כתובתה או לכל הפחות עדיין הוא ברשות הנעדר ומשועבד לכתובתה וירשו יורשי האשה גוף הבתים מכח כתובת האשה ואין ס' שבנדון הנז' נשבעה האשה שבועת אלמנה כשגבתה מעות חצי הבית בכתובתה מדלא הזכיר הר' מזה ועיין באה"ע סי' צ"ו ס"א ובהגהא שם ובבאה"ט ס"ק ה'. או שסבור הר' שכיון שראובן לא הניח יורש אינה צריכה לישבע דעיקר שבועה זו היורשים משביעים אותה וכיון שאין לו יורשים מי משביע אותה. אלא שזה דוחק שא"כ יחלוק הר' ז"ל על הרי"ף דבהדייא כ' בתשו' סי' ג"ן דאפי' אין שם יורשים ב"ד חייבים להשביעה ע"ש.

איך שיהיה אם נאמר שמעשה השופט לא הועיל מט' דד"ד יש מקום לומר שיזכו יורשי האשה בגוף הבתים הנז' מצד שעבוד כתובת אשת ראובן ואילו הריב"ש ז"ל קפסיק ותני דהמכר קיים כיון שנעשה עפ"י השופט והתנאים קיימים ואין לאשה בגוף הבתים רק הדמים דווקא זה ודאי מורה באצבע דהריב"ש חולק על הרישב"א ומהרי"ק וס"ל דבכל מילי אמרינן דינא ד"ד כדעת אותם הגדולים שזכרנו והיינו שיטתיה ז"ל דסי' ב"ן שכ' ילכו למאיורקא וגו' ונמצא רבינו הב"י ז"ל ידע ליה שפיר דהריב"ש חולק על הרשב"א ולזה ציין וכ' ובהריב"ש סי' קע"ט ועל כרחך לומר כן בפי' דברי הב"י ז"ל דאי לאו הכי מה היתה כונתו ז"ל בציון דברי הריב"ש אלו דאי אפשר לו' שכיון לומר דהריב"ש קאי בשי' הרשב"א כמו שציין תשו' מהרי"ק ז"ל. זה לא יתכן לאומרו שהרי תשו' הריב"ש ק' לזווגה עם תשו' הרשב"א.

והגה מור"ם ז"ל באה"ע ס"ס ק"ד פ' תשו' זו של הריב"ש וז"ל י"א דדיין שנתמנה עפ"י הורמנא דמלכא ומכר ע"י שלוחו עדיף משאר שליח ב"ד והוו כב"ד שטעו ומכרו קיים וכ"ש אם מכרו בעצמו ריב"ש סי' קע"ט עכ"ד. והשתא ק' עוד על מור"ם דדבריו סתרי דאילו בח"מ סי' שס"ט פ' דברי הרשב"א ומהרי"ק וזה דלא כהריב"ש דהא הך נדון דריב"ש דבר שאין בו הנאה למלך וקאמר דמעשה השופט קיים משום דאית ליה הורמנא דמלכא והחילוק שחילקו מהרימ"ט והסמ"ע בישוב סתירת דברי מור"ם מסי' רמ"ח לסי' שס"ט הב"ד לעיל דשאני הך דריב"ש דסי' ב"ן לפי שעשה צואה ואמרינן דהו"ל כאילו פירש שנותן בתו' מתנה ולא בתורת ירושה ע"ש זה אינו שייך בתשו' זו דסי' קע"ט.

ודע שבכל מה שטרחו מהרימ"ט והסמ"ע לזווג תשו' הריב"ש דסי' ב"ן עם תשו' הרשב"א הנז' עפ"י חי' הנז' דשאני מצוה בערכאות דחשבינן ליה כאילו פירש ואמר בלשון מתנה לפקע"ד עדין לא עלתה ארוכה ואין זיווגם עולה יפה שהרי עינינו הרואות להרשב"א ז"ל בתשו' ח"ג סי' קכ"ט ז"ל ראובן מת ועשה צואה בפני גוי ערכי והקדיש נכסיו וגו' והוריש כל נכסיו לבת אחת נשואה על תנאי שאם תפטר בתו היורשת בלא בנים שיחזרו קצת קרקעותיו ליורשי אביו ומפני שלא היו בקיאים בלשון הגוים צוה לערכי שיכתוב בסוף השטר שיהיו הדברים הכתובים בלעז מתוקנים ומבוארים עפ"י חכמים ובקיאין בלשון מספיק בדיני ישראל אם יש ממש במה שעשה והשיב שאין בצואה זו ממש כדקי"ל אחריך לפ' אין לשני במקום א' כלום א הראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק ע"כ ותשו' זו רמזה רבינו הב"י בח"מ סי' רמ"ח מחו' ח' אלא שלא כ' שנעשית הצואה ע"י ערכי גוי. הנה מדברי הרשב"א אלו מתבאר דאפי' שנעשית הצואה ע"י ערכי גוי לא מתרצינן דיבוריה שר"ל בלשון מתנה ובתשו' הרשב"א אדרבא יש בה תוספת טובא שכתוב בה שיהיו הדברים מתוקנים בלשון מספיק בדיני ישראל והיה מקום לומר בשופי דהו"ל כאילו פי' לשון מתנה ואפי"ה לא ניחא ליה להרשב"א בהכי ופסל הצואה וזה שלא כדברי הריב"ש אפי' לפי חי' מהרי"ט והסמ"ע. ועין ג"כ בח"א סי' תש"ד ועין מהריק"ו שרש קפ"ו כ' הפך דברי מהרימ"ט ממש שכ"כ שם דבר פשוט לכל מבין דלא פליג אלא במעשה הדיוט שבין אדם לחבירו שהיה יכול לעשות סופר ישר' וגו' איכא למימר מדהניח ישראל ובחר בעכו"ם גלי אדעתיה שרוצה להיות נידון בפניהם אבל בענין השייך למלך שאי אפשר ליעשות ע"י סופר ועידי ישר' מאי הו"ל למיעבד וליכא שום גילוי דעת שרוצה לדון בפניהם הנה זה ממש הפך דברי הריב"ש ואם הגאון מור"ם הבין כן מדברי הריב"ש הי"ל להביא דעת מהריק"ו שחולק עליו. ועיין למור"ם בתשו' סי' פ"ו ודוק

ותמיהא לי טובא על מהרי"ט איך לא זכר שר דהריב"ש עצמו בסי' קס"ז וקס"ח הביא ס' הרמב"ם דסובר דבלשון מתנה ליורש יש לה הפסק וכ' שאין נראין לו דברי הרמב"ם אלא דלעולם אם הראשון ראוי ליורשו אפי' כ' בלשון מתנה אין לה הפסק ושכ"כ הראב"ד והרשב"א ע"ש הב"ד רבינו בב"י סי' רמ"ח סמוך למחו' ח' ע"ש וא"כ מה נועיל באמרינו דכיון דכ' בלשון הגוים הו"ל כאומר בלשון מתנה והלא מר ניהו הריב"ש גופיה מכת הסוברים דגם בלשון מתנה לא מהני.

ונחזור אל הראשונות לפסקו של מור"ם ז"ל באה"ע תשו' הריב"ש דסי' קע"ט דמעשה השופט קיים בהורמנא דמלכא ועדיף שלוחו משליח ב"ד דזה ג"כ סותר לפסקו בח"מ סי' שס"ט דפ' תשו' הרשב"א דלא אמרינן דד"ד אלא במקום שיש הנאה למלך הנה עפ"י מה שתי' מרן מלכא הר' חק"ל ז"ל שם לסתי' פסקי מור"ם דסי' רמ"ח עם סי' שס"ט דשנייא הך תשו' הריב"ש דסי' ב"ן לפי שהיתה המלכו' מקפדת ודייק כן מתוך דברי התשב"ץ ז"ל בר פלוגתיה ע"ש אף אנו נאמר דגם תשו' זו דסי' קע"ט בכי האי גוונא איירי ונוסיף עוד ונאמר דהך תשו' דסי' קע"ט עדיפא מהך דסי' ב"ן לפי' שכ' הר' שם בתוך דבריו ועתה שבא אלי שאלתכם ראיתי שיש התחלפות דברים וגו' כי הוא אמר וגו' כי מכירת האם בבתים אליך בערכאותי' בעד האשה למען לא ישלח בהם יד שר הפיר היו יראים ממנו בעבור שאין לאיש יורש עכ"ד וא"כ נאמר שדין זה הוא מידי דיש הנאה למלך וחוקי המלכים שכל מי שאין לו יורש המלכות יורש אותו א"כ היה השופט מוכרח עפ"י חוקי המלוכה לעמוד על מכירת בתים אלו לפרוע לאלמנות המת ואם יותר איזה דבר יכנס לבית המלכות ובכי הא אפי' הרשב"א מודה עם כי לשון מור"ם ז"ל עדין ק' כי העיקר חסר מלשון ההג"א שכ' דיין שנתמנה בהורמנא דמלכא סתם ולא כ' היכא דאין לאיש יורש מ"מ נדחוק ונאמר דמסתמיך ואזיל אשרש דברי התשו' במקורן ובאותו נדון דווקא וא"כ נאמר אי מהך תשו' דהריב"ש דסי' קל"ט לא ארייא ואין הכרח לומר דהריב"ש קאי בשי' המרדכי והר"ן דאמרי' דד"ד אף בדליכא הנאה למלך כמש"ל ועדין נוכל לומר דהריב"ש קאי בשי' הרשב"א והר"ן וההיא דסי' ב"ן תסתיים כדתרגמוה הרבנים הנז"ל.

אכן רואה אנוכי דממקומות אחרים מתשו' הריב"ש מבואר הדבר דקאי בשי' המרדכי והר"ן דאפי' במידי דליכא הנאה למלך אמרי' דד"ד ודלא כהרשב"א ומהרי"ק וטרם נקרב לתשו' הריב"ש צריכים אנו למודעי כי דבר זה נפתח בגדולים והוא פלוגתא בין הרמב"ם ז"ל ובין הראשונים ז"ל אי אמרינן דד"ד דווקא במה שיש הנאה למלך או אפי' בדליכא הנאה למלך ואומר

הנה הרמב"ם ז"ל פ' כ"ז דמלוה כ' כל השטרות שחותמין עכו"ם פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חובות והוא שיתן וכו' והורו רבותי שאפי' ש"ח פסולי' ואין אני מודה בזה אבל שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות הרי הן כחרס כ' ה"ה ז"ל בפ"ק דגיטין עלה דאמרינן כל השטרות העולים בעש"ג כשרים פריך בשלמא מכר כיון דיהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא ראיה בעלמא הוא אלא מתנה במאי קני בהאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים ודעת רבינו והגאונים לפסוק כלשון האחרון תני חוץ מכגטי נשים שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא הקנאה ושעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם דאעג"ב דקיל"ן דינא ד"ד ה"מ במה שהוא לתועלת המלך בענין המסים שלו ומה שהוא מחוקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין וגו' ודעת רבותיו והראב"ד להשוות גם ש"ח לשטרי מתנה וגו' אבל שי' אחרת יש לבעל העיטור והרמב"ן והרשב"א שכל השטרות כשרין ואפי' שטרי מתנה ואפי' לגבות ממשעבדי משום דקיל"ן כשמואל דאמר דינא ד"ד אפי' בדברים שאינן תועלת המלך וגו' עש"ב והטור בסי' ס"ח פ' כהרמב"ם והר' ב"י ריש סי' ס"ח העתיק דברי הר' המגיד הנז' כצורתן וכ' עוד שהרשב"א כ' בתשו' שמצא בתשו' להרי"ף כדברי הרמב"ם והר"ן ז"ל כ' כדברי העיטור והרמב"ן וכ"כ הרא"ש עכ"ד הב"י ז"ל.

הנך רואה דהך ס' דלא אמרינן ד"ד אלא בדברים שיש בהם הנאה למלך נפתח בגדולים והוא דעת הרמב"ם והראב"ד והגאונים והרי"ף והטור ומש"ה לא מכשרי שטרות העש"ג אלא שטרי מכר לדעת כולם דאינם אלא לראיה ושט"ח לדעת הרמב"ם והטור הוו כשטרי מכר אבל שטרי מתנות ודכוותייהו דבעו הקנאה ושעבוד לא אמרינן בהו דד"ד כיון שאין בו הנאה למלך. ולעומתם קיימי בשי' אחרת העיטור והרמב"ם והרשב"א כמ"ש ה"ה משמו והרא"ש והר"ן סברי מרנן דהיכא דאיכא הורמנא דמלכא כל השטרות שבעולם כשרים מטעם דד"ד ואעפ"י שאין בו הנאה למלך וכן מתבאר מתוך תשו' הרשב"א שהביא הר' ב"י שם בסי' ס"ח סו' ס"א כ' הרשב"א כל שטרות מקח וממכר והודאות וכו' לפי דעתי ולפי דעת רבותי כולם כשרים חן הדין וגו' עד וזה כילו שכתבתי שלא כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ד.

והנה אשר עיני בשר לו ירגיש אדם דכפי דברי הגאון מור"ם ז"ל בסי' שס"ט דסו' דטעמו של הרשב"א בהך דהנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם דאין לו להתנהג בדיני עכו"ם הוא מט' דלא אמרינן ד"ד אלא בדברים שיש בהם הנאה למלך מה שלא ביאר בפי' הרשב"א בדבריו ולולי דברי הגאון ז"ל מצינא למימר דטעמו של הרשב"א אפשר שיהיה מט' אחר כמו שנבאר לקמן בע"ה אך לפי דבריו של גדול מור"ם ז"ל א"כ הרשב"א הוא מכת הסוברים דלא אמרי' ד"ד אלא בדברים שיש בהם הנאה למלך וזה הפך תשו' הרשב"א שהביא הר' ב"י בסי' ס"ח ומ"ש ה"ה ז"ל בשמו דהרשב"א קאי בשי' הרמב"ן להכשיר גם שטרי מתנות מט' דד"ד ואפי' בדבר שאין בו הנאה למלך וכ"כ הריב"ש ז"ל בכמה מתשו' שדעת הרשב"א כדעת הרמב"ן ודלא כהרמב"ם עין בסי' נ"א וקמ"ב וג"ר ותצ"ג ותע"ח הביאם הר' ב"י ז"ל שם וסתרי דברי הרשב"א אהדדי איברא דדברי הרשב"א בל"ה סתרי מהתשו' השנית שהביא רבינו הב"י בסי' כ"ו שם וז"ל לענין דד"ד לא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנים לעצמן כמו שימצאו בספרי דייניהם שאם אי אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל ע"כ. הרי דעתו דמה שעושין הערכאות לית ביה משום ד"ד הפך מ"ש שם דכל השטרות כשרים יהיה דעתו כא' מהם לא ביש לן וממילא יפול כל היסוד אשר בנינו ויהרס כל הבנין ויוכל חנוך דנ"ד למימר קי"ל כס' הריב"ש ורבים מהגדולים אשר איתו דסברי מרנן דדינא ד"ד אף בדברים שאין בהם הנאה למלך וממילא גם מס' מר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו הוא מוצל דאם בסי' כ"ו הביא מר"ן ז"ל בב"י ס' הרשב"א הלא בסי' שס"ט הביא ס' המרדכי והר"ן שהם חולקים על הרשב"א והוא ז"ל לא הכריע גם בס' הקצר לא הזכיר מר"ן מזה כלל ולא גילה דעתו לא בסי' כ"ו ולא בסי' שס"ט.

ולא זו בלבד אלא דכד דייקינן שפיר עינינו הרואות דגם רבינו הגדול בב"י ז"ל לא העלים עין מתשו' הריב"ש ואפי' אם לא ציין תשו' הריב"ש דסי' ב"ן הלא הראה לנו תשובה אחרת של הריב"ש דקאי באותה שיטה דהך דסי' ב"ן שהרי הר' ב"י בסי' כ"ו תכף אחר שסיים תשו' הרשב"א הנז' כ' עיין מהרי"ק שרש קפ"ח ושרש א' ושרש ט' ובהריב"ש סי' קע"ט עכ"ד. הנה רמז תשו' הנז' של מהרי"ק דקאי בשי' הרשב"א כמו שיראה הרואה שם ואח"ך רמז לתשו' הריב"ש סי' קע"ט ורצה לומר שחולק הריב"ש על הרשב"א ומהרי"ק. ולדעתי אי אפשר לומר ונקה בכונת רבינו הב"י שודאי כיון לומר שהריב"ש חולק שהרי הריב"ש שם נדונו בראובן שמת ולא הניח יורש ולו שתי נשים ותבעו נשיו את אם ראובן לפני השופט הישמעלי שתפרע להן כתובתן מנכסי בנה וגזר השופט על אמו של ראובן שתמכור הבית של עזבון בנה לפרעון כתובת נשיו וכן עשתה עפ"י גזרת השופט מכרה הבתים ע"י סרסור וקנה אותם שמעון עפ"י השופט ופרעה לנשיו כתובתן אח"ך באתה א' מנשי ראובן ובקשה משמעון שימכור לה חצי הבתים בדמים עצמם שקנאה ונתרצה שמעון ומכר לה עפ"י תנאים וגו' וגם שאחרי מותה לא יהיה לה כח ורשות להנחיל ליורשיה גוף הבתים אלא הדמים שנתנה לו ומתה האשה הנז' ויורשיה לא נתרצו בדמים אלא רוצים גוף חצי הבתים והשיב ז"ל ואומר לפי מה שבא בשאלתך שנשי ראובן הזמינו את אמו לפני השופט ותבעו כתובתן והשופט צוה והרשה את אם ראובן למכור מנכסיו ונתנה הבתים לסרסור וקנה אותם שמעון עפ"י השופט הנה מכירה זו קיימת לשמעון אף אם אין אימו של ראובן ראויה לירש נכסיו בדין תורתינו שהרי כיון שהשופט צוה עליה והרשה אותה הרי היא כמו שליח השופט וכל שמכרה שוה בשוה קיים וגו' שהרי היא עצמה היתה יכולה למכור לפרעון כתובתה כל שתמכור לאחרים ולא תעכב לעצמה דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום ושליח השופט הרי הוא כשופט אפי' לענין טעות ואעג"ב דבפ' אלמנה ניזונת איכא פלוגתא אי שליח כדיינין או כאלמנה לענין טעות ואיפסיקא הלכתא דשליח כאלמנה היינו מטעמא דאיתמר התם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד דרבים נינהו והכא ליתא לההוא טעמא דהא השופט יחיד הוא ויש לו יכולת בהורמנא למלכא וגם מה שהוא ממנה ומרשה הרי הוא כמוהו דהא לא דמי לאלמנה שמוכרת לצורך עצמה ודמי לשופט שמוכר לצורך אחר ואפי' לענין טעות אם טעה במכר ומכר בזול הרי הוא כמוהו כ"ש כשלא טעה לענין שהמכר קיים וגם שנעשה בפני השופט כפי דיניהם וכו'.

ואני אומר שהתנאים שהתנה שמעון עם האשה קיימים ואין ליורש שלה זכות בגוף הבתים כל שיתן לו שמעון הדמים וכו' ובסו"ד כ' ומה שטען היורש שהאלמנה זכתה קודם לכן בבתים בפני טובי הקהל בפרעון כתובתה ברצון אם הנעדר אותה זכיה אינה כלום כל שלא הגבו לה ב"ד הבתים כהלכה שהרי אם הנעדר אינה יורשת בנה ואין רצונה בזה מעלה ומוריד כיון שלא היתה שליח ב"ד ולא שליח השופט אז והאלמנה אינה יכולה למכור לעצמה וגו' ואין היורש הזה יורש הנעדר שיטעון מחמת ירושתו גוף הבתים אלא יורש האשה והיא לא היתה לה בבתים זולתי שעבור כתובתה וכבד נתקבלה כתובתה בפני השופט עכ"ד הצריכים לענייננו.

המתבאר מדברי הר' אלו דהמכי' של השופט קיימת ואפי' אם טעה דאלים כוחו כמו ב"ד שטעו מט' דאתי בהורמנא דמלכא וזה דלא כדברי הרשב"א ומהרי"ק שהרי זה דין שבין אדם לחבירו ואין בו הנאה למלך ולדעתם המכי' של השופט לא מעלה ולא מורדת וכיון שאשת ראובן החזירה המעות שקיבלה משמעון בפירעון כתובתה על מכר הבתים הנז' לפי דעתה א"כ הדרי זוזי למרייהו והקרקע נשאר להאלמנה בפרעון כתובתה או לכל הפחות עדיין הוא ברשות הנעדר ומשועבד לכתובתה וירשו יורשי האשה גוף הבתים מכח כתובת האשה ואין ס' שבנדון הנז' נשבעה האשה שבועת אלמנה כשגבתה מעות חצי הבית בכתובתה מדלא הזכיר הר' מזה ועיין באה"ע סי' צ"ו ס"א ובהגהא שם ובבאה"ט ס"ק ה'. או שסבור הר' שכיון שראובן לא הניח יורש אינה צריכה לישבע דעיקר שבועה זו היורשים משביעים אותה וכיון שאין לו יורשים מי משביע אותה. אלא שזה דוחק שא"כ יחלוק הר' ז"ל על הרי"ף דבהדייא כ' בתשו' סי' ג"ן דאפי' אין שם יורשים ב"ד חייבים להשביעה ע"ש.

איך שיהיה אם נאמר שמעשה השופט לא הועיל מט' דד"ד יש מקום לומר שיזכו יורשי האשה בגוף הבתים הנז' מצד שעבוד כתובת אשת ראובן ואילו הריב"ש ז"ל קפסיק ותני דהמכר קיים כיון שנעשה עפ"י השופט והתנאים קיימים ואין לאשה בגוף הבתים רק הדמים דווקא זה ודאי מורה באצבע דהריב"ש חולק על הרישב"א ומהרי"ק וס"ל דבכל מילי אמרינן דינא ד"ד כדעת אותם הגדולים שזכרנו והיינו שיטתיה ז"ל דסי' ב"ן שכ' ילכו למאיורקא וגו' ונמצא רבינו הב"י ז"ל ידע ליה שפיר דהריב"ש חולק על הרשב"א ולזה ציין וכ' ובהריב"ש סי' קע"ט ועל כרחך לומר כן בפי' דברי הב"י ז"ל דאי לאו הכי מה היתה כונתו ז"ל בציון דברי הריב"ש אלו דאי אפשר לו' שכיון לומר דהריב"ש קאי בשי' הרשב"א כמו שציין תשו' מהרי"ק ז"ל. זה לא יתכן לאומרו שהרי תשו' הריב"ש ק' לזווגה עם תשו' הרשב"א.

והגה מור"ם ז"ל באה"ע ס"ס ק"ד פ' תשו' זו של הריב"ש וז"ל י"א דדיין שנתמנה עפ"י הורמנא דמלכא ומכר ע"י שלוחו עדיף משאר שליח ב"ד והוו כב"ד שטעו ומכרו קיים וכ"ש אם מכרו בעצמו ריב"ש סי' קע"ט עכ"ד. והשתא ק' עוד על מור"ם דדבריו סתרי דאילו בח"מ סי' שס"ט פ' דברי הרשב"א ומהרי"ק וזה דלא כהריב"ש דהא הך נדון דריב"ש דבר שאין בו הנאה למלך וקאמר דמעשה השופט קיים משום דאית ליה הורמנא דמלכא והחילוק שחילקו מהרימ"ט והסמ"ע בישוב סתירת דברי מור"ם מסי' רמ"ח לסי' שס"ט הב"ד לעיל דשאני הך דריב"ש דסי' ב"ן לפי שעשה צואה ואמרינן דהו"ל כאילו פירש שנותן בתו' מתנה ולא בתורת ירושה פ"ש זה אינו שייך בתשו' זו דסי' קע"ט.

ודע שבכל מה שטרחו מהרימ"ט והסמ"ע לזווג תשו' הריב"ש דסי' ב"ן עם תשו' הרשב"א הנז' עפ"י חי' הנז' דשאני מצוה בערכאות דחשבינן ליה כאילו פירש ואמר בלשון מתנה לפקע"ד עדין לא עלתה ארוכה ואין זיווגם עולה יפה שהרי עינינו הרואות להרשב"א ז"ל בתשו' ח"ג סי' קכ"ט ז"ל ראובן מת ועשה צואה בפני גוי ערכי והקדיש נכסיו וגו' והוריש כל נכסיו לבת אחת נשואה על תנאי שאם תפטר בתו היורשת בלא בנים שיחזרו קצת קרקעותיו ליורשי אביו ומפני שלא היו בקיאים בלשון הגוים צוה לערכי שיכתוב בסוף השטר שיהיו הדברים הכתובים בלעז מתוקנים ומבוארים עפ"י חכמים ובקיאין בלשון מספיק בדיני ישראל אם יש ממש במה שעשה והשיב שאין בצואה זו ממש כדקי"ל אחריך לפ' אין לשני במקום א' כלום אם הראשון ראוי ליורשו דירושה אין לה הפסק ע"כ ותשו' זו רמזה רבינו הב"י בח"מ סי' רמ"ח מחו' ח' אלא שלא כ' שנעשית הצואה ע"י ערכי גוי. הנה מדברי הרשב"א אלו מתבאר דאפי' שנעשית הצואה ע"י ערכי גוי לא מתרצינן דיבוריה שר"ל בלשון מתנה ובתשו' הרשב"א אדרבא יש בה תוספת טובא שכתוב בה שיהיו הדברים מתוקנים בלשון מספיק בדיני ישראל והיה מקום לומר בשופי דהו"ל כאילו פי' לשון מתנה ואפי"ה לא ניחא ליה להרשב"א בהכי ופסל הצואה וזה שלא כדברי הריב"ש אפי' לפי חי' מהרי"ט והסמ"ע. ועין ג"כ בח"א סי' תש"ד ועין מהריק"ו שרש קפ"ז כ' הפך דברי מהרימ"ט ממש שכ"כ שם דבר פשוט לכל מבין דלא פליג אלא במעשה הדיוט שבין אדם לחבירו שהיה יכול לעשות סופר ישר' וגו' איכא למימר מדהניח ישראל ובחר בעכו"ם גלי אדעתיה שרוצה להיות נידון בפניהם אבל בענין השייך למלך שאי אפשר ליעשות ע"י סופר ועידי ישר' מאי הו"ל למיעבד וליכא שום גילוי דעת שרוצה לדון בפניהם הנה זה ממש הפך דברי הריב"ש ואם הגאון מור"ם הבין כן מדברי הריב"ש הי"ל להביא דעת מהריק"ו שחולק עליו. ועיין למור"ם בתשו' סי' פ"ו ודוק'.

ותמיהא לי טובא על מהרי"ט איך לא זכר שר דהריב"ש עצמו בסי' קס"ז וקס"ח הביא ס' הרמב"ם דסובר דבלשון מתנה ליורש יש לה הפסק וכ' שאין נראין לו דברי הרמב"ם אלא דלעולם אם הראשון ראוי ליורשו אפי' כ' בלשון מתנה אין לה הפסק ושכ"כ הראב"ד והרשב"א ע"ש הב"ד רבינו בב"י סי' רמ"ח סמוך למחו' ח' ע"ש וא"כ מה נועיל באמרינו דכיון דכ' בלשון הגוים הו"ל כאומר בלשון מתנה והלא מר ניהו הריב"ש גופיה מכת הסוברים דגם בלשון מתנה לא מהני.

ונחזור אל הראשונות לפסקו של מור"ם ז"ל באה"ע תשו' הריב"ש דסי' קע"ט דמעשה השופט קיים בהורמנא דמלכא ועדיף שלוחו משליח ב"ד דזה ג"כ סותר לפסקו בח"מ סי' שס"ט דפ' תשו' הרשב"א דלא אמרינן דד"ד אלא במקום שיש הנאה למלך הנה עפ"י מה שתי' מרן מלכא הר' חק"ל ז"ל שם לסתי' פסקי מור"ם דסי' רמ"ח עם סי' שס"ט דשנייא הך תשו' הריב"ש דסי' ב"ן לפי שהיתה המלכו' מקפדת ודייק כן מתוך דברי התשב"ץ ז"ל בר פלוגתיה ע"ש אף אנו נאמר דגם תשו' זו דסי' קע"ט בכי האי גוונא איירי ונוסיף עוד ונאמר דהך תשו' דסי' קע"ט עדיפא מהך דסי' ב"ן לפי' שכ' הר' שם בתוך דבריו ועתה שבא אלי שאלתכם ראיתי שיש התחלפות דברים וגו' כי הוא אמר וגו' כי מכירת האם בבתים אליך בערכאותי' בעד האשה למען לא ישלח בהם יד שר העיר היו יראים ממנו בעבור שאין לאיש יורש עכ"ד וא"כ נאמר שדין זה הוא מידי דיש הנאה למלך וחוקי המלכים שכל מי שאין לו יורש המלכות יורש אותו א"כ היה השופט מוכרח עפ"י חוקי המלוכה לעמוד על מכירת בתים אלו לפרוע לאלמנות המת ואם יותר איזה דבר יכנס לבית המלכות ובכי הא אפי' הרשב"א מודה עם כי לשון מור"ם ז"ל עדין ק' כי העיקר חסר מלשון ההג"א שכ' דיין שנתמנה בהורמנא דמלכא סתם ולא כ' היכא דאין לאיש יורש מ"מ נדחוק ונאמר דמסתמיך ואזיל אשרש דברי התשו' במקורן ובאותו נדון דווקא. וא"כ נאמר אי מהך תשו' דהריב"ש דסי' קל"ט לא ארייא ואין הכרח לומר דהריב"ש קאי בפי' המרדכי והר"ן דאמרי' דד"ד אף בדליכא הנאה למלך כמש"ל ועדין נוכל לומר דהריב"ש קאי בשי' הרשב"א והר"ן וההיא דסי' ב"ן תסתיים כדתרגמוה הרבנים הנז"ל.

אכן רואה אנוכי דממקומות אחרים מתשו' הריב"ש מבואר הדבר דקאי בשי' המרדכי והר"ן דאפי' במידי דליכא הנאה למלך אמרי' דד"ד ודלא כהרשב"א ומהרי"ק וטרם נקרב לתשו' הריב"ש צריכים אנו למודעי כי דבר זה נפתח בגדולים והוא פלוגתא בין הרמב"ם ז"ל ובין הראשונים ז"ל אי אמרינן דד"ד דווקא במה שיש הנאה למלך או אפי' בדליכא הנאה למלך ואומר.

הנה הרמב"ם ז"ל פ' כ"ז דמלוה כ' כל השטרות שחותמין עכו"ם פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חובות והוא שיתן וכו' והורו רבותי שאפי' ש"ח פסולי' ואין אני מודה בזה אבל שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות הרי הן כחרם כ' ה"ה ז"ל בפ"ק דגיטין עלה דאמרינן כל השטרות העולים בעש"ג כשרים פריך בשלמא מכר כיון דיהיב זוזי קמייהו קנה ושטרא ראיה בעלמא הוא אלא מתנה במאי קני בהאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואב"א תני חוץ מכגיטי נשים ודעת רבינו והגאונים לפסוק כלשון האחרון תני חוץ מכגטי נשים שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא הקנאה ושעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם דאעג"ב דקיל"ן דינא ד"ד ה"מ במה שהוא לתועלת המלך בענין המסים שלו ומה שהוא מחוקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין וגו' ודעת רבותיו והראב"ד להשוות גם ש"ח לשטרי מתנה וגו' אבל שי' אחרת יש לבעל העיטור והרמב"ן והרשב"א שכל השטרות כשרין ואפי' שטרי מתנה ואפי' לגבות ממשעבדי משום דקיל"ן כשמואל דאמר דינא ד"ד אפי' בדברים שאינן תועלת המלך וגו' עש"ב והטור בסי' ס"ח פ' כהרמב"ם והר' ב"י ריש סי' ס"ח העתיק דברי הר' המגיד הנז' כצורתן וכ' עוד שהרשב"א כ' בתשו' שמצא בתשו' להרי"ף כדברי הרמב"ם והר"ן ז"ל כ' כדברי העיטור והרמב"ן וכ"כ הרא"ש עכ"ד הב"י ז"ל.

הנך רואה דהך ס' דלא אמרינן ד"ד אלא בדברים שיש בהם הנאה למלך נפתח בגדולים והוא דעת הרמב"ם והראב"ד והגאונים והרי"ף והטור ומש"ה לא מכשרי שטרות העש"ג אלא שטרי מכר לדעת כולם דאינם אלא לראיה ושט"ח לדעת הרמב"ם והטור הוו כשטרי מכר אבל שטרי מתנות ודכוותייהו דבעו הקנאה ושעבוד לא אמרינן בהו דד"ד כיון שאין בו הנאה למלך. ולעומתם קיימי בשי' אחרת העיטור והרמב"ם והרשב"א כמ"ש ה"ה משמו והרא"ש והר"ן סברי מרנן דהיכא דאיכא הורמנא דמלכא כל השטרות שבעולם כשרים מטעם דד"ד ואעפ"י שאין בו הנאה למלך וכן מתבאר מתוך תשו' הרשב"א שהביא הר' ב"י שם בסי' ס"ח סו' ס"א כ' הרשב"א כל שטרות מקח וממכר והודאות וכו' לפי דעתי ולפי דעת רבותי כולם כשרים מן הדין וגו' עד וזה כילו שכתבתי שלא כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ד.

והנה אשר עיני בשר לו ירגיש אדם דכפי דברי הגאון מור"ם ז"ל בסי' שס"ט דסו' דטעמו של הרשב"א בהך דהנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם דאין לו להתנהג בדיני עכו"ם הוא מט' דלא אמרינן ד"ד אלא בדברים שיש בהם הנאה למלך מה שלא ביאר בפי' הרשב"א בדבריו ולולי דברי הגאון ז"ל מצינא למימר דטעמו של הרשב"א אפשר שיהיה מט' אחר כמו שנבאר לקמן בע"ה אך לפי דבריו של גדול מור"ם ז"ל א"כ הרשב"א הוא מכת הסוברים דלא אמרי' ד"ד אלא בדברים שיש בהם הנאה למלך וזה הפך תשו' הרשב"א שהביא הר' ב"י בסי' ס"ח ומ"ש ה"ה ז"ל בשמו דהרשב"א קאי בשי' הרמב"ן להכשיר גם שטרי מתנות מט' דד"ד ואפי' בדבר שאין בו הנאה למלך וכ"כ הריב"ש ז"ל בכמה מתשו' שדעת הרשב"א כדעת הרמב"ן ודלא כהרמב"ם עין בסי' נ"א וקמ"ב וג"ר ותצ"ג ותע"ח הביאם הר' ב"י ז"ל שם וסתרי דברי הרשב"א אהדדי איברא דדברי הרשב"א בל"ה סתרי מהתשו' השנית שהביא רבינו הב"י בסי' כ"ו שם וז"ל לענין דד"ד לא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנים לעצמן כמו שימצאו בספרי דייניהם שאם אי אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישראל ע"כ. הרי דעתו דמה שעושין הערכאות לית ביה משום ד"ד הפך מ"ש שם דכל השטרות כשרים דדד"ד אף במה שאין הנאה למלך. גם מהתשובה שהביא מהרשב"א הר' ב"י בסי' ס"ח מחו' ח' בפי' כ' הרשב"א ז"ל מה שטען ששטר הרשאה כשר משום ד"ד אעפ"י שיש קצת מן הגדולים סוברים כן אין דעתי נוטה אלא כלישנא אחרינא דאיתמר תני חוץ מכגיטי נשים וכ"ן דעת הרי"ף ע"כ והיא בתולדות אדם סי' ב' וזה ממש הפך מ"ש ה"ה והריב"ש בשמו וכבר עמדו על קו' זאת רבני האחרונים ז"ל כמו שרמז הכנה"ג ז"ל בח"א סי' ס"ח הגב י אות ה' ובסי' כ"ו הגב"י אות כ"א. ודע שבלשון הכנה"ג הנז' דסי' כ"ו נפל ט"ס וכן צ"ל וכ"כ הרשב"א בתשו' שהביא רבינו המחבר בסי' ס"ח מחו' ח' אבל הר' המגיד פכ"ז דמו"ל כ' בשמו בהפך וזה ברור.

אמת דמהך תשו' שהביא הב"י בסי' כ"ו כד דייקינן פורתא ל"ק מידי דע"כ לא קאמר הרשב"א להכשיר אף שטרי מתנות משום דעכ"פ מחוקי המלכות הוא לשים ערכאות לכתוב שטרות וכל שטרות שאינם כתובים על פיהם אינו עושה בהם דין אמטו"ל הכשירם הרשב"א לפי שגזרה זאת היא מחוק המלכים וכ"כ בפי' הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שנ"ו ע"ש אבל רך תשו' שנית שהביא הר' ב"י בסי' כ"ו מילתא אחריתי קאמר דאין התר לדון בערכאותיהם אותם שדנין עפ"י סופרי דייניהם לפי שזה אינו מחוקי המלכים ואפי' אם יגזור המלך שלא יורשה שום דיין לדון אלא הערכאות אין שומעין נו ואין זה נקרא ד"ד כיון שמה שדנים הערכאות הוא עפ"י ספרי דייניהם ולא עפ"י חק המלכות דלא שייך בזה חוקי המלכות ור"ל דאינו מחוקי המלכות לכוף את ישראל שידונו בדיניהם. ואין ס' שלזה כוין הר' כנה"ג בסי' כ"ו שכ' עיין בסמ"ע סו' סי' שס"ט שכ"כ בהדייא חי' זה הסמ"ע שם. אך מאידך תשובה שהביא הב"י והיא בתו"א סי' ב' ודאי הוי הפך ממ"ש הה"מ בשמו וכ' הר' הכנה"ג שם בסי' ס"ח וז"ל ואפשר כי בחידושיו כ' לפי שי' ההלכה כפי ס' הרמב"ן אבל בתשו' לענין מעשה חשש לדברי הרי"ף והרמב"ן והגאונים עכ"ד. ויש להעיר ע"ד שהרי רבינו הב"י בסי' ס"ו מחו' ה' כ' תשו' הרשב"א שטר הקנאה העשוי בגופן של גוים אם כתוב בו לשונות המספיקים לנתינת גוף הנייר והשעבוד הרי הן כשטרות שלנו ע"כ מדקאמר שטר הקנאה משמע דלאו בשטרי מו"מ ושט"ח איירי דהנהו אינם אלא לראיה בעלמא אבל שטר הקנאה משמע שהשטר עושה קנין ושעבו' כעין שטרי מתנות והודאות ומחילות כמ"ש הה"מ ז"ל וקפסיק ותני דהם כשרים והיינו כעדותו של הה"מ וגם זה בתשו' ולא בחידושיו. מיהו לזה י"ל דהך תשו' דסי' ס"ו בשטרי הודאות מיירי וחולק בזה על הרמב"ם שפסל גם שטרי הודאות ומדמה להו למתנה וכבר הריב"ש ורבינו בס' ב"ה הקשו על הרמב"ם דשטרי הודאה מאי איכא למיכסלינהו כיון שעיקר הקנין הוא הודאת פיו ודמו למו"מ ומור"ם ז"ל בתשו' סי' פ"ו כ' דהרשב"א חולק על הרמב"ם בהודאות שכן מתבאר מתשו' הרשב"א שהביא הב י בסי' ס"ח ס"א ע"ש וא"כ אפ"ל דלהך הודאה קרי לה הקנאה ודוחק.

שוב מצאתי בהרשב"א ח"ב סי' רי"א בשטר מתנה דכשר בעש"ג ואפשר שזו היא התשו' שרמז רבינו הב"י ז"ל. איך שיהיה בדעת הרשב"א ז"ל נמצאו מקומות סותרים. ונחזור אל הראשונות הנה הריב"ש ז"ל בכל התשובות הנ"ל בפי' כ' דאין נר' לו ס' הרמב"ם דפוסל שטרי מתנות ודומהם ופוסלן כלישנא בתרא דואבע"א חוץ מכגיטי נשים אלא נר' בעיניו שי' הרמב"ן והרשב"א דהיכא דאיכא הורמנא דמלכא דד"ד כשמואל וכל השטרות שבעולם כשרים ע"ש. הנה בפי' סו' הריב"ש דאמרי' דד"ד אפי' בדברים שאין בהם למלך דלא כהרמב"ם וסיעתו ז"ל וא"כ נחזור לדאתאן עלה לתמוה על מהרימ"ט ועל הר' בעי חיי ז"ל למה החשיבוה ס' הריב"ש בהך תשו' דסי' ב"ן שכ' ילכו למאיורקא וגו' לזרה יחידאה וכ' שהוא נגד דברי הרשב"א הלא נהפוך הוא דס' הריב"ש היא בנויה עפ"י דברי הרשב"א והרמב"ן דכל השטרות כשרים מט' דינא ד"ד ואף שטרי מתנות וצואית וכעדותו של הה"מ ג"כ בשם הרשב"א ואם בדברי הרשב"א יש סתירות מאי חזית דתקשי ליה מהך תשו' דהו שב"א דהנושא אשה הלא הוא הריב"ש ז"ל מסתמיך ואזיל אדברי הרשב"א אחרות ויפה כ' ילכו למאיורקא וידונו שם עפ"י הגזבר השופט ויקיימו מ"ש בצואה כיון דהיא כשירה מט' ד"ד והיא שי' נכונה אצל כמה פוס' מהגדולים ז"ל.

והנראה לומר בדעתם זל והוא האמת דהך דהרשב"א דהנושא אשה וגו' שאין לו לדון בדיני עכו"ם אינו ענין כלל להך פלוגתא דהרמב"ם ז"ל עם הנך רבוואתא ז"ל דהך דשטרות העולים בעש"ג מילתא אחריתי ומשום הימנותא דערכאות נגעו בה ולא מפני שהכשרנו השטרות העשוים בערכאות נעשה הפך דין ישר' חלילא אלא שניתן כח לאותו שטר כאילו נכתב בסופר ישר' ועידי ישר' ואפי' לאותם הפוסקים דמכשרי גם שטרי מתנה צריכים הם לקנות כל דבר ודבר עפ"י דינינו שכ"כ הטור שם סו' סי' ס"ח בשם הרמב"ן שטרות העשוים עפ"י נוטרין של מלכות אפי' אין חתום בו אלא ממונה עפ"י המלך כשר ולא מן הדין אלא משום ד"ד ואם חסר בו דרך מדרכי ההקנאה כגון שלא הקנה מטלטלי אגב מקרקעי או שלא כ' דאיקני וכיוצא בו אין דנין בו לענין אותו דבר שחסר בו ואם הוא דבר הפוסלו נפסל לגמרי דלא עדיפי ערכאות מבסופרי ישר' שאין דינן של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהם ולעשות סופר שלהם נאמן כמאה עדים שלנו אבל לענין דרכי ההקנאה נא עדיפי משטרות שלנו וגו' שאין המלכים מקפידים אלא בהכשר שטרות שלהם ע"כ. ועין בבעה"ת שער מ"ו חלק ח' כ' בשם רבותיו שאם גזר המלך על המטבע אין לנו לדון בינינו דין המלכות ליתן ללוה פחות ממה שהלוהו כי אין החוקים נחקקים אנא בעסקיו וזה אינו מעסקיו וגו' ומעתה נסתלק מן החובות דיני המלכים למי שירצה לצאת ידי שמים או למי שיתיר המלך לדון ביניהם דיני הגמרא כענין דורינו שאין המלך מכריח את ב' ישראלים לדון בדיניהם אלא א"כ נתרצו שניהם ע"כ וכ"כ מהריק"ו שרש קכ"ז עש"ב וכן הכריח הר' בית אברהם למהרא"י ז"ל בקונטריס מאמר המלך ד' רפ"ב ועין ג"כ להר' ש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט באורך וס"ק ל"ו וזה דבר פשוט ומוסכם מכל הפוס' ואפי' שהרמב"ן ז"ל שם בבעה"ת חלק עליהם כמו שיעו"ש. הנה כבר ביאר טעמו שם דענין המטבע הוא נוגע למלך ממש והוא מחוקי המלכים להעלותו ולהורידו ע"ש נקיט מיהא יציבא מילתא דבדין שבין אדם לחבירו כהך דהנושא אשה במקום שדנים בדיני העכו"ם שכ' הרשב"א דאין לו לאב לתבוע ירושה עפ"י דיני עכו"ם וליכא בזה ד"ד ודאי הטעם ברור ופשוט שהוא מט' שהוא הפך דין תורתינו שהבעל יורש את אשתו ומעולם לא אמרי' דינא ד"ד לעשות נגד דין הברור ופשוט בתורתינו וכן תרגמה להך תשו' דהרשב"א הרב ש"ך ז"ל שם ע"ש וכ"כ מהר"א ן' טוואה ז"ל בתשו' חוט תשבץ סי' ו'.

ולפי"ז יפה כתבו הרבנים מהרימ"ט והב"ח ז"ל דהך תשו' הריב"ש דסי' ב"ן יחידאה וזרה היא והיא נגד תשו' הרשב"א והריק"ו דאם אמנם הצואה נעשית במאיורקא בעש"ג הלא עפ"י דין תוה"ק אין בה מועיל כיון דנתן ליורש הוא סבר לאפסוקיה ורחמנא אמר אין לו הפסק א"כ אין ענין דד"ד לזה דד"ד הוא לשיהיה כח באותו שטר הנעשה בערכאותיהם כאילו נעשה ע"י סופר ועידי ישר' וא"כ לו יהי צואה כזאת עשויה בדיני ישר' הרי אין בה מועיל דרחמנא אמר אין לה הפסק וזוהי שקשה על הריב"ש שכתב ילכו למאיורקא וידונו כדיניהם לעשות הפך דין תורתינו הברור ע"ד ודאי לא קיבלוה מיניה וכ' שהיא ס' יחידאה וזרה זה ודאי ברור בדעת הרבנים הנז'.

ממוצא דבר תנוח ותעמוד קושי עצים על רבינו הגאון מור"ם ז"ל מה זו נתינת טעם שכ' בסי' שס"ט על הך תשו' דהרשב"א דהנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם דאין לו לאב לתבוע ירוש' בדיני עכו"ם אלא הבעל ירש כדין תורתי' וכ' עלה הגאון ז"ל בנותן טעם דלא אמרי' דד"ד אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני העיר אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דאם כן בטלת ח"ו דיני ישר' ע"כ. המתבאר מדבריו דהא בהא תלייא והט' שאין האב יורש הוא משום דליכא ד"ד אלא במה שיש הנאה למלך ומשמע דאילו להסוברי' דאף היכא דליכא הנאה למלך אמרי' דד"ד יכול זה האב לירש ובאמת אינו כן דאף למ"ד דאיכא ד"ד אף בדבר שאין בו הנאה למלך ע"כ לא אמרו אלא להכשיר שטרי דידהו כתיבתן ועדותן כאילו נעשו ע"י ישר' אבל לא לעשות הפך דין תורתינו כמו יבואו מדברי כל הראשונים הנז"ל.

ולולי דמסתפינא הוה אמינא דצריך להגיה בדברי מור"ם ז"ל דבמקום דלא אמרי' דד"ד אלא בדבר שיש לו הנאה למלך צ"ל ולא אמרי' דד"ד וגו' וזה דין בפ"ע כ' מור"ם ואינו נתינת ט' לדין הראשון של הנושא אשה דהך דינא ברור בטעמו דהאב המבקש לירש עפ"י ערכאותיהם הפך דין תוה"ק גזלן וחמסן הוא ומעולם ליכא ד"ד לעשות הפך דין המפורש אצלינו ואח"ך השמיענו הגאון ז"ל דין אחר ולא אמרי' דד"ד לא במה שיש לו הנאה למלך וגו' והיינו שפסק הר' רך תשו' שנית דהרשב"א שהביא הר' ב"י בסי' כ"ו דע דלא אמרו דד"ד אלא במאי דליכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות אבל דינים שדנים בערכאותיהם אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הדייני' דנים לעצמם כמו שימצאו בספרי דייניהם ואם אתה אומר כן בטלת ח"ו דיני ישר' ע"כ והכונה כמ"ש הסמ"ע דאף אם יגזור המלך בפירוש שמחוייבים לדון עפ"י הערכאות לא מקרי ד"ד לחייבם שילכו להתדיין בפניהם ואפי' אם לא ידענו איך יפסקו הדין ויתכן שיהיה דיניהם שוה לדינינו אפי' בזה לא מקרי ד"ד כיון שאין הנאה למלך ואינו חק המלכים ואינה תקנה לבני המדינה וכדפירשה הסמ"ע ז"ל. או אפשר לפרש דברי מור"ם ז"ל אפי' בלתי הגהא והוא דמור"ם ז"ל נתן ב' טעמים לשלא יוכל האב לתבוע ירוש' הט' הא' הנה הוא מפורש בדברי הרשב"א שהוא גזלן כשלוקח ממון נגד תורתינו ועוד ט' אחר דבל"ה דין הערבאו' לא חקרי ד"ד לפי שאינו לא להנאת המלך ולא לתקנת בני העיר.

עפ"י כל האמור ומדובר איתבר חצביה דהמתעקש בנ"ד עד אשר דק ואינו יכול חנוך דנ"ד לומר קי"ל כס' הריב"ש ודעימיה ליקח ירושה מצד אשתו להיות בת יורשת בין הבנים עפ"י ערכאותיהם מה שהוא נגד דין תורתי' הקדושה ומט' ד"ד דאפי' להאומרים דאמרינן דד גם בדבר שאין בו הנאה למלך הי"ד לענין נאמנות סופרי הערכאות ועידיהם כאילו נעשה בדיני ישר' וכ"ע מודו בהך תשו' דהרשב"א דהנושא אשה דכל הלוקח ירושה עפ"י דין הערכאות גזלן גמור הוא ומחייב לאהדורי וכמ"ש גדול אדונינו הרשב"א ז"ל ואפי' אם גזילה ישיב רשע מיקרי ואם עדיין לא ירוה צמאונו המתעקש ואמר יאמר אין קץ לדברי חילוקים כאלו וכל חכם יחלק לפי דעתו ומי יוכל להוציא ממון מיד המוחזק אם לא בדברים ברורים ונגלים כשמש בגבורתו אשר כל רוחות שבעולם לא יוכלו להזיזן ממקומן ועדיין כ"ז אינו ברור כשמש ודברי הגאון מור"ם ז"ל צווחי ככרוכייא דהא בהא תלייא דדינו של הרשב"א בהך דהנושא אשה עיקר טעמו הוא משום דלא אמרי' דד"ד אלא בדבר שיש בו הנאה למלך ולפי האמת הן רבים עתה דסברי דאמרי' דד"ד גם בדברים שאין בהם הנאה למלך. וכל אותם החילוקים שכתבנו לעיל ידחה אותם באמת הבנין שבידו להחזיק ביד חנוך דנ"ד המוחזק בממונו.

אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו דהבל יפצה פיהו ואין ממש בכל דבריו מתרי טעמי תריצי חדא דלנו עתה אשר יגענו ומצאנו מקור ושרש מחלוקתן של הראשונים הנז' בענין תועלת והנאת המלך הנה בעתה הקרה ה' לפנינו דעת עליון גדול אדונינו מר"ן הקדוש הב"י ז"ל וזכינו לאורו ולשיחתו שהרי בסי' ס"ח בש"ע העתיק דברי הרמב"ם ז"ל כצורתן דדוקא שטרי מקח וממכר והלואות כשרים אבל שטרי מתנות ופשרות ומחילות והודאות הרי הן כחרם. הנה בביאור גילה לנו דעתו ז"ל דלא אמרי' דד"ד אלא בדבר שיש לו הנאה למלך וכדברי הה"מ ז"ל בטעמו של הרמב"ם והגאונים וטעמו של הר' בש"ע נר' ודאי דכיון ששנים מעמודי ההוראה הרמב"ם והרי"ף ז"ל קיימי בשי' זו ומכ"ש דגם הגאונים רבותיו של הרמב"ם והראב"ד ס' הכי ובדברי הרשב"א ז"ל לא הכריע הר' ב"י ז"ל לפי שיש לו שמועות ותשומת סותרות ככל האמור לעיל אמטו ל פסק כוותייהו ולא חש לדברי החולקים העיטו' והרמב"ן ור"ן ודעימייהו ולא הזכירם אפי' בשם י"א.

ולא אוכל להתעלם מאי דתמיה לי טובא בדברי הגאון מור"ם ז"ל כאן בסי' ס"ח בהג"א ב' שכ' ז"ל ובכ"מ שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות כל השטרות העולים לפניהם כשרים אפי' שטרי מתנה מכח ד"ד וציין הריב"ש ובע"ת וב"י בשם רשב"א והמגיד פ' כ"ז דמלוה עכ"ד ואתמהא שהרי רבינו הב"י בתחי' הסי' הביא שרש המחלוקת וכ' שהרא"ש קאי בשי' הרשב"א והרמב"ן דמכשיר גם שטרי מתנה מכח דד"ד ואח"ז כשהביא הטור דברי הרא"ש אביו ז"ל שכ' אם הנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אז היו כל השטרות הנעשים בערכאות כשרים אפי' שטרי מתנות וגו' משום ד"ד ע"כ כ' עליו רבינו הבי כבר כ' בתחי' הסימן שדעת הרא"ש כדברי המפרשים דלשון ב' לא פליג אלישנא קמא וכי איכא הורמנא דמלכא אפי' שטרי מתנות כשרים עכ"ד. וא"כ אחר שרבינו בש"ע פ' כס' הרמב"ם ודעימיה דשטרי מתנות ודכוותייהו פסולי' היינו אפי' בדאיכא הורמנא דמלכא שלא יעשו שום שטר אלא בפני הערכאות א"כ לא היה לו להגאון מור"ם ז"ל לכתוב דברים אלו על הש"ע בסתם כנר' שאף לפי פסק רש ע הדין כן דבאמת זה אינו לדעתו וגם הה"מ לא כ' כן לא לשי' הרמב"ן והרשב"א החולקי' על הרמב"ם דאילו לדעת הרמב"ם כ' בהדייא דכיון שאין בו הנאה למלך לא אמרי' דד"ד גם מה שהביא מריב"ש היינו משום דקאי בשי' הרמב"ן ורשב"א ודלא כהרמב"ם גם מה שהביא מהרשב"א כבר כ' לעיל דדברי הרשב"א סתרי. ואם היתה כונת הגאון לחלוק על הר' בש"ע ז"ל לא היה לכתוב סתם הי"ל לומר וי ח דכל השטרות כשרים מט' דד ד באופן שדברי הגאון מור"ם ז"ל נפלאו ממני לפי קצורי. שוב אח"ז בא לידי ס' ערך השולחן להגאון מהרי"ט ז"ל וראיתי לו שהשיג על מור"ם בזה. ומאחר עלות שנגלו כספר השמים וידענו דעת מר"ן הקדוש ז"ל דפסקיה בסכינא חריפא דלא אמרי' דד"ד לא בדבר שיש בו הנאה למלך. א"כ דינו של הרשב"א שריר וקיים ותו לא מצי למימר קי"ל הפך דעת מר"ן הקדוש ז"ל בש"ע שנתקבלו הוראותיו ברב מקומו' ישר' ובמדינות אלו.

ועוד בא טעמא רבא אמתני ותקיף דאפי' אותם הראשונים ז"ל החולקים על הרמב"ם וסברי דד"ד אפי' במה שאין בו הנאה למלך אפי"ה אזלו ומודו דצריך שיהא אותו הדבר חק למלכים הקדמונים כההיא דשטרות העולים בעש"ג שדרך המלכים לשים ערכאות לכתוב שטרות ודומיהם וכמ"ש הרשב"א ז"ל בשניות סי' שנ"ו שכ' לעיל וכ"כ להדייא מהריק"ו בשרש קפ"ז אפי' לדעת המרדכי והר"ן ז"ל וזו היא שי' רב הפוס' עין ב"י סי' שס"ט והשתא הרשב"א ז"ל חדית לן שאעפ"י שהמלך מניח ערכאות כדי שידונו בין איש ובין אחיו אסור לילך לדון בפניהם לפי שאלו הערכאות אינם דנים עפ"י חוקי המלכים אלא עפ"י מה שמצאו כתוב בספרי דייניהם ואין זה חק המלכות רק דייניהם ובזה ודאי לא נאמר דד"ד ובהא אפי' אותם הראשונים הרמב"ן ן והר"ן והעיטור החולקים על הרמב"ם וסברי דאמרי' דד"ד גם במה שאין בו הנאה למלך מודו בזה דע"כ לא אמרי הינן רבוואתא אלא בחק המלך עצמו אלא שאין בו הנאה אבל כל שאינו חק המלך מעולם רק שדנים עפ"י ספרי דיניהם כ"ע מודו להרשב"א וכ"כ בפירוש מהרא"י ז"ל הב"ד הרב"י סו' סי' שס"ט והריב"ש בסי' תצ"ה הביא דברי הרשב"א בזה ומסכים עמו. ומי יחלוק על רבינו הרשב"א ז"ל אם הראשונים לא חלקו עליו ולא מפני שיש לנו דקדוק קל בלשון מור"ם נמציא מחלוקת חדש שלא שיערוהו הראשונים ואין לך בו אלא מה שמפורש בדבריהם שחלקו עליו בדבר שעכ"פ הוא חק המלכות אלא שאין בו הנאה למלך ולא נוסיף עוד ונאמר שדעתם גם במה שאינו מחק המלכות ואין בו הנאה להכשיר הפך המפורש בדבריהם שאם חסר דרכי ההקנאות אינו מועיל. וכן לא נוסיף ונאמר שחולקי' על הרשב"א וסוברים דמה שגוזר המלך שידונו עפ"י ספרי דייניהם מקרי ד"ד כי לא ראינו גם שום א' מהפוס' הראשונים חלוק בזה על רבינו הרשב"א ז"ל. ומצורף לזה מ"ש מהרא"י ז"ל הב"ד רבינו הב"י סו' סי' שס"ט שאחר שהביא דברי הר"י בר פרץ ופי' בכונת דבריו דקאי בשי' הסוברי' דאמרי' דד"ד אף במה שאין בו הנאה למלך סיים וכ' ובנ"ד פשי' דלא שייך בנ"ד ד"ד לפי שאינו חק קבוע וגו' ועוד שאין השררה מכרחת שימכור המשכונות אלא נותנת רשות וכל שאינו מכריח אינו ד"ד עכ"ד. והך ט' שייך בנדון הרשב"א כי המלך אינו מכריחו שילך ויתבע ירוש' בערכאותיה' ודכותה ממש בנ"ד ופשוט.

וכבר הרחיב הדברים קצת בזה בס' נחלה לישראל בס' הג' ע"ש עם כי יש להשיב על דבריו קצת מכל מ"ש לעיל אין לנו פנאי להאריך נקוט מיהא הדין דין אמת ככל אשר העלה וכאשר אשרוהו וקיימוהו כל רבני גדולי הדור יצ"ו ואשר עיני בשר לו יחוה איך כל הרבנים פה א' הסכימו שכל הלוקח נחלה עפ"י דיני הערכאות שלא כפי דין תוה"ק אפי' בערי איברופא שמתנהגים בכל דיניהם חוקותיהם ומשפטהם עפ"י הערכאות מזה שנים קדמוניות אפי"ה בענין הירושות הם אמרו דאסור לעשות כן והעושה כן עבריינא יתקרי וגזלו וחמסן. הדברים ק"ו ליושבי העיר הזאת נעמי' כי אעפ"י שמזה שנים לא כביר כבש אותה המלך הצרפתי יר"ה עם כל זאת לא סרו ממנהגם הראשונים ומרבית העם יראים וחרדים את דבר ה' ואינם הולכים לדון בעש"ג בדברי ריבות בין איש ובין אחיו ורב שטרותיהם הם נעשים ע"י סופרי ישר' ועידי ודייני ישר' וכאשר ח"ו יפרוץ גדר א' מהקהל להזמין את חבירו בעש"ג על איזה עסק מלבד עסקי הקרקעות שהוא מוכרח להיות עפ"י המלכות ויש להם על מה שיסמוכו כידוע מ"מ בשאר עסקיה' וענייניהם דנים עפ"י דיני ישר' והפורץ גדר גוערים בו חכמי ורבני העיר יצ"ו וחזו ביה בבישות וזה ידוע ומפורסם כי השררה הצרפתית יר"ה תמיד אוהבת את ישר' ומבקשת שישר' ישמרו דתם ותורתם באין אונס. ה' יתמיד שלותה ויגביה ככב מערכתה בימיה ובימינו תושע יאודה'. וישר' ישכון בטח כיר"א.

ונמצא עלה בידינו ד"ד ליכא ומכ"ש דמנהגא ליכא וכבר כ' אדונינו הרשב"א ז"ל שהסומך על משענת קנה רצוץ זה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקשו ע"ש וכ"ש בעיר זאת כי אין להם מנהג וידוע שכל מנהג צריך שיקבע עפ"י ותיקין. לשיקרא מנהג לעקור ההלכה. וכאן אדרבא אם ימצא א' מיני אלף פורץ גדר אין רוח חכמים נוחה הימינו. ונוסף גם הוא כי גם בדיני הערכאות מעשה היה כזה ממש בא' שתבע ירושה מצד אשתו במקום שיש בן ויען היות נשואי האב הנעדר המוריש עפ"י דיני ישר' ולא ע"י הנוטריו הממונה מאת השררה יר"ה לכן לא זכו הבנות ולא נתנו להם ירושה גם בערכאות כיון שהיו נשואיהן עפ"י דין ישר' פסקו להן כדין ישר' שאין לבת ירושה במקום בן. באופן מכל צד ופינה אין שום זכות לחנוך הנז' וכל מה שנטל גזל הוא בידו ומחוייב להחזיר מבלי שום ספק כלל אם הוא יאודי מאמין בה' ובתורתו.

ולרווחא דמילתא אמינא ליה לחנוך דנ"ד השמע לאזניך מה שהוצאת מפיך ובידך מלאת לאמר איך סילק עצמו מהירושה ובקגו"ש שקנו מידו כתחז"ל כמבואר בכת"י המוצגת בשאלה ואומר דכת"י זה הוא אמתני ותקיף אפי' אילו יצוייר שהיה לו לחנוך הנז' זכיה בירושה מדין חו' עביד ומהני הסילו' הנז' דהו"ל כאילו מחל או הקנה חלק ירושתו לשאר היורשים ואמינא לה מאותה ששנינו בב"ב ד' מ"ג עלה דהשותפין מעידין וע"ז פריך הש"ס נוגעין בעדותן הם ומשני הב"ע דכ' ליה דין ודברים אין לי על שדה זו ופריך וכי כ' לו מאי הוי והתנייא דו"ד אין לי על שדה זו וידי מסולקת המינה לא אמר כלום ומשני בשקנו מידו ופרשב"ם ידי מסולקת לא אמר כלום כיון שכבר יש לו חלק בשדה ואומר לא יהא לי חלק בו אין זה לשון מתנה לחבירו וכ"ז שלא אמר יהי נתון לך לא יצא מרשותו ואין תופס לשון זה אלא בדבר שעדין לא זכה בו והוא מתנה עליו כגון נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה וגו' אבל זה שהדבר שלו והוא אומר לא יהא שלי לא אמר כלום וגו' ומשני בשקנו מידו שותף חבירו קנה מידו בקנין סודר והשתא דאיכא קנין מועיל התנאי ע"כ. וכ"כ הנ"י ז"ל שם דכ' ליה דין ודברים וקמ"ל לשמואל דבלשון זה הוי מתנה אע"ג דלא מהני האי לישנא בדבר שהוא כבר בידו אלא בדבר שעדין לא הגיע לידו שאני הכא דקנו מיניה כדמפרש ואזיל ע"כ וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' הכותב ד' ק"ה ע"א וז"ל ומ"מ אף לפי' הרי"ף אם אומר לחבירו דו"ד איו לי על שדה זו וקנו מידו מהני והכי אי' בהדייא בפ' חזקת הבתים ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשו' הביאה רבינו הב"י ז"ל בסי' רמ"א מחו' ב' כ' הרשב"א ראובן היה תופס קרקעו של שמעון ולא היה יכול להוציאו מידו עד שאמר לו ראובן לשמעון מחול לך הקרקע וגו' ואח"ז טען שמעון שלא קנה בשטר זה דהוי כידי מסולקת הימינה וגו' תשו' הדין עם שמעון דכל שקט מידו אפי' באומר דו"ד אין לי על שדה זו קי"ל דמגופו של קרקע קנו מידו ע"כ. וכ"כ הטור וש"ע בח"מ סי' ל"ז וז"ל ואפי' על חלק השותף לא יועיל עדותו אלא א"כ סילק עצמו ממנו וקנו מידו שלא נשאר לו כלום זכות בו ע"כ והיא שי' רש"י ז"ל בפ' הכותב ד' ע"ג ע"א עלה דאבעיא להו קנו מידו מהו ר"ן אמר מגופה של קרקע קנו מידו וגו'. והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו ופרש"י אברייתא דדו"ד אין לי על שדה זו קאי מהו מי אמרי' לא הקנו בחליפין הללו כלום ולא אמר עליה אלא לשון דין ודברים או"ד אין חליפין באים אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו חפץ המכר או המתנה וקנו מידו על גופה של קרקע ומתנה גמורה היא עכ"ל. וכ"כ הה"מ פכ"ג מה' אישות ה"א בט' מה שכ' הרמב"ם דהכותב לאשתו דו"ד אין לי וגו' דמהני בקנין אפילו בנשואה טעמו מדאמרי' פרק חזקת דהאומר לשותף דו"ד אין לי על שדה זו אם קנו מידו מהני ולא יהא כח הבעל בנכסי אשתו גדול מכח השותף עכ"ד.

איברא דהתוס' בכתובות ד' פ"ג סו' ע"א ד"ה קנו מידו כתבו פי' הקונט' דאברייתא קאי וק' לר"י דמה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותה והלא לכ"ע מפקר לה ונר' לר"י דאנשואה קאי דאמרי' דידו כידה אי מהני לה קנין או לא ע"כ. המתבאר מדברי ר"י דס"ל דכל סילוק בעלמא אינו מועיל אפי' בקנין ובעיין בנשואה דווקא וכבר נתנו ט' רבני האחרונים למאי דבנשואה מהני לשי' ר"י יותר מבשותף משום דנשואה עדיף משותף שעיקר הגוף שלה והבעל אין לו כ"א פירות ממילא בהסתלקות הבעל בקנין אפי' בלשון גרוע קונה האשה כמו חצירה עיין בני שמואל בסי' ל"ז ועיין בעלי השיטות ובהג"א פ' הכותב כ' וז"ל ולגבי דבר שלו ואומר לחבירו דו"ד אין לי עמך על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימינה לא אמר כלום אפי' קנו מידו לפר"י אבל רש"י פי' דאם קנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו ע"כ.

הנה דעת ר"י מבואר דסילוק אפי' ע"י קנין לא מהני לבד מנשוא' הפך דעת כל הראשונים הנז' אמת דתמיהא גדולה היא על ר"י ז"ל בסברתו זאת דהוא הפך תלמוד ערוך הנז' בבתרא דפרי' וכי כ' לו מאי הוי והתנייא דו"ד אין לי וגו' לא אמר כלום ומשני בדקנו מידו אלמא דבקנין מהנו לשונות או וכן פרושוה כל הראשונים ז"ל עין בא"ז על כתובות ובא"ז על בתרא ומהתימא מהר' בני שמואל שעמד ע"ז ולא הרגיש בקו' זאת. ושו"ר להגאון בעל פ"י בחי' כתובות היק' כן והניחה בצ"ע ע"ש.

וכמו כן ק' על רבינו הטור ומר"ן הב"י ז"ל דאילו באה"ע סי' צ"ב כ' הטור ז"ל וכ' הרמב"ם שאם קנו מידו מהני תנאה אפי' התנה אחר הנישואין וכן פר"י ואין נר' לא"א הרא"ש עכ"ד. ובש"ע ס' א' פ' כן ואם כ' לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו ואעפ"י שדין הנשואה דמהני בקנין אתי ככ"ע ואפי' רש"י והרי"ף מודו בזה כמ"ש הר"ן ז"ל הב"ד הרב"י ז"ל וכ"כ הרא"ה והריטב"א הוב"ד בא"ז לכתובות דלרש"י שותף ונשואה חדא מילתא ע"ש וכ"כ הנמק"י ז"ל בחי' כתובות שנדפסו בסוף הרי"ף ע"ש וא"כ ודאי ממה שפ' הר' בש"ע דבנשואה מהני קנין אין מזה הוכחה שפ' כס' ר"י דבשותף לא מהני קנין דהא דעת כל הראשו' ז"ל הוא דנשואה הוי כשותף ומהני קנין וא"כ דינו של ר"י בפלגא דהיינו בנשואה דווקא הוא מוסכם אבל במה שסו' ר"י דבשותף לא מהני סילוק בהא לא מיירי הכא וזה פשוט אך יש להעיר שאחר שהזכירו כאן ס' ר"י איך בח"מ סי' ל"ז שפסקו בפשי' דמהני סילוק בקנין והר' ב"י ז"ל הביא הסוגייא ופרשב"ם איך לא העלו על דל שפתם ס' ר"י הנז' ואי ס"ל דדברי יחיד הם והוא הפך הסוגייא דב"ב הי"ל להביא דבריו ולהקשו' עליהם.

והנר' לע"ד הקצרה ליישב דברי ר"י דחלילא פה קדוש יאמר הפך סוגייא ערוכה ואפשר דהר"י ז"ל קאי בשי' בחי' לשם שכ' וז"ל אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה והיא ארוסה פי' ודאי זה שהקרקע שלו ובא ליתנו לחבירו צריך לשון מתנה אבל מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה וגו' וכיון שעדין לא בא לידו כלל לסלק עצמו סגי אף בלשון גרוע כמו דין ודברים שהוא לשון גרוע לומר שלא ידון ויערער לזכות בנכסים ואינו נראה שיסלק עצמו ממש מגוף הנכסים ומיהו לסלק עצמו מדבר שבא לידו כגון מתנה אם ירצה לסלק ממנה צריך לשון חשוב כמו אין לי עסק או ידי מסולקות או אי אפשי כדאי' בכריתות הנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בה וגו' נמצינו למידין שג' דינים יש דין מה שהוא שלו כגון שדה ודין מה שבא לידו אלא שלא החזיק בו כגון מתנה ודין מה שלא בא עדין לידו כלל כגון נכסים שנפלו לארוסתו עכ"ד.

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה