אור ברסלב
כפי אהרן חלק א חושן משפט

כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל

חושן משפט

אבן העזר

הלכות קיום ב"ד

סימן א

שאלה מעשה בא לידינו באלמנה שיש לה שטר זכות על א' מיחידי קושטא יע"א וזה כשלש שנים הוכרחה לעשות הטפסת השטר כדי לשולחו לקושט"א יע"א לתבוע תבע מבעל דינא עפ"י החייובים המבוארים בשטר הנז' והלכה לפני ב"ד הצדק של רא"ג מע' הרב כמוהר"מ פארדו יצ"ו והעתיקו השטר הנז' וגם נתקבל עדות גו"ש בב"ד הצדק הנז' על החתימת של הב' עדים החתומים בשטר וב"ד הנז' אשרו וקיימו ההטפסא הנז' שהועתק מגוף השטר העיקרי וגם כתבו שנתקיימו בפניה' חתימו' עידי השער הנז' ואיתבריר להו דאינון אינון אך לא כתבו הנפק בגוף השטר העקרי רק בטופס כתבו שנתקיימו בפניהם חתימות העדים שבשטר העיקרי ונשלח לקושטא יע"א ועשו מעשה שם וגבו כמה שנים החיוב שהיה כתוב בשטר הנז' ליתן כו"כ בכל שנה מידי שב"ש להאלמנה הנז' והן כהיום יען נאבד אותו ההעתק שהיה להם בקושטא יע"א שלחו מתם לשאול מהאלמנה הנז' שתשלח להם עוד הפעם הטפסת השטר הנז' ובאה לפנינו לבית דינינו לבקש כבראשונ' שנעתיק לה השטר הנז' ובקשנו עוד הפעם עדים לקיים החתימו' הנז' ונמצאו ב' עדים מעידים על חתי' העד הא' ועד א' מעיד על חתימ' הב' באופן שאין כאן עדות מספיק לקיי' השטר אך בזאת כאן נמצא ב' ת"ח יצ"ו שנמצאו בבית דינו של הרב המפ"ה יצ"ו הנז' בעת שנתקיים השטר הנז' ע"פ ב' עדים כשרים שהעידו על כל חתי' מהשני עדים שבשטר הנז' ובמותב תלתא הוו יתבי הב"ד הנז' יצ"ו ואשרו את השטר באשרתא דדייני כתחז"ל עתה צריך לדעת אם יכולין אנו לקיים השטר הנז' עפ"י עדות ב' עדים אלו או לא.

תשובה אל ה' ויאר לנו להוציא דין אמת לאמיתו.

ואע"ן ואומר נראה ודאי דשפיר דמי ואריך לקיים שטר הנז' עפ"י עדות זה דלמה יגרע עדות זה מכל עדות דעלמא ועדות שלם יש כאן שמע' הב"ד שלפנינו יצ"ו אישרוהו וקיימוהו ולמאי ניחוש לה אי משום עד מפי עד דלא מהני גם לקיו' שטרות וכמ"ש הנ"י והמרדכי הב"ד רבינו הב"י ז"ל בסי' מ"ו ע"ש נר' דלא דמי דכשאומרים העדים כו"כ נגמר בב"ד פ' לא מקרי עד מפי פד דהא משנה שלימה שנינו במכות ד' כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו פ' נתחייב בב"ד פ' ופ' ופ' עדיו הורגים אותו למא דעדות שחייבוהו ב"ד פ' עדות שלם הוא וכאלו מעיד בפני הלוה פ' לפ' מנה ואין כאן עד מפי עד וה"נ כיון שמעידים עדים אלו שנמצאו בב"ד פ' ונתקיים השטר בפניהם הרי עדות שלם יש כאן ששטר זה מקוים הוא.

וחפשתי ומצאתי להרב ס"ך שם ש"ק ע' שעל מ"ש מר"ן ז"ל ג' שישבו לקיום את השטר ומת א' מהם צריכים לכתוב וחד ליתוהי כ' וז"ל להריב"ש ומור"ם לעיל ס"ו דיכולים להעיד העדות מפי כתב נר' דהא דצריך לכתוב הכא וחד ליתוהי היינו כדי שיהא מקויים קיום ב"ד אבל מ"מ העדאת עדים מיהא איכא דאע"ג דכתיב בלשון שמורה שהם ב"ד מ"מ ב' נהי דב"ד לא הוו עדים מיהא הוו והיינו במקום דשייך העדאת עדים כגון שכתבו שמכירים החתימות או שבפניהם נתקיי' השטר אבל אם כתוב בקיום בפנינו העידו פ' ופ' על חתימתן כיון דאין כאן ג' אלא ב' אינם יכולין לקבל עדות והו"ל עד מפי עד כמ"ש הנמק"י והרב סמ"ע לעיל ס"ד וכו' עכ"ל הש"ך ז"ל.

הנה זה שכתב הרב או שנתקיים בפניהם במאי קמיירי אי מיירי שהעידו עדים אחרים בפניהם או העדים עצמם החתומים בשטר העידו על חתי' הא סיים אח"כ דלא מהני דעד מפ"פ הוא ואי מיירי שמפרשים דבריהם באופן המוכיח שהיו שלשה ולא ב' בשעה שקבלו העדות זה כבר מבואר בדברי מר"ן דמהני ואפילו מדין קיום ב"ד לא מדין העדאת עדים כמ"ש הרב ז"ל אל"ו בהכרח לומר דמיירי כגוונא דנ"ד ממש שכתבו בפי' שנתקיים בב"ד פ' ובזה אעפ"י שהחתומים הם ב' ומתורת קיום ב"ד לא סגי תסגי לן מיהא מתורת עדים שהם מעידין. שכבר נתקיים שטר זה בב"ד אחר של שלשה שהיו יושבים ולא מצאתי פירוש אחר כדברי הש"ך. אלא שהרב ז"ל קיצר במקום שאמרו להאריך ולרוב פשיטות הדברים בעיניו הושיטם בקנה כלאחר יד ולא ביאר לנו טעמו ונימוקו מאין יצא לו כן ואפשר כמש"ל דאמתני' דמכות הנז' קסמיך:

ואמנם כל היד המרבה לבדוק ימצא דלאו מילתא פסיקתא הוא והך דמכות יש לדחותה כי כן אחר החיפוש מצאתי לתלמידי רבינו יונה ז"ל הוב"ד בא"ז לכתובות על ד' כ"א והוא בד' כ"ה מהספר ע"ג וז"ל עד ודיין מצטרפין פי' שטר שכתוב הנפק וחתמו בו דיינים ולאחר ומן קראו עליו ערער ובאין ב' עדים ומעידין על חתי' א' מן העדים ועל חתי' א' מן הדיינים הרי העד והדיין מצטרפים ואיכא דקשייא ליה הרי אין כאן קיום לא בא' מעידי השטר אבל בחתי' עד ב' אין לנו וכו' ויש לפרש דהיינו ט' דשמואל דכיון שהדיין מעיד על קיום ב' עידי השטר שנתקיימו בב"ד הרי הוא מעיד שנחקרה עדותן בב"ד והוי כמי שמעיד פ' נתחייב בב"ד של פ' מנה דלא חשבי' ליה עד מפ"ע דתנן כל מקום שיעמדו ב' ויאמרו פ' נתחייב בב"ד של פ' הורגים אותו הילכך כיון שיש קיום על א' מעידי השטר שהוא מעיד על השטר הזה שהוא כשר דהוי כמעיד שזה חייב מנה לבעל השטר הרי הן מצטרפין ונראין הדברים שאם בא ע"א ואמר בפני הלוה ראובן לשמעון מנה ובא ע"א ואמר בפני נתחייב שמעון בב"ד לתת מנה לראובן הרי הן מצטרפין דקיל"ן הלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין ואקשי ליה רבא מאי דקמסהי' סהדא לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על המנה והדיין מעיד על קיום השטר ואין עדות זו דומה לזו לפיכך אין מצטרפין שהדיין אעפ"י שמעיד על השטר לא הוי כמעיד שנתחייב שמעון לראובן מנה בב"ד שהרי הדיינין לא נזקקו לחייב את שמעון בתשלומין לא להעיד שהשטר אמת והשטר הוא המחייב את שמעון לא הדיינין הילכך אין מצטרפין ול"ד להלואה אחר הלואה דמצטרפין דהתם אע"ג דלא מסהדי אחד מנה מ"מ כ"א מהם מחייבו מנה כך נר' בעיני עכ"ל:

הרי מבואר דעת תלמידי רי"ו ז"ל דלא מהני במה שמעידים שבפניהם נתקיים ושנייא הך מתני' דמכות משום דהתם הוי עדות שלם שמעידים עכ"פ שחייבוהו ב"ד מיתה ודכוותא גבי ממון אם יעידו ב' עדים שנתחייב בפניהם פ' ממון הכי נמי דמועיל עדותן אבל בקיום השטר לא הוו עדות שלם שאעפ"י שאותו ב"ד קיימו את השטר מ"מ לא חייבוהו ממון אלא השטר הוא דמחייבו ולא מיקרי עדות שלם וזה דלא כהש"ך ז"ל:

ואחשבה לדעת כי תלמידי רי"ו ז"ל לא כ' לא לענין עד ודיין שלא יהיו מצטרפי' ועילה כל דהו אשכחו לומר דאינו דומה בדומה ממש להלואה אחר הלואה אבל לענין דינא אפשר דמודו לדברי הש"ך באם ב' עדים מעידים שבפניהם נתקיים בב"ד אחר דמהני וכן מוכח מסיום דבריהם שם שכתבו ז"ל ואם ב' הדיינים מקיימין ההנפק זה אומר זה כת"י וזה אומר זה כת"י נ"ל שהם נאמנים ואין צריכים שיצטרף עמהם אחר ולא אמרינן על כתב ידם הם מעידים לא כל א' וא' מהם מעיד על קיום השטר וכו' דעל מנה שבשטר הם מעידים ולא אכתב ידם ע"כ:

המסתכל יפה בסיום ודברים אלו בעיניו יראה שתחי' דבריהם אינו אלא לגבי עד ודיין דבעילה כל דהו מחלקינן בין זה להלואה אחר הלואה ואמרי' מאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי ואפשר דבשני עדים כגוונא דנ"ד מודו לדברי הש"ך ז"ל.

הגם הלום ראיתי אחרי רואי להסמ"ע ז"ל בסי' ל' ס"ק ל"ה שכ' אח"ש מר"ן ומור"ם ז"ל העיד הא' בב"ד זה והעד הב' בב"ד אחר יבא ב"ד אצל ב"ד ויצטרפו עדותן אבל אחרים ששמעו הענין אינם יכולים להצטרף כ' הסמ"ע פי' אפי' ששמעו שב' עדים העידו בב"ד א' ושנחקרה עדותן באותו ב"ד מ"מ לא יעידו בפני ב"ד אחר לדון עפ"י עדותן וכו' עכ"ד. והטו"ז ז"ל שם חלק עליו וכ' שאין מקום לדברי' אלו ע"ש גם מהריק"ש בהגהותיו והר' חשק שלמה ז"ל חלקו על סמ"ע וגם מצאתי להגאון בעל קצות החשן שחלק על סמ"ע בב' ידים והביא דברי תוס' בכמה דוכתי שכ' להדייא דמהני גם הביא דברי הרא"ה ז"ל הוב"ד בש"מ למס' כתובות על ד' כ"ח המבוארים להדייא דמהני:

ומעתה אחרי שהט"ז וש"ך ומהריק"ש והר' ח"ש והר' קצה"ח חולקים על סמ"ע וס"ל דמהני ודאי הכי נקיטינן.

וכן עשינו מעשה וקיימנו השטר הנז' וכתבנו בו נוסח זה הנפק שט"ד קדמנא נחנא ב"ד דתלתא דחת"ל ומדאתו תרי סהדי קשוט ואסהידו קדמנא דשטרא דנא הנפק מן קדמת דנא קדם ב"ד של מע' הר' המופ' כמהר"מ פאדרו יצ"ו כד הוו יתבין במותב תלתא כחדא ואתו קדמייהו תרין סהדי מהמני ואסהידו על חתימות סהדייא האילין דחתימי בשטרא דנא דאינון אינון והב"ד הנ"ל אישרוהו וקיימוהו לפו"ד כתחז"ל. אף חנן מאשרין ומקיימין שט"ד כתחז"ל ודין קיומיה ואתקיים. ומר ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כי"ר אענ"ה ס"ט:

הלכות כת"י

סימן ב

שאלה ראובן תושב בבל יע"א בהיותו שם נתנו בידו סך מעות שיחלק לעניים וחילק מה שחילק ובבואו פעה"ק ירושת"ו כתב אגרת לאחיו שבבבל נרו' ובתוך האגרת כתב לו יודע לך שנשארתי חייב סך כו"כ לכיס העניים אשר בידי וכשימכר הקרקע שלי אפרע ע"כ. וראובן זה כהיום יש עליו בע"ח הרבה והוצרך למכור אותו קרקע שיש לו לפרוע לבע"ח והלואי יספיק לשליש ולרביע ומכר הקרקע ההוא ובאו המעות ליד א' מהבע"ח ושלח אחיו של ראובן כתב למי שבאו המעות בידו לומר לו שיעכב הסך ההוא שנשאר אחיו חייב לעניים ככתוב בכתבו וזה הבע"ח שבאו המעות לידו רצונו שינתן דווקא להב"ח אשר כאן כי רבים הם ודחיקא להו שעתא וטען שהוא תפס בעדו ובעד הב"ח אשר כאן בדין ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומ"מ ראובן ג"כ טען לפטור עצמו מהכתב הט' ג' טענות א' שהסך שכתב שנשאר בידו לא היה מקרן מפות העניים אלא מעליית המטבעות וא"כ נתחייב במה שלא היה חייב ב' שכבר פרע פעה"ק ירושת"ו לעניי ירושלים ומעיקרא ניתנו בידו המעות נז' לחלקם לפי דעתו ורצונו וזה היה רצונו לחלקם לעניי ירושלים ופרעה חובו ג"כ מעיקרא ניתנו לו ע"מ שאם ירצה יזכה גם לעצמו וטען דאותה שפה לא היה דחיקא ליה שעתא אבל עתה כי דחיקא ליה שעתא טובא רוצה לזכות לעצמו או הם טענותיו יורונו המורים לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה.

תשובה ראה ראינו שאלת חכם ותשובתה כנידה מאת מע' הרבנים חכמי הישיבה של מע' השואל הי"ו תחילת דבריה' כ' ז"ל מה שטען ראובן שמה שכתב בחברת שחייב היה בשביל עליית המטבעות שמן הדין פטיר ועט"ר הו"ל מתחייב בדבר שאינו חייב לא צדק בזה דאנן אתכא דמר"ן ז"ל סמכינן וכבר פ' בש"ע ח"מ סי' מ' דאדם מתחייב בדבר שאינו חייב ומבואר שם בש"ך ס"ק א' אות ה' ובכת"י ולא מסר בפני עדים גובה מב"ח ואגרת לא גרע מכת"י וכמ"ש ח"א סי' רצ"ב דאם כ' לפלוני שבמקום אחר אני אשלח לך חנה שיש לך בידי נחשב כאילו כתב אני פ' לויתי מפ' מנה ע"ש. וכן תפס במושלם מהרד"ף בס' מכתם לדוד חח"מ סי' ז' ומשפטי שמואל סי' ע"א ועיין אבקת רוכל סי' קמ"ז וכו' אל"ד יצ"ו ולדידן כפי דברי השאלה המוצגת לפנינו י"ל דלא זו היא טענת ראובן בפשיטו' שנתחייב במה שלא היה חייב דלאו קטיל קני הוא דאשתמיט ליה דין מבואר בש"ע ועיין בסמ"ע סי' פ"א ס"ק י"ז אות מ"ב ומשם מוכח דאפי' אגרת יש לה דין כת"י יעש"ב.

אלא לדידן חזי לן דכונתו הוא לטעון טעיתי בחשבי כי הייתי חייב בעליית המטבעות והודיתי בטעות ועתה נתגלה לי שאיני חייב ובכן אף דנימא דגם האי כתב דנ"ד יש לו דין כת"י ככל דברי מע' החכמים יצ"ו עכ"ז עדיין יש לצדד שראובן פטור ממ"ש מר"ן ח"מ סי' פ"א וסי' קכ"ו ס"ק י"ג:

דיש מי שאומר דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי ויש מי שאומר דלא ע"ש וסיים מור"ם ז"ל ודווקא אם הודה לו בעדים וכו' ואפי' נתן לו כת"י נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי ע"כ והש"ך ז"ל כ' דדווקא במ"ג ובפ"ע דהוי קנין אלים וכו' וכל היכא דלא שעבד נפשיה במ"ג אע"ג דהודה בפ"ע יכול אח"ך לומר טעיתי במגו דפרעתי יעש"ב ועיין להר' פרה"א ח"ג בד' ס"ב ע"ג דנר' מסכים הולך לדברי הש"ך אלו ע"ש ובסי' פ"א האריך הרחיב הש"ך ז"ל בפרט זה להכריח דכן ס"ל לרובא דרבוותא יע"ש וכ' בתוך דבריו ז"ל גם המחבר שם ס' י"ג הביא שתי הסברות ולא הכריע אע"ג דבב"י שם כ' דלית הלכתא כבעה"ת דיחיד הוא נר' דבש"ע חזר בו ואולי ראה אח"ך כל הנך פוסקים וכו' עכ"ל והר' הכנה"ג כ' ג"כ כדברי הש"ך דמר"ן בש"ע לא הכריע ע"ש ובסי' מ"ט הגב"י אות ט' הביא מחלוקת בזה אם בכת"י יכול לומר טעיתי במגו דפרעתי פ"ש ועיין שו"ת משאת משה ח"מ סי' ל"ה:

ומעתה בנ"ד אם ט' ראובן היא טעיתי במה שכתבתי תחי' לאחי שנשארתי חייב כו"ך יען זה הסך היה מעליית המטבעות ובעליית המטבעות אפי' אם הוא מטבע במטבע ממש לא פלט מהמחלוקת כ"ש בקחתו גרוש' וכבר פרע גרוש' כאשר האריך הרחיב ע"ז מ"מ הר' חק"ל תפוחין ז"ל בח"מ ח"ב סי' קנ"ד ובמ"ב סי' ט' יע"ש א"כ פשי' דנאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי לס' הפוס' הנז"ל כמ"ש מר"ן ז"ל בסי' ס"ט דיכול לטעון פרעתי בכת"י ואינו חושש משום שטרך בידי מאי בעי ועיין כנה"ג סי' ע"ט הגב"י אות י"ב דעביד למטעי בהכי יעו"ש:

איברא דטענת פרעתי בנ"ד פחתת היא דאם יטעון פרעתי הוי פרעון דמעיר לעיר ששלח לפרוע בבבל ובכגו"ד כ' מהר"מ גאלאנטי ז"ל הוב"ד בס' דרכי נועם ח"מ סי' ל"א בתוך התשו' וז"ל ובר מן דין י"ל דבנ"ד לא מצי לומר פרעתי שכשנעשה כת"י תכף חלף הלך לו ארצו וכו' ושוב לא בא לצפת תו' א"כ אם יאמר פרעתי יאמרו ע"י מי שלחת המעות ואם אינו מברר ידים מוכיחות דמשקר וכו' ואם יאמר פ"י פ' ופ' והלכו להם למדינת הים או מתו יאמרו לו הרוצה לשקר ירחיק עידיו וכו' יעש"ב:

ואף דהר' ד"ן ז"ל שם פליג עליה בזה וכ' דכיון דלא ביארו הפוס' חי' אלו משמע דלא פלוג רבנן וכו' הנה הר' נחב"כ ז"ל ח"א ח"מ סי' י"ג דצ"ו פ"ג כ' על דבריהם ז"ל אכן אני הצעיר נלע"ד להביא ראיה שיש כר להוציא ממון עפ"י ט' זו שלא שלח חובו פ"י שליח מתשו' רדב"ז בישנות סי' קמ"ז תוך התשו' ז"ל הא למדת דלא טענינן ליתמי אלא ט' וכו' ועוד ושהדבר מוכיח שהוא שקר שהרי הלך למרחוק והפקדון בחנותו גם לא שלח לו חובו משם והאריך יע"ש וכ"כ משם הר' מ"מ בסי' הנ"ל יעש"ב. גם הר' מהר"י עייאש ז"ל בסי' י"ד דפליג על הר' נ"ב ז"ל בטעם זה הי"ד לגבי יורשים אבל לגבי דידיה אזיל ומודה לס' מהרמ"ג ז"ל כיעו"ש ועיין הרדב"ז חדשות דפוס ויצייא ח"א סי' ה' ומהריב"ל ריש כלל י"ז ח"א סי' צ"ד תמים דמים סי' קנ"ג צרור הכסף סי' ל"ב גבעות עולם סי' כ"ח.

באופן דבנ"ד אינו יכול לטעון פרעתי דאמרי' ליה שיברר פ"י מי שלח המעות לבבל לחלקן לעניים וכ"ש סך גדול דקלא אית ליה עיין מט"ש סי' ק"ח הגב"י אות כ"ח יע"ש וא"כ אינו נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי ואין להוכיח מדברי מר"ן ז"ל בתשו' אב"ר סי' קצ"ב דקאי בשי' הר' ד"ן ממ"ש שאין כאן אמתלאה וכו' וסיים וז"ל אית לן למימר דמסתמא אם היה בידו איזה דבר של היתומים כבר שלחו פ"כ הרי שאעפ"י שהוא ממקום למקום ואפי"ה קאמר שמא שלחו ולא אמרי' הי"ל לברר ע"י מי שלחו דליתא ואין שום הוכחה מדבריו דשאני נדון מר"ן ז"ל שהיה שלא בפניו ואמרי' אילו היה כאן ודאי היה מברר וזה פשוט

האמנם עדין יש מקום בראש לאשר ולקיים בנ"ד ט' טעיתי ממקום אחר דאעיקרא יש ליתן כנגד היסוד שייסדו מע' הרבנים יצ"ו דהך אגרת דנ"ד לא גרע מכת"י ולדעתינו אינו כ"כ ברור ושפיר מצינן למימר דפתשגן הכתב דנ"ד גרע מכת"י דלאו מלתא פסיקתא היא בכל אגרת שדינם ככת"י דאיברא כשכותב אדם לחבירו אני אשלח לך מנה שיש לך בידי לא גרע מכת"י אך בזאת הכתב דנ"ד גרע מכת"י ודאי דמה שכתב לאחיו נשארתי חייב סך פ' וכשימכר הקרקע שלי שבמקום פ' אפרע אינו אלא כסיפור דברים בעלמא שאומר לאחיו שכך רוצה לעשות ולא השליטו לאחיו שימכור או שיתפרע ממכירת הקרקע עיין הרשב"ש ס"ס פא"ר דמבואר שם דאם כתב כו"כ נתתי לו וכו"כ נשארתי חייב אינו אלא כסיפור דברים דל"ד לחייב אני לך מנה פ"ש ואע"ג דהתם חייבו הר' ז"ל דמי הסחורה היינו מט' אחרינא משום הודאת היורש פ"ש ופשי' דבנ"ד יודה הר' ז"ל דהוי סיפור דברים וכיון שכן דאגרת דנ"ד גרע מכת"י עדין נאמן לומר טעיתי במגו אחר והוא ט' שלא להשביע עצמי נתכוונתי ויכול לומר שמה שכתב לאחיו שנשאר חייב כו"כ היה מפני שהיה מקוה מאחיו שישלח לו איזה דבר סיוע למזונו' כפעם בפעם בראותו כי מטה ידו ואפי' לפרוע לעניים מה שנשאר חיב אין ידו משגת וכאשר ידוע לנו כי אחיו ה"י היה שולח לו כמה פעמים ושפיר יכול לטעון שלא להשביע עצמי נתכוונתי כדי שאחי ירחם עליו ולא יחשוב שהוא עשיר ואינו צריך לו.

והנה עינינו הדואות דגם בנדון המבי"ט ז"ל הכפירים שואגי' לחלוק עליו בפומבי ה"ה מהר"י אדרבי ז"ל סי' צ"ב וקי"ג כ' וז"ל ומה שכתב שמעון באגרותיו ששלח לפאטור שלו ז"ל פור קואיצטו די ר' ראובן מאה קשטאליס די עלומו מיסקלאדוס קון לוס תואיסטרום וגו' אפשר שכתב זה שלא להשביע את עצמו שלא יאמרו שהוא עשיר ושהיה לו נכסים אחרים מלבד הנכסים שהכניס בשותפות וכו' ועביד איניש לומר כן שלא להשביע את עצמו עכ"ל וזה דפת מהרשד"ם בח"מ סי' קצ"ח יע"ש. ומה גם דמר"ן ז"ל בתשו' חולק על המבי"ט ה"ה בשו"ת אבק"ר סי' קמ"ז וכ' ז"ל ראשונה כ' שאם כתב לפ' שבמקום אחר אני אשלח מנה שיש לך בידי למה לא יהא נחשב כאילו כ' אני פ' לויתי מחך מנה כ' עליו ז"ל ומ"ש ואלו הכתבים שכתב הר"מ לא גרע מכת"י ליתא דהא ודאי גריע וגריע מכמה טעמי חדא שמ"ש שאם פ' כ' לפ' הן לו יהי כדבריך אין הנדון דומה לראיה דהתם שאני שהוא מדבר עמו לנוכח מנה שיש לך בידי ומ"ד לא היה מדבר עמו אלא אם אחר וכו' ועוד שלשון זה אינו לשון הודאה וכו' אלא כעין סיפור דברים ואפשר שלא להשביע את עצמו כ' כן להר' בדוך לומר שלא היה לו סו"כ ממון או קנונייא הייתה בניהם עכ"ל.

אמור מעתה בנ"ד תודה יוצאה בק"ו דהשתא ומה התם שבכר הודה הבן הגדול והאלמנה שאותם המאה ככרים הם אמת של התובע וגם היו שם ג' כתבים כנר' מדבריהם פכ"ז כיון דאין במשמעו' אותו כתב שהיא הוראה גמורה מפני שלא כתב לבעל דבר וגם מט' דהוי כעין סיפור דברים אמרינן דשלא להשביע את עצמו כ' כן כ"ש וק"ו בנ"ד דט' שלא להשביע היא ט' גלויה ומפורסמת שתדיר היה מצפה לאחיו וכמה פעמים שלח לו אחיו לחלק לעניים ולעצמו א"כ בפשי' היה יכול לטעון שלא להשביע את עצמי נתכוונתי ואף דלשון נשארתי חייב הוא לשון חיוב לא איריא כיון שלא כ' לו שיהיה כתב זה בידו לראיה ולא כ' שהוא יתפרע ממכירת הבית ואפי' שעבוד לא שעבד לו הבית אלא הודעא הוא מודיע לאחיו בלתי שום שליטה ולא ראי זה כדרך הודאה אלא כפין סיפור דברים כמפיג צפרו עם אחיו וא"כ פשיטא דאין לאגרת זו דין כתב יד ואפשר דבנ"ד גם המבי"ט יודה ועיין בתשו' מהר"ש הלוי סי' ט"ו דמבואר מדבריו דאם האגרת היא שלוחה לבעל דבר והוא כותב הדברים דרך הודאה וכיוצא כמו שנוהגין התגרים אה"ן דמהני ובזה פשי' דאפי' מר"ן ז"ל מודה וכמ"ש בש"פ ח"מ סי' קכ"א יע"ש וכ"כ מהר"י אדריבי בסי' קל"ד ועיין להר' מהר"א הלוי ז"ל הוב"ד בתשו' מהר"ש הלוי ז"ל סי' כ"ב מ"ש לחלק בדברי מהרי"א מסי' צ"ב וקי"ג דכתב דאין לאיגרת דין כת"י לההיא דכ' בסי' קל"ד דאית לה דין כת"י וכ' לחלק כנז' והעדיף טובו לומר דאם מ"ש באגרת אינו נוגע למי שנשתלחה אליו אין לו דין כת"י פ"ש ומה שרצה לפקפק עליו הר' מ"מ בשניות חח"מ סי' ז' אינו מובן כלל וחילוק הר' ברור הוא ומ"מ אף לפי דברי הר' מ"מ שם בדברי מוהרי"א שחילק בא"א אתי שפיר בנ"ד כדי שלא יקרא כת"י כמבואר למעיין וככל האמור. והשתא בנ"ד נר' דמלבד שאם ראובן היה טוען ט' זו היה נאמן עדיפא מינה יש מקום לומר דאנן טענינן להו להבע"ח כן דאעג"ב דמר"ן ז"ל נר' דעתו דט' שלא להשביע אי איהו לא טעין אנן לא טענינן ליה שכן הביא בסי' פ' בסתם ואח"ך כ' י"א דמהני וכפי הכלל המסור בידינו דעתו לפסוק כסתם מ"מ בנ"ד נר' דאף מר"ן ז"ל יודה דטענינן להו להבע"ח כן וכמ"ש בתשו' הנז' לגבי יתומים ע"ש.

ואיך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה במה שטען ראובן דמה שכתב לאחיו שנשאר חייב הוא מעליית המטבעו' וכונתו לומר טעיתי בהודאתי וכמ"ש לעיל ודאי נאמן הוא במגו דשלא להשביע את עצמי נתכוונתי וז"פ.

ועוד י"ל דמעיקרא אין בהודאה זו ממש כיון דבשעה שכתב נשארתי חייב בהיותו פעה"ק ירושת"ו כבר היה חייב בו בפרק כמה חובות אע"פ שאינם אלו שהוא חייב עתה שפרעם אח"ז מ"מ לה מהנייא הודאתו דבמקום שחב לאחרים מקרי ואינה חוזרת ונעורת אחר שפרע וכמ"ש מ"מ בס' חק"ל תפוחין ח"מ ח"א סי' פ"ו דקדק כן מתוך תשו' הרשב"א ע"ש. וכ"ש למ"ש הרש"ך סי' פ"א ס' כ"ג בסו' אות ס' דאף אם הודה בפני ב"ד נאמן לו' טעיתי אפי' בלא מיגו אם מעצמו הודה אמרי' הפה שאסר דהוי כמשיב אבידה ואע"ג דמר"ן ז"ל לא קאי בסברא זו אפשר דבנ"ד דהודאתו גריע וריע גם מר"ן ז"ל יודה דנאמן אפי' בלא מיגו וזה פשוט וברור ודו"ק.

ועל הטענה השני' הבאה בשאלה שטען שפרע לעניי ירושת"ו כתבו מע' החכמים ז"ל לא מהני כיון ששינה מדעת המקדיש דמסתמא הקדיש אדעתא דבני עירו דהיינו עניי בבל ולא מהני מה שפרע לעניי ירוש' כיון ששינה והו"ל כאילו לא פרע כמ"ש הר' חק"ל ח"ג דיו"ד סי' ק"ז ד' קכ"ד ע"א בד"ה חש גבן שהביא פלוגתא ביחיד שהתנדב ונתן לפקיד אחד אם יוכל לשנות ממה שהתנדב או לא וכיון דהיא פלוגתא ורובא דרבוותא הם מכת הסוברים שאינו יכול לשנות אזלי' בתר רובא והו"ל כאילו לא פרע עכ"ל הצריך כעת.

ואנן בדידן אמינא דאעג"ב דברייתא מפורשת היא ופסקוה הפוס' ז"ל ומכללם מר"ן בש"ע סי' רנ"ח ס' ה' וז"ל האומר תנו מאתיים זוז לעניים ינתנו לבני אותה עיר שהוא דר בה א"כ בנ"ד ג"כ ודאי אם היו הנודרים נותנים לראובן בסתם ודאי דהיה צריך ליתן לעניי בבל דאעג"ב דפ' הטור וש"ע בסי' רנ"א ס"ד דעניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת ויושבי א"י קודמין ליושבי חו"ל מ"מ כבר הב"ח והש"ך ומהרש"ח בתשו' סי' ל"ה כתבו דמה שקודמין עניי א"י היינו לגבי עיר אחרת דחו"ל אבל עניי עירו קודמין אפי' לא"י כמו שיעו"ש ואע"ג דמהרש"ח בדרך אפשר אמרה גם מדברי הר' מ"ץ ח"ב סי' ס"א שכתב בתוך דבריו ז"ל ונשוב לעיל ונאמר דהנה הגם שעניי א"י הם חשובים יותר מחו"ל פכ"ז אחותו בנ"ד וכו' הרי דלא זיכה אלא מט' היות אחותו דהיא ודאי קודמת לעניי א"י עכ"ז נאמר ויהיבנא להו דילייהו למע' החכמים יצ"ו ויהיו קודמין עניי עירו האמנם בנ"ד אכתי איכא למצדד דיועיל פרעון ראובן שפרע לעניי ירושלים ממ"ש המרדכי הב"ד מר"ן ז"ל בב"י סי' רנ"ח ז"ל כ' המרדכי על מעשה היאודית שנפטרה וכו' ואע"ג דתנייא האומר תנו ק"ק לעניים ינתנו לעניי אותה העיר כי כך המנהג שהרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותנים לעניי אותה העיר אלא מחלקין לכאן ולכאן עכ"ל.

ועוד הביא מר"ן בב"י תשו' הרשב"א ז"ל שאלת ש"מ שציוה לתת מנכסיו אלף דינרים ביד אפוטרופוס שיחלקו פירותיהן וכו' תשו' כל מי שאומר סתם תנו מנה לעניים אין במשמע אלא עניי עירו וכן שורת הדין וגו' ועכ"ז לא ראיתי באחד ממקומותינו שנהגו כן אלא הגבאים או האפוטרופוסים נותנים למקצתן ולא למקצתן ומרבים לאחד וכו' בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת ולפיכך נר' שכל המקדיש לא שיחלקו כשורת הדין הקדיש אלא כפי הנהוג בשכבר ראה שהקדישו המקדישים שלפניו שנהגו כן הגזברים פ"כ. ועפ"ז כ' מור"ם ז"ל בהגהה על דברי מר"ן הנז' וז"ל וכ"ז תן הסתם אבל במקום שיודעים כונתו שלא כיון לעניי אותה העיר בלבד כגון במקומו' שדרך עשירים ליתן צדקה הרבה ודרך לחלק אותה צדקה לכל עניים הולכים אחר זה. ואפי' נדר סתם הולכים אחר המנהג עכ"ל

גם מהרשד"ם ז"ל בתשו' חיו"ד סי' קס"ב מסכים הולך לדין המרדכי והרשב"א ז"ל ואף דיש לעיין בדבריו במ"ש וז"ל אלא שעדיין אני רואה שיש חי' קצת בין ר"י להרשב"א שלדעת ר"י עכשיו בזה"ז חזר הדין להיות ראוי ליתן לעניי עיר אחרת מן הטעמים שכתב שלא אמרו על הסתם ליתן לעניי עירו אלא בזמנם שלא היו נמצאים רבים מישר' במקום א' עניים רבים שם אבל בזמנים אלו שאינו כן הדין הוא שיתנו גם לעניי עיר אחרת כמו שיראו אבל מתוך דברי הרשב"א נר' שדין התוספתא במקומו עומד אפי' בזה"ז מכח הדין אלא שאפי"ה לא נהגו כן אלא כדברי ר"י וגו' פ"כ ולכאורה יש לתמוה דלא כ' המרדכי שלא היו נמצאים רבים מישראל וכו' ועניים רבים אדנידוק דעתה דישר רבים אף אם יהיו עניים מרובים לית לן בה ועיקר דבריו הוא על עניים רבים או מועטים דוקא כאשר כן דייק איהו ז"ל גופיה בסו' סי' קס"א כמו שיעו"ש ודו"ק מ"מ הנה הוא ז"ל שר המסכים בנד"ד ואע"ג דמור"ם ז"ל בתשו' סי' ל"א לכאורה נראה דחולק על דברי הרשב"א מ"מ בנ"ד יודה כמו שנבאר.

והשתא בנ"ד דבעיר בבל כבר נהגו מזמן מר אביו של מע' ראובן שהיו נודרים כמה עשירים ממון רב והיו נותנים אותו ביד מר אביו והיה שולח לארם צובה ולדמשק ולארבע ארצות הקדש תו' כמה וכמה פעמים כידוע ומפורסם לכל ומ"מ ראובן הנז' משנגנז' אב הר' מ"א ז"ל איהו גופיה במקום אב קאי וכשנתנו לו אפי' בסתם הא ודאי דעתם על מה שהיה נוהג מר אביו זלה"ה וכיון דמע' ראובן זה חילק רוב הסך שקיבל שם בעודו בבבל יע"א שהנשאר בידו הוא סך שמונה אלפים גרוש וכ"ש לפי דבריו שהסך הנז' הוא מעליית המטבעות א"כ היה סך גדול מה שנתנו בידו אמרינן דפת הנותן דפשיטא דאדעתא דמנהגא דמר אביו זלה"ה נתן ויכול לתת גם לפניי שאר ארצות מכ"ש לארצות הקודש וכן כתב מר"ן החביב ז"ל בסי' רנ"ה הגה"ט אות ט' משם מוהר"ם רקנטי ז"ל דהכל לפי המנהג יע"ש ותשו' הרשב"א הנז' תפסה להלכה ג"כ הר' משפטי שמואל בשו"ת סי' ס"ב הב"ד הר' חוקי חיים סי' טו"ב ועיין פו"ד יו"ד סי' קכ"ו יעו"ש ואע"ג דהמבי"ט ז"ל בח"ג סי' ק"א הב"ד מר"ן החביב סי' רנ"ח הגב"י אות ו' כ' כי בכל ארצות ישמעאל לא נהגו כן ע"ש מ"מ אין למדים מן הכללות דהרי בעיר דנ"ד נהג הר' מ"א ז"ל כך. ובאזנינו שמענו כמה עיירות אחרות וגם הר' המבי"ט ז"ל יודה בנ"ד כיון שנתגלה שנהגו כך.

וכ"ש וק"ו שהמקדישים דנ"ד הקדישו ע"ד דראו' דפשי' ופשיטא דיכול לתת אף לעניי עולם ומלבד דאנן סהדי דכן היה יען לא תבעו אדם מעולם מה אתה פושה בסך הט' כי רב הוא ואיהו גופיה נאמן אף בלתי שבועה כלל לומר דעל דעתו מסרו לו כל הסך לחלק למי שירצה דהרי כתב מר"ן ביו"ד סי' רנ"ז ס"ו וז"ל הגבאי שאומר בעודו גבאי כו"ך הלויתי לכיס של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא לאחר שסילקוהו ע"כ וכן מבואר בתשו' הרשב"א ז"ל ח"ג סי' הביאה מר"ן בב"י סי' רנ"ע ד"ה עוד שאלת אם אותו הכת טוענים שכל אותו ממון נאבד וכו' תשו' נאמן וכו' בלא שום מגו וכו' יע"ש ובנ"ד ל"מ שלא סילקוהו והלואי אם היה עוד שם בבבל הכל היו מוסרים בידו כי יודעים בו שהוא צדיק ישר ונאמן כידוע ומפורסם וגם הוא לא סילק עצמו מאותם מעות שכבר נתמנה גזבר עליהם ודינא הוא דאינו יכול להסתלק ומשו"ה דקדק מע' ראובן זה וכ' לאחיו כו"ך נשארתי חייב וכשימכר הקרקע שלי שבמקום פ' אפרע ר"ל שהוא יפרע ולא רצה לעבור ע"ד בעה"ב ליתן לאחר שיחלק על דעתו כיון דהנודר נדר ע"ד דווקא.

והשתא שפי' עבד ראובן זה לחלק לעניי עה"ק ירושלים ת"ו והרשות נתונה בידו וכמ"ש מר"ן אל ביו"ד פי' רכ"ו סו"ס ד' וז"ל ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה הרי זה יכול לשנותו לכל מה שיראה לו מצורכי צדקה ולמד מדין זה מהרשד"ם ז"ל חא"ח סי' ל"ה וז"ל א"כ בנ"ד הדבר ברור דכיון דהשליט ראובן לבנו שמעון על המעות הנז' שעושה כאשר יראה בעיניו יש לו כח לשנות כמו שיראה בעיניו והרי דין זה יוצא מהא דאמרינן שם יש חבר עיר פי' אדם גדול שהכל גומין ע"ד והוא מחלק לעניים כפי מה שנראה לו ה"ז יכול לשנותו לכל מה שירצה לצורכי העיר וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט מה' מתנות עניים וכו' וכל זה יוצא מהא דאמרינן בש"ס בפ"ק דב"ב רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דאתי מעות לקופה אדעתא דידי קא אתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה והדברים ק"ו ומה התם דלא הוי לא מכח אומדנא אמר שיש ברשותו לשנות בנ"ד שאמר המצוה בפי' וכו' פשיטא ופשי' שיש כח בידו לשנות כמו שיראה בעיניו עכ"ל וכ"ש בנ"ד דהוי מצדקה לצדקה י"ל דלא מקרי שינוי כמ"ש הרב ב"ח בחיו"ד בתשו' סי' ר"ך.

ומה גם דכשיש ספק באותה מצוה הותר לשנות וכמ"ש הרב בעי חיי שם וז"ל בדף קס"ה סו' ע"א וז"ל ועוד אני אומר טעם אחר וכו' משא"כ מצפת ת"ו שמארבע כנפות הארץ מריצים להם וכו' ודמי קצת למ"ש מהרש"ך בח"ב סי' ל"ח בנדון שלו שמאחר שהשר דון שלמה בן יעיש נדיב נדיבות יעץ לתת מממונו כל מה שיצטרך לפרנסת עניי ערי הקודש ת"ו יכולים לשנותו לכ"ע ובביאור כ' מור"י הרב בתשו' ח"א סי' ס"ג דאם שאר לומדי תורה יש להם הספקה ממקום אחר יכולים לשנותה וכו' עכ"ל וכ"כ מהרד"ב ז"ל בתשו' סי' ר"ג וז"ל אע"ג דעניי א"י קודמין לעניי חו"ל וכמו שהביא שם מוהריק"ו בשו' ה' ברייתא דסיפרי מ"מ מחלק ההקדש שנותנים לעניים שאינו כ"כ מוכרח שהגביר דון שב"י מספיק כל צרכיהם וכו' וכ"נ שחי' מוהרי"ק בסי' הנז' דהיכא דיש ספק בלא"ה גם אנו נקל בנ"ד עכ"ל ולעד"נ דהרשב"א ז"ל מודה בזה ממ"ש בח"ג סי' רצ"א שנשאל בציבור שהסכימו להקדיש מעות ביד גבאי צדקה וכו' למצוה פ' ולימי' ראו הקהל עם הגבאים שא"צ כ"כ אם יכולים לשנות וכו' השיב מצוה לשנות למצוה אחרת וכו' וכמ"ש פ"ק דעירובין ישראל שהתנדב נר או מנורה לבהכ"נ מותר לשנותה מיד ואסיקנא התם דוק לדבר מצוה וכו' ומיהו דוקא בשיש נרות ומנורות כדי הצורך לבהכ"נ וכאן נמי כשיש ספק לאותה מצוה וכו' עכ"ד מבואר יוצא דכשיש ספק באותה מצוה אדרבא מצוה לשנות ומעתה ראובן זה בתחיל' כשהיה בבבל יע"א מחלק לעניים לאט לאט ובחושבו שעניי עה"ק ירושלים ת"ו היה להם כל צורכם דמסתמא כן היה ראוי להיות וכמ"ש הרב ב"ח ומהרש"ך ומהראד"ב ז"ל כנז' א"כ היה נותן על יד על יד לעניי בבל וכיון שכבר יש להם קופה ותמחוי היה נותן להם לתוספת ומשו"ה נשאר בידו הסך הנז' שראה שלא היו צריכים כל כך אבל כשבא לשכון כבוד בארצינו ועיני צדיק חזו דוח' וצער עה"ק הזאת נעומ"י כי עצמו וצרת העניים כי רבה היא שפיר עבד דפרע כן לעניי עה"ק יען עניי בבל לא היו צריכים כ"כ דקביע להו קופה ותמחוי והלבשת ערומי' אל יחסר המזג:.

ומן האמור תשו' מוצאת להטענה שלישית שטען ראובן שהנודרים א"ל שיטול גם לעצמו אם ירצה גם בזה צדק ראובן בטענתו מ"ש ע"ז מע' החכמים יצ"ו לסתור טענ' זו יען תכף שמסר האגר' גילה דעתו שלא רצה לזכות וזכו בו העניים ולאו כל כמיני' לחזור ולזכות והביאו ראיה לדבריהם דוגמא אסקוהו מההיא דמקבל מתנה דאמר אי אפשי וכו' ולדידן צדק ראובן גם בטענה זו דאפי' לפי סברתם דכתבו דנ"ד אית ליה דין כתב ידו דנשא' חייב מאותו הסך שנתנו מידו הוא לא החליט שכבר נתייאש מאותו הסך אנא כתב ואפרע ועדיין הרשות נתונה בידו ליטלם לעצמו וזהו פרעונו ובאותו כתב שכתב לא זיכה בהם לא פני ולא עשיר ושאני ההיא דמקבל מתנה דבפי' אמר אי איפשי בה לא כן בנ"ד וכ"ש לפי מה שהעלינו דכתב דנ"ד ריע וגריע ואין לו דין כתב יד כלל ונאמן הוא ליטלם לעצמו במגו הנז"ל וכ"ש דנאמן הוא דעדיין שלישותו בידו כאשר העלינו וא"כ נאמן בלי שום מגו ובלתי שום שבועה כלל והאריכות בזה מותר.

סוף דבר בהא סלקינן דראובן הנז' בשאלה צידק בכל טענותיו ג' המה מטיבי סע"ד להבעלי חובות הם יקחו חלקם מהסך שנמכר הקרקע ואין לאותו כת"י ליקח פ"ק ככל אשר כתבנו ובזה היה די והותר ומכ"ש לפי המוצג בשאלה שבאו המעות של מכירת הקרקע ביד א' מהבע"ח ורוצה לזכות לכל הבע"ח חוץ מהקדש דפשיטא דמהני דמגו דזכי לנפשיה וכו'.

אלא דראינו למעלת הרבנים חכמי הישיבה הנז' הי"ו האריכו למעניתם ותחי' הביאו למר"ן בש"ע ח"מ סי' ק"ד ס"ק י"ג וז"ל מלוה בשטר ומלוה ע"פ מוקדמת מלוה ע"פ קודמת לגבות מבני חרי וכו' ע"כ ונרגשו ממ"ש הש"ך ז"ל דלא כ' רב האי כן לא בשטר סתם בלא שעבוד אבל אם שעבד לו בפי' גם ר"ה מודה דמלוה בשטר קודמת והביאו מאי דכ' הרב היו"ט משם הפרישה כן בדף קצ"ג ע"א ובזה תי' מה שפסק מר"ן בש"ע יו"ד סי' ש"ה היפך מזה בס"ק י"ו אם אין לו נכסים בני חורין כדי פדיון אין הכהן גובה מן המשועבדים אע"פ שקדם חוב הפדיון לחוב הבעה"ח ע"כ ואם לא נפרש כן דבריו סתראי נינהו אך מה שהק' ה"ה יו"ט שם מהירושלמי אינה קו' דכבר פי' שם הפ"מ דהירושלמי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא. אך אנן בתלמודא דידן נקטינן דאי"ל שעבודא דאורייתא ואייתו מ"ש החק"ל ח"ב מיו"ד סי' ש"ה דדחה דברי הדריש' ואסיק דפסקי מר"ן סתרי אהדדי והצריכו עיון וניחא להו לפסוק כס' מר"ן בח"מ כס' רבינו האי מאחר שכן פסק מר"ן מהריט"א ז"ל בספרו הבהיר שמחת יו"ט ז"ל בסי' ט"ז כמו שיעו"ש שנ"ד היה כתוב השעבוד בפי' יעי"ש. ורצו לבטל תפיסת התופס דהוא אחד מהב"ח דאע"ג דקי"ל כפסק מר"ן ז"ל דמגו דזכי לנפשיה וכו' מ"מ לא מהני תפיסת לפו"ד כיון שכבר נתגלה שברונו דראובן וחילוהי מתשו' מהרימ"ט ז"ל כאשר נבאר ובזה בטלו לפו"ד גם הקי"ל שהיה יכול ראובן לומר לפי דעתם שהפרעון היה פעה"ק ירושלים דזה מקרי שינוי דכיון שנתגלה שברונו אינו יכול לומר קי"ל כהנהו רבוותא דס"ל דיכול לשנות וכ"ז לפו"ד ופירושם בדברי מהרימ"ט ז"ל וזה לשונ' ומצד אחר יש לזכות לבע"ח מט' דיצא לנו בדבר חדש דהשליש שבידו המעות הוא א' מהבע"ח והוא תופס בעדו ובעד ב"ח אחרים וא"כ נראה דשורת הדין נותן דתפיסתו תפיסה אף דהוי חב לאחרים וכו' וכמ"ש מר"ן בח"מ סי' ק"ה ס"ק ב' וכ' בב"י שאפי' יתפס יותר מכדי חובו וכו' מגו דזכי לנפשיה וכו' וכן הסכים הש"ך שם בח"מ וא"כ בנ"ד זכו הב"ח בתפיסתו עכ"ל ודברי מר"ן ז"ל הללו אע"ג דהסמ"ע והב"ח והמ"ב ז"ל חלקו עליו דלא ס"ל דמגו דזכי לנפשיה וכו' לא כשתפס בעד חבירו ולא בעדו מ"מ רבו הפוסקים דס"ל כשיטתו עיין בשו"ת אב"ר סי' מ"ה והרב גד"ת דרע"ו ע"א ומהרא"ש ס"ס ס"ז וכמבואר כ"ז בדברי אחרון חביב הרב אחי וראש הנ"מ בח"מ סי' י"ג באורך דרבי דסוברים כסברתו כמו שיעו"ש באורך.

אלא דמע' הרבנים החכמים הי"ו שמו אותותם ודחו כ"ז וז"ל אלא דאכתי לא מהני דהכא בנ"ד הלוה נשבר והתפיסה היא לאחר שנשב' וכבר כ' הר' מוהרימ"ט ז"ל בסי' קכ"ד הביאו הר' פ"מ סי' צ"ה דרמ"ב ע"א וז"ל דצ"ל אע"פ שנחלקו גדולי הדור שלפנינו בב"ח מאוחר שקדם וגבה במטלטלי אם עשו תקנת השוק או לא וכו' נראה דע"כ לא נחלקו אלא בב"ח מאחר שהיתה חובו קודם שנגל' שברונו של חייב דשייך בו תק"ה אבל אם אחר שנתגל' שברונו נפלו נכסיו לפני הנושים אין כאן נעיל' דלת דלת דכל כה"ג לנפול דלת ל"ח ויש לדמותה לת"ה דפרק הגוזל וכו' ע"ש וכו' וא"כ מינה יוצא לנ"ד שהתפיסה היא אחר השיברון דאינה מועל' כלום אך בהשקפה ראשונה היינו רוצים לחלק דע"כ לא כ' מהרימ"ט דהתפי' דאחר השיברון לא מהנייא אל"ד בתפיסה דמכח הדין לא חשיבא ומכח ת"ה התקינו דמה שגבה גבה אז אמרי' דאחר השברון ל"ש ת"ה וא"כ מוקמינן ליה אדיניה לא כן בנ"ד וכו'.

האמנם אחר העיון בדברי מהרימ"ט נראה דעיקר טעמו הוא כי אחר השיברון נפלו נכסי הלוה קמי הנושים והו"ל כמי שכל א' זכה בחלקו ומה"ט בנדונו שהיתה התפי' מכח ת"ה כ' דאחר השיברון ל"ש ת"ה כיון דנעקר מהנכסים שם הלוה והו"ל נכסי הב"ח ואם תפס הלוה בחד מנייהו אין במעשיו כלום כיון דלאו נכסי דידיה נינהו וכו' ובצפיתינו צפינו להרב דברי יוסף אירגאס ז"ל בתשו' סי' פ"ה דדן את הדין דאף בתפי' דזוכה בה מכח הדין אחר השיברון לא מעלה ולא מוריד והוא אתי עלה מטעם כיון דבערכאות ש"ג מחק המלך וכו' אלא דהרב ז"ל לא הזכיר על דל שפתיו תשו' מהרימ"ט הלזו איך שיהיה העולה מן המקובץ דגם טענה זו אינה עולה לפו"ד וכו' עכ"ל.

ואנן בדידן נראה לנו דאפילו בהשקפה א' א"א לו בס' מוהרימ"ט דכונתו לו' דכיון שנתגלה שברונו ל"מ תפיסה דתופס אפילו אם היא תפי' דמצד הדין וביאור דברי מהרימ"ט הוא פשוט כמו שעלה ע"ד בהשקפה ראשונה והיא השקפה לטובה דהנה כלפי מאי דאייתי בנדונו בדרך את"ל שהיה להראשון מלוה בשטר וביאר עליה וז"ל ובר מן דין אפילו לא היה צריך להודאתו של ראובן כגון שיש לשמעון עדים או ראיה ברורה אעפ"כ מי ששעבודו כתוב בשטר מוציא מיד שמעון זה כיון דרגילים הסופרים לכתוב שעבוד מקואג"מ ודאקני חל שעבודו על נכסים הללו משעה שקנאם וכו' ושעבודו של שמעון לא חל לא משעת שנתפסו הנכסים וכבר קדמה שעבודו של בעל השטר ולא מצי מפיק מיניה אעפ"י שנחלקו גדולי הדור שלפנינו וכו' וכמו שהעתיקו הרבני' הפוסקים.

והשתא כיון דהרב מוהרימ"ט ז"ל לא נשאל על מי שיש בידו שטר כלל אלא דוגמא נקטיה ולא הוצרך לנדונו כלל אלא לאשמועינן האי חידושא דוקא נקטיה כמבואר למעיין בדבריו א"כ אם האמת דביאורו כמו שכתבו הם היה לו למוהרימ"ט ז"ל לאשמועינן יותר חידוש מזה דגם אם לא היה בעל השטר מוקדם וגם אם לא היה כתוב בו מקואג"מ כיון דעכ"פ יד כולם שוה בו כיון שנתגלה שברונו א"כ לא מהני ליה תפי' ואפילו אם לא היה חוב בשטר אלא בע"פ אבל לדידן דלא קאמר מוהרימ"ט ז"ל טעם דנתגלה שברונו אלא לומר דאין שייך בזה ת"ה וגם המבי"ט ז"ל יודה למר"ן ז"ל בזה אתי שפיר וכי תימא דהוצרך מוהרימ"ט לאוקמיה בבע"ח וגם דאי"ל מקואג"מ כדי שיזכה בעל השטר בכל הסך ההוא כמבואר בדבריו א"כ זוהי הראיה דלא קאמר טעם נתגלה שברונו אלא לבטל ת"ה ושיזכה בעל השטר שהוא הקודם ולא אמרינן יד כולם שוה אע"ג דנתג"ש דאין טעם זה מספיק לבטל הדין וז"פ.

ועוד ראיה אחרת אימתני ותקיפא והוא ממ"ש אחר שהביא מההיא דהגוזל דל"ש כאן תק"ה כ' וז"ל אבל בנ"ד שבני אדם שנושים בו אינם אלא בע"פ מחמת הסחורות וכו' כיון שקדם זה וגבה אינם יכולים להוציא מידו וכו' אעפ"י שגם הם יש להם עדים או ראיה ברורה וכו' לכי שתתברר טענתו יטלם ע"כ ואסיק דינא הכי כמו שיעו"ש.

והשתא אם כדבריהם כן הוא אמאי זכה בה התופ' בתפיסה והלא תפס לאחר שנתגלה שברונו והול"ל דלכשיתברר חובו וחובם יחלוקו הא ודאי דכונת מהרימ"ט ז"ל גלוי' ומפורסמת כמו שכתבנו דלא קאמר מר טעם דנתגלה שברונו אלא לומר דלא שייך בזה ת"ה וז"ב.

והטעם דס"ל להרב המבי"ט ז"ל החולק מע מר"ן ז"ל בב"י ח"מ סי' ס' דבכגו"ד הא דב"ח שקדם וגבה היכא דהוי מאוחר אי אמרינן דבע"ח מוקדם יטרוף ממנו כדין קרקע כיון שכ' לו אגב א"כ יתבטל השוק דא"א בלתי הלוא' דהסוחרים א"א להם לעשות כל משאם ומתנם מממון ענמם וצריכי' ללוות כפעם בפעם כידוע ואם אתה אומר שב"ח מוקדם טורף א"כ כיון שנהגו לכתוב בכל השטרות מקואג"מ וכמ"ש הרשב"א ז"ל בסי' תתקי"ד א"כ לא ימצא מי שירצה להלוות דמימר אמר שמא יש עליו איזה ב"ח מוקדם ואף אם אתפוס ואפרע יחזור עלי ויוציא מידי וכמבואר ט' תקנה זו לסברת המבי"ט בשו"ת מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ק"ח עש"ב.

והשתא שפיר קאמר מר מהרימ"ט זלה"ה דזאת התקנה לא שייך להיכא שנתגלה שברונו ונפלו נכסיו קמי הנושים ונתפרסם לכל כי זה האיש לא נשאר בידו מאומה וא"כ בלאו הכי אין מי שירצה להלוות לו וא"כ לא שייך בזה התקנה וכ"ת לא פלוג רבנן לזה מביא ראיה חתוכה דהקונה מגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק והתם טעמא מאי עשו בגנב שאינו מפורסם תקנת השוק משום דמי שקונ' מגנב שאינו מפורסם אי אמרינן ליה דיפסיד יתבטל השוק דאין מי שירצה לקנות חפץ מחבירו מפחדו שמא גנוב הוא ויניח מעותיו עק"ה משו"ה עבדו רבנן תקנתא אבל בקונה מגנב מפורס' ל"ש תק"ה דבלא"ה אין מי שיקנה ממנו ואם ימצא איזה איש פרטי שקנה איהו דאפסיד אנפשיה וז"ב.

והא ודאי מה שהביאם למע' הרבנים החכמי הישיבה יצ"ו לפרש כן בדברי מוהרימ"ט ז"ל הוא מכח מה שציין הרב מט"ש בסי' ק"ד הגב"י אות ג' וז"ל אפי' למ"ד בע"ח מאות' שקדם וגבה מה שגבה גבה ה"ד היכא שקדם המאוחר קודם שנתגל' שברונו של לוה אבל אם קדם לגבות אחר שנתגלה שברון הלוה לכ"ע מה שגבה לא גבה מוהרימ"ט ז"ל הביאו להפ"מ וכו' והכי כתב בפשיטות הרב דברי יוסף ז"ל סי' כ"ו דרמ"ה ע"ד ולמדה מההיא דמהרשד"ם סי' קמ"ה שהביא הכנה"ג הגה"ט ס"ק כ"ד עכ"ל.

ודבריו ז"ל תמוהי' חדא שכבר הוכחנו בבירור שדע' מהרימ"ט ז"ל לא כן. ועוד דלפי הבנתו בדברי מהרימ"ט נמצא מהרשד"ם ז"ל בסי' קכ"ה חולק עליו דהרי בנדון מהרשד"ם נתגלה שברונו הוא כמבואר בשאלה ואפי"ה קאמר דאם היה הלוה עצמו מתפיס בידו הבגדים היה מהני וכן מבוא' במהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ק"ח בבירור והתם נמי נתגלה שברונו הוא כמבואר שם וא"כ איך אייתי דברי מהרשד"ם שמסכי' עם דברי המהרימ"ט ז"ל וקשה לזווגם.

גם הרב דברי יוסף לא קאמר מר דאחר שנתגלה שברונו דלא מהני תפיסא אלא משום דינא דמלכותא הא לאו הכי לא ופשיטא דמהני ומהאי טעמא לא היה לו מקום להסתייע מתשו' מהרימ"ט ז"ל הט' כלל ומשו"ה לא הזכירה ואייתי ראיה מדברי מהרשד"ם ז"ל דכי היכי דמהרשד"ם ז"ל כתב דאם תפס מן השליש לא מהני כיון דהנכסים אינם ברשותו כמו כן בנדונו דדינא דמלכותא שאינו רשאי לתת מנכסיו אחר שנשבר הו"ל כשליש דעלמא א"כ אין ראיה מהרב דברי יוסף למקום דליכא דד"ד בדבר זה וזה פשוט.

וראיה לדברינו דמר"ן החביב בכנה"ג בח"מ הגב"י אות ויו' מייתי דברי רבו מהרימ"ט ז"ל הנז' ופירש שם דטעם נתגלה שברונו מהני לאפוקי מתקנת השוק ואילו בסי' ק"ד דהתם הוי דינא דב"ח מאוחר שקדם וגבה דהתם מדינא מה שגבה גבה שתיק מר מרן החביב מהאי חידושא ולא הזכירה על דל שפתיו וזהו מה שכיון מע' הר' כמוהרא"ח בספרו הנ"מ הנק' ארח משפט סי' ק"ד הגב"י אות ד' אלא דלשונו מגומגם ומה שרצה אח"ך להשוות ס' מהרימ"ט עם מהרשד"ם הוא ממש כאשר כתבנו דבתפי' דאתייא מדינא לא פליג. מהרימ"ט וס"ל דמהני אפי' אחר שנתגלה שברונו דאפושי פלוגתא לא מפשינן כ"ש דהוכחנו בראיות ברורות דדווקא לעניו התקנה הוא דכתב מוהרימ"ט ז"ל דנתגלה שברונו לא מהני וכנז"ל.

ברם מאי דכתב הר' ז"ל שם דמהרא"ש ז"ל פליג עם מהרימ"ט ממ"ש בתשו' סי' ס"ז לישרי לן מר דלא מצאנו מחלוקת כלל גם מה שכלל להמט"ש עם הפ"מ שהביאו דבריהם בסתם קשה דהרי הר' פ"מ לא הביא דבריו בסתם לא במפרש באר הטב דמפורש בשאלה דהב"ח המוקדם הי"ל שטר בשעבוד מקואג"ם וחזר בדרמ"ב ע"א והזכירו וכ"כ בשאלה והגם שהשפחות דין מטלטלים יש להם מאחר שכתוב בשטרו ששעבד לו מקואג"ם ובעת שלוה ממנו היו השפחות בידו דין קרקע יש להם ע"כ ואייתי בדרמ"ב וז"ל עוד היום שמעון הוא הקודם ואית ליה שעבוד מטלטלי וכו' ואח"ך אייתי ס' החולקי' על מר"ן ז"ל בההיא דסי' ס' ודק ולא אשכח כי אם המבי"ט וכתב דאף דמוהרימ"ט בסי' קכ"ח ס"ל כסברת אביו מ"מ בסי' קכ"ד הטיל תנאי וכו' והביא דברי מהרימ"ט ז"ל הנז"ל וגמגם על דבריו שכתב וז"ל ואם לדין יש תשו' וכו' נמצא דגם בזה לא החליט כמוהו עכ"פ נתבאר דהר' פ"מ ז"ל דוקא לענין ת"ה הוא דאייתי למהרימ"ט ז"ל וז"ב. גם הר' חשק שלמה ז"ל בסי' ס' הגב"י אות ה' הביא דברי מהרימ"ט והפ"מ ז"ל לענין ת"ה וכתב דמר"ן החביב בכנה"ג הביאה בלתי חולק וביאר עליה הוא ז"ל וז"ל אבל מדברי מהרשד"ם ז"ל סי' פ"ה נר' דחולק בזה דהא כתב דלדעת הרא"ש דמה שעשו ת"ה במתנה הוא מפני שאם נוציא מהמקבל מתנה נר' כחוכה וכ"ש שיש לומר כן במלוה מאוחר וכו' וכ"כ הר' דב"מ ח"ג סי' ב' וכן נלע"ד לפי מ"ש הש"ך ס"ק ח' דלענין טירפה הו"ל מה ככתוב בשטר המוקדם שעבוד מטלטלין אג"ק כמאן דליתיה דמי א"כ ה"ה הכא נמי דאעפ"י דל"ש ת"ה מה שגבה גבה דהא לענין טירפה הו"ל מה שכתוב בשטר המוקדם שעבוד מטלטלין אג"ק כמאן דליתיה וחזר הדין לסני דאין דין קדימה במטלטלין ואין מידו מציל עכ"ל.

הרי בהדייא דהבין כונת מהרימ"ט ז"ל כאשר כתבנו ואמטו"ל טעמו ונימוקו עמו הר' דברי יוסף שלא הביאו. גם מר"ן החק"ל ז"ל בח"א דח"מ סי' ס"ח שנשאל בראו' תושב סלוניקי יע"א כי מטה ידו ואין לאל ידו לפרוע לכל בעלי חובותיו והיה לו סך כו"כ ביד פ' ונמצאו קצת מהב"ח שהרשו לאיזה אנשים שיגבה להם חובם ואחר שהר' ז"ל עשה עיכוב ב"ד בא כתב מפ' להשליש שבידו המעות שעשאו שליח שיגבה לו חובו ונדר לו שכר והשליש רוצה לתפוס בעד הנז' והשיב והאריך בההיא דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים והביא דברי מהר"א ששון דסי' ס"ז שיכול לומר קי"ל כרש"י והריטב"א דבעשאו שליח יכול לתפוס ושקיל וטרי בסברא זו והקיפו בהלכות כמו שיעו"ש ואייתי דברי מהרשד"ם ז"ל דבתופס מיד השליש לא מהני ונרגש מהר' פ"מ ז"ל בסי' צ"א שכתב דאי תפס מדעת הנפקד גם מהרשד"ם יודה דמהני וכתב וז"ל הרואה יראה דלא כתב הר' כן כי אם בנ"ד שהיה חייב גם להנפקד ומטעם דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"כ והפלה הר' ז"ל בנדונו כיון דג"כ היה שם עיכוב ב"ד קודם שיתפוס דלא מהני כמו שיעוש"ב.

והשתא אם איתא דס"ל דהך דמהרימ"ט ז ל בסתם אמרה דכיון שנתגלה שברונו אין רשות לשום אחד לתפוס וא"כ אפי' היה תופס הוא בעצמו לא מהני והיכי קאמר מר דנדון הר' פ"מ ז"ל שאני דהוי מטעם מגו והלא בנדון הר' פ"מ ז"ל נתגלה שברונו והיאך יתפוס גם בנדונו ז"ל גופיה נתגלה שברונו ואמאי הוצרך למשכוניה נפשיה לדחות ס' מהרא"ש בפשיטות הי"ל להשיב ולאתויי תשו' מהרימ"ט ז"ל הנז"ל כיון שכבר הביא דברי הר' פ"מ ז"ל המביאו גם הר' שפת הים ז"ל בח"מ סי' כ"ח בר פלוגתיה דהר' ז"ל דכך נר' מתחי' תשו' שם שכתב לכאורה נראה דהתופס הזה שיש בידו ממון שמעון וכו' אין כח בידו לתפוס בעד הב"ח שהרשה אותו ואחר כתב לפום קושטא דמילתא נראה דמהני שפיר תפיסה וכו' ואייתי דברי מהרא"ש ז"ל הנז' ויישב כל הקושיות ועשאו שלא מן המוקף ומראש דבריו ניכר דפסק הפך הר' חק"ל ז"ל אע"ג דלא נמצא סיים התשו' הנז' מ"מ האמת יורה דרכו ולא אשתמיט לכתוב תשו' מהרימ"ט ז"ל הנז"ל ונדון דידהו נתגלה שברונו היה ולא אייתוהו משום דאינו דומה לנדון דידהו כלל כיון דבנדונם תופס מן הדין הוא ודו"ק

ומעתה לא הוצרכנו לדברי הר' ארח משפט לגלויי תנא היכא קאי בתשו' מהרא"ש שהוא חולק עם מהרימ"ט בזה דמלבד דהר' פ"מ ז"ל כתב ואם לדין יש תשו' מלבד זה הא קמן מ"ש הר' חשק שלמה דלפי דבריו מהרשד"ם והש"ך פליגי ופשיטא שיכול המוחזק לומר קי"ל הא דבנ"ד גם מהרימ"ט ז"ל יודה כיון דהוי תפיסה מן הדין.

פש גבן לברר תשו' מוהרא"ש ז"ל דסס"ז שכתב וז"ל ואע"ג שהשטר שלקח היה אחר ידיעת השבירה של החייבים והיה נראה לכאורה לומר דדמי לתפיסה אחר שנולד הספק. הא נמי לאו מילתא היא שהרי התפיסה שתפס זבולון היתה מקודם תכף ומיד שלוה מהשו' הנשברים פ"כ. ודבריו ז"ל צריכים ביאור ונר' דכונתו לומר דכיון שנשברו השותפין כיון דהדין נותן דיד כולם שוה בחוב ההוא אם לא היתה שם תפיסה הו"ל כתפיסה לאחר שנולד הספק ומשו"ה דייק וכתב והיה נראה לכאורה דדמי לתפיסה אחר שנולד הספק ר"ל ואינו ממש אלא דמיון קצת ותי' דכיון דהיתה התפיסה מקודם משעה שלוה א"כ שפיר תפיס ולא יקרא כלל תפיסה לאחר שנולד הספק אפי' בדמיון כל דהו.

ומה שנרגש מזה בטעם הראשון דלוי קנה השטר מזבולון ולא נרגש זה מקודם כשטען שזבולון רוצה לתפוס בעד לוי דפשיטא דכ"ש דעל ידי שליח אמרינן דדומה לתפיסה לאחר שנולד הספק וכמו שכתב מהרש"ך בח"א סי' קמ"א יעו"ש. נראה דיכולים אנו לומר דה"ה לעיל יש לדייק ובלא"ה לעיל מכח דהתופס אינו זוכה כ"א בטענת קי"ל כרש"י והריטב"א ז"ל א"כ ה"ה דיאמר קי"ל כמ"ד דתפיסה לאחר שנולד הספק מהני ועוד י"ל דהר' נטר עד לבסוף ונרגש ותי' מה שתי' וה"ה לעיל י"ל כן. ועוד י"ל דלעיל כיון דאין התופס בא לתפוס באיזה מעשה חדש כי אם להחזיק מה שבידו בעד אחר א"כ פשיטא לן ולא יקרא תופס עתה משא"כ בקונה השטר הוה ס"ד דלא מהני תפיסה דהיינו מעשה הכתב ומסירת השטר קמ"ל דגם בזה לא יקרא תופס עתה כלל. ואם היינו אומרים דס"ל כדאסיקו אדעתייהו מע' החכמים בפי' דברי מהרימ"ט דלאחר שנתגלה שברונו לא מהני תפיסה הוה אתי ג"כ שפיר דהכי קאמר מר כיון שנתגלה שברונו אינו יכול לתפוס ותי' דאינו בא לתפוס פתה אלא דלפי מה שהעלינו אין הדבר כן ועוד דא"כ לא הול"ל דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק דבהא היכא פלוגתא ואיכא למ"ד שיכול לתפוס כמבואר בפוסקי' ז"ל אלא הול"ל בבירור שאין התפיסה תפיסה. ועוד דקאמר דלכאורה היה נר' דדומה ומה דמות יערוך אל"ו דטעמו כאשר כתבנו וז"פ ואעיקרא דדינא כבר כתב והוצרכתי לכ"ז לפי שראיתי מי שפקפק בזה שנר' שמ"ש הוא להוציא מלב המפקפק דוקא דלדידיה היה פשוט ודו"ק.

ובכן תבנא לדאתן עלה דבנ"ד דהתפיסא היא תפיסה חן הדין דכיון דאנו דנין על המט"ל שהם דמי מכירת הקרקע הא קיי"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה מן הדין כיון דאין בכתב יד אפי' לפי סברתם דחשיב האגרת ככתב ידו בנ"ד מ"מ אינו כתוב כלל מקואג"ם.

וכ"ש וק"ו דהרי כתב מר"ן ז"ל בש"ע ח"מ סי' ק"ד וקי"א וז"ל אם ב"ד מכרו קרקע של זה להגבות לב"ח מוקדם אין בע"ח מאוחר יכול לטרוף אבל אם הלוה מכרו כדי לפרוע לב"ח מוקדם ב"ח מאוחר טורף מן הלוקח ע"כ.

מבואר יוצא דאם מכר הלוה הקרקע לא אמרינן דנכנסו המעות במקום הקרקע שמכר אלא המעות שנטל במכירת הקרקע הו"ל כנכסים שקנה הלוה אח"ך. ואין לאומר שיאמר דהתם שאני דכיון שלא מכר בב"ד א"כ לא חשיב מכירה לגבי שעבוד הב"ח ואינו מסתלק מזה חדא דהסמ"ע כתב לתת טעם למה בב"ד אינו טורף וכתב דאלים כח ב"ד וכו' יעו"ש וכ"ש לפי מה שכתב מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קכ"ח דהאריך להוכיח דאפי' כתב לראשון דאקנה מ"מ אם מכר הקרקע ובאו בידו המעות לא זכה הראשון אלא בשעה שבאו המעות לידו והו"ל ממש לוה ולוה ואח"ך קנה דמשתעבד לשניהם כאחד ובהא אם קדם ותפס מה שגבה גבה ופי' שם דמ"ש מר"ן ז"ל בש"ע שצריך שיבואו עדים שאלו המעות היו בידו בשעה שלוה נסמך על השורש הזה דאע"ג דקנה והחליף באותם המעות אמרי' פחב"ל ועיי בשו"ת מהר"מ אלשיך ז"ל סי' י"ד ושו"ת הרא"ש סי' ע"ט דמייתי התם ואע"ג דמדברי מר"ן ז"ל בתשו' סי' קנ"ה נראה דלא קאי בהאי סברא והסכימו עמו המבי"ט ז"ל ודעימיה וקצת תימא על המבי"ט ז"ל ודעימיה דהסכימו לדברי מר"ן ז"ל דבשני ב"ח אין בהם תקנה. השוק ובתשובה חלק עליו איך שיהיה עכ"פ סניף מיהא הוי ודברי מהרימ"ט ז"ל וראיותיו נראה מכריחות ולסניף אהני וכנז"ל ודו"ק.

ובכן בנ"ד הו"ל ממש לוה ולוה ואח"ך קנה וקדם א' מהבעלי חובות שהמעות בידו ותפס מה שגבה גבה ודין זה מוסכם וכיון שהתופס תופס מן הדין א"כ אין מעלה ומוריד מה שנתגלה שברונו כלל וכדבר האמור.

עוד האריכו לומר דאף אם היה דין זה דנתגלה שברונו במחלוקת שנויה שאינו יכול לטעון פרעתי ומסכת עדויות שנו כאן שכן נהגו באזמיר ובסאלוניקי יע"א וכן שמעו שנהגו בבבל וכתבו שכיון שהוא מקום השעבוד אינו יכול לטעון קי"ל באופן כי כיון שנהגו לעשות קוראמ"ה ר"ל חלוקה אינו יכול לטעון קי"ל דהטוען תמורת המנהג אין שומעין לו והאריכו לאתויי ראיה כן יעו"ש.

ואנן בדידן אין דעתינו מסכמת לדבריהם כלל בכל או הפרטים דבענין נתגלה שברונו כבר מילתינו אמורה דאין כאן מחלוקת לא הכל מודים דלא מהני טענת נתגלה שברונו אלא לתופס מכח התקנה לא לתופס מן הדין ומה שהביאו פדות שנהגו באזמיר ובסאלוניקי דאחר. שנשבר לא מהני תפיסא מכח דד"ד כדברי הר' מהרי"א בספר דברי יוסף כנז' אינו ענין לנ"ד לו יהי כדבריהם דנהגו שם דאף אם אחר שתפס ותפיסתו מן הדין שכל הב"ח הם ישראלים ואין עליו ב"ח גויים ולא מהני אינהו בדידהו וכמו שתופסים דגל הקי"ל וכמה חילוקי דינים בינן דמוריי"ן מהכא חל מביאין ראיה ממקומותם לכאן כלל.

ומה ששמעו שגם בבבל נוהגין קוראמ"ה אפשר דנוהגין כן אבל לא להוציא מן הדין אלא בנשבר והנכסים בידו או בחנותו או ביד שליש שאין שם א' מהב"ח תפוס תפיסה מעליא כדינו אבל כשהוא תפוס לא נהגו כך כלל.

ועיין בשו"ת מגן שאול סי' י"ו יעו"ש ועיין בשו"ת ירך אברהם ז"ל סי' ך' לח"ב ח"מ דאחר שעשו קוראמ"ה ולקחו הגויים עכ"ז דן את הדין לישראל יעו"ש ודוק' ולא תהיא שמיע' גדולה כזה ואין להסיע עצמנו מדין תורה במילי כי כך נשמע וכך נתנהג כי אם בראיה ברורה וכ"ש דלדידן אין מקום החיוב בבבל כלל דלא יתחייב אלא משעת כתיבה אעפ"י שכותב שחייב מקודם דהג"ע שהיה חייב באותה שפה לאחרים מקודם שיכתוב לאו כ"כ להתחייב מקודם ומלוה פ"פ מוקדמת דוקא עדים מעידים שקדמה הוא דס"ל לה"ה ולמר"ן דקאי כוותיה הוא דגובה אבל בכתיבה לאו כ"כ לחוב לאחרים ופעה"ק ירושלים ת"ו פשי' כי לא נתנהג כן אפי' בין הסוחרים כלל דאנחנו ידענו בבירור דאין כאן מנהג בזה.

ובר מן דין אפי' למקומות שנהגו כן בין הסוחרים. ואנחנו דנין לסוחרים כמנהגן מההיא דסימתותא מ"מ לא יתחייבו כל בני העיר לילך באותו מנהג כי מנהג החמרים לחמרים ומנהג הספנים לספנים ומנהג הסוחרים לסוחרים ואנן בדידן ואינהו בדידהו.

ובכן בנ"ד דמע' ראו' זה מיום בואו פעה"ק ירשלים ת"ו אינו סוחר כלל ולא המלוים לו סוחרים ולא הלוים היה בדעתם בשעה שהלוו לו היה דעתם שישא ויתן ויסתתר ויפרע להם כלל דזהו עיקר טעמא דמנהג הסוחרים דמהני דכל הנושא ונותן על דעת אותו מנהג הוא וז"פ.

ובנ"ד לא היה לא בדעתו ולא בדעת המלוים אותו לא שיבואו לו ממון מאחיו ומקרוביו מחו"ל ויפרע להם ואם כן הרי הוא כשאר חכמי עירינו שלווים אדעתא שירויחו מישיבות או ליליך לקרית חוצות וכיוצא ולא שייך בזה מנהג נתגלה שברונו שכל מע' החכמים הן בעון הרי הם במשנה שברון ומצפים תמיד לצדקות ומתנות ופרס וכיוצא ומה לי מצפה לקרוביו או לאחרים ואין אנו נגררין אחר מנהג הסוחרים כלל וכל זה הוא לפי דעתם אבל לפי דעתינו האי אגרת דנ"ד ריע וגריע ולא מקרי כת"י כלל.

ומעתה קם דינא דמאלו המעות אשר נמכר הקרקע של ראו' והנה הנם ביד א' מהבע"ח ותפס בעד כל הבעלי חובות דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני פשיטא ופשיטא דזכו הבעלי חובות וכ"ש דגם אם לא היה תופס היה הדין נותן כך דכתב דנ"ד אין לו דין כת"י כלל

וגם דיכול לטעון שלא להשביע וכיוצא כאשר הארכנו לעיל.

בסוף דבר בהא סלקינן ובהא נחתינן דבנ"ד מכל הטעמים האמורים אין לו לבא בכח אותו האגרת ליטול מאלו המעות כי אם הכל יומסר ביד הבעלי חובות.

ולהיות שאין הפנאי מסכים לא הארכנו וצור ישראל יצילנו משגיאות כיר"א הלכ"ד החותמים פעה"ק

ירושלים תובב"א בסדר כי המשפט לאלהים הוא אב הנחמות שנת התרי"ט ליצירה ומה שנלע"ד כתבנו. הצעיר אברהם אשכנזי יצ"ו ס"ט הצעיר אהרן המבו' רבינו עזריאל יצ"ו ס"ט הצעיר משה פארדו יצרו ס"ט

סימן ג

הלכות גביית חוב מית"ק.

פס"ד ששלח אלי מפ' הר' המוב' ואת לברק חסין קדוש כמוהר"ש כאסכי יצ"ו מידי עוברי בשנת התר"ו בשליחות מצוה פה פין טאב יע"א וז"ל לשון הזהב והאדרת.

שאלה מעשה שהיה. בראובן תושב עין טאב יע"א שהיה שולח ליקח סחורות ע"י שמעון תושב אר"ץ יע"א ויהי היום שלח לו צרור כסף בסך אלף ושבע מאות והודיעו בכתב שישלח לו סחורה פ' ופ'. ואח"ך חלה ראובן את חוליו אשר מת בו. ובתוך חוליו באה לידו הסחו' ששלח לו שמעון ועמהם כתב מיד שמעון איך הגיע לידו צרור הכסף והסחורה אשר שאל קנה אותם בסך כו"ך ויש לו עליו מקודם סך כו"כ. הסר מהם הצרור הנז' כו"כ ונשאר לו בידו ס' ב' אלפים תק"ס גרוש וראובן הנז'. האריך בחוליו כמו ך' יום וחל"ש. והניח אחריו יתומים קטנים ובא שמעון ותבע ליתו' ס' ב' אלפים תק"ס באומרו שנשאר לו עליו מהו"מ שהיה בניהם. ובפנקס של ראובן לא נמצא כתוב כלל מסך המו"מ שהיה בינו לבין שמעון ואדרבא נמצא כתוב שיש לו ביד שמעון תאקים מכאדת. אך נמצאו כתבים בבית ראובן מכת"י שמעון שהיה כותב לו יגיעו לידך סחו' פ' ופ' ששאלת ממני לקחתי אותם בסך כו"כ ויש לי עליך מקודם סך כו"כ הסר מהם צרור הכסף ששלחת עתה שהוא סך כו"ך. והיה הנשאר בידיך סך כו"כ וכן ע"ז הדרך. והנה יש ע"א שיודע שהסחו' הכתו' בכ"י שמעון הנז' באו ליד ראובן בתוך ימי חוליו וגם אחיו ואשתו של ראובן יודעים שהסחורה הנז' במספרם ובמשקלם באו ליד ראובן בתוך ימי חוליו אלא כשנדקדק בדבר דמי הסחו' הקרובים לצרור הכסף ששלח לו עתה שהודה שמעו' שקיבל אותו. ואם נסיר זה כנגד זה נמצא מה שטוען שמעון שיש לו ביד ראובן ב' אלפים תק"ס כולם הם מחשבון הקודם שהיה בניהם ממו"מ. אמנם נמצא קצת ראיה לדברי שמעון והוא שראובן היה לו סך מה ביד לוי וקודם שנפל למשכב בב' ימים תבעו ראובן ללוי וא"ל תן לי נוה שיש לי בידך כי אני יש עלי חוב באר"ץ יע"א. עוד אומר שמעו' שאמר לו אלמנת ראובן שא"ל בעלה בחוליו כתר כירו אלדי בעתלי כיף אטלע אל סוק בבעת לון. ועכשיו אלמנת ראובן מכחשת הדברי' ואומרת שמעולם לא דיברה דברים אלו עם שמעון. ושבעלה לא אמ"ל מזה כלום ושמעון בדה דברים אלו מלבו. והן עתה שמעון תובע ב"א תק"ס מהיתו' באמרו שכן דרך משאם ומתנם זע"ז שאין כותבי' חשבון ארוך בפנקס רק כל פעם ששולח לו סחו' כותב לו החש' בתוך הכתב ומודיעו איך הגיע לו צורה כסף כך ולקח לו סחו' בסך פ' ונשאר לו סך כך ואומר שמעון שכן דרכו עם כל הסוחרי' של עט"י. ועוד כיון שראובן אמר ללוי שיש עליו חובו' באר"ץ ולא תבע אדם אחר מהיתו' זולתו ניכר הדבר שכנים הדברים ואלמנת ראובן משיבה מאן לימא לן שהחש' שכתבת הוא אמת ואפשר אילו היה בעלה חי היה מכחישו ואומר שהתפיסו צררי או שטפה בחש' ואפשר שמעו' לא היה מודה לו ומ"ש ללוי שיש עליו חוב באר"ץ זהו דרך העולם כדי לגבות את שלהם ואף אם אמת א"ל אפשר שיש לך בידו ק' גרוש' כמו שיש לו ביד לוי גם את זאת תובעת האלמנה מש' התאקים מכאדת שנמצא כתו' בפנקסו של ראובן. ושמעון הודה מקצתם והכחיש מקצתן באומרו שכבר הכניסם בחש' שלהם. יורנו המורה לצדקה אי חייבי' היתו' לפרוע הסך הנז' ואת"ל בקטנותם אינם חייבים בגדלותם מה שורת הדין נותנת ואם שמעון חייב שבו' על הודאת מקצת החפצים או לא ושכמ"ה

תשובה הנה אמת נכון הדבר שלא אטפל בדין זה מכמה ט' בפרט שכבר יצאת הודאה מב"ד של אר"ץ יע"א וזיכו לשמעו' וחייבו ליתומי'. ואמנם ליבי נוקפי שאפשר ששמעו' עירבב עליהם הדברים והנדון כי הוא לבדו נשאר ואין גם אחד איתו עימו מצד היתו' להודיע הנדון על אמיתתו וכ' הבאה"ט בסי' י"ג ס"ק ח"י אם הדיין רואה שני בע"ד מתאמצין ושאלו לאיש אחד בדבר שלא ידע אמיתתו של דין והגיד להם פ' זכאי ופ' חייב אם אותו דיין רואה שנתן לו שלא כדין מחוייב הדין לו' לו הדין שיחזיר לו מה שנתן לו משום השבת אבידה עכ"ל ומר"ן ז"ל בסי' ט' ס"ז כ' תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לפני והר' רוצה לחייבו חייב ללמוד עליו זכות ואם שתק עובר משו' מדבר שקר תרחק ע"כ אשר מזה נר' כי חיובא רמייא עלי ע"ט לדבר דיו לכתוב ב' אותיו' להלין זכות בעד היתו' פן ואולי יפלו דברי לרצון קמייהו דרבנן קדישי ואם לאו הא פשי' כי יחיד הקל בטל במעוטו והיו הדברי' כלא היו. ואומר כי ה"ז ברור ופשוט שמלוה ע"פ אינה נגבית מהיורשי' אפי' גדולי' כ"א בא' מג' דרכים. והם כשחייב מודה וצוה בחליו שיש לפ' חו' עליו או שהיתה המלוה לזמן ולא הגיע הזמן. או שנידוהו וכו' שאז גובין מהיורשי' אפי' קטני' בלא שבו' ודהיתה תוך זמן בית"ק צריך שנתקבלה העדות בחיי אביהם שהיא תוך זמן כמפור' כ"ז בסי' ע"ח וק"ח ובצוה בחליו במחלוקת היא שנויה אי מקבלי' עדות או לא כמ"ש מר"ן בסי' ק"י ס"ט וז"ל בכ"מ שאמרו מעמידי' להם אפוטרופו' כדי לזקק לנכסיהם מקבלי' עדו' בפני אפוטרופו' וכו'. ויש מי שכ' שאין מקבלי' אותם בפני אפוט' והיכי משכחת לה שהמניח ית"ק תהיה צואתו קיימת במוסר דבריו לב"ד או שכתבו העדים צואתו בשטר וחתמוה בחיו או שכ' הוא עצמו צואתו בכ"י הנכרת לב"ד עכ"ל וסברתו היא ס' הרמב"ן הביאה הטו' והב"י הביא לשון הרמב"ן שכ' ז"ל וכן עידי צואה מילי דיתו' היא ובמלתא דנזקקי' כגון דאמר תנו בין בשדה זו ומנה זו בין בשדה ס' ומנה ס' מקבלי' עדים הללו בפני אפוט' דהא הלכתא אי מזדקקנא מוקמינן אפוט' אבל הראב"ד העמידן במוסר דבריו לב"ד או שכתבו עדותן בשטר ואינו במשמע וכו' וכן מ"ש בחייב מודה פי' הר' ז"ל כשהודה בב"ד ומודה אני בזה משום דמילתא דאבוהון היא ע"כ. נמצינו למדין דס"ל להרמב"ן דבעדי צואה מקבלי' העדי' בפני אפוט'. אבל כשחייב מודה ס"ל להרמב"ן דאין מקבלי' דמילתא דאבוהון היא

ומזה ק"ל על הסמ"ע בסי' ק"ח סי"ג וז"ל ודהייתה תוך זמן צריך וכו'. פי' א' מהג' דרכים הוא במי שמת תוך הזמן וקאמר בדרך זו אינו גובה אא"כ נתקבל העדו' בחיי אביהן אבל בהנך ב' דרכים הדבר ידוע ועומד דהרי כשצוה אביהן הרי הדבר ידוע מפי מקבלי הצואה שעדיין חייב וע"ל סי' ק"י ס"ס דבכה"ג שהוא מבורר מקבלים העדו' אפי' בפני קטן אבל הסו' והמחבר כ' שם דבעינן שיצוה כן בפני ב"ד או שיכתו' צואתו בכ"י הנכרת לב"ד וכו' ע"ש ולא זכיתי להבין ד"ק דהרי עיקר בעל סברא זו דאית ליה דמקבלי' עידי צואה בפני אפוט' הוא הרמב"ן ובחייב מודה וצוה בחליו הרמב"ן עצמו הודה להראב"ד דאוקמה בהודה לפני ב"ד דוקא אבל אם הודה לפני עדי' אין מקבלי' עדי' לפני קטן שכ' בפי' ומודה אני בזה דמלתא דאבוהון היא וכמו כן ק"ל במ"ש בסי' ק"י ס"ק כ"ה ז"ל בכ"מ שאמרו חכמים וכו' וגם בשאר דברים שבכלל דברים ברורים נינהו והס' נותנת שחייב עדיין וכו' עכ"ל סמ"ע משמע מדבריו דבא' מג' דרכים הנז' הוו דברים ברורים ומקבלי' עדו' אפי' בפני קטן ובאמה דבג' דרכים אין מקבלי' עדו' בפני קטן דלא הוו דברים ברורים כ"א בשמתוהו ומת בשמתי' אבל בדהיתה תוך זמן ובחייב מודה צ"ל במוסר דבריו לב"ד וכמ"ש וצ"ל כונתו שהוא בנותן ט' למה שדנים עכשיו ליתו' ומוציאי' מהם בא' מג' דרכים דהוי כמו מקבלי' עדים שלא בפני בע"ד וקאמר דהט' דהוו דברים ברורים והס' נותנת בהם שעדיין חייב ולא חיישינן שמא פרע דבהיתה תו"ז ונתקבל העדו' בחיי אביהם הדבר ברור דלא פרע איניש בגו זימניה ובחייב מודה שמוסר דבריו לב"ד הרי הדבר מבורר מפי מקבלי הצואה דלא פרע ומ"ש בסי' ק"ח אפ' מאיזה פי' למי מקדושי' כ' כן דבחייב מודה היינו גם אם הודה בפ"ע וכיון שהוא מבורר שעדיין חייב ולא פרע מקבלי' העדו' בפני הקטן ולשיטתי' כ' סמ"ע ע"ש.

ומעתה הבא נבא לנ"ד שלפי הנר' אין גם א' מהג' דרכים והיא מלוה ע"פ וא"כ גם כשיגדלו אין גובין מהם שאם נאמר שמאחר שבאו אלו הסחו' וס' החשבון בימי חוליו ובני ביתו המה ראו שלא שלח לשמ' מעות ע"כ חשיבה הלואה תו"ז זה ודאי אינו דאפשר דאתפסיה צררי מקודם ולא היה הלואה כלל. ומה ששלח לו שמעון לראו' עכשיו בכתב שנשאר לו בידו סך ב"א תק"ם אילו היה ראובן קיים היה מחזירו בחש' ואומר לו ששלח לו צורה בזמן פ' ואפשר היה שמעון מודה לו וזה מעשים בכל יום בב' שיש להם מו"מ זע"ז והא' תובע את חבירו בסך מה והנתבע כופר בכל או מודה במקצת ואח"ך יעשו חשבון הדק הטב והנתבע יזכירו לתובע שנתן לו סך פ' ביום פ' ופעמים הם מודים זל"ז במקצת ופעמים שהתובע אזיל ומודה שאין לו על הנתבע כלום מכח מה שהזכירו הנתבע שנתן לו סך פ' כי היה שכוח מעיקרא ממנו ומה שטען שמעון שא"ל אלמנ' ראובן שא"ל בעלה כתר כירו אלדי בעתלי בס אתלע על סוק בבעת לון ולכאורה נר' דזה הוי כחייב מודה וצוה בחליו ג"ז אינו ואילו אמר דברים אלו בפ"ע היינו באים למחלוקת שכ' מרן שכתבנו שכ' בס' קמייתא וכן עידי צואה מעמידין עדי' בפני אפוט' ולשי' הסמ"ע לס' זו גם בשחייב מודה כיון דהדבר מבורר מקבלי' עדי' בפני אפוט' ולהיש מי שכ' גם בעידי צואה אין מקבלי' אותם בפני אפוט' וכ"ש כשחייב מודה וצוה בחליו דהוי מלתא דאבו' שאין מקבלי' וכבר כ' לעיל דהרמב"ן מודה בחייב מודה שאין מקבלי' וממה שהביא, מר"ן דברי בעה"ת והרשב"א בב"י דאית להו דבעידי צואה אין מקבלי' נר' שדעתו נוטה לס' יש מי שכ' ובס' כנה"ג בהגה"ט אות נ"ג כתב משם כמה פו' דכיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא אוקי ממונא בחזקת המוחזק ע"ש אשר מזה נר' שגם אם היו עדים בנ"ד שאמר הדברי' הנז' בפניהם אין מקבלים אותם ואין מוציאין מהיתו' כ"א עד שיגדלו והשתא דליכא עדים גם לדברי שמעון שאמר כן ראובן לפני אשתו והיתה מודה שכנים הדברים עכ"ז לאו כל כמיניה לחייב היתו' גם כשיגדלו וכמ"ש הרא"ש גבי הוצאות שהוציאו עליו בחליו הביאו מור"ם סי' ק"ח ס"א דאשתו אינה נאמנת לו' שלא נפרעו ההוצאו' שהוציאו עליו וכ"ש שעכשיו היא מכחשתו ואומרת שלהד"מ ובדה דברים מליבו

ואפשר היה לזכות לשמעון מט' אחרינא והוא כי לכאורה נר' שיש בנ"ד אומדנא דמוכח שיש לשמעון סך הנז' ביד ראובן יען ששמעו' הוא מוחזק לאיש ישר ונאמן ואמיד בנכסי ואינו חשוד לגזול היתו' ואינו חשוד לתבוע מהיתו' מה שאין לו ביד אביהם. ועוד הכתבים ששלח לראובן בחיים חייתו ושמעון לא ידע כי חולה הוא כי רב המרחק בניהם ואילו אביהם היתפיסו צררי ופרע לא היה תובעו מה שאין לו בידו. גם את זאת שרוב הסוחרי' הפאטור שלהם מניח בידם סך מה לקרן קיימת מכיסו ומממונו וזה שכיח טובא ושמעון עצמו לע"ע הוא פאטור לב' וג' סוחרי' והם מודים שיש לו עמהם סך מה וכיון שכן אנן נמי נימא יגיד עליו ריעו שגם עם ראובן כן הוא מנהגו. ועוד יש סיוע לדברי שמעו' ממ"ש בשאלה שנמצא קצת סמך לש' ממה שהעיד לוי שתבעו ראובן ואמ"ל הן לי מה שבידך שגם אני יש עלי חובות באר"ץ א"כ ראובן עצמו הודה שיש עליו חוב ועד היום לא בא שום אדם ותבע ליתו' זולת שמעון ומכל זה הרי אומדנה דמוכח שיש לשמעון סך הנז' ביד ראובן. ולכאורה נר' שזה תלוי בפלוגתא דהרי"ף והרא"ש עם הרמב"ם הביאו הטור וז"ל כ' הר"מ יש לדיין לדון דיני ממונות עפ"י הדברים שדעתו נוטה בהם שהוא אמת והדבר חזק בליבו שהוא כן אעפ"י שאין ראיה ברורה וכו' כיצד הרי שנתחייב אדם שבו' בב"ד וכו' וכן מי שטען יש לו פקדון אצל פ' שמת בלא צואה ונותן בו סי' מובהק ולא היה זה הטוען רגיל ליכנס בבית זה שמת אם יודע הדיין שזה החייב אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של המת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד שנותן בו סי' וכן כל כיוצא בזה וכו' כל אלו הדברים מעיקר הדין אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים וכו' הסכימו רוב בתי דינים שלא יהפכו שבו' וכו' וכן בשאר דינים לא ידון הדיין בסמיכת דעתו שלא יאמר כל הדיוט והדיוט איני מאמין לדבר זה ודעתי סומכת עליו וכו' עכ"ל ונתבאר שם בב"י דלהרי"ף והרא"ש גם בזה"ז אין דנין אומדנא דמוכח מיהו לגבי יתו' מוציאים מהם ולהרמב"ם אין מוציאי' מן היתו' וא"כ בנ"ד לשי' הרי"ף והרא"ש ש' הנז' זכאי בדינו ומוציאי' מהיתו' מה שתובע מהם. אכן נר' שבנ"ד אין להוציא מהיתו' חדא שמרן הכריע דעתו דעת עליון בש"ע כס' הרמב"ם שכ' וכן אין מוציאי' מן היתו' אלא בעדות ובראיה ברורה ולא בדעת הדיין ולא באומדן דעת המת או הטוען ועו' דבנ"ד מעיקרא לא מקרי אומדנא דמוכח ואפי' הרי"ף והרא"ש ז"ל יודו דאין מוציאין מיד היתו' דלא אמרו אלא כגון ההוא גברא דאפקיד בי רב מיאשא שב מרגניתא וכמ"ש הסמ"ע ז"ל וז"ל ובא לאפוקי ממה שנהגו בימיהם שאם בא א' וטען יש לי פקדון אצל פ' שמת בלא צואה ונתן בו סימנים ולא היה הטוען רגיל ליכנס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה האיש שמת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה חפץ של המת מוציאי' אותו מן היורשי' ונותני' אותו לזה האיש האמוד שנותן בו סימנים עכ"ל הרי דלא מקרי אומדנא דמוכח אלא כשאין לתלות בשום עניין ואין בדבר שום חששא דכיון שזה האיש שמת אינו אמוד והטוען הוא אמוד ונותן בו סי' ואינו רגיל ליכנס לבית זה האיש שמת דהשתא אין כאן שום חששא לומר שאינם של זה האיש התובע משא"כ בנ"ד דלא מיקרי אומדנא דמוכח דמאי אית לך למימר שזה שמעו' התובע ר"א מוחזק לאיש ישר ונאמן ואינו חשוד לגזול היתו' והכתב ששלח לראובן בהיותו בחיים יוכיח וכמש"ל הנה גם אי לא חשדינן ליה בגזלנותא אכתי אמרינן שראובן התפיסו צררי בשום פעם ושכח ולא הכניסם בחשבון או שטעה בחשבונו איזה טעות ואם היה ראובן קיים היה מחזירו וכ"ש שרז"ל לא ניחא להו בזה והם אמרו חישי' לצררי וחשדי' לתובע לגזלן ולא פלוג רבנן בין לצדיק וחסיר בין להפכם ומידה היא בכל משפטי התורה שהכל שוין בשיעוריהן כקטון כגדול ואם מפני שרוב הסוחרי' מניח חפאטור שלהם ממון מכיסו סך מה לקרן קיימת והדעת נוטה שראובן ג"כ הוא כא' מהם הרי יש ג"כ סוחרי' שאין מניח הפאטור' כלום אלא שולחי' לפאטור' מעות והוא שולח להם סחי' במעותיו והשתא הכא בעט"י שכיחי רבים שכן הוא מנהגם ואינו נותן הפאטור' מכיסו כלום ואם מפני ששמעון הטוען יש לו עתה ב' ג' סוחרים שהוא פאטור' שלהם ויש בידם סך מה וא"כ גם ראובן חביריו יוכיחו עליו גם שהדברים אלו הם תפלים עכ"ז לא נמנע מלהשיב דמאן לימא לן שלא יש ג"כ סוחרים אחרים שהוא פאטור' שלהם ואין לו בידם כלום ולוקח להם סחורו' במעות ששולחים לו דווקא גם ממ"ש שמדברי לוי נמצא קצת סיוע לשמעו' שאמר ראובן ללוי תן לי מפו' שיש לי בידך שאני ג"כ יש פלי חובות באר"ץ ועד עתה לא בא שום אדם ותבע ליתו' זולת שמעון ג"ו מסייע שאין בו ממש כי זה כל האדם אומרים כן כדי לקבל את שלהם מיד אחרים ויפה השיבה אלמנת ראובן ואת"ל שעפ"י האמת א"ל כן אפשר שיש עליו סך ק' גרוש כמו שיש לראובן על לוי ועו' יש דברים לדחות דעת הסובר שיש בנ"ד אומדנא דמוכח אלא שאין להאריך כי הדברים פשוטי' וברורי' דלית כאן אומדנא ואפי' הרי"ף והרא"ש יודו שאין מוציאים מן היתו' ולא היה צריך לכתוב זה כלל אלא מפני ששמעתי אומרים שיש ב"א ומהם תופסי התו' שלדעתם שמעון זכאי בדינו מה"ט דאומדנה דמוכח לכן כתבתי מ"ש להפיס דעתם והשתא נפקל"ן מכל האמור שאין לשמעון תביעה של כלום מסך ב"א תק"ם וגם לכשיגדלו היתו' זכאים בדינם והוא הגורם שעשה עצמו א' מן הג' דצועקים ואינם נענים והמקום ימלא חסרונו:

ומעתה הדרן לתביעת האלמנה משמעון מה שנמצא בפנקס ראובן שיש לו כו"כ חפצים ביד שמעון והוא הודה במקצת והכחיש במקצת באומרו שכבר הכניסם בחשבון שלהם דלפי ק"ד חייב שמעון ש"ד והוא ממ"ש מרן בשה"ט סי' ע"ה ס' כ"ג וז"ל אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה וברור לי שהוא כת"י יש מי שאומר שמשביעין אותו שבועת הסת וכ' הסמ"ע פי' בכופר בכל וממילא דמודה במקצת חייב ש"ד די"א הללו ס"ל כי"א דסעיף שלפני זה דמחייבין ש"ד באומר אמר לי אבא וה"ה בטוען דמצא כך בפנקסו של אביו עכ"ל ולפ"ז בנ"ד ג"כ ששמעון מודה מקצת חייב ש"ד על השאר דמה לי שהכחיש המקצת לגמרי ומ"ל שהודה בהם שקיבלם והכניסם לחשבון ואעפ"י שכ' הש"ך ז"ל על דברי סמ"ע וז"ל ואינו מוכרח דהא י"ל די"א הללו ס"ל כרבינו ברוך במרדכי פ' שבועת הדיינים וכו' מ"מ מאחר שהסמ"ע ס"ל בפשיטו' דחייב ש"ד והש"ך מספקא ליה נקטינן כדעת סמ"ע דס"ל דהיש מי שאומר הוא כדעת הי"א שבסעי' שלפני זה וכיון דהי"א זה הביאו מר"ן באחרונה וכלל בידנו דהלכתא כי"א בתרא א"כ בנ"ד שמעון חייב ש"ד זהו מה שעלתה מצודתי לקו"ד ולמיעוט ספרים שבידי:

ויהי היום אור בהיר נגה עלי מטהרת יד הקו' עט"ר וצ"ת וצבי עדינו ראש גולת אריאל הר' המופלא כמוהר"א ענתבי נר"ו שכ' לי לשמי ע"ע זה וז"ל כי נ"ד הוי כתוך זמן וכהודה לפני מותו יען שברור לי שמנהג אלו הסוחרים של כיליז ועי"ט כך הוא שמתקשר ראובן עם שמעון שכל מה שצריך שמעון סחו' יקח אותם ע"י ראובן ונותן לו פאטוריאה ותמיד יהיה לו קרן קיימת סך מה לראובן אצל שמעון ולא נהגו מעולם לשלוח מעות ואח"ך ישלחו בהם סחורה אלא תמיד שולח שמעון צורה וראו' נפרע אותה בעד מה ששלח לו מקודם ושולח לו אח"כ עו' סחורו' אחרו' על סמך שישלח לו אח"ך עוד צור"ה אחרת ויהא נפרע ממנו וחוזר ושולח לו מחדש כך מנהגם ורגילות של הסוחרי' הללו וא"כ כיון ששלמה' טוען שברור וידוע בעדים שהסחורו' ששלח לו עתה הגיעו בעוד שהיה חולה וכ' לו בתוך הכתב שנשאר אצלך ב"א ות"ק גרוש' ובתוך חליו כל ב"ב ואחיו של מת יודעים שלא שלח כלום וגם אין בידו לשלוח דאפי' מה שצריך הוצאות לחליו שלח אחיו להביא מעט מעות מחנות' מאין הרגלים לו' ששלח בתוך חליו מבלי ידיעת שום אדם ועוד שב"ב אמר בפניהם כתר כירו' אלדי בעטלי בע"ה בס אטלע אל סוק בבעת לון ולפ"ד שאפי' שהכתבי' הם כת"י המלוה שכ' לו כו"כ נשאר עמך ולא נחלק עליו אברהם כהן מעולם עמו בשום פעם והר' אברהם אין לו פנקס כלל וכל משאו ומתנו עפ"י אלו הכתבים ששולח לו הר"ש עם הסחו' שכו"כ נשאר עמך והוי ממש כמאמינו ע"פ כתבים שתובע בהם מה שנשאר לו אצלו ובצירוף הכתבים והעדויות שיצאו מכוונים הוי נ"ד ממש כתוך זמן וכהודה לפני מותו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וביותר שהאדון במקום הלוה ויותר מבורר לכת"ר ענין זה ולא גזרת הכתוב שאין נפרעין מנכסי יתו' אלא מחששא דצררי ושובר וכאן בנ"ד ליכא למיחש שום חששא וחייבים למסור להר"ש הסחורו' אשר הם בעין עדיין ולא נגעה בהם יד ואפי"ה חייב הר"ש שבו' כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' ומאחר דאיכא שבו' עליו נ"ל לעשות תועלת ליתו' שיתנו סך ב"א דווקא והת"ק יעכבו בעבור שנוותר להם השבו' וזהו תועלת ליתו' שירויחו הת"ק גרוש' וכ"ז אפי' אם יהיו ית"ק וכ"ש בנ"ד שיש אח גדול בן י"ג שנה וגם הסחורו' הם תחת יד אחיו של מת ואינם ברשות היתו' כנ"ל ברור וע"כ נא גבור עמוד והצל ממונם של הר"ש ואחיו יצ"ו ואל תכניס היתו' בס' גזל כי ידוע דיתמי דאכלי דלאו דילייהו וכו' וטוב ונכון הדבר לפשר כאשר כתבתי ועליך המלאכה לגמור עכ"ד הר' נר"ו:

ויען כי מתוך הדברים נר' שכולם ודברי הר"ש הבע"ד הנז' ועפ"י מה שהודיעו כ' הר' נר"ו את כל האמור ע"כ הודעתי להודיע קושט דברי אמת דברי' המצודקי' והוא מ"ש בתחי' שכן הוא מנהגם של סוחרי' עט"י שמתקשר ראובן עם שמעון שכל מה שצריך שמעון סחורה יקח אותם ע"י ראובן ותמיד יהיה לו לקרן קיימת סך מה על ראובן ולא נהגו מעילם לשלוח מעות ואח"ך ישלחו להם סחו' אלא תמיד שולח שמעון צורה' וראובן נפרע אותה בעד מה ששלח לו מקודם וכו' לא כן הדבר שהרי יש מן הסוחרים הרבה ששולחים מקודם מעות בעין ובמעו' שלהם קונה להם הפאטור ואינם מתקשרים עם הפאטור לתת לו קרן קיימת אפי' פ"ק ואין עליהם חוב לפאטור כ"א לפעמים שירי שיריים כי אינם יודעים דמי הסחורה הצריכות להם עד שישלחו דמיהם בדקדוק לכך לפעמים שישתייר לפאטור מעט מזער וא"כ גם אנו נאמר שראובן ג"כ היה כא' מהם ושלח צור"ה לשמעו' קודם ובמעו' שלו קנה לו הסחו':

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה