כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר
סימן א
ש"ע סימן ה' ס"א ואפילו כהן פצוע דכא מותר בגיורת ומשוחררת אבל אשור בממזרת ודאית שהרי אסור מן התו' ע"כ. דין זה מועתק מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו דאיסורי ביאה ה"א וז"ל פצוע דכא מותר בגיורת ונתינה אפילו כהן פצו' דכא אבל אסור בממזרת שהרי היא מן התורה ואפילו פצוע דכא ישראל והשיגו הראב"ד דהא מתני' קתני אינן אסורי אלא מלבא בקהל וממזר לאו קהל הוא ותו פ"ד כהן מותר בגיורת והלא גיורת לכהן היא אסור מדאורייתא ושריא ליה דלאו בקדושתיה קאי וה"ה לישראל פסול במחזרת וכו' וכ' ה"ה דעת רבינו דבממזרת אסור מדתני מותרים בגיורת ולא תני ממזרת דהוי רבותא טפי ואע"ג דכהן לאו בקדושתיה קאי לא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בקרא ואין איסורו שוה בכל ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חכמים עכ"ד. ביאור דבריו במ"ש דלא מפרש לאויה בקרא הוא מבואר בדבריו ריש פי"ח ה"ב דעמ"ש הרמב"ם וכן הגיורת אע"פ שנתגיירה פחות מבת ג"ש הרי היא זונה השיגו הראב"ד אינו משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע ישראל וכ' ה"ה אמת דבפ' יו"ד יוחסין מייתי מקרא דבתולות מזרע ישראל אן דעת רבינו דלאו דברי קבלה נינהו דא"כ הוי ל"ל עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא מאן דאסר סבר דבכלל זונה דקרא הוא וילפי' ליה מקרא דיחזקאל ע"ש. וזהו שכ' הר' כאן דלא מפרש לאויה בקרא שלא פירש בתו' גיורת לא זונה אך מקרא דיחזקאל שמעינן בפירושא דקרא דגם גיורת בכלל היתה. אך לע"ד קלה כמות שהיא דבריו מתמיהים דמאחר דלאו דזונה מפורש בקרא לא דלא נתבאר אי גם הגיורת קרויה זונה ומקרא דיחזקאל ילפי' גילוי מילתא שגם הגיורת היא בכלל זונה ולוקה עליה לדעת הרמב"ם וכמ"ש הר' חל"מ והב"ש בסי' ו' ס"ק יו ד וס"ק ט"ו ובסי' ט"ז ס"ק ג' ע"ש א"כ איך יאמר הרב דלא אתפרש לאויה בקרא והא ל"ד למ"ש הר"ן פ"ד דביצה גבי תוספת יוה"כ דנשים שאוכלות עד שחשיכה דאין מוחין בידן ודוקא בדבר שאינו מפורש בתו' אעפ"י שהוא מדאורייתא ופ' מר"ן ומור"ם בא"ח סי' תר"ח דהרואה יראה דאין לו דמיון לזה כמבואר, ותו דכבר כ' הריטב"א הב"ד בש"מ לביצה ד"ל ע"א דשאני תוס' יוה"כ דאיסו' עשה הוא וקיל ע"ש איברא היה מקום לומר דהה"מ לאו על ט' זה קסמיך שהרי כ' ט' אחר יותר מרווח דשאני ממזרת שהוא לאו השוה בכל וכן נר' שהבין הר' ח"מ בסי' ה' ס"ק א' דעמ"ש מר"ן כהן פ"ד מותר בגיורת ומשוחררת ואסו' בממזרת ודאית שהרי הוא מן התו' ע"כ כ' וז"ל מותר בגיורת משמע דה"ה גרושה וחללה דמ"ל זונה מ"ל גרושה וחללה דהא בחד קרא כתיבי אשה זונה וחללה וגרושה וגיורת זונה היא וגו' ע"ש והשתא לפי הט' הנ"ז של הה"מ ז"ל אין ללמוד גרושה וחללה מגיורת דשאני גיורת דלא מפורש לאויה בקרא משא"כ גרושה והוי דומיא דממזרת דלא ילפי' מגיורת אם לא שנאמר דסו' הרב ח"מ כאידך ט' שכ' ה"ה דשאני ממזרת דשוה בכל והך ט' דלא מפורש לאויה לרווחא נקטיה ומשו"ה בגרושה וחללה נמי דאינו שוה בכל מותר דומייא דגיורת. אך הרב ב"ש שם חלק על הר' ח מ ואסר גרושה וחללה וכ' דשאני גיורת דלא מפורש לאויה אבל הני מפורש לאויהו אלמא תפס לעיקר ט' זה של הה"מ ולדעתי המעט קשה להולמו כמש"ל
וחמותי ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' ליבמות על דף ט"ו ע"א ד"ה הדר שכ' וז"ל הילכך פצוע דכא אפילו כהן מות' בגיורת ונתינה אע"פ שהן אסורין מן התורה לכהן ברור ולישראל ברור כשנפצעו אשתרי להו לפי שיצאו מקדושתן וה"ה בממזר' ושלא כדברי הרמב"ם שכ' שהוא מותר בגיורת ונתינה ואסור בממזרת כי הוא סובר דגיורת לכהן ונתינה לישראל אסור מדבריה' וממזרת איסור תורה וליתא כדמוכח סוגיין וגו' וגיורת נמי איסור תורה לכהן כדכתיבנא בפ' הבע"י עכ"ד הנה לדעת דרב איתבר חצבי' דה"ה ז"ל כי אין אנו צריכים לשום ט' ליישב דעת הרמב"ם לא לט דשוה בכל ולא לזה הט' המחודש דלא מפרש לאויה בקרא אלא ט' דגיורת ונתינה הותר לכהן הוא משום דהוי מדבריהם וזה דלא כמו שהבינו הח"מ וב"ש בדעת הר"מ דלוקה על הגיורת ולפי דברי הריטב"א אינו אלא מדבריהם אלא דדברי הריטב"א אלו בקושטא מרפסן איגרי דאיך יתכן לומר בדעת הר"מ דגיורת לכהן איסור מדבריהם שהרי בפ' י"ז כ' שלש נשים נאסרו על הכהנים גרושה זונה וחללה וכו' כל כהן שנשא אחת משלש אלו לוקה ובריש פי"ח כ' מפי השמועה למדו שהזונה האמור בתורה היא כל שאינה בת ישראל ור"ל דזונה האמורה בתורה דלוקה עליה וכמו שמבואר מתוך השגת הראב"ד ע"ש. ועלה כתב הרמב"ם בהלכה ג' וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה כחות מג"ש הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ור"ל שלוק' עליה משום זונה וע"ז השיגו הראב"ד אינה משום זונה אלא משום דכתיב בתולות מזרע ישראל ור"ל שאינו לוקה או משים דהוי דברי קבלה או משום דהוי לאו רבא מכלל עשה כן נוכל לפרש בדעת הראב"ד אם נרצה לומר שאינו חולק על הרמב"ן הב"ד הו' אד"ר אות קס ג שסי' דמה שכ' בנביאים בדרך ציווי ואזהרה על עשה ועל ל"ת אינו נקרא מדבריהם אלא דבר תו' הוא ופירושא דקרא ע"ש ואם נרצה לומר שחו' על הרמב"ן נתפוס דברי הראב"ד כפשטיה דמדבריהם הוא, ולפי דברי הריטב"א שסו' בדעת הרמב"ם דגיורת היא מדבריהם אין מקום להשגתו של הראב"ד כלל ומאי קאמר אינו משום זונה הלא גם להר"מ אינו אלא מדבריהם ויותר מזה תמצא בהר"מ בפ' י"ט כי מתחילת הפ' עד הלכה ה"ו ביאר כל דיני חלל חן התו' ובה' ו' כ' וכן כהן הבא על הגיור' ומשוחרר חללה וזרעו ממנ' חללי' ובה ח' ביא' דין החלוצ' שהוא מדבריה' וכ' וזרעו חללי' מדבריהם ובה' ט' כ' כהן שבא על ס' זונה כגון ס' גיורת או משוחררת ה"ז ספק חללה ובה' יו"ד כ' נמצאו החללים ג' חלל מן התו' וחלל מדבריהם וס' חלל וגו', הנה בביאור כ' דגיורת ומשוחררת לכהן הם אסור מן התו' וס' גיורת הוא ס' חלל ואיך יאמר הריטב"א בדעת הרמב"ם דגיורת הוי מדבריהם וצ"ע שו"ר להריטב"א גופיה בפ' הבע"י ד' ס' ע"ב ד"ה ובדורו כ' דקרא דיחזקאל אסמכתא בעלמא והכי גמירי לה דפסולה דאורייתא משום זונה וקרא דבחזקאל רמיזה בעלמא היא ומדאוריית' גמירי לה וכן כ' הרמב"ם דגיורת פחות מבת ג"ש פסולה מן התו' משום זונה ועולה יפה לא כמו שהק' הראב"ד עכ"ל ודבריו סתראי נינהו.
ועל מ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל לפי שאינו בקדושתו ראיתי להר' ח"מ ז"ל דברים תמוהים לע"ד שכ' ז"ל משמע דה"ה גרושה וחללה וכו' וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון ליטמא למתים ולישא כפיו דמאחר שאתה מתירו בגיורת שהיא זונה דקרא ה"ה שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמא וק' דהרמב"ם פ"ז דביאת מקדש מנה בכלל המומין שהכהנים נפסלין בהם כרות שפכה וכ' שם שבעל מום אוכל בק"ק משמע דלא הוי זר ואע"ג דתנן בריש פ' הערל דכהן פ"ד אוכל בתרומה תרו' שאני דאפי' עבדים אוכלים עכ"ד, ולקענ"ד דבריו תמוהים מ"ש תרו' שאני דאפי' עבדים אוכלים אין לו שחר דאי הכי א כ גם אשתו תאכל ובפי' אמרינן בפ' הבע"י דכהן פ"ד שקידש אפי' בת כהן אינה אוכלת בתרומה משום דמשתמרת לביאה פסולה ודווקא אם כבר היה נשוי ונעשה פ"ד ולא ידע עוד את אשתו אוכלת כמ"ש בפ' הערל ד' ע' ומבו' כ"ז בדברי הרמב"ם ה' תרומות פ"ז ה' י"ג וי"ד. אבל קושטא דמילתא הכי הוי שהכהן אפי' אם נשא אשה האסורה לו ממש אינו מתחלל הוא מקדושתו רק האשה הנבעלת ממנו היא הנעשית חללה וכן הזרע היוצא מאותה ביאה האסו' הוא שנעשה חלל והיא ברייתא מפורשת בפ' יו"ד יוחסין ד' ע"ז ע"א מה להוא שכן אין מתחלל בכ"מ ופ' הרמב"ם פי"ט דאיסור ביאה ה"א איזוהי חללה זו שנולדה באיסור וכן א' מן הנשים האסו' לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה אבל הכהן עצמו שעבר העבירה לא נתחלל ואפי' אם עבד עבודתו כשירה וכמ"ש הר"מ בפ"ו דביאת מקדש ה"ט והוא מבואר מן הסוגייא הנז', ומעתה ה"ט שפ"ד אוכל בתרומה הוא מבואר לפי שאף שהוא בע"מ לא נתחלל מקדושתו אך אשתו אינה אוכלת מפני שבעילתו אוסרתה ומחללתה ומשו"ה אם לא ידעה משנעשה פ"ד אוכלת הואיל וכבר אכלה אבל הוא אפי' אם בא עליה באיסו' אוכל שהוא אינו מתחלל ומכ"ש עבדיו שיאכלו דקנין כספו הם וה"ה לק"ק שאוכל כיון שהוא אינו מתחלל. וכ"ז הוא אפי' אם בא עליה בעבי' כ"ש שהגיורת והנתינה לפ"ד רחמנא שרינהו דכתיב לא יבא פ"ד בקהל ה' וגיורת ונתינה לא אקרי קהל וא"כ מהיכא תיתי שיתחלל מכהונתו ולמאי דשריה רחמנא שריה אבל ליטמא למתים ושאר דיני כהונה פשיטא דבקדושתיה קאי וזה שכ' הרמב"ם לפי שאינו בקדושתו והוא מדברי הש"ס שאמרו לא בקדושתיה קאי אין ר"ל שאין לו קדושת כהן כלל אלא אינו בקדושתו לענין הנשים הפסולות לו כשאר כהנים דלדידיה רחמנא שרינהו ואין צורך לו שיתנהג בקדושה זאת ודו"ק.
ומדי דברי בענין זה ראיתי למוהר' הגאון בחק"ל תפוחים חא"ע סי' ח' עלה ונסתפק באם נשא אשה ואח"כ נעשה פ"ד אי עובר בלאו דלא יבא והרב ז"ל הלך להביא עצות מרחוק עש"ב. ואני אומר ממקומו הדבר מוכרח מהך סוגייא דפ' הבע"י ד' נ"ז ורש"י ד"ה הואיל ומאכילה בלא ידיעה היה נשוי כהן אשה ואוכלת בתרו' ונעשה פ"ד ובא עליה לא תאכל בתרו' דשווייא חללה דנבעלה לפסול לה וכו' וכן כ' רש"י שם בפ' הערל ד' ע' הרי מבואר שאם בא עליה אחר שנעשה פ"ד משוי אותה חללה ושם בגימר' דע"ד קאמר מאן תנא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה וכו' ופרש"י דקתני ואם לא ידעה משנעשה פ"ד הרי אלו יאכלו אע"ג דחצפה ומשתמרת לביאתו ע"כ וכ"ז מבואר בדברי הרמב"ם פ"ז דתרומות הנז' מכ"ז מבואר שאפי' היתה נשואה לו ונעשה פ"ד עובר בלאו זה ופשוט.
הלכות א"ב
סימן ב
בש"ע סי' ד' ס"א הבא על א' מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה ע"כ זה כדעת הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן הב"ד ה"ה סובר דמן התו' ליכא מלקות אלא או בהעראה או בגמר ביאה אבל מלקות זה הוא מדרבנן. ולענ"ד קל"ט לדעת הרמב"ן ז"ל ממאי דאמרי' בפ' הנחנקין דף פ"ו גבי זקן ממרא ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיור' לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך הש"ס בשלמא הורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא הוא לא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוא והשתא בר קטלא הוא התינח היכי דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכי דאורי בחייבי מיתות ב"ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא ופריק מעיקרא לא בעי התראה השתא בפי התראה ע"כ. וק"ק לענ"ד בפירכת הש"ס התינח וגו' אמאי לא פריך יותר בחזקה דהא איכא כמה מחייבי מיתות ב"ד שהם בסקילה או בשריפה כגון נערה המאורסה בסקילה ובתו ובת בתו ודומיהם שהם בשריפה והשתא אי ז"מ הורה שבתו מותרת לו או שאין זו נערה המאורסה כי הקי' לא הועילו וכשתאמר עשה כהוראתו נמצא בא על בתו או על נערה המאורס' וקאמר דחייב מיתה על המראתו על ב"ד דהיינו חנק ואמאי הרי זה במעשה שעשה נתחייב ב' מיתות דהיינו חנק על המראתו וסקי' או שריפה על העבירה גופה וקייל"ן מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה ואיך אתה אומר יתחייב חנק מדין ז"מ ואמאי פריך ליה מעיקרא נמי בר קטלה הוא כאילו מודה לו שמיתתו בחנק אלא דאין זה חידוש דמעיקרא נמי הוה חייב מיתה עדיפא מינה הי"ל להקשות בחוזק דאיך אתה אומר עשה כהוראתו חייב חנק בשלמא היכא דאורי בא"א דמעיקרא חנק והשתא חנק שפיר אבל אורי בנערה המאורסה או בבתו סקי' או שריפה חייב ואפ"ל דקי"ל לתלמודא דהא ברייתא ר"י היא דאמר בפ' הנשרפין ד' פ"א דמי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בזיקה ראשונה שבאת עליו ומפרש בגימר' כיצד חמותו ונעשית א"א נידון בחמותו א"א ונעשית חמותו נידון בא"א פרש"י דהי"ט משום דאין איסור חל על איסו' והשתא הכא שפיר מצינא למימר דמשו"ה לא פריך סקי' או שריפה חייב דבאמת אינו חייב לא חנק לפי שהיא זיקה ראשונה שבאת עליו דהנה כ' הרמ' פכ"א מא"ב כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה וכ' הרב כ"מ דמ"ש ביבמות מכאן ואילך זו נשיקה הוא לפוטרו ממיתה ואמנם חייב מלקות מן התו' ע"ש והשתא זה שחלק על ב"ד ואמר שזו אינה ערוה ובא עליה מכי נשק עטרה ונהנה בקירוב בשר הרי עשה כהוראתו חלק על ב"ד בדבר שחייבים עליו מלקות מן התו' וכבר נעשה ז"מ כיון שסוף מחלוקתם מביא לידי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שמבוא' מהסוגייא ומדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ חייב חנק על המראתו בב"ד ולא יתחייב סקי' או שריפה אלא עד שיערה כמבואר בדברי הרמב"ם פ"א מה' א"ב וא"כ נמצא זיקה ראשונה שבאה עליו היא חנק באיסור ההמראה ותו לא חייל עליה איסו' סקי' או שריפה דאין איסור חע"א ואמטו"ל לא פריך תלמודא סקי' או שריפה חייב דודאי אינו חייב אלא חנק דהיא זיקה ראשו' לא פריך ליה דמאי חי' מעיקרא בר קטלה והשתא נמי בר קטלה ואם כנים אנחנו בזה יש לתמוה טובא על רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שחלק על הרמ' בדין זה כמו שכ' שם הר' כ"מ וסובר דליכא מלקות מן התו' לא בהעראה או בגמר ביאה אבל בנשיקה וקירוב בשר ליכא מלקות מן התו' אלא מדרבנן והך דרשא דספרי דאל תטמאו בכל אלה אינה אלא אסמכתא בעלמא וגם הרמב"ן ז"ל עצמו חולק על הרמב"ם בדין זה ח"מ שכ' כאן בה' ממרים וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כגון שהתיר החמץ ביום י"ד בניסן בשפה ו' וגו' ה"ז חייב מיתה והרמב"ן חלק עליו בזה וכ' דבשל דבריהם אינו נעשה ז ח הב"ד הר' משל"מ ז"ל והשתא בשלמא לדעת הרמב"ם א"ש סוגייא זו מב' צדדין דלא פריך הא סקי' או שריפה חייב כמ"ש דקי"ל לתלמו' דהך ברייתא ר"י היא ונידון בזיקה ראשו' שבאת עליו ומכי יקרב בשר התחיל לבא לו איסור מיתת החנק מחמת ההמראה ותו לא חייל עליה איסו' סקי' או שרי' וזה א"ש בין אם נאמר דבקירוב בשר איכא מלקות דאורייתא בין אם תאמר שהוא מדרבנן הרי גם אם חלק עליהם בדרבנן איכא חיוב מיתת חנק דהמראה אך לדעת הרמב"ן דס"ל דאיסור קרוב בשר הוא דרבנן ומדאורייתא אינו חייב אלא עד שיערה וא"כ אזי יבואו לו הב' מיתות בב"א חנק על המראתו וסקי' או שרי' על גוף העבירה ובכי הא דתרוויהו בהדי הדדי קאתו אפי' ר"י מודה דנידון בחמורה וא"כ הדרא קו' לדוכתא הא סקי' או שרי' חייב ואיך אתה אומר פשה כהוראתו נידון בחנק וא"ל כיון דהא מיהא פשה כהוראתו בקירוב בשר כבר בא לו זיקת חנק כנז"ל דלדעתו ז"ל קירוב בשר הוא דרבנן ולדעתו ז"ל בדרבנן אינו נפשה ז"מ וצ"ע.
הלכות עיגונא
סימן ג
שאלה יאודי מעיר מסראתא שמו חיים ן' ר' מאיר אגארבי נכנס בספינה לילך לטראבלוס עם נכרים הרבה ויהי בהיותם בספינה עמד עליהם נחשול של ים והחזיר הספינה לאחור להלן ממרראתא דרך המערב ויחתרו האנשים לצאת אל היבשה כי הים הולך וסופר עליהם וה' עזרם וירדו אל היבשה במקום הנקרא לאיישא אעפ"י שאינו מקום ישוב עכ"פ מלטו לנפשם מנהמת הים ומשם ילכו דרך יבשה לעיר מסראתא וירדו אל היבשה הנכרים אשר בספינה והיאודי ירד עמהם והנה הנכרי' הגיעו למחוז חפצם לעיר מסראתא והיאודי לא חזר ונלאו לחפש ולבקש אחריו ולא נמצא לא ידענו מה היה לו עכ"פ כל הנכרים שהיו בספינה הם העידו לפי תומם כי גם היאודי יצא עמהם ליבשה ונפרד מהם ביבשה ולא ידעו לאיזה דרך הלך ואחר ימים לא כביר נתקבל עדות מפי גוי מסל"ת על מיתת הר' חיים. וז"ל קב"ע במותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד דחת"ל כד אתא קדמנא היקר החו"ן הר' דוד עידאן יצ"ו בכ"ר המנוח המו"ן הר' גבריאל עידאן נ"ע והעיד בתורת עדות גו"ש בזה"ל מועתק תיבה בתיבה מלשון ערבי ללה"ק איך שהיה יושב לפני מחמור ן' משר ביי של תאורגא ושאל אותו על הבגדים ששכח שלום נטף ביד החמר שהביא אותו מתאורגא למסראתא וענה הביי הנז' וא"ל לדוד הנז' שהחמר אמר שאין לו רק זוג של מנעלים השיב דוד הנז' להביי הנז' וא"ל הנה בעליו איש עני תעשה טובה לקחת אותם מידו ולשולחם לי השיב הביי הנז' מחמור ן' משר הנז' ואמר איך הודיע לו גוי א' על חיים ן' ר' מאיר אגארבי איך מצא אותו מת בתחום לאיישא והכירו שהוא הוא והיה לבוש בגד שחור ואכלו מבשרו החיות זה מה שהעיד בפנינו אנן ב"ד דחת"ל דוד הנז' בפה מסראתא יע"א יום י"ח נח' טבת ש' התרכ"ה ושריר וקים. חי עזרייא ס"ט. חיים אנהורי ס"ט. שמואל עטייא ס"ט. יורנו המורה לצדקה אם יש ספק בעדות זה להתיר את אשת הר' חיים הנז' להתנסבא לכל גבר או אם עדיין עניה זו אסורה בכבלי העיגון ומה' תהיה משכורתו שלימה כיר"א.
תשובה אנוכי היום גלותי כדגלו אינשי חד כרעא אארעא ואידך אמברא. ויהי בנסוע אהרן מדלג על הערים בצערי ציון היקרים עד צואר הגיעו אבשרא ואסופרא. באתי פד הנה עיר הגדולה לאלדים טראבלוס יע"א ומטיבותייהו דרבנן יצ"ו פשו את שאינו זוכה כזוכה ואותי לו דרשו על דבר צרה פניה זו האשה הניצבת בכבלי העיגון הבעל אינינו היינו עזובה עניה סוערה וכשאני לעצמי כי מששתי את כל כלי מה מצאתי בושתי וגם נכלמתי ואהרן מה הוא לא בינת אדם לי אבע"א קרא אבע"א סברא האף אמנם שלו הייתי בביתי אנוכי לא ידעתי מילתא מיני אזדא כך היא המידה דברין שקשין טיב גיטין וקידושין ק"ו לדבר ערוה החמורה דבעייא צלותא משום יתובי דעתא לכוין ההלכה לתלמיה כל היד המרבה לבדוק בעוקני התאנה חנטה פגיה ואלו מן ההלכות על ימים יסדה וחק לנהרותיה מי כהחכם יודע כוחא דהיתירא. מי שהחשיך לו בדרך ואין מגיד אשר ישא את שמו ולא יכרינו עוד מקומו ותשאר האשה גרושה מאישה לא כחל ולא שרק עוז והדר לבושה בשתה ופגמה וצערה. זימנין דמשכחת עד הן בה גוי מקרב גוי מדבר משיחיו מילתא בעלמא ספק קרוב לה האשה שאסרה מת ויספר העבד זו אמה ומפי השמועה למדו שמועה רחוקה או קרובה ויהי מה ירד חכם כאילא ביבנה אשר מצא חכמה תלמדן שהלך לאורה. פסיק ותני אלו עדיהן פורש הן להן מוליך ומביא מעלה ומוריד ויפצל בהן פיצולן בקודש תלמוד גדול ופוסקי הלכות קמאי ובתראי הם ותלמידהן ויצא פרח ויצץ ציץ הזהב ונתון תמרוקיהן אדהכי והכי יוצאה אשה בעד של זהב ואת הנזמים אשר באזניהם הוחזקו להיות משיאין משואות הנשים המשריות שהורה בה חכם ובאונו שרה שריותא דאיתתא אתא את ופסיק בסכינא חריפא חרב פיפיות רב שרא למרבה המשרה. לא כן אנוכי הדל באלפי שכן ראוי להיות מחסום לפי הראיתם האיש העולה שונה גולה לא איש דברים ממהדורי מילי וידם אהרן טפי מעלי משתאה מחריש חכם יחשב אם אין לאיש די השב שפה יהיה לפיו וחסר דבורה. ואמנם מה אעשה הרי פלי חובה מפני צעקתה של ריבה באמת אמרו משום תקנת עגונות צאינה וראינה בנות יוצאות חנונות לתור להן מנוחה ותיטב לה' ירח מנחה יכול ולא יכול יוסף להתאפק לעשות נ"ר ליוצרו אולי ימצאון צדדי ההיתר באמתחות הפוסקים משמא דגמרא. במופי אתחנן אקרא אל אלוה יאיר עינינו במאור תורתו ויזכנו להוציא דין אמת לאמיתו שלא נכשל בדבר הלכה מצות ה' טהורה. הלא זאת תקרנוה שמענוה מפום אריותא קמאי דקמאי הרמב"ם והרא"ש בתשו' הביאם הר' בפי חיי ז"ל חאה"ע סי' ז' די"א ע"א שראוי לכל תורה לחזור אחר צדדי ההיתר בעיגונא דאיתתא וכל המחמיר וחוקר בדברי' אלו לא יפה הוא פושה ואין רוח חנ"ה עכ"ד שליחותייהו דרבנן קדישי אנוכי עשיתי אר"ש ואלקטה באמרים מפי סופרים ומפי ספרים ומפיהם אנו חיים דאיתתא דא דנ"ד שרייא להיתנסבא לכל גבר דתצביין ע"פ עדות הנ"ל להם משפט הגאולה שמהם תצא תורה וזה החלי בסוד אלוה מרנא דבשמייא האל הגדול הגבור והנורא.
אע"ן ואומר כדי לעמוד על בירור שאלתנו צריכים אנו למודעי אלו דברים שיש לעמוד ולהסתפק בהם א' אם הכרת הגוי הא' הוייא הכרה מעלייא. ב' אי חשיב בנ"ד קש"ד לפי דעת הר"ן ז"ל דמחמיר דבעינן קש"ד ואי יש מקו' לתפוס כדעת החולקים עליו דלא בעינן קש"ד. ג' שלא הזכיר שם עירו ד' שלא אמר קברתיו ה' דהוי גוי מפי גוי ו' אי חשיב נ"ד שהגיד הביי שהוא השליט באותו הכפר אי חשיב כשמע מפי ערכאות. ז' אי איתתא דא יצאתה מאיסו' תו' או לא. הנה אלה ז' סעיפים יש להסתפק ולברר בנ"ד וכאשר נעמוד עליהן תורה יוצאה בהינומה.
הסעיף הא' אי הכרת הגוי הא' הוי הכרה מעלייא באנו לידי ס' זה משום דמשנה שלימה שניכו אין מעידין לא עד ג' ימים ופשטא משמע דכל שעברו ג"י אי איפשר להכירו וחיישי' דבדדמי קאמר והכא יש לחוש דילמא אשתהי והגוי לא הכירו ובדדמי קאמר עוד יש להסתפק במאמר הגוי שאמר שהיה לבוש שחור שאפשר שלא הכירו בטביעות עין דפרצוף פנים עם החוטם אלא בסימני כליו וידוע דסימני כלים לא מהני דחיישי' לשאלה גם במאמר הגוי שאכלו מבשרו החיות אי יש לחוש שמא מחמת זה לא הכירו הטיב ובדדמי קאמר. הנה על הס' הא' דילמא אשתהי זה לשון הטור ז"ל בסי' י"ו אין מעידין אלא א"כ ראהו תוך ג"י למיתתו בד"א כשהוא ביבשה אבל בים וגו' ואפי' אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידי' עליו לאחר כמה ימים. ע"י טביעת עין של גופו וצורתו ואפי' אם היה חבול בפניו שאין מעידי' עליו אלא עד ג"י אם מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך ג"י ומעידין עליו עכ"ל וכ' רבינו הב"י ז"ל דמ"ש דמהני פ"י ט"ע דגופו וצורתו אפי' אחר ג"י היא ס' ר"ת שהביאו התוס' והרא"ש בפ' האשה בתרא ואינו מחוור בעיני הרשב"א והריטב"א והרא"ה ז"ל ומ"ש שאם מצאוהו הרוג תולין שנהרג תוך ג"י גם זה מדברי ר"ת הנ"ז שהביאו התו' ורא"ש שם אבל הרשב"א הניח הדבר בצ"ע וכ"כ משמו הריב"ש והר"ן בתשו' אבל הנמקי' בשם הריטב"א כ' דאזלי' לקולא עכ"ד ועל השולחן הטהור בס' ז"ך כ' מצאוהו הרוג ומכירין אותו בט"ע ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולין שנהרג תוך ג"י ומעידי' עליו ויש אוסרי' ע"כ ובס' כ"ח כ' י"א בשם ר"ת דאם אינו חבול בפניו מעידי' אפי' אחר כמה ימים ע"י ט"ע דגופו וצורתו ואינו מחוור בעיני האחרונים עכ"ד. הנה דעתו ז"ל בידוע שעבר עליו ג"י ומכירי' אותו ע"י ט"ע לפסוק כהאחרונים החולקים על ר"ת ז"ל ובאין ידוע מתי נהרג כ' בשם י"א ויש אוסרין וידוע שיש דיעות שונות בין גדולי האחרונים דיש מהם סוברים דדעתו לפסוק כי"א קמא ויש מהם סוברים דדעתו לפסו' כיש אומרי' בתרא עיין בספרותם ז"ל ובנ"ד שאמר הגוי הא' שראה אותו מת לא ידענו אם הוא תוך ג"י והוייא הכרה מעלייא או שמא עבר עליו ג"י ונשתנה צורתו ונדמה לו להגוי כי הוא זה ובאנו למחלוקת הנ"ז. וכמה דיות נשתפכו על זה בדברי גדולי הפוס' ז"ל דמהריב"ל ומהרשד"ם ומהרש"ך ודעמיהו הביאם רבינו המאסף ז"ל בהגב"י אות תמ"ה כ' דפשט המנהג להתיר בספק אשתהי דיבשה ולעומתם להקת פוס' אחרים שהביאם הר' המאסף שם תפסו להחמיר ע"ש ועיין לו ז"ל בתשו' בעי חיי סי' ו' די"ב וי"ג ובסי' י"א די"ח וי"ט.
והנה מר"ן ז"ל בדיני גוי מל"ת סי' ז' ד' קי"ב סו' ע"ג כ' בשם תה"ד דאם העיד לאחר ג"י לא אמרי' אין מעידי' אחר ג"י לא כיון שהעיד בסתם שנהרג אמרי' דידע ודאי שנהרג כגון שראהו מיד והיכירו ע"כ ומדהביא מר"ן ז"ל תשו' זו בסתם ולא ערער עליה משמע שכן דעתו ז"ל אבל מדבריו בסי' י"ב על דברי מהר"א ן' נחמייאש נר' שאין סו' כן שסיים וז"ל ואע"ג דאכתי מט' אחר אין להתירה דשמא הטילוהו למים אחר ג"י שמת וכסברת האחרונים שחששו שמא יש ג"י שמת ואף התוס' לא אמרוה לא כמסתפק נאמר דהכא דנינן עלה מצד אחר דכיון דלא היה חבול בפניו והיה גופו שלם אפי' אחר כמה ימים מעידי' עליו כמ"ש התוס' והרא"ש וגו' עכ"ד מתבאר מדבריו דאף דבסתם העיד לא תלינן שראה אותו קודם ג"י וכבר הכנה"ג ז"ל רמז לב' תשובות אלו בלשון קצר ורצונו לומר עין בהם כדרכו ז"ל וראיתי להכנה"ג שם שצירפי דעת מר"ן ז"ל עם כת הסוברים דלא תלינן לקולא בס' אשתהי ונקט כהך תשו' דסי' י"ב. ואני עבדו אחרי התאבקיו תחת כפות רגליו יש לי לדון איפכא דדעתו ז"ל כהך תשו' קמייתא בשם תה"ד דשתיקה כהודאה ומ"ש בתשו' י"ב כונה אחרת יש לו והנה לכשנדקדק בדבריו ז"ל הם תמוהים דהנה ב' סברות כ' ר"ת ז"ל חדא דבודאי אשתהי אם מכירו בט"ע דגופו ואיבריו מעידי' אפי' אחוי כמה ימים וב' כ' דאם העיד סתם תולין שראה תוך ג"י והנה אין ס' דהדין הא' הוא יותר חי' דהא ודאי אשתהי וראיה לזה דהריטב"א ז"ל חלק בדין הא' של ר"ת בודאי אשתהי ובדין הב' בהעיד סתם הורה להקל כר"ת וגם זה דעת מר"ן ז"ל בש"ע כי בין ודאי אשתהי ב' וחלקו עליו כל האחרוני' ור"ל דדין זה דחוי מעיקרו ואילו בספק אשתהי. כ' כדרכו בכ"מ י"ח וי"א לא שהיא ס' דחויה. וא"כ ק' לשמוע דברי מר"ן אלו בתשו' שכ' לחוש לדברי האחרונים בספק אשתהי ומצא פרה להתיר עפ"י ס' ר"ת בודאי אשתהי אם מכיר בסימנים וזה תימא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא אדרבא איפכא מסתברא למינקט כותיה בספק אשתהי דעכ"פ יש צד לתלות שראהו תכף וגם שהחולקים עליו בודאי אשתהי יש מהם שהודו בספק אשתרי ואילו מר"ן ז"ל איפכא נקיט לה. וע"כ נלע"ד בכונתו ז"ל דעביד לן כעין ס"ס והכי קאמר אילו לא היה מתיר ר"ת ז"ל רק בס' אשתהי והאחרונים חלקו עליו היה מקום לתפוס כדעת האחרונים ז"ל החולקים אבל מאחר דר"ת ז"ל סובר דגם בודאי אשתהי יש להתיר ע"י ט"ע דגופו ואבריו א"כ בס' אשתהי ודאי אית לן למינקט להקל כר"ת ולומר דודאי ראה תוך ג"י ואף את"ל לחוש לדעת האחרונים החולקים עליו ואומרי' דלא תלינן להקל לא להחמיר שראה אחר ג"י אימור דה' כר"ת גם בודאי אשתהי כיון שעכ"פ הוא מעיד שהיכירו יפה יפה וזה נ"ל נכון ככונ' דברי מר"ן ז"ל ונמצא ממש דעתו ז"ל בתשו' כדעתו בש"ע דיותר יש פנים לס' ר"ת בס' אשתהי מבודאי אשתהי וגם הסברא נותנת כן לתפוס בס' אשתהי כדעת ר"ת וכמ"ש התה"ד דהוי כעין ס"ס ס' אי ה' כר"ת דבס' אשתהי תולין להקל שראה תוך ג"י ואף את"ל דה' כהחולקים עליו דלא תלינן להקל ואמרי' אימור אחר ג"י ראה ודאי אשתהי הוא אימור ה' כר"ת גם בודאי אשתהי כיון שמכירו יפה יפה מעיד. וס"ס זה מתהפך הוא. ואף שהר' הכנה"ג בהגב"י אות צ"ו גם בתשו' בע"ח סי' ו' די"א ע"ב ג' הביא בשם כמה פוס' דאין לעשות ס"ס בעיגונא דאיתתא משום דכולה חדא ספיקא היא מ"מ כבר הביא בשם כמה פוס' גדולי ס"ס ובשם רבו מהרימ"ט ז"ל הביא ממש ס"ס וה בס' אשתהי ע"ש בתשו' ע"ב גם הביא שם בסו' העמוד בשם מהרח"ש בקונט' עיגונא דל"ט פ"ב עמ"ש הרב ב"י ז"ל בשם ר"י בשם הרמ"ה דאם נשאת בסי' שאינו מובהק לא תצא דט' דידיה הוא משום דהוי ס"ס וגו' ע"ש. ואם כנים אנחנו בזה בדעת עליון מר"ן הקדוש פלטינן לה בנ"ד מהך פלוגתא דהא נ"ד בסתם העיד הגוי ותלינן שראה אותו תוך ג"י ושוב מצאתי למר"ן ז"ל בתשו' אחרת בסי' ד' ד' ק"ט ע"א שכ' בזה"ל ואיני מכניס עצמי לדקדק אם ראה הגוי את ההרוגים תוך ג"י או אחר ג"י אלא מפני החילוף שנמצא בדבר וגו' עד ריש פ"ב נחזור וגו' ועוד וגו' הנה להדייא מבואר בדברי הר' כדברי דאילולי החילוף שנמצא שנר' ברור שהיה אחר ג"י לא היה מכניס עצמו בזה אלמא ס"ל להלכה דמסתמא תלינן שראה אותם תוך ג"י דא"ה אפי' בלי סילוף היה צריך לעמוד ע"ז וזה ברור כמו שכתבתי ודלא כהכנה"ג ז"ל. ושו"ר למוה"ר בחק"ל אה"ע די"ט ע"ג שהבין בדעת מר"ן ז"ל בתשו' הנ"ז כמ"ש בעניותין ועלץ ליבי הא שעכ"ז אין בידינו כח לחלוק על מי שגדול מרן הכנסת ז"ל והוא ז"ל דעתו בדעת מר"ן בתשו' לתפוס כהך תשו' דסי' י"ב שלא להקל בס' אשתהי כדעת אותם הפוס' הסוברי' להחמיר לכן צריכים אנו בנ"ד לבא מט' אחר והוא דהנה מהר"ב אשכנזי ז"ל בתשו' סי' כ"א ומהר"ש הלוי ז"ל סי' י"א סברי דהא דתלינן להחמיר הי"ד כשהעד לפנינו ושאלנו את פיו ואמר שהוא מסופק אבל אם העד ליתיה קמן דנשיליה לא תלינן שהיה מסופק לא אמרי' ודאי בתוך שעה מצאו הב"ד הכנה"ג ז"ל בהגב"י סי' תכ"ח ותנ"ג ותנ"ד ובשו"ת בפ"ח ד' י"ט ע"ג. גם מהר"מ אלשיך ז"ל בסי' ק"א קי"א הב"ד הכנה"ג שם ובתשו' שם סובר דבעד מפי עד לכ"ע תלינו להקל וכ' הרב שם שרוב הפוס' המפורסמים קיימי בשי' זו מהריב"ל ומהרשד"ם ומ"ץ ומהר"א ששון והרדב"ז ומהר"ם די בוטון והחולק ע"ז המה מיעוט דמיעו' מהר"מ אלשקאר ז"ל סי' כ"ה ובר פלוגתיה חולק עליו שם בסי' כ"ו והראנ"ח ז"ל כ' שמסופק בזה ע"ש וכ"כ הב"ש ס"ק פ"ב ועין עוד להר' בע"ח ד' י"ב ע"ג כ' וכבר פשטה ההוראה להקל בעד מפי עד לענין אשתהי וכ' ואף להחולקים מהר"מ אלשקאר ודעימיה מ"מ באיסו' דרבנן מודים דתלינן להקל וגו' וכ"כ בהכנה"ג שם. ועיין ער"ה אות מ"ב דביבשה דזמנו ג"י תלינן להקל בעד מפי עד בשם הרשב"ש והריק"ש ומעתה בנ"ד דהוי עד מפי עד וביבשה וגם דבנ"ד אתתא דא יצאתה מאיסו' תו' ואין עליה לא איסו' דרבנן כמו שנבאר לקמן בסעיף האחרון הא ודאי לכ"ע יש להקל דראה אותו תוך ג"י. ועיין תשו' הריק"ש שהביא הר' ער"ה אות מ"ד שצידד ליתן ט' אל המנהג שנהגו להקל בעד מפי עד ולתלות דבתוך ג"י ראה דכיון דהגוי מל"ת הוא אם לא היה תוך ג"י וניכר לו בהשקפה ראשונה היטיב מה לו ליתן דעתו ביותר כדי להכירו ואפשר שגם המחמי' יודו בזה ע"ש ומה שהיק' עליו הר' ער"ה שם מתשו' הר"ן סי' ע"א יש ליישב לענ"ד דהרב לא בא אלא ליתן ט' למ"ש הריב"ל שפשט המנהג להקל כדבריהם וכ' שאותם הרבנים שהנהיגו כן סמכו ע"ז ושלא כדברי הר"ן ומ"ש דע"כ לא נסתפקו המחמירים וגו' היינו על הראשונים ז"ל הרשב"א ודעימיה שהחמירו בזה ועוד נ"ל דגם הר"ן לא כ' כן אלא בנ"ד שהיה ס' אשתהי דים שהוא זמן מועט שעה א' וכמו שביאר שם בתחי' דבריו ועלה קאמר ועוד שהתוס' לא אמרו אלא דרך אפשר והרשב"א מסתפק אבל בס' אשתהי דיבשה דזמן ארוך הוא אפשר גם הר"ן יודה לדברי הריק"ש. והריק"ש מודה לדינו של הר"ן באשתהי דים דאין להקל כמ"ש שם בסו' התשו' ודו"ק. שוב בינותי וראיתי דכמעט ס' הריק"ש הלזו היא דעת הנך רבוואתא שהביאו המרדכי' והגמ"י וטובא נינהו הב"ד הר' ער"ה גופיה באות ל"ז ע"ש ומ"ש בשם הח"מ והט"ז ודוק ועיין י"א ח"ב הגב"י אות רט"ז משם בארות המים שאם הגוי שהעיד היה באופן שהוא סמוך לכפר מסתמא נודע לבני הכפרי' תוך ג"י אומדנא דמוכח הוא דראהו תוך ג"י ע"ש ובנ"ד. נמי לאיישא קרוב לתאורגא הוא ואומדנא דמוכח יש שראהו תוך ג"י ועיין עוד שם מאות רי"ט ואילך ואין הספרים מצוים בידינו ועיין לו עוד באות רמ"א משם הר' בני משה ודו"ק בנ"ד. ועיין לו עוד הגה"ט אות קנ"ב.
ועוד מצד אחר יש להקל בנ"ד כמ"ש הר' בעי חיי שם ד' י"א ע"ד ובכנה"ג הגה"ט אות שמ"ב משם להקת הפוס' דבעד מפי עד תלינן שהראשו' הכירו בסימנים מובהקים דתהני אפי' אחר כמה ימים עיין בד"ק באורך ואל תטעה במ"ש שם על סתירת תשו' מהראנ"ח וז"ל ואפ"ל דבסי' ס"ה לא החמיר אלא בגוי המל"ת מפי אחר אבל בישר' המעיד עפ"י אחר תלינן להקל כעובדא דיליה בסי' ך' עכ"ד אשר לכאורה פשטן של דברים משמעותן דבגוי מפי גוי א"ל דשמא הא' היכירו ע"י סימנים ותברא לנ"ד. לא היא דאין כונת הר' ז"ל לומר דעל היות גוי מפי גוי אחר לא תלינן להקל דמה ס' היא זו אי באמת יש מקום לתלות ולהקל מאי נפק"מ גוי מפי גוי או ישר' מפי גוי אבל כונ' הר' לרמוז לפלוגתא אחרת דהר"ן וריב"ש אי מהני גוי מסל"ת מפי גוי אחר או לא ודעת הראנ"ח בסי' ס"ה הנ"ז להחמיר כדעת ריב"ש דלא מהני גוי מפי גוי כמו שרמז הכנה"ג עצמו בהגב"י אות קל"ה ע"ש וזהו שכ' הר' כאן שבסי' החמיר לא מט' דאין לתלות שהכירו בסימנים דודאי מודה דאמרי' דודאי הכירו בסימנים אלא ט' אחר יש לו להרב דסו' כדעת הריב"ש דלא מהני עד מפי עד וזה פשוט בכונ' הרב אעפ"י שכעת אין בידי תשו' מהראנ"ח ונפק"מ דלדידן דקיי"לן דגוי מפי גוי מהני כדבעינן למימר קמן בסעיף ה' שפיר יש לנו לסמוך על כל הפוס' הנ"ז ולומר דאימור בסימנים מובהקים הכירו וכבר כ' מר"ן ז"ל בתשו' סי"ז וסי' י"ב דבסימנים מובהקים לכ"ע מהני אפי' אחר כמה ימים וכ"ש דנ"ד יצאתה מאיסור תורה כנז"ל.
ונבא אל הס' הב' שנסתפקנו בסעיף זה כי מסיום דברי הגוי שאמר שהיה לבוש בגד שחור יש להסתפק כי שמא עיקר הכרתו לא היה אלא מן הבגד וסימני כלים אין בם מועיל דחיישינן לשאלה וכן פסק מר"ן בש"ע סעיף כ"ד. לזה נאמר דהא ליתא שהרי במעב"ד כתוב שראה את חיים וגו' מת בתחום לאיישא והכירו שהוא הוא הרי ביאר דבריו תחיל' שהכירו בטביעת עין הכרה מעליא וא"כ מה שכתב אח"כ והיה לבוש בגד שחור הוא כמוסיף על דבריו הראשונים דמלבד מה שכבר הכירו בט"ע עוד היה בו סימן זה של בגד שחור לא שההכרה היה ע"י בגד שחור וזה ברור וראיה לזה מדברי מר"ן ז"ל בתשובה סימן ד' דף ק"ח ע"ד שכתב וז"ל אלא וגו' שאמר שני יהודים א' ארוך הקומה והאחד גוץ משמע שלא הכירם אלא ע"פ הסימנים אלו והני לאו כלום הוא וגו' מיהו אפשר שלא נתכון לומר שלא הכירם אלא ע"פ סימנים אלו דבל"ה הכירם ע"י ט"ע אלא שבא להוסיף סימנים ההם והכי דייק ממ"ש במעב"ד שאמר תחילה ומצאתי אותם הרוגים סחובים דמשמע שהכירם יפה בט"ע שהרי הוא מדבר עמהם בדרך הידיעה דתיבת אותם מורה שהם ידועים לו בלא סימנים דאריך וגוץ דאל"כ הכי הול"ל ומצאתי ב' יהודים הרוגים וגו' הא' ארוך ופא' גוץ ומדלא קאמר הכי משמע שבט"ע הכירה ע"כ וע"ש מה שהאריך והביא ראיו' מדברי הראשונים הנך רואה בעיניך איך למד הרב ז"ל כן מדיוק הלשון וכ"ש וק"ו בנ"ד שבא הדבר מפורש תחילה והזכיר שמו ושם אביו ואמר שהכירו יפה אין ספק דהכיר הכרה מעליא בט"ע ומה שאמר אח"כ שהיה לבוש בגד שחו' אינו אלא כמוסיף על דבריו הראשו' ומשום דמשמע להו לאינשי דהני הוו סי' מובהקים קאמר להו כמ"ש שם דק"ט ע"א ואעפ"י שמר"ן ז"ל בסו' התשובה כתב בזה"ל לבי מגמגם קצת במה שכתבתי דמשמע שלא הכירו אלא ע"י סמנים דארוך וגוץ ואעפ"י דישבתי דאפ"ל דע"י טביע עין הכירם איני רואה לסמוך על כך באיסור ערוה החמורה עד יסכימו עמי שני חכמים מפורסמים בעלי הוראה להתיר עכ"ל. הנה מלבד דנ"ד עדיף טובא דבהדיא קאמר הגוי והכרתיו שהוא הוא עד שלא נשאר מקום להסתפק ואין ספק דבנ"ד לא היה לו להרב ז"ל שום גמגום מלבד זה הנה ספיקות של מרנא הב"י ז"ל ודאות הן שכבר הסכימו רבני האחרונים ז"ל לדבריו וז"ל הרב כנה"ג ז"ל הגה"ט אות של"ב אעפ"י שמר"ן ז"ל גמגם וכתב שאינו מורה עד שיסכימו עמו ב' רבנים כבר היה מעשה זה שנתים והוריתי להקל כדברי הרב ז"ל מאחר שראינו שמהראנ"ח ומהרימ"ט ז"ל הסכימו להקל הרי נתקיים תנאי הרב שיסכימו עמי ב' רבנים והותרה האשה בפומבי באמבוהא דרבנן תקיפי ארעא אעפ"י שהיו שם טעמים אחרים אמנם מטעם זה לחוד ראוי להקל כדברי הרב וכל המורה להקל כדבריו רחנ"ה פכ"ד וכ"ש וק"ו בנ"ד כדבר האמור ועיין י"א ח"ב הגה"ט אות קל"ח קל"ט בשם שב יעקב ממש כמו שכתבתי ופשוט.
ואל השלשה ל"ו בא למה שנסתפקנו במאחר הגוי שאמ' שאכלו מבשרו החיות דשמא מכח שנאכל מבשרו לא הכירו ובדדמי קאמר הנה לפי מה שביררנו לעיל דמאמר הגוי תחילה והכרתיו שהוא הוא מורה דהכירו בעצם קודם שאמר שאכלו מבשרו החיות א"כ מה שאמר אח"כ ואכלו מכשרו החיות אינו מערב לו אל ההכרה ומעולם לא נסתפק בו מפני שנאכל מבשרו דאל"כ היי"ל מצאתי איש מת ונאכל מבשרו והכרתיו שהוא חיים וגו' אבל אומרו תחילה מצאתי את חיים מת והכרתיו שהוא הרי משמע שלא היה לו שום ספק בהכרה ועוד מודיע שנאכל מבשר וכעין מאי דדייק מר"ן ז"ל בתשובה הנז' המעב"ד. ובר חן דין כבר מר"ן ז"ל בתשובה ו' נשאל על כיוצא כזה שמצאו כל גופו שלם רק קצת מגופו אכלוהו חיות והעלה שם בדף קי"כ פ"א כללא דשמעתא וגו' ומשמע דגופו שלם היינו דאינו חסר אבר או קצת אבר אבל אם נפצע באחד מאבריו ואפילו חסר קצת בשר נראה דמעידין עליו כיון שאינו חסר אבר כן נ"ל עכ"ד. דון מינה בנ"ד שלא אמר שאכלו ממנו אבר או אברים לא שאכלו מבשרו החיות דמשמעותו הוא בכל לשון מיעוט מבשר איז' אבר וזה אינו מזיק אל ההכרה ושפיר הכירו בצורת פנים וגוף שלם. ואע"פ שכתב הכנה"ג הגה"ט אות רצ"ו שהרח"ש ז"ל בקונטרס עיגונא גמגם על דברי מר"ן ז"ל הנז' ע"כ וכעת אין בידי ספר חהרח"ש לראות הדברים בשורשן אמנם נראה ודאי דלא שבקינן פשיטותיה דמר"ן ז"ל מפני גמגום מהרח"ש ז"ל ושוב בא לידי שו"ת מהרח"ש ז"ל וראיתי לו בדף מ"ג ע"ב מה שגמגם על מר"ן ז"ל מבלי שום ראיה וכתב וז"ל ואני בעניי לא מצאתי ראי' לדבריו ולא ידעתי מנין לו דיש חילוק בין חסר קצת אבר לחסר קצת בשר וגו' עכ"ד. הנך רואה דמבלי שום ראיה גמגם ופשיט דלא שבקי' דמר"ן ז"ל מפני גמגום קל כזה של מהרח"ש. גם למדתי מתוך דברי מהרח"ש שם קודם זה סמוך ממה שר' ופי נחבל בפנים היינו שחסר אבר או קצת אבר וגו' ע"כ משמע לי מתוך דבריו דהך חסרון דאבר או בשר דאיירו ביה הרבנים אפרצוף פנים קאמרי דעיקר ההכרה תלויה בו אבל לא אשאר הגוף אע"ג דגופו שלה נמי בעינן כמ"ש שם מ"מ לענין חסרון אבר או בשר אפרצוף פנים דהוא העיקר קאמרי אע"פ שמדברי מר"ן בתשובה הנז' לא משמע הכי מ"מ מדברי מהרח"ש משמע כן וכן יש לדקדק עוד מדבריו בתשו' סי' ה' דק"ט ע"א ד"ה אמנם וז"ל העולה מדבריהם לעיקר הדין הוא דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא שאינו נחבל בפנים פי' שכל הפרצוף שלם ולא נחסר ממנו אבר או קצת אבר וגם הגוף שלם כגוונא דנ"ד הדב' פשוט וגו' ולמעשה יראה שכל גופו שלם ולא נחבל בפנים וכו' עכ"ד. הנה גם כאן דקדק הרב בדבריו ואמר ב' פעמיה נחבל בפנים וגם על הנחבל בפנים אמר פי חסר אבר או קצת אבר ועל הגוף לא פירש כן מדקדוק לשונו משמע ג"כ כמ"ש דאין מקפיד על חסרון אלא בפרצוף הפנים גם מדבריו כאן שאמר חסר אבר או קצת אבר ולא אמר ג"כ או קצת בשר נר' שהוא עצמו למעשה לא סמך על גמגומו נגד כשי' של מר"ן ז"ל ובנ"ד שאמר הגוי תחילה הכרתיו שהוא הוא הרי הכרה מעליא איכ' ומסתמא היה פרצוף פנים שלם דעיקר ההכרה לאינשי בפרצוף פני' הוא א"כ ודאי מה שאמר אח"כ ואכלו מבשרו החיות מבשר הגוף קאמר במקום שאינו מעכב ההכרה וא"כ גם מהרח"ש יודה בנ"ד. ובפרט דהוי עד מפי עד והרי כ' לעיל דעת רובא דרבוות' מפי עד תלינן שראה אותו תוך ג"י ובראה אותו תוך ג"י א"צ גוף שלם כמבואר מדברי הטוש"ע ובדבריהם ז"ל שם בתשו' א"כ איכא בנ"ד ספיקי טובא שמא ראה אותו תוך ג' ימים ואף את"ל שראהו אחר ג' ימים כיון שמוכרח מדברי העד שלא היה החסרון בפנים רק בגוף מודה מהרח"ש. ועוד אימור שהר' עצמו היה מורה למעשה כהוראת מר"ן ז"ל ולא היה חושש על גמגומו ועוד אימור אפילו היה חושש למעשה על גמגומו ואפי' בחסרון בגוף שמא בכעין נ"ד שקודם כל דבריו אמר והכרתיו שהוא הוא היה מודה דאטו אתרוג הוא זה שפוסל בו החסרון הלא עיקר טעמו של דבר הוא שאנו חוששין שמא חסרון הזה מעכב עליו שלא הכירו בטיב ההכרה ובדדמי קאמר אבל בענין נ"ד שהקדים ואמר שהכירו יפה יפה א"כ הרי החסרון לא עיכ' ההכרה ואין ם דבצירוף כל הנז"ל מצינן למימר בשופי דבנ"ד גם מהרח"ש יודה ועיין למהריק"ש ז"ל בתשו' א"י סימן נ"ב ונדונו בהעידה הגויה שראהו מת על שפת הנהר והכלבים אוכלים מבשרו והפלה הרב שיש להתיר אע"ג דהיה ספק אם ראה בתוך ג' ימים משום דהיה עד מפי עד תלינן דודאי תוך ג' ימים ראה ע"ש. והיינו נ"ד ממש. ונהדר אנפי אל.
הסעיף הב' והוא אי חשיב בנ"ד קש"ד לצאת י"ח דפת הר"ן ז"ל ואי יש מקום להקל כדעת החולקים עליו דלא בעינן קש"ד. הנה רבינו ב"י ז"ל בסי' י"ז כ' בשם תשו' הר"ן ז"ל אין ס' דכל גוי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שהו' אומר מל"ת אינו אומ' אותו דבר לבדו לא בקשר ענין לפניו ואחריו ע"כ וכ"כ מהרד"ף ז"ל אבל מהר"י טייטצאק ז"ל חלק על הר"ן וכתב שראיותיו חלושות ושכל ב"ד שהיו בשאלוניקי מימי עולם בימי גאוני ארץ פשט המנהג להתיר בלי קש"ד ובלבד שלא יתכוין לא להתיר ולא להעיד וכן דעת מהרי"ק ומהר"מ והריב"ש וכן הורה מורי הרב מהר"י בירב ז"ל עכ"ד רבינו הב"י ז"ל ובש"ע סעי' י"ד וט"ו סתם הדברים דגוי מל"ת מועיל ור"ל ל"ש לן בין יש קש"ד או לא ומור"ם ז"ל בהגה"ה ס' י"ד כ' דעת הריב"ש המתיר תחי' בסתם ואח"כ כ' דעת הר"ן בשם ויש מחמירים ועיין בכנה"ג הגב"י אות ק"א ופ"ט גם בתשו' בע"ח סי י"א דט"ו וט"ז הבי' חבל נביאיק קרוי' לארבעי' פוסקי' המפורסמים שכולם הסכימו לדעת ריב"ש ומהר"י טייטאסק דלא כהר"ן והרד"ך ז"ל ובדף ע"ז ע"א כ' ז"ל היוצ' מן המחובר דרב הפוס' וכמעט כולם זולת הר"ן והרד"ך סוברים דבאומר מת או נהרג בלי קש"ד מל"ת הוי ועפ"י סברתם ועפ"י המנהג נקטי' הכי להתיר בפשי' וכ"כ עוד בד' כ"א ע"א וב' וז"ל ואם הלכ' רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ובכל תפוצות הגולה נהגו להתיר אפילו בלי קש"ד לפניו ולאחריו וגו' וכמה מעשים באו לפני גדולי הדור ולפני מוה"ר ולא פקפק אדם מעולם וגו' עכ"ד ומר"ן הקדוש בתשו' בדיני גוי מל"ת סי' ה' בתחי' התשו' עם מהר"י סמוט ז"ל כ' שנדחו דברי הר"ן אלו מהלכה ודחה דברי מהרי"ם שכ' שאילו היה רואה הריב"ש דברי רבו הר"ן הוה הדר בי' לזה כ' מר"ן דאחר דדברי הר"ן נדחו ולא עמדו גם תורת הריב"ש אי הוה הדר ביה אינה תורה עכ"ד הנה עפ"י האמור נר' דבנ"ד אעפ"י שלא יש קש"ד בדברי הביי המעיד לתומו לדוד עידאן שלא אמר חבל על פ' אוי לפ' וגו' רק הודיעו סתם שגוי א' הגיד לו שראה את חיים מת וגו' ואין שום קשר אל הדברים והי' מקום לחוש לסברת הר"ן והרד"ך דמתכוין להעיד מקרי ולא מהני עדותו מ"מ כבר פשטה ההוראה עפ"י רוב הפוסקים דמהני עדות גוי מל"ת אפילו בלתי קש"ד ככל הנז"ל מפי סוד שרפי ק' הרבנים הנז' ז"ל אשר בית ישראל נכון עליהם וכן תפסו כל רבני האחרו' ז"ל עיין ער"ה אות כ"ו חק"ל מ"ב דצ"ד ריש ע"א.
איברא דלבי מהסם קצה ממה שראיתי להרב בע"ח ז"ל שם דט"ו עב"ג דמצדד אצדודי בדעת מר"ן ז"ל בש"ע שהשמיט ענין זה וצידד לומר דאפשר דדעתו ז"ל לחוש למעשה לס' הר"ן או אפשר דדעתו כמ"ש בחיבורו ב"י שלא לחוש לסב' הר"ן ואין ראיה ממה שהשמיט בש"ע שכמה פעמים רגיל להשמיט איזה דינים אעפ"י שבב"י פסקם להלכה וכ' שהביאו לזה לפי שמצא למר"ן ז"ל בתשו' בדבריו כי בתשובה ג' ובתשובה ח' ודחה דברי הר"ן והסכים לדעת ריב"ש כדעתו בב"י ואילו בתשובה ז' האריך לפלפל בכמה ראיות לסיועי לשיטת הר"ן הנז' וכתב שכבר עמדו על סתירות אלו הרב מ"ץ והרב מהר"ש הלוי עכ"ד הרב בע"ח ז"ל וא"כ לדידן דקבלנו הודאות מר"ן ז"ל אם כנים הדברים כמ"ש הרב המאסף ז"ל דמר"ן ז"ל אפשר דחושש למעש' לס' הר"ן מי יעצור כח למיעבד עובד' במילת' דמר"ן ז"ל לא בירר דעתו ואפי' על צד הס' דשמא כך דעתו צריכי' אנו לחוש למעשה. כבר ראיתי להר' לב שלמה ז"ל ד' כ"ט מה שרצה לישב דלא ליסתרו דברי מר"ן אהדדי ושדעתו ז"ל שלא לחוש לס' הר"ן ז"ל ויש לעמוד בדבריו אבל אין הפנאי מסכים ויותר מזה עלה על דעתי הקצרה לומר דהך תשו' דסי' ז' לא להלכה למעשה אמרה מר"ן ז"ל כמו שיראה בכל אותה תשו' כי הוא קונטריס ארוך בדרך פלפול ושקלא וטרייא וודאי דטפי אית לן למינקט כאותם ב' תשו' האחרות דסי' ג' וח' שהורה בהם הלכה למעשה ובפרט בתשו' דסי' ג' שדחה דברי שכנגדו בב' ידים והפליג לומר דאף אם רואה הריב"ש דברי הר"ן כמו שנדחו דברי הר"ן גם תורת הריב"ש אינה תורה ובפרט כי רוב ככל הראיות שהביא בתשו' ז' אשר מחמתם רצה להוכיח כדברי הר"ן אעפ"י שלא הזכיר דברי הר"ן חזר ושנאן בתשו' ח' בתחי' התשו' והוא בהשקפה ראשונה ואח"ך כ' בד' קי"ח ע"ב בזה"ל ואשיבה ידי על כל הטעמים הנ"ז לברר מהם הצודק מהבלתי צודק וגו' ובסו' העמוד גם בעמוד ג' דחה כל אותם הראיות והעלה שלא כדברי הר"ן וכ' דאעג"ב דכולהו שנינן לעיל אליבא דהר"ן כולהו שינוי דחיקי נינהו עכ"ד הרי בהדייא מר"ן ז"ל תבריה לגזיזה והדר ביה וא"כ לא נשאר להסתפק שום דבר בדעת מר"ן ז"ל דודאי דעתו למעשה כמ"ש ביתה יוסף שלא לחוש לדעת הר"ן ז"ל שוב דקדקתי בדברי מר"ן החבי"ב וראיתי שגם הוא ז"ל דעתו למינקט להלכה בדעת מר"ן ז"ל כמ"ש בתשו' ג' ותשו' ח' שנדחו דברי הר"ן וזה ממ"ש ואולי חזר בו מתשו' לתשו' וכשכתב פסק הש"ע היה דעתו כתשו' דסי' ז' דלא מיקרי מסל"ת כדעת הר"ן עכ"ד מריהטת לשון זה משמע דבו בפרק היה סבור כן ואח"ך חזר בו וא"כ נקיטינן כחזרתו בב' התשו' הנ"ל וגם ממ"ש בד' ט"ז ע"א היוצא מן המחובר דרב הפוס' וכמעט כולם סוברי' דלא כהר"ן והרד"ך וגו' ע"כ מתבאר דפשי' ליה לתפוס בדעת מר"ן שמסכים להלכה דלא כהר"ן דאל"כ לא היה לו להר' לומר כן בהחלט ולפחות היל"ל ומר"ן מסתפק בדבר גם מדבריו ז"ל בסי' י"ב ד' כ"א ע"א וב' נר' להדייא כן דנחית למניינא וכך היה מונה דעת הפוס' החולקי' על הר"ן והרד"ך ומנה גם למר"ן ז"ל עמהם עפ"י הך תשו' דסי' ג' וח' ובסו"ד כ' ובפרט דס' הר"ן היא גופה מיפריך מהך עובדא דמאן איכא בי חסא ואף כי יישבה הר' הגדול מהרי' קארו ז"ל בסי' ח' לדעת הר' שינויי דחיקי נינהו ואשינויי דחיקי לא סמכי' עכ"ל הרי להדייא דעתו ז"ל למיקנט להלכה בדעת מר"ן ז"ל שסובר דלא כהר"ן ומהרד"ך מ"מ לרווחא דמילתא אומר שיש לנו לדון בנ"ד מט' אחריני והוא זה הנה מפאת הגוי הא' כשהגיד לגוי הב' שלא היה שם קש"ד לא איכפת לן דכבר כ' הר' כנה"ג ז"ל בהגב"י אות ק"ב בשם כמה פוס' ומכללם מהרד"ך גופיה דבגוי המספר לגוי חבירו א"צ קש"ד ע"ש ובהר' י"א ח"ב הגב"י אות ס"ב ולא ראיתי חולק בזה ובעדות הגוי הב' שסיפר הדברים לדוד עידאן כנ"ז במעב"ד נלע"ד דשפיר איכא קש"ד שתחי' היו מדברים על הבגדים ששכח שלום נטף ביד החמר וא"ל היאודי שישתדל ליקח אותם מן החמר ולשולחם לו ומתוך דברים אלו נזכר מגוי מענין היאודי חיים וסיפר לו מה שהגידו לו שמצאו אותו ונר' דהא שפיר מקרי קש"ד והוי הגוי מל"ת וכן מתבאר מדברי מהרשד"ם ז"ל חאה"ע סי' נ"ז שכ' וז"ל על עדות ר' גבריאל שקנה משאות עצים מגוי של כפר בטינשא ושאל מן הגוי על שלומו וש' הכפר והשיב לו הגוי יכהו ה' למי שהרג את מרדכי וגו' והשיב הר' ז"ל ברור כשמש שאין לך מל"ת גדול מזה שדרך ב"א לדבר עם חבירהם לשאול בשלומם ושלום מקומם ומה שהשיב הגו' הוי מל"ת בעניין הנהרג כי הנה ר"ג לא שאל עליו כלל וכן נר' מלשון השס' וגו' וכ"ן ממ"ש הה"מ בשם הרשב"א מדקתני איה חברינו שמעי' דכל שאומרים לו איה פ' שהלך עמך אין זה מל"ת ע"כ ואם כשבתחילה שאלוהו איזה ענין והגוי משיב אגב אותו דיבור מעניין מיתת פ' יצא מכלל מל"ת לשמועינן רבותא טפי אל"ו דלא נפיק ממל"ת הא כששואל מהנהרג בעצמו או כיוצא בזה אבל כששואל על עניין אחר לא נפיק ממל"ת וגו' עד הא אם לא הזכירו פ' בשאלתם אלא עניין אחר והם הסיבו על זה העניין לא נפיק ממל"ת וזה דבר פשוט עכ"ד ודכוותא ממש בנ"ד דכיון שתחי' דבריהם היה על עסק אחר ומתוך אותם הדברים השיב הגוי על מיתת אותו פ' מל"ת מקרי אכן כד דייקינן שפיר חזינן דאין מדברי מהרשד"ם שום הוכחה דהר' ז"ל לשיטתיה אזיל שבסי' ע' הביא הך פלוגתא דהר"ן וריב"ש והעלה כדברי מהרי"ק והריב"ש דלא בעינן קש"ד דלא כהר"ן ומהדד"ך ע"ש וא"כ כל מה שכ' הר' בתשו' זו הוא להשמיענו דשאלת שלום ששאל הגוי לא הוי כשאלוהו על המת וממילא חשיב הגוי מל"ת וכן מדוייק בכל דבריו ז"ל ור"ל דל מהכא הך שאלת שלום או אותם הדברים כמאן דליתנהו ונשאר הגוי מל"ת. משא"כ לדידן דאנו רוצים לצאת י"ח הר"ן ז"ל שדעתו דלא מקרי מל"ת אלא כשהגוי מספר איזה סיפור אשר מתוכו מספר איך מת פ' או שהוא מתאונן על מיתתו שהיה אהובו או שהיה במיתתו מילתא דתמיהא וכמו שהוכיח מתוך דברי הרמב"ם ז"ל סוף דבר צריך שיראה בבירור שהגוי לא כיון להודיע מיתתו וכל שהגוי מכוין להודיע מיתתו לדעתו ז"ל מתכוין להעיד מקרי א"כ בנ"ד מה יושיעינו מה שהיה מדבר מקודם בעבור נעלים של שלום נטף סוף כל סוף אחר אותם הדברים אמר הגוי כמודיע להיאודי שהגידו לו שחיים ראו אותו מת וגו' ולדעת הר"ן עדיין מתכוין להעיד הוא ואינו מל"ת.
ואדמקיפנא דרי משתכל הוית למע' הר' המו' מאריה דאתרא הדין כמהר"א אדדי יצ"ו בספרו הבהיר הנד"מ הכי קרא שמו ויקרא אברהם בחאה"ע סי' ג' דל"ב ע"ב שכ' וז"ל ועוד כיון דבנ"ד זה הנכרי מעיד מפי הנכרי הא' והעיקר הוא הא' כמ"ש המבי"ט ח"ב סי' ק"ד ומהרמ' גלאנטי ז"ל סי' מ"ז א"כ אף שהשני הזה יש לחוש בו במאמרו מה בתך עושה שהוא מתכוין להתיר האשה אין לנו אלא דברי העד הא' שהזכיר שלא דיבר מהאשה כלל עכ"ד וכן בקדש חזיתיה למוה"ר כמהר"ד חזן יצ"ו שם בהסכמתו שהסכים עם הר' המחבר יצ"ו בד' ל"ה פ"ג וז"ל ובר מן דין דלא הצריך הר"ן קש"ד כי אם במספר לישראל וגו' אבל כשהוא מדבר עם הגוי לא קפדינן כלל עכ"ד יצ"ו הנה מצינו ב' נביאים מתנבאים בסגנון א' דהעיקר הוא עדותו של הגוי הא' ולא השחין אנחנא לעדותו של הגוי הב' כלל וא"כ כיון שכבר כתבנו לעיל משם הכנה"ג אות ק"ב דגוי המספר לחבירו א"צ קש"ד א"כ לא משגחינן בשני כלל כפי דברי הרבנים יצ"ו ואמנם כשאני לעצמי לא כן דעתי כדעת הרבנים יצ"ו ותמיה לי איך חידשו דין זה מבלי להביא ראיה לדבריהם ואם למדו כן מהך דמהרד"ך ומהרש"ך וא' קדוש שבסוף תשו' הרשב"א שהביאם הכנה"ג בס"ק ק"ב שכתבו דבגוי מפי גוי לא בעינן קש"ד. אי מהא לא ארייא אחר המח"ר מככוד תורתם דודאי הך דינא של הרבנים הנז' הוא אמת ויציב ותבלין יש בו דהא עיקר טעמא דבעינן בעדות גוי שיהא מסל"ת הי"ט משום אשר פיהם דיבר שוא ועבידי דמשקרי אם הם יודעים שאנו עושים מעשה על פיהם פ"כ הצריכו שלא יהא מתכוין להעיד אלא מסל"ת דבכי הא אמרי' מה לו לשקר וט' זה לא שייך אלא כשהגוי מספר לישראל אבל אם מספר לנכרי חבירו אין ספק שהוא מתכוין להעיד או להתיר כיון שהוא אינו מדבר עם ישראל אלא עם נכרי ותו ואז אמרי' ודאי קושטא קאמר ואפי' הר"ן יודה דא"צ לקס"ד אבל מה שרצו לחדש הרבנים הס' יצ"ו וגם בגוי המספר לימראל אם הוא אומר ששמע מגוי חבירו גם בזה מודה הר"ן שא"צ לקש"ד זה אינו נלמד מהך ואדרבא הסברא מנגדת לדין זה דמאי נפק"מ אם מספר שהוא ראה בעצמו או שאומר ששמע מאחרים סוף סוף אסר פיהם דיבר שוא וחיישי' דילמא משקר וכי היכי דבאומר שהוא ראה אמרי' דמשקר ומעולם לא ראה כך הוא כשאומר ששמע אימור שלא שמע וזה פשוט לע"ד. ומה שרמז הר' המחבר יצ"ו תשו' מהרמ"ג ז"ל חפשתי בכל תשובותיו ולא מצאתי רמז מזה רק בסי' ל' כ' שהעיקר הוא דברי העד הא' והעד הב' שאמר שמעתי אין בודקין אחריו כלל ואם לזה נתכון אחרי המ"ר אינו עניין כלל ורחוק מאד לא קרב זה אל זה ותשו' המבי"ט ח"ב שציין כעת אין בידי הס':
וחלבו שהס' מנגדת לזה עוד מצאתי כי תשו' מהרשד"ם ז"ל דסי' פ' הוייא תיוכתייהו דנדונו בגוי שהעיד מפי גוי והגוי הב' אמר תפשה חסד שתאמר אותו אליו וכ' הרב דיש להסתפק באמירה זו שנר' שיש לו שיכות בעדות זה וגו' עוד נר' בעיני שמלבד זה נר' שכונתו להתיר כדי שלא תתעגן בתו ותנשא וגו' והאריך הד' ז"ל והביא דפת הר"ן ומהרד"ך דבעינן קש"ד וחלק עליהם וסתר ראיותיהם וכ' דנהגו דלא כוותיהו עש"ב. ואי איתא לחי' הרבנים יצ"ו מה לו להרב בנדון דידיה עם דברי הר"ן ומהרד"ך הלא בנדון דידיה הגוי הא' לא אמר פשה חסד אלא הגוי הב' ולדעתם יצ"ו גם הר"ן מודה בזה דלא בעינן קש"ד. גם ראיתי עוד למוהר' המלך שוד יצ"ו שם באותו עמוד שכ' ז"ל עוד ואת דבנ"ד הוי מסל"ת אפי' לדעת הר"ן דנראין דבריו של גוי שאין כונתו אלא לספר המאורע כיצד נמצאו אחר מיתתם שהגוי היה תפוש תחת המכנסיים והיאודי לשונו תחת שיניו וכגון דא כבר כ' מהרח"ש והר' הכנה"ג והר' בירך יצחק דכל שסיפר המאורע דלא אמר המיתה לבדה אפשר שיודה הר"ן פכ"ד ולפי דבריו היה נר' דגם בנ"ד כיון שסיים העד בדבריו שאכלו מבשרו וגו' נר' כמספר המאורע והוי מל"ת. אלא שאיני סומך פ"ז מפני שראיתי להר' בפ"ח ז"ל ד' ט"ו סו' פ"א שכ' ז"ל אבל מ"ש כת"ר שמקרי קש"ד מפני שקודם שהזכיר מיתתו אמר שאחזוהו בזרועותיו וגו' אני מגמגם בזה דלא חשיב קש"ד אלא מדברים שאינה בעניין המיתה אבל כל שהוא מענין המיתה אעפ"י שיש בה אריכות דברים לאו קש"ד מיקרי כיון שהגוי כונתו להודיע לנו איך היה המיתה וגו' עכ"ד וזה שלא כדברי הר' יצ"ו וצריך לעיין בכל אותה הספרים שציין מוה"ר יצ"ו והכנה"ג לא ציין מקום כבודו והפנאי אינו מסכים עמנו. אבל מה שנלע"ד הוא דבנ"ד לא מקרי. גוי זה מתכוין להעיד יפן שהוא ביי ומושל הממונה על העיר והחיוב מוטל עליו להודיע כל מה שיתחדש בתחום שלו הן מגניבות הן מהריגות הן ממיתות כי מידו יבקש השר הגדול כל הדברים המתחדשים ואם לא יודיע הדברים ישיאו עליו עון אשמה וא"כ הודעה זאת שהודיע לדוד הנז' שהגיד לו גוי א' שראה את חיים מת היא נצרכת לכמה דברים הן לעניין חו"מ שאפשר יהיו בני אדם חייבים לו או חייב להם וכדומה. וכיון שמוטל עליו להודיע דבר זה בכי הא גם הר"ן יודה דלאו מתכון להעיד הוא וסמוכות לזה מצאתי מדברי מר"ן החבי"ב ז"ל בתשו' בע"ח סי' ז' ד' יו"ד ע"ב וז"ל וכיון שהוכחנו דבאומר אמרו לאשת פ' לא הוי מל"ת לכאורה גם בנ"ד שאמר היכן דודך שבאן שנחנק חתנו לאו מל"ת מיקרי כד מעינינן שפיר ליתא שהרי מצאנו בגימר' וגו' ואפי' לפי דעת מהרי"ק בתשו' שמפרש הנהו עוברי בעניין שאין כונתו להגיד שמת הישראל יראה דבא לאפוקי שנא יהיה באופן שאין דרך לנטות אבל בנ"ד איפשר שאין כונתו אלא להודיע שמת ושאבדו סחורותיו או שיבכו ויתאבלו עליו וגו' עכ"ד. הנה אפי' באומר אחרו לאשת ס' דחמיר טובא אפי"ה כ' הרב דכל שיש לפרש כונתו שלא נתכוין להעיד ולהתיר את האשה רק לכונה אחרת תלינן כ"ש בנ"ד דיש פנים הנראים למ"ש דכיון שהוא ממונה על העיר מחוייב הוא להודיע אי מפאת שלא יקבול עליו השר אם מצד המו"מ ויישוב העיר דפשי' דאפי' הר"ן מודה דמל"ת מקרי. ועוד דאימור הודיע זה כדי שילכו היאורים ויחפשו אחריו ויקברוהו וכ"כ להדייא מהרשד"ם ז"ל בסי' פ' הנ"ל בזה"ל זה שאמר תפשה חסד נר' ודאי שכונת התוגר להתיר דאל"כ על מה היה אומר דברים אלו בשלמא אם היה מוטל המת בארץ והיה אפשר לילך לקוברו היינו תולים שאמר כן עשה חסד שתאמר לו כדי שילכו לקוברו פכ"ד הרי בהדייא דאם עדיין המת מוטל אנו תולין שאמר כן כדי שילכו לקוברו. ואם הרב ז"ל אמר ס על גוי פשוט שאינו מוטל עליו להודיע כדי לקוברו כ"ש שאנו נאמר כן בנ"ד שהוא ממונה על העיר דודאי הודיע כן כדי שילכו היאורים ויקברו אותו וא"כ בנ"ד גם הר"ן והרד"ך יודו דלא בעינן קש"ד.
ובכן אלך לי אל סעיף הג' שלא הזכיר שם עירו הלא זה הדבר תלייא באשלי רברבי דהרא"ש בתשו' מכלול ן' מלול הביאה רבינו הב"י ז"ל בסי' י"ז סובר דבמזכיר שמו ושם אביו דיי והריב"ש והר"ן ומהרי"ק חולקים עליו דבעינן תלת שמו ושם אביו ושם עירו וכ' מהרי"ק שורש שזה שכ' הרמב"ם בא פ"א ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פ' אמור להם שמת יצחק ן' מיכא וגו' הואיל ואנו יודעים פ' הידוע בשם זה אשתו מותרת ואין חוששין שמא יצחק ן' מיכאל אחר ע"כ התם שאני שכיון שאמרו כשתלך למקום פ' מוכיחים הדברים שידעו שהוא מאותה העיר דאלת"ה למה תלו שליחותו בהליכתו לאותו מקום וגו' ולעולם בעינן שלושתן שמו ושם אביו ושם עירו וכן דפת ר"י מיטראני ז"ל וכ' עוד הר' ב"י שנמצא למהרי"ק בשו"ת קפ"ו תשובה סותרת שכ' דלא בעינן שם עירו אלא כשלא הזכיר שם אביו אבל אם הזכיר שמו ושם אביו לא בעי שם עירו והר' ב"י ז"ל כ' ליישב ב' תשו' הנז' דמהרי"ק ספוקי מספק"ל בדעת הרמב"ם עש"ב. ובש"ע סי' ח"י העתיק לשון הרמב"ם כצורתו בא ע"א ואמר כשתלך למקום פ' אמור להם שמת יצחק' ן' מיכאל ובא השליח ואמר וגו' הואיל ואנו יודעים פ' הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת ואין אומרי' שמא יצחק ן' מיכל אחר הוא והוא שלא הוחזקו ב' יצחק ן' מיכל עכ"ד ומור"ם ז"ל בהגהה סיים וז"ל וי"א דכ"ז דווקא שהזכיר העד שם עירו אבל אם לא הזכיר העד שם עירו אעפ"י שיודעים שנאבד א' לא מהני אעפ"י שהזכיר שמו ויש מקילין וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שם עירו אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שם עירו עכ"ד. הנה מר"ן ז"ל לא גילה דעתו דבמה שהעתיק לשון הרמב"ם יש לפרש ב' הפירושים אפשר שדעתו כמו שהבין הרא"ש בדבריו דמדנקט יצחק ן' מיכאל בלא שם עירו אמא דשמו ושם אביו סגי וגם אפש"ל כמו שפי' מהרי"ק בדעתו דמאמר כשתלך למקום פ' הרי יש כאן שם עירו ונמצא דהדבר סתום בדעת מר"ן ז"ל ודעת מור"ם שפשה ג' סברות בדבר הוא סובר דגם באומר כשתלך למקום פ' יש מחמירין דבעינן שיזכיר שם עירו וכבר הושג מהח"מ וב"ס דאין נר' כן אלא באומר כשתלך למקום פ' כ"פ מודו דלא בפי שם עירו דהיינו מקום פ' היינו שם עירו וליכא אלא ב' סברות בהיכא דלא אמר כשתלך במקום פ' אלא שהעיד ס' פב"פ מת ולא הזכיר שם עירו די"א דבתרתי סגי וי"א דבעינן שלשתן איך שיהיה על דעת מר"ן ז"ל בש"ע לא עמדנו. אך מצאנו לו בתשו' סי' ב' וסי' ה' שחשש לס' המחמירים דבעינן גם שם עירו פ"ש וגם להקת הפוס' ראשונים ואחרונים חששו לזה עיין בכנה"ג בהגה"ט מאות ר"ג ד"ד ואילך. ובהגב"י מאות רס"ו ואילך ועיין י"א שם. ובתשו' בע"ח סי' ז' ד' י"ג פ"א וב' כ' דאעג"ב דמהרשד"ם ז"ל וכמה מרבני גדולי האחרונים כ' דפשט המנהג בכל בתי דינים שבסאלומק לסמוך על תרי מגו תלת או שמו ושם אביו או שמו ושם עירו מ"מ יש לחוש לסברת המחמירים כי רבים וגדולים הם ובפרט דמהרשד"ם גופיה בסי' מ"ו כ' שלא. התיר בשתו ושם אביו אלא בצירוף סי' אחר פ"ש פכ"ד. ועיין לו עוד בסי' י"א ד' י"ו ע"ב וגו'. הנה עפ"י כל האמור יש מקום לומר דהך סהדותא דנ"ד ריע וגריע כיון דלא הזכיר שם עירו דמי יקל ראשו נגד כל הרבנים המחמירין דצריך שלשתן ודעת מר"ן ז"ל עמהם. אמנם כל היד המרבה לבדוק בנשים פשפש ולו' מצא דנקיים אנחנו מהדין ערעורא בנ"ד ושפיר הוי עדות מעלייא מכמה ט' תריצי שנבאר. והנה בנ"ד צריכים אנו לעמוד על עדות הב' גויים דהיינו הגוי הא' העיד משם גוי אחר שראה את חיים מת וגו' והנה שניהם לא הזכירו שם עירו. איברא דהכנה"ג ז"ל בהגב"י אות ר"ץ ואות רצ"ד כ' בשם מהר"מ אלשיך ומהרימ"ט דבעד מפי עד תלינן שהראשון הזכיר שם עירו ולפי זה בנ"ד נקיים אנחנו מפאת הגוי הא' ואין לנו לדון אלא על עד הב' שלא הזכיר שם עירו אכן רואה אנוכי דעדין לא יצאנו י"ח בזה שהרי מר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו בתשו' סי' א' ד' ק"א ע"ב ממאן בחי' זה שכן כ' ואעפ"י שהתוגרמית אמרה איה חביב חבירך וגו' מ"מ הרוצחים לא אמרו שהיה חבירו של ר' מיכאל ולא הזכירו שם עירו שידוע לנו שיצא בעלה של זו משם חיישי' דילמא חביב אחר היה אותו שהרגו וגו' עש"ב הנה בהדייא דעתו ז"ל דגם בעד מפי עד בעינן שגם הא' הזכיר שם עירו דלא כמהר"מ אלשיך ומהרימ"ט ותימא על הכנה"ג והר' י"א אות קל"ח שלא הזכירו מזה.
וראיתי לא' קדוש חד מרבני עה"ק צפת היאור ת"ו הר' מרדכי בכ"ד אברהם ז"ל הוב"ד בס' הבהיר ויקרא אברהם הנ"ז בד' מ' ע"א ייחס למר"ן הקדוש ז"ל שדעתו דבשמו ושם אביו או שמו ושם עירו סגי וחיליה ממ"ש בש"ע ס' כ"ג ראו א' עומד מרחוק ואמר שהוא פב"פ או פ' ממקום פ' וגו' וכ' הר' ח"מ וב"ש דאפי' להפוס' דס"ל אם הזכיר שם אביו א"צ שם עירו הכא דנשתנה הצורה צריך גם שם עירו נמצא דלא הצריכו תרוויהו אלא במקום דחיישינן לשינוי אבל בשאר עדויות סגי בחד וכ"ש לס' מר"ן דאפי' במקום דחיישי' לשינוי מודה אם אמר פב"פ או פ' במקום פ' דבחד סגי עכ"ד. והסכימו עמו בפסק ה"נז דבני צפת ת"ו ע"ש. ותיוהא קחזינא בדברים אלו הנה נסתייע מדברי הב"ש וח"מ והויין תיובתיה דהנה הב"ש ז"ל הוא מגיה בדברי הש"ע שצ"ל פב"פ ממקום פ' שכן הגירסא בטור ובמהרי"ק והן הן דברי מהרי"ק שהביא הר' ז"ל ביתה יוסף וז"ל ומ"ש הרמב"ם ראו א' עומד מרחוק ואומר שהוא פב"פ ממקום פ' נשכו נחש וגו' ע כ אפי' נאמר דדוקא נקט ממקום פ' ואפי' שהזכיר שם אביו פשי' די"ל דדוקא התם צריך לברר העדות יותר שהרי לא מצאוהו בצורת אותו האיש וגו' עד וכן מוכיח מתשו' רבינו יואל עכ"ד מהרי"ק שהעתיק רבינו הב"י. והנה מדבריו ז"ל ביתה יוסף מוכח שגם הוא היה גורם בדברי הרמב"ם פב"פ ממקום פ' כגרסת מהרי"ק דאי הי"ל גרסא או ממקום פ' כמו שכתוב לפנינו בש"פ כדשקיל וטרי הר' ז"ל בב"י בדברי מהרי"ק הנ"ז ליישב סתירת ב' תשו' היל"ל שגירסת הרמב"ם שבידינו אינו כן אלא פב"פ או ממקום פ' והוייא סיעתא טובא לדינו של מהרי"ק בתשו' ומדשתיק מר"ן ז"ל בב"י מוכרח שט"ס נפל בש"פ וצ"ל פב"פ ממקום פ' ולמחוק תיבת או זה ודאי כונת הר' ב"ש ז"ל בלי ס' והדין עמו לפ"ד כי כל דברי מר"ן בש"פ הם מפתח לקוחי' מדבריו הארוכים אשר על בית יוסף ואם היה לפניו גירסא אחרת בדברי הרמב"ם דבר גדול כזה לא הוה שתיק מלהודיענו בב"י דשקיל וטרי טובא בדברי הרא"ש ומהרי"ק ועיקר דבריהם מיוסדים על דברי הרמב"ם בההיא דיצחק ן' מיכאל ואילו הוה גריס מר"ן בדברי הרמב"ם או א"כ הרי נתבאר דעת הרמב"ם בהדייא דבחדא מתרתי סגי ומה זו שתיקה סל מר"ן ז"ל אל"ו מעולם לא היתה גירסא זו לפני מר"ן ומילת או הכתובה בש"פ טעות היא וכדברי הר' ב"ש. ומ"ש הר' ב"ש והח"מ דאפי' להפוס' דס"ל דבחד מינייהו סגי הכא בעי' תרתי משום דנשתנה צורתו הן הן דברי מהרי"ק ממש בתשו' הנז' אבל בתשו' דסי' קפ"ה כ' בהיפיך גם הריב"ש כ' בהיפיך לא דבתשו' זו כ' דאף אם יהיה דעת הרמ' דסגי בחד הכא מודו דבעי' תרתי משום דנשתנה צורתו וא"כ תימא על הר' הנ"ז איך יוכיח מזה דלא בעינן תרתי אלא במקום דחיישי' לשינוי דזה אינו אלא לדעת הרא"ש ומהרי"ק בתשו' הנז' אבל לדעת מהרי"ק בסי' קפ"ה והריב"ש והר"י מיטראני ודעמייהו בכל גוונא בעי' תרתי ועדיין אין בדעת מר"ן שום הכרע ועיין כנה"ג הגה"ט אות רצ"ה. גם דברי הר' ח"מ ז"ל מבוארים כן שכ' דאף אם נקיים גרסא זו דגריס או ממקום פ' איירי בהיכא דאיכא הוכחה שעל מקום זה אומר דאז הוי כאילו הזכיר שם עירו. באופן דאחהמ"ר איני רואה מקום לדברי הר' הנ"ז לתפוס בדעת מר"ן דסובר דסגי בשם אביו או בשם עירו אלא לפ"ד כל דבריו בש"ע אין בהם הכרח וסתם כדרכו אבל בתשו' ביאר בהדייא דתרתי בעינו שתו ושם אביו ושם עירו וזה פשוט לע"ד. ונחזור אל הראשונות הנה כ' דעת מר"ן בתשו' דגם בעד מפי עד לא תלינן שהא' הזכיר שם עירו דלא כמהר"מ אלשיך ומהרימ"ט גם הכנה"ג בהגה"ט אות רמ"ט כ' ומהראנ"ח חולקים ע"ז ע"ש גם עיין להר' י"א הגב"י אות קל"ח רמו להר' אורים גדולים והר' ז"א ז"ל ועיין לאישי כ"ג הר' כמהר"א הכהן יצחקי ז"ל בס' הבהיר הנד"מ שולחנו של אברהם מכל הני ט' אין להקל בנ"ד מט' הנ"ז. אכן יש פנים להתיר בנ"ד בשופי מתרי ט' חדא שכ' מהרשד"ם ז"ל בסי' מ"ז הב"ד הר' בע"ח ד' י"ג פ"ב דאי איכא סימן אחר עם שמו ושם אביו לכ"ע סגי ובפ"ג הביא ג"כ משה מהר"מ די בוטון ושאר רבוואתא כן וכ"כ בד' י"ד ריש ע"ב משם מהריב"ל ואחריו כל ישרי לב. ועין בכנה"ג הגה"ט אות רמ"ז וי"א הגה"ט אות ע"ח. וא"כ י"ל בנ"ד דשני סימנם איכא א' שהזכיר שם המשפחה אגארב"י והוא כינוי משפחה ידועה במקומות אלו וכבר כ' הר' הכנה"ג ז"ל הגה"ט אות רמ"א ורמ"ב דכינוי משפחה עדיף משם אביו בשם כמה מרבוואתא ז"ל ע"ש. ועוד סי' ב' שאביו של חיים הנז' היו קורין אותו בשם רבי מאיר ובמקומות אלו אין קורין רבי אלא לאשר בשם חכם יכונה ולשאר ב"א קורין אותם בשמם סתם וא"כ כיון שאנו יודעים שאביו של חיים הנז' היו קורין אותו ר' מאיר הוו הוכחות טובא כעין מ"ש מהרי"ק בסי' קפ"ה שהביא הר' ב"י ז"ל וז"ל ואם באנו לחוש ולומר שזה אינו בעלה של דבורה נצטרך לומר ששני דוד בר שלמה היו וב' מרוסייא וב' הלכו לסיסילייא וב' היה להם אחות נשואה וגו' עכ"ד ואעפ"י שבנדונו היו הוכחות טובא כבר כ' הכנה"ג הגב"י אות רע"ח בשם כחה פוס' דבשתים סגי ע"ש ובנ"ד שתים זו איתנהו שם משפחתו אגארב"י וגם סי' אחר שאביו היו קורין אותו ר' מאיר לא מאיר ס' בשם. ובכי הא אפשר דגם מהרח"ש בתשו' סי' ל' ודעימיה הפוס' החולקים על מהרשד"ם שציין הכנה"ג בהגה"ט אות רמ"ב שכ' דשמו וכינויו לא סגי במקום שם עירו לדעת המצריכים גם שם עירו פ"ש וכן דעת מהר"י סמוט ז"ל הוב"ד בתשו' מר"ן ז"ל סי' ב' והוכיח להדייא כן מדברי ריב"ש ז"ל בכה"ג דנ"ד דתרתי סימנים איכא יודו דודאי הזכרת השם בתואר ר' במקומות אלו שאין קורין כן אלא למי שהוא למדן סי' בינוני הוי עיין כנה"ג הגה"ט אות רמ"ג י"א הגה"ט אות צ"ט וא"כ בנ"ד סגי בשמו ושם אביו ומשפחתו וגם שאביו היו קורין אותו ר' ואפי' שלא הוזכר שם עירו.
ותו מט' אחר יש להקל בנ"ד והוא העיקר דהנה כ' מר"ן ז"ל בתשו' על מהרי' סמוט סי' ג' וז"ל ד' ק"ד ע"ג ומ"מ בנ"ד י"ל דהוי מזכיר שם עירו דכיון שהנשים שאלו הידעתם דבר משלמה כרוב והם השיבו שלמה כרוב נהרג נר' ששלמה כרוב היה ידוע להם שהוא הנודע באותן המקומות שלא נודע שם שלמה כרוב זולתו שאם לא כן היה להם להשיב על איזה שלמה כרוב אתם שואלים ומדלא השיבו כן משמע בהדייא שלא היה באותן המקומות שלמה כרוב אחר זולת אותו שהיה מפורסם ונודע וגו' עכ"ד. וכן כ' מהרשד"ם אה"ע סי' מ"ג דאמרו אסלאן נהרג ודאי על אסלאן הידוע בניהם קאמר ועיין כנה"ג הגה"ט אות רכ"ה. ובתשו' בע"ח ד' כ"ב סו' ע"א וד' י"ד ע"א. ואם נפשך לומר דכפי"ז יש סתירה בתשו' מר"ן ז"ל דאילו מתשו' זו מוכח דבמדבר על הידוע אין צורך להזכיר שם עירו דאם היה אחר היל"ל על איזה פ' אתה מדבר ובמדבר על הידוע מוכרח שהוא ניכר לשניהם א"כ למה זה מר"ן ז"ל בסי' א' פסל אותו העדות מפני שהגוים הרוצחים לא הזכירו שם עירו ולא אמרו שהיה חבירו של ר' מיכאל וגו' ומאי נ"מ והלא גם הם היו מדברים על הידוע הא ל"ק ותשובת דבר זה הוא פשוט דהתם הרוצחים אינם מדברים עם התוגרמית עד שנאמר שהיו מדברים על הידוע לתוגרמית לא היו מדברים ביניהם זה עם זה והתורגמית שמעה דבריהם בכי הא שפיר כ' הר' שם דלא מהני עדות זה כיון שלא הזכירו שם עירו וודאי חיישי' דחביב אחר הוא אבל אם היו מדברים עם התורגמית עצמה בסתם ודאי היה מועיל כמ"ש בתשו' ג' דעל הידוע ביניהם ודאי הם מדברים ואח"ך כשחזרה התורגמית ודיברה עם ר' מיכאל חביב חברך היינו ג"כ ידוע ביניהם ומהני. והיינו ממש נ"ד דהגוי הא' שאמר להביי מחמוד ן' משר ראיתי את חיים ן' ר' מאיר אגארב"י מת וגו' בסתם ולא אמר ראיתי איש א' ששמו כך מבואר שהיה ידוע בניהם ודכוותא ממש כשחזר הגוי מחמוד וסיפר הדברים בסתם לדוד עידאן הוא ידוע בניהם שעל חיים ן' ר' מאיר הנפקד ונאבד ממסיראתא הם מדברים וכבר ראיתי להר' ער"ה אות ל"ז שהתיר בפשי' בגוי המעיד שלמה אלגארב"י סתם מת עפ"י דברי מהרימ"ט והר' פ"מ ועפ"י תשובת מר"ן ז"ל הנז' ודלא כמו שהבין מהרח"ש בדעת מר"ן בתשו' הנז' דטעמו מפני שהזכיר שמו ושה אביו פ"ש שכ' דבמקום דיצאתה מאיסו' תורה ואין עליה אלא איסו' דרבנן יש לסמוך פ"ז פ"ש. וכבר בא חכם מוהר' הגאון בעל, חק"ל ז"ל במ"ב ד' פ"ג האריך וקיבץ כל האמור בפרשה בעניין מדבר על הידוע והעלה דאין חו' בזה דלכ"ע במדבר על הידוע לא בעינן שם עירו ובשמו בלבד סגי ע"ש וק"ו בנ"ד דאיכא נמי שמו ושם אביו וסי' בתוך סי' דודאי כ"ע מודו דלא בעינן שם עירו. וגם מהרח"ש ז"ל שכ' דטעמו של מר"ן ז"ל בתשו' ג' דהתיר במדבר על הידוע היינו משום שהזכיר שם אביו ע"ש הנה מסכים בנ"ד דאיכא שם אביו. ועיין עוד להר' חק"ל שם ד' צ"ט עב"ג וד' ק"א ע"ב ע"ש. העלה דכמעט אין חולק בזה דבמדבר על הידוע לא בעינן שם עירו ואפי' בשמו לבד סגי ובד' צ"ט ע"ד כ' ז"ל משכיל על דבר ימצא דכיון דנתברר בדברי הגוי הב' שכל דבריו הם על יאודה הנעלם הדבר מוכרח שכל דבריו מעד הא' הם יאודי אודי דאם מה שסיפר לו הגוי תא' היה על יהודי אחר איך הגיד זה הגוי לדוד וגו' דאולי יהודי אחר היה אל"ו שכבר נתברר לו מפי הגוי הא' שפל יאודה זה הנעלם היו דבריו וגו' ויש ראיה לזה מתשו' הר"מ אלשיך ומהרא"י ומהר"מ מלובלין וגו' עכ"ד עכ"ד אע"פ שבסוף התשו' הנז' כתב שאינו סומך על ט' זה להתיר מ"מ רבים הם מרבני האחרונים ז"ל הביאם מר בריה דרבינה מוה"ר המלך דוד יצ"ו בפשקו הנז' שסמכו על זה בפשי' דל"ו ע"ג ד' ויש להעיד עליו יצ"ו שסמך בכל כוחו בסעיף זה על הרב מר אביו זלה"ה שהעלה בפשי' להתיר במדבר על הידוע ולא זכר כי הרב מ"א בסיומא דפסקא כ' שאינו סומך ע"ז והרי נדון דידיה יצ"ו הוא גוי מפי גוי כנדון הרמ"א ז"ל איך שיהיה הדין דין אמה בלי ס' כהסכמת כל רבני האחרונים ז"ל להתיר בפשי' במדבר על הידוע ודי בזה לפשו' הסניף הזה דבנ"ד סגי ומסגי בעדות זה אפי' שלא הזכיר שם עירו ומצורף לזה משכנה"ג הגה"ט אות רכ"א משם מהר"א עטיאס דבנמצא ההרוג בגבול העיר של הנהרג אין צורך לשם עירו והכא נמי בנ"ד עיר תארוגא ותחום האיישא לפי הנשמע הכל גבול של עיר מסראתא הוא אעפ"י שמהריט"ץ שם חלק ע"ז מ"מ יועיל לסניף. נסעה ונלכה אל.
הסעיף הד' שלא אמר קברתיו הנה הטור ז"ל הבי' דברי הרמב"ם שכתב גוי מל"ת שאמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין אשתו והוא שאמר קברתיו ע"כ ואיני יודע למה צריך לומר קברתיו עכ"ד ורבינו הב"י כתב בשם הרשב"א שדעת הרי"ף והרמב"ם והרז"ה דגוי מל"ת צריך שיאמר קברתיו אבל מקצת מן האחרונים חלקו עליהם ולזה דעתי נוטה מ"מ מי יקל ראש בדבר שבערוה נגד אבות העולם ע"כ וכ' עוד בשם הרב המגי' והר"ן והריב"ש דלא הצרי' הר"מ לומר קברתיו אלא בנדון זה שא' איש פ' שלא הזכי' שמו אבל היכא שהזכי' שמו אין צורך לקברתיו ויש הוכח' לזה מדברי הרמב"ם גופי' בדיני' הקודמים בגוי מל"ת שכ' שאם אמר הגוי אוי לפ' שמת שמשיאין אשתו ולא הזכיר קבור וכמהו רבים והיינו עובדא דבי חואי ובי חסא שהזכירו בש"ס עש"ב. ועל השולחן הטהור בס' י"ז כ' ז"ל יצא גוי וישראל עמנו למקום א' ובא הגוי ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו אע"פ שאין הגוי יודע אותו האיש וי"א שצריך שיאמר קברתיו ע"כ והגאון מור"ם ז"ל בהגה"א כתב וז"ל ודוקא בכה"ג שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעי קברתיו וכן פשט המנהג עכ"ל הנה מבואר דעת מר"ן ז"ל לפסוק דלא כהר"מ ושאין צורך לקברתיו אפילו אם לא הזכיר שמו וכדעת הטור ומקצת האחרונים שכתב הרשב"א שחלקו על הרמב"ם והיינו דנקט מר"ן בלישניה תחי' בסתם איש שיצא מכאן מת משיאין אשתו ומשמעות דבריו שאין צורך לשום דיבור אתר ואח"כ כתב סברת הרמב"ם בשם י"א שצ"ל קברתיו וידוע דכ"מ שכותב מר"ץ ז"ל סתם ואח"כ י"א דעתו לפסוק כסתם. אכן לדעתי קשה לשמוע פי' זה בכונת מר"ן ז"ל והלא הוא ז"ל בב"י הביא דברי הרשב"א שכתב דמי יקל ראשו נגד אבות העולם הרי"ף והרמב"ם והרז"ה דסו' דצריך שיאמר קברתיו וגם הר"ן והריב"ש והה"מ ומהרא"י ז"ל דבתראי נינהו העמידו דע' הרמב"ם דבאינו מזכיר שמו כי הכא צ"ל קברתיו וא"כ איך יתכן דרבינו הב"י שביק דעת הרשב"א וכולהו אינך רבוותא בתראי ופסק כדעת מקצת חן האחרונים דגם באינו מזכיר שמו לא בעינן קברתיו וזה רחוק בעיני. על כן נלע"ד שאין כונת מר"ן ז"ל כמו שכתבתי לא תחי' כ בסתם הדין להודיענו שבאומ' איש שיצא מכאן מת שאעפ"י שאינו מכירו משיאין אשתו ועדיין לא ביאר אם צריך שיאמר ג"כ קברתיו או לא ואח"כ כתב סברת הרמב"ם דבעינן קברתיו בשם י"א כדרכו בכמה מקומות שמביא ס' בשם י"א דווק' מבמלי שיקדים לה סתם ולפעמים הלכק היא וה"ט לפי שהטור וקצת מן האחרונים חלקו עליו ע"כ הביאה בשם י"א לא הוי כמו סתם ואח"כ י"א דעלמא. מ"מ נראה ודאי דאין דעתו ז"ל לפסוק כדעת הרמב"ם דבעינן קברתיו אלא לא גילה דעתו ז"ל אי ס"ל כהרמב"ם או לא ויש ראית לזה מדקדו' לשונו שהרי הוא ז"ל דרכו להעתיק לשון הרמב"ם כצורתו כידוע וא"כ אי דעתו ז"ל לתפוס להלכה כדעת הרמב"ם היה לו ז ל להעתי' לשון הרמב"ם כצורתו איש שיצא עמי מכאן מת וקברתיו משיאין אשתו ואח"כ הי"ל להביא ס החולקים בשם י"א ולומר וי"א שא"צ לומר וקברתיו ואם היה הרב ז"ל כותב כן הוה ניחא טפי למינקט לשון הרמב"ם כצורתו וגם היה כותב סברת הרמב"ם בסתם וס' החולקים בשם י"א אבל מדשינה מר"ן ז"ל והשמיט מדברי הר"מ ז"ל תיבת קברתיו והביא אח"ך דין זה בשם י"א אלמא משמע שאין דעתו לפסיק כהרמב"ם אלא הביא הדין בשם י"א והוא לא גילה דעתו כמאן פוסק להלכה זה נ"ל נכון בדעת מר"ן ז"ל בהיכא דאמר איש שיצא עמי מת ולא הזכיר שמו ושו"ר למר"ן ז"ל בתשו' סי' ח' שדעתו להדייא לפסוק דלא כהרמב"ם גם היכא דלא הזכיר שמו וכפי"ז יש לפרש בפי' דברי מר"ן בש"ע כפי' הא' והבוחר יבחר מ"מ מבואר נגלה דעת מר ן דהיכא דהזכיר שמו אין צורך לקברתיו וכדברי הה"מ והר"ן והריב"ש ומאותו ההכרח שעשו הם ז"ל מתוך דברי הרמב"ם שבכל אותם הדינים שהביא לעיל בגוי מל"ת ומזכיר שמו כגון אוי לו לפ' וגו' ודומיהם לא הזכיר קבור אלמא דבמזכיר שמו אין צורך קברתיו והכרח זה ממש ישנו בדברי מר"ן שבכל הדינים שבסעיפים הקודמים שהגוי מל"ת מזכיר השם לא כ' מר"ן י"א שצ"ל קברתיו אלמא נקיט להלכה כדעת הר"ן והריב"ש ודעמיהו בדעת הרמב"ם דבמזכיר שמו לכ"ע א"צ לקברתיו וזהו דעת הגאון מור"ם ז"ל שכ' על דברי מר"ן ז"ל כמפרש דבריו ודוקא בכה"ג שאינו מזכיר שמו וגו' ולא כ' וי"א דדוקא בכה"ג וגו' דאז הוא משמעותו כמביא ס' אחרת החולק ע"ז אלא כ' כמפרש דבריו שזה הדין שכ' מר"ן בכם י"א דצ"ל קברתיו הוא דוקא באינו מזכיר שמו וזה פשוט עלה בידינו דדעת מר"ן ז"ל דאתכא דידיה סמכינן מסכים להלכה דבמזכיר כמו א"צ לקברתיו. גם מר"ן ז ל בתשו' סי' ח' ד' ק"ב ע"א וסי' ד' ק"ח ע"ב וסי' ד' ד' ק"י וקי"א נר' דעתו מסכים דלא כהרמב"ם דאצ"ל קברתיו אפי' היכא דלא הזכיר שמו ומכ"ש היכא דהזכיר שמו וכן דעת מהרי' סמוט הוב"ד שם בסי' ב' ובכן בנ"ד דהזכיר שמו שאמר מצאתי את חיים ן' ר' מאיר אגארבי מת ודאי א"צ לקברתיו. ועוד יש בנ"ד כמה ט' רויחי דא"צ לקברתיו חדא שהר' בב"י ז"ל הביא בשם מהרי' הגיס ז"ל שאם הגוי לא נמצא בשעת הריגתו אין צורך לומר קברתיו אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל ובתשו' ד' ק"י ריש ע"א כ' שדבריו נכונים הם ע"ש עיין בכנה"ג הגב"י אות רפ"ו ובנ"ד לא נמצא בעת הריגתו ועוד מט' אחרינא שהביא הר' בב"י דברי הריב"ש והר"ן שכ' דאפי' לדעת הרמב"ם קברתיו לאו דוקא לא כל שנתעסק בטלטולו ממקו' למקו' ולא היה נודד כנף סגי דכל עיקר ט' דהרמב"ם שהצריך לומר קברתיו היינו משום דחיישי' שראה דברים כעין מיתה וסבור שחת ואימור לא מת ובדדמי קאמר אבל כל שאמר הגוי בדבריו דברים המוכיחים שודאי מת סגי ע"ש ומר"ן ז"ל בתשו' סי' י"א ד' קכ"א ע"ג כ' וז"ל ועוד שהישמעאל אמר אל תסתפק בזה תחשוב שאני ראיתיו ומאחר שהוא מאמת הדבר כו כ לא חיישי' שאמר בדדמי עכ"ד דכותה בנ"ד שאמר והכירו שהוא הוא הרי שהוא מאמת הדבר הרבה לא חיישי' דבדדמי קאמר ולא בעי' קברתיו ועוד דבנ"ד אמר שאכלו מבשרו החיות וא"כ אין לך מת גדול מזה והא עדיף מטלטול שכ' הריב"ש דאילו היה חי לא היה מניח שיאכלו החיות מבשרו וכ"כ מהריק"ש ז"ל בתשו' א"י סי' נ"ב וז"ל כיון שראתה הכלבים אוכלים מבשרו ולא קם ולא זע וגם היאודים השליכוהו לנהר כל חדא מנייהו הוי כמו קברתיו פכ"ד והיינו ממש נ"ד. והנמשך מזה עיין להכנה"ג הגה"ט מאות קמ"ז ואילך ובהגב"י מאות קס"ב ואילך ובשו"ת בע"ח סי' ז' וסי' ח' האריך להוכיח דביבשה לכ"פ יש לסמוך אסוברים דלא בעינן קברתיו ע"ש ועיין להר' ער"ה אות ל"א ל"ב ל"ג וכבר האריכו הרבנים יצ"ו הנז' גם בזה ע"ש סו"ד הדין דין אמת עביד ומהני עדות זה אפי' שלא אמר קברתיו ומפתה פני ילכו אל.