כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
חושן משפט · סימן יא
שאלה ראובן אדם גדול ומפורסם בתורה וביושר וכושר דר בציפורי ובני טברייא שהיו רוצים דבר ומנהיג שמו פניהם לאפו שיטפל בכל עינייני כוללות עה"ק טברייא. ומסרו בידו הרשאה חתומה ניתנה מכל יחידי העיר. וכתוב בה איך שמנו את ראובן לשליט ולאדון ופטרון על כוללות עה"ק הנז' לעשות כחפצו ורצונו ושום אינש לא ימחא בידיה וכן היה שנטפל ראובן הנז' בכל עינייני כוללות עה"ק הנז' דבר קטון ודבר גדול ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו ועל פיו יחנו ועל פיו יסעו הוא המוציא והוא המביא הוא היה פורע חובות הכוללות וכשהיה צריך למעות הוא היה לוה מאחרים ומשעבד הכנסות הק"ק הנז' בכח המב"י וכשהיו כותבים שטרי חובות היו חותמים על ההלואה או על המכר חו"ר טברייא תו' ולמטה היה כותב ראובן הנז' בזה הלשון גם אני בכח המב"י מכל חו"ר ויחידי עה"ק הנ"ל מסכים הולך בכל מ"ש למעלה ומשעבד כל נכסי הק"ק וכל ההכנסות להחוב הנז' או לקיום המכר הנז' או לקיים הפשר הנז' על האופן שיהיה השטר באופן כי בלתי חתימת ראובן הנז' בשטרות אי אפשר וגם הנותן לא היה סומך דעתו אלא על חתימת ראובן יען מסרו בידו כל הכוחות וכל החיזוקים בהרשאה ההיא וחו"ר עה"ק הנז' כמעט לא היו יודעים מאומה כי כשהיה רוצה ללות מעות לצורך הק"ק או למכור איזה קרקע או להתפשר עם שום אדם היה כותב לחו"ר ק"ק הנז' תכתבו כו"כ ותחתמו ותשלחו לידי ותכף בלי סירוב היו כותבין ושולחין לידו ואז היה גם הוא כותב למטה כנז"ל ומקיים הענין ומוסר השטר לבעליו ומקבל המעות מידו וכן התנהגו עמו זה כמה שנים עד יום פטיר' ראובן הנז' כל הכנסות העיר הנז' וההוצאות קניות ומכירות הכל היו על יד ראובן הנז' כי באמונה היה עושה. ואחרי פטירת ראובן הנז' נמצא באמתחתו שטר שחתומים בו חו"ר עה"ק הנז' וכתוב בו להיות אמו"ץ איך שנטלנו וקיבלנו מיד ראובן הנז' סך שנים ועשרים אלף גרושי' לצורך הוצאות הק"ק ובעדם ובעבורם מכרנו לראובן הנז' השדה עם אילני זית הידוע לכוללות עה"ק טברייא תו"ב סמוך לקבר התנא האלק"י ר"מ בעל הנס זיע"א וגו' ונתחייבנו בחגו"ש שבכ"ז שירצה ראובן הנז' לחזור ולמכור השדה הנז' מ"מ נתחייבנו וכו' לחזור ולקנותו ממנו בסך הנ"ל בכל חיזוקי סופר ומאחורי השטר כתוב היות אמו"ץ שמכרנו לראובן הנז' השדה עם אילני זית הנז' כנז' מע"ל הן עתה חזרנו ושכרנו השדה עם אילני זית הנז' מאת ראובן הנז' בסך כו"כ בכל שנה ושנה שכירות גו"ש כתחז"ל וגו'. והנה מן יום ההוא והלאה היה גובה ראובן הנז' השכירות הנז' מידי שנה בשנה מכיס כוללות עה"ק הנז' כי כן מבואר בפנקסו שהיה לו מיוחד משמש כניסה ויציאה של ק"ק הנז' וגם אחרי מות ראובן גבו יורשיו הא כמה שני שכירות השדה הנז' במושלם ועתה באו יורשי ראובן לתבוע מהק"ק שרצונם למכור הקרקע הנז' להם ושיחזרו להם הכ"ב אלף דמי הקנייה הנז'.
עתה קמו חו"ר עה"ק הנז' תו"ב לטעון נגד יורשי ראובן שמלבד שאינם רוצים לפרוע עוד שכירות מהיום והלאה ולא עוד לא שמבקשים שיחזרו להם יורשי ראובן כל השכירות שלקחו מיום פטירת אביהם ראובן וגם שכירות איזה שנים שלקח ראובן בעצמו ביען נמצא שטר מקויים מחו"ר עה"ק נז' וזמנו מאוחר לשטרו של ראובן ד' שנים וכתוב בה היות אמו"ץ איך בעד עשרה אלפים גרוש' שנטלנו וקבלנו מיד האלמנה פ' מכרנו והעברנו לה חלקת השדה הידועה לכוללות עק"ו סמוך לקבר התנא רמב"ה זיע"א מכירה גשו"ק בלתי שיור ותנאי כתוב או בלתי כתוב וגו' והלכה האלמנה הנז' והחזיקה בשדה הנז' וגו' ואחרי שמכרנו השדה הנ"ל כנז"ל חזרנו ושכרנו מידה השדה הנ"ל בכו"ך לשנה וכו' כתחז"ל ועוד נתחייבנו ושעבדנו כל הכנסות של הק"ק שבכל זמן שתרצה האלמנה הנז' לחזור ולמכור השדה הנ"ל נתחייבנו לחזור ולקנותו ממנה בסך הנז"ל וחתימי עליה רבני עיה"ק הנ"ל ולמטה נמצא כתוב בזה הנוסח גם אני הבא עה"ח בכח המב"י מחו"ר ויחידי עה"ק טברייא תוב"ב שעבדתי כל נכסי עה"ק הנז' ככתוב לעיל לפרעון החוב והשכירות הנז' וע"ד אמו"ץ ח"ש וגו' וחתם ע"ז ראובן הנז' וכתיבתו וחתימתו ידועה וניכרת ומעתה טוענים הק"ק הנז' דמאותה שעה שחתם ראובן בשטר האלמנה הנז' איבד זכותו דמשנה שלימה שנינו העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר וגו' וחכ"א איבד את זכותו והלכתא כוותייהו וא"כ אין לו עוד שום זכות בקרקע הנז' וכל השכירות שקיבל הוא ויורשיו מאותו היום ואילך צריכים להחזיר לכוללות עה"ק הנז' יורנו מורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה. כיר"א.
תשובה ריש תורה' יוצאה בהינומה משנה שלימה ההיא דהעורר על השדה והוא חתום עליה בעד פלוגתא דאדמון וחכמים וה' כחכמים דאיבד זכותו וכן פ' כל הפוסקים ז"ל וז"ל הטור וש"ע בסי' קמ"ז בא המחזיק בכח שטרו שקנאה מפלוני והמערער חתום על שטר המכירה אלא שטוען שפ' גזלה ממנו איבד זכותו שאילו היה אמת לא היה חותם בשטר המכירה וכ' הר' ב"י ז"ל משם הריטב"א דל"ד במערער בעלמא אלא אפי' יש למערער עידי זכות או עידי גזילה ואין לחבירו עידי מקח ע"כ וכ"כ מהרשד"ם סי' ר"ו ע"ש דכוותא בנ"ד שראובן חתום על שטר מכירת השדה לאלמנה אף שראובן הנז' יש בידו שטר מכר ועידיו בחותמיו אעפי"כ אין זכין לו דכיון דסבר וקביל לחתום בשטר מכר האלמנה איבד זכותו ומחל אותו איברא היה מקום לזכות ליורשי ראובן עפ"י מה שכתוב בשאלה שראובן הנז' היה פקיד על עה"ק טברייא הנז' הוא המוציא הוא החביא והרי כ' מור"ם ז"ל שם בשם הריב"ש דאפוטרופא או ב"ד דזבנו של יתומים בכה"ג לא אבדו זכותם שיש להם על השדה ע"כ. אך הא ליתא ופעיתא היא דא דהמעיין בתשו' ריב"ש סי' רמ"ד שממנה העתיק מור"ם ז"ל דין זה בעיניו יראה דלא כ' כן הריב"ש ז"ל לא בשדה שיש לו עליו חוב או שיעבוד אז אמרי' דאפוטרופא או ב"ד דזבנו לא אבדו זכותן אבל אם האפוטרופא טוען שהשדה הוא שלו וזבן או חתם ודאי איבד זכותו וכ"כ בהדייא הריב"ש גופיה בסי' רנ"ב על הדיין שהגבה לאלמנה הבית בכתובתה דאיבד זכותו ורמזו מור"ם שם בסי' ד' וכ"כ הסמ"ע בפשיטות ס"ק ה' וכ' שכן חילק מרן בב"י בסי' קי"א עמ"ש הטור והוא מבעה"ת בשם גאון לוה שמכר נכסיו וחתם המלוה על שטר המכירה לא הפסיד בשביל זה זכותו וטורף מהלקוחות שיוכל לומר השני נח לי והראשון ק' הימינו והק' הר' ב"י ואע"ג דתנן העורר על השדה וכו' וקיל"ן ה' כחכמים דאיבד זכותו איכא למימר דבלוה כ"ע מודו עכ"ד וכן דקדק מלשון הש"ע בסי' קי"א ס"ו שכ' אפוטרופוס שמכר של יתומים לא אמרינן דאחריות דנפשייהו קבילו עלייהו לא חוזרים וטורפים בחובם פ"כ מילת בחובם הכי דייקא ע"ש. וחילוק זה כתבו הריטב"א ז"ל הוב"ד במורה צדק הב"ד הכנה"ג בסי' קי"א הגב"י אות כ"ד ועיין בשי' הרמ"ה לבתרא על ד' ל' שם הובאו דברי הריטב"א באורך בהר' המגיה שם וכ' הכנה"ג שם שלזה הסכים הב"ח והגד"ת ומהר"א הלוי בכ"י ומ"ש מהרש"ך בח"א סי' ק"ט לחלק בין מערער בעלמא ליש לו זכות ברור ע"ש דבריו הם היפיך דברי הריטב"א שהביא הב"י ועיין להר' המגיה להרמ"ה ז"ל שם. באופן דהחי' זה של הסמ"ע הוא מוסכם מכל הפוסקי' ודלא כהע"ש כמ"ש הסמ"ע ובכן בנ"ד דהוי שטר מכר לכ"ע איבד ראובן זכותו.
אכן עדיין לא הונח לנו לפי חילוק זה תשו' הרשב"א ח"א סי' תתצ"ב הביאה מר"ן ז"ל ביתה יוסף סי' קכ"ט מחו' ך' ראובן שמשכן עליה לשמעון ונעשה לו לוי קבלן עליה אח"ך מכר ראובן העליה ליאודה וחתם בה שמעון הנז' ופ' דנפטר הערב דאיהו דאפסיד אנפשיה וכו' ופס' מור"ם שם ס"ק ח' הרי דאפי' בשעבוד דחוב איבד את זכותו וסותר לחי' הנ"ל וכבר הוו בה רבני האחרונים ז"ל וחי' בפנים שונים הב"ח ז"ל תי' דההיא דהרשב"א מיירי בעניין שאין המלוה יכול להוציאה מיד הלוקח כגון שהלוה הקנה למלוה גוף הקרקע בשטר מכירה אלא שהאמין לו שכשיפרע לו לזמן שקבע לו יחזור המלוה ויקנה לו הקרקע ללוה והתם ודאי איבד זכותו המלוה כשחתם עליה בעד כדלקמן ריש סי' קמ"ז העורר על השדה וגו' אבל אם לא היה לו למלוה אלא שעבוד מודו חכמים דלא איבד זכותו. כדלעיל סי' קי"א וכמ"ש שם עכ"ד. ודבריו ז"ל צריכים ביאור דאם כדבריו דנדונו דהרשב"א מיירי בשמכרה לו א"כ ערב וקבלן מ"ד שמיה דמה צריך לו לבטחון חובו תו לערבות וקבלנות ואם יאמר הר' דהכונ' דיצא לו ערב לשמא יצאו על השדה עוררין ויטרפוה או שמא תצא מידו באיזה אופן שיהיה וכעין מ"ש הסמ"ע בתי' בתרא שיבואו דבריו לקמן בע"ה אכתי ק' דא"ה מדוע חייב הרשב"א ז"ל את הקבלן והרי אפי' שהוא קבלן אמור יאמר לו הרי הקרקע היה שלך ומדוע מכרת אותה והרי מההיא דהעורר על השדה דאיבד זכותו משמע דאיבד זכותו לגמרי והרשב"א מודה דאם יש נכסים ללוה שגובה עכ"פ מהלוה וק' אמאי הא איבד זכותו מן הלוה ומן הקבלן כיון שהוא מחל על שדהו. ואם כונת הר' ז"ל לומר דאף שכתוב השטר בלשון מכר מ"מ כיון שעשה לו הטבה מוכיח הדבר דהלואה היא ומש"ה חוזר על הקבלו א"כ הדרא קושייתו ז"ל דאפי' בערב נמי למה אמר איהו דאפסיד אנפשיה והא בחוב ושעבוד לא איבד זכותו כמ"ש בסי' קי"א ואין ס' שכ"ז נרגש הר' ש"ך בס"ק כ"א וכ' שדברי הב"ח דחוקים ורחוקים מהדעת ע"ש.
איברא דעל הרשב"א גופיה קשה מדוע חייב את הקבלן ואמאי לא לימא ליה הקבלן אם נתרציתי ונכנסתי קבלן משום שהיה ביד הלוה הקרקע ואם הייתי פורע לך הייתי חוזר על הלוה וגובה מהקרקע הנז' ואתה הפסדתני בידים במה שחתמת והזקת שעבודי וכעין זה ממש כ' מהר"מ גאלנטי בסי' ע' על הערב לכתובת כלתו והיא נכנסה ערבנית בעד בעלה והפסידה וכ' הר' דפטור הערב שיאמר לה אני לא נכנסתי ערב אלא ע"מ שיהיה כתובתיך ותכשיטיך תחת ידך ואתה הפסדת אותם ע"ש.
אלא שראינו שם למהרמ"ג דברים תחוהים שבסו"ד הביא תשו' הרשב"א הנז' ונסתייע ממנה במכ"ש והוא תימא דבנדון הר' ז"ל נמי היה ערב קבלן כמבואר בשאלה שם ובסי' פ"ו וקבלן הרשב"א ז"ל חייבו והר' ז"ל פטרו ונסתייע מתשו' הרשב"א וגם לא הרגיש הר' ז"ל להקשות על הרשב"א כמו שהקשינו וכמ"ש הוא עצמו בתחי' התשו' אם לא שבהכרח נאמר דמה שכתוב בשאלה ערב קבלן צ"ל ערב דוקא וכן העתיק הכנה"ג בסי' קכ"ט הגב"י אות ע' ע"ש. ושו"ר מ"ש הטור סי' קכ"ט ס' ך' דאף שכתוב ערב קבלן אינו אלא ערב דווקא. וצ"ל ג"כ לדעת הר' ז"ל דלא מהני ט' זה לומר אני לא נכנסתי ערב אלא על דעת הבטחונות שבידך אלא גבי ערב דווקא משום דנכסוהי דאינש ערבין ביה כמ"ש הרשב"א שם. לא בקבלן ואפשר דקבלן דמי למתחייב בדבר שאינו חייב בין אם יהיו הבטחונות בידו או לא יהיו ודוק. ועפי"ז אפשר יתיישב תי' הב"ח הנז' וכונתו רצוייה לומר דמיירי במכר והמלוה עשה לו הטבה והעיקר דהוי מכירה גמורה ודמי ממש לדין העורר על השדה דבאתי' איבד זכותו אבל זה דוקא גבי ערב דכשנכנס זה ערב על החוב המלוה לא סמך על הערב לבדו אלא גם על הקרקע הנז' כיון דנכסוהי דבר איניש נמי אינון ערבין ביה וכיון דהוא חתם על המכר ואיבד ערבות הנכסים ממילא נפטר הערב משא"כ בקבלן שיצא קבלן על החוב אחר שכבר יש בידו שטר מכירה על מה הוצרך לקבלנותו אלא משום שהיה לו הטבה שהאמינו הלוה שיחזירנו לו ע"ז בא להוסיף הקבלן שאפי' אם יהיה האופן שיחזירנו לו מבלי שיגבה מעותיו יחזור ויגבה מהקבלן שהרי הקבלן הוא לבדו מתחייב ולא נכסי הלוה כלל והראייה דבעלמא נפרע מן הקבלן תחילה וכיון דהקבלן מתחילתו סבר וקביל כן אפי' שמחל המלוה ערבות הנכסים בידים חוזר וגובה משא"כ בערב דהערב עיקר סמיכתו בשיתוף ערבות הנכסים והעיקר הוא על הנכסים דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה וכיון שמחל ערבות הנכסים ממילא פקע ערבות הערב. ומה שהקשינו לעיל דלמה חוזר על הלוה כמתבאר מדברי הרשב"א אין כונת סיום דברי הרשב"א כמו שכתבנו ויעויין בדברי הרשב"א בחי' ר"פ הנזקין והביאם הר' ב"י סי' קכ"ט מחו' י"ד עש"ב בחי' הובאו בארוכה וכונתו בתשו' לומר דודאי המלוה אין לו על הלוה כלום כיון דהוא איבד זכותו אך כיון דיכול לגבות מן הקבלן הרי הקבלן חוזר וגובה מן המלוה דיאמר לו אילו אתה לא מכרת השדה המלוה לא היה מוכרו ולא היה משקר באמונתו וכיון שהקבלן חוזר וגובה מן המלוה ע"ז כ' הרשב"א שאם ירצה הלוה לפרוע זיבורית אינו גובה מן הקבלן וזה אם ירצה דווקא אבל מן הדין אין לו על הלוה כלום דאיבד זכותו ואפשר שזה הבין הכנה"ג בכונתו מדשתיק מר ולא הק' עליו כלל. ואפשר נמי דמ"ש הש"ך שדבריו דחוקים ורחוקים ר"ל שדברי הרשב"א ומור"ם אינם סובלים פי' זה כעין מ"ש הסמ"ע בתי' בתרא אבל חי' הב"ח מצד עצמו ניתן ליאמר.
והסמ"ע ז"ל ס"ק כ"ה יישב דברי הרשב"א בא"א דנדון הרשב"א לא מיירי שחתם עצמו בעד אלא מיירי שחתם עצמו על שטר המכירה שהוא מסכים על המכר הנ"ל והכי דייקי דברי הרשב"א שהביא ראייה מההיא דכתב לו דין ודברים אין לי בנכסייך וכו' וה"ץ ההסכמה שהסכים על המכר הו"ל כמסלק עצמו מהקרקע ההוא וכגון דא ודאי איבד זכותו אפי' בחוב ושעבוד אבל בחתם בעד דווקא אה"ן דבחוב ושעבוד לא איבד זכותו ותמה על מור"ם שכתב וחתם המלוה עצמו בעד דלא היא דבחתם בעד לא הפסיד זכותו כיון דזכות דחוב הוא לא מיירי כמ"ש שחתם שהסכים על המכירה ועוד תי' תי' ב' דנדון הרשב"א שאני שמשכנה בידו וכיון שמשכנה בידו בפירוש עבור חובו ועיקר שעבודו וסמיכתו היה על אותה המלוה בהא אמרינן דאיבד המלוה זכותו אפי' בחתם בעד כדברי מור"ם ז"ל אלא שכתב שאין נר' כן מתוך דברי מור"ם שסתם ולא כ' שמשכנה בידו גם מתוך דברי הרשב"א אין נר' מוכרח כן ויותר נר' לו החי' הראשון ודלא כמור"ם עש"ב. והכנה"ג בסי' קכ"ט הגב"י אות כ"ד הביא דברי הב"ח והסמ"ע וכ' דיש נפקותא ביניהם לעניין הדין דלדעת הסמ"ע כל שאתם בעד לא איבד זכותו ולדעת הב"ח כל שחתם בעד איבד זכותו וכ' עוד שמדברי מור"ם נר' כדעת הב"ח וכ"כ בע"ש עכ"ד.
ואחהמ"ר אינו מוכרח מ"ש דיש נפקותא ביניהם לא מכרעא דאפשר דמא"ח ומא"ח ול"פ וכבר השיגו הר' מהר"י אלמידא ז"ל בסי' ב"ך ע"ש. גם מ"ש הכנה"ג דמדברי מור"ם נר' כדעת הב"ח אינו מוכרח דאפשר סבר לה מר כתי' הב' של הסמ"ע אף שכ' שהוא דוחק מ"מ דוחק זה ישנו גם בתי' הב"ח דמוקי לה במכר והטבה ולא הוזכר זה בדברי מור"ם ולא בדברי הרשב"א ואפשר דטעמא דנייד הב"ח מתי' ב' של הסמ"ע היינו משום דס"ל דאין שום חי' בין משכונא לשאר חוב דעלמא ועין בהריטב"א שהביא הר' המגיה להרמ"ה שם כ' דאפי' באפותיקי מפורש לא איבד זכותו ומ"ל משכונא מ"ל אפותיקי מפורש אפשר שזה דעת הב"ח והסמ"ע אפשר דעדיפא ליה משכונא מאפותיקי מפורש איך שיהיה אין הכרח מדברי מור"ם דקאי בדעת הב"ח. גם מ"ש שהלבוש קאי בדעת הב"ח בלבוש שלנו אינו כתוב וחתם בעד אלא וחתם בעדו ובכן אפשר דכיוין למ"ש הסמ"ע וכן כ' מהריא"ל ז"ל שם ועיין להר' אדמת קדש ח"א סי' ס"א ד' קכ"ז עוד ישוב לדברי הרשב"א והוא מעין מה שתי' הט"ז ז"ל דשאני נדון הרשב"א ז"ל משום דאינו יכול לומר הב' נח לי דאם הוא נח לו ילך ויטרוף ממנו ומה לו אצל הערב ע"ש ובזה יתיישבו נמי דברי מור"ם ואין הכרח דקאי בדעת הש"ך כמו שעלה ע"ד הכנה"ג ז"ל. ומהריק"ש ז"ל בהגהותיו בסי' קכ"ט הסכים לתי' א' של הסמ"ע עיין עליו.
ומעתה נחזי אנן בנ"ד נר' דלכל הדברות ולכל האמירות והיישובים שנאמרו בדברי מור"ם ז"ל הנז"ל ראובן דנ"ד איבד זכותו ודאי אם לתי' הב"ח דמיירי שכתוב במכר הרי בנ"ד השטר הוא מכר גמור וכשחתם ראובן איבד זכותו אפי' אם היה חתום בעד דווקא מכ"ש דעדיפא נ"ד שהסכים על המכר שכתב גם אני הבע"ח בכח המב"י שעבדתי כל נכסי עה"ק וגו' ואין לך הסכמה גדולה מזו ואם לתי' קמא של הסמ"ע דמיירי בהסכים על המכר ואפי' שהשטר כתוב בלשון הלואה איבד זכותו ועדיף מחתם בעד הכא בנ"ד איתנהו לתרתי שטר מכר והסכים על המכירה. ומכ"ש לתי' ב' של הסמ"ע דמשכונה עדיף מחוב ושעבוד ודאי כ"ש נ"ד דהוי מכר גמור דאיבד זכותו ואי לתי' של הר' אדמ"ק והט"ו בנ"ד נמי אינו יכול לומר הב' נח לי שהרי זה כמה שנים מיום שנמכר השדה לאלמנה לא תבע ממנה לא השדה ולא השכירות וגם עתה ילך ויטרוף ממנה באופן דלכל החילוקים הנאמרי' לעיל אין ס' דראובן דנ"ד מיום שחתם בשטר האלמנה איבד זכותו וכמעט בנ"ד לפי המוצג בשאלה שראובן הוא היה המוציא והמביא והוא היה ממציא מפות להלוות לצורכי העיר היה מקום לומר דאפי' בלי חתימה איבד זכותו דלא גרע מסרסור שכתבו המבי"ט ומהראנ"ח דמיקרי עביד מעשה ואיבד זכותו ועיין בשי' הרמ"ה שם שכתב דאי טרח ואזיל וסייעיה בזביניה אע"ג דלא חתם איבד זכותו ועיין להר' פמ"א ח"א סי' צ"ב הביא משם הריטב"א בכ"י שכ' וז"ל אומר מורי לא מפני מעשה החתימה אלא שהדבר נגמר בזה דל"מ למימר השני נח לי אלא בדיבורא בעלמא אבל כל שע"י נגמר המעשה ל"מ האי ט' ע"ש ועיין בהר' המגיה להרמ"ה שם ומוהר"י באסאן סי' קי"ב וא"כ בנ"ד לפי המוצג בשאלה שמבלעדי ראובן לא ירים איש את ידו ואת רגלו וגם מתוך פנקס ראובן מבואר. שע"י נלקחו המעות הנז' וע"י הוציאם אין לך מעשה גדול מזה ואפי' בלא חתימתו איבד זכותו מכ"ש דאיכא בנ"ד גם חתימה ועדיפא דלא חתם בעד לבד אלא שהסכים ג"כ על המכר דודאי לכ"ע איבד זכותו. אשר מט' זה אין מקום לדחות ולומר דהך חתימה דראובן בשטר האלמנה הנז' הוי דרך כבוד ולא איבד זכותו וכמ"ש הריב"ש ופ' מור"ם שם דהא ודאי ליתא חדא דלא כתב כן הריב"ש אלא בחתימ' על הכתובה אבל בשטר מכירה מאי כבוד איכא וכמ"ש מהר"י חלמידא שם. ותו דבנ"ד כיון שראובן היה לו הרשאה בכל חוזק ותוקף מכל חו"ר ויחידי טברייא והוא עצמו הודה בזה שכן כ' גם אני בכח המב"י מכל חו"ר ויחידי וגו' פשיטא דהסכמתו וחתימתו במכר הנז' מעכב המכירה וא"כ אינו לכבוד כי אם להכרח לקיום המכר ודיי לנו הודאתו שכתב בכח המב"י. ואם יאמר האומר דראובן דנ"ד לא הסכים על המכר שהוא לא כתב גם אני מסכים בכל מה שעשו הרבנים החתומים למעלה אלא כ' שהוא בכח המב"י משעבד כל נכסי הק"ק לפרעון החוב והשכירות הנז"ל אבל לא פי' שמסכים על המכר זה אינו כלום דלא גרע מעשאה סימן לאחר דאיבד זכותו ואמרו עלה בירושלמי לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפי' עשאה אחר סימן לאחר והעורר חתום עליה בעד איבד זכותו ופ' הטור ומר"ן בש"ע והוא מוסכם מכל הפוס' ואע"ג דבחתימת עדים בכה"ג ל"מ כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף קנ"ו הביאה רבינו הב"י שם מחו' א' משום דלאו אכולא מילתא קמסהדי אלא אעיקר המכר שפ' מכר לפ' לא על המצרים אבל בחתם המערער עצמו בעד איבד זכותו כיון דמילתא דרמייא עליה הוא אכולא מילתא קמסהיד דכוותא בנ"ד כיון שקרא וראה השטר וכתב גם אני וכו' שתיקתו הוייא מחילה ואיבד זכותו במעשה החתימה שחתם והאריכות בעניין זה בס' הפוס' דאכולה מילתא קמסהדי הוא יגיעת בשר וכבר הובא הכל בכנה"ג והחונים עליו ועיין בס' מטה יוסף ח"ב סי' א' מח"מ בהסכמת נדונו שם ואם עדיין יאמר האומר דראובן דנ"ד אדרבא ביאר דבריו שלא נתרצה במכר שמכרו הרבנים החתומים למעלה זולת שנתרצה בלקיחת המעות בתורת הלואה ונתחייב לפרוע לו שכירות מעותיו ודייק לשונו שכתב אני משעבד כל נכסי הק"ק ככתוב לעיל לפרעון החוב והשכירות הנז"ל ונמצא אדרבא כל בתר איפכא ביטל מעשיהם רק שקיים ההלואה דווקא הא ודאי בורכא חדא דאם לא הסכים עמהם במכר איך יפרע לו שכירות דהוי ריבית קצוצה וחלילא דספי להו איסורא. ותו שכתב ככתוב לעיל לפרעון החוב והשכירו' הנז"ל ואם כונתו לבטל המכר א"כ אינו ככתוב לעיל אבל נר' ודאי שמה שכתוב לפרעון החוב הכונה הוא לפי שבשטר שלמעלה כתוב שמכרו חלקת השדה להאלמנה הנ"ל וגו' ואם באיזה ומן תרצה האלמנה הנז' לחזור ולמכור השדה הנז' מו"מ נתחייבנו בחיוב גו"ש בכח המב"י וגו' לחזור ולקנותו ממנה בדמי המקנה הנז' ושיע' לכל הבאים אחרינו לשב"ק ג"כ וגו' וא"כ זהו שכתב ראו' שגם הוא משעבד נכסי הק"ק לפרעון החוב הנז' ר"ל בכ"ז שתרצה האלמנה הנז' לחזור ולמוכרו על חיוב זה שעבד נכסי הק"ק וגם על השכירות כנז"ל ובהכי א"ש ליישב לשון השטר דלא נסתור דידיה אדידיה. ואין לומר ג"כ דכיון דראובן דנ"ד הוא המוציא הוא המביא והמעות הכל הוא לוקח בידו והוא נותן להם להוצאות א"כ הו"ל כעשאה סימן לעצמו דאם לא היה עושה כן לא היה יכול למצוא מעות הא נמי ליתא. חדא דכ' הרא"ש בתשו' כלל ע' סי' ג' ופ' מור"ם וז"ל ולא אמרינן דמה שנעשה שוכר זה היה כדי שילוה המעות לאמו דבעניין אחר לא היה מלוה כההיא דעשאה סימן לעצמו לא איבד זכותו דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה דל"ד דאמו כאחר דמייא. ועוד דהתם היה חפץ לקנות קרקע זה ולא היה מוכרו אם לא שיעשה סימן אבל בכאן הלואה בעלמא היתה ולא היה לו להודות בשביל זה שהבתים היו של אמו פ"כ. ודכוותא בנ"ד דאפי' אמו כאחר דמייא כ"ש כוללות עה"ק הנז' ולט' הב' נמי בנ"ד אפי' אי כגופו דמי א משום שהיה צריך למעות לא היה לו להודות שהשדה הוא של כוללות הק"ק ולהסכים על המכירה ועוד טעם אחר דל"ד כלל לעשאה סימן דהתם היה חפץ לקנות קרקע אחד הסמוך לקרקע של הערעור משום הכי אמרינן דלא איבד זכותו משא"כ אם הקרקע שיש לו ערעור עליה בעצמה קנאה פשי' דאיבד זכותו דמה ט' יש לו שאם לא היה עושה כן לא היה מוכרה לו הלא יביא עדים ויוציאנה מידו על כרתו ונ"ד להא דמיא ויש להעיר על הרא"ש למה לא נתן ט' זה ואפשר שכלול בתוך כונת דבריו. גם אין לומר דאפשר דראובן לא הסכים על המכר רק עשאה בידו משכונא ופ"ז אמר ששעבד נכסי הק"ק לפרוע לו שכירות המשכונא דגם זה לא מעלה ולא מוריד שהרי מתוך תשו' הרא"ש מתבאר דה"ה אם שכר המערער הקרקע מן המחזיק איבד זכותו ופ' מור"ם שם ועיין כנה"ג סי' קמ"ב הגה"ט אות ב' ואות א' משם הרשד"ם באופן דזה פשוט דחתימה על המכר או על השכירות חדא מילתא היא ואיבד זכותו דאם אין קרק' למוכר או לשוכר כיצד ישכיר קרק' של אחרים.
איברא דעדיין היה מקום לומר דמצי יורש ראובן לומר תלם אחד דוקא הוא דמכר אבי להאלמנה וכמ"ש בש"ס ופ' הטור שם דאי טעין ואמר תלם אחד הוא שעשיתי לו סימן נאמן אף על התל' עצמו יכול לומר חזרתי ולקחתיו ממנו כמבואר שם. אך במעט התבוננות הא ליתא דע"כ לא אמרינן דמצי טעין תלם אחד אלא דוקא בעשאה סימן וחתם עליה בעד כי יאמר זה התלם שבין השדה שאני מערער עליו ובין השדה שמכר פ' הוא שלו ויפה פשה סימן אבל שאר הקרקע הוא שלי אבל בעורר על השדה והוא חתום עליה בעד אין יוכל לומר תנם אחד שהרי קי"ל בטח"מ סי' רי"ט האומר לחבירו שדה פ' אני מוכר לך קנה כולה אפי' היא גדולה הרבה אפי' שלא סיים המצרים כל זמן שאין מצר מפסיק וא"כ כשמכר ראובן לשמעון שדה פ' וחתם המערער איך יאמר על מצר אחר חתמתי והלא המוכר שדה סתם כל השדה במשמע וע"ז חתם העד על מכירת כל השדה והרי הודה שכל השדה היתה של ראובן וא"כ ודאי איבד זכותו לגמרי ול"מ ט' תלם אחד כלל. אך בעשאה סימן והעד חתם בה לא הוזכר שם כל השדה רק ששדה זו הנמכר' היא מצר הסמוכה לשדה של פ' ופ"ז שפיר טעין מה שהודיתי שהיא סמוכה לשדה של פ' ודאי כן הוא אך לאותו התלם דווקא שהוא שלו והשאר הוא שלי ואו הם דברים ברורים ואמיתיים מתוך סוגיית הש"ס ופירש"י והכי דייק הטור והש"ע שלא הזכירו דין זה דתלם אחד אלא בעשאה סימן וא"כ בנ"ד שראובן חתם והסכים על שטר המכירה ובשטר כתוב חלקת השדה הידוע לכו' עה"ק טבריא ת"ו בלתי שום שיור ותנאי הרי נמכר כל השדה ואף שלא הוזכרו האילני זית אפי"ה נמכרו עמו כמבואר בטור וש"ע סי' רט"ו ורי"ו ובס' ב' כתב מר"ן המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא הנחתי לפני במכר זה כלום כדי להסתלק מהדינין והטענות ע"כ ופי' חלקת היא ירושה וכן תרגום כל חלקה הכתוב בתנ"ך תרגם אנקלוס ויהונתן וירושלמי אחסנת ור"ל כל הנחלה שיש לכו' מכרו אותה ותו ליכא ט' תלם אחד כלל ול יעלה על לב איש שמהרימ"ט ז"ל בח"א שי' צ"ג סותר דברינו אה שהרי נ"ד היה בראובן שהוצרך ללוות מעות ומכר ביתו לשמעון ולפי דבריו אומר שהיה לו שטר הטבה שיחזיר לו הבתים ואחר כמה שנים הלך לו ראובן ונתן רשות לקונה ולאשתו שימכרו הבתים ומכרם שמעון לאשתו וגו' אח"כ מת שמעון וגו' ובא ראובן לערער על המכירה וכ' הרב ז"ל בסוף התשובה ומה שטען כיון שקיבל הרשאה ממנו למוכרה לאחרים בטלה מכירתו דהויא הודאה שאין אותה מכיר כלום אין זה כדאי לבטל המכירה דאפי' תימא וכו' ול"ד כלל לעשאה סימן לאחר שזה לא הזכיר שהיא שלו אלא שנתן לו רשות למוכרה ועוד אפי' תימא דדמי לעשאה סימן לאחר אין הוכחה אלא במותר המעות דשמא חלק אחד היה לו בבתים ההם שנתרצה לתת לו מה שישאר ממנה מארבעים אלף לבנים ובהא דאמרינן דאי טעין ואמר תלם אחד עשיתי לך נאמן עכ"ד. הנה נדון הרב דומה קצת לנ"ד ואתי עלה הרב ז"ל מההיא דתלם א' ולכאור' נר' דסותר דברינו הנז"ל לא היא דבנדונו ראובן המוכ' הראשון הוא המערער ושמעון הקונה שהוא המחזיק עתה הוא שקבל הרשאה ומכר לאשתו בכח הרשאתו ונמצא אין נדונו דומה לעורר על השדה והוא חתום עליה בעד משו"ה דימה אותו לעשאה סימן והיינו החלוקה אחרונה שהביא הטור וכן אם המחזיק מכר שדה שאצלה וכ' מיצר שדה פ' של פ' והזכיר המערער איבד המחזיק זכותו פ"ש והיינו דמדמה הרב דשמעון המחזיק שכתב לאשתו בכח הרשאתי מראובן מכרתי לך בית פ' נמצא הודה שעד אותה שעה היתה הבית של ראובן ובטלה מכירה ראשונה וע"ז יפה השיב הרב דכיון דדמי לעשאה סימן שפיר מצי למימר תלם אחד עשיתי לך והיינו דכיון שהיה לו הטבה א"כ יש לו המותר על מעות ההלואה באותה הבית ועל אותו המותר קיבל ממנו הרשאה משא"כ בנ"ד שראובן המערער בעצמו הוא חתם והסכים על המכר בהא לא מצי למימר תלם אחד וגו' כמו שהוכחנו לעיל. ואם יאמר האומר דגם בנ"ד כיון שכתב בכח המב"י נמצא קיבל ההרשאה וירצה לדמותו בצד מה לנדון מהרימ"ט ז"ל היא לא דמלבד דהרשא' ראובן דנ"ד לא קיבלה עתה כדי למכור שדה זו דווקא כי כבר היתה בידו מזה שנים הרשאה כוללת לכל ענייני הק"ק עוד בה דכיון דחו"ר טבריא ת"ו החתומי' למעלה כ' דמכרו חלקת השדה וכולה משמע א"כ גם חתימתו והסכמתו דחתים למטה על כל דברי השטר קאי ול"מ טעין תלם אחד כנז'. ואם עדיין לא הרוה צמאונו המעיין בכ"ז משום דדמי נ"ד בצד מה לנדונו של מהרימ"ט ויאמר דגם בנדון מהרימ"ט הרי השטר הראשון של המכירה הראשונה כתוב בו שמכר לו כל הבית ועכ"ז כ' הרב דמצי טעין תלם אחד ויאמר דה"ה בנ"ד אע"ג דלמעלה כתוב חלק' השדה סתם יאמר ראובן לא חתמתי כ"א על תלם אחד. אי נמי יכול לומר שהמכירה הראשונה שמכרו לראובן יאמר ראובן אני לא קניתי כ"א תלם א' והמותר שיירתי להכוללות ועתה מכרו הם אותו המותר וע"ז חתמתי והסכמתי כי הוא רשאי בשלו להריע שטרו הראשון אף אנן נמי נימא ליה ט' אחרינא דמסתבר טובא ונסביר ג"כ החילוק הראשון שכתבנו דבעורר על השדה ל"מ טעין תלם אחד בשנסביר סברא אמיתית דדוקא בעשאה סימן לאחר שכשיפרש העד את דבריו לומר לא חתמתי אלא על תלם א' אינו מבטל משמעו' עדותו הראשון כלל ואינו מזיק לקונה כלל בפירושו זה כי השדה אשר קנה מהמוכ' המסומן במצריו יעמוד על עומדו ביד הקונה אלא שמה שכתוב שם מצר פ' יאמר תלם א' הוא משא"כ בעורר על השדה והוא תתום עליה בעד שר"ל שבשטר כתוב שראובן מכר לשמעון שדה הידוע לו במקום פ' וחתם עליה לוי בעד ואח"ך כי יבא הלוי לערער על השדה איך יוכל לטעון אני לא חתמתי אלא על תלם אחד שמכר ראובן לשמעון אבל השאר הוא שלו מי יאמין לדבריו כדי להפסיד לקונ' שבמשמעות השטר משמע וגם הדין נותן כן שהמוכר שדה ס' כל השד' נמכר ועתה יבא העד ויאמר לא נמכר כולה לא תלם אחד והשא' הוא שלי זה אין השכל מחייב להאמינו ולאו ק"ו הוא ומה אפי' אם בדבר שאין ממנה הנאה לעד קי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואין יכול לומר תלם א' מכר ראובן לשמעון כיון שמשמעו' השטר שעליו חתם משמע מינה שמכר כל השדה מכ"ש היכא שהעד נוגע בדבר שהוא רוצה להנחת עצמו לומר תלם א' הוא שמכר ראובן לשמעון שע"ז העדתי והשאר הוא שלי שע"ז ודאי שומע אין לו ודבריו מאפס ותוהו נחשבו והי"ט דלא נקיט בש"ם והפוס' הך דינא דתלם א' אלא דוקא בעשאה סימן ולא בעיר על השדה ואע"ג דמי שכתב בשטר מקצת הקרקע מכרתי לך מצי טעין תלם א' וכמ"ש בסי' רי"ט התם שאני שכתוב מקצת ומסייע למוכר לישנא דשטרא משא"כ אם כתוב שדה ס' דכל השדה במשמע כמ"ש אדרבא מסייע לשון השטר לקונה וא"כ עדות העד שאומר תלם א' לא צייתינן ליה לפי שהוא חוזר ומגי' ומזיק לקונה משא"כ בעשאה סימן שאינו מזיק לקונה כלל וגם אין סתירה לטענתו ממשמעות לשון השטר שכתוב בו מצר פ' שדה של פ' דאה"ן אותו התלם הוא של פ' וכנז"ל. ומעתה עפ"ז דוק ותשכח כמה רב המרחק נ"ד מנדון מהרימ"ט דנדון מהרימ"ט ראובן מכר העליה לשמעון במ' אלף לבנים ופתה נתן לו הרשאה לשמעון הנו' הנז' ולאשתו שימכרוה ומכרה לאשת שמעון ומות' המעות כבר נתן לאשת ראובן ועתה בא בטענה ראובן שבמכיר' השנית יש בה איזה ריעותות כמוזכר שם וכ' הרב דעכ"פ הרי המכירה הראשונה קיימת וכ' ע"ז ומה שבא בטענה לבטל המכירה הא' מטעם שקיבל הרשאה ור"ל שבמכירה לאשתו כתב בה בכח הרשאה שקיבלתי מראובן אני מוכרה לאשתי ע"ז כ' הרב דמפני זה לא איבד זכותו דשפיר מצי לטעון שקיבל ממנו הרשאה על המותר על מ' אלף לבנים ודמי לההיא דתלם א' וכו' ור"ל שאם יטעון כן אינו מזיק לקונה שבאמת כבר מכר לו כל הבית ואינו מכחיש מה שכתב לה בשטר לא שאומר מה שהוא כנגד מ' אלף לבנים היה מכור לי ועל המותר שקיבלתי ממנו הרשאה אשתכח דעכ"פ כל הבית נמכרה וגם המותר על מ' אלף לבנים כבר מסר ביד אשת ראובן וגם ראובן מודה הוא שהיה לו בה מ' באופן דטענת שמעון אינה מזקת לקונה וגם לא למוכר ואינו מכחיש דברי השטר ואע"ג דממילא מתקיימת המכיר' הא' ומתבטלת ט' ראובן שרוצה לבטלה מ"מ אינו מבטל המעשה שעשה שמכר הבית ולא מגרע כוחו כלל לא שמאליה מתבטלת ט' ראובן ושפיר מדמי לה הרב ז"ל לעשאה סימן משא"כ בנ"ד דראובן הוא עורר על השדה בשטר אשר בידו מה ידבר ומה יצטדק אם יאמר לא חתמתי אלא על תלם אחד הא אמרי' דלאו כל הימנו להפסיד אותה שהשטר שבידה קול קורא בקול גדול שכל השדה מכרו לה וגם אם יאמר שהשטר שלו הראשון הוא על תלם אחד כנז"ל והמותר מכרו להאלמנה וע"ז חתם גם בזה אין שומעין לו שהרי עכ"פ הוא רוצה לנכות ממכירתה תלם א' ולאו כל כמיניה כנז"ל ואף שבשטר שלה כתוב שאם תרצה האלמנה למכו' השדה מחויבים הק"ק לחזור ולקנותו וא"כ מאי נפק"ל מינה אם השדה גדול או קטן הא ודאי לא מעלה ולא מוריד דמי לא משכחת לה שאין יד הק"ק משגת לחזור ולקנותו ורוצה אשה למוכרו לאחר או להורישו ליורשיה ובשטר שלה כתוב שמכרו לה כל השדה וזה בא לגרוע כוחה הא ודאי לאו כל הימנו כח"ל ובהכי איתנח לן דמהרימ"ט ז"ל מסכים לדינו של הרב מ"א והמבי"ט ז"ל ומהראנ"ח והפמ"א ומהר"י באסאן דבנעשה סרסור על המכר איבד זכותו והוא מדברי הרמ"ה ז"ל ג"כ כמש"ל ולמה הרבנים הנ"ל לא הזכירו ט' זה דתלם אחד אבל האמת כמו שכתבנו דבנדונם המערער על אותה שדה עצמה נעשה סרסור ובעורר על השדה ל"מ ט' תלם כמש"ל ואין אנו צריכים לדחוק עצמינו ולומר דמה שלא הזכירו הרבנים הנ"ל ט' תלם היינו שהמערער לא טען כן בפירוש דהאמת יורה דרכו כמ"ש דל"מ ט' תלם בעורר על השדה עצמה:
העולה מן המחובר דראובן דנ"ד מיום שחתם על המכירה של האלמנה ודאי איבד זכותו ואין לו עוד לא קרקע ולא שכירות וא"כ מלבד שהקרן של כ"ב אלפים דמי קניי' הקרקע נדדו הלכו ולא מצי טענו יורשי ראובן על הכולל שיחזירו לו הכ"ב אלף ויחזור וימכור להם הקרקע כפי התנאי שבשטרו כיון דאין לו קרקע שכבר איבד זכותו מה יחזור וימכור להם דבר שאינו שלו וזה פשוט אין בו ס' כלל עפ"י כל הנז"ל. ולא עוד לא דשפיר טענו הק"ק שיחזרו להם יורשי ראובן כל השטרות שקבלו המה ואביהם מיום כתיבת שטר האלמנה ואילך כי שלא כדין לקחו דבר שאינו שלהם והשבה בעי אלא דצריכא רבא לאפוקי ממונא מיד יורשי ראובן דנ"ד דמצו טענו טענת קי"ל לפטור עצמן מדין השבה והענין דהלא זה הדבר נפתח בגדולים אי אלו המכירות הנהוגות בזמנינו להתיר את הרבית אי דין מכר גמור אית להו או לא וג' סברות נאמרו בזה דעת רב עמרם גאון והמבי"ט ז"ל ורובא דרבוואתא קיימו בשיטתייהו דמכר גמור הוי אף דעשה לו הטבה ולדידהו אם לא רצה הקונה להחזיר המשכון יהי' קרקע או מטלטלי אפי' אם יתנו לו כל אילי נביות שבעולם הדין עמו כיון שהמכר הוא מכר החלטי אלא שנדבה רוחו להיטיב חסדו ועתה הדר ביה והסברא הב' היא מן הקצה אל הקצה והיא דעת מהריק"ש ומהרימ"ט ז"ל סברי מרנן דאלו המכירות בהטבה להתיר הריבית הבל ואין בם מועיל כי איננו מכר החלטי ואיסורא דריבית רביעא עלייהו וכמאן דליתיה למכר כלל דמי והסברא הג' היא ממוצעת בין ב' הקצוות הוא דעת הרב צמח צדק ז"ל ובנו דסברי דלהיתר ריבית הוי מכר גמור אבל לא להחזיק במקחו כאשר כבר אסף וקיבץ כ"ז גדול הדור האחרון גאון עוזינו רב יוסף סיני בס' הבהיר חק"ל ז"ל ביו"ד ח"ב סימן כ"ב כ"ג כ"ד ואילך יעו"ש הדברים בארוכה שבירר הדברי' כשמלה והאריך למעניתו לא הניח פינה וזוית בכל דברי הפוס' ראשונים ואחרונים וזו הלכה העלה דהלכת' כדעת רב עמרם גאון והמבי"ט ודעימייהו דהמכר הוא מכר החלטי גמור ואם לא רצה המוכר להחזירו לית מאן דימחה בידיה והסכים עמו שם הגאון האמיתי נר ישר' מוה"ר כמהרי"ט אלגאזי ז"ל יע"ש גם הרב חק"ל ז"ל באה"ע סי' מ"ה דף צ"ט חזר ושנה ופירש דברים אלו בקיצור דהמכר הוי מכר חלוט וגמור. ורמז לכל מ"ש בחיו"ד ושהסכים עתו מר"ן מהריט"א ז"ל ושמזה אין לזוע ע"ש וא"כ נחזי אנן בנ"ד אילו לא היה בדין זה רק ב' הסברות ההפוכות מן הקצה א הקצה דעת האומרים דהוי מכר גמור ואפילו להחזיק במקח ולעומתם דעת האומרים דלא הוי המכר כלל ואפי' להתיר את הריבית הא ודאי דיורשי ראובן לית להו קי"ל כלל דממ"נ צריכים להחזיר כל השכירות אי הלכה כהאומרים דהוי מכר גמור ואפילו להחזיק במקח ודאי צריכים להחזיר ככל מש"ל דמשעה שחתם על מכר האלמנה איבד זכותו ואין לו קרקע ואם כה יאמר קי"ל כהנך רבוותא דסברי דאין המכר מכר וכיון שכן הדר דיניה כהלואה דעלמא וכבר כתב לעיל דכל הפוס' מוסכמים דבחוב ושעבוד אף דחתם עליה בעד לא איבד זכותו וה"נ כיון דהמכר אינו כלום הו"ל חוב ושעבוד ולא איבד זכותו אי טעין הכי אתו עליה הק"ק ממקום אחר דכיון דהמכר אינו כלום א"כ כל השכירות שלקח ואפי' מיום כתיבת שטרו הוי ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים. אלא דאיכא נפקותא דלדעת הסוברים דהוי מכר גמור איבד ראובן זכותו כל הקרן של כ"ב אלפים וגם יחזיר כל השכירות אך לדעת הסוברים דלא הוי מכר כלל ואתינן עליה בטענ' ריבית לא איבד הקרן לא יחשבו השכירות לקרן ואם יותר בידו שכירות יותר מכ"ב אף חייב להחזיר. באופן דבין למר ובין למר אתבר חילייהו דהיורשים הנ"ל וצריכים להחזיר לכל הפחות השכירות שלקחו מיום מכירת האלמנה:
אכן מאחר דאיכא דעת שלישית הוא הר' צ"ץ ובני ז"ל דלעניין היתר הריבית הוי מכר אבל לא להחזיק במקח נר' דשפיר מצו יורשי ראובן לומר קי"ל כוותייהו דכל מה שלקחנו אנו ואבינו משכירות בדין לקחנו ולא הוי ריבית ומה שחתם אבינו על שטר המכר לא תבר' כיון דמכר גמור לא הוי להחזיק במקח הדר דיניה כחוב ושעבוד דלא איבד זכותו ומה כחינו יפה לאפוקי מיניה ממונא אחר דאית ליה תרי פוס' דמסייעו ליה ואה"ן במה שהק"ק הם מוחזקים בו ודאי אין כח ליורשי ראובן להוציא מידם דיאמרו קי"ל בשופי כדעת רובא דרבוואתא והסכמת הרבנים האיתנים מוסדי ארץ מהרי"ח ומהריט"א הנז"ל דהמכר הוי מכר גמור גם להחזיק במקחו. ומאחר שחתם ראובן כנז' איבד זכותו. אך גם יורשי ראובן נר' דמצו למימר קי"ל כדעת הר' כ"ץ ז"ל ובנו כנז"ל ואין הק"ק יכולים להוציא מידם כנז"ל.
אלא דחזינן להגאון תחק"ל שם בחאה"ע דנדונו שם במעות שהיו מונחי' בכו' איזמיר במכר ושכירות קרקע ע"ש אשה אחת ומתה האשה הנז' בלי זש"ק ויורשי האשה היו טוענים שאין הבעל יורש במעות אלו דהוי ראוי וע"ז כ' הרב דכיון דהני מכירו' מידי פלוגתא לא נפקי אע"ג דהלכתא כדעת רובא דרבוואתא דהוי מכר גמור מ"מ הא איכא דעת הריק"ש והרימ"ט והצ"ץ דלא הוי מכר וא"כ מצו יורשי האשה אם יהיו תפוסים לומר קי"ל דלא הוי מכר והוי ראוי. וכ' הר' ז"ל בד' ק' סו' ע"א וז"ל נר' דלכ"ע לא מצי אמרי קי"ל יורשי האשה ממ"ש מהריק"ו דאי סוגיין דעלמא אזלא כחד מאן דאמר לא מצי המוחזק לומר קי"ל וכ"כ הכנה"ג וגו' וא"כ בנ"ד כיון דכבר קבלנו דעת רוב הפוסקים דמכירות אלו הוי מכר גמור לא מצו היורשים לומר קי"ל דהוי מלוה מה גם דהכרעת האחרונים כחד מ"ד מהני דתו לא מצי אמר קי"ל וכו' והרי הכריעו רבני האחרונים דמכר הוי ולא מלוה. גם מצד אחר י"ל דלא מצו אמרי קי"ל שידוע דכללי הקי"ל נתהוה מחוסר ידיעה בדורות האחרונים שלא היה בידם להכריע במחלוק' הראשונים וכו' ובנ"ד כיון דבכל יום תדיר ולא פסיק מתירים איסור ריבית כדעת הסוברים דהוי מכר גמור הרי היה בידינו להכריע בדבר זה וכל שביד הדיין להכריע לא מצי אמר קי"ל עכ"ד הר' ז"ל. ואין ס' שכונת הר' ז"ל לומר דסוגיין דעלמא אזלא כהפוס' דהוי מכר גמור אפי' להחזיק במקחו כדעת המבי"ט ודעמיה דאל"כ אלא שפשטה ההוראה לעניין היתר הריבית דווקא ולא להחזיק במקח וכדעת הר' צ"ץ ובנו אכתי מצו יורשי האשה לומר קי"ל כוותייהו דכיון דאם ירצה להחזיק במקח לא משגחינן ביה חזר הדין להיות מלוה והו"ל ראוי. אל"ו דסוגיין דעלמא דגם להחזיק במקח הוי מכר גמור והיינו דמסתמיך הר' ז"ל למה שהעלה בחיו"ד שם והסכמת מר"ן מהריט"א ומש"ה כ' דלא מצו יורשי האשה למטען קי"ל. וכן כ' הה' ז"ל בחק"ל ח"מ ח"א סי' נ"ה ד' ס' ע"ב וז"ל שדברי הרב צ"ץ ז"ל בלשון יחיד אני שונה ודעת כל הפוס' שהמכר קיים לעמוד במקחו ע"ש. הנה נתבאר מכל דברי הר' ז"ל דתפס בפשיטות דלא מצי למימר קי"ל כהרב צ"ץ וא"כ יורשי ראובן דנ"ד נמי לא מצו למימר קי"ל כהרב צ"ץ ז"ל וצריך להחזיר כל השכירות שקיבל מיום שנמכר הקרקע הנז' לאלמנה ככל הנז'. ותו איכא ט' אחרינא כמ"ש הר' חק"ל באה"ע שם דע"כ לא איפליגו הני רבוואתא אלא בהטבה שעושה הקונה להחזירה לו בזמן פ' כשיחזיר לו מעותיו אבל הנהוג עתה שמתחייב המוכר לחזור ולקנותה ממנו כ"ע מודו דהוי מכר חלוט שהרי תלוי הדבר ברצון הקונה ובהא ליכא פלוגתא כלל וכן תפס במושלם בדעת החק"ל מוה"ר אג"ן הזה"ר ז"ל בס' הבהיר חוקי חיים סי' כ"ה וע"ש בסי' י"ב ד' כ"ג ע"ג. וכ' שכן כ' בהדייא הכנה"ג בתשו' ע"ש. ואע"ג דהר' חק"ל שם כשכתב דלא מצו למימר קי"ל מהטעמים הנז' לא הזכיר ט' זה דבנדון דידיה נמי היה תלוי ברצון הקונה וזה ט' מרווח יותר מכל הט' שכתב דתו ליכא פלוגתא כדי דלימא קי"ל אפשר משום שהר' כתב זה להתלמד במקום אחד ולא לנ"ד יע"ש. וא"כ בנ"ד נמי שתלו ברצון הקונה תו ליכא פלוגתא ולא מצו יורשי ראובן למטען קי"ל וחייבים להחזיר כל השכירות כנז"ל.
ומצד אחר יראה דלא מצו יורשי ראובן לומר קי"ל שהרי החק"ל שם ביו"ד הכריע בדעת מר"ן הב"י ז"ל בא"ח סי' רמ"ו גבי הפקר בשבת דס"ל דהפקר להתיר האיסור הוי הפקר גמור וזה דלא כהר' צ"ץ ז"ל וכן כ' הט"ז שם באופן הרי לפנינו דהט"ז והחק"ל סברי בדעת מר"ן ז"ל דמכר להתיר הריבית הוי מכר גמור אף להחזיק במקח דלא כהצ"ץ וא"כ כיון דבאתריה דראובן הנז"ל בשאלה קבלו דעת מר"ן ז"ל תו לא מצו יורשיו למימר קי"ל כדעת הצ"ץ היפיך קבלת מר"ן ז"ל ואפי' לפי המונח שהניח מרן מלכא מהריט"א ז"ל להליץ בעד הר' צ"ץ ז"ל דהי"ט דס"ל דהוי מכר לענין התר ריבית ולא להחזיק במקח משום דדמי למכר ע"מ להחזיר ולא יתקיים המכר אלא בקיום החזרה ע"ש והם דברים ראויים אליו עש"ב אפי"ה בנ"ד לא זו הדרך פוטרת את יורשי ראובן דכיון דראובן מדעתו ורצונו החליט את הקרקע להאלמנה הרי קרקע אין לו כדי להחזיר בכדי שיתקיים המכר וממילא כל מה שלקח שכירות הוי ריבית והשבה בעי כנז"ל. באופן דאיכא תלתא טעמי בנ"ד דלא מצו יורשי ראובן לומר קי"ל חדא דהכרעת האחרונים דהכריעו כדעת רובא דרבוואתא דהוי מכר גמור אפי' להחזיק הוייא הכרעה ולא מצי למימר קי"ל דלא כוותייהו. שנית דהא איכא דעת הכנה"ג בתשו' והחק"ל ומהרח"א בס' חוקי חיים דהיכא דתלי התנאי ברצון הקונה ליכא פלוגתא כלל וכ"ע מודו דהמכר קיים אף להחזיק במקחו. שלישית דלדעת החק"ל והט"ז דעת מר"ן דהוי מכר גמור אפי' להחזיק. ונוסף ע"ז דסוגיין דעלמא הכי אזלא וגם דהוי רוב הפוסקים הסוברים כן דהוי מכר גמור אף להחזיק
ומעתה נר' דאף אם המצא ימצא אחר החיפוש איזה סברות היפיך דברי הרבנים הנ"ל אפי"ה נר' דמוציאין מיד המוחזק משום שצריך שיאמר תרי ותלתא קי"ל דהיינו קי"ל כמ"ד דיכול לומר קי"ל אפי' נגד הכרעת האחרוני' וגם קי"ל כמ"ד דאין חילוק בין תלה ההטבה ברצון המוכר לתלה ברצון הקונה ודלא כסרכין תלתא הנז"ל. וגם קי"ל כמאן דמפרש איזה פירוש בדעת מר"ן הב"י או איזה שינויי דחיקי או רויחי לומר שאין דעתו כדעת הסוברים דהוי מכר גמור ודלא כהחק"ל והט"ז דסברי הכי בדעת מר"ן. באופן שאלו השלשה קי"ל צריך שיאמר אותם בהכרח והא בלא הא לא סגי. ואף דפשטה ההוראה דהמוחזק מצי מימר קי"ל לשבעה וגם לשמונה מ"מ בנ"ד דהוי היפיך סוגיין דעלמא כאשר העד העיד בנו החק"ל ז"ל. נר' דלא מצי מימר תלתא קי"ל ודלא כסוגיין דעלמא ובמיעוט פוסקים נגד רובא קמאי ובתראי ועיין חק"ל ח"א ח"מ סי' ק"ן ד' ר"ל ע"ב. בהא סלקינן ובהא נחתינן דודאי יורשי ראובן אין יכולים להוציא מיד הק"ק כלל וזה פשוט דבחד קי"ל הק"ק פטורים ומסייע להו סוגיין דעלמא ורוב הפוס'. ולא עוד אלא דחייבים היורשים הנז' להחזיר להק"ק כל מה שקיבלו שכירות מיום כתיבת שטר האלמנה הנז' ואין פוטר אותם בטענת קי"ל כנז'.
אך כיון דאפוקי ממונא הוא אין אנו מחליטין בזה להלכה ולמעשה עד אשר יסכימו מעלת הרבנים היושבים על כסא ההוראה. ועל פיהם יקום דבר. וצור ישראל יצילנו משגיאות. כיר"א. הצעיר
אברהם אשכנזי ס"ט. אענ"ה ס"ט.
הלכות צואות.