כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
חושן משפט · סימן ה
שאלה הגביר סי' יצחק לורייא יצ"ו שם לדרך פעמיו בשנת העלילה של דמשק לתקפ"ץ והלך להציל עם בנ"י מיד השאטים אותם וכאשר ריחמו מן השמים ועמד ריוח והצלה ליאודים קם הגביר הנז' לשוב לארצו ובעת הנסיעה רצו יחידי דמשק יע"א לשלם לו דבר מה שכר טרחו ועמלו ולהיות כי בו בפרק לא היה להכולל מעות בעין כתבו לו כת"י וחתמו עליו ט"ו אנשים מיחידי דמשק וגביריה שנתחייבו לו חו"ג ומ"ז סך ט"ו אלף גרוש' ובלכתו לנא אמון יע"א בכל שעה שירצה ישלח פוליצא על א' מהט"ו יחידים הנז' מאיזה מהם שירצה ותכף ומיד פרע לו' ישלחו ובא סי' יצחק הנז' לביתו ואחר עבור זמן שלח להם פוליצא ונתנו כתף סוררת ושינה ושילש ולא אבו שמוע עד שהלך בערכאות של גוים והציל מהם כמו תשעה אלפים גרוש' והיה הנשאר לא עלתה בידו להתפרעא מנהון אחר עבור ב' שנים שלח הגביר סי' מרדכי פרחי יצ"ו שהוא א' מיחידי דמשק. סחורה לנוא אמון ליד יאודי אחד וסי' יצחק הנז' תכף כשומעו עשה עיכוב ב"ד אח"ז שלח סי' מרדכי הנז' לערל א' שיקבל הסחורה מהיאודי אמר לו היאודי איני מוסרה בידך כי יש עליה עיכוב מסי' יצחק הנז' הלך אצל סי' יצחק ואמר לו על כמה אלפים אתה מעכב הסחורה הזאת א"ל על ו' אלפים שאני רוצה להתדיין עמו נתן לו הערל כת"י שאם יזכה בדין מידו יבקש הו' אלפים אלו ועתה לשאול הגיע סי' יצחק הנז' שורת הדין להיכן נוטה אם יכול לגבות המעות האלו מסי' מרדכי לבדו או לא:
תשובה שורשן של דברים אלו ומעיין מי נפתוח מן המקדש הם יוצאים מאותה שאמרו בירושלמי פ' שבועת הפקדון וכיחש בעמיתו לכשיצא בדין בשבועה פרט למכחש באחד מהשותפי' וכו' אמ"ר יסא הדא אמרה ב' שלוו מא' אעג"ב דלא כתבין אתראין וערבין זל"ל. אחראין וערבאין זל"ז ולא עבדין כן ועיין בפי' הפ"מ ודברי הירוש' הללו הביאם הרא"ש ז"ל בפ' שבועת הפקדון וז"ל ופי' הרמב"ן וכיחש בעמיתו לכשיצא בדין בשבועה כלומר שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה חייב לשלם ובשבועה זו נפטר ממנו פרט למכחש בא' מן השותפין כגון שבא א' מן השנים שהפקידו אצלו ותבעו והוא כפר בו ונשבע פטור מפני שלא היה חייב ואין רשאי ליתן לא' מהם חצי מן הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהם כדמפרש ואזיל ונמצא שלא היתה הודאתו מחייבתו ליתן לו כלום עד שיבא עמו חבירו הילכך לא נתחייב בשבועתו אמר"י הד"א ב' שלוו מא' אעפ"י שאין כותבין אלא פ' ופ' לוינו מפ' מנה חייב כ"א לשלם הכל. פי' דכי היכי דאמרינן בב' שהפקידו אצל א' שאם בא הא' ליטול את שלו אין שומעין לו ולא יכיל למימר ליה לכ"א ממנו נתחייבת בחלקו אלא יכול לומר לא נתחייבתי אלא לשניכם אף ב' שלוו מא' יכול לומר לשניכם הלויתי ואין א' מהם נפטר מחלקו אלא כ"א חייב לשלם הכל ולא עבדין כן פי' לא נהגו כן לעשות אלא כולן כותבין אחראין וערבאין זל"ז לשופרא דשטרא וכו' ור' אלפס הביא הך דר"י בקוצר ור"ח ז"ל פ' כן וכו' והר' אפרים היה דוחה הירושלמי משום דבגמר' דידן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין וכו' ולאו דחייה היא וכו' והראב"ד פי' הירושלמי הד"א מדקאמר פרט למכחש בא' מן השותפים דהו"ל כפירת דברים שהרי חבירו יכול לתבוע את הכל אשתכח דכי היכי דב' שהלוהו א' מהם יכול לתבוע כל החוב ה"ן ב' שלוו ונמצא א' מהן פורע את הכל ואינו מחוור לי שאין הירושלמי מתפרש לו יפה וכו' ועוד דודאי אם א' מהם יכול לתבוע הכל כיון שקדם זה ותבע נפטר הלה משניהם בשבועה וכו' כ"ז מדברי הרמב"ן ז"ל וכן כ' ראבי"ה אלא שכ' שנתחייב הא' בכל מדין ערב ולא יגבה מן הא' הכל אלא א"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו אבל לפי דברי הרמב"ן יגבה ממי שירצה וכ"ן הלכה למעשה עכ"ד:
אשר מתבאר יפה מדברי הראשונים כמלאכים הנז"ל דב' שלוו בשטר א' אעפ"י שכתוב אנו פ' ופ' לוינו מפ' מנה ולא כתבו שהן ערבאין ואחראין זל"ז אפי"ה נעשו אחראין וערבאין זל"ז וזה דעת כל הראשונים הנז"ל ה"ה הרי"ף ור"ח והרמב"ן והראב"ד וראבי"ה והרא"ש כולם פה א' שוים לטובה ופסקו להלכה הך דינא דירושלמי הנז' ויותר מהמה להקת הפוס' הראשונים הכי סברי מרנן כמו שיתבאר להלן בע"ה ובס"ד.. וכמעט לא נמצא חולק ע"ז זולתי הר' אפרים ז"ל וכבר דחו דבריו מהלכה הרא"ש והר"ן ע"ש. וא"כ דכותה בנ"ד שראובן הנז"ל בידו כת"י דחתימי עלה ט"ו אנשים נכבדי דמשק יע"א שהם חייבים לו חו"ג ומ"ז הסך ט"ו אלפים הנז' וראובן הנז' תפס מנכסי שמעון שהוא א' מן החתומים בכ"י הנז' שפיר הוה מצינן למימר דידו עה"ע ומה שגבה גבה מכיון דנעשו ערבאין ואחראין זל"ז וממי שירצה מהם יגבה וכדברי כל הראשונים הנז"ל. אלא דאחר ההשקפה נראה דאי מהא לא שמיה מתייה דע"כ לא הסכימו כל הראשונים הנז"ל פה א' לאשר ולקיים הך דינא דירושלמי אלא למגבי מחד מנייהו מדין ערב וכי היכי דקייל"ן גבי ערב דאין נפרעים מן הערב תחי' אלא א"כ הלך אחר הלוה ולא מצא ממה לפרוע דכוותה ה"ן אם לא ימצא ליפרע מהא' גובה מהב' אבל אם יש לב' נכסים ורוצה ליפרע מהא' הדבר במחלוקת הוא שנוי כמו שנבאר בע"ה ובנ"ד דאנשי דמשק הנז"ל שלי"ת שלמים הם בגופם ובממונם ואמודים בנכסיהם כידוע א"כ ראובן הנז"ל שבא לגבות כל חובו משמעון לבדו באנו למחלוקת הראשונים ז"ל דהנה אמת נכון הדבר שהרא"ש כ' בדעת הרמב"ן דממי שירצה יגבה ואפי' יש נכסים לאחר והוא ז"ל ר"ל הרא"ש דעתו כן להלכה ולמעשה מ"מ אנכי הרואה דרובא דרבוואתא קיימי בשי' ראבי"ה דלא יגבה מן הא' אלא א"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו ועיקר תי' זה ביארו הר"ן ז"ל בפ' שבועת הפקדון אחר שהביא דברי הירושלמי כ' ואיכא למידק דהא בפ' המפקיד תנן המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או נאבדו שילם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל לנפקד וכו' ואבעיא לן עלה שילם מחצה מהו מי מקנה ליה פלגא דכפילא או לא ובתר הכי אבעיא לן שותפין ששאלו ושילם א' מהן מהו כלומר את"ל דכששילם מחצה לא מקני ליה כפילא מפני שלא שילם כל מה שנתחייב בו הכא ששילם כל מה שהיה חיוב עליו מאי. ומשמע מיהא דשנים שלוו אין כ"א חייב אלא במחצה דאם איתא דחייב בכל מאי קמבעייא ליה היינו בעיא גופא דשילם מחצה ואיכא למימר דאעג"ב דמדינא כל חד וחד מחייב בכוליה אפי"ה איכא למימר דמקני ליה כפילא הכא טפי מבשל' מחצה דאומדן דעתא הוא שהרי פרע כל מה שחייב לפרוע משלו דההוא פלגא אחרינא אם פרעו משל חבירו חוזר וגובהו ויש לתרץ עוד ולומר דב' שלוו מא' או שהפקיד א' אצלם אין א' מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחי' אלא גבי מכ"א פלגא דרמי עליה ומשו"ה אבעיא לן כיון דשילם כל מאי דרמי עליה כדין ב"ח מקני ליה כפילא או דלמא וכו' והיינו דתנייא בתוספתא וכו' ע"ש שהביא ראיות לחי' הב':
אלא דאנוכי הרואה דמ"ש הרא"ש בשם הרמב"ן דאף שיש נכסים לא' גובה מן הא' הר' המגיד ק בפ"ג מה' מלוה ה' ט' הביא בשם הרמב"ן בהפך שכ' ז"ל וכ' הרמב"ן בפ' המפקיד יש לפרש ולומר ב' שלוו מא' או שהפקיד א' אצלם אין א' מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחי' וגובה מכ"א החצי שהוא מוטל עליו וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב"ן ז"ל נראין כן עכ"ל והביא ראיה לזה וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ד הרי שה"ה כ' בדעת הרמב"ן הפך דברי הרא"ש אלא שדברי ה"ה מגומגמין קצת שכ' וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והוא מביא דברי הרמב"ן עצמו בפ' המפקיד. ובחפשי למען דפת שורש דברי הרמב"ן אלו מצאתי להרמב"ן בלקוטות בחי' שבועות ושם הובאו כמעט כל דברי הרא"ש אות באות וכמ"ש הרא"ש כ"ו רובו מדברי הרמב"ן זולת זה ראיתי מיותר שכ' שם ויש מי שהורה דערבין הוו ולא יתבע ערב תחי' אלא לכ"א יתבע חלקו וכבר כתבתיה בפ' המפקיד ע"כ. ובחפשי בש"מ לב"ק ד' ל"ד ע"ב מהש"ס מצאתי שהביא משם הרמב"ן עלה דההיא דשילם ולא רצה לישבע וכו' ק"ל מההיא דאמרי' בגמר' דבני מערבא וכיחש בעמיתו וכו' הכל כמו שהיק' הר"ן ז"ל ותי' וז"ל ואיכא למימר דהכא אפי' שלא שילם אלא החצי שעליו מקני ליה כפילא וכו' הכל כמו שכתב הר"ן בתי' א' ובסו"ד כ' ויש לפרש וכו' הרמב"ן עכ"ד ולדעתי אין ס' שדברי הרמב"ן שהביא הר' המגיד ויש לפרש ולומר ב' שלוו מא' וכו' הם סיום דברי הרמב"ן שהביא הר' בשי' מקובצת והיינו ממש כמ"ש הר"ן ב' התי' לקו' זאת והביא ראיה לתי' ב' ומ"ש ה"ה בתוך דברי הרמב"ן וכן נר' מדברי הרמב"ן לפ"ד צ"ל הרמב"ם וכן הוא האמת שכן נר' מדברי הרמב"ם וכמ"ש הב"י בסי' ע"ז ושכ"כ בעל התרומות משם הרמב"ן שכ' כן בדעת הרמב"ם ע"ש.
באופן דמצינו ראינו להרמב"ן עצמו הפך ממה שכתב הרא"ש שכן נר' דעת הרמב"ן ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שהרא"ש ראה דברי הרמב"ן בשבועות שכ' ויש מי שהורה דערבין הוו ולא יתבע ערב תחי' וכבר כתבתיה בפ' המפקיד מדברים אלו דן הרא"ש ז"ל בדעת הרמב"ן דיש מי שפירש כן וליה לא ס"ל ואמטו"ל לא נשא ונתן בס' זו כאן שהוא שורשן של דברים כיון דליה לא ס"ל הכי זה הבין הרא"ש בדעת הרמב"ן ז"ל אמנם בהיגלות נגלות דברי הרמב"ן ז"ל אלו שהביא הר' בש"מ וסיום דבריו שהביא הה"מ כנז"ל התבאר יפה שדעת הרמב"ן כלפי לייא ואדרבא קאי בשיטת ראבי"ה דכל שיש נכסים לאחר אינו גובה מחבירו אלא דינו כדין ערב ממש והסכים דעת הרמב"ם ז"ל לזה. ושו"ר בדרישה בסי' ע"ז שכ' מדכתב הרא"ש אבל מדברי הרמב"ן נר' ולא כ' והרמב"ן כ' וכו' משמע בהדייא שלא מצא בהרמב"ן בפי' כן אלא שמשיטת לשונו הבין כן וכ"כ הר' תורת חסד סי' קס"ה ד' ק"ו ע"ד וכ' שכן כ' הר' ג"ת.
אלא דבעיקר קו' הראשונים הנ"ל שנתקשו להך דינא דירוש' מההיא דשילם ולא רצה לישבע דבעי הש"ס שם שותפין ששאלו ושילם א' מהם מהו לע"ד כקוף לפני הענקים אמינא דאמאי לא מפרשי ליה להש"ס באופן זה הפך פי' רש"י ובעיית הש"ס כך שותפין ששאלו ואחר שנגנב תבעום הבעלים לב"ד ושילם א' מהם ר"ל שילם א' מהם הכל ממש כדינא דירושלמי דב' שלוו נעשו ערבאים זל"ז ומי שירצה משניהם גובה וע"ז הגבו לו ב"ד הכל מא' מהם והכי דייק סו' הש"ס מדלא קאמר שילם א' מהם מחצה ופי' בעיית הש"ס כך הוא מי אמרינן דכיון דשילם הכל קנה כל הכפל או דילמא דאפ"ה לא קנה אלא חצי הכפל דהנה עיקר הקנאת שמקנים הבעלים לשומר הכפל הוא משעת הקנאת הבהמה לשומר לשמור וכמ"ש שם בש"ס ע"א נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמיני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו דאי לאו הכי מי יימר דמיגנבה ואין אדם מקנה דשלב"ל ופי' רש"י מי יימר דמגנבה דליקני ליה כפל בשעת מסירה דע"כ משעת מסירה בעי אקנויי שמשכה ממנו ע"מ כן וכו' ע"ש וא"כ זה שמסר בהמה זו לב' שותפין הא ודאי לאו כ"ע דינא גמירי שיכול לגבות אותה לכשתגנב מא' מהם כמ"ש בירושלמי אלא הוא סבר מעיקרא שאם תגנב יפרע משניהם גם יחד ולשניהם הקנה הכפל בשפת מסירה וכ"א קנה חצי כפל בשעת משיכת הבהמה ועתה שהלכו לב"ד ותצא דינא שיפרע מא' מהם לא קנה אלא חצי הכפל דאידך פלגא מעיקרא הקנוהו הבעלי' לב' לכל א' מחצה אם יפרע חלקו ואחר שלא פרע ולא זכה ישאר לבעלים וזהו כונ' בעיית הש"ס מי אמרינן דכיון ששילם הכל ליקני ליה כוליה כפילא דאמדינן דעת הבעלים דמעיקרא אקנו כפל לכל מי שישלם כל המעות וזה ששילם הכל קנה הכל או דילמא מעיקרא כי אקנו הבעלים הכפל לב' גם יחד הקנה לכ"א חצי ועתה זה ששילם הכל אפי"ה לא יקח כי אם חצי כפל דמעיקרא לא אקנו ליה אלא חצי וזה נר' לפע"ד פי' נכון בבעיית הש"ס ואדרבא אתייא שפיר פו' דידן כפום סוגיין דירושלמי הנז"ל ולא ידעתי למה הראשונים זיע"א לא ניחא להו לפרש כן פי' הסוגייא אם לא שנאמר שלא רצו להשמט מפי' רש"י ז"ל ורצו ליישב הסו' לפי דעתו ז"ל.
ואיך שיהיה גם הר' ב"י כ' בסי' ע"ה שהבעה"ת כ' ששאלו את פי הרמב"ן ז"ל בזה והורה כס' ראבי"ה וכ' שכן נר' דעת הרמב"ם ע"ש הפך מ"ש הרא"ש משם הרמב"ן. גם בעל העיטור שהביא הטור שם קאי כדעת ראבי"ה וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל והנמק"י והמרדכי וס' אגודה ובעה"ת שהביאם הב"י שם כולהו הני רבוואתא סברי מרנן כדעת ראבי"ה דאינו גובה מהא' אלא מדין ערב והיינו דווקא בשאין נכסים לחבירו ע"ש ועיין בתשו' מימוניות ס' משפטים סי' ס"ב תשו' מהר"ם ז"ל והיא תשובת מהר"ם שהביא הב"י משם המרדכי והובאה ג"כ בחי' אנשי שם ר"פ שבועת הפקדון כן דעתו כדעת כל הני רבוואתא ובדעת הרמב"ם ז"ל נתחבטו בו הפוסקים ומבוכה גדולה נפלה ביניהם דהנה הטור כ' ז"ל א' שהלוה לב' יכול לגבות מא' מהם הכל וכ' בעל העיטור דווקא שאינו מוצא לגבות מהב' אבל אם מוצא לגבות מב' גובה מכ"א וא' חלקו אבל הרמב"ם כ' ב' שלוו בשטר א' או שלקחו מקח א' וכן ב' שותפי' שלוה א' מהן או שלקח בשותפו יפרע ממי שירצה ואם לא יש לא' כדי החוב חוזר ותובע מן הב' השאר ע"כ אלמא אעג"ב שלכ"א יש כדי החוב יכול לגבות מא' מהם כל החוב אם ירצה שהרי כ' ואם לא היה לא' כל החוב חוזר ותובע את הב' וכן הוא מסקנא א"א הרא"ש עכ"ד. וכ' עליו הב"י אין גרסת ספרינו בדברי הרמב"ם כמ"ש רבינו דאנן ה"ג וכו'. וכתב מהר"י קולון ז"ל שבדק כמה ספרי הרמב"ם ולא מצא כגרסת רבינו ואין לפרש דסו' רבינו דמ"ש הרמב"ם ולא היה לא' וכו' דקאי גם לדין הראשון דשנים שלוו וכו' דב' שערבו היינו ט' שכיון שהמלוה אחד הערבות אינו חל לחצאין או יתחייב כ"א בכל או לא יתחייב כלל אפי' דמי חלקו שהרי הם לא נתחייבו מחמת שום דבר שלקחו ממנו שנא' לכ"א נתן או הפקיד חלקו אלא ללוה הלוה הכל והערבים לבטחון כעין משכון ואין השעבוד חל לחצאין אבל ב' שלוו בשטר א' י"ל שכ"א נעשה לוה בחצי המעות וערב בעבור החצי של חבירו וכו' וכן כ' הריק"ו בתשו' הנז' וכ"כ הר' נמק"י בשם הרשב"א בהמפקיד שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרק ומילי דסברא נינהו וא"כ נוסחא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם אל"ו הרמב"ם כדעת בהע"ט וראבי"ה וכו' ולענין הלכה כיון דכל הני רבוואתא והרמב"ם בכללם מסכימים לדעת בעל העיטור הכי נקטינן עכ"ד. הרי מבואר דדעת כל הפוס' והרמב"ם מכללן סברי כדעת ראבי"ה גם בדעת הרמב"ן שכ' הרא"ש שסובר דלא כראבי"ה רבו הפוס' הראשונים האברים בדעתו איפכא א"כ נן שפין ומאן רקיע לעשות מעשה היפיך דבריהם ז"ל.
האמנם אנוכי הרואה להנמק"י ז"ל עצמו שנדפס מחדש בס' בית הבחירה שנר' מדבריו שגם הוא סובר בדעת הרמב"ם כס' הטור ז"ל דממי שירצה יגבה וקודם צריך להעתיק דבר' הנמק"י בפ' המפקיד כדי לבא אל תוכן דבריו בחי' לשבועו' וז"ל בט' המפקיד שאל מן השותפין וכו' אעג"ב דבירושלמי שאמרנו משמע דחוב א' הוא וכו' מ"מ אין כ"א חייב בחלק חבירו אלא מדין ערב וכו' ואיכא דמוכחי הכי מן התוספתא דבתרא דתניא המלוה את חבירו ע"י ב' ערבים לא יפרע מאחד מהם ואם אמר פ"מ שאפרע ממי שארצה יפרע ממי שירצה ופי' ז"ל לא יפרע מא' מהם תחי' אלא כשהוא בא לגבות מהם יפרע מזה מחצה ומזה מחצה אין לו גובה מן הב' והרי ב' ערבים הללו הרי הם לענין ערבותם כשנים שלוו מא' ואפי"ה אמרינן דבזמן שיש נכסים לשניהם אינו גובה אלא מזה מחצה ומזה מחצה אלמא דבשנים שלוו מא' נמי בכה"ג דיינינן אבל הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן פי' התוספתא שהוא ז"ל כ' בשני ערבים שנפרע מאיזה שירצה (וכן פי' התוספתא הרדב"ז חדשות סי' תקמ"ו לדעת הרמב"ם ע"ש ועיין מהר"ש יונה בביאורו על הטור סי' קל"ב מה שיישב עוד בדעת הר"ם) ונ"ל שאם הר' ז"ל מקבל התוספתא הוא מפרש לה בין הלוה והערבין כלומר לא יפרע מא' מהן תחי' אלא מן הלוה תחי' ואם אמר וכו' לא יפרע תחי' מהם ולא מן הלוה כלל אם ירצה ולא קאי ממי שירצה אשני ערבים והרשב"א ז"ל כ' שדין הר' יפה משום דלא דמו ב' ערבים לחוב א' שהם כמו משכון א' וכו' עש"ב.
ואילו הר' ז"ל בחי' לשבועות הב"א לשון הירושלמי וכ' וז"ל והרי"ף פ' כר"י דאעג"ב דלא כתבין אחראין וערבאין זל"ז אחראין וערבאין זל"ז הם. וכ"כ הרמב"ם ז"ל במלוה את חבירו ע"י ב' ערבים שנפרע מא' מהם שירצה הכל ומיהו יש הרבה מן המפרשים ז"ל שכתבו דשנים שלוו מא' או שהפקיד א' אצלם אין א' מהם חייב לפרוע הכל אלא מדים ערב שאם אין נכים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב אלא גבי מכל חד וחד פלגא דרמייא עליה והביאו ראיה לזה מתוספתא דמציעא וכו' ועוד ראיה מתוספתא דב"ב דתנייא התם המלוה את חבירו ע"י ב' ערבים לא יפרע מא' מהם תמי' כו'.
והנה דבריו אלו שכ' אחר מה שכתב וכן פ' הרי"ף כר"י כ' וכן כ' הרמב"ם במלוה את חבירו ע"י ב' ערבים וכו' צריכים ביאור דאם הנמק"י ז"ל סו' בדעת הרמב"ם דב' שלוו לא נתחייבו אלא מדין ערב כדעת העיטור וראבי"ה וכמ"ש הב"י משם הריק"ו וא"כ מוכרחין לומר כחי' הרשב"א שהביא הנמק"י והביאו הב"י דשנייא ב' ערבין מב' שלוו דב' ערבין הם על מלוה א' ואינה לחצאין לא כן בב' שלוו שכ"א לוה מחצה לעצמו ועל חלק חבירו נפשה ערב א"כ מהו זה שכתב הנמק"י כאן אחר שכתב שהרי"ף פ' כר"י דנפשו ערבין זל"ז כ' וכ"כ הרמב"ם בשנים שערבו והלא גבה טורא בנייהו דב' שערבו גובה מאיזה מהם ירצה וב' שלוו אינם אלא כדין ערבים וכשיש לא' אינו גובה מחבירו. ועוד דאי דעת הנמק"י בדעת הרמב"ם כדעת הב"י מהו זה שכ' אחר זה ומיהו יש הרבה מן המפרשים כו' והלא גם הרמב"ם מכללן ולמה חלק לנו את השוין אל"ו מוכרחין אנו לפרש בכונ' הנמק"י ז"ל דס"ל בדעת הרי"ף ז"ל דמ"ש אחראין וערבאין ול"ז ר"ל דמאיזה שירצה יגבה וע"ז כ' דגם הרמב"ם ז"ל דעתו כן בב' שערבו וכונתו כמ"ש בפ' המפקיד דב' שערבו דומה ממש לב' שלוו והרמב"ם ז"ל מפרש לה להתוספת' כמו שפי' הוא עצמו שם דמיירי לגבי הלוה והערבין ולעולם דבערבין גופייהו שוין הן דמאיזה מהם שירצה יגבה. ומעתה גם ב' שלוו הדין כן דמאיזה שירצה יגבה דאין חי' בין ב' שלוו לב' שערבו וזהו שכ' כחן הנמק"י וכ"כ הרמב"ם במלוה את חבירו פ"י ב' ערבים שנפרע מאיזה מהם שירצה הכל וממילא יודה גם בב' שלוו שהדין כן כדעת הרי"ף כיון דאין לחלק ביניהם ואח"ז כ' ומיהו יש מן המפרשים וכו' דס"ל דאינם אלא מדין ערב וכו' ומביאים ראיה מן התוס' דבתרא והיינו שמפרשים אותה בערבין עצמם וכמ"ש הנמק"י בפ' המפקיד בתחילה ופירשו הם וכו' זה נלע"ד ברור פי' דברי הנמק"י אלו. ובאופן אחר לא יכולתי ליישבה. ומעתה מה שהכריח מרן הב"י דאין לפרש דמ"ש הרמב"ם בדין ב' שערבו ואם לא היה לא' וכו' דקאי גם לדין הראשון דב' שלוו היינו ט' וכו' כמ"ש הרשב"א וכו' הנה הנמק"י ז"ל לא סבר לה מר האי חילוקא בדעת הרמב"ם אלא ס"ל דשוין הם ב' שלוו כב' שערבו ממש ומ"ש הרמב"ם בב' שערבו ולא היה לא' וכו' קאי גם אשנים שלוו ונמצא שפיר מצינן למימר הכי בדברי הרמב"ם ז"ל. ומעתה נמצא דאין אנו מוכרחין לומר דס' מוטעה נזדמן לו לרבינו הטור דשפיר מצינו למימר שהבין בדעת הרמב"ם כמו שהבין הנמק"י ז"ל ולא יתכן לומר שגם הנמק"י ז"ל ס' מוטעה נזדמן לו שהרי הנמק"י לא כ' כדברי הטור אלא כ' שכ"כ הרמב"ם בדין ב' שערבו ומינה לב' שלוו ג"כ מכיון דאין שום חי' בניהם וכמש"ל. ונמצא מצאנו לו חבר והטור ז"ל הוא ניהו הנמק"י ז"ל שהוא סי' בדעת הרמב"ם כן. ואשכחנא נמי שגם בדעת הרי"ף ז"ל שהביא לשון הירושלמי סתם הבין שכונתו לפסוק שמאיזה מהם שירצה יגבה. ונמצא בידינו ב' המלכים האדירים הרי"ף והרמב"ם קיימי בסי' זו והיא שי' נכונה בדעת הרמב"ם ולא ס' מוטעה. וא"כ חזר הדין לאשר ולקיים דברי הטור ונמצאו בידינו הרי"ף והרמב"ם והטור בשי' חדא והנמק"י אינו מן המנין כיון שלא הכריע בין דעת הרי"ף והרמב"ם לדעת היש מפרשים ולא נתברר לנו דעתו ז"ל.
והכי חזינא להב"ח והפרישה ז"ל שפי' בכונ' הטור כמו שהבין בעה"ת בדברי הרמב"ם שבגירסתינו דמ"ש בסו"ד יגבה מאיזה שירצה קאי אתרווייהו אב' לווין ואב' ערבין אלא שאח"ך שאל את פי הרמב"ן ואמר לו שאין פשט דברי הרמב"ם מורין כן נקוט מיהא ובהשקפה ראשונה הבין בעה"ת בדברי הרמב"ם דאתרווייהו קאי וא"כ גם רבינו בעה"ט הבין כן ע"ש אלא שמ"ש בדרישה בב' חצאי לבנה דהך תוספתא דב' שערבו צ"ע לדעת הרמב"ם אשתמיט מיניה דברי הנמק"י שהבאתי למעלה שיישב הברייתא לדעת הרמב"ם ז"ל. וגדולה מזו מצאתי ראיתי לרבינו הנאסף הגב"י אות ה' כ' ז"ל וליבי אומר לי שמ"ש בפסקי הרא"ש אבל לדעת הרמב"ן יגבה ממי שירצה. הרמב"ם במס' גרסינן והיה גורס בדברי הרמב"ם בגירסת רבינו בעל הטורים או אעפ"י שהיה גורס כגרסתינו היה מפרשם כפי' בעה"ת וכו' עש"ב וכ"כ הר' פמ"א ז"ל ח"א סי' קי"א.
ושוב האיר ה' את עיני ומצאתי דאתה לידי תשובת התשב"ץ בח"א סי' קפ"א ז"ל אלא שיש לדקדק חיובו של השותף האחר לענין הלכה מאיזה צד הוא אם מצד שליחות או מצד ערבות שלפי הנראה מדברי רש"י בפ' המפקיד נר' שכ' שותפין ששאלו אין על א' חיוב כ"א בחצי ולכאורה נר' קשיא מהא דאמרינן בגמרא דמערבאי בהא מילתא ותי' הרמב"ן דלא קשייא מידי בודאי חיובא דשותף ב' ליתיה אלא מתורת ערבות וכל כמה דמשכח נכסי לשותפיה אחרינא לית עליה חיובא אלא על פלגא דמטי ליה ובהא איירי בפ' המפקיד אבל ודאי אי לא מצי לאפרועי האחר חוזר על שותף ב' כדין ערב וכדמוכח האי ירושלמי ואף לדבריו ז"ל לא נפק"ל מידי לענין מעשה בנדון הזה שכיון שאין הא' במקום שיכול לתובעו יכול לתבוע חובו מאחין הקטן וכ"ש שלדברי הרמב"ם בפ' הנז/ בכל ב' ערבים יכול לתבוע לחי שירצה תחי' ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל חולק עליו בזה בחי' בפ' המפקיד הרא"ש ז"ל הסכים עם הרמב"ם שיכול לתבוע לכ"א מהם אעפ"י שיש לכ"א כדי החוב פכ"ד. ותשו' זו רמזה בו הרשב"ש בתשו' רכ"ח רמזה ה"ר מטה שמעון ז"ל נמצינו למדין שב' שותפין שלוה א' מהם אפי' בסתם כ"א מתחייב בכל מחצה בתורת מלוה ומחצה בתורת פרבות וכו' וכן היא דעת הרמב"ן אלא שדעתו הוא בזה שאם יש נכסים לראובן שלא יתבע שמעון תחילה ואין כן דעת הרמב"ם אלא שיפרע ממי שירצה תחילה וכן היא ס' הרא"ש וכן נר' שהיא ס' א"א ז"ל בתשו' עכ"ל.
הנך רואה בעיניך דגם רבינו התשב"ץ ז"ל ס' לה מר בדעת הרמב"ם כדעת הטור והנמק"י דמאיזה מהם שירצו יגבה וגם לכשנדקדק בדבריו נמצא ראיה לדעת הר' הכנה"ג והפמ"א שכ' להגיה בדברי הרא"ש הרמב"ם במ"ם וצ"ל אבל מדברי הרמב"ם יראה דחמי שירצה יגבה שהרי כ' התשב"ץ ואעפ"י שהרמב"ן החולק ע"ז בחי' בפ' המפקיד הרא"ש הסכים עם הרמב"ם ואם היה להתשב"ץ כגירסתינו בהרא"ש אדרבה הרח"ש הסכים עם הרמב"ן אל"ו ברור ופשוט דהתשב"ץ היה גורס בדברי הרא"ש ז"ל הרמב"ם במס' וא"כ מעתה נמצינו למדים דהרא"ש והנמק"י והטור והתשב"ץ כולם פה א' סברי בדעת הרמב"ם דממי שירצה יגבה וכך הסכימו הרא"ש והטור וכן הוא דפת רבינו ישעיה הביאו מהריק"ו ז"ל בסי' רפ"ג וא"כ שפיר מצינן למימר דהאף אמנם דרבינו הב"י ז"ל פ' להלכה כדעת בעל הפיטור וראביי"ה וכן פ' בס' הקצר מ"מ מרגלא בפומייהו דרבנן פוסקים ראשוני' ואחרונים לומר דאילו היה רואה פ' דברי פ' ופ' שקדמוהו היה חוזר בו וא"כ אף אנן נמי נימא דאילו מר"ן הב"י ז"ל היה רואה דברי הנמק"י והתשב"ץ שהבינו בדעת הרמב"ם כדעת הטור וגם דמפורש בדברי התשב"ץ שהרא"ש ג"כ הבין כן בדעת הרמב"ם וגם כי הנמק"י כ' שדעת הרי"ף כן נמצא ג' עמודי ההוראה אשר דרכו של מר"ן ז"ל בכל המקומות לסמוך ב' ידיו עליהם ולפסוק הלכה כמותן קיימי בשיטה א' ה"ה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ג' ס' דממי שירצה יגבה וא"כ פשיטא דעליהן יש לסמוך ולמיעבד עובדא כוותייהו ומצורף לזה דעת רבינו ישעיה ז"ל שהביא מהריק"ו ז"ל דגם הוא סובר דממי שירצה יגבה ואין לגו אלא דפת הרמב"ן והרשב"א שכ' בדעת הרמב"ם שדעתו כדעת בעה"ט וכנגדן יש לנו הרא"ש והנמק"י והטור והתשב"ץ הבינו בדעת הרמב"ם בהפך פשיטא דאליהן שומעים.
ומה גם דהרא"ש בתשו' כלל ע"ג סי' י"ב ויו"ד וכלל פ"ד סי' יו"ד שהביא הב"י כאן כ' וכן ראיתי רבותי דנין שגובה מא' מהם כל החוב אפי' יש נכסים לב' הרי דגם רבותיו של הרא"ש כך דנו ומ"ש הכנה"ג פ"ז משם בגד"ת וז"ל אבל בכלל זה סי' ו' כ' איפכא ע"כ כבר הב"י בסי' זה ס' ח' ט' נרגש מתשו' הרא"ש והביא משם ס' חזה התנופה חי' פ"ז אמת שהר' ב"י כ' שלא נתקרר דעתו בחי' זה מ"מ הר' כנה"ג הגב"י ס"ק ל"ד כ' חי' נכון ושהרש"ך ומהראנ"ח חי' כמה חי' בזה עש"ב.
ואתה תחזה שכ' בפי' כרבותיו דנו כן בככל הנז' סי' יוד' וי"ג וא"כ עפ"י כל האחור היה נר' דתפיסת ראובן מנכסי שמעון שרירא וקיימת ויכול לגבות כל הסך הס' שנשארו חייבים לו נכבדי דמשק יצ"ו משמעון לבדו ומצורף לזה שראיתי להר' קמ"ר בח"ב בתשו' סי' א' שכתב ז"ל ובהיותי בה ראיתי למר"ן הב"י כדעת בהע"ט וסיעתו מטעם דרובא דרבוואתא ס"ל הכי ולפי ט' זה נר' דאפי' אם המלוה הוא מוחזק שתפיס ועומד ממון א' מהם לא מהני תפיסתו כל שיש לו נכסים לחבירו אמנם לפי ט' הקי"ל נר' דמהני תפיסתו ולפ"ז יש לגמגם קצת במ"ש מר"ן אחר שהביא תשו' הרמב"ן לבה"ת וכו' וכן נראה דעת מהריק"ו וכו' שהרי אין זיווגם שה דהרמב"ן מדינא הוא דס"ל הכי ומהרי"ק הוא מט' הממפ"ה כמבואר מדבריו וכ"כ הכנה"ג אות ח' יע"ש אלא שנסתפקתי דאפשר לצדד ולומר דע"כ לא אמרו אלא שלא יתבע לערב תחי' אבל אם מוחזק מהלוה ממעות הערב אין מוציאין מידו ויש כדמיון ראיה וכו' וכעת אין לי פנאי לעמוד ע"ז פכ"ד. הנה הר' ז"ל עלה בדעתו דעת דעת עליון לומר דאף מ"ש בעה"ט וראבי"ה דכשיש לא' נכסים אין גובה הכל מן הב' היינו דווקא בדלא תפיס אבל אי תפיס לא מפקינן מניה וכ"כ הר' כרם שלמה ח"מ סי' מ"א הביא דבריו הר' פרי האדמה ח"ג ד' נ"ז פ"ב וא"כ גם מ"ש מר"ן בס' הקצר אבל אם יש לו נכסים לא יתבע ערב תחי' נוכל לומר לפי דברי הר' דמודה ואזיל דאי תפיס לא מפקינן מיניה ודכוותא בנ"ד שראובן תפס מנכסי שמעון אף לדידן דקבלנו הוראות מר"ן ז"ל אלימא תפיסתו וגובה כל החוב משמעון.
אלא דכד דייקי שפיר כ"ז אינו מפלה ארוכה ומרפא לראובן דהנה מ"ש אנן בעניותן דאילו היה רואה מר"ן ז"ל דברי הנמק"י והתשב"ץ היה פוסק כהרא"ש זה אינו הכרח גמור דאכתי איכא למימר דאפי' היה רואה דבריהם לא הוה חייש להו אחרי שהרמב"ן והרשב"א כ' בהפר בדעת הרמב"ם להם שומעין והם היו בקיאין בדברי הרמב"ם יותר כידוע.
גם מה שכתבתי אנא זעירי דהנמק"י הבין בדעת הרי"ף דקאי בשיטת הרא"ש דחמי שירצה יגבה. גם בזה אנוכי הרואה דלא פלט מחולשא שהרי מהר"ם ז"ל כנר' שהבין בדעת הרי"ף בהפך שכן ראיתי להר' פמ"א בח"א סי' קי"א שהביא תשו' מהר"ם בק"ק סי' קמ"ו שהביא. לשון הירושלמי ואח"ך כתב ובתשו' לרב אלפס מצאתי שלוה חן הא' בשטר והעני א' מהם מי שנמצא בידו פורע הכל וציין שם הר' פמ"א תשו' מהר"ם עוד בסי' ק"י וכ' הר' פמ"א דמשמע דדווקא העני וכ' עוד דכיון דדעת הרי"ף כן ראוי לפסוק כן הלכה עש"ב וכ"כ בח"ב סי' י"ב וסי' ק"ג עש"ב ועין תשו' הרי"ף סי' רס"ב ציין אותה הר' מט"שבהגב"י אות ב' שהבין בדעת הרי"ף דקאי בשי' ראביי"ה. גם מה שהביא הרא"ש שרבותיו הודו כם כבר תמה עליו מהרימ"ט בח"מ סי' ק"ו דהרי מהר"מ ז"ל איהו ניהו רבו של הרא"ש ופ' כדעת בהע"ט וראביי"ה ומה שנדחק ליישב מהרימ"ט כבר דחה דבריו הר' פמ"א בח"א סי' ק"א ע"ש באופן דאין מכל מ"ש בעניותין הכרח גמור לאשר ולקיים תפיסת ראובן הט'. גם מ"ש דהרא"ם ובנו ריב"ה ס"ל בדעת הרמב"ם דממי שירצה יגבה גם זה אינו הכרח דהרא"ש ובנו כח א' הם לדעת הר' ב"י. גם מדברי הר' קמ"ר הס"ל מלבד כי הר' ז"ל פסוקי מספק"ל ולא החליט המאמר לאפס פנאי עוד בה כי מי יודע דשעא השאלה של הר' ז"ל היתב לבני טורקיאה התופסים דגל הקי"ל ומהני תפיסה לגבייהו. והר' ז"ל לא אמרו אלא לדעת הראשונים ז"ל בהע"ט וראביי"ה דאפשר דכונתם דלא יתבע ערב אי לא תפיס אבל אי תפיס לא מפקינן אבל בפ' מר"ן גם הר' ז"ל מודה דאף אי תפיס מפקינן מיניה דלא שמענו ולא ראינו מי שיאמר כן אחרי פ' מר"ן דאי תפיס לא מפקינן מיניה ואדרבא איפכא חזינן דמוציאין מן המוחזק עפ"י פ' מר"ן לדידן שקבלנו הוראו'. וא"כ לדידן שקבלנו הוראות מר"ן ז"ל אף דתפיס לא מהני ליה מידי כיון שאין הדבר ברור ואים ולאו ורפ"א בידן.
אשע"כ ניהדר אנפין לבקש מנוח אשר ישב לנו אולי יעלה לפוס דינא לזכות לראובן הט'. ואע"ן ואומר כי עדין מקום יש בראש לזכות לראובן דהנה זה ידוע ומפורסם כי בני העיר הם כשותפין לכל דבריהם וכמבואר בפ' חזקת ד' מ"ג עלה דההיא דשותפין מעידין זע"ז ופריך אמאי נוגעין בעדותן הן ואוקמוה בדסליק נפשיה והדר פריך וכי סליק נפשיה מאי הוי והתנייא בני העיר שנגנב. ס"ת שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה הפיר ופרשב"ם ראיה עדים שראו שגנבו או שמעידין שזהו ס"ת שלהם דכולן שותפין ונוגעין בעדותן וכ"כ הרא"ש בתשו' הביאה הטור בנו ז"ל בח"מ סי' קכ"ח ז"ל ראובן תבע מנה משמעון ואומר אמת היה לך בידי אבל אני רוצה לתופסו בשביל שמשכנו אותי בשביל המם. ואני איני פורע מס בכאן והקהל חייבים לפרוע לי ואתה מפורעי המס ואני רוצה לגבות ממה שיש לך בידי הדין עמו כיון שמשכנו אותו בשביל מס הקהל אם הוא תופס בממון של א' מהקהל יתפסנו בחובו כי אינו מחוייב לגבות עפ"י הפנקס מכל א' וא' כי הם שותפין לפרוע חובו והם אחראין זל"ז ע"כ.
ומעתה הך דנ"ד לא דמי לב' שלוו שהם כ"א לעצמו נפרד אלא דמי לב' שותפים שלוו לצורך השותפות שהרי כת"י זה שנתנו אנשי דמשק ביד ראובן הנה הוא בא בשכרו אשר טרח ויגע ושם לדרך פעמיו להציל קהל דמשק מיד השאטים אותם אשר שכנה דומה נפשם וכפסע בינם ובין המות לתקפ"ץ ולהיות כי באותה שעה לא היו מיושבים בדעתם לעשות עריכה כמנהג ולתת לו הט"ו אלף הנז"ל זאת עשו שכתבו לו זה הכת"י חתום מהט"ו יחידים פני העדה הי"ו הם העומדים על הפקודים לפקח ולהשגיח בכל ענייני העיר באשר ה' איתם וחננם עושר וכבוד וא"כ נמצא שהאנשים האלה שלמים לוו סך זה מראובן לצורך העיר והם ממש כשותפים שלוו לצורך השותפות וחזינא למהריק"ו ז"ל בשורש ק"ך שכ' דפשיטא דכשלוו שניהם ביחד לצורך השותפות דלא שייך למימר ביה שיהיה הא' ערב לחבירו דמאי אולמיה דהאי מהאי שיהיה הא' ערב בשביל חבירו והלא יד ב' שוה בה דבשלמא ב' שלא היו שותפין ולוו ב' ביחד ורוצים לחלק המעות שייך למימר בהן שהא' נעשה ערב לחבירו אבל לא בכה"ג עכ"ל המתבאר מדברי הר' אלו דב' שלוו כא' לצורך השותפות לא דמי לב' שלוו דא' נעשה ערב על חצי חלק חבירו אלא כ"א חייב בכל וממי שירצה מהם המלוה יגבה הכל דכוותא בנ"ד שהט"ו יחידים הנז"ל לוו לצורך שותפות העיר ונתבאר דבר זה יותר מפי כתבם של רבני דמשק יצ"ו אשר שלחו מתם דוכרן סהדותא איך לשעבר עשו מעמד והעריכו הט"ו אלף גרו"ש הנז"ל כפי העריכה על כל הקהל והאריכו רבני דמשק יצ"ו בדברים כאלו וכונתם לפטור את שמעון מתפיסת ראובן באומרם שזה הענין תלוי בעריכה ועל הקהל רמייא לא על שמעון לבדו ואני אומר כי באו לתקן את שמעון ונמצא תקנתו קלקלתו דאדרבא לפי דבריהם אלו שפיר גובה ראובן הכל משמעון דהוו כב' שלוו לצורך השותפות ולדעת מהרי"ק הנז' ממי שירצה יגבה.
האמנם עדין מקום יש לבע"ד לחלוק ולומר דלא היא וס' מהרי"ק הנז' הא מחו לה אמוחא תרי אשלי רברבי ה"ה מר"ן ז"ל ביתה יוסף ומהרש"ך ז"ל ח"ב סי' ר"י הביאו הכנה"ג הגב"י אות י"ד וכעת מהרש"ך איננו בידי וז"ל הב"י אחר שהביא דברי מהרי"ק כ' ואין דבריו נראין דלא לשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי ועוד דלישנא דירושלמי דמניה ילפינן כל האי דינא פרט לא' מהשותפין נקט ולישנא דב' שלוו לא משתמע שחולקין המעות ומה שטען דמאי אולמיה דהאי מהאי לא חש לקימחיה דאטו אנן מי מחלימינן להאי מהאי הא לכל חד מנייהו אמרינן דהוי כאילו נטל חצי המעות לעצמו ויצא ערב בעד החצי שנטל חבירו עכ"ד
ונמצא לפי דברי הב"י שוין הם ב' שלוו עם ב' שותפין שליו ואין בניהם הפרש אפי', כמלא נימא אלא שאני עבדו אחרי התאבקי תחת כפות רגליו לא זכיתי לירד לסוף דעתו ז"ל שדחה דברי מהרי"ק ז"ל בב' ידים ולפ"ד אין דחיות אלו מספיקות לדחות דברי הגאון מהריק"ו אחהמ"ר דמ"ש דלישנא דירושלמי דמניה ילפינן כל הך דינא א' מהשותפים קאמר אחהמ"ר לא ירדתי לסוף דעתו דהך שותפים דקאמר הירושלמי הם ב' שנתנו פקדון דהכי יליף לה מוכיחש בעמיתו דגבי שבועת הפיקדון והכי פי' הרא"ש והר"ן בפ' שבועות הפקדון עש"ב:
וכתב עוד הר' ב"י ז"ל ובתר הכי מפרש לה להברייתא ב' שהפקידו כא' ובא א' ליטול את שלו אין שומעין לו האי אין כמו אי כלומר אם היה דין ששומעין לו יעשה ככופר על חלקו של זה וכו' ע"ש וא"כ מה דמות יערוך שותפים דפקדון לב' שותפין שלוו ביחד להתעסק ולהרויח דלכל חד וחד מטי ליק הנאה מכל המעות וכיון דלכל חד מטי ליה הנאה מכל המעות אמטו"ל כ' הריק"ו ז"ל דממי שירצה יגבה גם מה שתמה עוד הב"י על מ"ש הריק"ו דמאי אולמיה דהאי מהאי כ' עליו מר"ן ז"ל לא חש לקימחיה דאטו אנן מי מחלימינן וכו' לא זכיתי להבין דברי קדשו דכונת הריק"ו ז"ל ברורה דאם נאמר דכ"א נעשה על החצי ערב ועל החצי מלוה א"כ נאמר דהא' נעשה על החצי מלוה וחבירו לא יהיה על חצי זה מלוה אלא ערב דווקא וכן בחצי האחר שלקח חבירו הוא נעשה מלוה והאחר לא נעשה מלוה כ"א ערב דווקא וע"ז כ' הר' דמאי אולמיה דחד מחבריה עד שנעשה זה ערב וזה מלוה הלא יד ב' שוה בו וכ"א נעשה מלוה על הכל ומאיזה שירצה יגבה באופן דדברי מר"ן ז"ל בזה הם תמוהים וכבר ראיתי למהרימ"ט צ"ל בח"מ סי' ק"ו עמד על דברי מר"ן הללו ותמה עליהם ככל הנז"ל וכתב על דברי מהריק"ו שקמחו סולת נקייה עש"ב גם הר' תורת חסד בסי' קס"ז תמה כן על הב"י אלא שאח"ך כתב שכפי מ"ש בעה"ת בשם הרמב"ן והר"ן בפ' שבועת העדות נר' שאין מחלקים בין ב' שלוו לב' שותפים שהרי הביאו ראיה לב' שלוו מההיא דפ' השואל שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם הרי דגם לדעת הרמב"ן והר"ן שוין הם שותפין לב' שלוו ודלא כמהרי"ק וכ"כ מהרימ"ט ז"ל שם אך ראיתי להגאון באורים ותומים שיישב קו' זו בטוב ט' ודעת ודבר ה' בפיהו אמת שהביא דברי הרשב"א שהביא הר' בא"ז פ' המפקיד שכ' דההיא דשותפים ששאלו מיירי שכ"א משתמש בה לעצמו אלא דכיון דלהשתמש בה שאלו הוי כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה וכו' וא"כ סרה מהר קו' הרבנים הנ"ל דאף ההיא דשותפים ששאלו דמי לב' שלוו שכ"א משתמש לעצמו אבל בשותפין שלוו שניהם לצורך השותפות דינו של מהרי"ק קיים דנעשו ערבים קבלנים דמאי אולמיה דהאי מהאי ע"ש וכעין זה כ' הר' עדות ביעקב סי' ן'. ואיך שיהיה מהרימ"ט ז"ל שם והמבי"ט ח"א סי' קע"ז הסכימו לדעת מהרי"ק והרש"ך ז"ל ותורת חסד הסכימו לדעת הב"י ועיין בש"ך ס"ק ב' ומהריק"ש בהגהותיו כ' ז"ל יש מי שכתב שדין זה דווקא בשנים דעלמא שלוו או לקחו יחד ולא היו שותפין אבל אם היו שותפין כ"א חייב בכל הממון כיון שהוא לצורך שותפותם ולא שייך ביה שיהיה ערב על החצי כיון שמשתמש בכל דלא אמרי' דהוי ערב לא בשנים שאינם שותפים ורוצים לחלוק מה שלוו או מה שלקחו ומה שהיק' עליו המחבר בארוך י"ל דכיון דמשתמש בכל למה לא יהיה כקבלן לפחו' ויגבה המלוה ממי שירצה כ"ש דאיכא טובא מרבוואתא דס"ל אפי' בשנים דעלמא שלוו דגובה ממי שירצה ע"כ.
הנה נתבאר שדעתו כדעת המבי"ט ומהרי"ט להלכה כדברי מהריק"ו ועיין תשו' בעי חיי ח"א סי' מ"ט הביא דברי מהריק"ו וכ' ז"ל ואעג"ב שהר' בב"י כתב שאין דבריו נראים לו מצאנו ראינו למהר"ם מטראני ח"א סי' קע"ז ומורי הר' ח"מ סי' ק"ו הסכימו לדברי מהריק"ו ומורי הר' כתב שקמחו סולת נקיה וא"כ הו"ל הר' יחיד לגבי רבים ולית הלכתא כותיה וכיון שזכינו לדין שהעיקר כדברי מהריק"ו אמור מעתה דבנדון שלנו הדין עם החכם המלמד שהרי הקהל הם שותפין זע"ז לכל הוצאותיו וכיון שהם שותפים שלוו לצורך השותפות יכול להתפרע ממי שירצה כדברי הגאון מהריק"ו ע"כ ושוב כ' בהגה"ה שבס' כנה"ג כתב שגם הרש"ך קאי בדעת הב"י וא"כ הו"ל תרי ומצו הקהל למימר קי"ל וכו' ע"ש.
ומעתה אף אנן בדידן בנדון זה שראובן מוחזק שפיר מצי למימר קי"ל כמהריק"ו והמבי"ט והרימ"ט ומהריק"ש ז"ל דסברי דבשותפים שלוו לצורך השותפות דממי שירצה יגבה מאחר שראובן הנז' מוחזק ועומד בממונו של שמעון ואף דמר"ן הב"י ז"ל דחה ס' מהריק"ו ואנן בדידן בני ערביסטאן ומצרים כבר קבלנו הוראותיו ואין לנטות ממנו ימין ושמאל מ"מ אמינא דבנ"ד אכתי מצי ראובן לזכות מט' קי"ל דהנה אנוכי הרואה דמר"ן ז"ל בס' הקצר לא הזכיר מזה כלל שהרי כ' שנים שלוו כא' או שלקחו מקח א' שניהם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו ואם אין נכסים לא' מהם גובה מחבירו הכל אבל אם יש לחבירו לא יתבע ערב תחי' וגובה מכ"א החצי שהוא מוטל עליו וכו' ואח"ך כתב שותפין שלוה א' מהם לצורך השותפות וכו' שהוא דין שותף א' שלוה לצורך השותפות והוא מחלוקת הרמב"ן והרא"ש שהביא הטור אח"ז והכריע הב"י כדעת הרמב"ן ודלא כהרא"ש ואילו דין זה דב' שותפי' שלוו ב' ביחד לצורך השותפות לא הזכירו כלל והול"ל הכי ב' שלוו או שלקחו מקח א' ואפי' הם שותפים שלקחו לצורך השותפות הרי הם ערבים וכו' ואם אין נכסים לא' מהם גובה מחבירו הכל וכו' ומדסתם הב"י ולא הזכיר מזה כלום נוכל לומר שאף שבב"י תמה על מהריק"ו ודחה דבריו מ"מ כשחיבר ס' הקצר ראה הוא ז"ל שאין בדחיות אלו כדאי לדחות דברי מהריק"ו לגמרי כמ"ש מהרימ"ט ובעל תורת חסד וע"כ סתם הדברים ולא העלה על דל שפתיו דין זה כלל וחזר בו ממה שדחה דברי מהריק"ו וכיון שכן דל מהכא ס' מר"ן ז"ל שקיבלנו הוראותיו ושפיר מצי ראובן הנז' למימר קי"ל כמוהריק"ו והמבי"ט ודעימיה ולזכות במה שבידו האף אמנם דחזיתיה להר' יד מלאכי בכללי הש"ע ד' רצ"ב ע"ג שהביא משם הכנה"ג והי"א דדרכו של מר"ן להשמיט כמה דינים בס' הקצר אף שהביאם בב"י ולאו חזרה היא מ"מ כבר הביא שם משם הר' ידי אליהו סי' קמ"ו והר' זרע אברהם ח"ב סי' י"ג ד' קכ"ה ע"ב והר' מ"מ בשניות ד' פ"ו ע"ד והר' הלכה למשה ח"א ד' צ"ט ע"ד וח"ב ד' ט"ו ע"א והר' מנחת כהן בח"א ס' התערובות כ' כן בפי' שכתבו דדין שפ' מר"ן בב"י והשמיטו בס' הקצר הוי חזרה שחזר בו. ועיין ברכ"י א"ח סי' ש"ב הביא דברי הר' יד אהרן שכ' דכמה דינים השמיטן בס' הקצר והם הלכה וכ' עליו הר' ברכ"י ז"ל אנכי הרואה דמרגלא בפומייהו דרבנן בתראי דמדלא הביאו בש"ע שמעינן דלא ס"ל להלכה וכמה עניינים הדברים מוכיחים דהשמיטם בכונה דלא ברירא ליה מילתא לפסוק הלכה למעשה בש"ע ואח"ך הביא תשו' מהר"ש הלוי כ"י דס"ל הכי ושהר' גבריאל אספראנסה חלק עליו וכ' הר' ברכ"י על דברי ההג"א שהוא חי' גדול והלב מהסם הרבה לומר דסמיך אב"י ומה זו סמיכה בדינים ההם טפי מכל הדינים שכתבם בש"ע וכעת לא מצאתי כלל ברור בזה ע"ש ועיין בס' יוסף אומץ ד' מ"ד ע"א נטה קצת לדעת ההג"א ע"ש הביאו הר' נשמת כל חי ח"ב ד' ן' ע"א וא"כ גם ראובן וה מצי למימר קי"ל כהרבנים הנז"ל דמדהשמיט מר"ן דין זה בס' הקצר או שחור בו וראה שאין כח בדחיותיו לדחות דברי הריק"ו או שאפי' שהיק' עליו לא מפני זה נדחו דבריו מהלכה כידוע שאין לסתור דברי שום פוסק מכח קו' ואפי' שבב"י כ' ואין דבריו נראין לו שוב בס' הקצר לא רצה לסמוך ע"ז ואף דהרבה מהרבנים הנז"ל כ' זה בדרך שמא מ"מ הא איכא תרי מנייהו הר' ידי אליהו והר' מהר"ש הלוי אמרוה בפשיטות ומצי לומר קי"ל כבי תרי עיין יד מלאכי כללי ש"ע סי' ז' וכיון דסמי מכאן ס' מר"ן ז"ל שפיר אמרינן קי"ל כמהרי"ק והמבי"ט ודעימיה דממי שירצה יגבה וזוכה ראובן במה שבידו:
שבתי אני ואראה דכל מ"ש בנ"ד אינו אלא לרווחא דמילתא כי אפי' שנאמר דנ"ד לא דמי אלא לב' שלוו דנעשו ערבים זל"ז ודווקא כשאין נכסים לא' הוא שיפרע מחבירו אפי"ה בנ"ד ראובן הנז' ידו עה"ע ותפיסתו תפיסא מעלייא ואפי' יבואו כל רוחות שבעולם אין מזיזין אותו ממקומו ומן השמים זיכו לו זכיה מעלייא והענין אחרי ששמעתי שזה ב' וג' שנים שראובן הנז' שלח כמה פעמים לדמשק להט"ו יחידים החתומים בכת"י הנז' שיקיימו מצות פריעה הט"ו אלף הנז' ולא שמעו ולא היטו את אזנם. וגם ע"י עש"ג שלח ולא אבו שמוע כמבואר בשאלה עד שאחר כמה אלפים טרחות ויגיעות וע"י הקונסוליס פרעו מה שפרעו והיה הנשאר עדין לא ניתנה פריעה וא"כ לו יהיה אלא שנחשוב לאלו החתומים כב' שלוו ממש וכפי הסכמת מר"ן הב"י ז"ל אפי"ה כיון דאין לאל ידו של ראובן לגבות מהם שפיר מצי למגבי הכל משמעון שהרי בדין ערב עצמו כ' הטור בסי' קכ"ט ס' י"א ז"ל ואם אין הלוה לפנינו צריך להודיעו אם הוא קרוב כדי שיוכל שליח לילך ולבא תוך ל' יום ואם לא יתן אז יתבע לערב ואם הוא במדה"י שא"א להודיעו ואין לו כאן נכסים או אם הוא גברא אלמא דלא ציית דינא אז יתבע הערב ואח"ך יחזור הערב על הלוה ויוציא ממנו או ינדוהו עד שיפרע לו מה שפרע בשבילו ע"כ וכ' הב"י כ"כ הרא"ש דאם הוא גברא אלמא דלא ציית דינא יתבע הערב תחי' וזה לשון הרמב"ם בפ' כ"ה ממלוה היה הלוה אלם ואין ב"ד יכולים להוציא מידו או שלא בא לדין ה"ז יפרע מן הערב תחי' ואח"ך יעשה הערב דין עם הלוה וכ' הר' המגיד שדין היה הלוה אלם הוא בהסכמה מרוב הראשונים והאחרונים אעפ"י שיש חולקים הרשב"א כ' יש מן הראשונים שכ' שאם הלוה סרבן והוא גברא אלמא שזה נפרע מן הערב אבל בשם הגאונים ראיתי שאינו חייב לעולם עד שיעמוד הלוה בב"ד וישבע שאין לו ונראין דבריהם עכ"ל ובעה"ת כ' שדעת הראב"ד כדעת הרשב"א אך הרמ"ה נוטה לדעת הרמב"ם וכן דעת רבינו יעקב עכ"ל הב"י נמצא דעת הרמב"ם והרח"ש והרמ"ה דכשהלוה גברא אלמא יפרע מן הערב והה"מ כ' שלזה הסכימו הראשונים והאחרונים אעפ"י שיש חולקים וכן פ' מר"ן בס' הקצר ס' יו"ד וכ' מור"ם שכן עיקר אעפ"י שיש חולקין ע"ש בס' בדק הבית כ' הביאו הכנה"ג הגב"י אות ל"ה ולענין הלכה נקיטינן כהרמב"ם דסוגיין דעלמא כוותיה בד"מ ועוד שרוב הראשונים והאחרונים סוברים כמותו וא"כ בנ"ד דעדיפא מינה דראובן מוחזק בנכסי שמעון אפי' אם נאמר דנ"ד דמי לב' שלוו עכ"פ לו יהיה דיתחייב שמעון בכל מדין ערב הרי בערב גופיה קיל"ן דאם הלוה גברא אלמא יפרע מן הערב תחי' ה"ן כיון שיחידי דמשק יצ"ו לא אבו שמוע ופנו אל ראובן עורף ולא פנים פשיטא ופשיטא דגובה ראובן הכל מנכסי שמעון באין או"ד:
וגדולה מזו כ' הר' הכנה"ג בסי' ע"ז הגב"י אות י"ב משם מהר"ש ן' וילסיד בתשו' כ"י דאפי' דבדין ערב הוא מחלוקת בין הפוס' בב' שלוו כ"ע מודו דאם הא גברא אלמא יתפרע מן הב' הכל וכ"כ עוד משם מהר"י באסן בתשו' כ"י וכ' דהכל תלוי לפי ראות ב"ד דאם נראה להם שהוא גברא אלמא אינו צריך לתבוע ללוה כלל לא מתחי' יגבה מן הערב ע"כ ובתשו' ח"מ ח"ב סי' ל"ג הדברים ק"ו בנ"ד שכבר תבע אותם כמה פעמים וגם ע"י עש"ג. אף כי ק' הדבר לשמוע על אנשים יראים ושלמים כיחידי וגבירי דמשק יצ"ו דברי אלו ואפשר איזה טענות היה להם שלדעתם היו פטורי' מליתן. מ"מ אנו אין לנו לא השאלה המוצגת לפנינו אם כנים הדברים ככל מ"ש בשאלה פשיטא דגובה משמעון בשופי ולדעתי לא ימצא חולק על דבר זה כלל לרוב פשיטותו ולזה הסכים הר' נחב"כ סי' י"ג והסכים עמו הר' מהר"י עייאש שם בסי' י"ד.
ואל תשיבני דאכתי ארוכה לא עלתה לראובן מכל הדברים הנאמרי' באמת לעיל דע"כ לא אמרינן דב' שלוו בשטר א' דלכל הפחות נעשו ערבים זל"ז אלא דווקא במלוה בשטר לא במלוה ע"פ ואפשר דבמלוה ע"פ מתוך שיכול לומר פרעתי או תנאי היה בינינו וכיוצא לא יהיו ערבים זל"ז כיון דגריע כוחו של מלוה ע"פ וא"כ בנ"ד נמי דליכא שטר אלא כת"י הכת"י יש לו דין מלוה ע"פ כמבואר בסי' ס"ט וא"כ גם בדין זה שלפנינו לא יהיו ערבים זל"ז לזאת אומר דהרי מר"ן ז"ל סגר עלינו המדבר' שכ' בדין ב' שלוו בסי' ע"ז ז"ל ודע דבדינים אלו לא שנא לן בין אם לוו בשטר ללוו ע"פ שהרי בירושלמי ב' שלוו סתם אמרו ומ"ש הרמב"ם ב' שלוו בשטר ל"ד אלא אורחא דמילתא נקט ותדע שהרי כ' או שלקחו מקח אחד ומשמע דאפי' שלא בשטר דסתם מקח אינו בשטר עכ"ד. איברא דהר' ש"ך פקפק בראיות מר"ן ז"ל אלו וכ' דאין מדברי הירושלמי הוכחה דהרי אמרו בירושלמי אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין וכו' הרי דיש שטר באמצע והאריך קצת וכ' עוד דמתשו' הרשב"א סי' אלף פ"ב משמע דדווקא שטר וז"ל מסתברא שב' שלוו לא' שיכול האחד לתבוע כל החוב דכל שהלוו בשטר א' כשותפין נינהו דאי לא למה הלוו בשטר א' ותדע דהא ב' שלוו בשטר א' דנין אותם כערבין זל"ז ומן הטעם הזה דאי לא למה לוו בשטר א' וכו' ודוחק לומר דגם הרשב"א לאו דווקא נקט בשטר אלא עיקר כונתו הוא שלוו כאחד וכו'
ואנכי חזון הרבתי להר' קמ"ר ח"ב בתשו' ריש סי' א' שכ' על דברי הש"ך וז"ל והראיה שרביא הש"ך מתשו' הרשב"א יש לדחותה דהתם איירי בשלוו בשטר א' ופי' שפ' לקח מנה ופ' לקח מנה וכה"ג ס"ל להרשב"א דדווקא בשטר א' הוא דהוו ערבין כנראה מהט' שכ' הרשב"א דאי לא למה לוה בשטר א' ועפי"ז אפשר דמ"ש הרמב"ם ב' שלוו בשטר א' כונתו לומר דכל שלוו בשטר א' אעפ"י שכתבו אנו פ' ופ' לוינו כ"א מנה ולא עירבו וכתבו לוינו מאתיים אפ"ה הוו ערבין אבל כשלוו בע"פ ודאי צריך שיאמרו לוינו מאתים שיהיו נראה שהלוו יחד הא לאו הכי פשיטא דלא הוו ערבאין ולפי"ז פליגי הרמב"ם והרשב"א עם הרמב"ן והרא"ש כמו שיע"ש עכ"ד.
ואני עבדו אחר נשיקת הרצפה לא זכיתי לירד לסוף דעתו דעת עליון חדא דאפושי פלוגתא כל כמה דאפשר לן לא מפשינן והר' ז"ל רוצה לחלוק לנו את השוין בדין מחודש וחוץ מזה דאעיקרא דדינא דין זה מקור מוצאו בירושלמי הוא מההיא דוכיחש בעמיתו שדרשו לכשיצא בדין בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין ומינה למד ר"י ואמר הדא אמרה ב' שלוו אע"ג דלא כתבין וכו' אחראין וערבאין הם וא"כ לפי דברי הר' ז"ל דכל דהלואה היתה בשטר א' אף שכ' פ' מנה ופ' מנה אפי"ה הם אחראין ק' דמהיכן ילפי' דין זה אי מההיא דוכיחש בעמיתו אין הנדון דומה לראיה דשנייא ההיא דשניהם ביחד נתנו הפקדון לנפקד ולא שזה אמר לו תשמור לי אלו החמשים זוז וזה אמר לו תשמור לי החמשים זוז אלו שאם אמרו כן מה קשר ושייכות יש לא' עם חבירו היאמן כי יסופר שפועל ההבאה שמביאים אותו ביחד יחשב זה לשיתוף עד שנאמר שאינו רשאי ליתן לא' עד שיבא חבירו זה אין הדעת סובלו ואפי' שלפי דעת הר' ז"ל גם בב' שלוו בשטר א' נפרדים כגון שכ' פ' מנה ופ' מנה אפי"ה נעשו ערבים היינו ט' משום שפועל השטר שהוא א' משוי להו שותפי' אבל במכחיש בא' מן השותפין דליכא שטר אלא בע"פ איזה פועל יעשה אותם שותפי' אם לא שתאמר שב' באו לנפקד ואמרו לו תשמור לנו פקדון זה דהוו שותפין ממש בנתינה וכיון שכן גם כשלמד ר"י מדין זה לב' שלוו היינו למד דומייא דמלמד מה להלן ב' ביחד בסתמא אמרו לנפקד תשמור לנו זה ולא אמר לו כל א' תשמור לי חצי פקדון זה אף הכא נמי גבי ב' שלוו איירי ששניהם לקחו הממון ביחד בסתמא ולא פי' זה החצי וזה החצי אלא דהרשב"א ז"ל ס' דאפי"ה שלקחו ביחד סתמא אפי"ה לא נעשו ערבים אלא בשטר דעיקר פועל ההלואה עושה אותו השטר אבל כשלקחו כ"א מנה וכתבו בשטר אנו פ' ופ' לוינו כ"א מנה מה יועיל היותם בשטר א' כיון שהם מפרשים שההלואות נפרדות ואדרבא קול ושוברו עמו יוצא מגופו של שטר שהם כותבין שכ"א לוה מנה לבדו ומדוע יהיו ערבין וממקום שהביא ר"י ראיה לדין זה לא איירי אלא בב' שהפקידו ביחד בסתם וכמש"ל דאל"כ איזה פועל ישתף אותם דאי אפשר לומר דגם ההיא דמכחש בב' שותפין איירי בכה"ג שזה אמר תשמור לי אלו החמשים זוז וזה אמר תשמור לי אלו החמשים זוז ועשו שניהם שטר א' ונאמר גם בזה דפועל השטר משוי להו שותפין זה לא יתכן בעולם דמוכרח אתה לומר דההיא דמכחש בשותפין איירי כשהפקידו בלא שטר דהא בתר הכי קאמר בירושלמי פרט למכחש בעדים ובשטר וא"כ מוכרח שהפקידו בע"פ וא"כ מוכרח ג"כ אתה לומר שהפקידו סתם ב' ביחד ולא שזה אמר תשמור לי חמשים וזה אמר תשמור לי חמשים וכיון שכן גם הדין שלמד ר"י מזה איירי בכה"ג ב' שלוו סתם ולא פי' זה חמשים וזה חמשים ולפי פי' הר' ז"ל בדברי הרשב"א והרמב"ם ק' דמאין למדו דין זה דפועל השטר ישוה אותם שותפין אף שפועל ההלואה היתה נפרדת והלא מהירושלמי לא מוכח אלא דווקא פועל ההלואה ולע"ד זהו עיקר כוחו של רבינו הב"י ז"ל דכיון דמהך ירושלמי למדנו דהעיקר הוא פועל ההלואה מה לי מלוה ע"פ ומה לי מלוה בשטר אבל הרשב"א ז"ל סובר דתרתי בעינן פועל ההלואה עם פועל השטר ואף דממקום שבאנו ממכחש באחד מהשותפין ליכא אלא פועל הנתינה בסתם וליכא שטר מ"מ שנייא פקדון ממלוה דפקדון אלים כוחיה אפי' בלא שטר אבל מלוה לא אלים כוחה אלא בשטר ומש"ה בעינן פועל השטר נמי וכמ"ש החכם שהביא בתשו' מהרש"ח סי' מ"ח הביאו הר' כנה"ג הגב"י ס"ק י"ד ע"ש באופן כי לע"ד דברי הר' ז"ל אלו שרצה להניח הנחה זו בעד הרשב"א והרמב"ם הם דברים תמוהים כי לע"ד לא יתכן לומר דבר זה אחרי שההלואות נפרדות מה יושיענו שהשטר א' וכמש"ל ודו"ק.
עוד כ' הר' קמ"ר וז"ל או אפשר לומר ע"צ הדחק לומר בהפך דמ"ש הרמב"ם בשטר א' היינו שיהיה הלשון א' דהיינו שכתבו אנו פ' ופ' לוינו מאתים ואפשר דזה יהיה כונ' מר"ן בבדק הבית ולפי"ז אין מקום למ"ש עליו הר' כנה"ג אות י"ז ע"ש דלרבותא נקט בשטר א' דאף בשטר צריך שיהא הלשון הכי ומשום דסתמא כל שהשטר א' הלשון הוא הכי השמיענו הרמב"ם בלשון זה ונראה דלזה כיון הש"ך במ"ש ז"ל ונ"ל דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפו' וכו' יע"ש ע"כ וגם דברי בר' אלה אחהמ"ר הם דברים תמוהים דמ"ש אפ"ל ע"צ הדחק הוא הפי' האמיתי בדברי הרמב"ם ומ"ש ואפשר שזהו כונ' מר"ן בבד"ה אנכי לא ידעתי אם יש פי' אחר בדברי מר"ן שכ' א"נ להשמיענו דווקא כשלוו כ"א נקט בשטר א' והא ודאי כונתו שלוו כ"א שלקחו ב' ההלואה בסתם ולא פי' זה מחצה וזה מחצה שאי אפשר לפרש בדברי מר"ן כמו שפי' הר' בדברי הרשב"א לעיל שכ' בשטר א' אנו פ' ופ' לוינו כ"א מנה דא"כ מה הלשון אומרת דווקא כשלוו כ"א וזה ברור ולא היה צריך הר' לו' בדרך אפשר שמפי' זה אין לזוז בדברי מר"ן ז"ל גם מ"ש דלפי"ז אין מקום למ"ש הכנה"ג דלרבותא נקט בשטר א' להשמיענו דגם בשטר צריך שיהא הלשון הכי וכו' הם דברים תמוהים דהנה הכנה"ג כ' על דברי מר"ן בבד"ה ז"ל אמר המאסף להשמיענו זה אינו צריך לומר בשטר וכשיאמר ב' שלוו מא' יחד סגי עכ"ד וא"כ מה היא דחיית הר' קמ"ר דרצה להשמיענו דאף בשטר צריך שיהיה הלשון הכי והלא אדרבא באומרו בשטר יש מקום לטעות לפי דעתו כמו שפי' הר' מתחי' דהיינו אפי' שאמרו אנו פ' ופ' לוינו כ"א מנה אפי"ה כיון שהוא בשטר א' הוו ערבין עדיפא מינה אם היה אומר ב' שלוו מא' יחד דבזה לא יש מקום לטעות ויש במשמעות לשון זה בין מלוה בשטר ובין מלוה ע"פ ונמצא דחיית הכנה"ג במקומה עומדת.
עוד כ' הר' ז"ל ונר' דלזה כיון הש"ך במ"ש ז"ל ונ"ל דגם הב"י לא קאמר לא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפות וכו' יע"ש לא דיש לגמגם על הש"ך דפשיטא דהב"י בהכי איירי שהרי מתחי' הביא לשון הרא"ש והר"ן שפי' בכונ' הירושלמי דאיירי שכ' אנו פ' ופ' לוינו מפ' מנה וכו' ע"ש ולפי"ז אין מקום לכל הראיות שכ' ודו"ק עכ"ד.
ואני פני הדעת והתבונה אחרי התאבקי בעפר כפות רגליו לא זכיתי להבין כונתו דכמדומה שהבין בכונ' הש"ך דהבין מתחי' בכונ' מר"ן כמ"ש הוא ז"ל דכ' בשטר אנו פ' ופ' לוינו כ"א מנה מפ' ומשו"ה תמה על מר"ן מתחי' ואח"ך הבין בכונ' מרן שכ' בשטר אנו פ' ופ' לוינו מנה ובזה יישב דברי מר"ן. ואני עבדו אומר דאין כן כונת הר' ש"ך וכונתו כך היא דתחי' הבין בדברי מר"ן דגם במלוה ע"פ הוו ערבין ואפי' שזה יטעון לא לוינו ביחד בשותפות לא כ"א ממנו לקח חמשים או תנאי היה בנינו לפרוע לו כ"א מחצה אפי"ה הוו ערבין כמו שכן הבין הכנה"ג בתחי' בכונ' מר"ן וע"ז תמה הש"ך דאין ראיות מר"ן מכריחות והביא דברי הרשב"א שכ' דמדלוו בשטר א' איכא הוכחה שהם ערבין משמע דווקא כשלוו בשטר אבל אם לוו בע"פ וזה טוען שלא היתה ההלואה ביחד אלא מתחי' חציה לי וחציה לו למה יהיה ערב במלוה ע"פ. ועיין בכנה"ג ס' י"ד שכ' שכן הוא דפת הרא"ם בתשו' ואח"ך כ' הש"ך ונראה דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר שלוו בשותפות וכו' ר"ל שאינו טוען תנאי היה בנינו שכ"א יפרע החצי או שאינו כופר לומר שמתחי' לא היתה ההלואה אלא חציה לי וחציה לו בהכי הוא דקאמר הב"י דנעשו ערבין אבל אי טעין הכי פשי' דלא הוו ערבין ודו"ק היטב בדברי הכנה"ג שם ותמצא שזהו אמיתות כונ' הר' ש"ך ודלא כמ"ש הר' קמ"ר ז"ל.
עוד כ' הר' קמ"ר ז"ל ועל מ"ש הב"י ז"ל ותדע שהרי כ' או שלקחו מקח א' ומשמע אפי' שלא בשטר דסתם מקח אינו בשטר עכ"ל לא הבנתי דבריו דאדרבא ס' מקח שהוא בהקפה דבהכי איירי הרמב"ם ז"ל כמובן סתמא הוא בשטר עכ"ד גם דברי הר' אלו הם דברים תמוהים ולא ידעתי מנין לו זה דסתם מקח בהקפה הוא בשטר הפך דברי הב"י ואנן לא חזינן הכי שכל המקח שבעולם שמוכרין בהקפה אין עושין שטר באופן שכל דברי הר' ז"ל בזה שגבו ממני וצ"ע.
ואיך שיהיה נמצא דעת מר"ן ז"ל דל"ש לן בין מלוה בשטר למלוה פ"פ כל שניכר שלוו לצורך השותפות הם ערבין זל"ז וכ' הר' כנה"ג שגם מדברי הרא"ש בתשו' כלל פ"ד סי' יו"ד נראה כדבריו וכן הסכים מור"ם ובד"מ וסמ"ע ומ"ש בפמ"א ח"א סי' קי"א ד' ק"ץ ע"א ובתשו' בעי חיי ח"מ ח"ב סי' ל"ג והנה הרא"ש בסי' פ"א כ' דלא נאמרו דברים אלו אלא דווקא בשלוו בשטר וכו' הוא ט"ס וצ"ל הרא"ם סי' מ"ח וזה פשוט והיא תשו' הרא"ה שהביא הכנה"ג שסובר דבמלוה פ"פ מתוך שיכול לו' פרעתי יכול לומר תנאי היה בנינו שלא יפרע אלא כ"א החצי או שמעיקרא לא לקחנו אותה ביחד אלא חציה לי וחציה לו וכ' הר' כנה"ג דאפשר שהרא"ם ורבינו לא פליגי. ויודה רבינו המחבר להרא"ם ז"ל שאם יש לו מגו נאמן בשבועה ומ"ש דבדינים הללו ל"ש לן בין מלוה בשטר למלוה ע"פ בדלא טעין מידי וליכא מגו אלא שטוען שאעפ"י שלוו ב' אינו חייב לפרוע אלא חלקו ובזה אפי' הרא"ם יודה אבל בדטעין טענה שבשבי' נפטר מהערבות לכ"ע נאמן בשבועה וכו' אבל ודאי ספיקו של הר"ש חיון ופשיטותו של הר' הפוסק שם בתשו' סי' מ"ח ודאי פליגי ארבינו המחבר ולענין הלכה הר' בעל המפה כ' כדברי רבינו המחבר וכ"ן הסכמת ע"ש והסמ"ע אבל מהרא"ש חיון בתשו' הנז' מספקא ליה והחכם הנז' בתשו' פשיטא ליה שלא כדברי רבינו המחבר וכן העלה בעל גד"ת וכו' עכ"ד וכ"כ בתשו' ח"מ ח"ב סי' ל"א ול"ג והר' פמ"א ח"א סי' ק"א.
ומעתה בנ"ד דהוי כתב יד ואית ליה דין מלוה ע"פ באנו למחלוקת הנז' האמנם ראיתי להר' נחב"כ ח"מ סי' י"ג נשאל על נדונו בכת"י אי אמרינן דהוו ערבאין זל"ז וכ' וז"ל ועוד כי לע"ד יראה דבנ"ד אף הרשב"א יודה דנעשו ערבים זל"ז. אעפ"י שלא פי' כדין מלוה בשטר ואעג"ב דלשאר מיליה אית ליה לכת"י דין מלוה ע"פ להאי מילתא אית ליה דין מלוה בשטר דהרי כל הטעם שכ' הרשב"א במלוה בשטר דהרי הם ערבים זל"ז הוא משום דאי לאו הכי למה לוו בשטר א' ולא כתבו כ"א שטר בפ"ע כמבואר בדברי הרשב"א וא"כ ט' זה שייך נמי בכת"י דאי לא תימא הכי שנעשו ערבים זל"ז למה לא כתבו כ"א בפ"ע דבשלמא כשהוא ע"פ בלא כת"י ליכא ט' לחייבם אכן היכא שכבר כ' איכא ט' לחייבם אף שהוא כת"י ואין לחלק בזה בין בשטר גמור לכת"י וזה פשוט לע"ד עד שלא ניתן ליכתב ע"כ.
ואני עבדו לא ידעתי אמאי פשי' ליה להר' ז"ל כל כך דין זה עד שלרוב פשיטותו כ' שלא היה צורך לכותבו ולע"ד יש לדון ולומר דכי היכי דקייל"ן גבי כת"י ופ' מר"ן בסי' ס"ט דנאמן לומר פרעתי ולא מצי אידך למימר ליה שטרך בידי מאי בעי שאינו חושש להניחו כיון שאינו שטר גמור אף הכא נמי ניחא דלדעת הרשב"א ז"ל דדווקא במלוה בשטר הוא דנעשו ערבים אבל במלוה ע"פ לא. ה"ן מצי למימר בכת"י לעולם לא נעשתי ערב ע"ז ומה שכתבתי בכת"י א' ולא עשינו ב' לפי שלא חששתי שבעשית כת"י א' אהיה ערב כיון שהוא כת"י ויש פנים הנראין לומר כן ואיך פשי' ליה להר' כ"כ פד שאמר שלא היה צריך לכותבו. ושו"ר לרבינו המאסף ז"ל בתשו' ח"מ ח"ב סי' ל"ג דגם הוא אזיל בשי' הר' ז"ל שכ' וז"ל והשתא נחזי אנן נ"ד למאי מדמינן ליה למלוה בשטר או למלוה פ"פ ואילו הכת"י זה בנאמנות ויכול להתקיים פשי' דדין שטר יש לו אף לענין זה להתחייב הא' בשביל חבירו דמ"ש כת"י מקוים מנאמנות בשטר כיון שיש לו חוזק בשטר שאינו יכול לומר לא היו ד"מ או פרעתי אבל אם הכת"י הזה אין לו נאמנות או אפי' יש לו נאמנות אינו מתקיים צריך חקי' חכם למאי מדמינן ליה לשטר או למלוה פ"פ וכו' והא נמי ליתא דהרשב"א ז"ל מריה דהאי מימרא שלא נאמרו דינים הללו אלא בשטר דווקא וכ' הטעה דאי לא למה לוו בשטר א' כלו' היה להם כ"א ללוות בשטר בפ"ע ומדלוו בשטר א' ודאי כונתם להשתתף יחד וט' זו ג"כ שייכא בנ"ד דאם דעתם היה שלא להתחייב כ"א בשביל חבירו למה נתחייבו שניהם בכת"י א' היה להם להתחייב כ"א בכת"י לעצמו מדנתחייבו ב' בכת"י א' דעתם ודאי להתחייב זה בשביל זה ע"כ הרי שגם הר' ז"ל פשיטא ליה דכת"י לענין זה דינו כשטר וכדעת הר' נחב"כ וא"כ אף אנן נמי בנ"ד דראובן הנז' יש לו כת"י דחחימי עלה ט"ו אנשים הנ"ל נכבדי דמשק אפי' לדעת הרשב"א ז"ל שפיר גובה ממה שתפס מנכסי שמעון דכולם ערבין זל"ז דאי איתא דלא היו ערבין זל"ז למה חתמו כולם בכת"י א' הי"ל לחתום כ"א בכת"י לעצמו וכ"ז אפי' לצאת י"ח מדעת הרשב"א דבלאו הכי נ"ד עדיפא דראובן מוחזק ומצי למימר קי"ל כדעת מר"ן ומור"ם ולבוש וסמ"ע דאף במלוה ע"פ הוו ערבין וא"כ אף בכת"י אית ליה דין מלוה ע"פ אפי"ה הוו ערבאין זל"ז וגובה מא' מהם ומכ"ש דעדיפא מינה איכא בנ"ד דאתריה דמר"ן הוא וקיבלנו הוראותיו ואין לנטות ממנו ימין ושמאל וא"כ אפי' אי לא תפיס ראובן הנז' היה גובה משמעון מכ"ש בהיותו תפוס דידו עה"ע:
ואל תשיבני במ"ש אנא זעירי דאף אם לא היה ראובן תפוס היה גובה מט' דקבלנו הוראותיו של מר"ן דהלא אני בעוניי כ' לעיל דמצי ראובן למימר קי"ל כהסוברים דדין שהשמיטו מר"ן בס' הקצר חזר בו וא"כ גם דין זה דמלוה ע"פ דהוו אחראין לא פ' מר"ן אלא מור"ם כ' בין בשטר בין בע"פ וא"כ איך אני אומר דבל"ה קיבלנו הוראות מר"ן שמענה ואתה דע לך כי גבה טורא בנייהו ושנייא דא מן דא דהנה כ' הר' י"מ כללי ש"ע אות י"א דדרך מר"ן להעתיק בש"ע לשון הפוס' אות באות ואף שיש איזה פי' בדברי הפוסק ההוא דנ"מ לענין דינא הוא ז"ל מעתיק דבריו לבד ואח"ך כ"א יפרש כפי עיונו ע"ש דכוותא ה"ן העתיק הש"ע לשון הטור ב' שלוו כ"א או שלקחו מקח א' ב' ערבים זל"ז וסמך אמ"ש בב"י דב' שלוו משמע בין בכתב בין בע"פ. שזה בעצמו ראיתו בב"י דב' שלוו ס' אמרו בירוש' אמנם ההיא דלעיל ב' שלוו לצורך השותפות הוא דין מחודש ולא רמז אותו כלל אמטו להכי כתבינן בעניותין לעיל דמצי ראובן לו' קי"ל כהסוברים דהוי חזרה ודוק:
עוד כ' שם הר' כנה"ג בתשו' דאפי' לדעת הרא"ש ז"ל דמצי טעין במלוה ע"פ תנאי היה בנינו שלא נפרע אלא כ"א החצי הי"ד בדטעין איהו הכי הא אם מתחי' לא טען כך אלא טענתו שאינו רוצה לפרוע חלק חבירו לכ"ע חייב לפרוע חלק חבירו וזה דבר ברור דכוותא בל ד שמעתה לא יהיה נאמן שמעון לומר שהיה איזה תנאי בניהים שכ"א יפרע לעצמו אחרי שהוא טען שאינו רוצה לפרוע בעד חביריו באופן דעלה בידינו דראובן גובה מנכסי שמעון כל החוב שנשארו חייבים לו אנשי דמשק כיון שכבר שלח כמה פעמים לדבר על ליבם ולא היטו אזן שפיר גובה מנכסי שמעון וכדבר האמור:
ואכתי פש גבן חקור דבר למען דעת דיניה דראובן הנז' שכתבנו לעיל בפשיטו' דהוי מוחזק הנה בעתה אנוכי הרואה דצריכא חקירת חכם כי האי גוונא דנ"ד דהנה אם נחשוב לראובן מוחזק מט' שתחי' עכבו ב"ד הנכסים ביד לוי וע"י עיכוב זה נחשוב לראובן מוחזק הא ודאי בורכא היא כי הלא כ' הר' בני אהרן בתשו' סי' מ"ו בפירוש דמה שמעכבין ב"ד הנכסים לא מקרי מוחזק והביא ראיה מתשו' הרא"ש שהביא הריב"ה בנו בסי' ק"ד לוי שהוציא שטר על ראובן וקודם שהזמינו ל שלח הדיין וסגר חנותו ואח"ך הוציא שמעון שטר מוקדם לשל לוי וטוען שאין זה בפ"ח מאוחר שקדם וגבה מאחר שסגר הדיין חנותו של ראובן והשיב הדין עם שמעון דמה שסגר החנות אין זו גבייה כל זמן שלא שמו' הסחורה ונתנוה ללוי וכ"כ עוד בתשו' כלל נ' סי' א' וכו' ועין ג"כ הרש"ך ח"ג סי' ק"ן וכ"ו פשוט שאין כח בעיכוב וה להחשיבו כגבייה עכ"ד ועיין תשו' מר"ן החביב ח"מ ח"ב סי' ב' וסי' קי"ז מתבאר מדבריו כן וא"כ אין לבא על ראובן להחשיבו מוחזק מט' העיכוב ב"ד וזה פשוט אחרי מופלג נדפס ס' הבהיר משכנות הרועים ושם במע' ע' אות פ"ח ציין כ"ז ע"ש. אך מה שיש להסתפק בנ"ד אחרי שכתב שמעון להערל שיקבל הנכסים מיד לוי וכשהלך הערל לקבל הנכסים מיד לוי אמר לו שנכסים אלו מעוכבים בידי עד שיעמדו לדין ראובן ושמעון אז הלך הערל אצל ראובן ונתן לו כת"י שהוא יעכב מנכסים אלו עד סך ז' אלפים גרוש' שהוא שיעור התביעה שיש לראובן על שמעון וכשיזכה ראובן בדין מיד הערל יבקש סך ז' אלפים אלו וא"כ יש להסתפק תפיסה זו של הערל למאי מדמינן ליה מי מדמינן ליה לשליש שזה הערל נעשה שליש בזה המעות ולא יתנהו לאו לראובן ולא לשמעון עד שיעמדו בדין וכיון שכן לא מיקרי ראובן מוחזק דהאי שליש כמו שהוא תופס בשביל ראובן ג"כ תופס בשביל שמעון ויד שניהם שוה בו ואין לראובן עדיפות על שמעון והכי קייל"ן בדין דנכסים ביד שליש לא מקרי תפיסה וכמ"ש הר' כנה"ג בכללי הקי"ל אות י"ז משם כמה פוסקים ולא הביא חולק והמט"ש אות מ"ב כ' כן משם הר' גבעות עולם והר' דת ודין וכ"כ הר' סם חיי סי' ל"ד. או דילמא ע"כ לא אמרינן דנכסים ביד שליש לא חשיב מוחזק אלא דווקא כשבאו ב' גם יחד ונתנוהו לו בתורת שלישות דאז יד ב' שוה בו והכי מוכח קצת מדברי הר' ג"מ אך בנ"ד שמתחי' כ' שמעון להערל שיקבל הסחורות מיד לוי ואו ראובן לא הניח אותו באומרו שהם מעוכבות על תביעה שיש לו עם ראובן ואז ענה אותו הערל אני מעכב ז' אלפים גרוש' בעדך ובעבורך ונתן לו כת"י א"כ נמצא שהערל נעשה שליח מראובן לתפוס בעדו וחיזק זה יותר בתיתו לו הכת"י וא"כ כיון דהוי שלוחו של ראובן ותופס בעדו א"כ נאמר דהוי תפיסה מעלייא כדין תפיסה ע"י שליח כמבואר בטור וב"י בסי' ק"ה ובמט"ש וכנה"ג שם ובמט"ש בכללי קי"ל אות מ"א זהו מה שיש להסתפק בנ"ד ואף כי לפי כל האמור ומדובר לעיל גובה ראובן אף דאינו מוחזק מ"מ צריכין אנו לדעת להתלמד במ"א:
ואען ואומר דהנה אמת דהא מילתא נפל בה מבוכה גדולה בין האחרונים ז"ל דהנה מהרא"ש ז"ל בסי' ס"ו נטה דעתו לומר דמצי השליש והנפקד לתפוס בעד המלוה ונמשכו אחריו הר' סם חיי סי' ל"ד והר' דבר משה אה"ע סי' מ"א ויתר רבני האחרונים קיימי בשיטה זו עיין להר' חק"ל ח"מ סי' ס"א שהביא כמה מהאחרונים דקיימי בשי' זו וכל עומת שבא כת שכנגדם רבני האחרונים הר' משפט צדק והר' משפטי שמואל ודעמייהו ס"ל דלא מצי נפקד ושליש לתפוס עין בדברי הר' חק"ל שם באורך מ"מ אנן בדינן דקיבלנו הוראות מר"ן ז"ל לא נפק"ל מידי אפי' אי נחשוב לערל זה כדין שליח שהרי פ' מר"ן דל"מ תפיסא ע"י שליח היכא דחב לאחרים וכמ"ש בסי' ק"ה אלא דבנדון שלפנינו אין אנו צריכין לכ"ז דע"כ לא איפליגו כל הנך רבוואתא אלא במקום שהתופס חב לאחרים אבל בגוונא דנ"ד שאין הערל הזה התופס בעד ראובן חב לאחרים דאין ב"ח אחרים לפנינו תובעים מזה הממון וזה הערל תופס אותו בעד ראובן עד שנאמר דהוי חב לאחרים אלא בנ"ד זה הערל חב לשמעון דווקא שע"י תפיסתו זאת יהיה ראובן מוחזק ויזכה בדינו ובכי האי גוונא דנ"ד שאינו חב לאחרים הא ודאי דתפיסא הוי תפיסא מעלייא ואפי' אם נחשוב לערל הזה בדין שליש והראיה לזה מ"ש הכנה"ג בסי' ק"ה הגב"י ס"ק י"ד שפל מה שהביא הב"י דברי הרמב"ן שכ' אני לא באתי לידי מידה זו בתופס לב"ח בחיי לוה משום דממון דלוה הוא ומאן דבעי לאפוקי מיניה אפי' למפרעיה לב"ח דידיה חב לאחרים הוא כ' הר' כנה"ג ורבים חולקין על הרמב"ן והרשד"ם חלק אה"ע סי' קס"ב וחלק ח"מ סי' ר"ט ומן התימא על מהרי' אדרבי בסי' רט"ו שסתם כדברי החולקים כאילו דין זה הוא חדשו ולא הבינו שזה הוא מחלוקת הרמב"ן עם הראשונים ועיין במהר"א ששון סי' ס"ז וכן נר' מדברי הרש"ך ח"ב סי' קצ"ט ע"כ ותשו' הרשד"ם הללו הם בענין שליח שתפס בעד אלמנה דהוי חב ליורשים וכ' דכיון דיורש במקום מוריש קאי הוי כתופס מבעל הממון דלא הוי חל"א ואעג"ב דהרמב"ן ס"ל דאפי' חב לבעל הממון מקרי חל"א מ"מ רבים חולקים עליו וכו' ע"ש וכן דעת המבי"ט ומהר"ם אלשיך הביא דבריהם הכנה"ג באה"ע סי' צ"ג הגב"י אות מ"ג הרי מבואר דדבר זה מחלוקת הרמב"ן עם הראשונים והרשד"ם והרש"ך והר"י אדריבי הסכימו לדעת הראשונים.
הן אמת שיש להעיר על הר' כנה"ג דמה דמית יערוך הך תשו' דמהר"י אדריבי לפלוגתא דהרמב"ן עם הראשונים דהנה פלוגתא דהרמב"ן עם הראשונים איירי היכא שאינו חב לב"ח אחרים שאין לו ב"ח אחרים אלא הוא חב ללוה שרוצה לתפוס הנכסים בשביל המלוה בכי הא דעת הרמב"ן דהוי חב לאחרים ודעת הראשונים ז"ל דכיון דליכא ב"ח באמצע אלא הוא חב ללוה עצמו לא מקרי חב לאחרים והכי מוכח בפי' מדברי הרשד"ם מב' התשו' הנז"ל שכ' ז"ל ולא שייך לגבי יורשים למימר חב לאחרים שהרי לגבי שאר ב"ח לגבי יורשים לא אמרינן דהתופס מקרי חב לאחרים לפי שהיורש במקום מוריש קאי וכי היכי דלגבי ב"ח לא אמרינן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים אלא במקום שיש ב' ב"ח כנ"ל בלשון הטור ובעובדא דיימר בר חשו הנז' בגמ' הא במקום דליכא אלא ב"ח א' ליכא למימר חב לאחרים וכו' ואפי' שמצינו להרמב"ן שדעתו שאפי' לגבי לוה לחוד ס"ל דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים מקרי מ"מ נראה שרבים חולקים עליו וכו' ע"ש שהוכיח ג"כ דעת ריב"ש לדעת הראשונים אמנם תשו' הרי"א הוא ענין א' כמבואר בשאלה שלוי היה לו ב"ח אחרים ושמעון תפס מממונו בשביל ב"ח א' ולוי הלוה היה טוען ששמעון התופס חב לאחרים כיון שיש לו ב"ח אחרים ופ"ז כ' הר' דע"כ לא אמרינן דתופס לב"ח בש"ל דלא מהני תפיסתו היינו לענין שהנושים האחרים יכולים לתפוס וכו' שהרי חב להם אבל לענין שהלוה עצמו יוכל להוציא התפיסה מיד התופס זה ודאי לא אמרו וכו' ובסו"ד כ' כ"ש בנ"ד שיש לו הרשאה ושט"ח בידו דלא מצי א"ל החזר לו מה שתפסת ואם יתבענו בדין מצי אמר ליה השליח לאו בעל דברים דידי את ולא חבתי לך שהרי אתה מודה בחוב ולא חבתי אלא לאחרים הנושים בך והם בעלי דברים דידי ע"כ:
הרי דנדון הר' מהרי"א הוא ענין אחר וחידושא אשמועינן דע"כ לא אמרינן דתופס לב"ח בש"ל דמוציאין מידו היינו שהנושים יוציאו מידו כיון שהוא חב להם לא שהנושא יוציא מידו באומרו שהוא חייב לאחרים וזה אינו ענין לדינו של הרמב"ן היכא דחב ללוה עצמו דאדרבא בנדון מהרי"א אינו חב ללוה כלל שהוא רוצה ליקח הנכסים ולפרוע לב"ח אחרים וא"כ מאי קא מתמה הכנה"ג על מהרי"א שלא הביט שזהו מחלוקת הרמב"ן עם הראשונים ולפי האמור גבא טורא בנייהו ולא קרב זה אל זה:
גם מה שציין הכנה"ג למהרא"ש סי' ס"ז יש לתמוה דהא מהרא"ש בהך תשו' כולה בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים איירי דתחי' נסתפק בהאי דינא אי הוי דווקא בתופס מיד אחר ולא בתופס מה שבידו ושוב נכנס בס' רש"י בתופס ע"י שליח והנה כל זה הוא בתופס במקום שח"ל והיכי מייתי לה הכנה"ג להיכא דחב ללוה עצמו אלא דכד דייקינן שפיר קו' זו ליתא דהאמת דנדון מהרא"ש הוא חב ללוה דווקא כמו שמבואר בשאלה שלוי מכר השט"ח שיש לו ולשותפיו על ראובן ושמעון לזבולון וזבולון תפס במה שחייב לראובן ושמעון בשביל חוב זה וראובן ושמעון טוענים אתה תפרע לנו מה שאתה חיב לנו ואנחנו נתפשר עם לוי וחביריו נמצא שלא יש ב"ח אחרים אלא לוי וחביריו וזבולון תופס בעדם ופ' הר' דמהני תפיסתו נמצא דהוי חב ללוה עצמו ושפיר מייתי לה הכנה"ג בהדי ס' מהרשד"ם ומהרש"ך דבחב ללוה מצי תפיס אך מה שהקשתי תחי' על הכנה"ג היא קו' חזקה לע"ד:
אלא דבקושטא צריך להבין הך תשו' דמהרא"ש דכיון דנ"ד הוא חב ללוה מה הוא מסתפק אי דין דתופס לב"ח הוי דווקא בתופס מיד אחר או אפי' בתופס מה שבידו ואח"ך נסתייע מדברי רש"י בתופס ע"י שליח וכל דברי התשו' הנז' שהם בתופס לב"ח במקום שח"ל מה עניינם לנדון דידיה שהוא חב ללוה עצמו והיותר תימא שהביא דברי הרמב"ן אלו שהביא הבה"ת וכ' ואעפ"י שיש לדקדק בדברי הר' אלו לא אאריך פה רק לומר שלמדנו מתוך דבריו דאפי' למאן דמהני היינו במקום שאינו חב לאחרים א"כ נר' דבנ"ד לא זכה לוי בטענת תפיסת זבולון לזכות ללוי ע"כ והם דברים תמוהים דהא נ"ד נמי אינו חב לאחרים כ"א ללוה דווקא שהם ראובן ושמעון שהרי לוי מכר השטר שהיו חייבים לו ולשותפיו לזבולון שכ"כ בשאלה שהשיב זבולון השטר שהייתם חייבים ללוי ולשותפיו אני קניתיו בכתיבה ומסירה גם בעמוד ד' כתב ז"ל כ"ז שכתבנו וכו' אבל כנגד הטענה הראשונה שקנה זבולון מלוי השטר חוב שהיה לו על השותפין כדת וכהלכה וכו' וא"כ אדרבא לפי החולקים על הרמב"ן זכה זבולון בתפיסתו ושו"ר להר' מט"ש בהגהות הטור אות ג' שתמה כן על מהרא"ש ע"ש שהצ"ע:
וחזה הוית למע' גאון עוזינו הר' חק"ל ז"ל ח"מ ח"א סי' ק"ן ד' רכ"ט ע"א שכ' על דברי הר' מט"ש וז"ל ומ"ש על מהרא"ש דאין זה תופס במקום שח"ל כ"א בשחב ללוה הבין זרה בשאלת מהרא"ש שלא היה חייב כ"א ללוי לבד ובפי' כתב בשאלה דראובן ושמעון היו חייבים ללוי ויאודה ויששכר וכו' וזבולון תפס בעד לוי דהוי חב ליאודה ויששכר ומ"ש בשאלה דראובן ושמעון טוענין תן לנו מה. שאתה חייב לנו ואנחנו נתפשר עם לוי היינו כדי לתת יותר ליאודה ויששכר שהם לא יוכלו לתבוע לזבולון שאינו חייב להם כלום ועכ"פ בתפיסת זבולון אין שום חוב מגיע לראובן ושמעון שגם בלי תפיסתו היה חוב זבולון מגיע לשלשתן ומה שאין בידם לפרוע נשאר שארית החוב לכשירויחו וא"כ אין כאן צד חוב לראובן ושמעון עכ"ד:
ואני אומר אחהמ"ר לשרי' לן מר דכונת הרב מט"ש בתשו' מהרא"ש היא נכונה דאחר שתחי' כ' שהסך שהיה חייב זבולון לראובן ושמעון אותו הסך עצמו היו חייבי' ראובן ושמעון לשלשתן לוי ויאודה ויששכר וע"ז מכר לו לוי השט"ח כולו לזבולון כמבואר בשאלה א"כ מה שאמר לוי לזבולון שיתפוס בעדו ר"ל בעד. כל החוב כולו השייך לשלשה השותפים לא בעד חלקו לבד כמו שהבין הרב ואפי' כי יהיבנא ליה להרב ז"ל כל דיליה דבריו תמוהים שאיך יחשוב התפיסה בעד לוי חוב ליהודה וישכר והלא אפילו אם יתפוס חלק לוי אכתי נשאר לחלק יאודה וישכר במושלם שהרי החוב היה שוה ממש וכמבואר בשאלה וא"כ מה חובה יגיע מזה ליהודה ויששכר אם לא שצריך שיאמר הר' שלא יספיק החוב לפרוע בשוה וכמבואר בדבריו וזה אינו דהחוב שהיה חייב זבולון לראובן ושמעון היה שוה ממש לדמי החוב שהיו חייבים ללוי ויאודה ויששכר וא"כ אין שום חוב מגיע מזה ליאודה ויששכר פד שיאמר מהרא"ש דהוי תופס לב"ח במקום שח"ל באופן שדברי מ"מ הרב חק"ל תפוחין זיע"א לא זכיתי להבינם.
והקרוב אלי בכונת מהרא"ש דראובן ושמעון מלבד מה שהיו חייבים ליאודה וישכר ולוי עוד היה להם ב"ח אחרים וט"ז אתי הרב ז"ל עלה מדין תופס לב"ח ולא חש הרב ז"ל להזכיר זה בשאלה כי הוא מובן מתוך התשו' וא"כ צ"ל דמה שרמז הכנה"ג כאן לתשו' מהרא"ש לאו למימרא דתשו' מהרא"ש מיירי בחב ללוה. וכמ"ש בעניותין לעיל אלא לומר שמהרא"ש כ' על וברי הרמב"ן אלו שיש לדקדק עליהן וכעין זה צידד לומר המט"ש בהגב"י אות י"ג בכונת הכנה"ג. אך מ"ש אני פני בכונת מהרא"ש בדוחק נ"ל נכון לפי חומר הנושא.
ואיך שיהיה נניח דפת מהרא"ש והרי"א. עכ"פ הראשונים שחולקים. על הרמב"ן ס"ל דכשחב ללוה מהני תפיסה ולדעת זו הסכימו הרשד"ם בב' תשו' הנ"ל והרש"ך כמ"ש הכנה"ג והריב"ש בפי' מה שהכריחו מדבריו הרשד"ם ומהר"ם אלשיך סי' ל"ז ומהר"ם אלשיך עצמו והמבי"ט ח"ג סי' ר"ב הביאו הכנה"ג באה"ע סי' צ"ג הגב"י אות מ"ג ועיין י"א אות מ"ה וכ"כ הרב משאת משה חא"ה סי' כ"ח דקפ"ה.
ומן האמור בזה מה מאד תמהני על מופת הדור מע' הר' חק"ל שם דף רכ"ח והיא תשו' על וברי הרב המופל' מר"ן זקני ז"ל בטל ס' מטה אהרן שכ' וז"ל עוד כ' הרב הפוסק דאיכא ט' אחר לזכות את המקבלי המתנה על תפיסת האפוטרופוס בעדים שידוע ס' מהר"א ששון שפסק דיכול לתפוס בעד אחרים וכ"כ בתשו' סם חיי' סי' ל"ד וכו' וה"ה אם רוצה לתפוס בעד כל מקבלי המתנה אלו דבריו. ואני אומר על כלל זה של מהר"א ששון מיום היותי תמהתי עליו דעיקר ט' הקי"ל הוא דקיל"ן מדאורייתא אזלין בתר חזקה וכ"ש חזקת ממון דעדיף משאר חזקות ומה"ט הוא דאמרינן קי"ל דאוקי ממונא בחזקת מאריה וא"כ זה שבר ממון חבירו בהלואה או פקדון לידו במה נחשב ואית ליה חזקה שיאמר קי"ל נגד בעל הממון דאי בא לידו בפקדון הרי קי"ל בפקדון כל הינא דאיתיה ברשותי' איתי' ובו ואי בא לידו בתורת הלואה וכו' הא קיי"ל שעבודא דאורייתא תינח אם הספק נופל בין המלוה ללוה דחשבינן לזה ללוה מוחזק שכל נכסיו קנויים לו מד"ת וכו' אבל שיאמר קי"ל לזכות לאחד ולחוב למלוה נגד שעבודו מהי תיתי וכו'.
ושוב אחר הישוב חזה הוית דלהר"א ששון ל"ק מכל זה שהרי בנדון הרב אינו אומר קי"ל לחוב למלוה דהמלוה אין בידו, ממון לב' ב"ח והממון שביד הלוה משועבד לב' החובות מה"ר נתן ובדבר הזה וכו' אהני ליה מה שהוא מוחזק בממון זה שיוכל לו' קי"ל לזכות לא' מבעלי חובות כל שאינו נגד בעל אממון וכו' אבל אה"נ דאה בא לזכות לא' בטענ' קי"ל נגד בעל הממון אינו כלום מהטעם שנתבאר ובדף רכ"ט פ"ד כתב ולמאי דאתאן עלה לנ"ד שהביא ראיה הרב הפוסק שיוכל לו' האפוטרו' קי"ל לחוב את היורשת שהיא בעלת הממון מתשו' הר"א ששון הלזו כבר נתבאר דל"מ שגם הוא תודה שאם הקי"ל הוא נגד בעל הממון דל"מ למימר קי"ל וכו' ע"ש כל אותו העמוד. גם בד' ר"ל ע"ב כ' וגם בספק שהוא נגד בעל הממון לא מצי אמר קי"ל כבר בארתי שדעת רוב הפוסקים ס"ל הכי והחולק ע"ז הוא דפת קצת רבני האחרונים שהבינו כן בדעת מהרא"ש מה באינו מוכרח כלל וכו'.
ופליאה דעת ממני ולא ידענא מאי אדון בכונת הרב ז"ל שרוצה לומר דמהני ט' קי"ל נגד כ"ח ולא נגד בעל הממון והלא הקי"ל דנגד הב"ח הוא תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שאינו חב כ"א לבעל הממון והוא ס' הראשוני' החולקים על הרמב"ן והסכימו עמהם הרשד"ם והש"ך והריב"ש והר"ם אלשיך וכל רבני האחרונים ומה לו להרב ז"ל עם תשו' מהרא"ש יאמר דתשו' מהרא"ש איירי בחב לב"ח אחרים מכח מה שהכריחו להרב שם. וגם לפי מ"ש בעניותין לעיל אינו הכרח מ"ש הרב דהמלוה אין בידו לפרוע לב' ב"ח וכו' דאדרבא מדברי השאלה מוכח שהחוב היה שוה עכ"פ לא מפני זה יאמר כי תופס נגד בעל הממון לא מהנייא ולא מידי הפך כל דברי הראשונים והאחרונים הנז"ל. ובאמת לא ידענא מאי אידון ביה דאיך יתכן דאשתמיט מיניה דמר כל תורתן של ראשונים ואחרונים הנז"ל וגם כי איהו ניהו שקיל וטרי עם הכנה"ג והמט"ש בסי' זה והם הביאו כל דברי הפוס' הנז"ל ולדעתי הוא דבר פלא.