כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אורח חיים · סימן ט
שייך לדין שלש סעודות של שבת
כתב הרמב"ם ז"ל בה' שקלים פ"ה ה' ה' ואלו השומרין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה בב"מ ד' קי"ח הבעה בהפקר תנאי היא וגו' דתנן שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ר"י או' אף הרוצה מתנדב וש"ח ת"ק ס' הבטה בהפקר קני ואי יהבי ליה איגרא אין ואי לא לא ור"י ס' הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי צבור ומייתו השתא הוא חכו בהוע"כ הק' המשל"מ ז"ל משם ה' כמוהרי"א ז"ל הא קי"ל דהמחזיק בנכסי הגר צריך כונה ואם לא היה דעתו לקנות לא קנה וא"כ יתנדב לשחור ולא יתנדב לקנות ותי' המל"מ ב' תי' אחד דדוקא במוסרם לצבור הוא דלא חיישי' שמא לא ימסרם יפה יפה מאחר דבפיו ובשפתיו או' שמוסרם לצבור אבל באו' שאין דעתו לקנות חיישי' שמא יחזור בו בעוד שהוא שומר הספיחים ויהיה דעתו לקנות וגו' ע"ש. ונלע"ד להביא סעד לחי' ה' ז"ל במה שנדקדק בסוגיין דודאי פשט הסו' משמע ודאי דלת"ק דהבטה בהפקר קני ע"י זה השכר שנותנים הצבור לזה השומר הו"ל שכיר ופועל דידהו וידו כידם ובהבטתו של זה קונין הצבור ומשו"ה צריך לקבוע לו שכר דאם הוא בחינם קונה השומר לעצמו בהבטתו ואינם באים משל צבור ור"י פ' דאף מי שירצה להתנדב לשמור חינם ש"ד דבל"ה אין הבטה קונה בהפקר וכי אזלו צבור ומייתו השתא הוא דזכו. ופשט דברי ר"י שאמר מתנדב וש"ח משמע שמאיליו הולך ושומר מבלי שישלחו אותו הצבור והשתא ק' לת"ק מת צורך ליתן שכר במקום שמוצאין מי שמתנדב לשמור חינם נהי דאם ילך מעצמו לשמור יקנה השומר בהבטתו. מיהו אכתי סמיה בידן שיעשו אותו הצבור שליח לשמור חינם והלא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ופ"י מעשה השליח קונה המשלח והתיקון עצמו שעשינו לדעת ת"ק בנתינת השכר הוא זה עצמו כדי שיהיה ידו כיד הצבור דיד פועל כיד בע"ה א"כ זה בעצמו יכולים לעשות ע"י שיעשו אותו שליח ויזכו הם ע"י הבטתו ושמירתו ומה צורך ליתן שכר:
וצ"ל בטעמא דמילתא עפ"י מ"ש הרשב"א והריטב"א הב"ד הר' מח"א ז"ל בה' שלוחין סי' י"א וז"ל גרסי' במצי' המגביה מצי' לחבירו לא קנה חבירו ופרכי' עלה מהשוכר את הפועל מציאתו לבע"ה ומשני שאני פועל דידו כיד בע"ה פ"כ ואיכא למידק מ"ש פועל משליח אי משום דיד פועל כיד בע"ה שליח נמי קייל"ן שלוחו ש"א כמותו אבל פי' דמילתא הכי הוא וגו' שאין דין הפועל ושליח שוין דשליח שרוצה לזכות לחבירו היינו היכא דקמכוין לזכות לחבירו אבל אי לא כיון לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' למ"ד המגביה מצי' לחבירו קנה חבירו אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בפ"ה אפי' אם בשעה שהגביה המצי' היה בדעתו להגביה לעצמו הרי הוא של בפ"ה כל כמה דלא הדר ביה בהדייא וכן ראיתי זה ימים בתשו' להרשב"א וכמ"ש הריטב"א שם בחי' וגו' ודכוותא כ' הר' מהרש"ך וכו' עש"ב עכ"ד. ומעתה מיתבא שפיר סוגיין דדוקא צריך שיתנו לו שכר על שמירתו כדי שיהיה פועל וידו כיד הצבור ואף אם באיזה פעם יעלה בדעתו לזכות לעצמו מגן שוייא כל כמה דלא הדר ביה בהדייא משא"כ אם יעשו אותו שליח בעלמא בלי שכר דאז יהיה שליח ולא פועל ויש לחוש שמא באיזה זמן יתכוין לזכות לעצמו ואינם באין משל צבור והינו ממש כחי' המשל"מ:
אכן כד מעיינינן שפיר נר' דאין מכאן הכרח לחי' של הר' משל"מ דהנה ראיתי להרשב"א ז"ל הוב"ד בשי"מ בסוגיין שכ' פי' אחר וז"ל הא דאמרי' ת"ק הבטה בהפקר קני כלומר המביט אבל מי שהביט בשבילו לא קנה דאי לא בחינם נמי אחאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה לא לכ"ע צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי ע"כ. הנה דעת הרשב"א ז"ל מבואר שמ"ש הבטה בהפקר קני אינו רוצה לומר שהצבור קונין בהבטתו אלא הוא הקונה והצבור קונין ממנו ע"י השכר שנותנין לו ואם אינם נותנים לו שכר נמצא העומר קרב משל שומר זה ומחה שכתב הרשב"א דאי לא בחינם נמי אמאי לא מבואר שלא כחי' הרב משל"מ דאי איתא לחי' זה דיש לחוש שתא באיזה זמן יתכוין לזכות לעצמו מאי פריך בחינם נמי והלא הוא תאריה דשמעתתא לחלק בין פועל לשליח דפועל לאו מידי עביד אי כיון לזכות לנפשיה כל כמה דלא הדר ביה בהדייא אבל שליח מהני אי כיון לזכות לנפשיה ומשו"ה בחינם לא דחיישי' שמא יתכוין באיזה זמן לזכות לעצמו וכחי' הר' משל"מ. אל"ו דלא ס"ל להרשב"א חי' זה דאיברא הדין דין אחת דשליח אי כיוין לזכות לעצמו זכה אבל זה דווקא אם יאמר בפי' שכיוין לזכות לעצמו אבל אין מקום לחוש חששה זו כל שהוא לא אמר כן בפי' ואדרבא חזקת שליח עושה שליחותו שנתכוון לזכות לצבור ולא לעצמו ונמצא מתוך דברי הרשב"א מבואר דלא כהר' משל"מ ולא זו בלבד אלא גם לפשט דברי רש"י ז"ל בסוגיין דנר' דלא ס"ל כפי' הרשב"א לא דמ"ש הבטה בהפקר קונה ר"ל הצבור קונין בהבטתו של זה אחר שנתנו לו שכר וכ"כ להדייא בשי"ח לשם התוס' וז"ל וכי נטר ליה לבעה"ב באיגרא קני בעה"ב ואי לא נטר באיגרא קני איהו לנפשיה ע"כ הרי שבמחלוקת הדבר שנוי דלרש"י והתוס' הבטה בהפקר ע"י שכר קונה לבעה"ב ולהרשב"א גם בשכר אינו קונה לבעה"ב לא לעצמו הנה גם לשי' התוס' ורש"י נר' דאין להכריח מ"ש בעניותין לעיל כחי' הר' משל"מ וכמו שהיקשינו דל"ל נתינת שכר יעשו אותו שליח ושלוחו ש"א כמותו ומזה רצינו לחזק חי' של המשל"מ דאפשר דיש לחוש שמא באיזה זמן יתכוין לזכות לעצמו ואף שהרשב"א אינו מודה בחי' זה מ"מ לרש"י והתוס' יש מקום לומר דס"ל חי' זה מכח דקדוק הנ"ל ואמנם יש לדחות גם זה והוא דהנה צריכים אנו להבין מאי דעתו דהרשב"א ז"ל גדול המורים דס"ל דהצבור לא קנו בהבטתו של זה ואמאי הלא באמת קיל"ן יד פועל כיד בעה"ב והו"ל כאילו הצבור עצמם הביטו בו ומ"ש מפועל ששכרו ללקט במצי' והפקר. ונר' דהרשב"א ז"ל קאי בשי' מהרימ"ט ז"ל בת"א סי' קכ"ז שכ' דנ"ל דמי שעשה שליח שיקדיש בשבילו לא עשה כלום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח וגדולי האחרונים ז"ל עמדו על דבריו הלא בספרתם וטעמו עמו דאין השניחות חל אלא במידי דמעשה שיעשה אותו השליח במקום המשלח אבל בדבר דלית ממשא לא מילי בעלמא על מה יחול השליחות וכ' הר' דשאני תרומה משום דרחמנא אחשביה מחשבה דידיה במעשה ע"ש וככן מבואר יפה ט' של הרשב"א ז"ל דהצבור לא קנו בהבטתו של זה כיון דהבטה אין בה מעשה נגרע מדיבור דאית ביה עקימת שפתים עכ"פ והראייה אין בה ממש כלל וגרע ממילי דלא מימסרן לשליח וע"כ אין צודק בו דין שליחות כלל ואינו קונה לא לעצמו לא למשלחיו ונמצא מהרימ"ט ז"ל יש לו אילן גדול לסמוך עליו דבמידי דלית ביה מעשה לא מצי משוי שליח ולמדנו עוד מתורתו של הרשב"א ז"ל דלא שאני לו בין פועל לשליח דאף בפועל דידו כיד בעה"ב ממש לא חהני שליחות בדבר שאין בו מעשה ובזה יש מקום לומר דגם לרש"י ותוס' שכ' דהצבור קונין בהבטתו של זה לא תברא לדינו של מהרימ"ט ואה"ן מודים דרבנן דשליחות לא מהני במילי או בראיה וכדינו של מהרימ"ט ושנייא הכא דהוי פועל ושכיר דאלים יותר דהוי כגופו וידו של המשלח והי ט שקבעו לו שכר מתרו' הלשכה ולא הספיק בעשותו שליח וככל הנז"ל ונמצא ס' מהרי"ט הנז' דמדנפשיה אמרה היא מוסכתת מכל הראשונים הנ"ז רש"י ותו"ס והרשב"א לענין שליח ולמדנו עוד לפועל שלא דיבר בזה מהרימ"ט דתלייא באשלי רברבי הנז"ל דלהרשב"א גם בפועל לא מהני היכא דליכא מעשה כגון הבמה וה"ה מילי ולרש"י והתוס' בשליח לא מהני אבל בפועל דחשיב יותר משליח וכידו וגופו דמשלח דמי עביד ומהני הבטה ומילי:
ומסתכל הוית להר' המופלא עט"ר מ"ז ז"ל בספרו הבהיר מטה אהרן בח"ב ד' רכ"ו הביא דברי מהרימ"ט הנ"ל והיק' עליו ממ"ש בפסחים ד' פ"ח האומר לעברו צא ושחוט עלי את הפסח וגו' שכח מה א"ל רבו כיצד יעשה ישחוט גדי וטלה ויאמר אם טלה אמר לי רבי גדי שלי וכו' ופריך השס' שלי מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה וגו' ומקנה ע"מ שאין לרבו רשות בו מתבאר דעבד מקדיש פסחו של רבו בשליחות רבו ובירוש' עלה דמתני' דהאשה בזמן שהיא בבית בעלה בעי הרב מהו שיצא בהקדש העבד ולאו מתני' היא האומר לעבדו צא ושחוט וגו' מהני מדעת רבו ע"כ וזה דלא כדעת מהרי"ט ואין לדחות ולומר דעבד שנייא משום דיד עבד כיד רבו ואף בחידי דלא מהני ע"י שליח מהני ע"י עבד וכעין ההיא דאמרי' בהשואל דצ"ו האומר לשלוחו צא והשאל עם כרתי וגו' ואומר לעבדו וגו' תבעי למ"ד אין שלוחו ש"א כמותו ה"מ שליח אבל עבד ידו כיד רבו וגו' הא ליתא שהרמב"ם בה' ק"פ ה"ב נקט דינא דצא ושחוט עלי את הפסח גם בשליח וכ"כ התוס' בקידושי' ד' מ"ב ד"ה ודלמ' שלמדו מהך מתני' דשליחו' מהני בקדשים וכו' אלמא אין חי' בין עבד לשליח היפיך דעת מהרי"ט עכ"ד הר' מ"ז ז"ל ואני עבדו אומר דמה שרצה לחלק בדעת מהרי"ט בין שליח לעבד לא רחוקה היא ותלייא בפלוגתא דאשלי רברבי הנ"ז דלרש"י והתוס' יש לחלק בין פועל לשליח והיינו עבד היינו פועל דידו כיד בעה"ב ולהרשב"א ז"ל לא שנא ליה וחד דינא אית להו דמידי דליכא מעשה לא מהני אפי' ע"י פועל וה"ה עבד דחד ט' הוא משום דידן כידו אך מה שדימה הר' מ"ז ז"ל הך דינא דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי לדינו של מהרימ"ט ז"ל אחרי נשיקת עפרות זהב לו אני אומר דאין עניין זה דומה לדינו של מהרימ"ט דהתם אין הדבר תלוי בהקדש לא בשחיטה ומשנה שלימה שנינו נימנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ועיקר הדבר הוא שאין שוחטין את הפסח לא למנוייו כמ"ש תכוסו על השה עיין הרמב"ם פ"ב דק"פ וגם הפסח אין צורך להקדישו ומבואר בהרמב"ם שם פ"א ה' י"ט גבי שכח ולא הביא סכין מע"ש דאם לא הקדישו מניחו בין קרניו ע"ש ונמצא זה העבד בשליחות רבו מעשה גדול עשה ששחט את הפסח לשם רבו ולאו מילי נינהו וה"ה לשליח והכי דייקא מתני' צא ושחוט עלי את הפסח והך דירוש' דאמר הרב מהו שיצא בהקדש העבד מילת הקדש לאו דווקא ולשון מושאל הוא ועיקר הדבר הוא על השחיטה דמעשה גדול יש בו אבל דינו של מהרימ"ט הוא באומר לשלוחו צא והקדיש שור משוורי והנך והקדיש ולא שחט עדיין ובעי לחול עליה קדושה באמירה בעלמא דווקא בהא ודאי לא מהני דמילי נינהו דומייא דהבטה וכנז"ל ונמצא כפי כל האמור אין להכריח חי' של המשל"מ ז"ל דחיישי' שמא באיזה זמן יהיה דעתו לקנות לעצמו וכדאמרן לעיל ממה שלא תיקנו שישמור השומר ע"י שליחות הציבור דטעמא רבא איכא לשלא יועיל מדין שליחות ויועיל מדין פועל כדבר האמור וכן בקדש חזיתי להגאון חדיי"א ז"ל על הברכים בח"א סי' תל"ד שהביא דברי מהרימ"ט הנ"ל וכ' דהרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף ס"ז שכ' הנשבע לחבירו לפרוע לו ביום פ' ושלח שלוחו שיתרה בו וגו' תשו' בכל התו' שלוחו ש"א כמותי ע"כ הרי דס"ל דלא כמהרימ"ט דאם שלח לתבוע החוב ע"י שלוחו מהני אף דהוי מילי עכ"ד ולא ידעתי מה מצא הר' ז"ל בתשו' הרשב"א זו שהיא היפיך ס' הרימ"ט ומה עניין תביעת החוב למילי סוף סוף פריעת החוב שמחויב בו חוב גמור הוא ומעשה גדול והמעיין יראה שאין הנדון דומה לראיה כלל:
איברא בעיקר דברי הרשב"א הנז"ל שפי' דהבטה בהפקר קני ר"ל קני המביט אבל הצבור אינם קונין בהבטתו של זה יש לעמור דלדעתו ז"ל זה המביע קנה בהבטה זו ואח"ך הצבור קונין החיטים או השעו' ממנו לצורך מנחת העומר או שתי הלחם וק' דהא ממשקה ישר' בעינן מן המותר לישר' ואילו בשביעית אסור ללקט כדי למכור דלאכלה ולא לסחורה אמר רחמנא ומשנה שלימה שנינו ופ' הרמ' פ"ו דשמיטה ויובל לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר מפני שעושה סחורה בפירות שביעי' לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכרן ולדעת הרמב"ן ז"ל הב"ד הר' משל"מ שם הא דאסור לעשות סחורה דאורייתא היא ע"ש וא"כ איך זה המביט זוכה בהבטתו ומוכר לצבור ואיסו' עביד ואין להקריב למזבח אלא מן המותר לישר' ומעין קו' זו כבר הי"ק התוס' סו' פ' הזהב דנ"ח עא' ד"ה לשמור וז"ל וא"ת ואיך מותר לשמור והא ממשקה ישר' בעינן ואסור ליקח מן המשומר וגו' ותי' וי"ל שלא היה מוחה מליקח רק שהיה מודיע שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעים מליקח עכ"ד ותי' זה אינו מספיק לדעת הרשב"א כמובן דבשלמא להתו' שפי' דהבטה בהפקר קני ר"ל הצבור קונין ניחא אבל לפי' הרשב"א דהמביט קנה סו"ס הצבור במה קונין מזה חם לא במעות שנותנין לו ונמצא זה ליקט למכור ואסור והיה נר' לומר דכיון דמנחת העומר היא עשרון א' כמבואר בהרמב"ם פ"ד דתמידין ומוספין ועשרון הוא מזון ג' סעודות כמבואר בפסוק והעומר עשירית האיפה הוא ולקטו ישר' עומר לגולגולת וביום ו' לקטו לחם משנה לצורך ג' סעודו' בשבת דמקרא ילפי' להו בפ' כל כתבי ובפ"ט דשביעית תנן הפיגם וגו' נלקחין מכל אדם בשביעית וכ' הר"ש אע"ג דשביעית נוהגת בהפקר לפי שאין כיוצא בהם נשמר וגו' דאין דרך לשומרו לפיכך מוסרין לו דמיהן דלא חשדי' ליה שיצניעם לסחורה וגו' ובפ' לולב הגזול פריך מדתנייא אין מוסרין דמי שביעית לע"ה יותר מג' סעודות ומשני בכדי מזונו שנינו דהיינו ג' סעודות וג' סעודות הן מזון יום א' דהרי שבת דבעי ג' סעודות עכ"ד. וכ"כ הרמב"ם שם ה"א ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר וכ' מר"ן כ"מ ז"ל מעט היינו מזון ג' סעודות כדאי' בפ' לולב הגזול ע"כ וא"כ י"ל ל עת הרשב"א דמה"ט אעפ"י שהמביט קנאו יכולין הציבור ליקח ממנו בדמים כיון דעשרון הוא דבר מועט בכדי מזון ג' סעודות אך עדיין ק דהא עשרון זה היה בא מג' סאין מנופה בי"ג נפה כמבו' בפ' ר"י ופ' הרמב"ם בה' תמידין ומוספין פ"ז וג' סאין הוי מוכרחין לקנות ממנו ושיעו' מרובה הוא. מיתו גם לזה י"ל דס"ל להרשב"א דהאי תנא סבר לה כר"ע במנחות פ' ר"י ד' ס"ו דאי' התם נתנוהו בריחים וגו' והוציאו ממנו עשרון וגו' והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשר ר"ע מחייב בחלה ובמעשר וקאמ' בגימר' ט' דרבנן משום דהקדש פטור מן המעשר וט' דר"ע לפי שלא נתנו מעות הצבור אלא לצורך להם ופרש"י לעשרון הצריך להם אבל האחר לא קידש וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה אע"ג שקוצר הכל אין כונתו אלא לעומר פ"כ נמצא לדעת ר"פ כל המעות שנותנין הציבור על ג' סאין לו אינם הא בשביל עישרון א' הצריך להם וכיון שכן שפיר דמי לקנות ממנו כיון דהוי דבר מועט מזון ג' סעודות:
אך עדיין ק' דתינח מנחת העומר דאינה לא עשרון א' אבל מה נענה לב' הלחם שהיו ב' עשרונים כמבואר בהרמב"ם שם פ"ח ה"ג ונר' לומר לדעתו שהיו מניחים שומרים הרבה או לפחות ב' והיו נותנים דמים לשניהם לכל א' דמי עשרון א' ובזה יתישב דקדוק נכון במשנה דידן שאמרו בלשון רבים שומרי ספיחים נוטלי' שכרן מתרו' הלשכה ולא אמרו שימ' ספיחי' נוטל שכרו מתרו' הלשכה כי היכי דנקט ר"י אף מי שרוצה מתנדב ושומר חינם בלשון יחיד ומהו השינוי ששינה ת"ק למינקט לשון רבים אעפ"י שהוא דקדוק קל מ מ לדרכינו אתי כמין חומר דמשום ב' הלחם נקטי דאי אפשר בשומר א' דצריך ב' כדי ליקח מכל א' עשרון ולא יותר והשתא דאתינא להכי מצינא למימר דאף כרבנן דר"פ אתייא ושומרים הרבה היו מניחים גם בעומר שיגיע עשרון לכל אחד ואחד:
איברא דבעיקר דברי הר"ש דפ"ט דשביעית הנז"ל שכ' דג' סעודות הוי מזון יום א' דהרי שבת דבעי ג' סעודות ק"ט דאיפכא תנן משנה שלימה בפ"ב דסוכה ד' ז"ך ר"א אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה ואפי' חכמים דפליגי הי"ט משום דס"ל דדווקא לילה א' חובה והשאר רשות כמבואר שם למא לכ"ע ב' סעודות הוו מזון יום א' דחול ודוקא בשבת משום חובה בעי סעודה א' יתירה על של כל יום שו"ר סוגייא מפורשת בשבת ד' קי"ח ע"א מי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה מני לא רבנן ולא ר' חידקא אי רבנן חמסרי הויין אי ר' חידקא שש עשרי הויין ופרש"י ז"ל והרי לשבעת ימי שבת צריכין י"ד סעודות ע"כ הרי מפורש דבחול אכילת כל אדם הוא ב' סעודות ביום רק בשבת צריך להוסיף לרבנן ג' ולר' חידקא ד' ומקראי יליף להו שם בסוגייא וזה שלא כדברי הר"ש ז"ל אלא דכפי"ז צריך להבין מה נענה לראיה שהביא הר"ש ז"ל מדעתו ונר' שהיא ראיה גדולה מהמן שהיה יורד לישר' במדבר מזונם בכל יום עומר לגולגולת וביום השישי לקטו לחם משנה שהוא ב' עומרים אלמא שמאכלם בכל יום היה ג' סעודות וביום השישי לקטו משנה שש סעודות ודיחק הרבה לומר שמזון ב' סעודות של כל יום היו עושין אותו בשבת בשלש סעודות והיו ממעטין בב' הסעודות כדי להשאיר לשלישית שזה ודאי אינו מעונג השבת ומצאתי במכילתא פ' יתרו ע"פ על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו פלוגתא דר"י ור"ע חד אמר בירכו בחן וקידשו במן וחד אמר קדשו במן ובירכו בברכה ורש"י ז"ל בפי' התו' הביא ס' ר"י ואמר בירכו במן שירד לחם משנה וקידשו במן שלא ירד מן בשבת ופי' הרא"ם ז"ל שהכונה בירכו במן לא שהיה המן של שבת הרבה יותר משל חול לא הכונה בירכו במה שהיה יורד ביום השישי לחם משנה ע"ש נר' שמפו"ש כן בדברי ר"י ולאפוקי מדברי ר"ע שאמר בירכו בברכה שנר' שר"ל שהמן שהיו מצניעין לשבת היה מתברך והיה יותר על של חול ואפ"ל דבהא קמפלגי דלר"י מזון כל אדם בחול הוי ג' סעודות וא כ במה שהיה יורד ביום לחם משנה היה בחלק של שבת ג' סעודות דמן התו' יליף להו ולר"ע מזון כל אדם בחול הוי ב' סעודות וא"כ כיון שהיה יורד לחם משנה ב' העומר לאחד א כ לא היה בידם לשבת לא שיעור ב' סעודות ומאין יביאו הסעודה ג' ע"כ אמר בירכו בברכה שהיה מתברך בכליהם ונעשה שיעור מספיק לג' סעודות זה נר' לומר בדרך אפשר ועדיין אינו מתיישב לשון הר"ש ז"ל דמי היכריחו לומר לומר כן היפיך סתם מתניתין דסוכה וברייתא וגמר' ערוכה דשבת וצ"י: