כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אורח חיים · סימן ב
שם ס' ב' נ"ב דין מוקצה לע"ז לא נתבאר אי צמרה כשר לציצית ונר' דתלוי בפלוגתא כ' הרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ד וז"ל מאימתי תפסל הבהמה או העוף משום מוקצה וגו' דע דבתמו' ד' כ"ח איתא אמר ר"ל אין איסור אלא מוקצה לז' שנים שנא' ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר הב' ז' שנים ופריך והתם מוקצה בלחוד הוה נעבד נמי הוה אמר ראב"י מוקצה לעבוד ולא עבדוהו רבא אמר לעו' עבדוהו וחידוש הוא כדר' אבא דאמר ר"א ח' דברים התירו באותה הלילה חוץ ולילה וזרות וגו' ומוקצה ונעבד פרש"י לו' שנים שהקצה עד לו' שנים ובסו' ז' שנים יקריבוהו לפ"ז וגו' ל"א אין איסו' מוקצה אלא ז' שנים ומסו' ז' שנים ואילך לא הוי מוקצה דתו לא מיקריבי ליה אלמא משו' דחלפין עליה ז' שנים אישתרי ע"כ ביאור הסוגיא לע"ד כך היא ללשנא קמא קיליף דאין איסור משום מוקצה אלא אחר שיעברו עליו ז' שנים מדכתי' ופר השני ז' שנים ר"ל שעדיין לא עברו עליו הז' שנים ולא נאסר משום מוקצה ומשו"ה ציוהו ה' שיקריבוהו דאילו כבר עברו עליו ז' שנים לא היה אומר לו שיקריב קרבן מדבר האיסור ופריך והתם מוקצה בלחוד הוה וט' היתרו משום דעדיין לא עברו הז' שנים הלא בל"ה קים לן דנעבד נמי הוה ומוכרח אתה לומר דחי' הוא וא"כ תו ליכא למילף מיניה דבעינן ז' שנים ומשני הוקצה לעבוד ולא עבדוהו ולאו חידוש הוא אלא ס' היתרו משום שעדיין לא עברו ז' שנים וכן ללישנא בתרא ר"ל ס' דמ"ש ז' שנים היינו שכבר עברו ז' שנים ובטל המוקצה מש"ה הותר ופריך ליה נעבד נמי ומוכרח לומר דחי' הוא ומשני הוקצה ולא עבדוהו ולעולם היתרו לאו משום חי' אלא מן הדין מותר משום שכבר עברו עליו ז' שנים ורבא ס' לעולם עבדוהו וחי' הוא ואין ללמוד ממנו ז' שנים אלא תכף כשהוקצה נאסר וה"ה אפי' עברו עליו ז' שנים באיסוריה ומ"ש קרא ז' שנים מעשה שהיה כך היה זהו ביאור הסוגייא ומ"ש רש"י בל"ק שפיטמוהו ז' שנים דהכי אורחייהו אין הכונה שכבר עברו הז' שנים אלא ר"ל שהוא קרוב לסו' הז' שנים ועדיין לא חל עליו האיסור ובהכי לק"מ מה שהצ"ע הר' ח"ן וז"ל תימא בשלמא לל"א וכו' אבל לל"ק דקאמר אין איסו' אלא מוקצה לז' שנים א"כ מאי פריך והא נעבד נמי הוה ולדידך מי ניחא והא מוקצה הוה אלא מאי אית לך למימר דחידוש הוא ה"נ גבי נעבד ואיך לא אסיק אדעתיה וצ"ע עכ"ד:
נראה דהבין הר' ז"ל דגם לל"ק כבר עברו הז' שנים ור"ל דמייתי ראיה מקרא דז' שנים כבר ידע דחי' הוא וראייתו היינו דהכי אורחייהו וגו' וע"ז היק' מה שהי"ק. ולפ"ד האמת כמו שפירשתי ולק"מ וראיה לפירושינו מדברי רבינו הרמב"ם ז"ל שלא פסקה למימרא דר"ל והי"ט משים דר"ל לא סבר דחי' הוא אלא בהיתר הקריב ורבא פליג עליה דחי' הוא ובאיסו' הקריב ותו ליכא למילף דין דז' שנים. אבל לפי מה שהבין הר' ח"ן ז"ל דגם ר"ל ס"ל דחדוש הוא ואפי"ה יליף מדאצטריך למיכתב ז' שנים אלמא דהכי ארחייהו א"כ רבא דאמר חי' הוא מאן לימא לן דפליג אר"ל דלא בעינן ז' שנים והי"ל לרבינו לפסוק כר"ל אל"ו פי' הסוגייא כמ"ש ודו"ק וכ"כ רש"י בהדייא לעולם עבדוהו אמר ותו לא גמרי' מידי ע"כ.
והנה רבינו ז"ל בה' תעשה הקרבנות פ' י"ח ה' י"ז כ' השוחט בחוץ בלילה חייב וכן אם העלה בלילה מזה ששחט בחוץ חייב על העלאה והראב"ד חלק עליו וסו' דוקא אם שחט בחוץ בלילה והעלה ביום חייב אבל שחט בלילה והפלה בלילה בחוץ פטור פ"ש ועיין בכ"מ ובלח"מ. והנה היה נראה להביא ראיה לדעת רבינו מסוגיא זאת דאמרי' ח' דברים התירו חוץ ולילה וכאן העלה בלילה כפרש"י דכתי' ויעש לילה וקמני להו בתרתי חוץ ולילה אלמא גם שחט בלילה והפלה בלילה חייב משום שחוטי חוץ אבל לשי' הראב"ד דפטור משום חוץ לא הו"ל למיתני חוץ אלא לילה דווקא דהא משום חוץ לא מיחייב כיון דהעלה בלילה ודוחק לומר דאיסורא קאמר דאע"ג דחיובא ליכא איסור מיהא איכא וקתני חוץ אאיסורא דזה אינו נכון דהא דומייא דזרות ואינך קתני אבל כד דייקנן פורתא אין מכאן שום הוכחה דהא בל"ה ק' אמאי מני חוץ כיון דתני מוקצה ונעבד והא קייל"ן דכל שראוי לבוא אל פתח אהל מועד חייבין עניו בחוץ וכל שאין ראוי לבוא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ כמבואר ר"פ השוחט ומעלה ומדברי הרמב"ם פ"יט דמעשה"ק וא"כ כיון דמוקצה ונעבד אין ראויים לבוא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ והיכי מני חוץ אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דפירוש הסוגייא כך הוא בא וראה שהקב"ה בחר בקרבן זה והתיר בו ח' דברים התיר להקריב קרבן לשמו בחוץ מה שאסר בעלמא והי"ט שהחשיב מקום זה כפנים ועדיין היה צריך להקריב ביום שאפי' בפנים אסו' להקריב בלילה עוד הוסיף הקב"ה והתיר גם בלילה והחשיבו כביום. ועדין היה צריך ע"י כהן שאפי' בפנים וביום צריך כהן עוד הוסיף והתיר ע"י זר וכעזה"ד כלי אשירה ועצי אשירה ועדיין היה צריך שהקרבן מצד עצמו לא יהיה פסול להקרבה עוד הוסיף והתיר מוקצה ונעבד שהוא פסול מצד עצמו ומעתה אין שום סתירה מסו' זו לדעת הראב"ד
והנה רבינו ז"ל באתרין פ' מאימתי תפסל הבהמה או העוף משו' מוקצה משיעשו בה הכומרי' מעשה כגון שיגזזו אותה או יעבדו בה לשם ע"ז והיא מימרא דר"י בסוגיין אין מוקצה אסור עד שיעבדו וגו' הוא תני לה והוא אומר לה עד שיגזז ויעבדו בו ומפרש לה רבינו דאינו חל עליו איסו' מוקצה אלא עד שיגזזוהו ולשם ע"ז או יעבדו בה הכומרים איזה עבודה לשמה משם ואילך יאסר משום מוקצה אבל הראב"ד ז"ל כ' יש בספרים נוסחה אחרת אין מוקצה אסור אלא עד שיגוז ויעבד בה דמשעה שיגוז אותה כבר בטלה הקצאתו וחילולהו פ"כ וגי' זו הביאה ז"ל וכן כ' הרמב"ן בחי' לחולין דקכ"ט שהגוים דרכם שכיון שהקצוהו לפ"ז אסו' בגיזה ועבו' כעין פנים ומכיון שגזזו אותו או עבדו איזה עבו' לשם הדיוט הרי בטלו הקצאתו פ"כ וק' לע"ד לפי' שי' הראב"ד והרמב"ן דמישעבד או יגזז לצורך הדיוט פקע מיניה איסו' מוקצה אמאי חשיב מוקצה בהדי ח' דברים שהתירו באותה הלילה בשלמא כולהו לית להו תקנתא והוצרך לחי' אך מוקצה איתא בתקנתא שיגזוז אותו לצורך הדיוט ובטלה הקצאתו ותו ליכא הוראת שעה אלא ז' דברים דוקא ודל מהכא מוקצה. ונלע"ד לישב שיטת הרבנים הנ"ל דכיון דמאי דפקע מיניה איסור המוקצה ע"י גיזה ועבו' מדין ביטול ההקצאה הוא א"כ דין זה לא נאמר אלא במוקצה של גוי דכי היכי דקייל"ן ע"ז של גוי יש לה ביטול ה"ן המוקצה שלו יש לו ביטול אבל מוקצה של ישראל אין לו ביטול דמשום ליתא דע"ז היא וע"ז של ישראל אין לה ביטול עולמית גם המוקצה אין לו ביטול והכא מוקצה של ישר' הוה ולא הותר אלא משום חידוש כאינך: