אור ברסלב
כפי אהרן חלק א אבן העזר › סימן כא

כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל

אבן העזר · סימן כא

סימן ך

כרגע נראה לי ס' כתב איש רבי' הר' הגדול כמהרח"פ ז"ל חיים ושלום ח"ב ומידי עברי להתבשם מתורתו חזיתיה לר' מאיר עיני חכמים בסי' ק"ו כ' וז"ל בסדר החליצה אחרי שהיבמה חולצת ומוציאה בידה המנעל מרגל היבם הרי היא נוגעת במנעל הס' הצרכתי אותה ליטול ידיה כדי שתאמר אחרי כן הפסוקים ככה יעשה לאיש עד בית חלוץ הנעל דקיל"ן בש"ע א"ח סי' ד' סי"ח דאחד מן הדברים הצריכים נטילה במים הוא החולץ מנעליו בידיו וכו' דהא ט' מפני שהולך ברגליו ע"ג הארץ והרי מנפל זה הרי הוא מנעל מד"ת והנועלו הולך בו ד' אמות וא"כ איך יאמר ככה יעשה לאיש דברי קדושה בלי נט"י וגם הדיינים כשנוגעי' במנעל זה כדי לראותו וגם כשרואים ברגל היבם ונוגעים ברגלו אם הוא נקי מכל טינוף צריכים נט"י ואפי' אין נוגעים ברגל היבם מ"מ בנגיעה במנעל שא"א בלא נגיעה כי כן צריכים נט"י וזה ברור עכ"ד. ואנכי הדל באלפי אחרי בקשת המחילה הראויה לכבוד תורתו וקדושתו בעניותי אמינא דהפריז על המדה וזה דבר חדש אשר לא שיערוהו שום א' מהבתי דינים שעמדו על החליצות ולא נמצא בשום סדר חליצה ואילו הוה הכי מדינא כדעת הר' ז"ל לא הוו שתקי מיניה קמאי. ולדעתי המעט אין צורך לזה לא מדינא ולא ממנהג חסידות לא מדינא דהנה הט' שהחולץ מנעליו צריך נטילה הוא דומייא דנוגע ברגליו ובבשר גופו ובראשו ומשום נקיות דשכיחי מלמולי זיעה וכ"כ הר' מחב"ר ז"ל משם מהר"ח הכהן ז"ל ע"ש. והנה מצאנו לענין טבילה בא"ח סי' ע"ד שמי שהוא במים אינו יכול לברך משום דלבו רואה את הערוה אם מחבק זרועותיו הוי הפסק ומברך וכן העלו הט"ו והש"ך ביו"ד סי' ר' דבטבי' הנידה חובקת זרועותיה בגופה ומברכת.. ותקשי לך והלא הנוגע בבשר גופו צריך נטילה ואיך התירו כאן לחבוק ולברך. אבל הדבר פשוט וברור דכיון דכל עיקר הט' דבעי נטי' הוא משום מלמולי זיעה כיון שבא כל גופו במים ורחץ והסר משם מלמולי זיעה תו ליכא קפידא אם נוגעים ידיו בבשרו. ומעתה גם אם יגעו הדיינים ברגל היבם כיון שרגיל השמש לרוחצו במים חמין היטב גם תמול גם היום בפני הדיינים וכורכו בסמרטוט ומביאו לפניהם תו לא נשאר מלמולי זיעה ואין צורך לנטי' ומהאי ט' גופיה אין צורך נטי' בשביל המנעל לא לדיינים ולא לאשה החולצת כי עיקר הט' דחולץ מנעליו דצריך נטילה הוא או מפני זיעת הרגל הנדבק בו ע"י ריבוי ההילוך ומתמלא זיעה בתוכו או מפני שמהלך בו הרבה בחצר וברה"ר ונדבק בשוליו איזה טינופת אמטו"ל הצריכוהו נטי'. והאי מנעל דחליצה לית ביה ולא חדא מהני תרתי כי כל עצמו אינו שוהא ברגלו רק רגע א' או ב' והרגל נקי מכל לכלוך וגם ההליכה שהולך בו לפני הדיינים הוא ע"ג רצפה נקייה או ע"ג מחצלת ומאין יבא לו לא זיעה ולא טינוף. וא"כ מדינא אין צורך לנטי'. ולמטוניה דהר' ז"ל אטו הנוגע במנעלים חדשים שעדין לא לבשו אותם הנצרי' נטי' זו לא אמרה אדם מעולם. כיון שאין בהם לא זיעה ולא לכלוך הרי ביררנו דמדינא אין צורך נטילה לא לדיינים ולא ליבמה לא מפאת הרגל ולא מפאת המנעל.

ועתה אבאר דממקומו הדבר מוכרח שאינו צריך נטילה דהנה ביבמו' דק"ד אפליגו תנאי במתניתין חלצה ולא קראה חליצתה כשירה קראה ורקקה אבל לא חלצה חליצתה פסול חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסו' ר"ע אומ' חליצת' כשירה. א"ל ר"ח ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב א"ל ר"פ משם ראיה כל דבר שהוא מעשה באיש ופירש"י כל דבר שהוא מעשה מעכב דכי כתיב ככה דמשמע עיכובא אמעשה כתיב וקרייה דיבור בעלמא הוא כל דבר שהוא מעשה ורקיקה מעשה הוא ע"כ הנה מכאן יש להוכיח דא"צ נטי' בין חליצה לקריאה דאי צריך נטילה אין לך מעשה גדול מזה ובשלמא לר"ע דאית ליה דרקיקה לא מעכבא משום דמעשה באיש בעינן והאי מעשה באשה הוא ניחא נמי דאית ליה דקריאה לא מעכבא אע"ג דאי אפשר לקריאה בלתי נטילה והוי כאילו הקריאה עצמה אית בה מעשה מ"מ מעשה באשה הוא ולא מעכב אך לר"ט דאית ליה דרקיקה מעכבא ואע"ג דהוי מעשה באשה ומשום דלא מפליג בין מעשה דאיש למעשה דאשה א"כ ק' אמאי אית ליה דקריאה לא מעכבא הא קריאה נמי מעשה אית בה דצריכה ליטול ידיה מחמת שנגעה ברגל ובמנעל ונימא נמי ככה יעשה דליעכיב. ועיין להרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם הב"ד הרא"ש פ' בתרא דתענית והרב ב"י בה' ט"ב סי' תקנ"ד כ' דנטי' לתפלה הוי כמו טבילת אשה בזמנה דהוי מצוה וכ"כ הר"ן במסכ' יומא וכ"פ מר"ן ז"ל בש"ע ה' יוה"כ סי' תרי"ג דרוחץ ידיו לתפלה. ואע"ג דכ' שם בסו' הסי' דבזה"ז אין אשה טובלת ביוה"כ וט"ב היינו משום דפ' כדעת ר"ת ודעימיה דבזה"ז ליכא טבי' בזמנה כמ"ש יע"ש. נקוט מיהא דבגוונא דנ"ד שנגעה ברגל ובמנעל מדאורייתא הוייא בעייא נטי' דומיא וטבי' הנדה. ומעש' באשה נמי איכא ואמאי קריא' לא מעכבא וליכא למימר דכיון דבקריאה גופא לית בה מעשה המעשה של הנטי' הקודם לו לא חשי' מעשה דהא ליתא דגדולה מזו מצינו לענין מלקות דאע"ג דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ אם קדמו מעשה המוכרח חשבינן לאותו מעשה כאילו נעשה בשעת העברת הלאו ולקי עלה דהנה במכות דכ"א אמרינן היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב לא א' א"ל אל תלבש ל תלבש והוא פושט ולובש חייב ע"כ או"א ובגמרא איתא א"ר ביבי אפילו מכניס ומוציא בית יד. רב אשי אמר אפילו שהא כדי לפשוט וללבוש חייב והתוס' בשבועות דט"ז ע"א ד"ה או א"צ כ' דלרב ביבי אינו חייב בשהייה ומשום דהוי לאו שאין בו מעשה וטע' דרב אשי דמחייב בשהייה היינו משום דתחילת הלבישה היה ע"י מעשה ע"כ והרב משל"מ ז"ל בה' ביאת מקדש פ"ג ה' כ"א למד מדברי התוס' אלו דה"ה לנזיר שנטמא בשוגג ושהא אחר שנודע לו שהוא חייב מלקות וכ' וז"ל ודע שמה שכתבתי דאפי' לרב אשי לא חשיב שהייה במעשה לא כשתחי' המעשה היה באיסור כגון לבישת כלאים או מי שנכנס למקדש וטימא עצמו בשוגג שהרי תחי' האיסור היה ע"י מעשה של איסור וכן מי שהיה טמא ונכנס למקדש בשוגג ואח"ך התרו בו לוקה אם שהא לפי שתחילת המעשה ע"י כניסה שהוא מעשה גמור אך טהור שנטמא במקדש באונס לא חשיב מעשה ואין לוקין עליו משום דאין כאן מעשה כלל והטומאה באונס היתה שבא חבירו וטימאו והוא לא עשה מעש' כלל. ואי משום הכניסה הרי בהיתר היתה שטהור היה וע"כ לא אמרינן דכל שהתחלת הפעולה היתה פ"י מעשה דאף דלבסוף ליכא מעשה דחשיב כמעשה היינו כשתחילת הפעולה היתה באיסור אבל כשהיתה בהיתר אינה מצטרפ' עם סופה להחשיבה כמעשה כן היה נראה לי מסברא אך אחר העיון נראה דהא ליתא ידהא ר"א בעי טימא עצמו במזיד וכו' ובפ"ג דנזיר אמרינן בהדיא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכו' הרי מבואר שהביאה היתה בהיתר והטומאה באונס פשיטא ליה לתלמוד וכו' אשע"כ. נראה דליבא דתוס' כל שתחילת הדבר היה ע"י מעשה אף שהיה בהיתר חשיב כמעשה אם נעשה איסור אח"כ בלתי מעשה וכו' ודברי התוס' שכתבנו הכי דייקי שכתבו דלאו שיש בו מעש' הוי כיון שאינו יוצא משם ודאי אין כונת' דעקימת שפתים הוייא מעשה וכו' אל"ו דמה שנודר בנזיר לא חשיב מעשה ולא חייבוהו מלקות לא משום דאינו יוצא משם דאע"ג דאינו פושה מעש' במה שאינו יוצא כיון שהביאה היתה פ"י מעשה אף מה שאינו יוצא חשיב כמעשה עכ"ד. ואתה תחזה שמה שכ' הרב בסוף הדיבור וגבי כלאים וכו' ויש לדקדק וכו' ונראה וכו' ע"ס הדיבור שמשמע מדבריו דספוקי מספקא לן הם דברים הפוכים וצ"ל דברים אלו קודם הדברים שהעתקתי לעיל כי כן דרך כל המחברים תחי' מספ"ל ואח"כ מכח הראיות שהביא פשיטא ליה וכ"כ הרב באר משה בשיטתו לנזיר דל"ד פ"ב מן הספר ע"ש ועיין למוהר"ר בעל חזו"ן ז"ל בח"א דקל"ט ריש ע"ב ובדף קמ"א סו' ע"ב במה שחלק עם ה' בעל הקונטריס בענין מכירת עבד עברי בלתי מעשה והרב צידד לומר דנתינת הכסף דמעיקרא חשיבה מעשה עש"ב ולא זכרו שרים דברי התוס' אלו ודברי המשל"מ הנז'. הראיתיך בעינך דהמעשה הא' אף שהוא רחוק מאד מן השהייה כי טהור נכנס ובהיתר נכנס מצטרף עם שהיית הטומאה וחשבי' ליה כאילו עשה מעשה בשהייה והטעם משום דאלמלא הכניסה לא היה בא לידי שהייה ודכוותא בנ"ד הואיל והנטילה היא מוכרחת ואלמלא הנטילה לא תוכל לבא לידי קריאה חשיב כאילו יש מעש' בגוף הקריאה ולר"ט דמעשה באשה נמי מעכב הוו"ל דקריאה נמי מעכבא דוחייא דרקיקה אל"ו הוא הדבר אשר דברנו דמדינא אין צורך נטי' מהט' שכתבתי והשתא ליכא מעשה כלל.

ואם מעט ואוסיפה לך עוד דגם ממידת חסידות אין נכון לעשות כן וקפידא נמי איכא שהרי אמרינן בגיטין דכ"א על יד העבד ונותן לה העבד על קרן הפרה ונותן לה את הפרה. ופריך קרן הפרה נקצציה. ומשני אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר לא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה וכ"פ הטוש"ע בסי' קכ"ד אין כותבין במחובר לקרקע ואם כתב פסול משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר לא כתיב' ונתינה ולא שמחוסר קציצה ונתינה וכ' הרב ב"י דהא דרשה גמור' היא ואי מחוסר מעשה אחר פסול ע"ש ולזה הסכימו כל האחרונים ז"ל וכיוצא בזה אמרי' גבי כיסוי הדם בעפר עיר הנידחת בחולין דפ"ט ואת כל שללה תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוס' אלא הבאה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה ע"כ ובריש פ' כסוי הדם פריך גבי דם מוקדשין אמאי פטור מלכסו' נגרריה ונכסייה ומשני משום דכתיב ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי ע"כ מכל הני דוכתי שמעינן דכל מידי דכתיב באורייתא בוא"ו הנוספת בעינן תכיפה ושלא יהא מעשה אחר מפסיק ביניהם ודכוותא ה"נ דרשינן וחלצה נעלו וירקה וענתה ואמרה מי שאין מחוס' אלא חליצה ורקיקה ואמירה יצא זה שמחוסר חליצה ורקיקה ונטילה ואמירה ואפשר דאם נוסיף מעשה הנטילה חליצה פסולה היא דומיא דכשנוסיף מעשה הקציצה בגט דהוי הגט פסול מדאורייתא ואם יפנה לבבך לומר דאין הנדון דומה לראיה דהאי מעשה הנטי' שנייא מהך דקציצה והאי מעשה חיצוני ואינו בגוף הקריאה אך הקציצה מעשה בגופו של גט הוא ומעין זה חי' הר"ן ז"ל עמ"ש בגיטין דכ"ב האשה כותבת את גיטה ופירש"י דהדר מקני ליה לבעל ואח"כ נותנו לה והק' הר"ן והיכי מכשרינן הא בעינן וכתב ונתן ונימא שיצא זה שמחוסר כתיבה והקנא' ונתינה ותי' וז"ל ומתוך הדוחק י"ל דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומייא דקציצה לא מקרי מחוסר מעשה דדומיא דכתיבה בעינן וכתב ונתן עכ"ד ודברי הר"ן לו הביאם הרב פר"ח בסי' קכ"ד ס"ק צ"ו והר' גט פשוט ז"ל בסי' ס"ק ג' ומעתה אוף הכא נמי ניחא לדידן דכיון דנטילה זו אינו בגו' של החליצה לא מקרי מחוס' מעשה שמעינה ואתה דע לך דאין האמת כן לפי שדברי הר"ן אלו אינם מוסכמים שהרי מהרש"ך ז"ל בח"א בחי' על הרמב"ם ה' גיטין פ"ד הוכיח מתוך דברי הרשב"א והרמב"ם דהטעם שהאשה כותבת את גיטה הוא תקנתא דרבנן כמו פשיטי דספרא דאפוקינהו רבנן ויהבינהו לבעל והכא נמי תקנתא דרבנן היא דממונא אפקיעותו רבנן ויהבו ואין האשה צריכה להקנותו לבעל וכ' הרב דהא מלתא הוי פלוגתא בין רש"י והר"ן והטור להרמב"ם והרשב"א דלרש"י ודעימיה לאו תקנתא דרבנן הוא אלא צריכה להדיא האשה להקנותו ואי לא הקנה אינה מגורשת ולהרמב"ם ודעימיה אינה צריכה להקנותו אלא ממילא קנו לו מתקנתא דרבנן ע"ש. ועיין להפר"ח ז"ל שם ולהר' ג"פ שם ובסי' קכ"ד ס"ק מ"ב. ומעתה לפי שי' הרמב"ם והרשב"א אין מקום לחילוקו של הר"ן ז"ל דטע' דהאשה כותבת את גיטה הוא מט' דממילא קנוי לה בלתי שום מעשה מתקנתא דרבנן ואה"נ אם היינו צריכים להקנאה דידה אפשר דהיה פסול משום דוכתב ונתן בעינן יצא זה שמחוסר כתיבה הקנאה ונתינה ואעפ"י שאינו מעשה בגופו של גט ובלא"ה הר"ן לא נחה דעתו בתי' זה אלא מתוך הדחק לפי שהחי' מצד עצמו אינו מוסבר כמובן והשת' דאית לן ט' מרווח למה האשה כותבת את גיטה משום דתקנתא דרבנן הוא תו אין מקום לחי' של הר"ן ז"ל ול ש בגופו של גט ל"ש אינו בגופו בכל גוונא מפסיל. וכן ראיתי להגאון בעל פני יהושע ז"ל בחי' לגיטין על דף ך' ע"ב והוא בדף ל' מן הספר בסו' כ' ז"ל ואפשר דהר"ן לטעמיה דמחוס' הקנאה לאו מחוסר מעשה מיקרי בין כתיבה לנתינה וכו' אבל לפי מה שאפרש בסמוך דהו"ל מחוס' מעשה א"כ ממיל נדחו דברי הר"ן ז"ל עכ"ד.

גם הרב מהר"י עייאש ז"ל בס' לחם יאודה דמ"ח סו' ע"ד הק' על הר"ן מהך דריש פ' כפוי הדם שאמרו יצא זה שמחוסר שפיכה פדייה וכסוי והרי דפדייה דבר חיצוני הוא ואינו מעשה בגופו של דם ומעכב הפך דברי הר"ן ותי' וז"ל ואפ"ל דהתם השפיכה וכסוי הוא מעשה קל אף פדייה נמי הוי לגבייהו מחוסר מעשה אבל כתיב' הגט דהוא מעשה כבד הוי לגבי הקנאה אינו מחוסר מעשה ועוד י"ל דפדייה שאני כיון דצריך להביא דבר אחר שמחלל עליו ולא סגי בלאו הכי הוי מעשה עדיף מהקנאה דאינה צריכה לדבר אחר עכ"ד. ולכל הב' תירוצים של הרב ז"ל בנ"ד לא נפיק מידי מעשה אם לתי' הא' אדרבא הקריאה היא מעשה קל והנטילה הוא מעשה כבד ולתי' הב' הא צריך דבר אחר מים וכלי ואין לך מעשה גדול מזה ואל ידמה הקורא בנפשו לומר שכל מין מעשה פוסל בין רקיקה לחליצה וכגון אם נפלה מטמאתה לארץ שלא תוכל להגביה או נגע בבשרה שיש שם זיעה בודאי שלא תוכל לרחוץ ידיה כדי שלא תעשה שום מעשה בין רקיק לקריאה וזה דבר שלא שיערוהו הפוס' ואין הדעת סובלו לא היא ואני לא כך אמרתי דודאי אי מתרמי בכה"ג תוכל ליטול ידיה ואין זה מעכב כי הכלל בזה הוא שמתחי' לא יהיה בדעתו להפסיק במעשה אחר אז הוא דמעכב אבל אם בתחי' לא היה בדעתו להפסיק ואתרמי אח"כ מילתא דצריך להפסיק באיזה מעשה לית לן בה וזה מבואר בדברי התוס' פ' כסוי הדם עלה דההיא דיצא זה שמחוסר פדייה וכסוי הק' מהא דאמרינן לקמן דם הניתז ושעל הסכין פטור מכסוי ותי' דהתם אם לא היה ניתז לא היה צריך גרירה אבל הכא א"א בלא גרירה ע"כ. וביאור דבריה' בשע' שחי' כבר ידע דצריך לעשו' מעש' הפדייה בין שחי' לכסוי ולא סגי בלא"ה משא"כ התם דבשעת שחי' אין בדעתו לעשות שום מעשה אחר דמי יימר שיהא דם ניתז ואה"נ אי אתרמי והותז שרי לגוררו ואין כאן משום מחוסר מעשה וכן ביאר דבריהם הרב בני יעקב דקכ"ה סו' ע"ב וכן הוא דעת הב"ח והג"פ שיבואו דבריהם בסמוך וא"כ ה"ה בנ"ד אע"ג דאי מתרמי לה איזה דבר כנז"ל תוכל לעשות מעשה מ"מ בענין נטילה זו דהיא בדעתה משפת החליצה ליטול ידיה אפי' אם ממדת חסידות רוצה לעשות כן כיון שמתחילת החליצה דעתה לעשותו הו"ל מחוסר מעשה ומפסיל. והנה הטור ז"ל בסי' קכ"ד הביא פלוגתא אם כתב הגט על נייר גדול דלהרשב"א ורש"י אם חותך אח"כ הנייר שרי דלא אמרו מחוסר קציצה אלא דוקא במחובר לקרקע אבל בה"ג ור"ת והרא"ש פסלו וכן הוא דעת רבינו האי גאון כמ"ש הר"ן הביאו הרב ב"י והרב ב"ח ז"ל כתב דמחלוקת הראשונים הנז' אינו לא אם בשעת כתיבה היה דעתו לגוזזו אבל אם בשעת כתיבה לא היה דעתו לגוזזו שרי והרב ג"פ ס"ק י"ו כ' שלא ידע מנ"ל וסתמא משמע מדבריהם דבכל גוונא פסיל ע"ש ועיין עוד להרב בס"ק י"ו וי"ז כ' דהרשב"א נסתפק בדעת בה"ג דשמא פוסל דבר תורה ע"ש מכאן אתה למד דאף שאם רצה ליתן הגט בניר גדול אין כאן שום ריעותא וקפידא מ"מ אם היה בדעתו לקוצצו פסו' וה"ה הכא בנ"ד אע"ג דמן הדין א"צ נטי' אם היא מקפדת ממידת חסידות ובשפת החליצה הסכימה בדעתה ליטול ידיה קודם קריאה מחוסר מעשה קרינן ביה ולדעת הראשונים הסוברים התם דפוסל ה"נ פוסל. באופן כי לדעתי הקצרה נטי' זו כאן אין לה מקום כלל ומגרעות נתן ויפה הנהיגו הראשונים ז"ל שלא להצריך נטי' ואפשר דתהיה החליצה פסולה לדעת הראשונים הנ"ל לכל הדברות שוא"ת עדיף ובלא"ה מדינא אינו צריך כמו שהוכחנו לעיל וצור ישראל ינחנו בדרך אמת שלא נכשל בדבר הלכה כי"ר. הנלפע"ד לדעתי הקצרה כתבתי זעירא מאנשי ירושלים

אענ"ה ס"ט.

תם ונשלם חלק אבן העזר שבח לאל בורא עולם

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה