כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר · סימן יב
אך' טוב כי אעבור בסך' אדדם' אתן שנת' ועליון יתן קולו פ"ק רא"ג רבין חסידא. כליל תפארת כלילא דורדא. איהו נאה. וגולתיה דלביש מדא. פה מפיק מרגליות טור אודם פטדה. הן הן עדיו. עדית דרבנן הדר הוא לכל חסידיו. מע' הר' המופלא. וכבוד ה' מלא. חכם הרזי"ם מני"ר כמוהר"ר
אהרן עזריאל המכו' רבינו נר"ו יאיר הולך ואור כיר"א.
בראש אמיר' אנוכי אדרוש מעמו אלף עולות יעלה שלומו' יהי אלהיו עמו. ויעל מע' פ"ג מע' לשם ולתפארת ולתהילה וכו'.
מעתה כדי שלא יהיו דברינו שלומית' בת דברי' אימוראי' נינהו כאשר תעשנה הדיבורים' משיב אמרים אודיע למעכ"ת כאן בד"ת ב' ג' גרגירים כי באה לידי הלכה למעשה והענין כי איש א' מתושבי מסראתה כפר א' מכפרי תראבלס היות כי ראה עצמו הולך ומתמוטט ואין ידו משגת בכדי פרנסתו פשט לו את הרגל דרך ובא לו פה נ"א יע"א ומצא לו עסק שיכול להתפרנס פה ושכר בית וישב בה ואחר זמן שלח כתב לאשתו שתבא אליו פה ולא באה ונתגלגל הדבר זה שלש שנים יושב גלמוד שרוי בלא אשה וכמה כתבים כתב לאשתו ולא שתה לבה. ובכן בא לפני קובל ומתרעם שאינו יכול לסבול עוד להיות עגון ואת האלהים הוא ירא ולא חפץ לעשות כדרך שאחרים עושים פה עיר פרוצה נושאים נשים על נשותיהם ואין בשער מוכיח ופייסתיהו בדברים ואמרתי לו בני קום לך לעירך. ותפייס את אשתך אולי תבא עמך וישבות דין וקלון. וכה ענני כי לא יוכל לחזור מפני הנושים בו בעירו שאינם ב"ב ובודאי יכניסוהו בבית האסורים. ונעתרתי לבקשתו אז אמרתי אנכי אכתוב להדיינים אשר שם ונר' איך יפול דבר וכתבתי למע' הדיינים ועכר זמן ואין קול ואין עונה חזר אחר כמה חדשים לפני והייתי בכל פעם מפייסו והולך לו. אחר ששה חדשים חזר אלי בוכה ומבכה עד מתי יהיה זה לו למוקש כי אינו יכול לסבול עוד וחזרתי וכתבתי שני כתבים אחת לשם הדיינים עוד ואחת לשם המוקדמים והתריתי בה התראת ב"ד שאם לא תבא ולא חשיב אמריה עד זמן פ' הנני נותן לו רשות שישא אשה אחרת והוא פטור מהמזונות מהיום ההוא והלאה וגם ע"ז עבר אותו זמן ולא באה אפי' תשו' ואותו כתב הנך ליד איש נאמן והוא מסר השני כתבים הנז' לבעליהן ותשו' תולה והמובן כי אין משיבין על הקלקלה דין גרמא הדיינים וגם המוקדמין חתו לא ענו.
והנה עיקר סמיכתי היא היתה סמוכין דרבנן כי דבר זה נפתח בגדולים הרבנים הגדולים כמהר"מ אלחאייק ז"ל והר' יצחק טייב ז"ל והר' דוד לגיג זלה"ה אשר הסכימו בנדון כנ"ד ממש והסכימו שכופין אותה לילך אחריו ע"י כתב ששלח בעלה שם ושאם לא תבא פטור ממזונותיה כמבואר בס' משכנות הרועים מערבת אות האלף סי' צ"ח יעש"ב וכדבריהם מתבאר מתשו' הרדב"ז החדשות סי' תק"ט ופטר הבעל מהמזונות אם לא תרצה ללכת אחריו זאת היתה לי שכתבתי התראת ב"ד הנז'. והנה בעתה כי כבר עבר זמן זמנם כמשלש חדשים אחר הזמן שכתבתי ההתראה הנז'. ובא האיש הנז' ותבע שארשה אותו שישא אשה אחרת חזרתי ונתיישבתי בדבר.
וראיתי לרבינו הגדול הרי"ף ז"ל בתשו' הנדפסות סי' רט"ז וז"ל שאלה ראו' נשא אשה מכמה שנים ונדלדלה סחורה באותה המדינה ולא הספיק למקצת פרנסתו והוא אמר לה לילך למקום אחר עמו או צאי שלא בכתובה היאך הדין.
תשובה אם מוציא אותה מעיר גדולה לגדולה או מקטנה לקטנה או מכרך לכרך שמנהגותיהם שוות ואין בדרך סכנה בדין הוא שתלך עמו ואם לא תלך תצא שלא בכתוכה עכ"ל. ולהבין נעם שיח רבינו הגדול ז"ל נר' בהקדים דתמן תנינן בשלהי כתו' ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוציאין מעיר לעיר ולא מכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין וכו' ומוציאין מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע רשב"ג אומר אף לא מנוה הרע לנוה היפה מפני שהנוה היפה בודק ע"כ והביאה רבינו הרי"ף בהלכותיו ויש לתמוה על מה שציין הכנה"ג אה"ע סי' ע"ה הנה"ט אות י"ב דהרי"ף בה' לא הביא זה ולא ידעתי למה ונתעצם בזה גם בהגב"י אות א' ע"ד מר"ן שכתב ואע"ג דת"ק פליג הא קי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתי' הלכה כמותו וכו' אמר המאסף תמיהני אל הר' המחבר שנר' מדבריו דפסק זה מוסכם וזה אינו שהרי כדין זה פסק הרי"ף כת"ק ולס' אזיל אך בהרי"ף שלפנינו העתיק המשנה כצורתה. ולפי הכלל גם הרי"ף פסק כרשב"ג ותמיהתו על מר"ן דאין כלל זה מוסכם הי"ל לתמוה על הריב"ש שכתב כדברי מר"ן ממש בתשו' סי' פ"א ע"ש ואי משום דהשמיט הרי"ף ז"ל הטעם האמור בש"ס מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שנוי וסת תחי' חולי מעיים. ונר' דמשו"ה פי' רש"י ז"ל במתני' שהנוה היפה בודק את הגוף למי שבא מנוה רע ומתוך כך חולאים באים עליו ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל וז"ל שהנוה היפה בודק את הגוף לפי שבא מנוה רע ומתוך כך חולאים באים עליו כדאמרי' בגמר' כדשמואל וכו' אבל הרמב"ם כתב בפי"ג מה"א ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא בעיניו קלה וכעורה. ולפ"ז מאי דמייתי בגמרא כדשמואל אינו אלא לדמיון בלבד שפעמים יבא נזק מתוך שנוי לטובה עכ"ל. ובשה"ג כתב דהסמ"ג פי' בפי' הרמב"ם כפי' רש"י ע"ש. וה"ה כתב וז"ל ולפ"ז מ"ש בגמרא מאי בודק כדשמואל דאמר שנוי וסת תחי' חולי מעיים לדוגמא בעלמא נקטה לו' שרוב הטובה מצינו, לפעמים שמזיק ויש בזה פי' אחר עכ"ל. וממרוצת דבריו נר' דתפס עיקר כהרמב"ם מדלא הביא הפי' האחר כלל.
והנה הרמב"ם ז"ל בפי' המיש' רהיט ואזיל כמו שתרגמו דבריו הר"ן וה"ה שכתב ופי' בודק מחפש ומבקש דבר הנאה לו ואמרו בש"ס שנוי וסת תחי' חולי מעיים פי' שנוי המנהג תחי' סבת החולי ואפי' הוא לטובה ע"כ וטעם הרמב"ם ז"ל נר' דהוצרך לזה אע"ג דפי' רש"י נר' יותר פשוט עד שהריטב"א הוב"ד בשי' מקו' הקשה על ס' הרמב"ם דמה יענה למ"ש בגמרא ורבי' ירוחם הביא פי' הרמב"ם וכתב ובגמרא מפרש וכו' כלו הרמב"ם חולק על הגמר' כי פשט דברי הגמר' כך מורים אמנם המדקדק יפה יר' דא"א לו' כן שהרי עינינו הרואות כמה וכמה חולים שמצוה הרופא שילך החולה לנוה היפה כדי שיתרחב לבו בשאיבת האויר היפה ויתרפא וכ"ש הבריאים שעושים כן בזמן הקיץ לרעות בגנים וזה דבר ידוע ומפורסם ואיך אפשר לו' על שמואל בעל המימרא דשנוי וסת במאכל ומשתה תחי' חולי שיגזור כן בשנוי אויר לטובה והוא היה רופא כידוע וכן הרמב"ם לא רכר נפרש כן מהטעם האמור וכ"ש כי גמרא ערוכה היא בכתובות לעיל דק"ד ר' בבית שערים הוה אלא כיון דחלש אמטוהי לציפורי דמדלא ובסיס אוירא ופי' בשי' מקו' ואוירו יפה ומצונן ובית שערים מקום עמוק וחם ומקום חם רע לחולה ע"כ ומבוא' שם דר' היה חולה בחולי מעים שנוי וסת אם האויר ג"כ הוי כן הא הו"ל תחי' חולי מעיים ואיך יוליכוהו למקום שיכביד חוליו ושמואל אסייא דר' הוה התם אל"ו דלדוגמא בעלמא מייתי הש"ס ההיא דשמואל וכנז"ל זה נ"ל להכין בעד הרמב"ם ואין בידי מפרשי הש"ס האחרונים כלל לראות אם נתעוררו בזה. ואם יראה בעיני כתר' יודיענו דעתו ד"ע בזה.
והשתא י"ל דהיינו מאי דקאמר רבינו הגדול הרי"ף ז"ל בתשו' הנז' אם מוציא אותה מעיר גדולה לגדולה וכו' שמנהגותיהם שוות ר"ל דלא יוציאנה מנוה היפה המסלסליה במלבושים ובקישוטיהם ובמאכלי' בדרך אצטניצות בכל הנהגותיהם לנוה הרע שלובשים מלבושים גסים ופחותים ולא קפדי אנקיות וכן במאכליהם ובקישוטיהם ובכל הנהגותיהם. וההפך מנוה הרע כנז' לנוה היפה כנז' מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה בכל הנהגותיה כדי שלא תהא קלה וכעורה בעיניו ורמז כ"ז באומרו שמנהגותיה' שוות. ובמ"ש ואין בדרך סכנה רמז שלא יוציאנה מיהו' לגליל דהתם הט' דאין השיירות מצויות ואיכא סכנה כמ"ש הפוס' ז"ל וא"כ כל שהם שתי מלכיות מסתמא לא שכיחי שיירתא ואיכא סכנה ב"מ.
ואם תאמר דלכאורה משמע מדברי הירושלמי כפי' רש"י וז"ל ומנין שהנוה היפה בודק ר"ל בשם ר"ח וכו' פן תדבקנו הדעה ומתי במשרה וסמך להרא ואת אמר הכין אלא מכאן שהנוה היפה בודק ע"כ. והא ודאי כונ' הירוש' לו' דכיון דהפך ה' את כל הככר דהיינו משרה כתרגומו וההר סמוך היה לככר א"כ צוער שהיתה בככר ונס שמה והיא בעמק טוב היה לו להנצל להר כמו שאמרו לו המלאכים כיון שההר היה סמוך ואוירו יפה יותר מהמישור אלא מכאן שהנוה היפה בודק א"כ אתי כפי' רש"י ז"ל.
אמנם ודאי דתלמודא דידן לא סל"ה מדלא הביאו ראיה מפסוק זה דיש לדחות שהרי לעלות להר היה צריך להתעכב קצת וע"ז חשש פן תדבקנו רעת סדום ובחר היותר קרובה לנוס שמה והראיה דתכף ומיד סמוך ונר' כתיב ויעל לוט מצוער וישב בהר כי ירא לשבת בצוער ופרש"י לפי שהיתה קרובה לסדום נמצא דההר רחוק מסדום מדנס שמה מצוער ולא ירא לשבת בהר ובהג"מ מייתי הירוש' הנז' על הא דכתב בשם ר"ת דפעמים אפי' מעיר לכרך אינו יכול להוציאה כשהמושל רע והתם אתי שפיר אכן למאי דבעי למילף תלמודא דנוה היה בודק לא זכיתי להבין ואין בידי שום פי' לירוש' הנז'. באופן נר' כי דברי הרמב"ם ז"ל נכונים בטעמם ודברי רבינו הרי"ף בתשו' הנז' הכי רהטי לענ"ד. אלא דאם באנו לידי מדה זו נמצא דרבינו הרי"ף חולק עם הרב תה"ד בסי' רט"ו שהחשיב טענה זו דמיעוט פרנסה לטענה אלימתא וכתב דכופין את האשה לצאת ממקום שנשאה והרי רבינו הרי"ף לא החשיב טענה זו לכלום והחזיר הדבר לדין המשנה לפי מה שפירשנו דבריו ודרך אגב ראיתי תשו' הגאון רב צמח שהוב"ד בשי' מקובצת שם ויש להתיישב בה טובא חדא דכתב דכל שיש שני ימים ומחצה כשיעור יהודה וגליל בדרך אין מוציאין ובודאי כי כל הפוס' ז"ל אינם מודים בזה שהרי הריטב"א הוב"ד בש"מ אחר שכתב פי' רש"י דבכפיית האשה מיירי ושכן פי' הגאונים וכן דעת הרמב"ן. ור"ת פי' דבכפיית האיש מיירי כתב וז"ל ונר' דלכולהו פירושי כל שתי מלכיות שאין שיירות מצויות ביניהם דינם כארץ יהו' וגליל בענין הזה. וכ"כ הרמב"ם בפי"ג ורבינו הטור ומר"ן וכ"כ הריב"ש בסי' פ"א וקט"ז דהפרש הג' ארצות הוא ממלכות למלכות וכ"כ כמה פוס' הר' משפ"ץ ח"ב סי' מ"ט ומהרשד"ם אה"ע סי' קנ"א ומהרש"ך ח"ג סי' צ"ז וכ"ש לדעת המבי"ט דס"ל דאפי' אנדול ואורומילי מלכות א' הוו באופן כי ס' הגאון ז"ל היפך כל הפוס' וכבר תמה על דבריו הכנה"ג בהגה"ט אות א' שהבי"ד משם הרב ת"י יעו"ש ועיין בני משה סי' ט'. ותו קשה על הגאון ר' צמח כיון דבנדונו הי"ל לראובן במדינתו בית ועסקו וסחורתו שם א"כ הו"ל כדין התוספת שהביאה הרי"ף בהלכות בן יהודה שנשא אשה בגליל דכופין אותה ללכת עמו אע"פ שהעיר שדר בה היא עיר ומוציאה לכרך וה"ה לכפר כטעם התוספתא שע"מ כן נשאה וכמו שביאר הרמב"ם דאפי' בסתם הו"ל כמפרש. ודרך אגב אני תמיה על מה שנסתפק הר' ת"י הבי"ד מר"ן החבי"ב הגה"ט אות ז' אם מ"ש הטור צריכה לילך אחריו לארצו. אם תיבת אחריו דוקא וה"ה לארץ אחרת או תי' לארצו דוקא אבל לא לארץ אחרת דלענ"ד הוא נפשט ממ"ש הר"ן ז"ל שם בהלכות דאע"ג דיכול לכופה שתלך לארצו אפי' מכרך לעיר מ"מ אינו יכול לכופה לדור בעיר שבגליל דלמה שקיבלה לדור בעיר שביהודה קיבלה. אבל מה שלא קיבלה אע"ג דהוי ב"ש אינו יכול לכופה ומייתי דבריו מר"ן בב"י יעו"ש. עכ"פ ברייתא זו פסקוה הרי"ף והרמב"ם והגאונים כמ"ש הריטב"א כפשטה דבכפיית האשה מיירי. א"כ פשיטא דבנדון הגאון יכול היה לכופה כיון דמדינתו וביתו וסחורתו היתה שם א"כ ע"מ כן נשאה. ושמא ס"ל להגאון כתשו' מוהר"מ בתשו' השייכי סי' כ"ח וכדתרגמא הר' ב"ח דדווקא לאלתר יכול לכופו אבל אם כבר נתיישב שם ואחר זמן בא לכופה אין שומעין לו הגם כי דברי הב"ח דחוקים כמ"ש הר' ב"ש מ"מ הרי גם הרשב"ש סי' של"ז הבי"ד היד"א הגב"י אות כ"ג כתב דעדיפא מינה דאפי' נתיישב יב"ח הרי נעשה בן עיר זאת ואינו יכול לכופו. אע"ג דמתשו' הרשב"א סי' תרס"ב נר' בהדייא דאפי' אחר זמן יכול לכופו וזהו מה שסיים היד"א ועיין בתשו' הרשב"א שהביא רבי' המחבר בסוף הסי' דר"ל דחולק על הרשב"ש והדין עמו מ"מ י"ל דהגאון הכי ס"ל ומשו"ה כתב ואחר זמן אמר לאשתו וכו' ותו יש להק' דכיון דבנדונו היה מהלך ב' ימים ומחצה כשיעור יהודה וגליל ולדעתו הוי כיהודה וגליל כמו שביאר והוו כשתי ארצות. א"כ איך סיים וכתב ואם יש בעיר שמוליכה מרחץ ושוקים ושכיח בה כל מילי אם אינה יוצאה אין לה כתובה והלא בשתי ארצות קתני בהדייא אין מוציאין מכרך לכרך וכו' א"כ אפי' יהיו העיירות שוות בכל מילי אינו יכול לכופו בנדונו.
והיה נראה לכאורה דהגאון ר"ץ ס"ל כס' הרב תה"ד דמאי דקתני אין מוציאין הוא בלא אמתל' אבל באמתל' אלימתא כמזונות שומעין לו וה"ה אמתל' דנדונו דהיתה ביתו וסחורתו ועסקו שם במדינתו א"כ סברא היא דאם ימכור ביתו וסחורתו ישאר קרח מתמוטט וזו אמתלא היא וכופין את האשה ללכת עמו וכ"ת א"כ אמאי הוצרך לומר דוקא שיש שם מרחץ ושווקים ושכיח בה כל מילי הרי כיון דלדברי התה"ד ע"כ לא שנינו ג' ארצות לנישואין לומר שאינו יכול לכופה שתלך עמו מארן לארץ לא בלי אמתל' אבל באמתלא יכול לכופו אפילו מארץ לארץ ואפילו מכרך לכפר כיון דפרנסה הויא אמתל' גדולה ועד כמה החשיבה הרדב"ז בסי' תק"ט אפילו לפוטרו מן השבועה דאנן סהדי שאילו ידע שתתמעט פרנסתו שם ותעכב אשתו עליו לילך למקו' אחר לא היה נושא שם אשה והו"ל כאלו התנה ונשא ומתירין לו אפי' שלא ברצונה יע"ש ועם כי מוהריב"ל וש"פ לא הודו להרדב"ז בדאיכא שם שבו' ואפילו אם לא נשבע אם התנה עמהם שידור שם אלא דוקא כשנשא סתם מ"מ בסתם מיהא הא הו"ל כאילו התנה לצאת וכנז"ל א"כ הו"ל כהההיא דבן יהודה שנשא בגליל דאם היתה דירתו ביהודה בכפר ונשא אשה ביהודה בכרך יכול לכופו שתלך עמו מהטעם גופיה דאנן סהדי שע"מ כן נשאה ונראה דיש לחלק דע"כ לא אמרינן דבן יהודא שנשא בגליל שיכול לכופו אפילו מכרך לעיר ואפילו לכפר אלא התם דמקום דירתו ידוע מקודם שנשא וע"מ כן נישאת לו כמ"ש הרמב"ם אעפ"י שלא פי' אכן באמתלא כזו משום דוחק מזונות ופרנסה שאינו מוצא במקום שנשאה שהותר לו לילך במ"א וכופה את אשתו ללכת עמו אינו מוכרח שיוליכנה למקום ידוע דמאן דביש ליה בהאי מתא ליזיל למתא אחריתי הוא דאמור רבנן אבל אינו מוכרח שיוציאנה מכרך לכפר דהפרנסה אינה תלוייה במקום אחד דוקא וא"כ דין הוא שיכול להוציאה לעיר שכמותה והרשות בידו אפילו מארץ לארץ אבל בעיר כתותה דשכיח בה כל מילי. אשר בזה נראה ליישב דברי מהרימ"ט ח"א סימן מ"ז דאחר שכ' דהריב"ש חולק על התה"ד כ' וז"ל ומ"מ אף לדברי בעל התה"ד ז"ל שהתיר לצאת ממקום הנישואין לפי שאינו מוצא פרנסתו שם לא התיר לצאת לא לעיר שכמותה. אבל לא מארץ לארץ ומכרך לעיר שאין פרנסתו תלויה באותה העיר דוקא הילכך אין האיש הזה יכול לכופה לשבת בעזה דאין עזה נחשבת מארץ מצרים שהיא תחת מלכות אחדת וכו' ופשטן של דברים נראה דלא התיר כלום דלהוציא מעיר לעיר שכמוחה באותה הארץ לא היה צריך לאמתלא דבהדיא קאמר התנא מוציאין בלי שום אמתלא. והנכון כמו שהעתיק דבריו מר"ן החביב תלמידו בהגב"י אות יו"ד וז"ל ואפילו לבעל תה"ד לא התיר לצאת לא לעיר שכמותה אבל לא מעיר לכפר ומכרך לעיר מורי הרב וכו' וכן העתיק היד"א שם אות י"א ולא הרגישו דלמהרימ"ט נראה דלא התיר גם מארץ לארץ כהתה"ד לכ"נ דכונתם דתרתי לא התיר וכנז"ל.
והשתא י"ל דבנדון הגאון ר"ץ דלפי דעתו ז"ל היה נדונו להוציאה מארץ לארץ כיון דהיה ב' ימים ומחצה ביניהם כשיעור יהודה וגליל לזה ביקש שתהיה אותה העיר שיש בה מרחץ ושוקים ושכיח בה כל מילי דתרתי לא עבדינן לה להוציאה מארץ לארץ ומעיר לכפר ומיירי שהאשה לא ידעה מקודם שביתו וסחורתו ועסקו שם במדינתו דאילו ידעה אפי' אי הוה כפר היה כופה אותה וכנז"ל ומעתה גם דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל יכולים אנו לישב כן דכונת דבריו הוא דיכול להוציאה מארץ לארץ אפי' מגליל ליהודה כיון דפי' דמברך לעיר הוא דלא יוציאנה משם הא מארץ לארץ יכול להוציא ובודאי דהוי זה מטעם דנדלדלה הסחורה ואינו יכול להתפרנס לא דלכפי דהשואל סתם דבריו במ"ש דאפילו מכפר לעיר משו"ה ביאר לו וגם ביאר לו שלא יוציאנה מנוה היפה לרע ואפילו מרע ליפה ברמז דבריו שמנהגותיהם שוות וכנז"ל והטעם דתרתי לא עבדינן לה ומ"ש שאין בדרך סכנה כיון למ"ש הרשב"ץ בתשו' הביאה מר"ן בב"י דאם יש בדרך סכנה אינו נוהג דין הכל מעלין לא"י וכ"כ התוס' נמצא דבמקום שהדין נותן לכוף אם יש סכנה אין כופין וסברא הוא א"כ גם פ"י אמתלא שכופין לצאת מארץ לארץ דוקא אם אין שם סכנת דרכים זה נלע"ד לכאורה ואין בידי ספרי האחרונים לעיין בזה וחזינא לגאון מהרש"ג בספר משפטים ישרים סימן מ"ב שעמד ע"ד מהרימ"ט ז"ל שכתב דהתה"ד לא התיר מארץ לארץ ולא מכרך לעיר דא"כ מה התיר ותרגמה הרב עם תשו' מהר"ם הנ"ל שכ' דיש לחוש לס' ר"ת ואזלינן הכא לחומר' והכא לחומרא ואין לכוף לא לאיש ולא לאשה לחוש לסברת ר"ת ז"ל ומשו"ה כיון דהוי משום חומרא אהני לן האי אמתל' דפרנס' לכוף האשה במה שמפו' במשנה דוקא באותה הארץ מעיר לעיר ומכרך לכרך דבלא אמתל' אין לעשות מעשה הפך ם ר"ת. אבל להוציא מארץ לארץ ומכרך לעיר גם התה"ד מודה דל"מ אמתל' ואחר המח"ר עם כי דברי התה"ד מדוקדקים כפי' אנן מה נענה דמר"ן ז"ל לא כן יסבור כי כבר כתב בב"י דכיון דהרי"ף והרמב"ם ורש"י והגאונים תפסו בפשי' התוספתא דבכפיית האשה מיירי אין לחוש לס' ר"ת א"כ מ"ל לחלוק שם על התה"ד ולא עוד לא דעל מהרי"ט גופיה א"א לומר עליו כי דא"כ במאי פליג עליה הריב"ש לפי"ד וכן למור"ם דשוינהו חולקים וכן מבו' מדברי כל הפוסקים המביאים דברי התה"ד אין גם אחד שיסבור כדבריו מה שראתה עיני כי ספרי הפוס' ז"ל רובם אינם איתי כי כן גזרו עלי מן השמים לשבת פה ואין אומן בלי כלים כ"ש כי מכיר אני את מקומי דגם אומן איני וד"ב.
איברא דראיתי להרב הגדול מהרמ"ג ז"ל בס' דברי מרדכי בשו"ת ט' על מה שרצה אחד חכם לו' דכיון דגירש בדת הגויים ואינו יכול לדור במקום האשה דכופין אותו לגרש והביא סעד לדבריו מתשו' מהר"מ אלשאקאר ז"ל והוא ז"ל כתב עליו כי דברי מהרמ"א הם תשו' להרא"ש הביאה בנו הטור סי' קנ"ד וכתב דלכאור' זה סותר לתשו' הרב תה"ד ויש לתמוה איך נעלם מהתה"ד דברי הרא"ש והטור ז"ל דאי משום פרנסה כופין כ"ש כשיש לבעל סכנה לדור שם. ועלה בדעתו לחלק דבשלמא מזונות הוי דבר הנוגע לאשה ג"כ שמצטערת לסבול עניות אכן אם הבעל יש לו סכנה לדור שם היא מה איכפת לה אלא דסיים בזה"ל אמנם מלבד שלא הנהני חי' זה ולא תרצת למהרשד"ם סימן קנ"ז שדן ק"ו מנדון הרב תה"ד לנדונו שהו"ל לבעל סכנה וכו' וכמה מרבני האחרונים נטו לס' הרב תה"ד ומהתימא איך לא נתעורר שום פוסק מדברי הרא"ש. רק את זה ראיתי למוהריק"ש דבהגהות לאה"ע כ' וז"ל אם אינו יכול להתפרנס באותה מדינה עיין תשו' הרדב"ז וכו' ומהרשד"ם וכו' ואעפ"י שהרב המחבר חלק על מהר"ם ישראל בארוך. אחרי רבי' ועיין סי' קנ"ד דין ט' עכ"ל והן הם דברי הרא"ש הללו שהביאם מר"ן לפסק הלכה סי' קנ"ד ס"ט. והרב בקש לעורר למעיין שלכאור' יראה שדין זה סותר לדין הרב תה"ד ושמא לפי דעתו הרחבה רמז לנו שאם נעיין שם אין נסתר מחמתו דין ה' תה"ד עכ"ל. ולעד"נ דאעפ"י שלא הנהנו חילוקו מצינו לו חבר להגאון נודע ביהודה ח"א באה"ע סי' ס"ז שחילק בנדונו שחלה הבעל פעמים ואמרו לו הרופאים שמסתכן אם ידור שם יותר ועלה בדעת גאון א' לומר דבכוג"ד מודה הריב"ש להתה"ד שכופין אותה לצאת. והוא ז"ל חלק עליו דנהפוך הוא דבנדון דידהו מודה ההה"ד להריב"ש וכתב חילוק הרב מהרמ"ג הנז' בצביונו ובקומתו. מ"מ אנן מה נענה לס' מהרשד"ם שהביא הרב דודאי לא יסבור חילוק זה מדיליף מק"ו לנדונו ומר"ן החביב ז"ל בהגה"ט אות י"ח דקדק כן מדברי מהרמ"ג בתשובה סי' מ"ד גם מהריט"ץ סי' רצ"ב כתב כן בפשי' וכ"ש למהרימ"ט דחולק עם התה"ד דמשום פרנסה אינו יכול לכופו וכתב דאם היו מתעוללים עליו מסיבה שאביו עסק בממון המלכו' אם יתברר כן יכול להוצי' יע"ש.
ואם איתא לחילוק הנז' כל הטענות הנז' מאי מהנו לגבי האשה ומה גם דגם הגאון נ"ב שכ' חילוק הנז' לא מלאו לבו לכוף לאשה לא כל חד ליקום אדוכתיה כמפו' בדבריו ופטר את הבעל ממזונות. אחר התראת ב"ד ולו יהא דזו עצמה היא הכפייה כמ"ש הרדב"ז בחדשות סי' תל"ה מ"מ כל הנהו רבוותא דכתבנו ודאי לא יסברו חי' זה והדרא קו' הרב לדוכת' כי הרא"ש והטור ומר"ן פסקו להפך וכנז"ל.
ונלע"ד דיש לישב חדא דבנדון הרא"ש היה בורח מעיר לעיר ולא היה יכול לדור במקום א' כמ"ש השואל א"כ בזה כ"ע ל"פ כמו שהקדים הריב"ש לשואל בתשו' ספ"א ואע"ג דהרא"ש בתשו' כתב כיון שאינו יכול לדור בעיר שנשאה לא תידוק מינה הא בעיר אחרת יכול להתיישב אלא דוק מינה מה שביאר אח"כ דאף אם מוכתב למלכות במ"א ושם צריך הוא לברוח ממקום למקום מ"מ אם יכול לדור בעיר שנשאה שאין פחד עליו שם אינם יכולים לכופו שיגרש וראיה לזה כי הלבוש ז"ל עשה דברי השואל שאינו יכול לדור במקום א' בכלל טענת האשה א"כ צ"ל דמר"ן ז"ל קצר הרבה בהעתק תשו' זו כי כן דרכו לפעמים מקצר ועולה על השולחן הטהור וכבר השרישונו הפוסקים ז"ל שאין להורות הלכה מתוך הש"ע אם לא יעיין הדין בשורשו וא"כ לא נגע בדין התה"ד כלל דאה"נ לילך מדחי אל דחי לא אמרו אדם שיכוף את אשתו כמו שביאר להדיא הריב"ש ז"ל. א"נ י"ל דבנדון הרא"ש היה מוכתב למלכות קודם שנשא ונתגלה אח"כ ואנן סהדי שאילו היתה יודעת כן לא היתה נישאת לו אלא דצריכה גט משום חומר א"א דיש לצדד דאתתא בכ"ד ניח"ל ול"ד לנדון התה"ד דאח"כ אירע לו מיעוט הפרנסה ואפילו היה עני כשנשאה וסבור היה להשתכ' שם ולהתפרנס ועבר איזה זמן בדוחק עצום ולא יכול לסבול עוד אפשר היה לומר דהוי אמתל' מיהו נדון התה"ד להדיא קאמר דאירע לו חוסר הפרנסה אחר זמן א"כ לא ראי זה נדון התה"ד לתשו' הרא"ש ולא גילה לנו מר"ן ב"י תשו' זו איה מקומה וחפשתי בתשו' הרא"ש שבידינו וגם בחזה התנופה ולא מצאתיה וס' בשמים ראש אין לי וד"ב. ודרך אגב ראיתי כי רבינו הרדב"ז הביא תשו' הגאון רב צמח והעתיקה כלה לנדונו שהי"ל עסק וסחור' ברשיד ונסתייע ממנו שיכול להוציאה ממצרים אפילו אם לא היה שם תנאי וטעמו נרא' דכיון דהביא תשו' מוהר"מ ור"ת שם הוצרך לכל מה שכ' יע"ש סי' תל"ה ולא הרגיש על הגאון הדקדוקים שדקדקנו והמעיין יבחר ובלא"ה אין בידי ס' ת"י שמביאה לראות מה שכ' עליו.
ואע"ג דמהריק"ש ז"ל דקדק מתיבת יוצאה עמו דעמו דוקא לא ע"י שליח וכ"ש ע"י כתב והרב מוהרי"ח בשו"ת דרכי נועם באה"ע סי' ט"ל תלי זייניה לנדונו בדברי מהריק"ש מ"מ נר' דש"פ לא הודו לה' ז"ל בדקדוק זה דאם יש בדרך סכנה אפילו עמו אין כופין אותה לצאת והרי הרדב"ז ז"ל סי' תק"ט מתבא' מדבריו דאפילו ע"י כתב גם הרב בית יהודה עייאש אה"ע סי' ח' עם כי נתאמץ לו' דמר"ן בש"ע לא ס"ל כהתה"ד מדהשמיטו עכ"ז חזר והודה דאחרי רבים להטות והלכה כבתראי ומ"ש עליו היד"א דלא ראה דברי האחרו' מה יענה להרב בני משה שלטון שראה את הכל ואסיק כהרב בית יהודה ולא העלה על דל שפתיו טענה זו שילך להביאה ומתוך דברי מהרימ"ט סי' רצ"ב ומתשובת מהר"מ ז"ל וכמה פוס' נראה דלא ס"ל כן אלא אפילו ע"י כתב ונראה דמה"ט לא חשו מע' הרבנים הגדולים בס'משכנות הרועים לזה וידוע דתראבלס ואגפיה בתרייהו גרירי לכל חק ומשפטו. ובהצטרף מ"ש מהרח"ש הבי"ד היד"א שאם לא יש סכנ' בדרכים וגם שנודע מהספינות הבאות שהם פנויות מדוגייאות של שוללים ואורבים יכול הבעל לכוף את אשתו לעלות לא"י דון מינה לנ"ד דשכיחי האידנ' ספינות של הב"ל כפף תעופינה ואין שום פחד והולבות בטח א"כ בהא ודאי א"צ שילך הבעל להביאה אליו וכ"ש בנ"ד דיש עליו ב"ח גוים וכנז"ל כי ודאי מודה מהריק"ש ז"ל דאפילו בעיקר הדין לכופה מהני אמתל' כזו כ"ש לדקדוק מהריק"ש באופן דבהא סלקינן דאם לא תבא הרשות נתונה שישא אשה אחרת ופטור ממזונו' זאת האשה ואם תרצה לקבל גיטה הרי הוא מוכן לכתוב ולשלוח לה גט כריתות כשר וכשהדין נותן שכופה אותה ולא שמעה הרי כ' מהראד"ב דנותנים לו רשות לישא אשה אחרת זה ל"ל ויודיעני דעתו בזה. ושו"ט יסגה וכסא כבוד תורתו נכון יהיה כנהר וה"ן קורין לה חכמה גם חסיד"ה. וכנא"ה דשו"ט בעהת"ר בכל מאודו. הצעיר
משה פארדו סט.
הלכות כתובות