אור ברסלב
כפי אהרן חלק א אבן העזר › סימן יא

כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל

אבן העזר · סימן יא

סימן י

היתה עלי יד החזקה זה כת"י של מעלת הרבנים ב' צנתררות הזהב יצ"ו האריכו למעניתם לסתור ולנתוש כל מה שהעלתי בפסק דיני לזכות את אבי הבת בתפיסתו. והמה בחכמתם סתרו ראיותי והוכיחו בראיותיהם להוציא מיד האב וליתן לבעל וכשאני לעצמי יש לי ללמד זכות על עצמי ולהוכיח במישור שצדקתי בכל דברי הראשונים ואין מקום לכל השגותיהם וגם על ראיותיהם יש לי מה להשיב בצדק ובמישרים ובמקומי אני עומד שאין כח להוציא מיד האב. מה שתעלה מצודתי הנני כותב על הנייר ועל הדפתרא. ומעלת הרבני' הגדולים היושבים על כסא ההוראה הם יבחרו ועל פיהם יקום דבר המשפט. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי

ריש תורה כתבו מע' הרבנים יצ"ו וז"ל תחי' כל צריכים אנו לברר וללבן ההלכה בדרך כלל בעיקר יסוד ט' ראובן הבא לזכות בכל עזבון בתו ואתי עלה מפאת מחלוקו' של רש"י ור"ת ז"ל ודעימיהו ותפסו במושלם כל הפוס' דמי שהוא מוחזק מהם יאמר קי"ל הלא בספרתם והנה הרמב"ם ל קאי בשי' רש"י כמ"ש פ' כב' דאישות ומר"ן ז"ל בסי' ז"ן פ' כן דמשנכנסה לחופה זוכה הבעל מעתה ניחזי אנן לדידן בני א"י שקבלנו עלינו ס' הרמב"ם ומר"ן אי יכול האב בהיותו מוחזק לומר קי"ל כר"ת יען ראינו להמבי"ט בח"א סי' ז"ך דספוקי מספק"ל אי בדין זה קבלנו עלינו לדון כס' הרמב"ם וכ' דאפשר דאפי' במקומות שנהגו לדון עפ"י הרמ' יצא מן הכלל בדין זה כיון שכל האחרונים חולקים עליו ובח"ג סי' ט' כ' שעשו מעשה היפיך ס' הרמב"ם ואחריו נמשכו הר' מהרג"א ז"ל בכת"י וז"ל והנה בעה"ק וכו' גם הר' פרי הארץ ז"ל שם הלך בדרך זה וכ' ז"ל ותו אף נימא וכו' באופן שהרבנים הנ"ל לא יכלו להחליט המאמר אי בדין זה תפסינן כהרמב"ם או יצא מן הכלל. גם הר' פרה"א ח"א ה' אישות דן את הדין במעשה שבא לידו שאם הבעל מוחזק בנדונייא וכו' דיכול להחזיק במה שבידו ולא זכר שר דבאתרין דפסקי' כהרמב"ם זוכה החתן אף אם לא היה מוחזק וא"כ לפי דברי הרבנים הנז' שנסמכו על דברי המבי"ט לומר דיצא מן הכלל הדרן לכללין ככל ס' דדינא ומחלוקת הפוס' לומר קי"ל. אלא דבאמת יש לעמוד בזה ואעיקרא דדינא פרכא מה זו סמיכה על דברי המבי"ט מאחר דטעמא טעים כיון שרוב הפוס' חלוקים עליו והיינו דמסתמי' ואזיל לדעת מהריק"ו בשורש צ"ז שכ' שרוב הפוס' סמ"ג ואה"ע והרא"ש וכו' סוברי' כר"ת ברם כ"ז גרם להם שבזמנם לא נגלו שי' הראשונים עיין בשי' רב"א וכו' ואילו היה רואה המבי"ט גדולים הללו דקיימי בשי' רש"י והרמב"ם לא היה אומר שאין ה' כהרמב"ם אפי' במקום שנהגו לפסוק כמותו דהרי כמה מרבוואתא קיימי בשי' זו ומקיימי' שי' ההלכה עיין להר' י"א וכו' ומילתא כדנא שגורה בפי כל הפוס' לו' אילו היה רואה ס' זו לח היה אומר כך וא"כ לנו שנתגלו שי' הראשונים וזכינו לאור תורתם למה נסמוך על המבי"ט עכ"ד יצ"ו.

ואני בעוני אען ואומר מה שהביאו מדברי הר' י"א דהרבה מן הראשוני' קיימי בשי' רש"י אינו מעלה ואינו מוריד כלל דודאי אם היתה ס' זו של ר"ת יחידאה היה מקום לדבריהם יצ"ו לומר דאילו היה רואה המבי"ט כל ס' הראשונים ז"ל הנז' לא היה פוסק כיחידאה וע"ז וכיוצא בזה הוא שכ' בעלי הכללים ז"ל דאי הוה שמיע להו דברי הראשונים ז"ל לא היו פוסקין כן וחיובא רמייא לבטל דברי אותו רב הפוסק מפני דברי הראשונים אשר נגלו לנו. לא כן בנ"ד דס' ר"ת כמה מרבוואתא זיע"א נקטו ואזלו בשפולי גלימיה ורבים הם אשר איתו אף אחר שנגלו לנו שי' הראשונים לא נשאר ר"ת יחיד בסברתו ולעולם אילולי הקבלה שקבלנו עלינו הוראות מר"ן ז"ל פשי' דמצי התופס לומר קי"ל כר"ת ודעימיה בריש גלי לא נשאר לנו ט' כדי שלח לומר קי"ל אלא מט' הוראות מר"ן שקבלנו עלינו לדון כהוראתו והנה הדבר ידוע כמה צווחות צווחו רבנן בתראי דור שבזמן מר"ן הקדוש ז"ל ודור שאחריו על מה שסמך מר"ן ז"ל על תרי מגו תלת עמודי ההוראה והניח כל הגדולים החולקים עליהם והנה שמועה זו נאה שמיע לן מדברי הרב הגדול רב חיד"א ז"ל בס' הבהיר ברכי יוסף שאיבל מפי הזקינים ששמעו מפי רבינו הגדול מהרח"א ז"ל שבהכרעת מר"ן הנכרת השכימו עליה מאתן רבנן ומעתה החיוב המוטל עלינו לדון עפ"י פ' מר"ן הוא מט' קבלת אבות ואל תטוש תורת אמך דאל"ה הוה נהגינן לתפוס דגל הקי"ל ככל המון ישר' השוכנים בערי טורקיאה ואשכנז יע"א אתרי דלא קבילו עלייהו לדון כהכרעת מר"ן ז"ל. ולקמן נדבר עוד מזה בפ"ה. ומעתה בדין זה שלפנינו אם הראשונים כמלאכים ז"ל ב"ד של הר' המבי"ט עשו מעשה כר"ת ונמשכו אחריהם דור שאחריו הוא הר' מהרג"א ז"ל ושלאחריו הר' פרי הארץ והר' פרה"א ז"ל נמצא לא קבלו אבותינו לדון בדין זה כפ' מר"ן יהיה מט' שיהיה וא"כ מדוע עתה אנן ניקום ונקבל עלינו קבלה מחדש לדון כפסק מר"ן גם בדין זה ושלא לומר קי"ל כר"ת ודעימיה. אחר דמן הדין מצי למימר קי"ל והקבלה אינה מכרחת אותנו שהרי לא קבלו דורות שלפנינו זיע"א. ונמצא שאין אנו סומכים עתה על דברי המבי"ט כמו שחשבו מע' הרבנים יצ"ו אלא אנו תופסים בזה דגל הקי"ל אחר שאין לנו קבלת הקדמונים בדין זה לדון כמר"ן ז"ל. והנה הר' פרי הארץ שהביא דברי הרב מהרג"א ז"ל עין לו' ראתה שהרבה מן הראשונים קיימי בשי' הרמב"ם ותמה על מהריק"ו והמבי"ט דלמה כתבו דס' הרמב"ם היא יחידאה והרי הרי"ף ורש"י והרשב"א והרמב"ן והר"ן וריא"ז ור"י קיימי בשי' הרמב"ם ואפי"ה חששו לדברי הר' הגדול שאמר שראה מעשה כר"ת ו"ו כמו שכתבתי וברור.

כתבו עוד מע' הרבנים יצ"ו וז"ל זאת ועוד דאם המבי"ט ז"ל כ' זה הוא לזמנו דהוו נהיגי לפסוק כהרמב"ם ואמר דאפשר דין זה יצא מן הכלל איך אנו נהיה נמשכים אחריו אחר שקבלנו עלינו ג"כ הוראות מר"ן ז"ל והוא פ' ג"כ כרש"י והרמב"ם הרי ראה מחלוקתם ונראה לו לפסו' ה' כהרמב"ם האם נאמר מעתה שדין זה יצא מן הכלל אתמהא ובכרט כי יש לנו בזה ג' עמודי עולם רש"י והרמב"ם ומר"ן שקבלנו בכל א"י שלא לומר קי"ל נגד הרמב"ם ומר"ן ועל ראשם פרש"י ז"ל כמ"ש המני"ח בס' הלק"ט סימן קפ"ב והן אמת מילתא דתמיה על הרבנים הר' גבריאל ז"ל והר' פרי הארץ ז"ל לא זכרו מזה שגם מר"ן פ' כן וכמו שג"כ מע' הר' הפוס' יצ"ו תמה כן עכ"ד.

אע"ן ואומר הנה מה שכ' משם הר' המני"ח ז"ל דאין לו' קי"ל נגד פרש"י לאו מילתא פסיקתא היא שהרי רבינו הב"י בא"ח סי' יו"ד כ' דרש"י מפרש הוא ולא פסקן ואם הרא"ש והרמ' חולקין והרא"ש תפס כפרש"י כפרש"י הו"ל הרא"ש והרמב"ם חד לגבי חד ואין רש"י ז"ל מן המנין כיון דמפרש הוא ע"ש. אמת דהלק"ט עצמו בח"ב סי' קי"ז הביא דברי הב"י וכ' דאין נר' לו כלל זה ולמה יגרע רש"י משאר הפוס' ע"ש מ"מ הרדב"ז ז"ל סי' ק"ט כ' כדברי מר"ן הב"י ז"ל ויעויין לרבינו הגדול הר' חיד"א ז"ל בס' ברכ"י בכללי הקי"ל ע"ש ובס' שם הגדולים ח"ב מער' שי"ן אות ה' הביא משם גדול א' בכ"י שכ' כדברי מר"ן והרדב"ז ועיין מ"ש הר' שם באופן דברי הר' המני"ח ז"ל אינם מוסכמים.

כתבו עוד הרבנים יצ"ו וז"ל ומה שפלה בדעת הר' הפוסק יצ"ו לומר שליש ישוב שמר"ן ז"ל לא בא לבטל המנהגים שכבר נהגו כמ"ש מר"ן בהקדמתו לחיבור הב"י הביאו הר' שו"ג א"ח בריש הספר אות יו"ד וסו' אות ט"ז דמנהג קדמון שנתפשט קודם הוראת מר"ן אעפ"י שמרן הכריע להלכה בהיפיך המנהג לא זז ממקומו וכ"כ הר' ג"מ למהר"מ בולא ז"ל והר' גט פשוט במילת בנפשיכי בגט ע"ע. ומאחר דהמבי"ט עשה מעשה כר"ת נמצא כך היו נוהגים כס' ר"ת ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה עכ"ד יצ"ו. לדידן לא שמיה מתייא דכ"ז הוא דוקא במנהגי איסור והיתיר מחומרא לקולא וכההיא דפ' מקום שנהגו בני בישן וכו' אל תטוש תורת אמך אבל מקולא לחומרא חובה עלינו לעשות ולשנות המנהג שנהגו כבר להקל מאחר שמר"ן דעתו לאסור וצריך לנהוג לחומרא אחר שקבלנו הוראותיו וכ"ז אינו ענין כלל ולא שייך לדיני ממונות שהרשות נתונה בכל דור ודור לתקן תקנות לענין ממון ולשנות המנהגים מזמן לזמן ככל העולה על רוחם ולמטוניה דהרב הפוסק הי"ו הרי בכמה ד"מ שלא הושוו מר"ן עם הרמב"ם ז"ל נאמר דמאחר דמסתמא קוד' מר"ן היו נוהגין כהרמב"ם ז"ל גם אחר מיכן לא ישתנה המנהג ונהוג כהרמב"ם ולא כמר"ן הא ודאי ליתא ועוד דבנ"ד מעולם לא נהגו בהחלט כר"ת והראיה שכשהחתן מוחזק זוכה בתפיסתו רק שלכל המרבה נאמר שדין זה יצא מן הכלל ואין בידינו להכריע וזוכה המוחזק מטעם קי"ל. ולדעתו יצ"ו הנה בכל ד"מ קודם הרמב"ם ומר"ן היו דנים ודאי דין הקי"ל ואחרי הוראות מר"ן והרמב"ם למה נשתנה המנהג וקם דינא להורות ולדון כסברתם ואף דדבר זה א"צ ראיה מ"מ מאחר דמפורש הדבר לא נכחד אותו והיינו דפוק חזי למר"ן הקדוש שעשה הקדמה א' לכל ספריו ובא"ח ואה"ע ויו"ד הביא בהקדמתו הך הקדמה שלא ישנו את מנהגם ואילו בחה"מ השמיט אזהרה זו מתוך הקדמתו והוא פשוט מצד עצמו וכ"כ ה' ראש משביר ז"ל סי' ב' ד"ה ע"א עכ"ד יצ"ו.

זאת אשיב אחהמ"ר איני רואה בדבריהם כדי השבה והן קדם צריך אני להעתיק דברי הרב מהר"י הלוי בספרו מטה יוסף בג' מקומות האחד הוב"ד בס' גו"ר חח"מ כלל ג' סי' כ"ט והב' בספרו מט"י ח"א ח"מ סי' ה' ד"צ ע"ב ובסי' ט' דצ"ו ע"א וז"ל אשר בס' גו"ר דק"י ע"ד ל"ק למהרדב"ז שכ' דלא כהרמב"ם שהוא מאריה דאתרא וכו' עוד אפ"ל דהא דקאמר דלא מצי למימר קי"ל כפ' דלא כהרמב"ם אינו אלא דוקא באותו ענין שנהגו כמותו כמ"ש בסי' קי"ו שהרי כל השטרות וכל ההלואות לדעת אותו פוסק נעשו וכו' וכיון שנעשו לדעת אותו פוסק תו לא מצי למימר קי"ל כפו' אחר ע"כ הרי דבריו ברור מללו דדוקא בדבר שנתפשט אותו ענין לדון כמותו הוא דלא מצי למימר קי"ל אבל בדבר שלא ידענו אם נתפשט לדון כמותו כה"ג דנ"ד מצי למימר קי"ל כפוסק אחר ודלא כהרמב"ם אף שהוא מאריה דאתרא עכ"ד ובספרו מט"י סי' ה' כ' ז"ל דמאחר שהוא מחלוקת שקול אין להוציא מיד המוחזק ואף שמר"ן ז"ל פ' בשה"ט כס' הרא"ש ומר"ן הוא מאריה דאתרין שכבר קבלו בכל גלילותינו לדון כסברתו והלכ' כמותו בכל מקום מ"מ כבר כתבתי במ"א שלא נאמר כלל זה דאין לו' קי"ל נגד מאריה דאתרא אלא בדבר שכבר נהגו לפסוק כמותו אבל בדבר שלא יש מנהג הדבר שקול ומצי למימר קי"ל כ"ש בנ"ד שהוא להוציא מן היורש שהוא מוחזק דכיון דיש מחלוקת בדבר אין מוציאין מידו והכרחתי כן מדברי הרדב"ז שהרי בתשו' סי' קי"ו כ' דע"כ לא כ' מהריק"ו דמצי מימר קי"ל אלא היכא דלא קבלו עליהם לדון כפוסק פ' וכו' אבל היכא דנהגו לפסוק כדעת הרמב"ם כי אתרין לא מצי למימר קי"ל ע"כ וכמה פעמים מצאנו ראינו להרב ז"ל בתשובותיו דפליג על הרמב"ם ופוסק דלא כותיה וע"כ צ"ל כמו שכתבתי עכ"ל ובסי' ט' כתב וז"ל ומ"מ כיון דמר"ן והרמב"ם דהם מארי דאתרין ס"ל דלא זכה ראובן הכי נקטינן וכמ"ש מר"ן וכו' ובזה"ז פשט המנהג בכל גלילותינו לפסו' כהרמב"ם וכ"כ הרדב"ז וכו'. ואף כי בעניותי העירותי על זה אל מקום אחר דהא חזינא למר"ן וכן להרדב"ז פוסק הלכה למעשה דלא כהרמב"ם ואף דהוו באתריה דמר הרמב"ם ז"ל ועל כן אמרתי דהי"ד בענין הנהוג שכבר נתפשט המנהג כהרמב"ם אבל בענין שאינו נהוג לא כנר מדברי הרדב"ז שם וכו' הרי דוקא בדבר שנהגו לפסוק כמותו הוא דלא מצי למימר קי"ל כפוסק אחר אבל בענין שאינו נהוג כה"ג דנ"ד שאינו בא לידי מעשה בכל שעה ולית מנהג מצי למימר קי"ל כפוסק אחר כיון שלא ידענו שבזה הדין קבלו עליהם לפסוק כהרמב"ם מ"מ הי"ד כשיש איזה קו' שלא ירדנו לסוף דעתו להבין דבריו או שרבים חולקים עליו דאו אפ"ל דודאי מחמת הקושיא נדו מדברי הרמב"ם ולא קבלו עליה לפסוק כמותו באותו ענין או מחמת דרבים פליגי עליה אפשר שלא קבלו סברתו לדון כמותו נגד הרבים אבל היכא דליכא חד מהני תרתי ודאי יש לנו לעשות כדברי הר"מ דמאריה דאתרין הוא עכ"ד. הוראת לדעת מדבריו ז"ל דבדבר שאין ידוע לנו בבירור שקבלו עליהם לדון כפ' מר"ן או הר"מ מצי המוחזק לומר קי"ל ולא אמרו שאין לומר קי"ל נגד הרמב"ם ומר"ן אלא בדבר ברור שידענו שנהגו לפסוק כמותו אבל בדבר שלא נתברר לנו כגון דבר שאינו מצוי ויש פנים לומר שהראשונים לא נראה להם לקבל ס' זו או מכח קו' או מט' דרבים חולקים עליה מצי המוחזק לומר קי"ל וכ"ז היפך דברי מע' הרבנים יצ"ו דהם כ' דאינו ענין הר הקדמה דמר"ן דההיא איירי בדיני איסור דוקא אבל בד"מ ודאי אין לזוז מדבריו וגם דלמטוני למה נפסוק כהוראות מר"ן כשהו' היפך הרמב"ם וגם כיון שמתחי' היו תופסים דגל הקי"ל איך אח"כ שינו לפסוק כהרמב"ם או כמר"ן. וכ"ז גרם להם יצ"ו שלא ראו דברי השו"ג שהבאתי והם שבו שכונתי להביא ראיה ממ"ש הרב ב"י בהקדמתו שאם נהגו כאיזה פוסק במידי דאיסור שלא יניחו מנהגם ולא כן אנכי עמדי שכונתי להביא ראיה מדברי השו"ג שכ דמדברי מר"ן בהקדמתו יש ללמוד גם לקבלתינו שקבלנו להורות כדברי מר"ן דהי"ד בדבר שידוע לנו שקבלו להורו' כדבריו אבל במידי דלא שכיח ורגיל ואפשר שלא קבלו לנהוג כמותו שפיר דמי לעשות היפך דברי הרב ז"ל ובזה ודאי העליתי שלשה שלישי ישוב לדעת הרב מהרג"א והרב פרי הארץ והרב פרה"א ז"ל שלא זכרו דברי מר"ן דכיון דלא נתברר להם בבירור שקבלו בדין זה לדון כמר"ן שפיר מצי למידן בדגל הקי"ל והרי דברי מהר"י הלוי בב' מקומות הנז' מסייעם ואף למה שביאר דבריו בסי' ט' הכא עדיף טפי דלא מלבד שלא ידעו אם נהגו לדון כפ' מר"ן לא שגם ראו מ"ש המבי"ט שעשו מעשה כר"ת ומהרג"א שהוא בדור שלאחריו לא מלאו לבו להוציא מיד האב וע"כ כ' הרב פרה"א והרב פרה"א לדון בדין הקי"ל כי אין לך מעשה רב גדול מזה שנהגו להדיא שלא לפסוק כפ' מר"ן בדין זה ונמצא מ"ש בעניותין הוא אמת וצדק והרי ג' נדונות של הרב מהר"י הלוי ז"ל הנז' הם כולם בד"מ וכ' דאם לא נתברר דנהגו לפסוק כמר"ן הדרן לכללין דתפסי דגל הקי"ל וזה דלא כהרבנים יצ"ו שרצו לחלק בין איסור והיתר לד"מ יעיין למהר"ם גאלנטי ז"ל בתשו' סי' נ' שהשיב על מה שהק' על מרן ב"י ז"ל דאיך תפס כס' הרמב"ם נגד הרי"ף והרא"ש והרי הוא ז"ל הכריע כתרי מגו תלת עמודי ההוראה ובפי' כ' דאי קיימי הרי"ף והרא"ש בשיט' חדא פסקינן כוותייהו ודלא כהרמב"ם ותי' בתי' ב' וז"ל ועוד שהוא מאריה דאתרא ופשט המנהג בכל הגלילות עכ"ל וכל ישר הולך יראה בפשי' דכונתו לומר דמ"ש מר"ן דאי הרי"ף והרא"ש קיימי בחדא שיטה פסקי' כוותייהו ודלא כהרמב"ם היינו להיכ' דלא פשט המנהג כחד מינייהו דאל"כ לא תי' כלום לקושייתו כמובן והנה נדון הרב ז"ל הוא בד"מ בהיזק ראיה ונמצא דגם בד"מ לא בא מר"ן לבטל המנהג ודו"ק האף אמנם שהר' ח"ש אות ח' אחר שהביא דברי הרב סיים וכתב ואין נראה כן מסתמיות דברי הפוס' לענ"ד נראה דלא שבקינן פשיטות של הרב מט"י בג' מקומות משום שלא בא דבר זה מפורש בפוסקים ואף שבתשובה בספ' גו"ר כתבה בלשון אפשר בשתי תשובותיו האחרונות כתבה בלשון ודאי וגם הרב שו"ג כ' כן בפשי' ודרך הילוכי ראיתי להרב סמיכה לחיים יצ"ו דנ"ה ע"א שכ' ז"ל ומ"ש הרדב"ז שלא יהיה החולק אתריה דמר כונתו על מצרים וסביבותיה שכבר נהגו כדעת הרמב"ם לכן אפילו בדבר הלכה שלא יש קבוע מנהג דנהגו כמותו אז מסתמא כיון דאתריה דמר הוא ודאי שנהגו כמותו וכמ"ש להדיא הרדב"ז בהך תשובה דח"ב ובישנות סי' ק"ט וכמ"ש הכנה"ג בשמו שם באות ל' עכ"ד ודבריו תמוהים דאין נראה כן מדברי הרדב"ז והכנה"ג לא כ' כן ואדרבא הרב מט"י ז"ל מסתייע מדברי הרדב"ז סי' קי"ו דדוקא במנהג ברור הוא דאין לו' קי"ל דלא כותיה אבל אי ליכא מנהג ידוע שפיר מצי למימר קי"ל ומהתימא. על הרב יצ"ו כי באותו דף ע"ב הביא דברי הרב מט"י ולמטוניה יצ"ו שכן מתבאר מדברי הרדב"ז איך לא העיר עליו ואיך שיהי' נדון דידן ודאי עדיף דאינו דנא ידענו בבירור שלא נהגו לפסוק כמותו אלא אדרבא הרב מהרג"א והרב פדה"א חששו לאותו רב וגדול שראה שעשו מעשה כר"ת וגם הרב פרה"א ז"ל דן בזה דין הקי"ל ונמצא רגלים לדבר דנהגו אדרבא כר"ת וא"כ ודאי דמצי התופס לזכות בטענ' קי"ל כאמור ומ"ש עוד הרבנים יצ"ו ז"ל ועוד דבנ"ד מעולם לא נהגו כר"ת והראיה כשהחתן מוחזק זוכה בתפיסתו רק דלכל המרבה נאמר שדין זה יצא מן הכלל ואין בידינו להכריע וזוכה המוחזק מט' קי"ל עכ"ד לא ידעתי מה כונתם בדברים אלו ועל מי חשבו להשיג דמי זה אמר שנהגו כר"ת אף להוציא מיד הבעל דודאי מ"ש מהרג"א שראה שעשו מעשה כר"ת היינו לאחזוקי ביד האב כשהוא תפוס בהם ואעיקרא דינו של ר"ת לא נאמר לא כשהאב מוחזק כמ"ש התוס' ומ"ש עוד יצ"ו אע"פ שהדבד א"צ ראיה לא נכחד מלהביא ראיה שבהקדמת א"ח ויו"ד ואה"ע כתב מר"ן אזהרה זו ואילו בח"מ השמיטה עכ"ד. מלבד שאני כתבתי שאני אין ראייתי מן ההקדמה אלא מדברי האחרונים השו"ג והמט"י. עוד בה כי ספר מוטעה נזדמן להם ובטור שלנו כ' גם בח"מ אזהרה זו ובכל הד' טורים כתוב שהועתקה מהקדמת א"ח. ותמיה לי על הרבנים יצ"ו איך חשבו כזאת וכי מה שאנו עושים כפסק מר"ן הוא מפני מה שכתב בהקדמתו היאמן כי יסופר שיאמר שום רב או חכם קבלו דעתי לדורות ובטלו מנהגכם זה לא לא יאמר שום חכם או רב מיום שנחתם התלמוד אבל הט' שאנו עושין כפסק מר"ן הוא מפני שהבאים אחריו נראה בעיניה' טוב וישר לפסוק כמותו שהדין עמו בהכרעתו ונמשך הדבר עד היום הזה אלא שיש איזה פרטים לא נראו בעיני האחרונים ולא קיבלו עלייהו לפסוק כמותו וא"כ אותה ההקדמה שכתב מר"ן ז"ל אינו לא מעלה ולא מוריד לנדון שלנו וברור.

כתבו עוד ז"ל הדרן לדאתאן עלה תמיהא קיימת על הרבנים הנז' מהרג"א והרב פרי הארץ והרב פרה"א ז"ל איך נמשכו אחר דברי המבי"ט ז"ל אחרי הגלות נגלות כמה מרבוותא דקיימי בשי' רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ומה גם אחר קבלת מר"ן הקדוש זיע"א נוסף על קבלת הר"מ ז"ל והבו דלא להוסיף עלה עכ"ד. וכבר בכל מה שכ' לעיל יש די והותר להשי' דברי' אלו.

כתבו עוד ז"ל כי מן האמור יפה דן יפה זיכה הרב אדמ"ק ז"ל בח"א סי' ל"ג שכתב שם על דבר המדודי' שנתחייב לחתנו ומכר לו הבתים והביא מ"ש הרב תה"ד ושוב כ' דלא היא דהכא כיון דמכר לו הבית וחתנו החזיק בה הו"ל כאילו באו לידו וכו' ותו דאם הרב תה"ד כ' כן היינו לפי' ר"ת ולפי מנהג אנשי מקומו שנהגו לפסוק כר"ת אמנם אנו בני א"י והנלוים אליה לא קיבלו עליהם דברי ר"ת אלא סברת רש"י והרמב"ם וכו'. הנה הרב ז"ל תפס במושלם דאנו בני א"י אין לנו אלא ס' רש"י והרמב"ם ומה שנדחק הרב רפו' הי"ו במ"ש שם בסו"ד ז"ל ומה שכתבתי שהדין עם החתן צריך אני לפרש את דברי שהדין עמו לענין שמפני שיש שטר מכר בידו חשבינן כאילו כבר באו המעות לידו בחיי אשתו וזכה ברם. אמנם במה שטען ואמר ומצד הדין אין בזה דין חלוקה וכו' בזה לא הלך לבבי עמו וכו' דדברים אלו סתראי נינהו למ"ש בתחי' דאנו בני א"י קבלנו לדון כרש"י והרמב"ם ז"ל ולדעתם אפי' לא באו ליד הבעל מעול' זכה הבעל ומפקינן מיניה דאב ועכשיו חזר בו ומפר' דבריו דמה שזיכה לחתן הוא מפני שיש בידו שטר מכר וכאלו באו לידו דמי הנה הישר הולך לבבו יבין כי כונת הרב פשוטה ואדלקמיה קאי כי לענין מה שהחתן טען שכיון שיש שטר מכר בידו הו"ל כאילו באו לידו בזה דוקא הסכים עמו. אמנם במה שטען ואמר דמצד הדין אין בהם דין חלוקה בזה לא צדק החתן ויען שמתחי דברי הרב ז"ל שם נראה דהסכים דעתו בכל מכל במה שטען שכת' בלשון הזה שטענת החתן הוא שהמאתים גרו"ש לא זקפן עליו במלוה אלא כ' בשטר שמכר לו הבית וכו' וכיון שכן הוא נמנא דאלו הר' גרו"ש כבר באו לידו בחיי אשתו שהרי כבר החזיק בבית והרי היא שלו וכו' ומצד הדין אין בבית זה שמכר לו דין חלוקה והדין עמו וכו' ע"ש היה נראה שהסכימה דעתו עמו גם במה שעל' בדעת החתן לומר דאין בבית הזה דין הלוקה. ע"ז הוצרך לבאר כונתו שמ"ש לעיל שהדין עמו היינו לענין זה דווקא דהו"ל כאילו באו המעות לידו אמנם במה שרוצה לזכות לגמרי שלא לחלוק עם חמיו בזה לא הלך לבבו ושוב אסיק כותיה זהו כונת הרב פשוט' ולא הוצרכנו לפרש כ"א שראינו להרב הפוסק כמסתפק זכינו לדין דדעתו לומר דקבלנו עלינו ס' מר"ן עכת"ד.

ואני אומר פי' זה שפירשו בדברי הרב אדמ"ק כבר כלול בתוך דברי וכבר אני בעניי פי' שיחותי וכ' ויש ליישב קצת דבריו שלשון זה מקושר עם מ"ש אח"ך אמנם במה שטען ואחר ומצד הדין אין בהם דין חלוקה וכו' בזה לא הלך לבבי עמו אבל הלשון דחוק וכך היל"ל צריך אני לפרש את דברי שהדין עמו שיחלוקו אבל מה שטוען שאין בו דין חלוקה וכו' בזה לא הלך לבבי עמו ומה לו להרב לומר שמה שכתבתי שהדין עמו הוא מט' מכירת הבתים וחשיב כאילו באו המעות לידו זה מורה באצבע דחזר הרב מהטע' שזיכהו משום דקי"ל כהרמב"ם ותפס הט' הראשון של מכירת הבתים דוקא וא"כ מה חידשו הרבנים יצ"ו על דברי וכבר עלה זה על דעתי ולא הונח לי ודברים אלו מעולם לא תבא בהם ההכרעה כי הם דברים המסורים בהבנת וידיע' משפט הלשין וחיך אוכל יטעם לו וכבר נתוכחנו בדברי הרב אלו פה רל פה עם חד מרבנן יצ"ו ששלחו חתם הרבנים יצ"ו בפני עט"ר רישא דדהבא המאור הגדול סבא דמשפטים מוה"ר פחד יצחק יצ"ו וישרו דברי בעיני המלך שיחל"א כי פשטות וריהטת דברי הרב אדמ"ק מורים דגם הוא מספק"ל כמהרג"א והרב פרי הארץ במנהג עק"ו ואמטו"ל לא החליט הדבר לזכותו מט' זה ומשו"ה, פירש דבריו שהוא מזכה אותו מט' מכירת הבתים דוקא ועוד בה ט' אחר דהרב אדמ"ק ז"ל שם כתב שבא לידו פ' הרב הגדול מהרג"א ובהגלות נגלות לנו דברי הרג"א ז"ל שמר ניהו עם רב וגדול אחד ספוקי מספק"ל מנהגא ודאי היא הנותנת שחזר הרב אדמ"ק וכ' שאינו סומך על ט' זה אלא על מכירת הבתים ולמטונייהו דהרבנים יצ"ו הי"ל להזכיר דברי הרב מהרג"א ז"ל ולחלוק על דבריו אבל האמת יורה דרכו לכל ישר הולך ומודה על האחת כי זוהי כונת הרב ז"ל ומפי שלוחם ולא מפי כתבם כה הראו לנו דברי הרב אדמ"ק ז"ל בח' זה ד' קי"ב שכתב וז"ל ועוד זאת יתירה אף אם נניח במונח שתקנ' זו הוברר לנו שהיה מן התקנות של ר"ת בירור גמור וש' אפי"ה אין לנו להניח ס' רש"י והרמב"ם והר"ן והטור וסיעתו שפשטה הוראתם בכל ישראל ובפרט אנו בני א"י שקבלנו על עצמינו הוראות הרמב"ם ומר"ן כנגד חכמי ישראל ולעשות כתקנת ר"ת שלא קיבלו עליהם אבותינו ואבות אבותינו ואנו אין לנו אלא דברי ק עמרם הוא מר"ן הקדוש וסיעתו החולקים על ר"ת בפרט הלז עכ"ד הרי מבואר בדבריו בפירוש שגם בדין זה קבלנו הוראות מר"ן דלא כר"ת.

ואני עני דברי הרב אלו שגבו ממני ולא נתיישב. לי דהנה תחי' הביא הרב ז"ל דברי מור"ם ז"ל שכתב ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת והביא דברי הרב ח"מ שתמה עליו דמשמע מדבריו דר"ת לדינא קאמר גם בבן והא ליתא דמדינא דגמרא נראה פשוט שכשכנס הבן זכה בנדון שלו ומקצה לאשתו בחיבת לילה הראשונה וליכא הכא אומדנא רק מן התקנה שתקנו להחזיר תוך שנה ותקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת הפוסקים ע"כ דברי הח"מ וכתב הרב דהדין עמו בכל מה שהשיא ושוב הביא דברי מהרי"ל שכתב דיש ס' אי ר"ת תיקן גם על האיש וכ' וז"ל באופן שאין לדברי מור"ם הללו שכ' שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו משען ומשענה לסמוך עליו אפילו מן התקנה כיון שבתקנה זו שאנו למדין הימנה אין ברירה דוה אומר בכה וזה אומר בכה וכו' ולאו מר בריה דרבינא חתים עלה פכ"ד. ועתה צריך לדעת מה כונת הרב ז"ל שכתב אח"ך ועוד זאת יתירה אף אם במונח שתקנה זו מן התקנות של ר"ת אין לנו להניח סברת רש"י והרמב"ם וכו' שקיבלנו הוראותיו ולעשות כתקנת ר"ח וכו' מה ענין תקנה לדין כך היל"ל אף אם תקנה זו הוא מן התקנות של ר"ת אנו לא קבלנו עלינו ואם כונת הרב לומר לפי הפשט המובן מדברי מור"ם ז"ל דמדינא לר"ת אין חי' בין פוסק לבתו לפוס' לבנו ואם כונת הרב ז"ל לומר דאף במונח דר"ת מדינא קאמר אפי"ה לא נניח סברת רש"י והרמב"ם ומר"ן שקבלנו הוראותיהם אם כונת הרב ז"ל כך לא היה לו לומר אם תקנה זו היא מתקנ' של ר"ת וגם כ' בסו"ד ולעשות כתקנת ר"ת שלא קבלו עליהם אבותינו וכו' אלא כך היל"ל ואף אם נאמר דר"ת מדינא קאמר אפי"ה אין לנו אלא סברת רש"י והרמב"ם ומר"ן שקבלנו על עצמינו כנגד חכמי ישראל באופן שדברי הרב ז"ל בעניותי לא נתיישבו לי ועוד קשה טובא בדברי הרב ז"ל שכתב אנו אין לנו אלא סברת רש"י והרמב"ם והר"ן והטור וסיעתן וזה תימא כי הטור ז"ל קאי בשיטת ר"ת שהביא דברי ר"ת וכ' ולזה הסכים א"א ז"ל נמצא הטור ז"ל הוא מסיעת ר"ת ז"ל וכ"כ מהריק"ו ז"ל וכל האחרונים ואיך הרב ז"ל מנה לרבינו הטור בסיעת רש"י ז"ל ויעויין להרב בית דוד חאה"ע סי' ט"ל הביא דברי מוהריק"ו שמנה לרבינו הטור ז"ל מסיעת ר"ת וכ' שהדין עמו דאע"ג דבסי' נ"ו הביא ס' הרמב"ם באחרונה אפי"ה אין לומר דס"ל כהרמב"ם דמסתמא לא יחלוק על אביו ע"ש ויעויין י"מ כללי הריב"ה אות כ"ג שגם הוא ז"ל היה מונה להטור ז"ל בסיעת ר"ת וסבור הייתי להעמיס בדברי הרב ז"ל פי' אחר אך הוא רחוק ואיך שיהיה הפילו נתפוס דברי הרב כפשוטן עכ"פ הרב סותר את דבריו מתשו' ל"ג שכ' למעלה ונא ידענו איזו מהם קודמת ויותר ראוי לתפוס דבריו שבאותה תשובה מפני ששם הביא תשו' מהרג"א ז"ל ובלי ס' לא יחלוק עניו ובהכרח צ"ל שאותה תשו' היא אחרונה שהזכיר בה להשו' מהרג"א ובתשובה זו אפשר שלא ראה אותה או נאמר כמו שכ' הרב ראש משביר על אותה תשובה דסי' ל"ג דעיקר סמיכתו היה על טעם מכירת הבתים גם כאן בתשו' זו אפ"ל כן דגם כאן היה מכירת הבתים וכן מדוייק מסוף התשו' שכ' וכ"ש בנ"ד שמכר ראובן לבנו קרקע והלך הבן והחזיק כדין וכהלכה ודאי דלית דין ולית דיין שיאמר שלא תגבה אלמנתו במה שקנה והחזיק בעלה בעודנו חי באומדנא בעלמא ע"כ נר' מדבריו דעיקר סמיכתו הוא שלא נוציא מכח אומדנא אחר שהחזיק והוי כאילו באו לידו ומוחזק בהם או נאמר כמו שצידד הרב ראש משביר שם דלא סיימוה קמיה תשו' אהרג"א לא הכא ולא בסי' ל"ג ואילו היה רואה היה חוזר בו ולנו שנתגלו תשו' מהרג"א והר' פרי הארץ חזר הדין דספיקא הוי.

כתבו עוד ז"ל וכ"כ הר' נחפה בכסף ז"ל ומ"מ אנן בדידן פעה"ק ירושת"ו דבתר פ' מר"ן אזלינן אין לנו לחוש לס' ר"ת כיון שמר"ן ז"ל שקבלנו הוראותיו הכריע כרש"י והרמב"ם ז"ל דמסתבר טעמייהו וכ"כ הר' אדמ"ק בפי' דבני א"י לא קיבלו עליהם ס' ר"ת אלא כרש"י והרמב"ם וכדברים או שנה ושילש באותו פ' דאנו בני א"י אין לנו אלא דעת מר"ן כזה עכ"ד. ואני אומר כבר אני הבאתי דברי הר' אלו וכתבתי שכמו שכ' הרב ראש משביר בתשו' א' על הר' אדמ"ק ז"ל שעיקר סמיכתו לא היה אלא על ט' מכי' הבתים כן נאמר על הר' נחב"כ ז"ל ועוד כתבתי שכיון שסיום הפסק של הר' נחב"כ ז"ל חסר מן הספר אין ללמוד ממנו דאימור בסוף הפסק חזר בו כי כן דרך הפוסקים תחי' מראים פנים לסברה א' ובסו' הפסק חוזרים בהם וכך היה רשום בזכרוני ועתה מצאתי כדברי בהר' דבר משה ז"ל ח"ג ד' ס"ח סו' ע"ב וז"ל ומדברי הרב הנז' אין ללמוד כי עיקר סיום הפסק חסר מן הספר יע"ש ומעתה אין ללמוד מדברי הר' נחב"כ ז"ל מתרי ט'. א"נ כמ"ש לעיל דאילו ראה דברי הר' מהרג"א ז"ל והר' פרי הארץ ז"ל היה חוזר בו. כ' עוד וז"ל ועוד מעשה רב בב"ד הגדול שבירושלים הובא בס' ראש משביר ז"ל בח"א סי' א' באשה שמתה בעיה"ק ירושת"ו בחיי בעלה והמדודין היו ביד אחיה בסאלוניקי יע"א וב"ד הצדק דפה עה"ק הוציאו מיד החתן חצי הנדונייא שהיה מוחזק בה ומהם נתנו חלק לא' מיורשי האשה שנמצא אז פעה"ק והשאר בא לכיס הכולל חלק השייך לשאר יורשי האשה שלא נמצאו פה והכולל יורשים אותו מצד התקנה כידוע. וכתבו שפיר גזרתם לרבני סאלוניקי יע"א שישלחו מחצית המדודין פה לבעל והמחצית האחרת יעכבו אותו בידם בעד ההשבון המגיע ליורשי האשה הרי שב"ד הגדול עשו מעשה רב ותפסו בהחלט כס' מר"ן והרמב"ם וע"ש בס' ראש משביר בסי' ב'.

ואע"ן ואומר אי מהא לא שמיה מתיא מתרי ט' חדא אף אם נתברר לנו שב"ד הגדול שבירושת"ו עשו מעשה והוציאו המדודין מיד אחי הכלה שבסאלוניקי אינו נקרא מעשה רב שנאמר שלא ראו פ' מהרג"א ז"ל וס' שנסתפק רב גדול אחד שראה שפ' כר"ת וזה אינו מן התימא אם לא ידעו מזה כי מהנראה מתוך תשו' הר' ראש משביר ז"ל סי' א' כי בו בפרק נדפס ס' פרי הארץ או ס' קרוב לו ימים לא כביר וא"כ אינו ח"ו שום צד גרעון חלילה אם לא ידעו מזה וחשבו שיהא דין זה ככל הדינים שקיבלנו לדון כמר"ן ז"ל. ואמנם בהגלות נגלות דבריהם שפיר ילפינן דלא קבלו הראשונים בדין זה כדברי מר"ן ז"ל וגם כי הר' פרי האדמה ז"ל שהיה בזמנם כמבואר מתוך תשו' הר' רא"מ ז"ל הנז' ס"ל דמצי התופס לומר קי"ל ודלא כמרן א"כ חזר הדין לדגל הקי"ל והא ודאי לא תברא לדגל הקי"ל מעשה רב וזה פשו'. וכן נשתמש הר' בעל סמיכה לחיים יצ"ו בסי' ט' ד' נ"ה וכו' ע"ש. וזאת ב' דמאן לימא לן דב"ד הצדק שבירושת"ו פשו כהוראתם ואימור כששלח להם הרב ראש משביר פסקו חזרו והודו דמודים דרבנן היינו שבחייהו ועם כי זה דבר פשוט פכ"ז נביא ראייה מדברי הכנה"ג ז"ל ח"מ סי' שס"ג הגב"י אות ב' הוב"ד בהר' י"מ אות תכ"ה ז"ל מעשה רב היכא דאשכחן בש"ס דעבד עובדא הכי ואף כי אשכחן לאמורא דקא"ל זילו אהדרו כל עוד דלא אתפרש בש"ס שחזרו בהם אמרינן מעשה רב דמדלא פי' התלמוד שחזרו בהם משמע שלא תשו לדברי האמורא ועמדו בשמועתם וכ' הר' י"מ דלקמן כ' הכנה"ג בהפך דהנך אמוראי לגבי ר"ן אינה משנה שהרי ר"ן אחר זילו אהדרו וכ' הר' י"מ דאפשר דע"כ לא כ' הכי אלא משום דר"ן דיינא הוא וכו' אך באמוראי אחריני וכו' אה"ן שהכלל אמיתי ע"ש. הנך רואה דט' דחשיב מעשה רב הוא משום דלא הדרו בהו ושתיקה דתלמודא שלא הזכיר החזרה הוא הוכחה ברורה שלא חזרו וכיון דידעינן בבירור שלא חזרו ולא חשו לדברי האמורא בכי הא ודאי אמרינן מעשה רב אבל בכי הא דנ"ד דאפשר וקרוב הדבר דכאשר ראו פ' הר' רא"מ חזרו בהם בכי הא ודאי לא אמרינן מעשה רב ואין למדין הימנו ויעוין להר' דב"מ ח"ג ד' ס"ט ע"ב שכ' שאין לו' קי"ל כמהר"ש גאביזון ז"ל אחר שמהרש"ך השיב על דבריו ואפשר דלאחר שכ' לו מהרש"ך לדחות דבריו חזר בו ע"ש

ומן האמור בעניין יש לי לדון על הר' המופלא כמהר"ר בנבינשטי גאטינייו זלה"ה והיא התשו' ב' של הר' ראש משביר ז"ל שציינו מעלת הרבנים המשיגים יצ"ו שכ' וז"ל ולדידי חזי לי שגם בזה"ז עדיין מחזיקים בסברתם לפסוק כרש"י והרמב"ם משום מעשה שהיה בנ"ד שב"ד הגדול שבירושת"ו עשו מעשה לחלוק הנדונייא שבנ"ד ונתנו מחצית לבעל ומחצית לאותו הבן הנמצא שם ובעד הת"ק גרו"ש גזרו אומר שיתחלקו בניהם בין הבעל והיתומים דזה הוייא הוכחה גמורה דס"ל כס' רש"י והרמב"ם ז"ל דאל"כ יש לתמוה עלייהו דרבנן איך עשו מעשה להוציא מיד המוחזק הבעל מה שהיה בידו וניתנו להיורש העומד שם ולא חששו פן ואולי והוא קרוב לודאי שהאחים יעכבו כל הת"ק גרו"ש בידם בט' קי"ל כר"ת ודעימיה וכל כי הא ודאי דלא חשבינן להו לב"ד טועה ח"ו דמוציאין מזה ונותנין לזה אי לא ברירא להו מילתא דלא מצו לעכב וכיון דקי"ל שכך היא המידה לפסו' לרש"י והרמב"ם משו"ה פסקו את הדין להוציא מיד הבעל מחצית הנדונייא עכ"ד. ואני עני אחרי נשיקת עפרות זהב לו לא ידעתי מה הכרח יש מזה דנהגו לפסו' כהרמב"ם ואימור דאה"ן דאם האב מוחזק פסקי' כר"ת ומה שהוציאו מיד הבעל הגם שהיה מוחוק אפשר דס' מימר כדעת הר' מ"מ ודעימיה שהביא הר' ראש משביר בסי' א' דמשום חומר השבו' נא מצי למימר הבעל קי"ל כרש"י איברא שראיתי להר' ז"ל שם בסו' התשו' שרצה לסמוך על דעת רבוואתא דס' דהשבו' לא מעכבא מלומר קי"ל ע"ש זהו דעתו של הר' ז"ל אבל מי מפיס בדעת הב"ד הגדול שבירושת"ו דמהאי ט' הוציאו מיד הבעל עד שמכח זה נעשה יסוד מוסד דאכתי נהיגי למפסק כהרמב"ם הא שפיר מצינן למימר דתפסו באינך רבוואתא דמשום אריה דשבו' דרביע עניה בעי אפוקי מיניה וא"כ ממה שהוציאו חצי הנדונייא מיד הבעל אין משם ראיה תוחכת דנהגינן לפסו' כהרמב"ם ואי כונ' הר' ז"ל לומר דהמעשה רב הוא מה ששלחו לתבוע המדודין מסאלוניק יע"א כבר כתבתי לעי' שזה אינו נק' מעשה רב.

עוד ראיתי להר' הנ"ל ז"ל דברים תמוהים שאחר שהביא תשו' המבי"ט דסי' ז"ך וכ' דההיא בדרך אפשר אמרה ולא ברירא ליה לומר דיצא מן הכלל הביא הך תשו' דח"ג סי' ט' וכ' דיר' לו דאותה שאלה לא היה מא"י וראייה שלא הזכיר ס' הרמב"ם כלל וגם ראיה שבסי' ז"ך כ' כי זה הדין אינו מצוי ובסי' ט' כ' שבשנים שעברו בכמה מגעות לתפ"ץ שמתו כמה חתנים והיו בניהם מי שהיה אביהם חייב לחתנו ולא הוציאו מתחת ידו וחלק עם הבעל במה שביד הבעל הרי שכ' שדין זה היה מצוי ורגיל ודוחק לומר שתשו' דסי' ך היה ראשונה ודסי' ט' אחרונה זה דוחק דכבר נודע דמש' הר"ן הרצה הדברים לפני מהר"י בי רב ותשו' דסי' ט' היא מש' הי"ש. ואפשר שבכל זה הזמן שעבר לא בא מעשה כי האי וכו' אתמהא אל"ו הוא הדבר אשר דברתי דהך תשו' דסי' ט' לא איירי אלא על איזה מקים דקבילו עלייהו לדון כס' ר"ת ובזה ניחא מ"ש והיו מוציאים מן הבעל מה שנשאר בידו וה"ה חולק עם האב שהדבר ק' בשלמא מה שלא הוציאו מיד האב ניחא כיון דקאי הדבר בפלוגתא ואין מוציאין מיד המוחזק אך מה שהיו דנין לחלוק כמה שהיה מוחזק הבעל ה"ו מורה באצבע שבאותו מקום היו דנים כש' ר"ת וע"ז היו מוציאם מיד הבעל המוחזק עכ"ד הר' ז"ל. ואתהמ"ד מכבוד רבנותו ח"ש בתחי' דרך תשו' דס' ט' היא לאיזה מקום ולא לא"י כמה חלושים דבריו דבהדייא נר' מדבריו דעל אתריה קאי ומ"ש והראייה שלא זכר ס' הרמב"ם אינה ראיה דסמך על תשו' שבסי' ז"ך שהרחיב הדברים וכ"כ הר' ב"ד ז"ל חאה"ע סי' ל"ח ד' ל"ב ע"ב ע"ש. ומ"ש אפשר דבכל כך כנים לא בא לידו דין זה הא לא תברא שכבר בפי' ז"ך כ' שדין זה אינו מצוי. ובשנת הדבר לתפ"ץ שאירע מעשה זה במקרה בלתי טהור דן את הדין כד"ת. ומ"ש בסו"ד ובזה ניחא אה שכ' שהיו מוציאין מן הבעל דתצא מה שהחזיקו ביד האב אבל למה הוציאו מן הבעל אל"ו דמיירי באתרא דקבילו עלייהו כס' ר"ת. זה אינו מוכרח דאפ"ל כמו שכ' הר' תורת חסד והר' מ"מ ודעימיה דמשום חומד השבו' לא מצי למימר קי"ל הבעל.

עוד כ' הר' ז"ל וז"ל ואפי' אם תמצא לומר שהמבי"ט ז"ל הכי ס"ל בודאי שדין זה יצא מן הכלל לנו לומר דכך היו נוהגים בדורותיו משא"כ בדורות האחרונים שחזרו העטרה ליושנה לדון כהרמב"ם וכו' ואעידה לי עדים נאמנים הוא הראש רישא דדהבא הר' המלאך גבריאל ז"ל דאמר מר ובעה"ק ירושת"ו כפי מה ששמעתי וראיתי ברב הפסקי דינים נהגו כהרמב"ם הרי שהעד עדים דעינו ראה בכל הבתי דינין נוהגין כהרמב"ם הרי שהעיד שכן שמע ועינו ראה דבכל הבתי דינין שבירושת"ו דיינין להאי דינא כהרמב"ם ודבר זה תלוי בחוש הראות והשמיעה ואינו תלוי בסברה ובודאי שהר' ז"ל כבית דינו הצדק דן כהרמב"ם ומשום שמצא מקום מרווח יותר באותו נדון דן בא"א אליבא דכ"ע וכן הסכים הר' פרי הארץ ז"ל לשם עכ"ד.

ואתמהא דהר' ז"ל מביא להר' כמהרג"א והר' פרי הארץ ז"ל לעדים נאמני' שכן נהגו בב"ד שבא"י לדון כהרמב"ם ואנן איפכא קחזינן בד"ק שהם המסתפקים בדבר וכ' שחששו לדברי אותו רב וגדול שראה מעש' שהיה הפך הרמב"ם וכר"ת באופן שדברי הר' כמהרב"ג ז"ל בכל אותה תשו' לע"ד תמוהים וצ"י.

עוד ראיתי להר' ז"ל דברים תמוהים בד' ה' ע"ב שכ' וז"ל ומהאי ט' אנא דאמרי לע"ד דאף ההיא דמהריק"ו ז"ל הנ"ל דאמר מר דאם הורגלו להתנות ההשבו' אם תערר הבת שיחזור המחצי' לאב שמגליה דעתיה שאינו נותנה לא ע"מ שתהנה בתו דאפי' רש"י מודה בזה ולפי האמור כל כי האי מילתא לא קבילו עלייהו ב"ד שבירושת"ו אלא דאף שהורגלו להתנות ההשבון עכ"ז מן הנשואין זכה הבעל כס' הרמב"ם דאל"כ יש לתמוה עלייהו איך מוציאין מיד הבעל חצי הנדונייא אם לא ודאי הוא הדבר דאף שהורגלו להתנות להחזיר חצי ההשבון הדין דין אמת שאף רש"י והרמב"ם ז"ל אזלין לשיטתם שמן הנישואין זכה הבעל שכן ראו שנהגו הקודמים להם עכ"ד. והא ודאי כונ' דברי הר' הוא לומר דאי ס"ל כמהריק"ו למה הוציאו חצי הנדונייא מיד הבעל הי"ל להוציא כל הנדונייא מתחת ידו כיון דאיכא אומדנא זה כונ' הר' ז"ל והדבר מתמיה דמהיכא תיתי יוציאו מידו כל הנדונייא אף לדעת ר"ת כיון שהחתן היה מוחזק בה בשעת מיתת אשתו ור"ת לא אחר דינו לא כשתאב מוחזק וכמ"ש בהדייא בתוס' וזה פשוט ומדינא לא היו יכולים להוציא מיד החתן אפי' החצי כיון דמוחזק בה מעיקרא קודם מיתת אשתו ומה שהוציאו החצי הוא מתקנת ההשבון ואכתי איכא למימר דקבילו עלייהו ס' מהריק"ו באם היו יהיה שהאב מוחזק חכה מט' אומדנא אף לדעת רש"י סו"ד דברי הר' ז"ל לא יכולתי לעמוד עליהם ומה מאד תמהתי על הרבנים המשיגים צ"ו שלא הודיעונו איך נתיישב להם דבריו ונסתייעו מתשו' הר' הנז' כי לדעתי תשו' הר' הנז' זיע"א אחרי בקשת אלף מחילות כולה מקשה ולא ידענא מה אידון בה.

כתבו עוד ז"ל באופן דלפי כל האמור אם הדיין איישר חיליה יש לו סמוכות גדולות וחזקים כראי מוצק לעשות תעשה לכתחי' להוציא מיד האב גם המדודין שנתחייב לתת ולא נתן אפי' אם האב מוחזק ולא החתן מאחר דקיבלנו עלינו הוראות מר"ן ז"ל כמ"ש הר' אדמ"ק והר' נחב"כ ומעשה רב כאמור ואם הרבנים מהרג"א והר' פרי הארץ והר' פרי האדמה ז"ל לא ברירא להו מילתא ולא מלאם ליבם בנדונם להוציא מיד האב אם לא לפי שהיה שם ט' מספיק ועולה גם לר"ת בנדון הרג"א והר' פרי הארץ ז"ל או היכא שהחתן מוחזק מט' קי"ל כנדון הר' פרה"א ז"ל הנה מלבד מה שתמהנו עליהם לעיל אנן בדידן לא נניח פשיטות הר' אדמ"ק והר' נחב"כ ומעשה רב שעשו ב"ד הגדול שבירושת"ו מפני ספק הרבנים הנ"ל דלא ברירא להו מילתא דאין ס' מוציא מידי ודאי ולמה נגרע מארגי"ל ואגפיה דקבלו לפסוק כהרמב"ם ז"ל וגם בזה הדין דנין כמותו עכ"ד. ואני אומר כי בכל מה שכתבתי לעיל יש דיי והותר דהר' אדמ"ק לא פשי' ליה והר' נחב"כ אין ללמוד ממנו כיון שסוף הפסק נאבד ומעשה רב כבר כ' דלא הוי ואין למדין הימנו ומעתה הדר דינא דכיון דהר' פרה"א ז"ל דהוא מאריה דאתרין פ' דמצינן לדון בדין זה דגל דקי"ל וסרכין תלתא הר' מהרג"א ז"ל ואותו רב וגדול שהביא והר' פרי הארץ מסתפקים בדבר והאב תפוס יאמר לבעל הבא ראיה וטול שקיבלנו עלינו גם בדין זה לדון כפ' מר"ן ז"ל ומה שכתבו למה נגרע מארגי"ל אחהמ"ר אינו יוצא בגרעון דכיון דהדבר תלוי בקבלה אינהו קבילו ואנו לא קבלנו או לכל הפחות ס' הוי ולא נתברר לנו אי קבלנו ודאי מצי המוחזק לומר קי"ל כמש"ל משם מהר"י הלוי ז"ל

ובודאי לעניין המדודין כ"ז שכתבתי היא משנה שאינה צריכה כי הרי הרבנים המשיגים יצ"ו להלן חזרו והודו כי במדודין אין כח להוציא מיד האב וגילו דעתם הפך ממה שכתבו בכאן דאי הדיין איישר חיליה יכול להוציא מתחת יד האב אפי' המדודין. אמנם לדידי חזי לי בלי ס' כמו שכתבתי דמצי המוחזק לזכות בט' קי"ל בנ"ד אחר שלא נתברר לנו בירור גמור שקיבלו הב"ד הראשונים זיע"א לדון בזה כפ' מר"ן ונ"מ להנדונייא והתכשיטין שהם בעין כמו שכתבתי בפסקי הראשון ועוד נכתוב מזה לקמן בע"ה.

כתבו עוד ז"ל ודרך אגב בהדי שותא אמינן דכל מה שנשא ונתן הר' הפוסק הי"ו בענין ספק בתקנה נגד ירושת הבעל דאורייתא על מי להביא ראיה והאריך למעניתו בפרט הלוה אף שהיה לנו לישא וליתן בדבריו. האמנם דרך כלל נימא שאינו עניין לנדון שלנו והוא דכשהבעל ראוי לירש אותם הנכסים בשופי מדין התורה ובאנו להפקיע זכותו ונחלתו מכח התנאי והתקנה אז נאמרו כל הדברים הללו אמנם בנ"ד היא גופא מספק"ל אי מן הדין ראוי לירש נכסים אלו אף שלא באו לידו כרש"י ודעימיה או לא זכה כלל ואין לו בהם תורת ירושה כל שלא באו לידו בחיי אשתו כר"ת ודעימיה בזה וכיוצא בזה דנין כו בפשיטות ככל ספיקא דדינא ומחלוק' הפוס' דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והמוחזק אומר קי"ל וזה פשוט עכ"ד.

זאת אשיב כנראה שלא דקדקו מע' הרבנים יצ"ו בסיום דברי וכדבריהם ממש כתבתי אני בעניי בפסקי' כי הלח כה דברי שם בפסק אשר בידם שאחר שנשאתי ונתתי בדין זה כ' בר מן דין ובר מן דין אמינא עוד מילתא דעדיפא מהאי וכו' כמו שיעיינו שם.

כתבו עוד ז"ל ואיך שיהיה העילה מן המקובץ דאנן בדידן יש לנו להורות הלכה למעשה בכעין נ"ר לאפוקי מיד האב גם בהיותו מוחזק אמנם אמת שהלב מהסם בזה שכפי הנשמע ומה שעינינו רואות מעשים בכל יום בכל הב"ד כשיבא מעשה לידם שלא באו המדודין ליד החתן בהא סלקי ובהא נחתי גופא דעובדא הכי הוי אם הבעל מוחזק בשאר הנדונייא כדי לזכותו שיעכבו בידו חלק הראוי ליורשי האשה מחמת תקנת ההשבון מהמדודין שנשאר חמיו חייב לו ועל הרוב כן הוא שהחתן מוחזק בנדונייא והמתנות וכיוצא וזוכה בדינו כנראה שער היום הזה הלכה רופפת היא בידינו ולא ברירא לן מילתא. ובאמת תמיהא קיימת לפי כל האמור בענין ואולם אחר ההתיישבות אשכחנא לומר דמספ"ל מצד אחר היכא שנשארו המדודין ביד חמיו דיש מקום לומר דלא זכה החתן גם לדעת רש"י ודעימיה והוא מאותה שכתב הר' המבי"ט ז"ל בסו' סי' ז"ך וז"ל ועוד נ"ל דאפי' לדעת הרמב"ם הוא דווקא בכתב לה פירות כסות וכלים דהוו בעין וכדתניא בברייתא הוא דניקנין לו מן הנשואין אבל מעות דאין בעין רק חוב בעלמא לא. וכן נר' מדברי הריב"ש סי ס"ד שכ' שיחד בכתובה עכ"ל. גם הר' מ"מ ח"א חאה"ע סי' ל"א החזיק במעוז סניף זה ונשתמש ממנו לנדונו ע"ש עכ"ד.

ואני אומר ט' זה ניתן ליאמר אך כפי מה שביררנו לעיל דרבני עק"ו ת"ו מספק"ל אי קבלנו בדין זה לדון כמר"ן ז"ל או לא אין אנו צריכים לטעם זה ויותר יש לנו לומר בפשיטות דמה שהולכים אחר תפיסת החתן הט' הוא משום שדנין בזה דגל הקי"ל ואם אין החתן תפוס יאמר קי"ל כר"ת ואם החתן תפוס יאמר קי"ל כרש"י ודעימיה.

כתבו עוד ז"ל ומתוך דברי הר' מ"מ יש ללמוד עוד למנהגינו דאתו עלה מכח ההיא שכ' הר' דלא פליגי רש"י עם ר"ת אלא עד שלא נתקנה תקנת ההשבון ולא ניתן ליכתב בהא הוא דס"ל לרש"י ז"ל דאין הולכין בזה אחר האומדנא מדינא דגמ' אבל בזמנינו זה דרגילי למכתב תנאי ההשבון בס' כתובה גם רש"י ז"ל אזיל ומודה דהיכא דמתה ולא הספיקו הנכסים לבא ליד חתנו דאזלינן בתר האומדנא דלא פסק לה אלא פ"מ שהתנה בתו והביא סמוכות לזה מדברי מהריק"ו ז"ל שו' פ"א ענף ב' ע"ש והר' נחב"כ ז"ל כ' דלגבי דידן לא שייך ט' זה שאין אנו כותבין בכתובה תנאי בפי' רק ברמז הרומז והירושה כמנהג ע"ש אחהמ"ר מכת"ר אין בזה כדי שביעה את זה נר' להלין בעד מה שעינינו רואות על הרוב שפוסקי' בכל הב"ד לזכות החתן בחיותו מוחזק דלא להוי תברא למה שהקשינו לעיל עכ"ד.

ואני אומר ט' זה נכון וכבר היה מצויין אצלי אל מקום אחר והוא אילן גדול לסמוך עליו בנ"ד דהאב תפיס בכל הנכסים יזכה בהם אפי' לדעת מר"ן והרמב"ם ודעמייהו וכמו שכתבתי בפסקי הראשון דאף במה שבא ליד הבעל אם חזר ובא ליד האב ונמצא ברשותו בשעת מיתת הבת דלדעת ר"ת זוכה האב ונ"מ דלפי דברי הרב מ"מ ז"ל אלו זוכה האב בשופי ולא תברא ס' הרמב"ם ומר"ן דע"כ לא כ' הרמב"ם ומר"ן אלא מדינא היכי דלא נהיגי לאתנויי אבל אנן בדידן דרגילנא לאתטויי שיחזיר חצי הנדונייא מלבושים ותכשיטין ומעות אם הם בעין אפי' הרמב"ם ומר"ן יודו דאיתא לאומדנא זו וזוכה האב ומה שהשיגו על דברי והעלו דכל שבאו ליד החתן אף שאח"ך חזרו ובאו ליד האב דצריך להחזיר לחתן לקמן בע"ה אשיב על כל דבריהם.

כתבו עוד וז"ל ולא נפלאת היא ולא רחוקה לומר דכך היתה כונ' הר' פרי האדמה פכ"ב דאישות דכתב בקיצור במעשה הבא לידו ובירר דיכול חתנו שהוא מוחזק להחזיק במה שבידו ולכאורה דבריו צ"י במ"ש פעמים שלש דיכול להחזיק במה שבידו אלא דכונתו אל האמור וכלומר דהיתה הסברא לומר דאף שהוא מוחזק לא יתפוס מהנדונייא בעד הקונטאנטי לפי דעת המבי"ט ולא זכה במה שאינו מסוים וכן עשה המבי"ט כנז' בח"ג סי' ט' והוציא מיד הבעל ע"ש ונר' מט' זה דהרי דבריו הוו על ההוא מעשה דסי' ז"ך ועין מה שכ' הר' ב"ד חאה"ע סי' ל"ח והנחב"כ הנז"ל וכפי האמור אין אנו צריכים למ"ש התורת חסר סו' סי' ע"ב והר' מ"מ סו' סי' ל"א והנמשכים אחריהם דט' המבי"ט משום השבו' דזה לא הוזכר בדבריו אלא דסמיך לההוא ט' דבדבר שאינו מסוים כ"ע מודו דלא זכה הבעל ולזה כ' הפרי האדמה ז"ל דאף דס"ל הכי היכא דהחתן תפוס יכול להחזיק במה שבידו דהאיכא מאן דפליג ע"ז וכמ"ש הב"ד חאה"ע סי' ט"ל ע"ש וסיים וכתב ועיין למהר"מ מזרחי ז"ל דאייתי פסק הרב מהרג"א ז"ל והיינו הך דהרב פרי הארץ הנדפס אח"ך דמדבריהם יש ללמוד נמי דפליגי להמבי"ט ז"ל בהא דנדונם היה חיוב בשטר וזיכוהו להחתן להחשיב אותן המעות למחצית ההשבון ודו"ק וע"ע במ"ש אח"ך דאייתי הך דינא דראוי ועיין בס' פרה"א ח"ד די"א ע"ב עכ"ד.

ואני אומר אחרי בקשת המחי' מכת"ר יצ"ו כמה נפלאת וכמה רחוקה פי' זה בדברי הרב פרי האדמה ז"ל דלא הזכיר לא ס' המבי"ט ולא ס' החולקים עליו וגם הרב ב"ד לא כ' שיש חולקים על המבי"ט בפירוש אלא כ' דאין נר' כן דעת הר' תה"ד ומהרשד"ם וכל כי האי לא הו"ל להר' ז"ל למסתם סתומי אבל האמת יורה דרכו' דכונתו לומר דזוכה מט' קי"ל מפאת מחלוקותם של רש"י ור"ת ולא הוצרך לבאר זה בהרחבה כי זה ידוע לכל תופס ס' וכדי שלא תקשה עליו דהא הרמב"ם ומר"ן קיימי בשי' רש"י ומה נשאר עוד לומר קי"ל לזה ציין פסק הר' כמהרג"א ז"ל שכ' דלא ברירא לן לפסוק כמר"ן והרמב"ם והרי לך ב' המאורות הרב ראש משביר והרב כמהרב"ג ז"ל נקטו בפשיטות כן בכונ' הרב פרה"א דלא כהרבנים המשיגים יצ"ו ועם כי הרב מהרב"ג ז"ל הוא חולק עם הר' ראש משביר בדין זה עם כל זה לא מצא ידיו ורגליו בדברי הר' פרה"א ז"ל אלו כמו שיראה הרואה לשם ואי ניתן ליאמר פי' זה לא הוה שתיק מר ומה שציינו להר' פרה"א ח"ד די"א ע"ב כונתם לומר דהרב שם הזכיר דברי מר"ן ז"ל אי מהא לא ארייא דהמעיין בדבריו שם יראה שפ' להוציא מיד הבעל מט' שלא היה שם יחוד הראוי לביאה כי היו עמה בלילה אביה ואמה ולזה הביא דברי מר"ן דאף שפ' כהרמב"ם דאפי' שהיה הנדונייא בבית אביה בעלה יורשה מ"מ בעינן יחוד הראוי לביאה ובנדון שלו שלא היה שם יחוד הראוי לביאה שהיו שם כשנתיחדו אבי' ואימה אפי' לדעת מר"ן מוציאין מיד הבעל אפי' הנכסים שהיו בידו וזה מבואר למעיין בדבריו

כתבו עוד ז"ל ואיך שיהיה זכינו לדין לעניין נ"ד לעניין המדודים אשר נתחייב ראובן לשמעון חתנו בעת השידוכין ולא באו לידי גביה מעולם דזכה ראובן חמיו להיותו מוחזק וכו' פש גבן להבין ולהורות בעניין הנדונייא והתכשיטין שהכניסה בת ראובן לשם בעלה שנישומו והועלו בכתובה ובאו לידם ורשותם ונהנית בהם כמו שנה וחצי האם יש בזה צד זכות לראובן ועלתה לו תפיסתו וחזקתו והנה הר' הפוס' יצ"ו בנה יסודות והניח הנחות לדחות כלאחר יד מה שהבינו הפוסקים מדברי המרדכי דכל שבאו זמן מה ליד החתן או ליד הבת גם שאח"ך חזרו הנכסים ליד אביה ושם נמצאו בעת פטירת הבת לכ"ע זכה החתן ומפקינן מניה דאב שכן כ' המרדכי בתחי' לשונו בזה הלשון והא דקאמר מן הנישואין גובה את הכל כגון שכבר גבה והחזיר לו שאז ודאי גובה את הכל וכו' ובסוף לשונו כ' בזה הלשון והא דתנייא לקמן אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה פי' ר"ת דההיא ר"ן היא דלית ליה האי אומדנא א"ן בשזכתה האשה בנכסים והחזיקה וקנתה אשה קנה בעלה ולשון יורשה מוכיח כן אבל הכא כ' לה ואכתי לא אתא לידיה ע"כ הרי מתבאר מדברי המרדכי ז"ל באר לחי רואי שאם באו הנכסים ליד הבעל או ליד האשה זכה בהם הבעל וכל היכא דאיתיה ברשותיה דמארי איתיה ועם כי סוף לשון המרדכי מעורבב כפי הנוסחא שלפנינו אין כל חדש והילך לשון הב"ח בא"ח סי' תרפ"ב כבר נודע כי הרבה לשונות מגומגמים נמצאים בס' זה כאשר מועתק מלפנים בכמה פנים זה מאריך וזה מקצר וכיון שהעניין מובן אין לדקדק אחר הלשון כ"כ והר' הפוס' הי"ו כי' לשון המרדכי לפי דרכו באופן שאין זה מוסכם ואם באו ליד האשה קנתה אשה קנה בעלה וזכה הבעל אף שחזרו הנכסים ליד האב ואין לנו אלא מה שמפורש יותר בתחי' דבריו ואם באו ליד החתן דוקא כבר זכה ופ' מור"ם ז"ל בסי' ג"ן אבל שנאמר דג"כ אם באו ליד האשה קנתה אשה קנה בעלה זו לא שמענו בדברי המרדכי לפי פי' שרצה לפרש הד' הפו' הי"ו בדברי המרדכי ז"ל בסיומם דבאו לסתור האי נמי דלעיל וגם מור"ם לא הישמיענו כזאת דאם באו ליד הבת זכה הבעל גם הביא לנו שמדברי הריטב"א המובאים בשי' רב"א ז"ל פ' נערה שם משמע דבעינן דוקא שיבואו לידה ותהנה מהם בבית הבעל אבל מה שבאו לידה אחר שנישאת ועודה בבית אביה לא מהני גם הביא לנו מדברי הרמב"ן בשי' לכתובות דפוס מיץ שם נר' דסובר דלר"ת אפי' באו ליד הבעל וקנינהו במשיכה או בחליפין כל שהן עתה ברשות האב לא זכה בהן הבעל. גם הביא ההיא דכ' הרדב"ז בישנות סי' קמ"ד דאפי' לרש"י והרמב"ם ז"ל ודעמייהו היינו בזמן שכתובתה בעין וזכתה בה איהי אלא שעדין היא בבית אביה אבל בתכשיטין ונדונייא שעדיין לא קנה אותם ולא זכתה האשה בהם לכ"ע אין הבעל יורש אותם דהו"ל ראוי וכו' ומינה דלר"ת אפי' כה"ג שהיו בעין וזכתה האשה שבאו הנכסים לידה לא זכה כל עוד שלא באו ליד הבעל ממש או לביתו וא"כ הן לו יהא דלדעת איזה פוסקים כל שבאו לידו או לידה יד שניהם שוה ובכל אופן זכה הבעל אכתי יפה כח האב להיותו מוחזק לומר קי"ל כהסוברים דבעינן שיהיו באים לידו ממש או שבאו לידה בהיותה בבית בעלה ממש זת"ד הרב הפו' יצ"ו בקיצור.

ומלבד כי יש לנו להשיב על כל דברי הרב הפו' יצ"ו לדחות ראיותיו כאשר נבאר בע"ה חוץ מזה אפי' עפ"י מדותיו והוכחותיו אשר בנה ואשר נטע כדי שיזכה המוחזק צריך שיאמר ד' וה' קי"ל וזהו פרטן. תחי' כל צריך שיאמר קי"ל כהר' גבריאל ז"ל והר' פרי הארץ ז"ל שגם לדידן בני א"י בדין זה לא קבלנו פסק מרן ז"ל ויצא מן הכלל ודלא כהר' נחב"כ ומעשה רב שעשו ב"ד הגדול שבירושלים והר' אדמ"ק.

ב' ואח"ך יאמר קי"ל כר"ת ודעימיה דברייתא מתפרשא בכתב לה מן הנשואין ואפי"ה לא זכה דאמרן דאב הוא שלא נתן לא ע"מ שתהנה ביתו.

ג' ואח"ך יאמר קי"ל כאותם הרבנים שמצא הר' הפוס' יצ"ו לפי. דעתו דאפי' באו ליד הבת לא זכה הבעל דבעינן דווקא לס' ר"ת שיבואו ליד הבעל או לבתו ודלא כהסוברים דאם באו ליד האשה שעה אחת ונהנית בהם אחת הנשואין דלכ"מ זכה הבעל.

ד' ומאחר דאיכא מהפוסקים הכה' ואפקינן מיד המוחזק או למרבה בג' קי"ל מפקינן מיד המוחז' כנודע צריך שיאמר קי"ל כמ"ד דכל שאתה מרבה ספיקות וספקי ספיקות לא מפקינן מיד המוחזק כמבואר כ"ז בכללי הקי"ל להר' המאסף והמט"ש ז"ל.

ה' ומאחר דתפי' כזו דתפסם האב אחר מיתת הבת במחלוק'. שנויה דאיכא מאן דס"ל דתפיס' לאפר שנולד הם במחלוקת הפוס' לא שמיה תפיסה כנודע וצריך שיאמר קי"ל כהסוברים דמהני כמבואר כ"ז בדיני תפיסה והיכא שהתפיס' עצמה במחלוקת שנויה איכא מאן דס"ל דלא אמרי' קי"ל וצ"ל קי"ל כהסוברים דאף בכה"ג דהתפיסה עצמה שנויה בס' בעידי דמטלטלין יכול לומר קי"ל כמבואר ב"ז בדיני התפיסה.

והנה אמת כל הנהו קי"ל ניתנו ליאמר אמנם בהתחברם יחד דהוו תלתא קי"ל לאחר שנולד הספק כולי האי לא אמרינן כמ"ש הר' דת ודין סי' י"ב והר' אגורה באהלך ד' ב"ן עש"ב וכמו שציין כן הר' מט"ש כללי הקי"ל אות ע"ו וכן נשתמש הר' בס' סמיכה לחיים נר"ו חאה"ע סי' ט' דס"ה ע"ש בנדונו שהוא כעין נ"ד ודו"ק. וזיל לאידך גיסא לגבי הבעל אף אם נאמר שאין מועיל כהכרעתינו ואפשר דין זה יצא מן הכלל אכתי בחד קי"ל סגי. וזוכה בעזבון נדוניית אשתו בשופי כשיאמר קי"ל כדאמרן דאנו בני א"י אין לנו לא ס' מר"ן ז"ל דבעת הנישואין זכה הבעל בכל אופן א"נ יאמר כך קי"ל כמ"ד דאפי' לר"ת ודעימיה אם באו ליד האשה וזכתה קנתה אשה קנה בעלה ומפקינן מיד האב. ומכ"ש דמלבד האמור בשם הר' אגודה באהלך דלא מצי לומר הנך קי"ל איכא למימר דאין כ"כ פשוט שיאמר האב כל הנך קי"ל דאפי' אי נימא דמצי למימר קי"ל דלא קיבלנו הוראות מר"ן ז"ל בזה הפסק מ"מ לא מפני זה הותרה הרצועה לומר קי"ל דאף אם באו לידה והחזירם ליד האב הפך מאי דס"ל דאפי' עודן ביד האב דמפקי' מיניה כ"ש היכא שזכתה היא ולצד זה דזכתה היא כשיאמר קי"ל הוא הפך מר"ן וקבלתינו הוראותיו ודבר זה צריך לימוד ממ"א לפת הפנאי פכ"ד הרבנים המשיגים יצ"ו.

ואני אומר במטותא מנייכו מלכי לדבר הוה יסלחו הצדיקים כי אין הדבר כמו שחשבו שהגענו לפ' ד' וה' קי"ל דבנ"ד ליכא אפי' ג' וכולם נקיים דברים ואין בהם שום ריעותא ויצא הראשון שכתבו דצריך שיאמר קי"ל כמהרג"א ודעימיה שלא קבלנו ס' מר"ן בדן זה ויצא מן הכלל ודלא כהר' נחב"כ והר' אדמ"ק ומעשה רב זה אינו כפי מה שהוכחנו לעיל דמדברי הר' נחב"כ אין ללמוד כיון שסיום הפסק נאבד ומדברי הרב אדמ"ק אין ללמוד כיון שסותר חבריו דידיה אדידיה. ושאר הטעמים שכ' לעיל. וממעשה רב אין ללמוד כמו שהוכחתי לעיל ואדרבא יש ללמוד מדברי הר' פרה"א ז"ל בהפך דבזה לא קבלנו לדון כפ' מר"ן ז"ל ולסברת הר' גבריאל ז"ל והר' פרי הארץ ז"ל ספקא הוי ויאמר האב לבעל הבא ראיה וטול וא"כ סמי מכאן הקי"ל הראשון. והקי"ל החמישי שכ' דמאחר דתפיסה כזו שתפסם האב אחר מיתת הבת במחלוקת שנויה דאיכא מאן דס"ל דתפי' לאחר שנולד הס' במחלוקת הפוס' לא שמיה תפיס' זה ג"כ אינו דתפיסת האב דנ"ד היא תפיסה דמעיקרא שהנכסים היו מרשותו קודם שמתה הבת ונולד הספק ואפי' מטונייהו דהוייא תפי' אחר שנולד הפ' הרי מר"ן ז"ל פ' דמהני וכמ"ש מוה"ר בעל חק"ל תפוחין קדישין בחח"מ ד' ל"ז ע"ב ע"ש. והקי"ל חששי שכ' שהתפיסה עצמה במחלוקת שנויה גם זה ליתא דתפיס' דנ"ד לית בה שום פלוגתא ואדרבא סבר מימר מהריק"ו ז"ל שורש פ"ד דבכל ס' דדינא לא יוכל התופס לו' קי"ל ולא אמרו שיוכל התופס לומר קי"ל אלא דווקא בפלוגתא דרש"י ור"ת בנדוניית חתנים פ"ש הבט ימין וראה כמה חיזק כח התפיס' דנ"ד ואם כונ' לומר דבמחלוקת שנויה היא פלוגתא דמהרג"א ודעימיה עם הר' נחב"כ ז"ל ודעימיה וכמ"ש בקי"ל הראשון כבר כתבתי לעיל תשו' לזה.

ומה שציינו להר' סמיכה לחיים יצ"ו בסי' ט' אהמ"ר לא דקדקו יפה דהוא יצ"ו אדרבא תנא דמסיים לן שהרי נ"ד הוא ממש כנ"ד שראובן השיא את בתו והיו סמוכים על שולחנו ומת חתנו ונשארה בתו זקוקה ליבם אח"ך מתה הבת ונמצא אביה מוחזק ותפוס בכל הנכסים של הנדונייא שהיו בעין כמו שהכניסן כדמותן כצלחם והר' יצ"ו שם ויכה לאב זכיה במורה מט' קי"ל וכ' שם בד' נ"ב ע"ג דמצי זוכה האב בט' קי"ל אפי' כיחיד דע"כ לא כ' הפוס' דלא מצי למימר קי"ל כיחיד אלא כשלא היה מוחזק מעיקרא אבל בנ"ד שהאב מוחזק מעיקרא מצי זוכה האב בט' קי"ל אפי' שהוא יחיד ומה שציינו להר' הס' יצ"ו ד' ס"ה להסתייע ממנו וכ' שהוא כעין נ"ד כל בתר איפכא הוא דמה שכ' הר' יצ"ו שם הוא על התפיסה השנית שאחר שזכה אבי היבמה בט' קי"ל כהוגן וכתחו"ל נתן הבגדים למכור ביד הסרסור ובאו יורשי הבעל ותפסו מידו ופ"ז כ' הר' יצ"ו שם כמה סניפים לבטל תפיס' ומכללם כ' דהיכא דאיכא ריעותא דאעיקרא איכא פלוגתא בפוס' אי מצי למימר קי"ל וכדי לזכות במה שבידו צריך שיאמר ד' וה' קי"ל הל כי האי לא אמרינן פ"ש והדין עמו ככל מה שכ' דאיכא כמה רעותות בעיקר התפיסה ותימה על הרבנים המשיגים יצ"ו דאדמקשו לי מדברי הר' אלו יסייעו אותי מדברי הר' יצ"ו הראשוני' כי הם נ"ד ממש.

ומ"ש בקי"ל הד' דאיכא ס"ס והדבר במחלוקת שנויה אי בס"ס מוציאין מיד המוחזק וצריך שיאמר קי"ל. אני אומר זה אינו רעותא כלל כי כבר עלתה הסכמת כל האחרונים ופשטה הוראה דכל שאתה מרבה ספיקות וס"ס אין להוציא מיד המוחזק כמ"ש הכנה"ג וח"ש ומט"ש והר' ברכ"י ז"ל וכן כ' הר' חק"ל פ"ג מיו"ד סי' קל"ח וקל"ט יע"ש. לא נשאר בנ"ד כי אם תרי קי"ל קי"ל כר"ת ודעימיה נגד רש"י ז"ל ודעימיה ועוד קי"ל ב' שיאמר קי"ל כהסוברי' דאפי' שבאו ליד החתן כל שבשעת מיתה נמצאו ביד האב דזכה האב לדעת ר"ת. וכ"ז הוא לפי דעתם יצ"ו כי לדעתי אפשר דיכול האב לומר ד' וה' קי"ל כיון דתפיסתו תפיסה דמעיקרא כאמור. ואבע"א גם הקי"ל הב' אי בעינא עקרנא ליה שכ' דצריך שיאמר קי"ל כר"ת ודעימיה נגד רש"י ז"ל ודעימיה לפי מ"ש הר' מ"מ דבזמן הוה דרגילנא למכתב בכתובה תנאי ההשבון גם רש"י וסיעתם מודים דרבנן דאזלינן בתר אומדנא ואנן בדידן דרגילנא למיכתב תנאי חזרת ההשבון זוכה האב בתפיסתו אף לדעת רש"י ודעימיה ולא נשאר בנ"ד אלא חד קי"ל וכעת לא ראיתי מי שחלק על הרב מ"מ ז"ל בזה והר' ראש משביר נשתמש ממנו וגם שהר נחב"כ ז"ל גמגם בזה אחהמ"ר אין דחייתו מספקת כמו שגם הרבנים המשיבים יצ"ו כתבו שאין דבריו מספיקים ומה גם דכבר כ' דאין ללמוד מפסק הר' נחב"כ ז"ל כיון שסיום הפ' נאבד וכמש"ל משם הר' דבר משה ז"ל. אלא דלע"ד אין אנו צריכים לכ"ז כפי מה שנתבאר לעיל דהוי תפיס' דמעיקרא. ומצי למימר כמה קי"ל כיון דליכא רעותא בתפי' ולא מחלוקת כאמו' ומה שכתבו דאין פשוט שיאמר האב כ"כ קי"ל אפי' אי נימא דמצי למימר קו"ל דלא קיבלנו הוראות מר"ן בזה לפסוק כרש"י מ"מ לא מפני זה הותרה הרצועה לומר קי"ל דאף אם באו לידה והחזירם ליד האב וכו' וזה צריך לימוד לעת הפנאי עכ"ד. הנה לפי מה שכתבתי אינו צריך שיאמר קי"ל דלא קיבלנו הוראות מר"ן וגם דלעד"ן כי מאחר שלא קיבלו בדין זה להון כהרמב"ם ופשו מעשה כר"ת כל מה שיאמרו הפוס' שזה דעת וכונ' ר"ת יכול לומר קי"ל ועל הרבנים המשיגים יצ"ו מוטל להביא ראיה לדבריהם.

כתבו עד ז"ל וכ"ז אף לפי דבריו של הר' הפוס' הי"ו מכ"ש דאעיקרא יש להשיב ע"כ דבריו. תחי' וראש מה שרצה לפרש דברי המרדכי שכ' וז"ל והא דתנייא לקמן אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה לא תקשי לר"ת דהא פר"ת דההיא רץ היא א"נ בשזכתה האשה בנכסים והחזיקה וקנתה אשה קנה בעלה ולשון יורשה מוכיח כן אבל הכא כ' לה ואכתי לא אתא לידה והר' שמואל והר' טוביה אמרו היכא שאשתו בבית אביה ואוכלת משל אביה ואפי' נהנים משל בעלה ב' וג' שנים שהיתה אצל בעלה ומתה הכל של אביה וכן משמע בס' הישר ואפי' החזיק הבעל בנדוניית האשה וגם נהנית ממנו החרים ר"ת להחזיר לאב כשמתה בתוך שנה שנישאת ושמעתי שיש תקנה אפי' בב' שנים להחזיר חצי הנדונייא אבל אם החזיק עדין ביד האב לית דינא ולית דיינא היכא דקאי תיקום ואעפ"י שר"ת הביא ראיה מהמדרש ותם לריק זה המשיא בתו ומתה שאבד ביתו ואבד מעותיו ומשמע אפי' תוך שנתו ור"ת מתרץ דמיירי שהחתן מוחזק במעותיו דאו לא מפקי' מיניה לאחר שהחזיק הנדונייא אבל אם אינו מוחזק יחלוקו א"כ בזה"ז שלא נהנית משל בעלה כי אכלה משל אביה וגם לא זכה הבעל בהם נר' דאין להוציא מיד האב מה שנשאר בידו ע"כ דברי המרדכי והרב הפוסק הי"ו דקדק מה שדקדק בלשון המרדכי ומכח זה יצא לפרש שתי' ב' שתי' המרדכי א"נ כשזכתה האשה בנכסים והחזיקה וקנתה אשה קנה בעלה חי' זה אינו מר"ת בעצמו לא המרדכי רצה לתרץ בעד ר"ת וע"ז כ' דהר"ש והר"ט ר"ל שלא נראה להם תי' זה שהם אומרים היכא שאשתו בבית אביה ואוכלת משל אביה כלומר שדירתה בקבע אצל אביה ושם כל נדונייתה ותכשיטיה ואפי' נהנית משל בעלה ב' וג' שנים שהיתה אצל בעלה ומתה כל שהנכסים נשארו ברשות האב הכל של אביה וכ' שכן משמע בס' הישר וא"כ נמצא דל"א קנתה אשה קנה בעלה וכו' ומ"ש עוד א"כ בזה"ז וכו' עתה חוזר על התי' שתי' תחי' א"ן מיירי בהחזיקה וכו' ודוחה דאי אפשר לתרץ זה דהא הך ברייתא מיירי במסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל דעד עתה היתה בבית אביה וא"כ איך אפשר לתרץ דבמה שזכתה היא בבית אביה קנה בעלה ז"ש א"ן בזה"ז שלא נהנית משל בעלה כי אכלה משל אביה וגם לא זכה בהם הבעל נר' דאין להוציא מיד האב מה שנשאר בידו וא"כ אי אפשר לתרץ כתי' א"נ שתירצנו אלא מוכרח דווקא לתרץ כתי' שתי' ר"ת דההיא ר"ן היא ותל"מ וא"כ דעת המרדכי במסקנה דל"מ מה שבאו הנכסים ליד האשה וזכתה בהם ותי' זה נר' ונדחה אלו ת"ד הר' הפוס' יצ"ו והביא סמוכות לזה דהרי התוס' שם בפ' נערה הקשו קו' זאת לר"ת מההיא דתנייא אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה ותי' ההיא ר"ן היא ולא חילקו עדיפא מיניה דברייתא לאו יחידאה היא ומיירי כגון שזכתה כמ"ש המרדכי אלו ת"ד.

ואיברא דכסא וסמוכות שלו תמוהים דמה שרצה לפרש בכונ' המרדכי מלבד דדברי המרדכי אינן סובלין כן כמו שיראה המעיין עוד בה דלפי דבריו סיום דברי המרדכי שב' א"כ בזה"ז שלא נהנית וכו' הוא סיום דברי המרדכי וקאי אמ"ש בתחי' א"ן כשזכתה האשה בנכסים וכו' דבא לדחות תי' זה והרואה יראה בהגהות אשירי שם בפ' נערה הובא דברי הר"ש והר"ט הנז' וסיום הלשון א"כ בזה"ז שלא נהנית וכו' נמצא הם דברי הר"ש ור"ט ז"ל עצמם והתם לא הובא הך תי' של המרדכי ז"ל א"ן וכו' כדי שנימא דקאי עליה לא דברי הר"ש ור"ט הם מילתא באנפי נפשה ואין להם שום חיבור ושייכות עם דברי המרדכי דלעיל שתי' א"נ וכו' ותי' זה לא נדחה כלל אלא תי' אמיתי הוא ונר' מתחי' ועד סוף עכ"ד. ואני אומר אי מהא לא תברא דהדבר ידוע כמה לשונות של המרדכי מובאים בהגהות אשירי בקיצור וכמה פעמים מביא חצי הלשון ומניח חציו וזה מבואר לרגיל בדבריו. ותו דדיי במה שהביא לפסק סיום לשון המרדכי שכ' א"כ בזה"ז וכו' דברים אלו הם הפך תי' ב' של ר"ח והרי לא הביא תי' ב' של ר"ת והביא דברי הר"ש ורטו' שכ' א"כ בזה"ז וכו' ונמצא דלית ליה כתי' ב' של ר"ת ועוד כי המרדכי הועתק בפנים שונים זה מקצר וזה מאריך כמו שכתבו גם הרבנים המשיגים יצ"ו ואימור במרדכי שהעתי' ממנו הג"א ז"ל לא נמצאו דברים אלו ובמרדכי שלנו שכ' כן אנו מפרשים דבריהם כמו שכתבתי בעניותי

כתבו עוד ז"ל ומפי ר"ת ז"ל עצמו יצאו ב' תירוצי' אלו של המרדכי ולא כמו שנדמה לו להרב הפוסק יצ"ו שהניח הנחה סוברת שתי' זה של א"ן שזכתה אשה וכו' המה דברי המרדכי עצמו הלא תראה בס' הישר לר"ת שם בפ' נערה ד' יו"ד ע"ד והך ברייתא דלקמן דקתני אעפ"י שכתובתה בבית אביה כשנכנסה עמו לשם נישואין בעלה יורשה ההיא ר"ן היא אי נמי בשזכתה אשה בנכסים דהוחזקה וקנתה אשה קנה בעלה ולשון יורשה מוכיח כן אבל הכא כ' לה קתני ואכתי לא אתא לידיה ולא לידה ע"ש. וכ"כ מהריק"ו שורש צ"א וז"ל דמאחר שזכתה הבת במה שפסק לה אביה א"כ גם הבעל יש לו לזכות דמה שקנתה אשה קנה בעלה כמו שתי' ר"ת עצמו בההיא דאעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אל"ו פשיטא דאפי' הפוסק לחתנו לא זכה החתן אלא א"כ גבאו ממש עכ"ל הראת לדעת שתי' זה מפי ר"ת עצמו יצא ונמצאת למד דבכג"ד לא חלק על רש"י ז"ל ואף איהו מודה דזוכה הבעל עכ"ד.

ואני אומר תיתי לי שכבר ראיתי דברי ס' הישר אחר שכתבתי אותו הפסק ובהעתק ב' שנשאר בידי לא כ' שתי' ב' זה אינו מר"ת לא שתי' ב' זה נראה ונדחה ואף אם תירץ אותו ר"ת המרדכי דחה אותו והא קחזינא כמה תירוצים של ר"ת והתוספו' והראשוני' דוחים אותם וא"כ עדיין פירושי בדברי המרדכי ניתן ליאמר שהביא ב' התירוצי' של ר"ת ודחה התירוץ הב' ולא ס"ל וגם אני בעצמי ידעתי כי פירוש זה אינו כ"כ מרווח בדברי המרדכי ואמנם הכי עדיף כי היכי דלא להוו דברי המרדכי ז"ל כספר החתו"ם והרבנים המשיגים יצ"ו כתבו לא הונח להם פירושי אבל לא פירשו לנו פירוש יותר מרווח בדברי המרדכי ואנן בדידן חובה עלינו לפרש דברי הראשונים זיע"א אף אם יהיה הפירוש קצת דחוק עכ"פ לא נשארו דבריהם תמוהים וליכא תברא לפירושי זה ממ"ש בס' הישר ומ"ש מוהריק"ו שכן תי' ר"ת דאה"ן ר"ת תי' ולא קיבלוהו מיניה וע"ו הבאתי סמוכות גדולות מהתוס' והרא"ש שלא הזכירו תי' זה אלמא לא שמיע להו כלומר לא ס"ל.

כתבו עוד ז"ל גם הסמוכות שהביא מדלא תי' התוס' תי' זה נר' דלא ס"ל כדעת ר"ת הנה מלבד מאי דאשכחנא מרגניתא דר"ת הכי ס"ל והוא תי' הכי בלא"ה הרי דברי התוס' מתפרשים יפה במה שתי' שם אמאי דהיק' לר"ת ממ"ש בת"כ ותם לריק זה המשיא בתו וכו' ותי' דההיא איירי שהחתן מוחזק בה דכונתם לומר שהוא מוחזק עפ"י הדין שהוחזק ע"י האב שנתנם לו וכבר באו לידו וזכה בהם שכיון שהוציאם מתחת ידו אסח דעתיה מנכסים הללו וגמר וקנאם כמ"ש הגאון הרא"ם ז"ל בסי' י"ו ע"ס והתה"ד סי' שכ"א עכ"ד.

ואני בעוניי לא ידענא מאי קאמרי רבנן יצ"ו דמה יושענו אם ר"ת בעצמו תי' כן אנן מדברי התוס' ניקום ונגמור דמדלא הביאו תי' זה והביאו תי' הראשון לבד דההיא ר"ן היא וניחא להו טפי לאוקומי ברייתא כיחידאה ולא הביאו תי' זה אלמא לא שמיע להו ודבר זה פשוט לכל תופס ס' כי כן דרך הפוסקים זיע"א לומר אילו הוה שמיע ליה לא הוה שתיק ומאי אהני להו מה שמפי ר"ת יצא תי' זה. גם מה שכתבו דבל"ה דברי התוס' מתפרשים כן דמ"ש שהיה החתן מוחזק ר"ל מוחזק עפ"י הדין שהחזיקו עפ"י האב שנתנם לו וכן כתבו עוד יצ"ו ז"ל גם מ"ש התוס' והורה ר"ת הלכה למעשה בחתן אחד שמתה בתו והיה אבי הכלה מוחזק בנכסים ופי' ר"ת דלא זכה הכונה שהוא מוחזק מצד הדין דמעולם לא יצאו הנכסים מתחת ידו וכמו שכן פי' הר' עדות ביעקב עכ"ד.

אומר אני מה בצע לחזור הדברים ולהיות ממהדורי מילי שהרי אני בעניי כבר הבאתי דברי הר' עדו"ב ז"ל שרצה לפרש כן בדברי התוס' ואמנם כל קובל דנא הבאתי דברי הר' נ"מ והר' אמרות טהורות שפירשו בהפך דכונ' התוס' באומרם מוחזק גבי אב ר"ל שנמצאו הנכסים בידו בשעת מיתה ור"ל אף שכבר באו ליד הבעל וגם אומרם גבי בעל מוחזק ר"ל שנמצאו בידו בשעת מיתה ומאי חזית לתפוס דברי הר' עדו"ב ולהניח דברי הר' נת"מ והר' אמרות טהורות. ומ"ש עוד יצ"ו דעיקר האומדנא היא כיון שבאו ליד החתן זכה בהם דכיון דנתנם לו אסח דעתיה מנכסים אלו וגמר והקנה וכמו שפי' הרא"ם והתה"ד כבר אני בעוניי הבאתי דברי הר' עדות ביעקב שכ' וכ"כ הרא"ם ז"ל וכתבתי דמה שציין לתשו' הרא"ם אינו עניין לזה כלל כמו שיראה המעיין ע"כ. ובאמת דאין ללמוד מדברי הרא"ם ז"ל לנדון הר' עדו"ב דבאו שעה אחת ליד החתן ובשעת מיתה נמצאו ביד האב.

ועתה אפרש שיחותי איך אין ללמוד כלל מדברי הרא"ם דאיברא שכתב הרא"ם דכשבאו ליד החתן זכה משום דאמרינן כיון שהאב נתנן אסח דעתו מהם היינו דווקא היכא שבשעת מיתה נמצאו הנכסים ביד החתן וכן פירש דבריו הר' ז"ל שם וכ' דאין הכונה שכשנמצאו ביד החתן זכה משום שכבר נהנית הבת אלא הטעם הוא משום דאמרינן כיון דנתנם האב ליד החתן אסח דעתיה מנייהו והר' שם הוא מדבר היכא שנמצאו בשעת מיתה ביד החתן והוא רוצה ללמוד מזה לדין המתנות יעש"ב והנה אמת דאומדנא זו דכיון דיהבינהו אסח דעתיה מיניה לאו אומדנא גמורה היא ואכתי ספקא הוי דשמא אעפ"י שהוציאם מתחת ידו עדיין לא גמר להקנות אלא ע"מ שתהנה בתו וכיון דספיקא הוי אם נמצאו אח"ך ביד האב דיינינן ליה באומדנא דידיה שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו ואין מוציאין מידו וכמ"ש הר' אמרות טהורות. אך אם נמצאו ביד החתן אמרי' דכיון שנתנם ביד החתן אסח דעתיה מנייהו ואז דיי לנו באומדנא זאת כיון שהחתן תפוס ובהא הוא דאיירי הרא"ם ז"ל והתה"ד ז"ל ואין שום סתירה מדבריהם לדברי הר' נת"מ והר' אמרות טהורות ז"ל ויפה כתבו דמדברי התוס' מוכח דאף אם באו ליד החתן כל שבשעת מיתה נמצאו ביד האב דזכה האב ואין מוציאין ומדברי התוס' אין שום הכרח בדבר זה ומדברי הרא"ם ז"ל שם מבואר דלא כהר' עדות ביעקב שכ' דאין כונ' ר"ת שכ' דאם באו ליד החתן דזכה משום דאמרי' כבר נהנית הבת ונתקימא אומדנא ע"ש שכתב כן בפירוש ולקמן בע"ה ארחיב הדיבר בדברי הרא"ם ז"ל ואבאר איך דברי הרא"ם הם ממש דברי הר' אמרות טהורות

ומעתה יפה כתבתי והבאתי סמוכות דמהתוספו' והרא"ש ועתה ראיתי להר"ן ג"כ לא הביאו תי' ב' זה שקנתה אשה וכו' ודאי משמע דלא ס"ל הכי ומעתה מה שסיימו הרבנים המשיגים יצ"ו וכ' ז"ל ונמצא לפי"ז בדברי התוס' העיקר תלוי אם יצאו מתחת יד האב או לא ואם בשעת מיתה נמצאו הנכסים בבית האב אינו מעלה ומוריד כלל כיון שכבר יצאו מתחת ידו וזכה בהם החתן מצד הדין הגמור ונמצא דעת התוס' כדעת המרדכי ז"ל דכל שבאו לידו של בעל או ליד הבת תו לא פקע זכיה אפילו שבשעת מיתה נמצאו הנכסים בבית האב עכ"ד כבר כתבתי לעיל דזה הוא לדעת הרב עדות ביעקב ז"ל אך לדעת הרב נת"מ וה' אמרות טהורות התוס' חולקים על המרדכי ומכל מה שהביאו אין שום קושיא להרבנים הנז"ל כאמור.

כתבו עוד ז"ל ובתוס' שהביאו הראשונים ה"ה הרמב"ן ז"ל בשי' למס' כתובות המיוחסת להרשב"א ז"ל וה' רב"א בשי' לכתובות הובאו שם הנך תירוצי דהמרדכי ז"ל וז"ל הרמב"ן והא דתניא לקמן אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורש ההיא ר"ן היא ובתוס' להאי בשזכתה בנכסים וזו בשלא זכתה לא היא ולא הוא כך העלו לדעת ר"ת עש"ב והרב רב"א ז"ל כ' בזה"ל והא דתניא לקמן אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה העמידוה בתוס' בשגבאן הבעל ואח"כ הפקידן בבית אביה וזה אינו מחוור דמאי אפי' כיון שכבר גבאן וחזר והפקידו ואפשר שלפי דבריו אתיין כר"ן ע"כ. הרי שלך לפניך ב' חילוקים של המרדכי ז"ל דאם כבר גבאן החתן אפילו שחזרו ליד האב זכה גם אם זכתה האשה בנכסים קנתה אשה קנה בעלה אפי' שהנכסים בבית אביה הם שרירין וקיימים וכ"כ פשוט בעיני הראשוני' דאם גבה החתן כבר זכה עד שהקש' על תי' זה ואמרו דמאי אפילו פשי' כיון שגבאם כבר זכה עכ"ד.

ואני אומר אי מהא לא שמיה מתייא דהדבר ידוע שהתוספות שבידינו הם תוס' טו"ך כמ"ש רש"ל הביאו הרב גאון עוזינו בס' שם הגדולים והוב"ד בהר' נר מצוה דפ"ח ותוספות שמביאים הראשונים הרמב"ן והרשב"א ז"ל וזולתם הם תוספות שאנ"ץ כמ"ש הרב הגדול הנז' בח"ג הוב"ד שם ומעת לא שמיה מתייא כלל כי התוס' שבידינו שלא הביאו תי' ב' זה לא ס"ל. ועיין במהריק"ו שירש ק"ו הב"ד י"מ כללי התוס' אות י"ד שכ' דנקטינן בתוס' טו"ך דאינהו בתראי טובא ואעיקרא מה שהביאו משי' רב"א ז"ל אינו ענין לזה כלל דהתם קאמר שגבאן הבעל ואח"כ הפקידן בבית אביה וזה ודאי ענין אחר שהרי כ' רש"י ז"ל בפרק הספינה דף ע"ה ע"א ד"ה המופקידן אצלו דסתם נפקד מקנה לו רשות למפקיד לצורך פקדונו ומשו"ה קנה הלוקח כשהם ברשות הלה המופקדין דמסתמא כי היכי דהקנה רשותו למוכר השתא נמי מקנה ללוקח ע"ש וכן כ' הרב ב"י ז"ל בסי' ר' וא"כ אין להביא שום ראיה מדברי הרב"א ז"ל דהתם שאני שהפקידו אצלו בתורת פקדון בביתו ומסתמא הקנה לו חצירו וא"כ נמצא בשעת מיתה היתה הנדוניא ברשותו וחצירו של בעל ואמטו"ל דחי שפיר דמאי אפילו שכתב כיון שכבר גבאן וחזר והפקידן הרי הם ברשותו וחצירו אבל תי' המרדכי ודינו של מור"ם דאם באו פעם אחד ליד החתן וחזרו ובאו ליד האב לא בתורת פקדון איירי ואיתנהו בביתי וחצירו של אב אה"נ אמינא לך דמודה התוספות שהובאו בשי' רב"א ז"ל דזכה האב.

כתבו עוד ז"ל ולפ"ז אין ס' כי מפני זה לא תי' התוס' דהך ברייתא דאעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה דאיירי שכבר יצאו מיד האב ובאו ליד האשה או הבעל ואח"כ חזרו ליד אביה דאי הכי מאי אפילו שכתובתה בבית אביה פשיטא כיון שכבר נגבו כבר זכה בהן הבעל או מט' דס"ל דלישנ' דברייתא שכתובתה בבית אביה משמע שמעולם לא יצאו הנכסים מתחת הבעל וכדבעינן למימר קמן בדעת הרמב"ן ז"ל עכ"ד.

ואני אומר מ"ש דלא תי' כן התוס' משום קו' מאי אפי' שכתב הרב"א ז"ל כבר כתבתי לעיל דהתם שאני שהפקידן ותי' המרדכי לא איירי בהפקידן ועדיין קשה אמאי לא תי' כתי' המרדכי וזה ודאי אינו פשוט וצריך לימוד וליכא למדחי מאי אפילו ומ"ש דאפשר דס"ל כס' הרמב"ן דאומרו שכתובתה בבית אבי' משמע שלא גבו ולא זכו לפי דעתי אין זה מעלה ארוכה דאכתי הו"ל להתוספות לאשמועינן חי' זה שיוצא ממנו דין זה דכיון שבאו פעם אחד ליד החתן אף שחזרו ליד האב דזכה ואח"כ יאמרו אלא דלשון שכתובתה בבית אביה לא משמע כן והוה שמעינן דהדין דין אמת והתוס' כאן נחתי לפ' הלכה שהביאו הוראת ר"ת ולא הו"ל למשתק ומדשתקו אלמא לא ס"ל הדין מעיקרו לא אף אם באו ליד החתן כל שבשע' מיתה נמצאו ביד האב אין מוציאין מידו.

כתבו עוד ז"ל ובזה נתבארו אצלינו כונת דברי הרמב"ן ז"ל בשי' על מה שהביא משם התוס' להאי ברייתא בשזכתה היא בנכסים כ' וז"ל וזה הפך מן הגמרא שהוא אומר בבית אביה לומר שלא גבו ולא זכו לא כדין נדונייא סתם ועיקר הפירוש אינו מחוור בעיני משום דלא אשכחן אומדן דעת בהכי ומנ"ל דר"א אית ליה הכי דהא משעת שנישאת אתחייב ליה בהאי ממונא וכ"ש דאי הוו בעין וקנינהו במשיכה או בחליפין וכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה ע"כ והנה ממ"ש וכ"ש דאי הוו בעין וקנינהו וכו' נראה דסובר הרמב"ן ז"ל דלר"ת אפילו בכה"ג דבאו ליד הבעל וקנינהו במשיכה כל שהן עתה ברשות האב אינו זוכה החתן בהם וכן דקדק הרב עדב"י ז"ל ותמה עליו דמנ"ל להפליג כ"כ בדברי ר"ת והרב הפוס' הי"ו נאחז בסבך מדקדוק כזה עד שהפריז על המדה לומר אילו היה רואה מור"ם ז"ל דברי הרמב"ן אלו לא היה פוסק כהמרדכי שפ' בסי' נ"ג דאם באו ליד החתן אפילו שחזרו ליד האב ונמצאו שם זכה הבעל וכל לגבי דידן נרא' פשט דברי הרמב"ן דכיוין להקשות על תי' זה כמו שהק' בשי' רב א דאי מיירי שיצאו מרשות האב ובאו לידם מאי אפי' דקאמר פשי' וכו' וזה עצמו כיוין הרמב"ן ורמי ומקשה לתי' התוס' דאוקמוה בשזכתה האשה בנכסים ובאו לידה ב' קושיות חדא שהלשון שהנכסי' בבית אביה נראה שלא גבו ולא יצאו מתחת יד האב כלל ועוד מעיקרא אין זה מחוור בעיניו לומר דכיון שלא באו ליד הבת והבעל שלא זכה דהא משעה שנשאת נתחייב לה האב בהאי ממונא ומכ"ש היכא שבאו לידו שקנאה במשיכה או בחליפין שכבר זכה בהן ומאי אכפל תנא לאשמועינן דאפילו שכתיבתה בבית אביה בעלה יורשה זה פשיט' זה נראה ברור בכונתו ז"ל עכ"ד.

ואני אומר כל מודה על האמת יאמר בפה מלא כי פירושם הוא זר ורחוק מאד ואמיתות כונת הרב ז"ל כמו שפירשתי וכמו שהבין הרב עדות ביעקב ז"ל דתחילה השיב הרמב"ן על תי' התוס' שכ' דההיא איירי בשזכתה בת ושוב כ' דעיקר פירושו של ר"ת שפי' בברייתא דכתב לה פירות וכו' דמיירי מן הנישואין ודלא כפירש"י וה"ט משום אומדנא דאמדינן דעתיה שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו אינו מחוור דלא אשכחן אומדן דעתא כי האי ומנ"ל דר"א אית ליה אומדנא כזאת דלא אשכחן לר"א לא דאית ליה אומדנא דלא כ' אלא ע"מ לכונסה אבל כאן כיון שנישאת אתחייב ליה בהאי ממונא ועוד כ"ש היכא דהוו בעין וקנינהו במשיכה וחליפין דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה ואיך אומר ר"ת דכל שנמצאו ביד האב דזכה האב ועוד הרבה להשיב על פירושו של ר"ת כמו שהשיב במלחמותיו:

תוכן העניינים

כפי אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה