כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר · סימן י
שאלה הוה עובדא בראובן שהשיא בתו לשמעון והכניס לה אביה נדונייא ותכשיטין ומדודין כנהוג ולהיותו שמעון יתום ולית ליה מגרמיה כלום הביא אותו ר' לביתו ועשה לו חופה ויהיו שניהם איש ואשה יושבים בביתו מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו אף השמלה בכלל לבוש וכסות הכל מאת ראובן חמיו כי היה אמוד בנכסים. והן בעון פגעה מדה"ד בבת ר' ומתה בלי זש"ק וחל"ש ונשארו התכשיטין והנדונייא אשר הם בעין הכל בבית ר' וגם המדודין הם איתו עמו כי מעיקרא לא נתן אותם ביד שליש כמנהג פעה"ק תו'. ופתה טוען ר' כי אין רצונו לתת לחתנו ש' כל מאומה אחר שלא יצאו הנכסים מרשותו. ורבים אומרי' כי עפ"י תקנת עה"ק שהיא תקנת דמשק יע"א כידוע צריך שיחלוקו יורשי האשה עם הבעל יורינו המורה הדין עם מי ודבר מי יקום ושכמ"ה.
תשובה ידעתי ביני מיעוט ערכי עלי לא חכימאה ולא חוזאה' והדברים מגיעים לפני כל יודעי דת ודין היושבים ראשונה על כסא ההוראה. ואנא אני בא קטינא חריך דלא ידע לכוין אפי' פסוק א' מאי קראה. ואמנם הכין חזינא כתיבא ותנינא מנין לתלמיד היושב לפני רבו וראה חובה לעני או זכות והוא עד או ראה. אמר יאמר בריא בחיובא דן לפני רבותיו בקרקע באימה וביראה. אם שמעו עלץ לבי ויגל דדלינא להו חספא והמה בחכמתם מצאו מציאה. מרגלית ואבן טובה נחלי דבש וחמאה. ואם כה יאמרו לא מעלייא הא שמעתתא בדותא היא והנה היא לאה. דברי לעו והיו כלא היו סחוף והשלך הלאה לא שרירין ולא קיימין מהבל ימעטו לו' תהו בראה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
הנה עיקרא דהאי מילתא שורשה פתוח אל מקור מיים חיים ים התלמוד בפ' נערה שנתפתתה דמ"ז עלה דהך ברייתא דכתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר"ן אמר זכה הבעל ועלה איפליגו האתנים מוסדי ארץ עמודי ההוראה אשר הבית נכון עליהם ה"ה רש"י ור"ת ז"ל דרש"י מפרש לה מן הארוסין אבל מן הנישואין זכה הבעל אף אם הם בבית אביה וכן הוא דעת הרמב"ם בפכ"ב דאישות אך ר"ת ז"ל הביאוהו התוס' והרא"ש והמרדכי והאגודה ורי"ו סו' דאף מן הנישו' פליגי בט' דת"ק משום דאמרינן דעתיה דאב דלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו וכיון שמתה חזרו הנכסים לאב ופ' ר"ת ה' כת"ק ומתוך כך הורה ר"ת באשה שמתה והיתה הנדונייא בבית אביה שאין להוציא מיד האב והוק' לר"ת ההיא דת"כ ותם לריק כוחכם זה הפוסק מעו' לבתו ומתה הבת אבד בתו אבד מעותיו וכ' התם מיירי שהיה הבעל מוחזק בהם ואין מוציאין מידו עכ"ל תוס' והרא"ש. והנה מהריק"ו ז"ל שו' צ"א והתה"ד סי' שכ"א ומהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' קכ"א וקע"ג וקצ"ט כ' דהרבה מן האחרונים ז"ל נמשכו אחר דעת ר"ת ואי תפיס א' מהם ואמר קי"ל אין להוציא מידו והמבי"ט ז"ל ח"א סי' כ"ז הוסיף לומר דאף במקום שנהגו לפסוק כהרמב"ם אפשר שיהא דין זה בכלל אותם שיצאו מן הכלל שאינם דנים עפ"י הרמב"ם כיון שכל האחרונים חולקים עליו ע"ש. ועיין לו בח"ג סי' ט' שכתב שכן עשו מעשה בב"ד הצדק כר"ת וכן פ' מור"ם סי' ב"ן ס"ד דמכח ס' לא מפקי' ממונא מן האב כל שלא באו פ"א ליד החתן וכן כ' בסי' נ"א ס"א ועיין כנה"ג וי"א בסי' נ"ז וספרין פתיחו דאין להוציא מיד האב המוחזק והם דברים פשוטים ומבוארים אין צורך להעתיקם.
פש גבן דצריכי' אנו לדעת לדידן בני א"י שקבלנו עלינו הוראות מר"ן ז"ל ואפי' להוציא מיד המוחזק והרי מר"ן ז"ל בש"ע פ' כרש"י והרמב"ם שכ' בסי' נ"ז ס"א הבעל קודם לכל אדם בירוש' אשתו ומאימתי זוכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה וכו' מתה אע"פ שעדיין הנדוניא בבית אביה בעלה יורשה ע"כ הרי שפ' כרש"י והרמב"ם ומור"ם ז"ל כ' עליו דיש חול' אם הנדוניא לא הגיע לידו והיא ס' ר"ת כמ"ש בסי' הרי דדעת מר"ן לפסוק כרש"י וא"כ לדידן שקבלנו הוראותיו נראה שזכה הבעל ומוציאין מיד אבי האשה וכן כ' בית יאודה במנהגי ארגי"ל דקי"ב סו' ע"ד וז"ל ואנו אין לנו אלא פ' מר"ן דפ' כרש"י ודלא כר"ת ודלא כהרב בעל ההגה"א שהזכיר מחלוקת זו בסי' ב"ן ומזה הורה מורי לנדון הדומה לזה ע"ש וכן ראיתי לה' אדמ"ק ז"ל ח"א סי' ל"ג נשאל על דבר המדודין שנתחייב אבי הכלה לחתנו ומכר לו הבתים וכ' הרב שהיה נראה שהדין עם אבי הכלה כפי תשובת הר' תה"ד שכתב דכל האחרוני' הסכימו לס' ר"ת כיון שעדיין לא באו ליד החתן ושוב כ' דלא היא דהכא כיון שכבר מכר לו חלק הבית וחתנו החזיק בבית הו"ל כאלו באו לידו וכ' עוד וז"ל ותו דאם התה"ד פ' בנדונו כמו שש' היינו לפי פי' ר"ת ולפי מנהג אנשי מקומו שנהגו לפסוק כר"ת אמנם אנו בני א"י והנלוים אליה לא קבלו עליהם דברי ק לענין זה אלא כס' רש"י והרמב"ם וסייעתם וכיון שכן אין להביא ראיה לנ"ד מתשו' פכ"ד וכן ראיתי לה' נחב"כ ז"ל ח"ב דפ"ה ע"א כ' וז"ל ומ"מ אנן בדידן פעה"ק ירושת"ו דבתר פ' דמרן גרירנא אין לנו לחוש לסי' ר"ת כיון דמר"ן שקבלנו הוראותיו הכריע כדברי רש"י והרמב"ם דמסתבר טעמייהו וכן כ' ה' אדמ"ק ז"ל בפי' דבני א"י לא קבלו עליהם ס' ר"ת אלא ם רש"י והרמב"ם יע"ש ואף דהוא לא ראה ס' המבי"ט שכ' דאפילו הנוהגים וכו' דהוייא תיובתיה מ"מ נלע"ד דצדקו דבריו כיון דמר"ן בש"ע פסק כרש"י והרמב"ם וכו' עש"ב וכן כ' הרב שם בכל אותו הפסק ע"ש. א"כ אף אנן נמי בנ"ד נראה דזכה הבעל ומוציאין מיד אבי האשה כפ' מר"ן וכמ"ש הרבנים הנז'. אך אמנם נלע"ד קל"ה כמות שהיא דאכתי מקום יש בראש לתמוך יד ימינו של אבי האשה ויזכה בתפיסתו דאיברא מרהיטת דבריו של הר' אדמ"ק נראה כן וכמו שהבין בדבריו ה' נחב"כ ז"ל אך מסוף דבריו של אדמ"ק ז"ל לא משמע כן דשם סמוך ונראה כ' וז"ל ומה שכתבתי שהדין עם החתן צריך אני לפרש את דברי שהדין עמו לענין שמפני שיש שטר מכר בידו חשבינן כאלו כבר באו המעות בידו בחיי אשתו וזכה בהם פ"כ ודברי' אלו סתראי נינהו דתחי' כ' דאנו בני א"י לא קבלנו כר"ת אלא כרש"י והרמב"ם ולדעתם אפי' תפס האב מפקי' מיניה משום דבעל יורש את אשתו וא"כ למה הרב ז"ל מפרש בסו"ד דמה שזיכה לחתן הוא מפני שיש בידו שטר מכר והוי כאלו באו המעות לידו והלא אפי' לא באו לידו כלל זכה ומפקי' מיניה דאב משום דקיי"ל כרש"י ותימה על ה' ז"ל כי בתוך כדי דיבור סתר את דבריו והיה אפשר לישב קצת את דבריו שלשון זה מקושד עם מ"ש אח"ך אמנם במה שטען ואמר דמצד הדין אין בהם דין חלוקה וכו' בזה לא הלך לבבי עמי וכו' אבל הלשון דחוק וכך הוול"ל הדין עמו שיחלוקו אבל מה שטוען שאין בו דין חלוקה וגם את הכל יקח בזה לא הלך לבבי עמו ומה לו להרב ז"ל להזכיר ט' מכירת הבתים ודהוי כאילו באו המעות לידו ועוד ק' עליו דלמה לא הביא פ' מר"ן בש"ע ואמאי כ' אנו בני א"י לא קבלנו וכו' והו"ל לאתויי פסק מר"ן ולמפסקיה בסכינא חריפא דזכה הבעל. וגם דקדוק בדבריו שכ' אין להביא ראיה מדברי התה"ד וזה הלשון מגומגם והיל"ל בפי' וא"כ זכה הבעל באופן שדברי אדמ"ק מטו ולא מטו ואין בהם כדי להחליט המאמר שסובר דפסקינן למעשה כרש"י ור"ת ולהוציא מיד המוחזק כנ"ד דאפשר דעיקר סמיכתו הוא על ט' הא' שכבר זכה הבעל בבתים והוי כאילו באו המעות לידו ושו"ר להפרי הארץ בח"ב דף פ"ד הביא תשו' ה' גבריאל אספיראנסא ז"ל בנדונו על המדודין שעדיין לא הגיעו ליד הבעל ותפס הבעל מהנדוניא בעד המדודין והשיב וז"ל כבר בררנו מחלוקת רש"י וסייעתו עם וסייעתו וכיון שכן מי יוכל לדון עם מי שהתקיף ואפי"ה בנ"ד נראה חכה הבעל בטענתו ותפיסתו דמצ"ל קי"ל כרש"י כיון שהוא תפוס בחלק הנדוניא עצמה וכו' והנה בעיה"ק כפי אשר שמענו וראינו ברב הפסקי דינים נוהגים כהרמב"ם וא"כ אם באנו לדון בדין זה בדרך זה ודאי דהקולות יחדלון ולא היינו צריכים לטענות אחרות שהרי כל הנושא ע"ד אנשי המקום הוא נושא וכו' אלא דלא ברירא לן מילתא כולי האי משום דאיכא רב וגדול דמספק"ל שראה מעשה שהיה היפך הרמב"ם וכר"ת ואנו אין אנו באים עליה אלא מטעם שראובן תפוס ואומר קי"ל כרש"י וכו' והרי הוא תפוס עכ"ל מהר"ג ז"ל וסיים הרב פרה"א ז"ל וכ' ז"ל והנה בנ"ד וכו' ותו אפי' אי נימא דנהגו כר"ת מ"מ בנ"ד שהחתן מוחזק בחצי השבון ע"פ תקון העיר י"ל חכו עכ"ד. הרי לך סרכין תלתא רבני ירושת"ו מספק"ל במנהגא אי נהגו כהר"מ או כר"ת ואותו רב וגדול כמדומה לו שראה מעשה שעשו כר"ת ועיין ג"כ להרב פרה"א בח"א דס"ה פ"ב ודס"ו פ"ב דמהדר בתר זכותא דבעל וכתב פעמיים ושלש שזכה הבעל מפני שהוא מוחזק ולא הפלה על דל שפתיו פ' מר"ן ז"ל ועדיפא מינה הול"ל ולפסקיה בסכינא חריפא דאפי' היכא דהאב מוחזק מוציאין ממנו ונותנין לבעל כפ' מר"ן.
ובחפשי באמתחות הפוס' ז"ל מצאתי לי רב וגדול אב"ד בעוב"י סאלוניקי יע"א בזמן מוה"ר בעל פה"א זלה"ה מני"ר הרב מהר"ש מולייאנו ז"ל בספרו הבהיר ראש משביר סי' א' ד"ה ונדונו באשה שמתה פעה"ק ת"ו וזרע אין לה והמדודים היו ביד אחיה בסאלנקי יע"א ופ' דזכה אחי הכלה במדודים שהם מוחזקים בידו וכר"ת ושוב כ' וז"ל אמנם פש גבן לבאר בנ"ד שנישאת בא"י ת"ו אשר פוסקים כהרמב"ם ודלא כר"ת אף בזה אמינא אפ"ה זכו יורשי האשה העומדים בחו"ל והוא דהנה התייר הגדול המבי"ט ז"ל כ' דאפילו במקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם בדין זה יצא מהכלל ובח"ג סי' ט' כ' שכן עשו מעשה כר"ת הנה מלבד שעשו מעשה כר"ת גם עשו מעשה להוציא מיד הבעל וכו' ושם ע"ג כ' ופוק חזי מאן גברא קמסהיד המבי"ט שבב"ד של א"י עשו כן וה' מהרג"א בס' פרי הארץ הביא דברי המבי"ט דח"א וכ' דלא ברירא לן וכו' ואיכא רב וגדול דמספק"ל דראה מעשה היפך הרמב"ם וכר"ת וכו והך תשוב' היה מעלומי עין דשם כ' דעשו מעשה בא"י כר"ת ועיין לה' פרה"א ח"א בה' אישות שציין לה' מהרג"א ז"ל והנה הוא ז"ל שנדונו היה בא"י אפי"ה דן שיכול להחזיק במה שבידו ולא קאמר דאתריה דמר פוסק כהרמב"ם ולזה ציין דברי הרב מהרג"א ז"ל שהובאו בס' פרי הארץ שכ' דאיכא רב וגדול דמספק"ל שראה מעשה כר"ת ובודאי דלא ראה תשו' המבי"ט דח"ג דמשם בארה שעשו מעש" כר"ת תסתיים דדעת ה' פרה"א דאף באתריה דהורגלו לפסוק כהר"מ דין זה יצא מן הכלל ומעתה מ"ש ה' אדמ"ק סי' ג"ל ותו דאף אם כ' הר' תה"ד במקומות שנהגו לפסוק כר"ת אבל אנו בני א"י לא קיבלנו סברת ר"ת וכו' אין ס' דהר' כ' כו לפי הכלל המסו' בידם שבא"י נהגו לפסוק כהרמב"ם ולא ראה דברי המבי"ט ח"א וג' וגם לא סיימוה קמיה אותה תשו' דמהרג"א ז"ל הגם דעיק' סמיכתו היה על ט' הא' שהיה במכירת הבתים דאל"כ אין להאמין חלילה שמלאו לבו לחלוק על המבי"ט ובדה"צ שבאותו זמן שעשו מעשה כר"ת וכו' ואם נאמר דאחר זמן המבי"ט הי' כח ב"ד יפה לעשות כהרמב"ם מלבד דאין לזה הדעת נוטה עוד בה דמהרג"א שהי' רב וגדול בדור שלפניו לא אמר מזה כלל ואדרבא חזר לאחוריו מפני תשוב' המבי"ט ועוד דהוול"ל הכי אעפ"י שבזמן המבי"ט עשו מעשה כר"ת עכשיו הסכימו או הסכמנו כרש"י ודעימיה וגם ה' פרה"א הי"ל להזכיר מזה אל"ו כדאמרן. ומה גם שדין זה אינו מצוי ולא נודע היכי נהיגי וכמ"ש המבי"ט ח"א סי' ז"ך ע"ש בד"ק באור' ולפי שאין ס' רא"מ מצוי כ"כ העתקתי דבריו באורך והנה הוא תנא דמסייע לן ועיני' תחזינה מישרים איך תפס במושלם דמנהג א"י לפסוק כר"ת וכ' שכן דעת הרב פרה"א ז"ל וגם כ' על ה' אדה"ק כמ"ש בעניותין דעיקר סמיכתו על ט' הא' של מכירת הבתים האף אמנם יש להעיר קצת על הר' רא"ם ז"ל מדא דאמאי אתי עלה מט' דנהגו לפסוק כהרמב"ם ולא אמר מר מט' דנהגו לפסוק כמר"ן דלפי זה מה יושיעינו תשו' המביט שהיה בזמן מר"ן הלא מר"ן בס' הקצר פ' כהרמב"ם. ולזה י"ל דכונת הרב ז"ל לומר דכיון דהמבי"ט כ' דעשו מעשה בב"ד כר"ת ולא ראינו לרבנים שבאותו הדור אין גם אחד שקרא ערער א"כ גם פ' מר"ן בש"ע אין להביא ממנו ראיה דמר"ן לא קבע בש"ע כן אלא לעיקר הדין מן ההלכה לא לבטל המנהג שנהגו כר"ת ועיין לה' גט מקושר למהר"מ בולא ז"ל בתיבת בנפשיכי שכ' משם הרג"פ ז"ל ושכן אמר מר"ן ז"ל פה אל פה ועיין שו"ג א"ח ח"א ד"צ אות יו"ד וסו' אית ט"ז שכ' דמנהג קדמון שפשט קודם שפשטו הוראות מר"ן ז"ל אעפ"י שאח"כ נתפשטו הוראות מר"ן ז"ל המנהג לא זז ממקומו ע"ש עוד יש להעיד על הרב רא"מ ז"ל במ"ש תסתיים דהרב פרה"א כ' בנדונו דאף דאתריה דהרמב"ם היא בדין זה יצא מן הכלל והנה הר' פרה"א לא כ' בפי' כן אמת דמרהיטת לשונו שכ' דבנ"ד שהבעל מוחזק בכל הנכסים מצי למימר קי"ל וכו' מכלל הן אתה שומע לאו דאי אין החתן מוחזק אין בנו כח להוציא מיד האב וכן ממה שציין לתשו' מהרג"א מורה כן מ"מ לא כן כתב הרב בפי' ואיך שיהיה דעתו דעת עליון לומר בפשי' דפעה"ק ירוש' ת"ו פפקינן כר"ת וכמעשה רב שעשו בימי המבי"ט ז"ל ולא שמענו ולא ראינו שאח"כ הסכימו הסכמה חדשה כמ"ש הרב וא"כ לא שבקי' פשיטותי' של המבי"ט ואותו רב וגדול והרב ראש משביר ז"ל והרב פרה"א משו' ספיקו של מהרג"א או משום דברי ה' אדמ"ק ז"ל דלא אמרן להלכה דעיקר סמיכתו היה על ט' הא' וה"נ י"ל על דכרי הר' נחב"כ ז"ל כי גם הוא ז"ל בנ"ד עיקר סמיכתו על מכירת הבתים דנדונו ממש הוא נדון ה' אדמ"ק ואם יקשה בעיניך לומר כן על הר' נחב"כ יען שנה ושילש הדברים הרי יש לנו כנגדו חלוק עליו הרב רא"מ והו"ל חד לגבי חד וכי האי גוונא דהאב תפוס אין בידינו כח להוציא מידו ואפילו לפי דברי הרב מהרג"א והרב פרה"א דמספק"ל אכתי יד האב התפוס עה"ע ויאמר לבעל הבא ראיה שהסכימו אחר ב"ד של המבי"ט לעשות כדברי הרמב"ם וטול ולא תוציא ממון מספק.
ואם יפנה לבבך לומר דעדיין לא הדוה צמאונך בכ"ז ועדיין היא מחלוקת והדבר שקול דזה אומר בכח וזה אומר בכה במנהג עה"ק ירושת"ו וכיון דהדבר ס' זכה הבעל שהרי כ מהריב"ל ז"ל בח"א כ' י"ב סי' ע' דכל ספק שיסתפק לך יד בעה"ש עה"ת ואוקי ממונא בחזקת הבעל שהוא היורש דאורייתא וכ"כ הכנה"ג בסי' קי"ח הגהט"ו אות מ"ו משם הרב תומת ישרים וכ"כ מהרשד"ם הביאו הכנה"ג שם אות ל"ג ועיין אות מ"ט באורך וכ"כ הרדב"ז סי' שי"ח וכ"כ הרא"ש ז"ל ופ' מר"ן ז"ל סי' קי"ח ס"ו דבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה ומור"ם ז"ל כתב עליו וכן כל ספק שיש בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה דאין מוציאין ירושת הבעל מס' ע"כ והוא מתשיבת הר"ן שהביא הרב בב"י וכן כתב מר"ן ז"ל בתשו' סי' ט' מאה"ע דמ"ז וז"ל כ"ש בדבר התקנה הבא להפקיע ירושת הבעל שבכל ס' שיפול בדבר יד הבעל עה"ע וכן תפסו כל רבני האחרונים ז"ל וא"כ בנ"ד דמספק"ל במנהג ירוש' ת"ו נימא דיד הבעל עה"ע ויד יורשי האשה עה"ת ועליה' להביא ראיה דפסקי' כר"ת. לזה אמינא לך דהא ליתא מכמ' ט' תריצי חדא דאי בעינא אמינא לך יש לנו אב זקן הוא ניהו מהרא"ש ז"ל בתשו' סי' י"ט לחלק יצא בין תנאי לתקנה דע"כ לא כתב הר"ן והרשב"א דיד הבעל עה"ע אלא בתנאי שאדם מתנה עם אשתו אבל בתקנה שהתקינו שאם תמות האשה בלי זש"ק שיחזיר חצי הנדוניא לאב וכונת המתקני' ליפות כח יורשי האשה ולגרוע כח הבעל הא ודאי כל מה שיסתפק לנו בתקנה יד הבעל עה"ע ויד יורשי האשה על התחתונה ומפקינן מיד הבעל והרב פרה"א ח"ג ד"ל ע"ד כתב שכן נראה מדברי מהר"ש הלוי והרב לב שלמה סי' כ"ט דמ"ג ע"ג הביא תשו' מהר"ש הנז' וסמך שתי ידיו עליו וכ' והילכך בכל מיני תקנות ומנהג של השבון צריך ליפות כח יורשי האשה כי כן כונת המתקנים ועיין למה"ר בס' חוקי חיים סי' ך' שכן נרא' מדברי מהרימ"ט סי' כ"ז ע"ש אמור מעתה בנ"ד דבענין זה של ההשבון ראינו לרבנן קדישי קדושים אשר בארץ זיע"א התקינו חצי ההשבון כמנהג דמשק היכא שהבעל מוחזק ועומד שיחזיר החצי ליורשי האשה ונמצא אלמוה רבנן לכח יורשי האשה ומגרעות נתנו לכח הבעל א"כ בנ"ד נמי שהאב רוצה לזכות בכל הנכסים מאלמינן כח יורשי האשה ועל הבעל להביא ראיה דלא נהגו כר"ת ואל תשיבני דמדברי מר"ן ז"ל שכ' כל ס' תקנה נעמידנו על ד"ת משמע דלית ליה הך חי' דמהרא"ש וכן נראה מדברי הרמ"מ ז"ל סי' ל"ב ד"ד ע"א שרצה להוכיח מהך תשו' דלא כמהרא"ש ולע"ד אתהנז"ר לא צדק בזה דאיברא ממ"ש מור"ם על דברי מר"ן וכן כל ס' בתקנה על יורשי האשה להביא ראיה שאין מוציאין ירושת הבעל מס' זה ודאי דלא כמהרא"ש וכמ"ש הב"ש דמקור דין זה הוא לקוח מתשו' הר"ן שפי' מהרא"ש בתנאי דוקא ואילו מור"ם ז"ל מפרשה אפי' בתקנה אבל דברי מר"ן ז"ל שכ' דבר שאינו מפורש בתקנה וכו' הוא לקוח מתשוב' הרא"ש שהביא רבינו הטור שהיה תקנה שיחלוקו אלמנה עם היורשין ועתה יש ב"ח והיורשין טוענים שיוציאו חלק הב"ח תחי' והאלמנה טוענת שיחלוקו תחי' כ' הרב כיון שאינו מפורש בתקנה יד בעל התקנה עה"ת כיון שהתקנה באה להפקיע חוב כתובת אלמנה שהוא מדינא וכו' וא"כ הכא בנדון זה שאנו דנים עליו הוא דבר חיצוני אי בע"ח גובה תחי' או יחלוקו תחי' ואין שום רמז ממנו בתקנה ובודאי אנו אומרים הבו דלא לוסיף עלה ולא נפקיע יותר חוב כתובת אלמנה שהוא מדינא ל"כ בנדון מהרא"ש בתשו' הר"ן שיש ס' בתקנה זו אי מש שיחי' הולד ל"י ר"ל אחר מות האם או אפי' קודם מות האם נמצא לצד שנפרש שאחרי מות האם קאמר נמצא זה עצמו כונת ומתקנים וכיון שכונת המתקני' היתה ליפוי כח יורשי האשה מפרשי' הכי לשונם והכי דייקי דברי מהרא"ש שכ' דכל ס' בתקנה כיון דמשום עגמת נפש הוא כל הטוען אין זה ענין עליו להביא ראיה ל"כ ההיא דהרא"ש שהוא דבר חיצוני שמעולם לא יוכלל ולא יפורש זה בדברי התקנה ואנחנו לא נדע כיצד נהגו וסמוכות גדולות יש לדברינו אלה חדא דאי הך תשובה דהרא"ש הינו הך תשובה דהר"ן הי"ל לרבינו הב"י להביא הך תשובה הר"ן ע"ד הטור שהביא תשובת הרא"ש והב"י ז"ל ציין איה מקום כבודו תיכף הי"ל להביא תשוב' הר"ן כמנהגו הטוב שמביא כל תשו' היכא דשייכא ולמה הניחה ע"ס הסימן. וכן קשה על מור"ם דאחר דברי מר"ן כ' וכן כל ס' בתקנה וכו' היינו הך דמר"ן ז"ל דבר שאינו מפו' בתקנה וכו' ומה חי' לן בטובו מור"ם ז"ל. ותו ק' על הרב"ש למה כ' על דברי מור"ם דלא כתשו' מהרא"ש ומדוע לא כתב כן על דברי מר"ן אל"ו מוכרח כמ"ש דגבה טורא בינייהו והך תשו' הרא"ש אינו ענין למהרא"ש לא לסתור ולא לבנות ואפשר דמר"ן ז"ל יודה לחי' מהרא"ש. כשגבן דעת מר"ן ז"ל בתשו' דודאי הוי דלא כמהרא"ש שהרי מרן בענין תקנת דמשק קאי ואפ"ה כתב דאין להפקיע ירושת הבעל דהוי יורש דאורייתא. והנה כבר כ' הרב שער המים סי' ד דאנו בני א"י לא קבלנו לפסוק כדעת מר"ן בתשו' והרב דין אמת דמ"א ע"א כ' דהרב פרה"א עשה מעשה כפ' מר"ן בתשו' וה' מהר"ם בולה ז"ל חלק עליו ועיין ברכ"י ח"מ סי' כ"ה ועיין בדברי רבינו הגדול מוה"ר כמהרמ"ס ז"ל הוב"ד בס' חוקי חיים ד' ונמצא דגם אי קבלנו הוראות מר"ן בתשובה לא ברירא לן ובפלוגתא מתנייא ואכתי מצי האב דנ"ד המוחזק לומר קי"ל כמהרא"ש ודעמיה דיד יורשי האשה עה"ע ועל הבעל להביא ראיה דלא פסקינן כר"ת.
אלא דכיון דחזינן להקת הפוס' רבני האחרוני' ז"ל דמחו לה אמוחא ס' מהרא"ש הנז"ל והיקיפוה בחבילות של קושיות וכמעט נדחה קרו לה ה"ה הר' מ"מ באה"ע סי' ל"ב והר' עדוב"י סי' ל' והר' משל"מ פכ"א מה' מלוה ומהר"מ די בוטון סי' מ"א והר' גו"ר חאה"ע כלל ד' ויתר רבני האחרונים ז"ל וכעת פנאי לא היה לי לעמוד על שורשן של דברים כמצטרך אי"ה עוד חזון למועד כי עתה הכביד נחוצת"י ע"כ אין רצוני להכניס ראשי בין ההרים הגדולים. ואמינא מילתא דעדיפא מינה דבנ"ד אפי' החולקים על מהרא"ש מודים דיפה כח יורשי האשה ועל הבעל להביא ראיה דע"כ לא חלקו הרבנים ז"ל על מהרא"ש אלא משום דהפריז על המידה ואמר דאפי' הבעל מוחזק מוציאין מידו אבל בכעין נ"ד דהאב מוחזק ודאי דאין מוציאין מידו בס' דתקנה וה"ה דמנהגא וראיה גדולה יש לי ממ"ש הרשב"א בתשו' והביאו הר' ב"י ז"ל בח"מ סו' סי' י"ג וז"ל וכ' עוד כל ס' שיש בתקנה הולכים להקל לנתבע חדא שכל מה שהוא חוץ מגדר הדיו אי אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור וכל שאינו ברור נעמדינו על דין התלמוד ונ"מ שכל הממע"ה ע"כ נמצא דכל ס' בתקנה קולא לנתבע וא"כ גם מ"ש מר"ן ז"ל כאן דבר שאינו מפורש בתקנה וכו' והיא אותה תשו' היינו לאוקומי ביד המוחזק דמסתמא לא יחלוק הב"י על אותה תשו' הרשב"א שהביא שם ושו"ר להר' מ"מ שם דייק ב' תשו' הרא"ש הנז' עם תשו' ומשש את כל כליו ולא מצא מענה אלא לומר דהעיקר תלוי במוחזק שאין להוציא מידו בס' דתקנה ע"ש. ועיין עוד להר' עדוב"י סי' ל' דס"ו ע"ג כ' בנדונו והן לו יהיה פלוגתא דרבוואתא הרי הבעל שהוא היורש ד"ת מוחזק ולא אתי ס' דתקנה ומוציא מן ד"ת וכמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה הב"י סי' י"ג והתימא ממהרא"ש שכ' דס' דתקנה מפיק אפי' מבעל ובודאי אישתמיטיתיה תשו' הרשב"א וכו' הבט ימין וראה דכאיב ליה כאיבא להר' עדוב"י על מהרא"ש שכ' דמפיק מיד הבעל ודבריו הם היפיך תשו' הרשב"א הנז' אבל שלא להוציא מיד המוחזק כ"ע מודו למהרא"ש. ועיין ג"כ בב"ש סי' קי"ח ס"ק כ"ג הביא תשו' רא"ם ומהרשד"ם לעניין המתנו' שנותנין לחתן שאין חייב להחזיר דלא דמי לנדונייא דנדונייא איכא מנהג ידוע אבל במתנות דליכא מנהג ידוע אין חייב להחזיר לכ"ע ובסי' נ"ב ס"ק יו"ד כ' ובסי' קי"ח כתבתי בשם תשו' רא"ם ומהרשד"ם מה שאינו מפו' זוכה הבעל מדינא שם איירי כשהבעל מוחזק עכ"ד מתבאר מדבריו במה שאינו מפורש דליכא מנהג ידוע אי תפס האב אין מוציאין מידו ואמאי הא איהו ניהו שדחה דברי מהרא"ש שחילק בין תנאי לתקנה מכח דברי מור"ם ובכל גוונא סו' דיד הבעל עה"ע ואמאי הכא כ' דאי האב תפוס אין מוציאין מידו אל"ו העיקר כמו שכתבנו דע"כ לא אמרי' דכל ס' בתקנה יד הבעל עה"ע אלא כשהבעל מוחזק אז ודאי אין יכולין להוציא חידו אליבא דכ"ע ואפי' אם יהיה המצא ימצא איזה חולק נקוט מיהא פלגא דיכול המוחזק לומר קי"ל כמהרא"ש ודעימיה היכא דהוא מוחזק מיהא וכ"ש דיש לנו אילן גדול מני"ר הרשב"א ז"ל וכנז"ל ולדעתי דבר זה מוכרח לאומרו דאי לאו הכי ק' איך יתקיימו ב' מקראות הללו דאילו הפוס' האחרונים ז"ל דחו באמת הבניין ס' מהרא"ש כנז"ל ועיין י"א בסי' קי"ח הגב"י אות מ"ה ולהרב מזבח אדמה בליקוטיו ואם נרצה לומר דגם בשהאב מוחזק דחאוה לס' מהרא"ש דלא מהני תפיסתו נגד הבעל היורש מדאורייתא ק' טובא דהרי עלתה הסכמת רבני האחרונים ז"ל דמהני תפיס' בס' תקנה נגד יורשים דאורייתא וכמו שהאריך בזה הרב פרמ"א ח"א סי' י"ב האריך למעניתו וזו הלכה העלה דמהני תפיסתו ואחריו החזיק במעוז הר' כרם שלמה סי' מ"ז והסכים עמו ועיין להר' הגדול מהרי' נבון הובאו דבריו בס' פרה"א ח"ג דר"ט כ' וז"ל נמצא מכל האחור דבמחלוקת שנוי אי יוכל התופס לומר קי"ל בס' תקנה אלא שעדיין אפ"ל דיש חי' בין ס' תקנה דתלמודא לס' תקנה בדורות האחרונים וכן רצה לחלק הר' פרמ"א ולע"ד א"כ אלא בס' דתקנה דבני העיר שנעשה שלא מדעת חכמי העיר אבל בתקנה דנ"ד שנעשית מדעת חכמי העיר הוי כתקנה דתלמו' וכן נר' מדברי הר' פרמ"א ע"כ. וכן עלתה הסכמת הרב כמהר"ם קריספין ז"ל בס' הבהיר הנד"מ דברי מרדכי סי' ט' מאה"ע ועד אחרן עיין להר' לב מבין דרי"ב כ' וז"ל ואבי התעודה מר"ן החביב בכמה מתשו' פ' דיפה כח המוחזק אכי' שבא להוציא בתפי' זו מבניו או מיורשים דאורייתא וכמה רבנים נגררו אחריהם עיין להר' דב"מ חאה"ע סי' דן את הדין דזכתה האשה בתפי' ואין הבנים יורשין כלום. עיין להר' מט"ש סי' ר"ה הגהט"ו אות נ"ד ובסי' ק"ו הגב"י אות י"ב עכ"ד ועין מזבח אדמה דכ"ח ע"א ולהר' נחב"כ ח"ב דקט"ז ע"ב והא ודאי ק' איך יתקיימו ב' מקראות הללו אלא מוכרח הדבר כמ"ש דע"כ לא דחו האחרונים ז"ל ס' מהרא"ש אלא במה שהפריז על המידה וכ' גם להוציא מיד הבעל המוחזק וע"ז צווחו עליו ככרוכייא ודחו דבריו אבל לאוקומי ממונא ביד האב המוחזק מודים רבנן קדישי דמהני תפיס' אפי' נגד הבעל שהוא יורש דאורייתא ומכ"ש דהא איכא כמה מרבוואתא קמאי דסברי מימר דירושת הבעל דרבנן כידוע באופן אף כי הנח"ץ השיאני ולא יכולתי להתאפק ולהאריך בעניין זה יותר נלע"ד דדיי בהערה זו וכל מ"ש הוא אמו"ץ וא"כ בנ"ד דהאב מוחזק מצי מימר קי"ל ואת אייתי ראיה דלא נהגו לפסוק כר"ת וטול ומכ"ש דכבר העידו הרבנים הנז"ל דמקדם קדמתה כן נהגו לעשות מעשה רב כר"ת ועל האומר דאח"ך ביטלו המנהג והנהיגו לפסוק כהרמב"ם עליו להביא ראיה ככל מ"ש לעיל. וכרגע נראה לי ס' מר ואהלות להרב המופלא המפו' ראש על אר"ץ רבה כמהר"א ענתבי יצ"ו וחזיתיה להר' שם בסי' ב הפליא עצה הגדיל תושיה ופנאי לא היה לי להתבסס באור תורתו אך זה חזיתי דעת עליון מסכים הולך שאם האב הוא מוחזק בנכסים דמצי למימר קי"ל וכמ"ש הר' לב שלמה והסכים לדעתו כמה מרבוואתא ועיין בד' נ"ד ע"א וב' ובד' נ"ז שקיל וטרי בדברי הרא"ש שכ' דיד הבעל עה"ע כיון שהוא יורש דאורייתא והגם דאתריה דמר קבלו דעת מר"ן הנה גם הרב הנז' יצ"ו תנא דמסייע לן לכל מ"ש ובפי' כ' וז"ל הא חזינן כמה פוס' שזכרנו לעיל מזכים ליורשי האשה אעפ"י שלא תפסו אע"ג דלא קייל"ן כוותייהו להוציא מן הבעל מ"מ קייל"ן כוותייהו היכא דהוו יורשי האשה מוחזקים עש"ב.
בר מן דין ומן דין אמינא עוד מילתא דעדיפא מהאי דע"כ לא כ' להקת הראשונים והאחרונים הנז' ז"ל דיד הבעל עה"ע לא בנכסים שבאו ליד הבעל וזכה בהם מדינא אפי' לדעת ר"ת כל שגבה הבעל ונמצאו ברשותו בשעת מיתת אשתו דזכה בהן מדין תו' והאב בעי אפוקי מיניה מכת תקנה בהא ודאי מגרעות נתנו הרבנים לכוחו דאב ואלמוהו לכוחו דבעל יען היות האב בא בקורתו ותקנתו להפקיע ממון שנכנס ליד הבעל וזכה בו מדינא. משא"כ בנ"ד דהנכסים ביד האב ומעולם לא יצאו מרשו' האב לרשות הבעל כדבעי' למימר קמן בארוכה דלדעת ר"ת לא זכה בהם הבעל כלל ואיכא אומדן דעתו שלא נתן לא כדי שתהנה בתו א"כ לדעתו לא יצאו הנכסים מרשות האב כלל וחזר דין זה ככל ס' שמסתפק לנו בכל היכא דאיכא חזקת מאריה קמא דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה והממע"ה. ועיין להר' זכו"ל ח"מ ד' שנ"ג ע"א ד"ה יתומים מה שהביא מכת"י הר' הגדול מהרי"ך ז"ל ומה שהיק' עליו ומה שתי' והוא סיוע גדול לדברינו אלה ועם היות חי' זה ברור לא אחשוך פי לרווחא דמילתא להביא ראיה גמו' לחי' זה ממ"ש הכנה"ג ח"מ סי' רע"ו הגב"י אות מ"ד על מ"ש הרשב"א דכל היכא דאיכא לאסתפוקי על המקבל מתנה להביא ראיה מפני שהנכסים בחזקת היורשין ויד בעה"ש עה"ת כ' ה' ז"ל ולכאורה נראה דלפי מ"ש הריטב"א והנמק"י בבעייא דבעי רבי בבריא היאך דכיון דיש למקבל המתנה שטר הרי הוא מוחזק במתנתו ועל היורשין להביא ראיה שלא נתכוון אלא לאפוטרופוס ועו"ק מתשו' הרשב"א וכו' וצ"ל דשנייא הך תשו' שכ' כאן רבינו המחבר דהכא אעיקרא דדינא יש ס' אי נתכון למתנה או לא דאי נתכוין למתנה קנתה ואי לא נתכוין למתנה לא קנתה וכיון דאיכא ס' אעיקרא דדינא אי נתכוון למתנה או לא הו"ל היורשין הם המוחזקים ועל המקבל מתנה להביא ראיה אבל הך תשו' אין לנו ס' בלשון המתנה לא שאנו מסתפקים אם המטלטלים אלו היו בשעת המתנה ע"ז כ' דעל היורשין להביא ראיה עש"ב ובחילוק מהראנ"ח שהביא ובמה שציין בתשו' ודוק ועיין תורת חסד סי' ר"מ דק"ע סו' ע"א ומהרש"ג סי' ל"ד דס"ט ע"ג ודכוותא בנ"ד אף אנו נאמר בשופי דע"כ לא כ' כל אינך רבוותא דיד הבעל עה"ע אלא בשכבר באו הנכסים ליד הבעל ומדינא זכה בהם והאב בפי אפוקי מיניה מכח התקנה הא ודאי אלים כחו דבעל אבל בנ"ד דלא יצאו הנכסים מרשות האב ולדעת ר"ת זכה האב ואין מוציאין מידו ונמצ' לא יצאו מרשו' האב מעו' ולא נכנסו לרשות הבעל ואין לו בהם שום זכיה לדעת ר"ת ודאי האב מוחזק הוא דמצי למימר קי"ל כר"ת ועל הבעל דבעי לאפוקי מיד האב עליו להביא ראיה וגדולה מזו כ' מהריב"ל ח"ג סי' צ"ג הב"ד מהרש"ל ומהר"י הלוי בהרב משל"מ פ"ו דה' זכיה ומתנה דאפי' בס' אומדנא כגון אב שעשה נדוניא לבתו ומת האב קודם שנישאת הבת דאיכא למימר אומדנא דלא נתחייב אלא פ"מ להשיאה בחייו וכיון דהדבר ס' אי איתא להך אומדנא ממונא בחזקת יורשי' קיימא והבת הבא' לזכות מכח המתנה עליה להביא ראיה וכ"כ מהרשד"ם בח"מ סי' של"ג ומהרימ"ט ח"מ סי' צ"ג וכן הסכימו המשל"ם ומהרש"ל ומהרי"ל שם וכן הסכים ה' נחב"ב ח"ב דקט"ו עב"ג והשתא הדברים ק"ו בנ"ד שאומדנא זו שלא נתן לא ע"מ שתהנה בתו היא ודאי לדעת ר"ת דודאי נכסי בחזקת האב קיימי ועל הבעל להביא ראיה וזה ברור ועוד אני אומר כי השתא הכא המנהג פשוט פעה"ק לפסוק כר"ת ודלא כהרב נח"ב ז"ל שהרי מעשים בכל יום בכל הבתי דינים אשר פעה"ק ירושת"ו כאשר שמענו מפי הרבנים הזקנים שיחל"א ואשר ראינו בענין המדודין שנותן אבי הכלה להחתן שאם מתה האשה בלי זש"ק אם הבעל אינו תפוס כנגדו מנכסי הנדוניא אין מוציאין מיד האב וזה מעשי' בכל יום והרואה יראה לה' אדמ"ק ולה' וה' פרי הארץ והר' מ"מ וה' עדוב"י ויתר הפוס' הם המדברים בענין המדודין פתחו לה פתחא ואתו עלה מפאת מחלוקתם של רש"י ור"ת הנז' אלא דאסוף דינא זיכו לבעל מט' שהיה תפוס ממטלטלי הנדוניא כנגדם מהחלק הנוגע לאביה וא"כ מה שנעשא מעשים בכל יום במדודין דכשאין הבעל תפוס דאין מוציאין מיד האב הא ודאי דהוא כס' ר"ת דאילו לס' רש"י והרמב"ם בעי אפוקי מיד האב וליתן לבעל וכן הוא מנהג ארג"יל יע"א כמ"ש הרב בית יאודה ז"ל אל"ו דמנהגינו לפסוק כר"ת ונמצא מ"ש הרב ראש משביר ז"ל דבר ה' בפיהו אמת. ואין ס' דגם ה' נח"ב ז"ל עיקר סמיכתו היה על ט' האחר שהיה הבעל תפוס כמו שיראה הרואה בסו"ד וכמ"ש לעיל וכמו שהליץ ה' ראש משביר בעד הרב אדמ"ק ז"ל אף אנן נמי ניחא הכי על הנח"ב ז"ל דעיקר סמיכתו היה על ט' מכירת הבתים ואה"נ אי הוה אתי עובדא קמיה כעובדא דנ"ד לא היה סומך על מר"ן שדברי מר"ן הם מדינא ומהלכ' ולא ממנהגא ומה גם דסו' התשו' נאבדה ושמא בסו' התשו' חזר ומדרכי הפוסקים ז"ל לומר כן באופן דגם דברי הנח"ב אינם סותרים לכל מש"ל ולא תברא לנ"ד כנז"ל. ועיין להרב מהר"י באסאן ז"ל סי' כ"ח הב"ד הד' י"א סי' קי"ח הגהט"ו אות מ"ו ולהרב עדוב"י שם סברו מימר דבמדודים אפי' ר"ת מודה דזכה הבעל אפי' לא באו לידו ועיין להרב פרה"א ז"ל שתמה על דבריהם נקוט מיהא איכא דאמרי לאלומי כח הבעל במדודים יותר מנדוניא ואפ"ה מנהגינו שלא להוציא אפילו חדודין מיד האב וכס' ר"ת כ"ש בנדוניא ותכשיטים כגוונא דנ"ד שהאב תפוס דפשיט' דאין להוציא מידו ככל האמור ומדובר לעיל.
פש גבן חקור דבר אי דין זה של ר"ת אמור דווקא במה שעדין לא נתן ולא בא ליד הבעל כלל או אפי' אם בא ליד הבעל כל שבשעת מיתה נמצאו ברשות האב אין מוציאין מידו ואת"ל דכשבא שעה אחת ליד הבעל זכה הבעל אפי' שבאו אח"ך ליד האב עדיין צריכים אנו למודעי' אם לא באו ליד הבעל אלא שבאו ליד האשה כעין נ"ד שהנדונייא והתכשיטין לבשה אותם הבת מי חשיב כבאו ליד הבעל דמה שקנתה האשה קנה בעלה או לא. והנה כדי לעמוד על בירור דבר זה צריך אני להאריך קצת בדברי הראשונים ז"ל כדי שתצא ההלכה מבוררת ומלובנת הנה ז"ל התוס' ונר' לר"ת דהך ברייתא בנישואין מיירי וט' דלא זכה לת"ק משום דאנן סהדי דאין דעת האב ליתן נדונייא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל ולר"ן לית ליה אומדנא וזכה הבעל וקאמר לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קמפלגי וכו' ואע"ג דההיא באירוסי' והכא בנישואין מ"מ מדמה להו כי היכי דר"א אזיל בתר אומדנא דלא כ' אלא פ"מ לכונסה ה"ן אזיל בתר אומדנא שלא כ' אלא ע"מ שתהנה בתו ובתר הכי קאמר למ"ד זכה ע"כ לא קאמר ר"א וכו' אבל מדידיה לדידה אפי' ר"א מודה דדיי לנו באומד' של חיתון נישואין אע"ג דאיכא תו אומדנא אחרינא דיי לנו באומדנא זו וכו' ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוה אמרי' ופ' ר"ת וכן ר"ח הלכתא כרבנן דר"ת משום דמוקמי לה כראב"ע וכו' והורה ר"ת ה' למעשה בחתן א' שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנכסים ופ' דלא זכה הבעל מכח שמעתין דהכא וכו והא דאמרי' בת"כ ותם לריק כוחכם וה הפוסק לבתו וכו' ההיא אתייא כר"ן א"נ כרבנן ומיירי שהחתן מוחזק בה וצ"ע שלא יקשה לר"ת דלקמן בריש אעפ"י מוכח דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא דחיתון וכו' עכ"ד. ועיין למהרש"א ז"ל וראיתי להר' לחם אבירים שכ' וז"ל וצ"ע על צ"ע דאי איירי התוס' ברבנן דר"ן הא אזלי בתר אומדנא כדמשמע התם ואי איירי ברבנן דראב"ע לכל הפי' ק' איך אומרים צ"ע שלא יקשה לר"ת עכ"ד ודבריו מתמיהים דמה לנו עם רבנן דר"ן המוזכרים שם בד' נ"ה שהוא רב החולק עם ר"ן שם ומ"ש ואי רבנן דר"א וכו' לכל הפירושים ק' אחהמ"ר לק"מ לפרש"י ומובן.
ואנוכי חזון הרביתי להר' נתיבות משפט ד' קצ"ו ע"ב שכ' בפי' דברי התוס' וז"ל בשלמא לרש"י וכו' אבל לפי' ר"ת דמיירי בנשואה וכו' וכמ"ש כ"ז התוס' למעלה צ"ע דהרי רבנן דהתם נמי אית להו אומדנא וכמ"ש בגימר' התם דתרוייהו אזלי בתר אומדנא לא שהם חלוקים באומדנא דראב"ע ס"ל דלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ורבנן ס"ל דאדרבא האומדנא היא משום אקרובי דעתא וא"כ מ"ד הכא זכה איך אתי כרבנן דלית להו אומדנא הרי רבנן אית להו אומדנא ואם הוא חלוק באומדנא על ת"ק א"כ אף כראב"ע נמי אתי שאין כל האומדנות שוות ומ"ד לא זכה אף כרבנן אתי דהרי אית להו אומד' ומצאתי הון לי בדברי הרמב"ן וכו' עש"ב. ואני עבדו שמעתי ולא אבין מ"ש איך אתי כרבנן דלית להו אומדנא הרי רבנן לא אית להו אומדנא אהמ"ר מקדושת עצמותיו לא ידענא מאי קאמר דהא התם איכא תרי אומדנות אומדנא גדולה שלא נתן לה אלא פ"מ לכונסה אומדנא קטנה דאקרובי דעתה ורבנן לית להו אומדנא גדולה דחיבת. חופה כדאית ליה לר"א אלא דיי להם באומד' קטנה דאקרובי דעתה ה"ן אית לן לפר"ת אומדנא גדולה שלא נתן לה אלא ע"מ שתהנה בתו ואומדנא קטנה דחופה א"כ מ"ד זכה שפיר אתי כרבנן דלית להו אומדנ' גדולה ודיי להם באומדנ' קטנה ה"ן דיי באומדנ' דחופה. ומ"ש ואם הוא חלוק באומדנ' על ת"ק א"כ גם כראב"ע נמי אתי שאין כל האומדנות שוות לא זכיתי להבין ד"ק דהא ודאי הכי אסיק בש"ס דכ"ע כראב"ע פ"כ ל"ק ראב"ע וכו' והיינו משום דיש חי' באומדנות. ומ"ש ומ"ד לא זכה אף כרבנן אתי דהרי אית להו אומדנא ושכן היק' הרמב"ן לקמן בעהי"ת לקמן ניישב קו' זו באופן שדברי הר' ז"ל שגבו ממני. ואשורה נא ואראה לרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל במלחמותיו שתמה על ר"ת וז"ל דאי משנשאת אמאי לא זכה מ"ש כי לא גבה שאינו יכול להוציא מיד האב משום דאומדן דעת הוא שלא נתן לא ע"מ שתתקיים בתו עמו אי הכי כי גבה נמי יחזיר ואפי' תאמר שזה אומדן דעת הר' ז"ל לישנא דגימר' מיהא קשייא למה לן למימר ע"כ ל"ק ראב"ע לא מדידיה לדידה שיש במשמע שבא לחלוק בין זכות שלה בשלו לזכות שלו בשלה אדרבא ניחא הו"ל למימר דכתיבתו וכתיבתה שווין וכולם לא כ' לא ע"מ לכנוס וכיון שכנסו קנו וכו' ועוד דקאמרינן מ"ד לא זכה כר"א ומ"ד זכה כרבנן ואיך אפשר לומר כן והא דכ"ע הכא לא זכה לא בשעת נישואין והתם לרבנן משעת אירוסין וא"ת דאיכא לאיפלוגי בין כתיבתו לכתיבתה א"כ מ"ד נמי לא זכה אתי כרבנן הואיל ואין כתיבתו ככתיבתה וכו' ועדיין הדבר ק' דאפשר דמודו רבנן בה דאינהו נמי בתר אומדן דעתא אזלי וכו' עכ"ד ואני עבדו בתר דמתוינא קידה ולחיכנא עפרא דתותי רגלוי ז"ל אמינא דלא זכיתי להבין דב"ק חדא במ"ש על ר"ת דא"ה אפי' גבה נמי ודאי זו קו' עצומה ונתחבטו בה כל רבני האחרונים זיע"א אמנם מ"ש אפי' תאמר שכן דעת הרב לא ידעתי איך נוכל לומר שזה דעת ר"ת דאפי' גבה הבעל יחזיר והלא בפי' כ' התוס' משם ר"ת דההיא דת"כ דותם לריק וכו' מיירי שהבעל מוחזק וכ"כ עוד בסו"ד ועוד כולהו אמוראי דלקמן משמע דאית להו דבעל יורשה משמסרה האב לשלוחי הבעל ושמא היינו כשהכתובה ביד הבעל וכ"כ המרדכי בפי' בשם ר"ת שאם גבה הבעל אין מוציאין מידו וא"כ איך כ' הר' ז"ל שכן דעת ר"ת. ועלה בדעתי לומר דכונ' הרמב"ן ז"ל הוא דר"ת ספוקי מספק"ל לעניין דינא ולפיכך כ' דאי תפס האב לא מפקי מיניה ואי תפס הבעל לא מפקי' מיניה וזהו שכ' שתאמר שכן דעת הרב לא שלא מלאו לבו להוציא מיד הבעל וכן ראיתי להרב בעל פ"י ז"ל בשי' שעלה על דעתו לומר כן בדעת ר"ת אבל באמת זה לא יתכן דהא ר"ת מוקי רך דת"כ וסוגייא דלקמן דמסרוה שלוחי האב כשהבעל מוחזק והסוגייא והת"כ מדינא קאמרי ואי ר"ת מספק"ל הסו' והת"כ לא משמע דמספקא קאמרי לא מדינא ולקמן אי"ה יתיישבו קצת דברי הרמב"ן אלה גם מ"ש עוד הרמב"ן ז"ל דלמה ליה לגמר' לומר ע"כ לק' ראב"ע אלא מדידיה לדידה וכו' לימא דכתיבתו וכתיבתה שוין ובכולן לא כ' אלא ע"מ לכנוס וכיון שכנסו קנו. אחרי בקשת אלף מחילות אומר דלא מצי השס' לומר כן דשנייא טובא בשלמא כתיבתו אמרי' דכיון דכנס קנתה משום דתו ליכא אומדנא אחריתי אבל הכא מה יושיענו מה שכנס אכתי איכא אומדנא אחרת דלא כ' לא ע"מ שתהנה בתו והרי לא נהנית משו"ה הוצרך השס' לפרש ה"מ מדידיה לדידה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ור"ל דליכא אומדנא אחרת אלא זו וכמ"ש התוס' ואי הוה אומדנא אחריתי הוה אמרי' אבל הכא מדידה לדידיה דדיי באומדנא קלה דמשום איחתוני הוא ולא תלינן באומד' גדולה דע"מ שתהנה בתו כמ"ש התוס' וזה לא היה מובן אם היה אומר השס' כדבריו ז"ל דכתיבתו וכתיבתה שוין ואף שהתוס' היק' ג"כ מעין זה וכתבו דלא הייל"ל מדידיה לדידה ומדידה לדידיה עכ"פ פי' בדבריהם דהיל"ל התם שאני דלא נישאת וליכא למתלי באומדנא קלה אבל הכא הרי נישאת וכו' אבל כפי דברי הרמב"ן ז"ל לא היה מובן חי' זה אם היה אומר כתיבתו וכתיבתה שוין ודו"ק. גם מ"ש דמ"ד לא זכה נמי אפשר אתי כרבנן כיון שאין כתיבתו וכתיבתה שוין דהא רבנן נמי אזלי בתר אומדנא בהורמנותיה דמני"ר אמינא דהא ל"ק לר"ת דאה"ן דהוה מצי השס' לאוקומי תרוייהו כרבנן אבל השס' מיהדר לאוקומי תרוייהו כראב"ע משום דלקמן פסקי' הילכ' כוותיה והכי דייקי דברי רש"י ז"ל שכ' כ"ע כראב"ע דפסקי' הילכתא כוותיה וכ"כ הר' לח"א בכונ' רש"י וא"כ ל"ק על ר"ת דאה"ן תרוייהו אתו כרבנן אלא דהשס' בעי לאוקומינהו אליבא דהילכתא.
והנה המרדכי ז"ל כ' וז"ל וא"ת ע"כ ל"ק ראב"ע אלא מן האירוסי' אבל מן הנישואי' גובה את הכל וי"ל דהא דקאמר מן הנשואין גובה את הכל כגון שגבה כבר והחזיר לו שאז ודאי גובה את הכל אבל אם לא גבה מודה הוא דלא יגבה ע"כ. והביאו מור"ם ז"ל בד"מ ופסקו בהגה"א דאם באו שעה אחת ליד החתן אף שחזרו ליד האב גובה הבעל ע"ש. ובאמת דברי המרדכי אלו מרפסן אגרי דקו' מעיקרא אינה מובנת שהרי התוס' פי' היטיב כונ' ר"ת דכי היכי דאית ליה לר"א התם אומדנא שלא כ' אלא ע"מ לכנוס ה"ן לא כ' אלא ע"מ שתהנה בתו ואפי' אחר נישואין אי' הכא לאומדנא זו כי היכי דאי' התם הך אומדנא קודם נישואין. ואי קו' קושייא ואפשר שכיוונו למ"ש התוס' אח"ך וצ"ע וכו' כפי מה שפי' או קו' אחרת התי' אין לו מובן שכ' דהא דקאמר מן הנשואי' גובה את הכל כגון שגבה כבר והחזיר לו וזה אין לו מובן דהיכן אמר ר"א מן הנישואי' גובה את הכל במדידיה לדידה והתם מה שייך גובה את הכל וכבר היק' קו' זו הר' נת"מ והניחה בצ"ע. וראיתי להר' עדות ביעקב סי' ל"ג שכ' לפרש דברי המרדכי ז"ל הכוונה לומר התם שאני דהיינו כגון הכא אם גבה כבר החתן הנדן והחזיר לחמיו שאז ודאי דגובה את הכל וכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה כך התם גבי תוס' שכ לה הבעל אעפ"י שלא גבה איהי מאחר שנישאת לו דינא הוא דליגבי כיון שנישאת ועומדת לשמשו דינא הוא דתגבי אבל אם לא גבה מודה הוא דלא יגבה כלו' בכה"ג דהכא כל עוד שלא גבה מחמיו דהאומדנא במקומה עומדת אפי' אם נישאת הרי כך לו נישאת עכ"ד. ודבריו אינם לא דברי נביאות והרואה יראה שדברי המרדכי אינם סובלים פי' זה.. ומ"ש דנישאת הו"ל כמי שגבה שעיקר האומדנא הוא ע"מ שתשמשנו והרי עומדת לשמשו לא ידעתי מה יושעינו מה שעומדת לשמשו דאטו מי לא משכחת לה שמת הבעל תכף אחר הכניסה ולא הספיקה לשמשו וסתמא קאמר דמן הנישואין גובה את הכל ומשמע אפי' לא שמשתו וא"ת הרי מוכנת ועומדת לשמשו מאי נ"מ הוא לא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ושתשמשנו והרי לא נתקיימה אומדנתו והיותר ק' דאם כונ' המרדכי לחלק בכך היה יכול לומר זה בקיצור דהתם ליכא תו אומדנא אחרינא והכא אכתי איכא אומדנא וכמ"ש התוס' ולא מכח חי' זה יחוייב להוליד ולהצמיח חי' זה דאם גבה והחזיר דזכה הבעל סו"ד דברי המרדכי ז"ל אינם מתיישבים והתימא על מהרמא"י ז"ל שהעלם לפ' הלכה ולא נרגש מכ"ז.
עוד כ' המרדכי שם ז"ל והיק' לר"ת מן המדרש ותם לריק כוחכם וכו' ותי' ר"ת דאיירי כשהחתן מוחזק במעותיו דתו לא מפקינן מיניה וכו' אבל אם אינו מוחזק יחלוקו וכו' והיק' הר' נת"מ שדבריו סותרים למ"ש למעלה דאם באו שעה א' ליד החתן דזכה אף שחזרו ליד האב ולפ"ז למה הוצרך להעמידה כשהחתן מוחזק היה יכול לומר כשבאו פ"א ליד החתן ואף שהאב מוחזק. גם מ"ש ואם אינו מוחזק יחלוקו ק' דאם כונתו שאין החתן מוחזק לא האב למה יחלוקו הרי לר"ת זכה האב בכל ואם כונתו שיצאו מיד האב וחזרו לרשותו או שהם ביד שליש הרי כ' המרדכי למעלה דאפי' ר"ת מודה דזכה הבעל ושמא אפי' שכתב למעלה דלר"ת אם באו פ"א ליד הבעל וכה אף שחזרו ליד האב לא ברירא ליה כולי האי לא מספיקא ליה ולכך כ' דיחלוקו וצ"ע עכ"ד. ות"ם אני במ"ש הר' ז"ל ואם הם ביד שליש הרי כ' למעלה זכה הבעל והנה למעלה לא כ' הר' מזה כלום וקושטא דמילתא כונ' המרדכי כן הוא שרם ביד שליש ויחלוקו וכן הביאו בהג"א משם מרדכי וכן כ' בחי' אנשי שם דמ"ש ואם אינו מוחזק ר"ל לא זה ולא זה שהנכסים ביד שליש וכן העתיק מור"ם משם המרדכי ועיין ח"מ וב"ש. ועיין ג"כ להר' עדוב"י שנדחק הרבה ליישב כונ' המרדכי ואין צורך דכונתו מבוארת שהנכסים ביד שליש ומ"ש הר' עדוב"י על הר' נ"מ שכ' דאפשר דספוקי מספק"ל וז"ל איך יתכן הרי דברי ר"ת וסיעתו ברור מיללו דכל שהם ביד החתן יורש אותם א"כ היכא שהנכסים יצאו מרשותו ונכנסו ברשות החתן וזכה בהן מדינא מאי איכפת לן שחזרו אח ך לרשות האב הרי כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה עכ"ד. הנה הר' ז"ל כ' כן עפ"י יסוד שהניח בתחי' דבריו דזה מוסכם לכ"ע שאם באו פ א ליד החתן דזכה בהם אף שחזרו לרשות האב ועפי"ז כ' דאיך אפשר דמספ"ל אבל לקמן בע"ה נבאר שיש ליתן כנגד היסוד דודאי טובא יש להסתפק וכמ"ש הר' נ"מ. והנה מתוך דברי המרדכי הניתנים למעלה נר' דכל שבאו פ"א ליד החתן זכה בהם אף שחזרו ליד האב וכן נר' עוד ממ"ש שם המרדכי אח"ז וז"ל והא דתנייא לקמן אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה כר"ת דההיא ר"ן היא א"נ בשזכתה האשה בנכסים והחזיקה וקנתה אשה קנה בעלה אבל הכא כ' לה ואכתי לא מטו לידה ע"כ המתבאר מדבריו דל"מ אם באו פ"א ליד החתן לא אפי' באו ליד האשה סגי וכ"כ הר' נ"מ והר' עידוב"י וז"ל הר' נ"מ אחר שהביא דברי ר"ת כ' וז"ל לכאורה י"ל מדבריו דאי אמדינן דעתיה דאב שלא נתן לא ע"מ שתהנה בתו א"כ אפי' באו ליד האב או ליד החתן נמי וקו' זו מצאתיה להרמב"ן וכו' ונר' שאין כונ' ר"ת דאמדי' דעתיה דאב לו' שלא כ' אלא ע"מ שתהנה בתו מן הנכסים ותלבש אותם ותתכסה בהם עד שיבלו וכל שמתה ולא בנתה אותם יחזרו לאב דא"כ לא הנחת בת לא"א יורשה בעלה אבל כל שלא נהנית מהם כלל ולא באו לידה מעולם אדעתא דהכי לא נתנם לה שירשנה בעלה והיא לא נהנית מהם לקחתם בידה רגע כמימריה. ומצאתי הון לי מדברי הריטב"א בכ"י שכ' בשם ר"ת דאומדן דעת הוא שלא הקנם האב לא ע"מ שיבואו עמה לבית בעלה ותיהנה בתו מהם ש"א עם בעלה ע"כ והן הן דברי המאור שכ' וטעמייהו דרבנן שלא כ' לה האב לא ע"מ שתגבה מחיים וכונתו כמ"ש דכל שגבתה מחים הרי נהנית שעה א' ולמדנו דע"כ ל"ק ר"ת אלא כשלא בא הממון ליד האיש והאשה כלל ולא יצאו מעולם מרשות האב אבל אם נתנם ליד האיש או האשה אפי' שעה א' ושוב חזרו הנכסים ליד האב ומתה מודה שהבעל יורשה ומוציאין מיד האב וכ"כ הרא"ש ז"ל הילכך אם לא באו לידו בחיי אשתו לא זכה בהם הבעל עכ"ד. שוב הביא דברי המרדכי הנ"ל שכ' ההיא איירי שהחזיקה האשה בנכסים וקנתה אשה וכו' ונסתייע מהם ע"ש וכדברים הלה ממש כ' הר' עדוב"י ז"ל שם והוסיף נופך ראיה אחרת להוכיח שכן דעת ר"ת דכל שבאו ש"א ליד האיש או ליד האשה דתו ליכא אומדנא ממ"ש שלהי הגוזל קמא נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשי' יכולין להוציא מידו אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי אינו מכפר הו"א תהדר ליורשי' מ"ט דאדעתא דהכי לא יהב ליה ע"כ אלמא אעג"ב דאין הכסף מכפר אלא מחצה שוב לא אמדינן דעת הנותן לומר שלא נתן אלא ע"מ שיכפר לו הכל אלא כל כמה דהא מיהא כסף מכפר ליה מחצה שפיר יהב דכוותה בנ"ד אע"ג דאיכא לאמודי דעתיה דאב שלא נתן לא ע"מ שתהנה בתו הרי כל כמה שנהנית מהם שע"א עם בעלה תו לית לן למיזל בתר אומדנא אחרת ולומר שלא נתן לא ע"מ שתבלה אותם מכל וכל וכו' עש"ב. וחזרו ונשנו דברי הר' אלי בד' ע"ב ע"ב ד"ה ועלה בידינו ע"ש וא"כ כפי דעת הרבנים הנ"ל תורה יוצאה לנ"ד דאחר שהאשה כבר לבשה הבגדים והתכשיטין ונהנית בהם דזכה הבעל ומפקי' מיניה דאב אך במדודין שעדיין לא נתן נר' ודאי דאין מוציאין מידו זה ודאי לפי דעת הרבני' ז"ל.
ואנא הוא עבדא אמינא אחרי בקשת המחילה הראויה מכבוד עצמותיהם הקדושים של הרבנים הנז"ל תורה היא וללמוד אני צריך ויש לי לדון על כל דבריהם תחי' וראש במ"ש דא"כ לא הנחת בת לא"א יורשה בעלה לא ידעתי למה דהא ר"ת מודה כשהבעל מוחזק דשפיר יורש ואדרבא רוב ככל האנשים מוחזקים בנדוניית נשותיהם ומיעוטא הוא המצא ימצא שהאב מוחזק וא"כ שפיר מתקיים ירושת הבעל ולא נתבטלה. גם הראיה שהביא הר' נ"מ מדברי הריטב"א בכ"י שכ' שיבואו עמה לבית בעלה ותהנה מהם בתו שעה א' עם בעלה אין מזה ראיה כלל דאין כונ' הר' ז"ל לומר שאם נהנית שפה א' הבת אפי' חזרו ליד האב זכה הבעל כמו שהבין הר' ז"ל לא כונתו לומר דכשנהנית מהם שע"א ומתה ונשארו הנכסים ביד הבעל לא מפקי' מיניה דמצי בעל למימר דאומדן דעת האב היה שתהנה מהם שע"א והרי נהנית וכונתו לומר דהכא איכא תרתי אומדנות אומדנא גדולה ואומדנא קטנה ע"ד שכתבנו לעיל משם התוס' והי"ט שיש חי' בדין בין כשהאב מוחזק לכשהבעל מוחזק והיינו אומדנא גדולה שלא נתן לא ע"מ שתבלה אותם ולא תשאיר מאומה ואומד' קטנה שתהנה מהם שעה א' וא"כ אם האב מוחזק דיינינן ליה באומדנא גדולה שלא נתן לא ע"מ שתבלה אותם לגמרי ולא מפקי' מיניה ואם הבעל מוחזק אם כבר נהנית הבת שע"א דיינינן ליה באומדנא קטנה דבהנאת שעה א' דיי וזהו שכתב הריטב"א ז"ל דאמדי' דעת האב לכל הפחות מיהא שיבואו עמה לבית בעלה ותהנה מהם שעה א' ואז זכה הבעל ונ"מ דאם לא נהנית הבת שעה א' אפי' באו ליד הבעל מוציאין מידו. ודו"ק בדברי הר' אמרות טהורות שנביא לקמן בע"ה אבל אה"ן מודה הריטב"א שאם בשעת מיתה נמצאו הנכסיה ביד האב אף שבאו פ"א ליד החתן אכתי אין מוציאין מידו. גם הראיה שהביא הר' עדוב"י ז"ל מסוגייא דהגוזל אחהמ"ר גבראי רבא קחזינא ואפי' דמות ראיה לא חזינא דשנייא ההיא דעיקר כפרתו על גזילו הוא ע"י נתינת הכסף לכהנים והקרבת האשם לגבוה וקאמר תלמודא ש"מ כסף מכפר מחצה דאי אינו מכפר הכסף כלל א"כ לימא ליה אדעתא דהכי לא ירבית לך א"ו דכסף מכפר מחצה ועל כן יניחו הכסף לכהנים שיאכלו אותה כי היני דתהוי להו חצי כפרה שאם יקחו אותם מידם לא יהיה לו כפרה כלל ואדרבא מפסיד המת. אבל הכא אף שהבת נהנית מה שנהנית בחייה אכתי אמר יאמר האב על הנשאר שעדיין לא בנה החזירהו לי דאדעתא דהכי לא יהבית לך ואטו במה שנהנה הבעל אחר מיתתה יש איזה הנאה לאשה בקבר או ע"י מה שאנו מוציאין מיד הבעל הלכה לה ההנאה שנהנית האשה בחייה אה"ן בחייה נהנית מה שנהנית ומה שנשאר עתה אין רצוני שתהנה אתה ממנו ואדעתא דהכי לא נתתי לא כן ההיא דהגוזל דנא הוי ליה כפרה אלא במה שנהנים הכהנים עתה מן הכסף ואם יקחו אותה מידם לא הוה ליה כפרה ואנן סהדי דניחא ליה חצי כפרה מיהא דאטו משום דלא אפשר ליה בכפרה שלימה נא ניחא ליה בחצי כפרה הלא כל למעוטי מעו' שפיר דמי והיינו דקאמר השס' ש"מ כסף מכפר מחצה דשבקי' לכסף ביד הכהנים כי היכי דתהוי ליה חצי כפרה לא כן הכא גבי בת דמלבד דאינו מפסיד האב במה שלוקח מחתנו אלא אדרבא מתקיימת אומדנתו ואית ליה ריוח לאב וזה חי' ברור באופן שאין מזה ריח ראיה כלל.
והראיה שהביא הר' נ"מ מדברי הרא"ש שכ' הילכך אם נא באו לידו בחיי אשתו לא זכה בהם הבעל אינה ראיה דכונתו לומר דאם באו לידו בחיי אשתו ומתה ונשארו בידו זכה אבל אם לא באו לידו בחיי אשתו אפי' שבאו אח"ך לא זכה מדינא לדעת ר"ת כיון שלא נהנית הבת. ומה שנסתייעו ב' המאורו' הנז"ל מדברי המרדכי האחרונים שכ' ההיא איירי כשהחזיקה האשה וקנתה אשה קנה בעלה וכו' כשאני לעצמי דברי המרדכי צריכים ביאור כי הם הרבה מגומגמים וז"ל כתב לה פירות פר"ת כתבתי למעלה והא דתנייא לקמן אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה כשנכנסה עמו לשם נישואין לא תקשי לר"ת דהא פר"ת ההיא ר"ן היא א נ בשזכתה האשה בנכסים והחזיקה וקנתה אשה קנה בעלה ולשון ירושה מוכיח כן אבל הכא כ' לה ועדיין לא אתא לידיה והר' שמואל ורבינו טוביה אמרו אף היכא שאשתו בבית אביה ואוכלת משל אביה ואפי' נהנית משל בעלה ב' וג' שנים שהיתה אצל בעלה ומתה הכל של אביה וכ"מ בס' הישר ואפי' החזיק הבעל בנדוניית אשתו וגם נהנית ממנו החרים ר"ת להחזיר לאב כשמתה בתוך שנה שנישאת ושמעתי שיש תקנה אפי' בב' שנים להחזיר החצי אבל אם עדיין ביד האב לית דינא ולית דיינא היכא דקאי תיקו ואעפ"י שר"ת הביא ראיה מן המדרש ותם לריק כוחכם זה המשיא בתו ומתה שאבד בתו ומעותיו ומשמע אפי' תוך שנתו ור"ת מתרץ דמיירי כגון שהחתן מוחזק במעותיו דאז לא מפקי' מיניה לאחר שהחזיק הנדונייא אבל אם אינו מוחזק יחלוקו א"כ בנ"ד שלא נהנית משל בעלה כי אכלה משל עצמה וגם לא זכה הבעל בהם נראה דאין להוציא מיד האב מה שנשאר בידו עכ"ד. ולכאורה דברים אלו מגומגמים מ"ש אבל אם עדיין הם ביד האב אהיכא קאי גם מ"ש בסו"ד א"כ בזה"ז שלא נהנית אין לו שחר גם מ"ש אעפ"י שר"ת הביא ראיה וכו', ור"ת מתרץ כ"ז אין לו מובן אהיכא קאי אמנם לעד"ן דכך פירושם תחי' הקשה מהך ברייתא דאעפ"י שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה וכ' תי' א' שתי' ר"ת דההיא ר"ן היא א"נ תי' ב' דזכתה בנכסי' וכו' וקנתה אשה קנה בעלה וכל שבאו ליד האשה זכה הבעל אפי' לא באו לידו וע"ז כ' והר"ש ורבינו טובייא אמרו ר"ל שהר"ש ורט"ו לא נר' להם תי' ב' זה שהם אומרים היכא שאשתו בבית אביה ואוכלת משל אביה ר"ל שדירתה בקבע אצל אביה ושם כל נדוניית' ותכשיטיה אפי' נהנית משל בעלה ב' וג' שנים ואפי' היתה אצל בעלה ומתה כל שנשארו הנכסים ברשות האב הכל של אביה וכ' שכ"מ בס' הישר וא"כ נמצא דלא אמרי' קנתה אשה קנה בעלה ומייתי ראיה דכן צ"ל לאלומי כח האב שכל שנשארו הנכסים בידו בשעת מיתה זכה בהם האב ולא אמרי' קנתה אשה ובו' שהרי ראה תראה כמה החזיק ר"ת כח האב שהרי אפי' החזיק הבעל בנדוניית אשתו וגם נהנית ממנו דמדינא זכה הבעל כמו שרוצה לפרש אח"ך אפי"ה עשה תקנה ר"ת והחרים להחזיר לאב בתוך שנה שנישאת ושמעתי בב' שנים נמי א"כ נמצא כ"כ החזיק ר"ת כח האב בתקנות אבל אם עדיין ביד האב לית דינא ולית דיינא היכא דקאי תיקו ואפי' זכתה הבת והדר מפרש הראיה שהבאתי לך למעלה ואמרתי כמה יפה ר"ת כח האב באותה תקנה עתה מפרש מהו היפוי כח שאמרתי לך אעפ"י שר"ת הביא ראיה מן המדרש דותם לריק וכו' ותי' ר"ת וכו' כגון שהחתן מוחזק דאז לא מפקי' מיניה אחר שהחזיק הרי דמדינא זכה החתן בהיותו מוחזק ואפי"ה עשה תקנה ר"ת שיחזיר וגם אפי' אם אינו מוחזק ר"ל שהנכסים ביד שליש ג"כ אמר שיחלוקו א"כ בזה"ז וכו' חוזר עתה לדחות התי' הב' א"נ שזכתה והחזיקה וקנתה אשה וכו' דהא הך ברייתא מיירי במסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל דעד עתה הייתה בבית אביה וא"כ איך אפ"ל דבמה שזכתה היא בבית אביה קנה בעלה וז"ש א"כ בזה"ז שלא נהנית משל בעלה כי אכלה משל אביה וגם לא זכה בהם הבעל נר' דאין להוציא מיד האב מה שנשאר בידו ונמצא דאדרבא המרדכי דחה תי' ב' זה דא"נ וכו'. וסמוכות גדולות יש לדברינו אלה שהרי התוס' והרא"ש היק' קו' זאת ותי' ההיא ר"ן היא ותו לא מידי ואי הוה ס"ל חי' זה להלכה לא הוו שתקי מיניה והא עדיפא מלאוקמי ברייתא כיחידאה וכן ראיתי להר' נ"מ ז"ל שאחר שכ' כל הדברים שהעתקנו למעלה שאחר שהוכיח מדברי הריטב"א והמאור והרא"ש והמרדכי דכל שבאו שע"א ליד האיש או ליד האשה זכה הבעל אח"ז כ' דמדברי התוס' אינו מוכיח כן ממ"ש והורה ר"ת הלכה למעשה בחתן שמתה אשתו והיה אבי הכלה מוחזק בנדונייא ופ' ר"ת דלא זכה לשון מוחזק בנדונייא משמע דכל שהאב מוחזק בנכסים בעת מיתת בתו לא זכה הבעל גם ממ"ש אח"ך וההיא דת"כ דותם לריק וכו' א"נ שהחתן מוחזק בה משמע דוקא שהחתן מוחזק הא לאו הכי לא דאל"ה עדיפא מינה הו"ל לאוקמי כשבאו שע"א ליד החתן גם ממ"ש בסו"ד וברייתא נמי דקתני אעפ"י שכתובתה בבית אביה וכו' ההיא ר"ן ואמאי לא תי' כתי' המרדכי דהחזיקה הבת מכל אילין מוכח דהתוס' לא ס' הכי בפי' ר"ת עש"ב.
אלא שראיתי להר' עדוב"י ז"ל שם דברים תמוהים שכ' ז"ל וכבר כל אותם הדקדו' שדיקדק הר' נ"מ מדברי התוס' שאמרו שיהיה אבי הכלה מוחזק וכן ממה שאמרו שהחתן מוחזק דמשמע דוקא משום מוחזק וכו' נלע"ד דאינם כלל ואדרבא אומרם כך לשון מוחזק נר' שרצונם לומר שהמוחזק הוא כפי הדין כגון שהוא מוחזק ע"י האב שנתנם לו וכן מוחזק שאמרו גבי האב היינו מוחזק מדינא שלא יצאו הנכסים מתח"י דאז מן הדין האב אינו חייב לדעת ר"ת דאלת"ה שאם החזיק האב או החתן מבעי ליה כי מלשון הוא מוחזק משמע שלא קפץ הוא מעצמו להחזיק בה וכמו שדקדק הרא"ם ז"ל לעניינו יע"ש בסי' נ"ו. ואחהמ"ר הוא דותה ראיות חזקות בדחיות חלושות צנומות דקות דראיית הר' נ"ח אמתני ותקיפא דמה היה חסר המקרא אי הוו נקטי התוס' בלשונם והורה ר"ת בנדוניית חתנים שלא גבו וכו' ושפיר היינו למדים מ"ש הר' עדוב"י שהוא מוחזק מדינא שלא יצאו הנכסים מרשותו. גם יאמרו ההיא דת"כ בשגבה הבעל דמלשון גביה משמע שהגבה האב מדעתו ומה להם לומר מילת מוחזק אל"ו פשט דבריהם מורה דהעיקר תלוי ביד מי שנמצאו הנכסים בשעת מיתה יהיה מי שיהיה ועל אופן שיהיה. ומה שהביא מתשו' הרא"ם אינו עניין לזה כלל כמו שיראה המעיין עו"כ הר' עדוב"י ז"ל ומה שדקדק עוד מדלא תי' הברייתא דאעפ"י שכתובתה בבית אביה אינו דקדו' כלל דנר' להם לדוחק לאוקומי ט' דברייתא שהוא משום שזכתה בנכסים דא"כ לפלוג ולתני בדידה וכו' ול"א כולה בדידה כשזכ' וכו' אכתי ק' דקתני בד"א לירושתה אבל לתרו' אין וכו' והאי לירוש' ל"ד לירושה לא ה"ה נהיטמא לה ולמעשה ידיה וכיוצא וכמו שפרש"י תיובתא דכולהו אינך דפליגי אשמואל אך לא לרבינא לירושתא ל"ד כאמור א"כ מעתה הבד"א דאמר לירושתה נר' ודאי דהיינו מט' נישואין לחודיה דומייא דשאר דברים מציאתח ומ"י ולהטמא לה וכו' הילכך אוקימנא ז"ל כמ"ש עכ"ד. וגמגום דברים קחזינא הכא בדבריו ז"ל לאו רישיה סיפיה תחי' פתח דליפלוג ונתני בדידה ובאמת לא שייך ליפלוג וליתני דכולה ודאי בשזכתה כמו שדחה הוא עצמו ואח"ך השיאו לד"א ומסתייע הר' מדברי רש"י ורש"י ז"ל הוי תיובתיה דהוא כ' לירוש' ל"ד וה"ה לכל דבר ורש"י כ' לירושה דוקא להא מילתא לחודא הוא דהוייא נישואין ע"ש תיובתא דכולהו לבר מדשמו' רב נמי איתותב מכללא. ואעיקרא הי' אין בו כדי שביעה במ"ש הבד א שאמר לירושתה היינו מט' נישואין לחודיה דומייא דאינך מציאתה ומ"י וכו' דמי תלאן זה בזה וכי צריך שיהיו כולן נסקרין בסקירה א' הא כדאי' והא כדאי' מציאתה ומ"י וליטמא לה אה"ן שהוא מט' נישואין שאינו דבר הנוגע לאחרים אבל ירושתה שהוא דבר הנוגע לאב צריך לאוקומי מט' זכיה באופן שרוב דבריו תמוהים וצ"ע.
נקוט מיהא דדעת התוס' ברור מיללו כמ"ש הרנ"מ דלי' להו הך ס דהמרדכי דכל שבאו פ"א ליד הבעל או האשה דזכה הבעל ובעניותין כ' דאין מכל ראיות הרבנים הנז"ל הכרח לחי' זה גם דברי המרדכי האחרונים אדרבא נוטים דלית להו הך ס' דקנתה אשה קנה בעלה כמו שפי' בעניותינו דב"ק לא נשאר לנו כ"א דברי המרדכי הראשונים שכ' דכל שבאו פ"א ליד החתן זכה אעפ"י שחזר ונתנם ליד האב ופסק מור"ם ז"ל עם כי כבעניותין דדברי המרדכי תמוהים טובא מ"מ לא מכח הקושיא נדחו מהלכה ובפרט דפסקם מור"ם ז"ל עכ"פ נימא הבו דלא להוסיף עלה ועל הראשונים אנו מצטערים ולא נוסיף עוד אחרונים לומ' דאפילו באו ליד האשה כעין נ"ד דזכה הבעל מה שלא פ' מור"ם ואנו לא נוסיף מדעתינו דבר שאין השכל מחייבו כמו שעלה ע"ד הרב עדוב"י ז"ל ודיינו שנעמוד בשלנו לקבל דינו של מור"ם ז"ל הא' כשבאו ליד הבעל עם כי לכאורה הוא תפל מבלי מלח כי ממקום שבא מדברי המרדכי ז"ל אין בהם מובן ולא נוסיף לומר עוד דאף בבאו ליד האשה ונהנית מהם דזכה הבעל אחר דמדברי תוס' והרא"ש נר' להיפך ואעיקרא ממקום שבאו הרבני' ז"ל מדברי הריטב"א בכ"י שנסתייעו הנה מדברי הריטב"א המובאים בש"מ לר"ב ז"ל משם מוכח דבעי' שתהנה דוקא בבית בעל' שכ"כ דאומדן דעתיה הוא שלא כ' אלא ע"מ שיבואו עמה לבי' בעלה ותהנה מהם שע"א בבית בעלה וכיון שמתה קודם לכן שוב לא תהנה הנה דברים אלו מורים באצבע דבעינן דוקא שתהנה בבית בעלה וזה דלא כהמרדכי דאלו המרדכי כ' דהך ברייתא דאעפ"י שכתובתה בבית אביה מיירי כגון שזכתה הבת ולמדו מכאן הרבנים דכל שלבשה אותם הבת ונהנית שע"א חשיב כאלו באו ליד הבעל והמרדכי איירי שזכתה בבית אביה ואילו מדברי הריטב"א מוכח דוקא שזכתה בבית הבעל ויש להעיר על הרבנים ז"ל דמסתיעים מדברי הריטב"א ולא דקדקו דרב המרחק בינו ובין המרדכי גם מתוך דברי א ק' הוב"ד בש"מ שם אחר דברי הריטב"א ואת שמו לא הגיד נרא' כן שכ' ור"ת פי' וכו' שלא כ' לה אלא ע"מ שתתקיים בתו עמו עד שיבואו נכסים הללו לידו משמע דוקא לידו ולא ליד הבת דמה שבא ליד הבת לא מעלה ולא מוריד. א"כ בנ"ד דלא באו הנכסים ליד הבעל אלא ליד האשה ובבי' האב אין בנו כח להוציא מיד האב כיון דהתוס' והריטב"א ואותו קדוש שהביא בש"מ מחזיקים ביד האב היפך ס' המרדכי ועוד דמצינא לפרושי כונת המרדכי כמ"ש בעניותין ואין ס' אצלי דמור"ם ז"ל פי בכונת המרדכי כדברינו וראיה דפסק להך קמייתא דהמרדכי דכשבאו פ"א ליד החתן דזכה ולמה לא כ' גם את זאת דסיפא דאם באו ליד האשה דהוי רבותא נופי דזכה הבעל וכיון שפסק להלכה דברי המרדכי הראשונים למה לא פ' גם דבריו האחרונים אל"ו דהבין בכונת המרדכי כמ"ש בעניותינו ונמצא בנ"ד אין עומד לנגדינו לא מור"ם ולא הרנ"מ דמור"ם לא פ' אלא כשבאו פ"א ליד הבעל לא ליד האשה ולא נאמר מה שקנת' אשה קנה בעלה. גם הרנ"מ אעפ"י שבתחילה רצה לומר כן כבר חזר וא' דמדברי התוס' מוכח בהיפך וגם מסו' דברי המרדכי שכ' ואם אינו מוחזק וכו' כ' דאפשר דהמרדכי חזר בו עם כי בעניותין תמהנו עליו מ"מ נראה שלא תקע הרב ז"ל עצמו לדבר הלכה ואין ולאו ורפיא בידיה. לא נשאר עומד לנגדינו זולתי הרב עדוב"י ז"ל דאמרה להלכה והחזיקו במסמרים וכבר בעניותין הרבינו להשיב על דבריו ככל הצורך ואחהמ"ר אין דבריו מוכרחים וא"כ אפ"ל דאין אנו אחראין לפ' הרב ז"ל והוא יחידי ואין שני להקימו. ומכ"ש דכבר הוכחנו מדברי התוס' והריטב"א ואותו גדול כל בתר איפכא. ואית לן תרי תנאי דקיימי בסי' זו הרנ"מ והרב אמרות טהורות נביא דבריו באורך לקמן בפ"ה ותוס' רבים נינהו כידוע וא"כ מאן ספין ומאן רקיע לאפוקי ממונ' מידיה דאב.
ומידי דברי לא אכחד תחת לשוני מילתא דתמיהא לי על הרנ"מ שם בריש דבריו הביא דברי רבינו הב"י שכתב בפלוגתא דרש"י ור"ת דהר"ן ז"ל פ' כת"ק ותמה עליו הרנ"מ וז"ל לא ידעתי היכן מצא זה שהרי הרי"ף השמיט ברייתא זו והר"ן ל"כ בזה כלום עכ"ד ואתמהא דאישתמיט מיניה דמר לשון הר"ן מפורש שם באותו דף נתן ט' למה השמיט הרי"ף ברייתא זו והוא ז"ל כ' דה' כת"ק כדברי רבינו ב"י ז"ל ואדהכי והכי בחפשי באמתחות הספרים הן כל יקר ראתה עיני לה' אמרות טהורות בסי' נ"ה שכ' דברים נכוחים וישרים למוצאי דעת דהנה תחי' עמד על קו' הרמב"ן שהק' על ר"ת דאם האומדנא היא אומדנא טובה א"כ אפי' גבה הבעל נמי יחזיר ותי' וז"ל עפ"י מ"ש התוס' בפ' החובל דכל שהדבר תלוי בדעת הנותן כמו בדעת המקבל לא אזלינן בתר אומדנא דדוקא היכא דהדבר תלוי בדעת א' אזלינן בתר אומדנא לא כשתלוי בדעת שניהם שאומדנא של זה היפך אומדנא של זה ומהר"ש בתשו' סי' מ' פ' דע"כ לא כ' התוס' דבשתלוי בדעת ב' לא אזלי' בתר אומדנא אלא כשהאחד בא להוציא מחבירו דאוקמי ממונא כך יפה לנו ולא תוציא ממנו משום אומדן דעתך כיון דאיכא נמי אומדן דעת דידיה להיפך אבל להוציא ממון מט' אומדן דעת דידיה היא להיפך בזה לא דברו התוס' ומעתה הי"ט דר"ת דבשלמא כשגבה החתן אעפ"י שאומדן דעת האב הוא ע"מ שתהנה בתו ממנו הא איכ' דעתו של חתן להיפך שדעתו הוא שאם תמות שלא יחזיר שום דבר ואם מתחי' היה יודע שבמיתת אשתו יחזור הכל לאביה לא היה מתרצה לקחתה ומשו"ה לא אזלי אומדן דעת האב לא אזלי' בתר אומדן דעת החתן ולא מפקי מיניה ממונא אבל כשלא גבה כיון דאיכא אומ' דאב ואומד' דבעל הפוכות זו מזו אזלינן בתר אומדנא דאב ולא מפקי' מיניה עכ"ד ובאמת דבריו נכונים להסביר דינו של ר"ת ובהכי יבואו לכלל ישוב דברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי למעלה שכ' וא"ת שכן דעת הרז"ל אכתי לשון הגמ' וכו' ותמהנו בעניותין לעיל דאיך נוכל לומר שכן דעת ר"ת והלא בפי' אמרה ר"ת דאי גבה הבעל אין מוציאין מידו אמנם כפי דברי הרב אלו יבואו על נכון וכונתו לומר דודאי אומר' זו של האב אימתני ותקיפא ואה"נ אם לא היה לבעל אומד' אחרת כנגדו היה מספיק אומד' זו להוציא מיד הבעל אבל מה נעשה כשהבעל מוחז' שיש לו אומ' אחרת כנגדה וכשיש ב' אומדנא לא מפקינן מיד המוחזק באומ' דמאי חזית לאלומי כח אומד' האב ושמאל דוחה אומ' הבעל אבל בהיות האב מוחזק ודאי אומדנתו אומד' תקיפא ודוק עוד כ' הרז"ל ועפ"י הדברים האלה תורה יוצאה דאם אבי הכלה נתנם ליד החתן ושוב באו הנכסים ליד האב על אופן שיהי' ומתה הבת אין מוציאין מיד האב דאע"ג דבאו ליד החתן מגן שוייא דהרי השתא נמי איכא תרתי אומד' זה כנג"ז וכיון שהנכסי ביד האב מאן ספין ומאן רקיע לאפוקי מניה כיון דאית ליה לאב אומד ע"מ שתהנה בתו מהם נתנם והוכיח במישור כן מדברי התוס' הכל כמש"ל משם הרנ"מ. וכת' עוד ואל תשיבני מדברי המרדכי שהק' מההיא דאע"פ שכתובתה בבית אביה בעל' יורשה ותו' בשם ר"ת דההיא ר"ן היא ועוד תי' דאיירי בשהחזיק בנכסים וקנתה אשה קנה בעלה וכו' דליתא דכונת המרדכי הוא לומר דהכא איירי בשזכת' בנכסים והחזיקה באופן המועיל כגון ששכרה בית מהאב המקום שאותם המטלטלים מונחים שם באחד מדרכי הקנין והיא חצר המשתמרת לדעתה כמ"ש בח"מ סי' קצ"ח דהשתא אפילו הם בבית אביה הרי הם ברשות הבעל זהו כונ' המרדכי דאם לא נשרש כן מאמ' והחזיקה אין לו מובן דדי באומרו שזכתה בנכסים אבל מאמר והחזיקה מורה כדכתיבנא ואח"כ הבי' דברי מור"ם שכ' דכל שבאו שע"א ליד הבעל אפילו שחזרו ליד האב זכה הבעל ותמה עליו דמדברי התוס' מוכח בהיפך ומדברי המרדכי אין ראיה כלל וכו' ובסו"ד כ' וז"ל וחוזרני לדין דאף דלענ"ד אם יצאו הנכסים מיד האב ובאו ליד החתן ושוב באו ליד האב מפקנא לית ליה אם מתה הבת מ"מ דעתי מבוטלת נגד הגאון מהרא"י ז"ל והדיין יחוש לעצמו ובתשו' שכתבתי ש' התק"ו הארכתי על דברי הר' עדוב"י ז"ל עכ"ד.
הראת לדעת דהרב ז"ל קפשיט ליה מדברי התוס' דאף אם באו ליד החתן כל שבשעת המיתה נמצאו הנכסי' ביד האב אין מוציאין מידו וגם דברי המרדכי הסכימם הר' לדיעה זו אלא שמרוב ענותנותו לא מלאו לבו לחלוק על מור"ם אך כתב דהדיין יחוש לעצמו וא"כ בנ"ד צריכא רבא לעשות מעשה בידים לאפוקי מיניה דאב ולתת לבעל כיון שמשמעות התוספות מורים להיפך וגם דברי המרדכי אפש"ל או כמ"ש הר' אמ"ט ז"ל או כמ"ש בעניותין לעיל וכל ישר הולך ישכיל את זאת דמ"ש הר' אחר שכ' הדיין יחוש לעצמו ובתשו' ש' התק"ו הארכתי ע"ד הר' עדוב"י היינו לו' שבאותה תשו' חלק על ה' עדוב"י ואנו לא זכינו לאור תשו' הרב הנז' האמנם האמת אגיד כי במה שנראה מדברי הראמ"ט שהבין שהגהת מור"ם היא מלשון המרדכי האחרון שכ' זכתה הבת וכו' וע"ז כי' מה שפי' בכונתו ותמה על מור"ם בזה אחהמ"ר לא הלך לבבי עמו דלענ"ד נראה דגם מור"ם לא פ' לא ההגה"א הא' דאי ההגה"א אחרונה היל"ל ג"כ דזכתה הבת וקנתה אשה קנה בעלה ואפי' לפי פי' שפי' הרב בכונת ההגה"א הא עדיין ק' אם מור"ם ז"ל הבין כפי' הו"ל לפסוק אותו הדין שנתחדש לו להרב"ז ל כפי פי' ואילו הרב כ' שלא ראה מי שפי' כן אשר ע"כ לדידי חזי לי דפ' מור"ם הוא מההגה"א הא' אבל הב' שהוא קנתה אשה וכו' לא העלה אותה לפ' הלכה כלל. ובזה ארוחנא דבנ"ד אין אנו פוסקים היפך הגאון מור"ם ואחר שהתוס' והריטב"א וא' קדוש שבש"מ מורין כן אין כח להוציא ממון מיד האב המוחזק. שבתי וראיתי דכל מ"ש הוא לרווחא דמילתא דאף כי יהיבנא להו להרבנים הנז' ז"ל כל דילייהו ויהיה כונת המרדכי כמו שהבינו הם ז"ל דכל שבאו ליד האיש או ליד האשה שע נז זכה הבעל אפי' שחזרו ליד האב וגם יהבינא להו דילייהו דמוכח כן מדברי הראשונים הנז' שהביאו אפי"ה תפיסת האב בנ"ד שרירא וקיימת וזכה בדינו ואין מידו מציל. שהרי מצאתי להרמב"ן ז"ל בשי' הנד"מ על שם הרשב"א למס' כתובות ונדפס בטעות להרשב"א והיא להרמב"ן וכמ"ש הגאון רב חיד"א ול בס' ועד לחכמים ושם הביא ס' המרדכי הנז' בפי' ודחאה וז"ל והא דתניא לקמן אעפ"י שכתובתה בבית אביה בעל' יורשה ההיא ר"ן היא ובתוס' פי' כשזכתה היא בנכסים וזה כשלא זכתה לא היא ונא הבעל אלא כשעמדו וקדשו וע"ד לכנוס כך העלו לדעת ר"ת ווה היפך מן הגמ' שהוא אומר בבית אביה לו' שלא גבה ולא זכה אלא כדין נדוניא סתם ועיקר הפי' אינו מחוור בעיני משום דלא אשכחן אומד' בהכי ומנ"ל דר"א אית ליה הכי דהא משעה שנשאת אתחייב ליה בהאי ממונא וכ"ש דאי הוו בעין וקנינהו במשי' ובחליפין דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתי' עכ"ד. והן הן הדברים שהביא הרב עדוב"י משם הרמב"ן בכ"י פ"ש. נמצאת למד מדברי הרב ז"ל תרתי חדא דהביא הך תי' דהמרדכי ודחאו בב' ידים דהוא היפך הגמ' וזאת ב' דהוא ז"ל הבין בדעת ר"ת דאפי' באו הנכסים ליד הבעל וקנה אותם במשי' קני' גמורה או בחליפין כל שבשעת מיתה נמצאו ברשות האב זכה האב וזה מבוא נגל' בדברי הרז"ל במ"ש דאי הוו בעין וקנינהו במשי' וכ' דכל היכא דאיתיה וכו' וכן הבין בדבריו הר' עדוב"י אלא שכ' שאין נרא' לו פי' דמנ"ל להרמב"ן להפליג כו"כ בדעת ר"ת ע"ש נקיט מיהא דפת עליון הרמב"ן ז"ל הבין בפשי' בדעת ר"ת דאפילו באו הנכסים ליד האיש והאשה שע"א כל שחזרו ליד האב ובשפת מיתה נמצאו ביד האב זכה האב מדינא ומי לנו גדול מהרמב"ן ז"ל בקי במילי דר"ת ז"ל וא"כ אף אנן נמי נימא כמו שלימדונו גדולי המורים דאם איזה פוסק אחרון לא ראה דברי הא' אי הוה חזי הוה הדר ביה וה"נ אם היה רואה מור"ם דברי הרמב"ן אלו לא היה פו' הלכה כהמרדכי כיון דהרמב"ן כ' דתי' זה הוא היפך הגמ' ומה גם דהתוס' והרא"ש לא הזכירוהו וכן מתבאר מדברי הרדב"ז בישנות סי' קמ"ד שנשאל על ראובן שנדר לתת לבתו כו"כ תכשיטים ונדוניא ונתן לה מקצת ומקצתן עדיין לא קנה והנכיסה לחופה ומתה בלי זש"ק והבעל טו' לחלוק במה שלא קנה כדעת הרמב"ם דהוא מאריה דאתרא דאפילו הנכסים ברשות האב הבעל יורשה והשיב ז"ל טעה בדברי הרב ז"ל דהרב איירי כ"ז שכתובתה בעין וזכתה בה היא אלא שעדיין היא בבית האב אבל בתכשיטים שעדיין לא קנה אותם ולא זכתה האש' בהם אין הבעל יורש אות' אפי' לדע' הר' עכ"ד נמצא דבמה שלא קנה עדיין ולא זכתה הבת אפי' הרמב"ם מודה לס' ר"ת דלא זכה הבעל וא"כ במאי פליגי הרמב"ם עם ר"ת מוכר' דבהא פליגי בנדוני' שזכתה הבת ולא באו ליד הבעל דלהר"ם הבעל יורש כיון שזכת' הבת ולר"ת אינו יורש כיון שלא באו לידו וכן ראיתי לה' הכנה"ג בסי' נ"ז הגהט"ו אות י"ו שכ' וז"ל לא נחלקו רש"י והרמב"ם וסיעתם עם ר"ת וסייע' אלא בנדוניא שהיא בעין וזכתה הבת לא שעדיין היא בבית אביה אבל בנדוניא שלא קנאה האב בעוד שבתו בחיים לכ"ע אין הבעל יורש אותה רדב"ז ח"א סי' קמ"ד עכ"ד הרי מבואר דעת הרדב"ז היפך המרדכי דזכיית האשה ל"מ כל שלא באו ליד הבעל ואל יעלה על לבך לומר דלא היא ומאן לימא לן דסובר הרדב"ז דהרמב"ם פליג עם ר"ת ואימא דדעתו ז"ל דלא פליגי דבמה שזכתה הבת תרוויהו מודו דהבעל יורש ובמה שלא זכתה הבת תרוייהו מודו דאין מוציאין מיד האב ותקשי על הרב הכנה"ג דלמה הבין כן בדעת הרדב"ז. הא לית' דכלל גדול מסור בידינו דפוסק שלא נמצא סברתו מפורשת אין לנו ליחס לו אלא ס' הרבים והגדולים כמ"ש מהראנ"ח ח"א סי' כ"ט והרדב"ז עצמו סי' קי"ז הב"ד הכנה"ג בכללי הפוס' אות נ"ה וס"ה ובשיירי אות ל' וה"נ כל הראשונים פה אחד המרדכי והג"א ורבינו הטור ומר"ן הב"י ורי"ו ומהריק"ו ותה"ד והרא"ם והמבי"ט ומהרשד"ם וכל רבני האחרונים ז"ל כולם הסכימו דהרמב"ם חולק עם ר"ת ואין גם א' שיאמר דלא פליגי וא"כ יפה דן הרב הכנה"ג דגם הרדב"ז הכי ס"ל. ובכן זכינו לדין דבנ"ד מהנייא תפיסת האב וזוכה בט' קי"ל כהרדב"ז והרמב"ן נגד המרדכי ומור"ם דס"ל דמה שבא ליד האשה לא מהני כלל וקי"ל כר"ת ודעימיה נגד רש"י ודעימיה דהיכא דלא יצאו הנכסים מרשות האב דזכה האב. ואל תשיבינו דהיכי מצי למימר קי"ל כהרמב"ן דאיברא דהרמב"ן הבין בדעת ר"ת דאף שבאו ליד הבעל ל"מ מידי מ"מ איהו ניהו דחה דברי ר"ת וכ' שאין פי' מחוור וא"כ איך יאמר קי"ל כוותיה. הא ליתא שהרי עלתה הסכמ' האחרונים דמצי הזוכה למימר קי"ל כפוסק פלוני בהא ולא קי"ל כותיה בהא כמ"ש הכנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל ס"ק ך' והרב ח"ש ס"ק כ"ט והמט"ש ס"ק ל"ח ואפילו תרי קי"ל באופן זה כ' המט"ש דמצ"ל. וה"נ מצ"ל קי"ל כהרמב"ן במה שהבין בדברי ר"ת דאיירי אפי' ליד הבעל ולא קי"ל כותי' שחלק עליו ודח' פירושו.
באופן דזכינו לדין ונמצינו למידין דזכה האב בנ"ד בתפיס' מכמה ט' האמורים למעלה ראש. ושוב אשוב אליך לבררם ולצרפם א' לא' למען יקל בעיני הקורא והיו לאחדים בידו. תיתי חדא אפי' אם נאמר דמ"ש מור"ם כל שבאו שע"א ליד החתן הוא לקוח מלשון ב' של המרדכי וס"ל לענין דינא דמה שקנתה אשה קנה בעלה כמ"ש המרדכי כבר כ' דמדברי התוס' מוכח בהיפיך וכמ"ש הר' נ"מ והר' אמ"ט וגם בלשון המרדכי כבר פי' האמ"ס פי' א' ותמה על מור"ם וכ' שהדיין יחוש לעצמו וא"כ איך נעשה מעשה בידים להוציא מיד האב. וב' כי בנ"ד כבר כ' דמסייע לן דברי הריטב"א ואותו קדוש שהובא בש"מ שכ' שתהנה בבית הבעל ובנ"ד לא נהנית בבית בעלה כי תמיד היתה בית אביה וגם אפשר לצדד כמ"ש בעניותין דמור"ם ז"ל לא פ' כי אם הלשון הא' של המרדכי שבאו פ"א ליד החתן דוקא אבל הלשון הב' של המרדכי שחי' דין זה דקנתה אשה לא פ' כלל ואפש' שהבין בפי' דברי המרדכי כמ"ש בעניותי' ומסייע לן דהתוס' והרא"ש לא הזכירו דין זה וא"כ נמצא נ"ד אתי ככ"ע ואפי' מור"ם יודה דזכה האב ולפקענ"ד דברים הללו ניתנו ליאמר בכעין נ"ד דהוא אוקומי ממונא כיד האב המוחזק ומרדכי הפוס' ז"ל לעשות כל טצדקי האופנים ומעשיהם לאוקומי ממונא ביד המוחזק. ושלישית גדולה שבגדולות דאפי' נאמר כדברי הרבנים הנז"ל דמכל הראשונים שהביאו מוכח דכל שבאו ליד האיש או ליד האשה פ"א דזכה הבעל משא"כ האמת כמש"ל אכתי איכא דעת הרמב"ן והרדב"ז מבואר באר היטיב בדעת ר"ת דאף שזכתה האשה ל"מ מידי כל שבשפת מיתה נמצאו הנבסי' ביד האב ומצי האב המוחז' לומר קי"ל כותייהו ואין מידו מציל ואם אמרנו נבא העי"ר על האב מפאת השבועה שנשבע בשטר השידוכין שנתחייב לתת לבתו כו"ך מנדונייא וכו"ך מתכשיטין ונאמר כיון דאומר השבו' רמייא עליה תו לא מצי למיטען קי"ל דהוי ס' דאורייתא ולחומר' ודכוותא כ' מהרשד"ם באה"ע סי' רי"ז בנדונו שהגיע זמן החופה ולא מצאה ידו לתת הנדונייא ונעשה שט"ח בש"ח ובקנין שנתחייב לתת לו לזמן קצוב נדונייא כו"ך ולא הספיק ליתן ומתה הבת והניחה זרע וכ' הר' אעג"ב דדין זה תלוי בפלוגתא דרש"י ור"ת מ"מ חייב האב תחת שלש טעמי תריצי חדא שהניחה זרע ועוד דאפשר דלא מיירי ר"ת אלא כשנדר בעת הנישואין באמירה אבל עתה שנעשה בקיין וש"ח הוי כחוב בעלמא. ועוד ט' גדול כיון דיש שבו' הוי ס' דאורייתא ולחומרא עכ"ד. הא ודאי לא שמיה מתייא. חדא דבעיקר דברי מהרשד"ם ז"ל צריך לעמוד עליהם דמאי אולמיה דשבועה והלא ממקום שבא ר"ת לזכות לאב מט' אומד' מזה הט' עצמו יפטר גם מן השבו' דלא נשבע אלא ע"מ שתחיה בתו ותהנה מהם ואדעתא שתמות ויהיה שורו טבוח לעיניו נא נשבע וידוע דגם גבי שבועה מהני טענת אדעתא דאני לא נשבעתי וכמו שהאריך להוכיח כן הר' מ"מ ז"ל בחאה"ע סי' ל"ב ד' קצ"ט ע"א ב' דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח מצי מימר אדעתא דהכי לא נשבעתי עש"ב. וצריך להתבינן אם יהיה זה חולק על מהרשד"ם או אם יש לחלק בין הנושאים. ועוד ט' רבא איכא דט' גדול יש לחלק בין נ"ד לנדון מהרשד"ם דשאני נדון הרב שנתחייב בשט"ח ובשבו' לתת לחתנו והרי עדיין לא נתן וזה בא לפטור עצמו מנתינה בט' קי"ל הא ודאי הוי ס' שבועה ולחומרא. ל"כ בנ"ד כי מה שנתחייב בשטר השידוכין הוא להוציא לבתו נדונייא ומדודי' כו"ך והרי קיים שבועתו בשעת הנישואין ונתן מה כנתן לנדונייא וכבר יצא ידי שבועתו. אלא דעתה שמתה אנו אומרים דאדעתא שתמות בתו לא נתן ולא יצאו הנכסים מרשותו וא"כ תו לא נשאר עליו חומר שבו' כלל וא"ת הרי על המדודין עדיין לא נתן ולא יצא ידי חובת שבועתו הא נמי ליתא דהרי מתה בתו ומי תובע אותו לקיים שבועתו כי הוא לא נשבע אלא לתת לבתו והרי בתו אינה תובעת ומה שתובע החתן הוא מדין ירושה לא מכח השבועה וא"כ סמי מכאן חומר שבועה דליתא בנ"ד וזה חי' ברור לעיני השמש.
ובר מן דין הרי כ' הר' מ"מ ז"ל שם ד' ר"א ע"ג וז"ל ועוד בה אי לאו דמסתפינא הו"א דהיה מקום לסמוך עמ"ש הר' פ"מ ח"ב סי' ג"ן ד' צ"ו פ"א דמדמה נשבע בק"ס לנשבע בשמים ובארץ כיון דאין עסק לסודר בשבועה וזה מן המפורסמות דכל שבו' דנשבעין בשעת החופה כולהו בסידרא דקליש חומר שבה ואינו כמוציא שבו' מפיו לא דלאו ש"ד לאקולי מהאי גיסא ומ"מ בהצטרף שאר טענות דכתיבנא אף היא תוסיף תת כוחה לסניף עכ"ד. וכן כ' הר'. עדוב"י סי' ל' בשמו ובשם הר' מ"א הוב"ד בס' מד ואהלות ד' נ"ז ע"א ב' דשבו' שכותבין עכשיו שנשבע בת"כ אינה לא מדרבנן וס' לקולא ונסתייע מדברי הר' עדוב"י הז' ומדברי הר' ריח שדה סי' ו' והאריך והעלה דבשטרי דידן שכותבין קנין ושבו' לא קניין איכא ולא שבועה איכא וסיים הר' מר ואהלות יצ"ו ז"ל ואני מוסיף על דבריו מכ"ש בזמנינו זה שכמעט רוב החתנים אין מוציאין שבו' מפיהם בביטוי שפתים אלא פושטים ידיהם וקונים מידם והם שותקים בהאי ודאי קילא האי שבו' עכ"ד. ועיין להר' חיקי חיים ז"ל ד"כ שתמה עליו איך היקל בשבו' החמורה וחזר הר' יצ"ו בסו' ספר מר ואהלות וחיזק את דבריו דבצירוף טעמים רבים וגם דמצי למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי ודאי יש להקל להלכה ולמעשה ע"ש. דכוותא בנ"ד דיש לנו חי' ברור הנז"ל ובהצטרפות נמי דברי אבי הבת שאומר שבפי' אמר להם בשעת הקנין כי אינו מקבל בשבו' יען מעולם לא נשבע ונתרצו בקנין דוקא, והנה עסק השבו' הוא דברים שבינו לבין קונו ואדם נאמן על עצמו כידוע וא"כ לא נשאר עוד מקום לערער מפאת השבו'.