כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר · סימן ו
הני מילי בבכי יבואו אמרי"ם המאררים אנוכי היום מרי שיחי כי נפקד ממני ן' יאי"ר אורן של חכמים צדיק תמים משה שפיר נופך ספיר בני בנורי' רצתה נפשי ראשית אוני וכוחי. אללי לי כי נדמיתי כציץ יצא וימל עודינו באיבו ן' כ"ד שנה קראו רבו ואל משה אמר עלה אל ה' לזאת יחרד לבי ואדברה במר רוחי. בני בני קרא הרבה שנא הרבה ומלבשתו ענוה ויראת חטא אני שאבדתי את ר' סימון כלו בדמעות עיני אנחה שוברת הכשיל כוחי. כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר אמרתי להעלות על ספר פס"ד זה מרובי תורותיו אשר השאיר אחריו ותהי זאת נחמתי לכל בהם חיי רוחי. יה"ר תנצב"ה וזרעו לברכה הילדים אשר חנן אלהי"ם יתן ה' יגדלו הנערים לתורה ולתעודה ונפשי תגל בהם גילי ושמחי. ומדאגה מדבר לא עצרתי כוח לעיין בו אולי יש בו איזה שגיאה לסקל המסילה מאבן מה תהמי נפשי ומה תשתוחחי. אחלי יכונו אל עין הקורא ידון לכף זכות אשפוך לפניו שיחי
שאלה ראובן גנב נזמי זהב מחלק הנוגע לכוללות עיהקו"ת והתיכם ועשה מהם טבעת ובהגיע בנו חנוך לפרק הנושא נתן לו הטבעת הנז' במתנה שיקדש בו אשה וכן עשה וקידש אשה ההוגנת לו וכנס ובעל ובן ה"ן לו. ולעת כזאת נתודע לחנוך שקידושי אשתו היו בטבעת גנובה ונפשו לשאול הגיע האם הועילו קידושיו והנה הנם כדת משה וישראל או לא ואם לא הועיל במעשיו כלום האם יש פיסול בזרעו ח"ו ואם יצטרך לקידושין אחרים וקול בעשרה בברכת חתנים או אם יעלה ביאתו שבא עליה בעת כניסתה שהיתה בפומבי לקידושין גמורים או לא. ואם כה יהיה שעלו לו קידושין הראשונים והם קידושין גמורים האם יצטרך אביו להחזיר דמי הנזמים להכוללות או לא יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה איתא במס' קידושין דנ"ב ע"א עלה דתנן המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינם מקודשות ומעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהם היתה ושל שביעית היתה וכו' אינם מקודשות אמרינן בגמרא אמר רב ש"מ ממתני' ארבע ונקיט רב בידיה תלת וש"מ קדשה בגזל אינה מקודשת וכו' מיתבי קידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקידשה מקודשת. התם בגזל דידה. הא מדקתני סיפא או שחטף סלע מידה מכלל דרישא בגזל דעלמא עסקינן פרושי קמפרש וכו', ע"כ ופסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ה מה' אישות ה"ז והטור וב"י ז"ל באה"ע סי' פ"ח דבגזל וגניבה וחמס דאחרים אינה מקודש' לא עד שנדע שנתייאשו הבעלי' ממנה אבל בירושלמי פ"ב דקידושי' ה"ו דייק מהא מתני' ומקדשין בגזילה ופי' המפרשים דהיינו בגזל דידה ושם סוף ה"ח מכרן וחידש בדמיהן מקודשת ר' חגי בשם רבי זעירא בשאין דמיהן אמר ר' חנינא זאת אומרת שאין מקדשין בגזילה והרא"ש והר"ן והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בתוס' רי"ד למס' קידושין עדנ"ח משמע דגרסי זאת אומרת מקדשין בגזל ופירשו כונת ר"א בשאין דמיהן דכיון דאין דמים לאיסורי הנאה דמים או גזל הם בידו ואעפי"כ מקודשת מידי דהוה אמקד' בגזילה לרבי שמעון דסתם גזילה יאוש בעלים היא ויאוש כדי לא קני עד שתבא לידה וליהוי ג"כ שינוי רשות ואעפ"י שבעודה הגזילה בידו אסור ליהנות ממנה אפי"ה משבאה לידה קנאה ומקודשת בה ה"ן אע"ג דלדידיה אלו החליפין אסורין כיון דלדידה מותרין מקודשת היא זו אבל לדידן דקימל"ן דלא כר"ש מוקמינן במוכר לגוי או דידע הלוקח שהם איסורי הנאה והם מתנה בידו יעו"ש הרי בהדייא דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דמקדשין בגזילה דאחרים וכר"ש.
אלא דלפק"ד לא ידעתי מי הכריחם ז"ל לפרש הירוש' הנז' כר"ש דלא כהלכתא והיותר תימה הוא במה שפירשו ז"ל הא דר"ח דאמר זאת אומרת מקדשין בגזילה כר"ש ומוקמו לה בשאין דמיהן דאין דמים לאיסורי הנאה וגזל הם בידו דלא ידע הלוקח דאיסורי הנאה נינהו והיינו דוקא לר"ש דס"ל דסתם גזילה יאוש בעלים היא וכשבא לידה דאיכא נמי שינוי רשות מקודשת אלא דלדידן דקי"ל כרבנן איירי בדידע הלוקח ומתנה הם בידו. ולפקע"ד אחהמ"ר דברים אלו לא זכיתי להבינם דבהדייא אמרינן בב"מ דכ"ב אתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר אינו יאוש רבא אמר הוי יאוש ואמרי' התם והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם ואף ר"ש ורבנן דס"ל דסתם גזילה וגניבה יאוש בעלים היא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היינו דוקא בשידעו הבעלים שנגנב החפץ מהם ועלה הוא דפליגי ר"ש ורבנן אבל כל שלא ידעו הבעלים שנגנב להם דבר כ"ע מודו דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאביי ועיין להר' ש"ך ז"ל בח"מ סי' שנ"ג סק"ד שכ"כ וא"כ פשיטא דאינו יכול לקדש כל שלא ידעו הבעלים מהאיסורי הנאה אפי' לר"ש משו' דליכא אפי' יאוש וכדאמר ר' יוחנן בסוגיין גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש וקמדמינן לה לקידושי אשה וקי"ל כותיה וצ"ע.
והנ"ל ליישב הא דר' חנינא הוא במאי דאיתא התם בירוש' פ"ב ה"א וז"ל אמר"ש בן לעזר משום ר' מאיר מלוה כפקדון אם נשתייר שם שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת א"ר אלעזר אתייא דרשב"א כר"מ כמה דר"מ אמר כל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן כן רשב"א אמר הכא כל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן דהוא פתר לה במלוה שהלוה אמר לו קח לי חטים ולקח לו שעורים. וקשייא מקדשין בגזילה וכו' אית תניי תני מקדשין בגזילה. ואית תניי תני אין מקדשין בגזילה אמ"ר מנא מ"ד אין מקדשין בגזילה. בגזילה שהוא יכול להוציאה מידו. מ"ד מקדשין בגזילה שאין יכול להוציא' מידו. ר"י בי ר' בון בשם ר"ש בר"י מ"ד מקדשין בגזילה בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנה. מ"ד אין מקדשין בגזילה בגזילה שלא נתייאשו הבעלים ממנה ועיין בפ"מ שם יעו"ש מעתה מ"ש ר"ח זאת אומרת מקדשין בגזילה היינו כאית תניי תני דהתם דמקדשין בגזילה וכמ"ש הפ"מ הכא דהך דר"ח קאי כהא דתניי תני דמקדשין בגזילה והיינו בהכרח כאוקמתא דר' מנא דהא דמקדשין בגזילה איירי בשאין הנגזל יכול להוציאו מיד הגזלן וכמו דהתם מאי דאמרי' דכל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן אינו אלא מקול הקרייה דהא התם לר"מ ס"ל דקניה צבע בשינוי וכן גבי אמר לו קא לי חטים ולקח לו שעורים אמרי' התם בקמא דלר"מ קנייה בשינוי וכמ"ש הפ"מ וא"כ מדינא אינו חייב להחזיר אלא מאי דאיכא הוא דנקרא גזלן ואפי"ה מקשה התם תלמודא וכי מקדשין בגזילה וא"כ ה"ן אע"ג דמכר דבר שאינו שוה ממון מ"מ אינו אלא דנקרא גזלן אבל מדינא אינו חייב להחזיר אותן המעות בעינייהו משום דבתורת מקח וממכר בא לידו והלוקח לאנפוקי יהבינהו ניהליה ומעות אחריני הוא דחייב להו והיינו כשנוייה דר' מצא דהא דמקדשין בגזילה היינו בשאין יכול להוציא מידו מדינא וכמו שדקדק הפ"מ שם וה"ן אין יכול להוציאו מידו אותן מפות בעצמם מדינא כיון דבתורת מקח וממכר באו לידו ולאנפוקי יהבינהו ניהליה וכמו שכ"כ הריטב"א הנז"ל ועיין בשאר הרבנים הנז"ל תמצא דיש מי שכתב עוד כן ועיין במשל"ם ז"ל פ"ה מהלכות אישות ה"ז יעש"ב ומשו"ה אמר ר"ח זאת אומרת מקדשין בגזילה.
ועפ"ז נתיישב אצלי מה שהקשה הב"ח באה"ע סי' ס"א על מה שפסקו הרמב"ם והטור והב"י ז"ל דהמקד' בגזל ובחמס ובגניבה אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וז"ל ויש להקשות מפרק הגוזל בתרא דקי"ד דאמתניתין דהמציל מן הלסטים ומן הגייס וכ' אמר רב אשי ל"ש אלא בלסטים גוים משום דדייני בגיתי אבל אלסטים ישראל כיון דאמרינן מימר אפי' סתמא נמי מיאש וכך הרי"ף והרא"ש ז"ל לשם פסקו כן וכן פס הרמב"ם רפ"ו דה' גזילה ורבינו בח"מ סי' שס"ח ופי' ז"ל בלשון ראשון דדייני ישראל אמרי מימר צא תן לו ואין חובטין אותו במקלות אלמא דאפילו דאיכא עדים דגזלו נמי קמייאש כיון דאין דיינין חובטין אותו במקלות אלא פוסקים הדין בלבד צא תן לו וכן סתם גניבה יאוש בעלים היא כמ"ש רבינו בסי' וכו' עכ"ל והשתא לפי הך שינויא דר' מנא נ"ל לפקע"ד דל"ק מידי והוא זה דהרמב"ם והטור והב"י ז"ל דפסקו גבי גזל וקידש דאין קידושיו קידושין אם לא שנדע שנתייאשו הבעלים לפי הך שנויא מוכרח דאיירי שהבעלים יכולים להציל כגון שיש להם סימן וכמ"ש רש"י ז"ל בב"מ דכ"ב ע"א ד"ה כשיכול להציל יעו"ש וא"כ דכוותא גבי גניבה דיש להם סימן לבעלים ויכולים להציל מיד הגזלן ובכגו"ד לא אמור רבנן סתם גניבה יאוש בעלים הוא וכמו שכן ראיתי להמרדכי בפ' הגוזל בתר והוב"ד בד"מ ח"מ סי' שס"ח דמחלק בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן דביש בי סימן לא אמרינן סתם גניבה יאוש בעלים היא אבל אין בו סימן הוי יאוש אפילו בגוי יעו"ש והא דנקטו עד שנדע שנתייאשו הבעלים דהיינו שינוייא דר"י בי ר' בון בשם ר"ש בר"י היינו משום דלהאי תירוצא יוצא לנו חומרא דאף בהיכא דאין הבעלים יכולים להציל אפי"ה לא אמרינן דמסתמא מיאשו אלא עד דשמעיניה ולאו דלא ס"ל שינוייא דר' מנא לא שינויא אחריתי היא אבל בדיכול להציל דאינ' מקודשת דברי הכל אינה מקודשת עד שנדע שנתייאשו הבעלים ושמענוה דאמרי ווי לחסרון כיס דהא יש להם סי' וכמו שחילק המרדכי הנז"ל.
ומה שהבי' הב"ח ז"ל מלשון ראשון של רש"י ז"ל שפי' דדייני ישראל אמרי מימר צא תן לו ואין חובטין אותו במקלות דאלמא דאיכא עדים דגזלו קא מייאש וכו' לא תברא להרמב"ם והב"י ז"ל דהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' גזילה ה"ג ומרן הב"י ז"ל בסימן שס"ח סתמו הדבר כלשון אחרון של רש"י ז"ל שכ דאמרי' לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שנגנבו ממך שכן כתבו וז"ל ומפני מה סתם לסטים ישראל מיאשו הבעלים וסתם לסטים גוי לא מיאשו מפני שהבעלים יודעים שהגוים מחזירין מיד הגזלן אע"פ שאין שם עדים שגזל לא בראיות רעועות ובאומד הדעת משמע בהדיא דבישראל אינו כן דלא דייני אלא עד שיביא עדים שחפץ זה שלו וגנבו ממנו היינו כלשון אחרון דרש"י ז"ל ולא כלשון ראשון דמשמע דאפי' בדאיכא עדים דמיאש לא כל דאיכא עדים דהוא כיש לו סימן לא מיאש א"כ מעתה שפיר השוה הרמב"ם והטור והב"י ז"ל דין גניבה לדין גזילה דבשניהם לא אמרינן מסתמא מיאשו הבעלים עד שנדע שנתייאשו הבעלים ואם לאו אינה מקודשת.
הן אמת דדין זה במחלוקת הוא שנוי דהנה הרז"ה בפ' ערובה והמוהרש"ל לקמא בפ"ז סו"ס ז' ס"ל דאמרינן ס' גניבה יאוש בעלים היא ומקודשת והריטב"א בתוס' רי"ד והשלטי הגבורי' בשם ריא"ז בפ"ק דקידושין והרמ"ה ז"ל הוב"ד בשיטה מקובצת לקמא עד קט"ו ס"ל דלא אמרינן ס' גניבה יאוש בעלים היא ואינה מקודש' ועיין להרב עצמות יוסף ז"ל בשי' לקידושין עד נ"ב מה שצידד בדעת הרמב"ם ז"ל ועיין להמוהר"ש יונה סי' נ"ט וכיון דבמחלוק' הוא שנוי הוייא ספיקא דאיסור וספיק' דאיסורא לחומר' והוי ספק מקודשת.
מעתה בנדו"ד דלא שמענו שנתייאשו הכוללות מלו הנזמים וגם לא נשמע שנתייאשו שהרי הם אינם יודעים מה היה למורישם ומכ"ש דאין להם סימן מה באלו הנזמים ואפילו עדים ממה שנגנב מהם אין להם ובכה"ג פשיטא דקידושי חנוך אינם קידושין ובהדיא אמרינן בפרק הו מציאות דפ"א ע"ב איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כ"ע ל"פ דלא הוי יאוש וכו' כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמ' דלא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה ורבא אמר הוי יאוש דלכשידע דנפל מיניה מיאש מימר אמר סימנא לית ליה בגויה מהשתא מיאש וכו' ת"ש הגנב שנטל מזה ונתן לזה וכן גזלן וכו' וכן ירדן וכו' מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן וירדן דקחזו להו ומיאש לא גנב מי קחזי ליה דמיאש תרגמא רב פפא בליסטים מזוניין ע"כ ושם דכ"ב ע"ב והלכתא כאביי ביע"ל קג ם וכן פסק' כל הפוס' הרי לך בהדיא דבגנב דלא קחזי שגנבו ממנו לא אמרי' דמסתמ' מיאש וכ"כ האגודה בפ' א"מ וז"ל גנב דלא ידעי הבעלים שנגנב להם ונתן לזה חייב להחזיר לבעלים הראשונים דהו"ל יאוש ש"מ וכ"פ הגהו' אשי"רי שם וכן הסכים הש"ך ז"ל בח"מ סי' סק"ד ומה שהק' הש"ך ז"ל ומר"ן הב"י דפסקו דבין יאוש ואח"כ שינוי רשות ובין שנוי רשות ואח"כ יאוש דקנה מהאי סוגיא דפ' אלו מציאות יעו"ש לפקע"ד אחהמ"ר נראה דלא קשיא מידי דהכא מאי דאמרי' מי קחזי ליה דמיאש היינו לומר דאע"ג דאיכא שינוי רשו' שנטל מזה ונתן לזה כיון דליכא יאוש דהא לא קחזי ליה דנימא דמיאש אבל אה"נ דאי שמעיניה דאיאש ואיכא שינוי רשות אפילו מקודם דשמעיניה דאיאש שפיר דמי והרמב"ם והב"י ז"ל איירי בדשמעיניה דאיאש ודוק.
ולומר דהכא כיון דבעל נימא אע"ג דקידושין הראשונים לאו כלום נינהו ח"מ כיון דהביאה קונה מן התורה א"כ הויא מקודש' גמורה בביאה זו וכדאיתא בכתובות דע"ד ע"א אמר עולא בר אבא אמר עולא המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה ובעל ד"ה צריכה הימינו גט וכו' ע"כ ופירש"י משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכתב ע"ז הרא"ש וז"ל משמע מתוך פירש"י ומתוך דברי התוס' דקידושין דקידושין גמורים נינהו וכן פסק הרמב"ם פ"ז מה' אישות הכ"ג וכ"כ מוהרר"ך ז"ל בבית כ"ד אות ה' יעו"ש וכ' ה"ה ז"ל לשם דגבי מלוה ופחות משוה פרוטה צריכה גט מן הודאי ע"כ דהנה מלבד דיש חולקין וס"ל דמאי דצריכה גט גם במלוה ופחות מש"פ היינו מן הספק וכמו שכ"פ הרא"ש ז"ל משם הגדולים ומשם הרי"ף ז"ל ואף ה"ה ז"ל כ"כ משם יש אומרים וכ"ש לדעת הכ"מ ז"ל לשם שכ' שדעת הרמב"ם ז"ל ג"כ דפ' דצריכה גט היינו מן הספק אלא דאעיקרא דמילתא נדו"ד לא דמייא להא דעולא כלל דהרי עיקר הדבר דאמרינן דכשבעל מיהא הויא מקודשת גמורה היינו משים דאדם יודע דאין קידושי מלוה ופחות משו"פ כלום וגמר ובעל לשם קידושין וכ"ש להחולקין וס"ל דמאי דצריכה גט היינו מן הספק דלא ידעינן אי גמיר וסביר דאין קידושי מלוה ופחות מש"פ כלום ובעל לשם קידושין ואי לא בקי בדיני קידושין ואדעתא דקידושין הראשונים הוא בועל ומכ"ש הכא בנדו"ד דהכא ליכא אפי' ספיקא דחנוך לא ידע בכל אלה שהטבעת גנוב הוא איתו עד היום הזה דפשי' דאדעתא דקידושין הראשונים היו כל בעילותיו מאז ועד עתה וכל דהקידושין הראשונים אינם כלום ודאי שכל בעילותיו היו בעילת זנות כמ"ש הר"ן ז"ל לשם.
מעתה אבא לבאר מפאת מה שצריך חנוך לחזור ולקדשה קידושין אחרים בטבעת קנוי מכיסו ומממונו ואם צריך שבעה ברכות בעשרה והנה איתא ביבמות דק"ט ע"ב בעא מיניה ר"א מרב מ"ט דר"ג משום דקסבר קידושי קטנה מתלה תלו וכי גדלי גדלי בהדה אע"ג דלא בעל ופי' רש"י אע"ג דלא בעל דניקדשה השתא מ"מ משגדלה תפסי קידושין מעיקרא וכו' או"ד משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אי בעל אין אי לא לא ופירש"י או"ד קמאי לאו כלום נינהו ומשום קידושי דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה וכו' ואותבינן עליה דרב מהא דתנייא המקדש את הקטנה קידושיה תלוין ועומדין מאי תלוין לאו דכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל אמר ליה רבין בריה דר"ן הא מילתא דקטנה מתלא תליא וקימא אי בעל אין ואי לא לא וכו' ע"כ והנה לפי פירש"י ז"ל משמע דהא דמסיק רבין דאי בעל אין אי לא לא היינו משום דקידושי קמאי לאו כלום נינהו וגמר ובעל לשם קידושין וכמו שפירש"י שם דק"י ע"א ד"ה כשבעלה לפיכך אינה צריכה מפני שבעילה שבעל הראשון משגדלה סתמה לשם קידושין בעל דיודע היה שאין קידושי קטנה כלום ע"כ וכן משמע דס"ל להתוס' בכתובות דע"ג ע א ד"ה אלא טעמא שכ' וז"ל צריך לפרש דמחמת כך נתכון לקדש בבעילה דאם נפרש דאין אדם בופל בעילתו בעילת זנות ואפי' מחל התנאי וחלו קידושי כסף א כ מאי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא דהתם מקודשת לפי שבעל לשם קידושין והכא מקודשת מחמת קידושין הראשונים ע"כ וכן דייק הרד"ך ז"ל בבית כ"ד א"ו דצ"ג ע"ב יעו"ש וכן מתבאר יפה ממ"ש התוס' ביבמות דק"י ע"א ד"ה בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאי אחולי אחליה לתנאי פי' משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף מדלא הזכיר התנאי אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קידושין דרבנן ועוד דליכא קידושין הראשונים דנימא שיחולו ע"כ.
ברם הדבר הקשה הוא ממ"ש התוס' ביבמות דק"ט ע"ב ד"ה וכי גדלה גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל ואפי' סבירא לן המקדש אחות יבמה לא נפטרה יבמה מ"מ היכא דהקידושין היו באין ממילא נפטרה יבמה מעצמה עכ"ל משמע דס"ל דמאי דאמרינן או"ד משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אי בעל אין אי לא לא היינו עד"ז דלעולם דס"ל דהמקדש אחות יבמה נפטרה וכו' היינו דאי בעל אין אי לא לא דהשתא גמרי הקידושין בהאי בעילה ואעג"ב דכי בעל נמי בבעילה זו גמרי קידושין הראשונים מ"מ כיון דלא מתקדשא ממילא אלא ע"י מעשה דבעילה הרי קדמה לה זיקה וס"ל דהמקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואת זה ראיתי למוהר"א גאליפאפא ז"ל בס' ידי אליהו תקון ג"ן שהבין כן כונת התוס' וכן מתבאר ממ"ש התוס' שם ביבמות דק"י ע"א ד"ה קסברי וכו' וז"ל וא"ת לר"ש דלית ליה דקידושין גדלי בהדה מ"ט דר"ג וכו' יעו"ש הרי בהדיא דהתוס' מפרשים הא מילתא דקטנה דתקינו לה רבנן קידושין כדאמרי' בפ' חרש היינו שיחולו מהשתא ויהיו תלוין עד שתגדיל ותיבעל ויהיו נגמרים. מעתה מ"ש רש"י ז"ל ביבמות דל"ד ע"א ד"ה ומתוך י"ב וכו' מסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת כשהם נעשים גדולים וכו' נמצאו הקידושין ואיסו' עונש נידות חל כשחשכה ר"ה של י"ב לנקבות שהוא שנת י"ד לזכרים שהקידושין והנידות קדמו לגדלותן ותלוין ועומדים לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן ולהכי נקט שופעות דאי אפשר לצמצם פריסת נידה ותפיסת קידושין אלא א"כ קדמו שפה אחת בקטנותן פ"כ לפי פי' זה דהתוס' ז"ל דאיילי הקידושין בשעת נתינה ותלוין ועומדין להגמר פד שתגדל ותבעל הנה נכון דהכא כיון שמסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת משעת נתינה תלוין ועומדין לחול עד יום המחרת כמו האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום שהם תלוים ועומדים עד לאחר שלשים ומעתה משפה שחלו ביומיה דמחרת כבר נכנסו באיסור עונש לידות ואיסור אשת אח ואיסור אחות אשה ואיסור א"א וכשנכנסו לחופה ובעלו דנגמרו הקידושין למפרע נתחייבו בי"ו חטאות עם שלפי פירש"י ז"ל דהכא הוא דס"ל דקידושין דקטנות לאו כלום נינהו ואתי היפיך דידיה אדידיה עיין בסי' שלפני זה כי שם הארכתי מ"מ לפי המובן מתוך פי' התוס' הנז' בהאי סוגייא כמו שהבין הרב ידי אליהו כנז' אתי פירש"י דהתם ע"נ א"כ אפה ק"ט דמאי קמקשו התוס' התם בסוגיין דשופעות ד"ה מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובי אינהו כן הוא גירסת הקונטריס וקשה דלא, הוי בב"א דנידות חל עליו תחילה שאינו יכול לקדש ולעשות שליח עד שיגדיל שאין מעשה קטן כלום ע"כ. ולפי האמור בדעת התוס' דהכא דס"ל דחלו הקידושין הראשונים ובבעילה הן נמסרים אע"ג דבשעה שנתנם לה דחלו לה היתה השעה ראויה להגמר כ"ש התם דבשעת חלות כבר הגדילה דלהכי נתנם לה שיחולו ליום המחרת כשיגדלו אלא דבשעת נתינה הוא דלא היו ראוין להגמר אבל הא מיהא ראוים הם שיחולו ויהיו תלוין להגמר בבעילה א"כ כגו"ד דליכא אלא חדא ריעותה דשעת נתינה וגם הם לא נתנו שיחולו השתא אלא ליום המחרת אמאי כתבו דאין מעשה קטן כלום הא שפיר איכ"ל דיחולו הקידושין בשפת גדלותן ואפי' אם תמצא לומר דחשבינן ליה כאילו קדשום בקטנות מכח הנתינה שהיתה בקטנות סוף סוף בשעת חיוב הי"ו חטאות דהיינו כשיבעלו יהיו נגמרים למפרע שכבר חלו בשעת גדלותן דהא בהדייא קאמרי שיחולו ליום המחרת שהם נעשים גדולים ויהיו חייבים הי"ו חטאות וגמר זה לאו דהוי כמו שנתקדשו עתה ונמצא דנידות קדם מאחר דבשעת חלות השעה היתה ראויה לכך אלא דמשום נתינה דקטנות הוא דנימא דהם תלוים להגמר עד שעת בעילה ולא אמרי' אחות יבמה דמחשב כמו קידושין לא משו' דעיקרא חלות הקידושין שהוא עיקרא דמילתא היתה קטנה ואפ"ה לא אמרינן אלא דמיחשב כמו קידושין ודוק.
והיותר תימא הוא מהרב ידי איהו ז"ל תיקון ג"ן שהו' עצמו הביא דברי מוהרד"ך ז"ל שכ' דדעת התוס' דכתובות ד"ה אלא טעמיה דרב הנז"ל כדעת רש"י ז"ל ואח"כ פירש הוא ז"ל התוס' דיבמות ד"ה וכי גדלה כדעת הרמב"ם ז"ל החולק על על ז"ל ועשאם חלוקים מדידהו אדידהו ואלו השני דבורי תוס' מיחשבו כחד סוגיא ועוד סמוך ונראה כ' על ה"ה ז"ל וז"ל ומה גם דנקט דברי רש"י והתוס' ז"ל עצמם שכ' דלשם קידו' בעל אשע"כ מצאתי לה פיתרי לקו' הרז"ל לשם על הכ"מ שבפ"ד מהל' ה"ז וז"ל והתימא ממר"ן ז"ל שכ' דהא דמדמה מקדש ח"ש וחציה ב"ח למקדש יתומה קשיא להר' ה"ה ז"ל שהרי לפי מה שפי' דברי רבינו ל"ק ליה כלל ואיך אישתמטיתיה מיניה דבריו שבפרק זה עצמו ועוד תימה עליו דמר"ן ז"ל גופיה ישב דברי רבינו שם אחר שהביא דברי הר"ן ז"ל שהקשה על רבינו וכתב וראיתי מי שרצה לקיים דבריו דהכי קאמר אם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קדושיו כקדושי קטנה שגדלה ובעל לאחר זמן ודחה הר"ן ז"ל פי' זה וכ' מר"ן ז"ל ול"נ דיש לישב וכו' עד אומרו וכשנשתחררה גמר ובעל לשם קי' כלומר דלהכי דימה אות' דתרווייהו איירי בבעל וא"כ הכא איך חשבה לטובה ראיה זאת וזה תימה גדולה דאף אם נאמר דלא ראה דברי ה"ה ולהכי כ' דקשיא ליה ראיה זאת מי איכא מידי דשכח דברי עצמו אם לא שנאמר שדבריו אלו בשכחה כתבם אחרי כן עכ"ל.
והנה מלבד דכל הקושיות. שהק' הרז"ל על מר"ן ז"ל כנראה דאחהמ"ר אין להם מקום ואשיב על ראשון ראשון על מה שהקשה על מר"ן הכ"מ ז"ל דפ' דהא דמדמי הרמב"ם ז"ל מקדש חציה שפחה וחציה ב"ח ליתומה קשיא להר"י ז"ל שהרי לפי מה שפ' הר"י ז"ל שם דברי רבינו ל"ק ליה כלל לפקע"ד אומר אני דלא דק דמ"ש הכ"מ ז"ל וז"ל ומ"ש דדוקא כשבעל אחר שהגדילה כ"כ ה"ה ז"ל אבל מ"ש דטעמא משום דכשבעל חלה קדושין הראשונים אין דעת ה"ה כן שכ' בפי"א מה' גירושין דטעמא משום דאמרי' לשם קידושין ולישנ' דרבינו שקדושין תלוין וכן הא דמדמ' ח"ש וחב"ח למקדש קטנה משמע כדברי הרד"ך וכן הבין דברי רבינו המוהריק"ו שרש ל' ולה"ה קשיא ע"כ כוונתו בזה רצויה. דמדנקט רבינו שקדושין תלוין משמע כדברי הרד"ך דבבעילה הם נגמרים וכן הא דמדמה ח"ש וחב"ח למקדש קטנה מוכרח נמי לומר דהתם נמי הוי כמו הכא דהם תלוין עד שתבעל ויגמרו הקידושין דאי לת"ה מאי כמו קטנה הא לא דמיא אלא ודאי דהתם הקידושין תלוין עד שתשתחרר ותבעל ויהיו נגמרים וזאת הקושיא יוצא להר"ה ז"ל אף דפי' שם דבעל לשם קדושין דמה יענה למילת תלוין דהכא ודקמדמה התם להכא מעתה מ"ש הרז"ל ואיך אישתמטתיה מיניה דבריו שבפרק זה עצמו דהיינו על מ"ש ה"ה ז"ל גבי ח"ש וחב"ח דאיירי בבעל לשם קידושין הא דבר זה א"צ לפנים דמדפירש הכי ה"ה ז"ל דאיירי בבעל לשם קידושין פשיטא דהתם נמי בהכי איירי לדעתו ז"ל דא"ה מאי מדמה לקטנה ואמטו להכי לא הוצרך להביא מר"ן ז"ל להביא מ"ש הרב ז"ל גבי ח"ש וחב"ח מאחר שכתב מ"ש ה"ה ז"ל הכא דאיירי בבעל לשם קידושין מי לא ידע בכל אלה דהת' נמי צריך שיפר' כן לדעתו ומי גילה לו להרז"ל דאשתמיטתיה מיניה דהגאון מוהר"י קארו ז"ל דברי ה"ה ז"ל והאמת הוא שסמך על המבין ומילתא דפשיטא הוא ומ"ש הרז"ל ועוד תימה עליו דמר"ן ז"ל גופיה יישב דברי רבינו שם אחר שהביא דברי הר"ן ז"ל שהק' על דברי רבינו וכ' וראיתי מי שרצה לקיים דבריו דהכי קאמר אם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושין דקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר זמן ודחה הר"ן פי' זה וכ מר"ן ולי נראה דיש לישב וכו' עד אומרו ובשנשתחררה גמר ובעל לשם קידושין כלומר דלהכי דימה אותה לקטנה דתרוייהו בבעל וא"כ הכא איך חשבה לטובה ראיה זאת וזה תימא גדולה דאף אם נאמר דלא ראה דברי ה"ה ולהכי כתב דקשיא ליה מי איכ' מידי דשוכח דברי עצמו אם לא שנאמר וכו' ע"כ גם זו אינה קושיא כלל דמה שישב הכ"מ שהביא הרז"ל הוא מה שהק' הר"ן ז"ל על מי שרצה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וכתב דלא דמי לקטנה דהתם ה"ט משו' דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והוא ידע ולפיכך אין דברי הרמב"ם במקום זה מחוורין עכ"ל הר"ן ז"ל וע"ז בא הכ"מ ליישב קושיא זו דהר"ן ז"ל המי שרצה ליישב דברי הרמב"ם ולא בא ליישב דעת הרמב"ם ז"ל ולומר דאיירי בדבעל והבעילה היא גמר הקידושין אלא כ"ז הוא לפי שיטת המי שרצה ליישב דעת הרמב"ם ז"ל וזהו שאח"כ כ' הכ"מ ז"ל ונראה ליישב דברי רבינו כשלא בעל וכו' יע"ש אלא דאפילו אי יהיבנא ליה להרז"ל כל דיליה מ"מ אינה כ"כ קושיא חזקה דאף דנימא דלא ראה דברי ה"ה ז"ל מי איכא מידי דשוכח דברי עצמו דעיני בשר למו ושכחה מצויה וכמו ששכח הוא עצמו ז"ל ודברי התוספות הנז"ל צריכים ישוב ודו"ק.
ברם הדבר הקשה להרב כ"מ ז"ל הוא זה דאחר שהבי' דברי הרד"ך ז"ל דס"ל דבבעילה דגדלות גמרי קידו' הראשונים כ' וכן הבין מוהרי"ק ז"ל בשרש ל' וכו' ומ"מ דעת הטו' והמפרשים דבעל השתא לשם קידושין בלי סמך הקידושין הראשונים וכו' וכבר כ' מוהרי"ק שדברי רבינו תמוהים ובאמת דברי רבינו בפי"א מה' גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים דבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכת' הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הול"ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידו' הראשונים ונעשו של תורה וצ"ע עכ"ל ועיין בלח"ם שם שדקדק מהטור ז"ל בהפך מזה יע"ש ולפקע"ד אחהמ"ר ממר"ן הכ"מ ז"ל לא ידעתי מאי קמשוה דעת הרד"ך עם מוהריק"ו וז"ל המוהריק"ו גם מצאתי דברי רבינו משה מאד תמוהים שהרי בה' אישות פ"ד כ' וז"ל אלא קידושי קטנה מדברי סופרים והם תלוים שאם ישבה אצלה עד שגדלה גמרו קידושי' ונעשית א"א וא"צ לחזור ולקדשה אחר שגדלה נראה שהו' תופס עיקר סוגיא דפ' ב"ש אליבא דר"ש דאמר כי גדלה וכו' וכדפיר"ח שם כמ"ש התוס' למעלה עוד כ' באותו פ' וז"ל המקדש אשה שחציה שפחה וחב"ח וכו' הרי לך דלמ"ד גמרי קידושין הרי היא כאשת איש גמורה אחר שחרור לחייב מיתה הבא עליה מכח קידושין דקודם שחרור וכו' ומ"מ כי אמרי' גמרו וכו' צ"ל היינו מדאורייתא כמו שהוכחתי ובאומרו גמרו מדמה לה לקטנה א"כ משמע דאית ליה לקטנה שגדלה מקודשת מן התורה או לכל הפחות מספק דאורייתא כדמספקא ליה לר"ח כדכ' רב אלפס ע"כ הרי בהדיא דהבין מוהריק"ו ז"ל דקידושי קטנה מתלא תלי וקיימ' עד גודלה ובגדלותה נתפסים מדאורייתא או מספק דאורייתא וכס"ד דסוגיין דד' ק"ט ועיין עוד לעי' מזה בזאת התשו' דמוהריק"ו הנז"ל ואילו בעילה לא קאמר הרב דמצריך הרמב"ם ז"ל כדי שיגמר הקידושין אלא דבגדלותה תליא גמר מילתא ואמטו להכי הקשה המוהריק"ו וז"ל ואילו בהל' גרושין פי"א כ' וז"ל קטנה שלא מיאנה והגדילה ואע"פ שלא בעלה משנעשית בת י"ג שנה ויום אחד וכו' עד ולא בא עליה אחר שהגדילה שתהיה אשת איש גמורה וכמו שמסיים שקי' קטנה הם מד"ס כסוגיא דפ' יוצא דופן דלעיל ולעיל משמע איפכא כמו שכתבתי ע"כ דלפי מ"ש שם הרמב"ם ז"ל דבגדלותה לחודא הויא א"א גמורה אפילו בלא בעילה א"כ איך קאמר הכא ולא בא עליה אחר שהגדילה שתהיה א"א גמורה דמשמע הא לא בעל אף שגדלה לא מהני א"כ איך קאמר דבשלא בעל אחר שגדלה שקדושי' שבקטנות כשגדלה הם מד"ס כסוגיא דפ' יוצא דופן דלעיל ולעיל משמע איפכא כמו שכתבתי דהיינו שלעיל הביא הרב סוגיא דפיו"ד דמ"ו אמר רמי מנהרדעא הלכת' חיישינן שמא נשרו וה"מ דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא הרי לך בהדיא דלא חשיב ספיקא דאורייתא אלא היכא דבעל לאחר זמן אבל בעל מעיקרא דהיינו לפני זמן חשיב ליה ספיקא דרבנן ולא חיישינן שמא נשרו כדפירש"י שם ע"כ. א"כ מאי משוה הכ"מ ז"ל ס' מוהרד"ך בדע' הרמב"ם ז"ל עם מה שהבין המוהריק"ו כדעת הרמב"ם ופירוש קושית מוהריק"ו על הרמב"ם שבפי"א מה' גירושין ואם איתא הכי הול"ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה דלמוהריק"ו אין סוג הקושיא עד"ז אלא דאמאי אצטריך בעילה כל עיקר כיון דלדידיה תלוין בגדלותה שיחולו קידושי תורה כשתגדיל למפרע ובדוחק אפשר לפרש כוונת הכ"מ דה"ק ומ"ש דדוקא כשבעל אחר שהגדילה כ"כ ה"ה אבל מ"ש דטעמא משום דכשבעל חלה קידושין הראשונים אין דעת הרב כן שכ' בפי"א מה' גירושין דטעמא משום דאמרינן דבעל לשם קידושין ולישנא דרבינו שכ' שקידושין תלוין וכן הא דמדמה מקדש ח"ש וחב"ח למקד' קטנה משמע כדברי הרד"ך פי' דקידושין הראשונים בעצמם חלים בגדלותה וכן הבין דברי רבינו מוהרי"ק בשורש ל דבהא שוים הם בדעת הרמב"ם דקידושין הראשונים חלים עתה אלא דלמוהרד"ך היינו בבעילה דאחר גדלות ולמוהריק"ו בגדלות לחוד ולה"ה קשיא וכו' ומ"מ דעת הטור והמפרשים דבעל השתא לסם קידו' גמורים בלי סמך קידו' הראשונים פי' היפך דעת הרמב"ם בין להרד"ך ז"ל לפי' הרד"ך ז"ל בין לפי' מוהריק"ו וכבר כ' מוהרי"ק שדברי רבינו תמוהים דהיינו לפי דרכו כנז' ועתה מתמיה הכ"מ ז"ל אף לפי' הרד"ך בדעת הרמב"ם ז"ל וכ' ובאמת דברי רבינו בפי"א מהלכות גירושין נראין שהם כדברי הטור והמפרשים שבבעילה שבא עליה אחר שגדלה הוא קונה בלי סמך קידושין הראשונים שכת' הואיל והבעילה קונה מן התורה ואם איתא הכי הול"ל מאחר שבעל אחר שגדלה גמרו קידושין הראשונים ונעשו של תורה והיינו לפירוש הרד"ך ז"ל.
אלא דאעיקרא דמילתא קושית דמוהריק"ו והכ"מ ז"ל על הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפי"א מה' גירושין נ"ל לפקע"ד לפ' דה"ק קטנה שלא מיאנה והגדילה ואעפ"י שלא בעלה משנעשית בת י"ב שנה ויום א' הרי זו אינה ממאנת שהרי הגדילה דהכא איירי שהגדילה והביאה שערות כמ"ש ה"ה ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל על סוגיין דנידה בדמ"ו ע"א ד"ה אבל מעיקרו שכשלא בעל אחר שגדלה דהויא ספיקא דרבנן היינו דלא ידעינן אם הביאה שערות אמטו להכי הויא ספיקא דרבנן אבל אם הביאה שערות ונתגדלה אע"ג דאלו הקידושין בקטנותא היו מדרבנן מ"מ עתה שהגדילה דהוי ספיקא דאורייתא אי מקודשת מדאורייתא אף בלא בעילה או אינה מקודשת מדאורייתא עד דבעל א"כ מעתה צריכה גט מדברי סופרים ומשום דדילמא אתיא למאן הגדולה שנבעלה וכו' וכ"כ הגהות מימוניות שם ואמטו להכי כ' דצריכה גט מדברי סופרים וכמ"ש המוהריק"ו שמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה אישות והן תלוים וכו' עד שגדלה וגמרו קידושיה ונעשית א"א גמורה היינו מדאורייתא כר"ש או מספק דאורייתא כמ"ש הרי"ף בסוגיין דיבמות דק"ט מעתה נסתלקה קושית המוהריק"ו שהק' להרמב"ם ז"ל דאיך כ' דצריכה גט מדברי סופרים והוא הוכיח מדברי רש"י ז"ל דהיינו מדרבנן וכמ"ש קושיא ליתא והשתא ק"ט על ה"ה ז"ל שפי' בפי"א מה' גירושין ה"ד ובפ"ד מה' אישות ה"ח דאמרי' דבעל לשם קידושין דאם כדבריו ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל שאין קידושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין אמאי הכא בה' גירושין פסק דאע"ג דלא בעל צריכה גט מד"ס דהם כקידושי תורה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' אישות ה"ב והול"ל דמקודשת מדרבנן משום קידושי קטנות שתיקנו רבנן ליתומה קטנה כיון דלא בעל אשע"כ מוכרחים אנו לומר כמו שפי' הכ"מ בדעת ה"ה ז"ל דכונתו לומר דבעל לשם קידושין שיחולו קידושין הראשונים וכ"ז דאמרי' דהם קידושי' מד"ס ולא קידושי תורה או קידושין מדרבנן מספק הוא דוקא אחר שהגדילה ולא קודם לכן ולא לאחר שתגדיל ותיבעל שהרי לא בא עליה אחר שהגיע לשני נערות דהיינו מבת י"ב שנה ויום אחד פי' ובדקנו ולא מצאנו לה שערות עד דניחוש לה שמא הביאה שערות ותהיה ס' מקודשת דרבנן ולא בא עליה אחר שהגדילה כדי שתהיה א"א גמורה מדאורייתא ובין אם נאמר דקידושין הראשונים בגדלותה נגמרים כדעת המוהריק"ו ובין אם נאמר דבבעילה הם נגמרים כדעת המוהרד"ך ז"ל דהבעילה היא קידושי תורה והשתא היא א"א גמורה אליבא דכ"ע ולא מן הספק דאורייתא ונמצאת וכוק אלא מד"ס לפיכך וכו' ובהכי נסתלק הקושיא מעל הרמב"ם ז"ל בין לדעת מוהריק"ו בין לדעת הרד"ך ז"ל ומעתה הרמב"ם ז"ל גבי עיקר קדושיה בפ"ד מהלכו' אישות ה"ח כתב ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קדושין גמורים מה"ת אלא מד"ס והם תלוין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית א"א גמורה וא"צ לחזור ולקדשה אחר שגדלה ואע"ג דלפי מ"ש אינו אלא מן הספק דאורייתא דלא ידעי אי הלכתא כר"ש או כמסקנת הש"ס מ"מ לענין קידושין דידה מקודשת היא זו ואינה צריכה תו קידושין אחרים ומאי דנפקא מינה בזה דאמרי' דקדושיה קי' ספק מן התורה היינו דאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וזה כתבו הרמב"ם הכא בהל' גרושין דבעיא גט מן הספק ועיין בכ"מ שם הי"ו שכ' קרוב לזה וכ"ז הוא לדעת מוהריק"ו אבל לדעת מוהרד"ך שפי' אותה דהל' אישות בבעל אפי' התם היא מן הודאי דאורייתא והכא בהל' גרושין החמיר מן הספק דאורייתא ומשום חומרא דא"א ודו"ק.
אך אמנם הדבר הקשה על הרמב"ם ז"ל הוא זה דהנה לפי מ"ש הוא ז"ל בפ"א מהל' אישות ה"ב וז"ל בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מד"ס ע"כ וכ' אח"כ וכיון שנקנית האשה ונעשית מקודשת אע"פ שלא נכנסה ולא נבעלה הרי היא א"א והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת ב"ד ואם רצה לגרש גט הרי דהוא ז"ל שכינה לקדושי כסף שנקראין קידושין מד"ס אין חילוק מקידושי ביאה של תורה להצריכ' גט וכמ"ש ה"ה והכ"מ ז"ל שם יעו"ש א"כ מעתה איך כתב כאן הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' אישות ה"ח וז"ל כיצד מקודשת למיאון שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני ב' ולומר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט וכו' ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קדושיה קי' גמורים מה"ת אלא מד"ס והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית א"א גמורה וכו' ואם לא רצתה לישב צריכה למאן ותצא בלא גט ע"כ וא"כ השתא הכא דקיימינן בקודם שהגדילה וכמ"ש והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדל' וא"כ איך קאמר שאין קידושיה קדושי תורה אלא מד"ס הא אין קידו' לקטנה אלא מדרבנן כדאמרי' חרש משום דלא ינהגו בה מנהג הפקר וא"כ הול"ל שאין קידושיה קידושי תורה אלא מדרבנן ועוד דהשתא דקא קרי לאלו הקידושין מד"ס איך קאמר דיוצאת במיאון ותצא בלא גט הא בהדיא קאמר התם דקידושין מד"ס צריכה גט ומהתימה על מוהריק"ו ז"ל שהק' הך קושיא ראשונה עלה דההיא דהל' גרושין כמש"ל איך לא שת לבו גם לזו וכבר רציתי לומר דזו היא מה שהשיג עליו הראב"ד כאן וז"ל כיצד מתקדשת למיאון וכו' כתב הראב"ד ז"ל זה אינן אלא מדרבנן והיא אינה יכול למאן עכ"ל פי' זה אינו אלא מדרבנן והיכי קארי לקידושי קטנה קידו' דד"ס שהם כשל תורה והיא יכולה למאן פי' ואי דהוו קידושין או קידושין דד"ס שהם כשל תורה דהבא עליה אפילו קודם שיבעול בעלה הרי הוא במיתת ב"ד ואם רוצה להוציאה צריכה גט. מעתה היא אינה יכולה למאן דהיינו דיוצאה בלא גט לא צריכה גט אלא דה"ה והמגדול עוז ז"ל לא הבינו כן בכונת הראב"ד ז"ל יעו"ש ועיין לרש"י ז"ל בסוגיין דנדה עד"מ ע"א ד"ה אבל מעיקרא ורש"י ז"ל בסוגיא דקמא דט"ל ע"א ד"ה קטנה וצ"ע.
איך שיהיה הנה הרמב"ם ז"ל פסק בפי"א מהל' גרושין ה"ד וז"ל עד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה עד שתהיה שתהיה נערה וכו' בד"א כשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת י"ב שנה ויום א' אבל אם הגיע לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שביארנו הרי זו ממאנת ואינה צריכ' בדיקה למיאון שחזקה שהביא סימנים ומוהרד"ך ז"ל בבית כ"ד א"ז כ' דכונת הרמב"ם ז"ל כאן הוא כמו שגילה כוונתו בפ"ד מהלכות אישות וז"ל אבל גדול שקידש את הקטנה וכו' עד ולמה קטנה יוצאה בלא גט מפני שקידושיה אינם קידושין מן התורה אלא קידושי קטנה הם מד"ס והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית א"א וא"צ לקדשה קידושין אחרים דהיינו שבא עליה שלא נעשית א"א וא"צ לקדשה קידושין אחרים. דכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע"פ שלא היו לשם עדים הרי גמרה בלבה שהי' רוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף וכ"כ ר"י ז"ל בה"ק וז"ל המקדש את הקטנה אינם קידושין אבל אחר שהגדילה חלין הקי' ואינה צריכה קידושין אחרים ע"כ וכן משמע דס"ל להרמב"ם ז"ל במקדש על תנאי שכ' וז"ל המקדש על תנאי וחזר ואמר אחר כמה ימים אפילו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם יכו' עד לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם ובעל סתם ה"ז צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי ש"מ בטל התנאי כשכנס או כשבעל ע"כ נראה דס"ל דאי בעל אפילו בינו לבינה מקודשת וחלו הקידושין של כסף מכל הא דלעיל נרא' דדוקא בקטנה לא בעינן עדים בשעת הבעילה והט' משום דחלו קי' כסף אבל שאר המקדשים בבעילה פשיטא דאי ליכא עדים שיהיו שניה' כאחד אינה מקודשת וא"כ בנד"ד מאחר שלא היו עדים בשעה שנתייחד עמה לבא עליה פשיטא דאין לחוש לבעילתו עכ"ל הרי בהדיא שחילק הרד"ך ז"ל דאי אמרינן דבבעל חלו קידו' הראשונים אינה צריכה תו קידושין אחרים אלא בבעילה נגמרים קידושי כסף הראשונים ונעשו קידושי תורה וא"צ אפי' בעילה אבל בדליכא כסף בתחילה ובא לבעול לשם קידושין צריך עידי ביאה וה"ה ז"ל בפ"ז מהלכות אישות הכ"ג כתב קרוב לזה וז"ל והטעם לשני חילוקים הראשונים היא מפני שבמקדש על תנאי כל שנתבטל התנאי א"צ קידושין אחרים וכו' וכן א"צ עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן חלין ממילא אבל במקד' פחות משוה פרוטה או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידו' אחרים ולפיכך צריכה ביאה בעדים והטעם שהמקדש על תנאי שהגט הוא מספק לפי שאפילו בעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והיה סבור שנתקיים התנאי ולא היתה ביאתו בזנות אבל כאן אם על קידושין הראשונים היה סומך היתה בעילתו בעילת זנות בודאי וכו' הרי לך בהדיא דבמקדש במלוה ובפחות משוה פרוטה אי היה בועל על דעת קידושין הראשונים בעילתו בעילת זנות וצריכה קידושין אחרים ואי היה מקדשה בבעילה היה צריך לעידי ביאה וא"כ ה"נ בנד"ד דליכא למימר סתם גניבה יאוש בעלים היא אפי' למ"ד כן משום דהוי יאוש שלא מדעת וכמש"ל וא"כ צריכים אנו לידע שנתיאשו הבעלים וכל דלא שמענו שנתיאשו הבעלי' דמן הדין צריכה להחזירה בעינה הו"ל כאילו לא נתן בידה מאומה ודומה למקדש במלוה ובפחות משוה פרוטה א"כ כל בעילות שבעל עד השתא בעילות זנות היו שהרי לא היה יודע שאין קידושי גניבה כלום דיודע דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וגמר ובעל לשם קידושין וממילא צריכה קידושין אחרים ואם בבעילה בא לקדשה צריכים אנו להזהירו דליהוו בעדים וכמ"ש המוהרד"ך ז"ל:
וחזה הוית להגאון שמשון בר' אברהם ז"ל הוב"ד בספר פאר הדור להרמב"ם ז"ל בתשו' דשייכי להל' אישות סימן י"ט שנסתפק בנדון קרוב לנדו"ד וז"ל וששאלתם אדם הנשוי אשה ויש לו בנים ממנה ונמצאו הקידושין שלא היו בה שוה פרוטה מה קפידא יש בדבר הבנים ראויים להיות כהנים גדולים אם היא אשת כהן דאפילו מביאה של זנות הם ראויים להיות כהני' גדולים כדמוכח בפ' על האנוסה וכו' ואפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנייה שלא לשם אישות עשאה זונה הכא לשם אישות הוא ועוד האמר בפ' הבא על יבמתו דאין הלכה כר"א ומיהו צריך לחזור ולקדשה ואפילו למ"ד בפרק המדיר קדשה בפחות משוה פרוטה אם בעל קנה האמר התם משום דאד' יודע דאין קידושין בפחות משו"פ ובעל לשם קידושין אבל הכא היה סבור שיש בהם שו"פ ואפילו בא עליה אחר שנתברר דליכ' שו"פ אי ליכא עידי יחוד הו"ל כמקדש בלא עדים ואין חוששי' לקדושיו ואפילו שניהם מודים כדאמר בפרק האומר בקידושין וכו' ואי לא בעל אחר ששיערו שאין כאן שו"פ אין מברכין ברכת אירוסין ונישואין שלא תהא ברכה לבטלה וכו' ואע"ג דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה חומרא בעלמא הוא דלא גזור אלא היכא דבעי ברכה ולא במקום שאין מברכים מספק וכו' עכ"ל יע"ש. ובסימן ח"י הקודם ועיין בתשוב' מוהר"י וייל ז"ל סי' ו' שהביא דברי הגאון הנז' והסכים עמו יע"ש נשמענה מן הדא תשו' דעד שנתברר שהיה פחות משו"פ בנים אשר נולדו להם כשרים ואפילו לעלות לכהונה גדולה משום דלשם אישות בעל והצריכה קידושין אחרים ואי קידש בביאה צריכה עידי ביאה וכאמור ואי דלא בעל לא דרצה לקדש' בקי' אחרים א"צ ברכה משו' דלא נתקנ' על הספק.
ברם שו"ר להר"מ מינץ ז"ל בסימן מ"ט שהביא דברי הגאון הנ"ל ודרך אגב חזיתיה שתמה על הרב הנז' זו למ"ש בסי' ח"י וז"ל אע"ג דבתשו' רשב"א אשר לפני זו משמע דבעל מועיל וז"ל ועוד אפילו את"ל דקידושי טעות הוו כיון דבעל אחרי כן קנה ותו לא בעי ברכה דסגי בברכה ראשונה אע"ג דקידושין ונשואין טעותא הוי עכ"ל יע"ש מה שתי' ולפקע"ד נ"ל דכונת הרשב"א הנז' בתשו' ח"י כך היא דקידושין הראשונים אין להם רינון כלל דמסתמ' במתנה נתנ' לה הטבע' שמעון לראובן ועוד דהרי הודה ואפילו את"ל דלא הודה הו"ל קלא דבתר נישואין וע"ז חזר וכתב ואפילו את"ל דקידושין הראשונים קידושי טעו' נינהו ולא הוו קידושין כלל דמסתמא כשבא שמעון ונתן הטבעת לראובן ודאי הבין ראובן דבתורת שאלה נתנו לה ולמפרע כשקיד' בזאת הטבעת הו"ל קידושי טעות וכו' וטעמא דקאמרי' התם דאם בעלה קנו היינו משים דאדם יודע שאין קידושי טעות כלים וגמר ובעל לשם קידושין ה"נ וכו' ואמ"ה לא מצריכינן לקידושין אחרים וגם עתה שקידש פעם שנית לא מצריכינן לגרשה בעבור הברכ' דכיון דבעל אח"כ אחר קידושין הראשונים קנה א"כ אין אנחנו צריכים לקידושי אחרים ובחנם טרח לקדש פעם אחרת ואין אנחנו צריכים ברכה אחריתי משום דכבר בירך בשעת קידושין הראשונים דהרי אמרי' התם קידשה בטעות ובפחות משו"פ וכו אינה מקודשת ואם בעלו קנו ואו ברכ' לא קאמר דצריכה פעם אחרת וה"נ אין אנו צריכים לקידושין אחרים ולא לברכה אחרת דהא איהו ידע בנפשיה דאין לו טבעת אצל שמעון וכשהלך חתנו להביא לו טבעת ובא שמעון ואמר לו ראה כאן טבעת מדברים אלו מוכח דבתור' כאלה נתנו לו וראובן המקבל שמע אלו הדברים משמעון א"כ כגו"ד דידעי ראובן דטבעת זו אינה שלו וגם יש לחוש שלא נתנו לו במתנה גמורה ודאי דגמר ובעל לשם קדושין וא"צ עידי יחוד דהא ביאה ראשונה בשעת חיבה היתה והיינו ממש כתשובה שאחריה ודוק. ואיך שיהיה המוהר"מ מינץ ז"ל העלה שם להלכה דכיון דהוי מחלוקת הפוס' בנדון דידיה במקדש במשכון דצריך קידושין אחרים אף דבנדונו הוא דבעל אבל ברכה אינה צריכה יע"ש ושם בפי' הנז' חכם אחד חלק עליו והחמיר דאף ברכה נמי צריך משום לטותא דרב ואף דהגאון הנז' הכריח בסוף התשו' דלטותא ליכא הא מיהא כ' דפריצותא איכא יע"ש ועיין בכנה"ג אה"ע סי' כ"ח הגה"ט אות ס"ג שדחה דברי החכם הנז' והסכים דכיון דכל מה שצריך לחזור ולקדש הוא לצאת ידי החולקים א"צ ברכה והביא הדבר ממוהרי"ו סימן ז' והמוהראד"ב סימן ס' וכתב עוד וכ"ש כשבעל שמבואר בהגהות מרדכי והרדב"ז ח"א סי' קפ"ז שא"צ לברך יע"ש ועעי' לשם בהגב"י אות כ"ט יע"ש וא"כ ה"נ בנדו"ד דליכא שום ספיקא אלא הדבר מוסכם דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכל דליכא יאוש אפילו ספיקא דרבנן ליכא והו"ל כמקדש בדבר שאינו שלו דקי"ל דאינה מקודשת דפשיטא דצריכה קידושין אחרים ולא סגי שיקדש בביאה כיון דקידושין הראשונים לאו כלום נינהו איכא לטותא דרב או לפחות פריצותא ואע"ג דהכא בנדו"ד ג"כ בעל אפי"ה הייתי רוצה לומר דצריכה ג"כ ברכה כיון דליכ' הכא ספק ברכה כלל וכ"ש לדעת החכם הנז' דכל מה שיש בידינו לתקן דודאי הטוב טוב שיצא י"ח כולם ויקדשה בברכה בעשרה וגם הייתי רוצה לומר דהכא בנד"ד כיון דבגניבה קיימינן דהו"ל דבר שאינו שלו ופסקו כל הפוס' בדבר שאינו שלו דאינה מקו' א"כ גם מדינא צריכה לקדשה בברכה ולא כדי לצאת י"ח דוקא דהא קי"ל גבי הגוזל לולב דאפי' שיפה ללולב דקניא בשינוי מעשה אפ"ה פסק מרן בש"ע א"ח סי' דלא יברך עליו ואפילו להי"מ שאו' שכ' דלאחרים כשר כבר כ' דהיינו דווקא לשאר ימי החג אבל ביו"ט הראשון דבעינן לכם לא מהני אפילו לאחרים א"כ ה"נ דבעינן דיקדש בדבר שהוא שלו כל דמקדש בגניב' אפי' אחר בנ"ד הויא ברכה לבטלה וליכא הכא אפי' צורת' דקידו' קמאי כמ"ש הגאון הנז' וא"כ צריכה עתה ברכה בעשרה אלא דשו"ר דהא ליתא דאמאי דאמרינן דהמקדש בדבר שאינה שלו דאינה מקודשת אינו לא מכח הסברא ולא מדאורייתא דמדאורי' ליכא גילוי גבי קידושין דבעינן לכם כמו גבי לולב וכמ"ש הט"ז בחא"ח סי' י"ד ס"ה ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד שהמקדש הוא אחר לא הוי ברכה לבטלה כמו גבי אחר דלולב בשאר ימי החג דלא הוי ברכה לבטלה וא"כ איכא ברכה פורתא דקידושין קמאי אלא דכדי לצאת י"ח כולם היה צריך לקדשה פעם אחרת בברכה וברכת חתנים היא בעשרה וכדכתיבנא.
האמנם כד דייקינן שפיר בנד"ד נ"ל דאין אנחנו צריכים לכל זה דהא הכא איכא שינוי השם דמעיקרא נזמים והשתא עשה האב מעש' והתיכם ועשה מהם טבעת דהיינו ששינה את שמו ובכג"ד הסכמת כל הפוס' היא דקנה מן התורה וכחו שכן פסקו הרמ"ה והר"מ הוב"ד בשי' הר"ב דקמא עדצ"ו והמוהרש"ל בפ"ו דקמא סימן ה"ו והרמב"ם ז"ל פ"א מה' גניבה הי"ב ופ"ב מהל' גזילה ה"א והרי"ף והראש עדס"ה וכו' והטוח"מ סימן שנ"ג וש"ס ס"ג וז"ל נשתנית הגניבה אע"פ שלא נתיאשו הבעלים א"צ להחזיר אלא דמיה כמו שהיתה שוה בשע' הגזילה והוא שלא יהא שינוי החוזר לברייתו אבל שינוי החוזר לברייתו אינו קונה כיצד וכו' גזל כסף ועשה מטבע לא קנה מטבע וכו' קנה וכו' ע"כ וכ"כ מר"ן הב"י בש"ע סי' ששנ"ג וש"ס ס"ו וז"ל אבל הגוזל עצים וכו' או מעות והתיכן ה"ז שינוי בידו שאם יעשה מעות אחרות פנים חדשות הן וכן כל כיוצא בזה ע"כ וה"נ דכוותא בנ"ד שהתיך האב הנזמים ועשאן טבעת דאף אם יתיך הטבעת ויחזור ויעשנו נזמים פנים חדשות באו לכאן ושפיר קנה גוף הנזמים לענין שא"צ להחזיר הנזמים אלא מעות אחרים הוא דחייב האב ודין זה דין תורה הוא כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' גזילה ה"ב ובסוגיות הגמרא וקדושי הבן קידו' גמורים נינהו כדין כל קידושי כסף והברכה ראויה למי שאמרן.
והאמת אגיד דגם האב אפילו דמים אינו חייב להחזיר דהנה פסקו הרמב"ם ז"ל פא מהל' גזילה ה"ו ורפ"א דה' גניבה והטור ח"מ סי' ש"ס ומר"ן הב"י סי' ש"ס ס"ב דהגוזל פחות משוה פרוטה אע"פ שעבר אינו בתורת השבה לא דאיסורא איכא מידי דהוה אחצי שיעור שאסור מה"ת וא"כ ה"נ בנ"ד כיון דהאי גניבה היא מכוללות העיר רבתי עם ופשיטא דאינו נוגע לכל א' וא' והו"ל גונב פחות מש"פ דאין בו השבה אלא איסור בלבד כמו חצי שיעור דהתורה אזהריה גם עליו וכ"כ הסמ"ע לשם ס"ז ודמי ממ"ש למה שפסקו הטוח"מ ומר"ן הב"י בסי' רס"ב ס"ב גבי מוצא אבידה דאפילו ששוה הרבה אם היא של שותפין הרבה שאין מגיע לכל א' ש"פ אינו חייב להחזירו ע"ש.
וחזות קשה הוגד לי במאי דחזיתיה להרב משכנות הרועים ז"ל באות ג' סי' ל"ב שנסתפק במי שגנב מתוך כיס שני שותפים פרוטה א' דלגבי דידיה הגנב בר החזרה הוא אבל לגבי כל חד וחד מהשותפים לאו בר החזרה הוא דכל חד וחד אנן סהדי דאי ידע מחיל ובפ"ק דקידושין ד"ז בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן והאיכא ממון או"ד בתר דידהו אזלינן והא ליכא תיקו וכו' אמור מעתה בנ"ד אי בתר מקבל דהוא הגונב אזלינן לגמרי הא גנב פרוטה וחייב להחזיר ואי נמי וכו' דבתר נותן אזלינן הא בנ"ד נמי דמכיס השותפין גנב דהו"ל הנותן אחד ואי בתר דידהו דשותפין אזלינן הא ליכא שו"פ לכל חד מנייהו ולאו בעל החזרה הוא וכיון דלא איפשיטא נהי דלענין קידושין עבדינן בה לחומרא וכו' לענין ממון עבדינן חומרא לתובע וקולא לנתבע ואינו חייב להחזיר וכו' ושוב מייתי הרז"ל ההיא דפ' אלו מציאות דכ"ו ע"ב דבמצא אבידה של שני שותפין דאינו חייב להחזיר היכא דאינו נוגע לכל א' שו"פ ופשיט לה מפשט דכל דליכא שו"פ לכל חד וחד לאו בתור' השבה הוא ושוב חזר וכ' איברא דיש לבעל דין לחלוק דשאני אביד' דלאו באיסורא אתא לידיה אבל בגנב דבאיסורא אתא לידיה דבשעה שגנב מהכיס עבד איסורא וכו' איכא למימר דחייב להשיב ובפ' השואל דצ"ו בעי רב"ח שאל ב' פרות לעשות בהן פרוטה מהו מי אמרינן זיל בתר שול ומשאיל ואיכא או"ד זיל בתר פרות וכל חדא ליכא ממונא וכו' העולה מהמקובץ דמידי ספיקא לא נפקא ואם נפשך לחלק בין דאתא לידיה בהתירא לדאתא לידי' באיסורא א"כ צרי' להשיב הגזל' אלא שלא מצאתי כעת סמך הראוי לסמו' עליו בחילו' זה עכ"ל. ועיין לה' משה ידבר ז"ל בה' גזילה סי"א שנסתפק בכעין מה שנסתפק הרז"ל ופשט לה דאינו חייב להחזיר יע"ש.
ולפקד נ"ל דפשוט הוא ממאי דאמרינן בב"ק דק"ה ע"א אמר רבא גזל שלש אגודות בשלשה פרוטות והוזלו ועמדו על שתים אם החזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחר' וכו' בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן מהו מי אמרינן השתא ליכא גזילה או"ד הא לא הדר ופשיט לה ה"ק אע"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ופי' התוס' ד"ה מצות השבה וכו' אלא דלא מעכב מצות השבה וכו' ע"כ וק"ל דמאי שנא דגבי גזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים דחייב להחזיר לו האחרת הא סו"סו כיון דהשתא לא שוה פרוטה נימא אע"פ שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ואמאי קאמר דחייב להחזיר וי"ל דשאני התם כיון דמעיקרא כי גזליה היתה שו"פ זאת הכריכה בעצמה אע"ג דהשתא הוזלה מ"מ הא חסריה איהו שו"פ שעה שגזלו ונתחייב בהשבה וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה חייב להחזיר לו יעו"ש ושפיר קרינן בה גזילה יש כאן השבה יש כאן אבל הכא גבי גזל ב' אגודות בפרוטה דמשעה שגזלה וגם עתה אינה שו"פ אהכי אמרי' דפטור מלהשיב דמעולם לא נתחייב בזאת הכריכ' לבדה בהשב' וכ"כ בשי"מ דקמא עדק"ה ד"ה אע"פ יע"ש הרי לך בהדיא דהכא מספקינן דאי בתר השתא אזלינן והא לא גזליה שו"פ דהא החזירה האחת ופטור מלהחזיר ואי בתר שעת גניבה אזלינן והא גזליה שו"פ א"כ מצות השבה יש כאן דנתחייב להחזיר משעה שגזלה ופשיט לה דכיון דגזילה אין כאן פי' דבזאת הכריכה אין בה שם גזילה ואפילו מעיקרא מכיון דלא היתה שו"פ מצות השבה נמי אין כאן בזאת הכריכה דלא ניתן מצות השבה אלא היכא דאיכא גזילה דהיינו שו"פ אבל פחות משו"פ דניתן למחילה לא ניתן בו דין השבה וכן גבי גזל ג' אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו בשתים והשיב השתים בזאת הנשארה נמי איכ"ל הכי בתר השתא אזלינן והא ליכא שו"פ דהרי לא נהנה הגזלן בש"פ ולא חיסר שפה כי האידנא מהנגזל שו"פ או"ד בתר מעיקרא אזלין והא חיסר להנגזל בזאת הכריכה שו"פ והוא גם הוא כי גזל שו"פ גזל והא איכא מצות השבה ואפ"ה פשיטא לרב' דחייב ועיקר טעמא דהכל הולך אחר הנגזל דאי חסריה ממונ' דהיינו שו"פ ונתחייב בהשבה מחייב לאהדורה ואע"ג דהשת' אינה שו"פ. ואי לא חסריה ממונא דהיינו שו"פ משום דהרי החזיר לו האחת אע"ג דבשעה שגזליה שו"פ גזליה כיון דהא מיהא השתא וגם מעיקרא בזאת הכריכה לא היתה ש"פ וכמו שכ"כ רש"י בסנהדרין דנ"ו פ"א ד"ה צפרא בשעתא מי לית ליה יע"ש ואפילו לדעת הרמ"ה ז"ל שהביאו הרא"ש ז"ל דס"ל דכופין אותו לקיים מצות השב' היינו משום דמעיקרק חל עלי' מצות השב' בב' הכריכו' והוא רוצ' לבטל מצות השבה בידים במה שמחזיר האחת וא"כ ה"נ בנדון הרז"ל גבי גונב מכים של שני שותפין דאע"ג דאיכא לספוקי אי בתר גזלן אזלינן והא גזל שו"פ וא"נ בתר כיס אזלינן דהוא הנותן הא איכא שו"פ וחייב להחזיר ואי בתר גזלן אזלינן והא ליכא שו"פ לכל אחד ואחד דכשיטא דאית למיזל בתר גזלנין והכל תלוי בהם וכיון דלגזלנין לכל חד ליכא שו"פ דלאו בר השב' הוא פשיטא דאינו חייב להחזיר וכמ"ש רש"י ז"ל כנז' וכמו שכן פסק הרמב"ם ז"ל והטוש"ע ושפיר איכא לדמויי לאבידה גבי מוצא אבידה מהשותפין דהיכא דאינו נוגע לכל אחד שו"פ דפטו' מלהשיב דהתם נמי בהשבה תליא מילתא וכל פחות משו"פ דניתן למחילה פטור מלהשיב ואני עני לא ראיתי כל עיקר סמך לבעל דין שיוכל לחלק דבאבידה בהתירא אתא לידיה אשר לא כן בגזילה דבאיסורא אתא לידיה בפרט זה כו"ע דהן אמת דבב"ק דס"ו ע"א חילק הש"ס כן גבי יאוש היינו משום שנתחייב כבר בהשבה דנפטריה משום דנלמוד מאבידה לא אמרינן משום דבאבידה בהתירא אתא לידיה אשר לא כן בגניבה אבל הכא בנדון זה כל אפיא שוין דבין בגזל בין בגניבה בין באבידה לא חייבה התורה להשיב אלא דוקא גבי פרוטה דלא ניתן למחילה אבל בפחות מש"פ דלא ניתן להישבון דלמחילה ניתנה ואינו עובר בלאו דלא תגזול כדי שינתק הלאו להשיב וכן גבי לא תוכל להתעלם השב תשיב כמ"ש רש"י כנז"ל א"כ פשיטא דאין מקום לחלק וכ"ש דאעיקרא דמילתא מה שהניח הרז"ל הנחה דנחשביה לכיס במה בפני עצמה עד שנדמה לה לההיא דשתי בנותיך וכו' ותיפול לבית הספק כמו ההי' דשתי בנותיך הא ליתא ודאי דהכיס דבעלי' נינהו דאטו מי שגנב הכיס עם המעות ויש לכיס שיווי שו"פ מי לא מיחייב לאהדורה ואפילו את"ל דלכל הפחות נחשביה לכיס דשליחותייהו דבעלים קעבדי ומדין שליחות איתרבאי סו"ס למ"ד התם דאי הוו המעות דבנים ליכא ספיקא ה"ה נמי הכא ואפי' למ"ד התם דאפי"ה איכא לספוקי לפי מ"ש הכא ליכא לספוקי ועיין להמח"א בה' גזילה סי' א' יע"ש.
וא"כ ה"נ בנ"ד דכל העם הנמצא בה בשעת גניבה אחי ושותפי נינהו ועומדים לירש כל מה שיפול לחלק הנוגע לכוללות כפי התקנה הקדומה פה העירה ואינו חייב לשלם דמי שיווי הנזמים ואין עליו הא איסורא בעלמא ולה"ה והסמ"ע דינו כדין חצי שיעור ולהרמב"ם ז"ל עובר על לאו דלא תגזול ועיין להכנה"ג ח"מ סי' שנ"ט בהגה"ט או' א' ועיין להר' קהלת יעקב אלגאזי ז"ל בתוספת דרבנן או' ח' סי' קל"ז דל"ט ולאפס פנאי לא עמדתי ע"ז אי מאי דעובר הוא מדין חצי שיעור או אלאו דלא תגזול דלא נפקא לן מידי לענין דינא ברם אם האב רוצה לצאת ידי שמים ולינצל אפי' מאיסורא ולהשיב דמי הגניב' תעב"ט.
הכלל העולה מכל האמור הוא דקידושי חנוך הם קידושין מן התורה שרירין וקיימים כדת משה וישראל דא"צ תו לקידו' אחרים ולא ברכות בעשרה כלל ועיקר והבן אשר נולד פד שנתודע לו ראוי לעלות לכהונה גדולה אם היה כהן וראובן אביו אינו חייב מן הדין להחזיר דמי הנזמים להכולל. והנ"ל כתבתי בכח ואל הצעיר משה עזריאל ס"ט: