כפי אהרן חלק א· רבי אהרן בן עזריאל
אבן העזר · סימן ב
בש"ע סי' ד' ס"א הבא על א' מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה ע"כ זה כדעת הרמב"ם ז"ל אבל הרמב"ן הב"ד ה"ה סובר דמן התו' ליכא מלקות אלא או בהעראה או בגמר ביאה אבל מלקות זה הוא מדרבנן. ולענ"ד קל"ט לדעת הרמב"ן ז"ל ממאי דאמרי' בפ' הנחנקין דף פ"ו גבי זקן ממרא ת"ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיור' לאחרים ויעשו כהוראתו ופריך הש"ס בשלמא הורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא הוא לא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוא והשתא בר קטלא הוא התינח היכי דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא והשתא בר קטלא אלא היכי דאורי בחייבי מיתות ב"ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא ופריק מעיקרא לא בעי התראה השתא בפי התראה ע"כ. וק"ק לענ"ד בפירכת הש"ס התינח וגו' אמאי לא פריך יותר בחזקה דהא איכא כמה מחייבי מיתות ב"ד שהם בסקילה או בשריפה כגון נערה המאורסה בסקילה ובתו ובת בתו ודומיהם שהם בשריפה והשתא אי ז"מ הורה שבתו מותרת לו או שאין זו נערה המאורסה כי הקי' לא הועילו וכשתאמר עשה כהוראתו נמצא בא על בתו או על נערה המאורס' וקאמר דחייב מיתה על המראתו על ב"ד דהיינו חנק ואמאי הרי זה במעשה שעשה נתחייב ב' מיתות דהיינו חנק על המראתו וסקי' או שריפה על העבירה גופה וקייל"ן מי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בחמורה ואיך אתה אומר יתחייב חנק מדין ז"מ ואמאי פריך ליה מעיקרא נמי בר קטלה הוא כאילו מודה לו שמיתתו בחנק אלא דאין זה חידוש דמעיקרא נמי הוה חייב מיתה עדיפא מינה הי"ל להקשות בחוזק דאיך אתה אומר עשה כהוראתו חייב חנק בשלמא היכא דאורי בא"א דמעיקרא חנק והשתא חנק שפיר אבל אורי בנערה המאורסה או בבתו סקי' או שריפה חייב ואפ"ל דקי"ל לתלמודא דהא ברייתא ר"י היא דאמר בפ' הנשרפין ד' פ"א דמי שנתחייב ב' מיתות ב"ד נידון בזיקה ראשונה שבאת עליו ומפרש בגימר' כיצד חמותו ונעשית א"א נידון בחמותו א"א ונעשית חמותו נידון בא"א פרש"י דהי"ט משום דאין איסור חל על איסו' והשתא הכא שפיר מצינא למימר דמשו"ה לא פריך סקי' או שריפה חייב דבאמת אינו חייב לא חנק לפי שהיא זיקה ראשונה שבאת עליו דהנה כ' הרמ' פכ"א מא"ב כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מן התורה וכ' הרב כ"מ דמ"ש ביבמות מכאן ואילך זו נשיקה הוא לפוטרו ממיתה ואמנם חייב מלקות מן התו' ע"ש והשתא זה שחלק על ב"ד ואמר שזו אינה ערוה ובא עליה מכי נשק עטרה ונהנה בקירוב בשר הרי עשה כהוראתו חלק על ב"ד בדבר שחייבים עליו מלקות מן התו' וכבר נעשה ז"מ כיון שסוף מחלוקתם מביא לידי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכמו שמבוא' מהסוגייא ומדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ חייב חנק על המראתו בב"ד ולא יתחייב סקי' או שריפה אלא עד שיערה כמבואר בדברי הרמב"ם פ"א מה' א"ב וא"כ נמצא זיקה ראשונה שבאה עליו היא חנק באיסור ההמראה ותו לא חייל עליה איסו' סקי' או שריפה דאין איסור חע"א ואמטו"ל לא פריך תלמודא סקי' או שריפה חייב דודאי אינו חייב אלא חנק דהיא זיקה ראשו' לא פריך ליה דמאי חי' מעיקרא בר קטלה והשתא נמי בר קטלה ואם כנים אנחנו בזה יש לתמוה טובא על רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שחלק על הרמ' בדין זה כמו שכ' שם הר' כ"מ וסובר דליכא מלקות מן התו' לא בהעראה או בגמר ביאה אבל בנשיקה וקירוב בשר ליכא מלקות מן התו' אלא מדרבנן והך דרשא דספרי דאל תטמאו בכל אלה אינה אלא אסמכתא בעלמא וגם הרמב"ן ז"ל עצמו חולק על הרמב"ם בדין זה ח"מ שכ' כאן בה' ממרים וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כגון שהתיר החמץ ביום י"ד בניסן בשפה ו' וגו' ה"ז חייב מיתה והרמב"ן חלק עליו בזה וכ' דבשל דבריהם אינו נעשה ז ח הב"ד הר' משל"מ ז"ל והשתא בשלמא לדעת הרמב"ם א"ש סוגייא זו מב' צדדין דלא פריך הא סקי' או שריפה חייב כמ"ש דקי"ל לתלמו' דהך ברייתא ר"י היא ונידון בזיקה ראשו' שבאת עליו ומכי יקרב בשר התחיל לבא לו איסור מיתת החנק מחמת ההמראה ותו לא חייל עליה איסו' סקי' או שרי' וזה א"ש בין אם נאמר דבקירוב בשר איכא מלקות דאורייתא בין אם תאמר שהוא מדרבנן הרי גם אם חלק עליהם בדרבנן איכא חיוב מיתת חנק דהמראה אך לדעת הרמב"ן דס"ל דאיסור קרוב בשר הוא דרבנן ומדאורייתא אינו חייב אלא עד שיערה וא"כ אזי יבואו לו הב' מיתות בב"א חנק על המראתו וסקי' או שרי' על גוף העבירה ובכי הא דתרוויהו בהדי הדדי קאתו אפי' ר"י מודה דנידון בחמורה וא"כ הדרא קו' לדוכתא הא סקי' או שרי' חייב ואיך אתה אומר פשה כהוראתו נידון בחנק וא"ל כיון דהא מיהא פשה כהוראתו בקירוב בשר כבר בא לו זיקת חנק כנז"ל דלדעתו ז"ל קירוב בשר הוא דרבנן ולדעתו ז"ל בדרבנן אינו נפשה ז"מ וצ"ע.
הלכות עיגונא