אור ברסלב
כנסת ישראל פרק ל' - לענווים יתן חן

כנסת ישראל

פרק ל' - לענווים יתן חן

פרק כ''ט - מדבר שקר תרחק

כל מי שיש לו ענווה ושיפלות, הקדוש-ברוך-הוא מגדלו, ומנחילו חיי עולם הבא, שאין לך מידה טובה כענווה. (אותיות דרבי עקיבא)

אין שבח כשבח הענווה

''והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה'' (במדבר י''ב, ג'). משה רבנו האדם הגדול בענקים, מנהיג עם ישראל, שליח ה' לעשר המכות במצרים, לקריעת ים סוף ומתן תורה, מנהיג ישראל במדבר 40 שנה - המלוות בשרשרת נסים גלויים: באר, מן, ענני כבוד ועוד ועוד, לוחם מלחמות ישראל בניצחון סיחון ועוג, איש שהיה בשמים 40 יום ללא אוכל ושתיה, כל כך הרבה מעלות ושבחים יש לשבחו, אולם כשבאה התורה לשבחו ולפארו, לא הוזכר שום שבח עליו, מלבד זה - ''והאיש משה ענו מאוד'', הצטיינות במידת הענווה. וענותנותו היתה יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, למרות היותו מורם מכל העם ולא היה שני לו, הרי שגם לא היה שני לו בענווה. ופירש רש''י ענו - שפל וסבלן. אם כן, על אחת כמה וכמה ללמוד להתנהג בדרך הענווה שפרושה שיפלות וסבלנות עם כל אחד ואחד.

ספורי ענווה - דוגמאות ענוה מגדולי ישראל (מספר ''מורשת אבות''):

א - ''והאיש משה ענו'' \ סיפור

בהיותו מהלך פעם ברחוב, שמע רבי משה פיינשטיין קול קורא: ''משה משה! '' בהביטו סביב, ראה כי זהו קולו של מכר, אשר ישב ליד הגה מכוניתו. מבלי להניד עפעף, נגש רבי משה אל המכונית.

האיש הבין שרבי משה חשב שהקריאה היתה מכוונת אליו והסמיק מרב מבוכה. הוא אמר: ''תוך כדי נהיגה הבחנתי בבני משה, פה ברחוב, לא הייתי מעלה בדעתי לקרוא לראש-הישיבה בצורה כה פשוטה. נוסף לכך, לו הייתי מבקש לדבר עם ראש הישיבה, הייתי יוצא ממכוניתי ונגש אליו. לא הייתי מהין לבקש מראש-הישיבה כי יסור אלי... ''

רבי משה הבטיחו נאמנה כי אין לו סיבה לדאגה: ''זה שנים רבות שאיני מייחס כל משמעות לדברים הללו... ''. (ספר ''רבי משה פיינשטיין'')

ב - צנוע בתורתו \ סיפור

על ענותנותו של רבי יצחק בלאזר מספר בהקדמה לספרו ''כוכבי אור'': י''ג שנה היו חדושיו גנוזים והוא לא הדפיס אותם, רק לאחר שעברו שנים ולא היה לו זרע של קיימא, הוא הוציאם לאור, למען הקים לו שם. וכן הם דבריו בהקדמתו:

''עיקר כוונתי, טעמי ונמוקי, יודע כל שער עמי כי מטרתי היא לשום לי שם ושארית, להיות מזכרת לדורות, כי בן ובת אשר היו לי זה רבות בשנים, בעוונותי לא פרחו הנצנים, ואף כי לא אמר נואש חלילה, כי אם כל מה שעבר, היפלא מה' דבר, בכל זאת בין כה מצאתי לנכון לשום לי ספר לזכרון עד אסירי התקוה ישובו לבצרון וכו' ''.

מני אז הוא לא פירסם יותר את חדושיו, מלבד את הספר ''אור ישראל'' הכולל את מכתביו ושיטתו של רבי ישראל סלנטר.

ג - נתגלתה גדלותו מתוך ענותנותו \ סיפור

באסיפת רבנים שהתקימה בפטרבורג בהשתתפות גדולי הדור, השתתף גם הגאון רבי יוסף דב, רבה של בריסק. הגאון הנזכר לעיל הקשה קושיה חריפה בשם בנו רבי חיים והתפתח ויכוח סוער בין הרבנים שנוכחו במקום. לאחר מכן תירץ הגאון הנזכר לעיל תרוץ אחד שלו ותרוץ נוסף בשם בנו רבי חיים אשר הפליאו את השומעים.

רבי יצחק בלאזר שנכח באותה אסיפה, ישב כל הזמן ולא פצה את פיו. רבי יוסף דב תמה ואמר: הזהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?

כשבא לביתו בקש שיביאו לפניו את הספר ''פרי יצחק'' כדי לתהות על קנקנו, ולהפתעתו מצא שם את הקושיה עם שני התרוצים. השתומם רבי יוסף דב ואמר: כמה גדולה מידת ענותנותו של רבי יצחק בלאזר. (הקדמה לספר ''כוכבי אור'')

פעם נקראו רבי יצחק בלאזר והסבא מסלבודקה לאסיפת רבנים כדי להשיב בקשר למחלוקת המוסר. התנהלה שם שיחה בדברי תורה אשר כולם נטלו בה חלק, מלבד רבי יצחק בלאזר שישב ושתק. הסבא הצטער מאוד על כך, כי אם יתקבל הרושם שרבי יצחק בלאזר אינו מגדולי התורה, לא תהיה השפעתו רבה בקשר לאותה מחלוקת. כשיצאו, שאל הסבא את רבי יצחק בלאזר מדוע הוא שתק, והשיב לו: ''וכי חתן אני שעלי: להראות את חכמתי?!''. (''תנועת המוסר'')

ד - על מה בכה רבי למה שלמה זלמן מוולוז'ין

פעם נסעו בדרך האחים רבי חיים ורבי שלמה זלמן מוולוז'ין. ויהי בבואם למלון, דבר אתם בעל האכסניה קשות, העליב אותם ולא נתן להם מקום ללון. הם המשיכו ונסעו משם בלילה. בדרך ראה רבי חיים את אחיו רבי זלמן והנה הוא בוכה. אמר לו: הגד לי רבי זלמן, למה אתה בוכה בכיה של חינם? אני לא נתתי ליבי לכל הדברים אשר חרפו אותנו.

השיב רבי זלמן: חלילה לי, אין אני בוכה על הגידופים שספגנו. אולם בשעה שהלה חרף אותנו, הרגשתי מעט כאב לב מדברי האיש, וחשבתי שעדין לא הגעתי למה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה: ''הנעלבין ואינם עולבין - עושים מאהבה ושמחים ביסורים'', ואילו אני לא הרגשתי שמחת לב מגדופיו, על כן אני בוכה ומצטער, מתי אכוון הנהגתי כדעת חכמינו, ועל זה כדאי לבכות. (''תולדות אדם'')

ה - ענותנות רבה של פראג

רבי יחזקאל לנדוי, רבה של פרג, בעל ה''נודע ביהודה'', היה נוהג מדי שנה בשנה לרדת לפני התיבה בתפילת נעילה ביום הכפורים. על אף שלא היה מומחה בניגונים המסורתיים, חזקה עליו בקשתם של פרנסי הקהילה בפרג, שלא ישנה את מנהג המקום. מסורת היתה בידם שרב העיר מתפלל כשליח ציבור בתפילת נעילה.

בין המתפללים היה עני אחד המחזר על הפתחים. אותו עני האזין היטב לקולו של הרב במלים: ''מכלכל חיים בחסד''. ולמחרת יום הכפורים, כשחזר על פתחי בתי העיר כמנהגו לקבץ נדבות, היה חוזר ומזמר את הניגון ''מכלכל חיים'' של הרב, עם כל תנועותיו. הקהל נהנה מהצלחת חקויו וכבדהו בנדבות נוספות. ראשי הקהל ראו בזה קלות-ראש וזילזול בכבוד המרא דאתרא, בעל ה''נודע ביהודה'', והזהירוהו שיפסיק מיד, אחרת הוא יגורש מן העיר.

בצר לו הלך העני ל''נודע ביהודה'' ושח לו כי ראשי הקהילה איימו עליו שלא יחקה את ה''מכלכל חיים'', דבר שהוא לא עושה, חלילה, להשפיל את כבוד הרב, כי אם לשמח את הצבור שעל ידי זה ישיג תרומה נוספת. שמע הרב את הדברים, לא כעס ולא הקפיד על ביזוי כבודו, ולא די שהרשה לו להמשיך ולנגן כמנהגו, אלא גם העניק לו כתב הרשאה בו כתב: רשות נתונה ממני למוסר כתב זה לכלכל את עצמו מ''מכלכל חיים'' שלי... (''תולדות הנודע ביהודה'')

ו - ''הסכם'' הבזיונות והשפלות \ סיפור

כל ימי חייו של רבי יוסף, רבה של פוזנא, היתה זוגתו הרבנית בתו של רבי יחזקאל לנדוי, בעל ה''נודע ביהודה'', נוהגת להיכנס בשעה שהיו אצלו אנשים, והיתה לועגת לו ומבזה אותו בפניהם, באומרה שבעלה אינו אלא אדם ריק ופוחז ואין בו כל מידה טובה. רבי יוסף היה שומע את חרפתו ואינו פוצה פה, ומעולם לא רגז והקפיד עליה.

היו אנשי פוזנא תוהים ושואלים: על מה ולמה מבזה הרבנית את בעלה הצדיק, בשעה שאביה היה מתייחס אליו בכבוד גדול באפן יוצא מן הכלל, והיה מחבב אותו למאד. [באחת מתשובותיו כתב אליו ה''נודע ביהודה'': ''דע, חתני אהובי, בעת שכתבתי לך התשובה, ידי וכל גופי מרתת ממתנייתא דילך, כי ידעתי כי כל סתום לא עממוך, וכביר תמצא ידך בחורין ובסדקין לבדוק אחר סברתי, אם יש לה פירכא בדברי הראשונים, כי כל דבריהם לפניך כשולחן ערוך, ומצרף לזה בינתך הרחבה כבן עזאי בשוקי דטבריא'' (נוב''י מ''ק חושן משפט כח). ובמקומות אחרים כותב עליו: כבודי ומרים ראשי, כל הנחת שלי לעת זקנותי, בתורה ובמעשים הוא יחיד בדורו, בכל מקום הלכה כמותו...].

בתחלה לא יכלו טובי העיר לשאת את עלבונו של הרב שלהם, אך לאט לאט הסתגלו לכך והצטערו מאוד שהרבנית אינה יודעת לכבד את בעלה. הדבר היה כבר מפרסם בעיר ולא שמו לב לכך.

והנה כשנפטר רבי יוסף בחדש אדר תקס''א, נתגלתה התעלומה. בשעה שהרב שכב מוטל על הארץ וכולם בוכים על מותו, נכנסה הרבנית אף היא לבכות על מות בעלה. פתחה והכריזה בקול רם:

רבי יוסף, רבי יוסף, תן תודה בפני כולם שאתה הוא שהכרחת אותי והטלת עלי לבזות אותך בפני רבים כל ימי חייך. לא מרוע לב חלילה או מפני שלא ידעתי להעריך את גדלותך בתורה וביראה גרמתי לך את כל הבזיונות, אלא כך היה רצונך, כי בטרם נשואינו עשית עמדי תנאי שאתייחס אליך בקלות ראש ובזלזול בפני רבים, כדי שלא תיפול ברשת הגאוה. כי הרי עוד בבחרותך כלם העידו עליך שאתה צדיק גמור, ואתה תמיד היית ירא שמא על ידי מידת הגאווה תאבד את חלקך בעולם הבא. אנכי, בעל כורחי, נגד רצוני קיימתי מה שהטלת עלי. ''איזו היא אשה כשרה בנשים העושה רצון בעלה''. מי כמוני יודעת עד כמה גדלה צדקתך. (''הנודע ביהודה ומשנתו'')

פרק ל''א - הכרת טובה לחבירו

כל הכופר בטובתו של חבירו - סופו שהוא כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא.

א - הכופר בטובת חבירו עונשו גדול

הקדוש-ברוך-הוא ברא עולם וברואיו, ומתחסד עימם בכל יום ובכל שעה, כמו שאנו אומרים בתפילה: ''על ניסיך שבכל יום עימנו נפלאותיך וטובותיך שבכל עת'', ונתחייבנו להכיר טובה ולהודות לו.

וכמו כן יש לאדם להכיר טובה לחבירו, שאף על. פי שחבירו היטיב לו ברצון ה', הרי הוא כשליח ה', אולם סוף סוף הוא שליח טוב שנתגלגל על ידי עשיית החסד והטוב עם המקבל, ולכן חייב המקבל להכיר טובה, ואם אינו עושה כן - עונשו גדול. כמו שראינו בנבל הכרמלי שהיה כפוי טובה לדוד המלך עליו השלום, ולא רצה לעזור לדוד במצוקתו ובריחתו מאויביו, ונענש שהקדוש-ברוך-הוא נגף אותו ואת כל אשר לו.

ב - ספורים מדהימים מהנהגת הכרת הטוב של גדולי ישראל (מספר ''מורשת אבות'')

בנו של רבי שלום איזן מירושלים הגיע למצוות. הוא סר להזמין ל''קידוש'' בשבת את רבי איסר זלמן מלצר. הנימוס חייב זאת, אף הכרת הטובה, אבל הוא לא העלה בדעתו שהגאון הישיש והחלש יוכל לבוא רגלי ממרחק כה רב.

ה''קידוש'' היה בעיצומו, גדולי ירושלים השתתפו בשמחה, בראשם הגאון מטשבין, שלאחר שטיפס במעלה המדרגות התלולות קרוב לארבע קומות, התנשף ואמר: ''המעלות של דירה זו - הן חסרונותיה... '' הסבו גדולי ירושלים ושוחחו בדברי תורה - ולפתע נראתה בפתח דמותו של רבי איסר זלמן מלצר במחלצות השבת ההדורות.

הכל קמו לכבודו ולא הסתירו את השתוממותם! הכיצד טרח ובא מהלך כה רב?!

אמת, ענה רבי איסר זלמן, רב המהלך מכפי כוחותי, אבל חייב הייתי לבוא, משום הכרת הטובה לבעל השמחה.

הכרת הטובה?!

כן, בגינו חלף במוחי הרהור תשובה!

הדברים הפכו סתומים עוד יותר, והגאון הישיש נאלץ להבהירם: כאשר רבי שלום בא להזמינני לבר-המצוה של בנו, חלף במוחי הרהור: ''הוא חוגג כבר את היכנס בנו למצוות - והרי זה עתה נערכה חתנתו! אח - איך שהזמן חולף מהר, יש להזדרז ולשוב בתשובה בטרם... ''

ואם בזכותו חלף במוחי הרהור תשובה - חייב אני לטרוח - ולהשתתף בשמחתו, מדין הכרת טובה! (''בדרך עד החיים'')

רבי מאיר דן פלאצקי, בעל ה''כלי חמדה'', הגיע ללונדון כדי להתרים נדיבים למען מוסדות התורה.

באחד הימים, אחרי יום התרוצציות רצוף אכזבות אצל עשירי לונדון, שב רבי מאיר דן לאכסניתו עייף ויגע, ונחפז לדרכו לבלגיה, ומשם לאמריקה.

והנה ממתין רבי מיכאל לוי מתושבי לונדון שהביא דרישת שלום מאביו הישיש בן שמונים שנה, והתנצל בשמו שאין בכחותיו מפאת חולשה לבוא אליו אישית. השיב הגאון גם מצדו בהתנצלות שממהר לנסוע, וחסר לו פנאי לביקור פרטי. אך כעבור שעה קלה, משנודע לו כי אותו ישיש גילה בצעירותו את כתב-היד של רבנו חננאל לפסחים ושלחו למדפיסי הש''ס ''ראם'' בוילנא, הזדרז לשחר את פניו, באומרו: אדם שכלנו חבים לו תודה בעד מתנה יקרה זו. אין די כבוד להעניק לו. (''אשא דעי למרחוק'')

רבי חיים שמואלביץ היה נוהג לומר על המשנה במסכת אבות (פרק ד', מ''א): ''איזהו מכובד המכבד את הבריות'' - אם מישהו חושב שהוא יהיה נכבד בלי לכבד את השני, הינו טועה בדבר משנה!''

דקוּת תחושותיו של רבי חיים בהכרת טובה והחריפות הרבה בה הדגיש את הצורך להכיר טובה, הינן פרשה מופלאה כשלעצמה. רבי חיים היה מטריח עצמו למרחקים ומטלטל בדרכים בתאו של טנדר מקפץ, כדי להשתתף בשימחת כלולותיו של תלמיד מישיבה אחרת, אשר ''כיבדו'' בכך שבא לשמוע אצלו ''חבורה''... כל אברך, אשר בבחרותו למד עימו בחברותא, היה זוכה לביקורו של רבי חיים בביתו לאחר נשואיו. היתה בכך גם כוונה עמוקה לייקר את הבעל בעיני אישתו... לכל שמחה, אליה הוזמן באורח אישי, היה בא, כמחווה על הטורח ושימת-הלב שהקדיש לו המזמין... בהקשר זה, היה מקפיד - וגם כאן בבטוי של הכרת הטוב - שהמזמין יואיל לפנות גם אל הרבנית, תבדל לחיים טובים... לא היה מקרה - ואפילו אצל בני משפחתו ממש - בו הוגש לו כיבוד קל כלשהו, בלי שיחפש את בעלת-הבית, טרם צאתו, כדי להודות לה על טירחתה... מקרים ''קטנים'' כאלה, למאות ולאלפים, מספרים בני-המשפחה ותלמידיו הרבים. מקרים רבים, בהם תמהו על רבי חיים תמיהה רבתי על מה ולמה נהג כפי שנהג, היה משיב: ''יש לי הכרת-הטוב לאותו אדם''.

בחור הסיעו למסיבת ''שבע-ברכות''. כשהגיעו למקום ביקשו רבי חיים שיתלווה אליו. הבחור השיב כי עליו לסדר דבר מה. לשאלתו השיב הבחור לר' חיים כי הדבר יארך כמחצית השעה. ''אני מחכה לך'', הפטיר רבי חיים. ''לא אטול את ידי עד לשובך''... הבחור החליט להישאר. במסיבה דאג רבי חיים, בראש ובראשונה, כי לבחור תנתן מנה יפה וכל העת השגיח עליו כדי לוודא שאכן הוא אוכל לשבעה...

בעל-הבית, אצלו התגורר בשנחאי, היה יהודי פשוט. למרות שרבי חיים נודע כאיש אשר קשה היה לגרור אותו לשיחת-חולין, היה מבלה בשיחות ארכות וחסרות כל תוכן רוחני עם אותו האיש. הדבר עורר רוגז ופליאה כאחד - רוגז על האיש המעז לבטל את ראש הישיבה בהבליו, ותמיהה על רבי חיים, המרשה לעצמו ליבטל מתלמודו כדי לשוחח שיחות חסרות שחר עם יהודי נטול כל לחלוחית של תורה... פעם נשאל על הדבר,

''האיש פתח בפני את ביתו'', השיב. ''ומה עם הכרת-הטוב?!''

בערוב ימיו עלה האיש ארצה והתגורר בעיר מרוחקת. פעמים אחדות טרח רבי חיים לבקרו! (''מח ולב'' - ספר לזכרו של רבי חיים שמואלביץ)

סוף הספר

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה