אור ברסלב
כנסת ישראל פרק כ''ח - מעלת אמירת שלום

כנסת ישראל

פרק כ''ח - מעלת אמירת שלום

פרק כ''ז - סבר פנים יפות

הוי זהיר בשאלת שלום בין אדם לחבירו. (אגרת דרבי נתן, פרק כ''ט)

מי שאוהב שלום, ומקדים שלום ומשיב שלום, הקדוש ברוך הוא מורישו חיי עולם הזה וחיי עולם הבא (דרך ארץ זוטא פרק השלום)

א - התיר הקדוש ברוך הוא לשאול איש בשלום רעהו - בשמו

שאלת [אמירת] השלום בין איש לרעהו, הוא כידוע עניין גדול, ורבותינו יחדו לזה חשיבות מרובה, עד שהתקינו, ''שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשמו של ה' '' (ברכות נ''ד, א'), והסכימו על כך בית דין של מעלה (מכות כ''ג, ב'). ברכת השלום הנהוגה כוללת את שמו של הקדוש-ברוך-הוא, על כן נהגו לברך בברכה זו (ראה רש''י מכות שם). וכן התירו לשאול בשלום אדם נכבד ולהשיב שלום לכל אדם, אפילו בין הפרקים של קריאת שמע וברכותיה (ברכות י''ג ב). ואמרו (תנחומא נשא): ''צריך אדם ליתן שלום לחבירו בפה מלא''. (ספר ''אמירת שלום'')

ב - הזילזול באמירת שלום, מקורו - גאווה

עוד שם: אולם, למרות חשיבות עניין זה, ישנם רבים שאינם זהירים בדבר זה כראוי. יש שנמנעים מלשאול בשלום מכריהם משום בושה - בחושבם: ''מה יגיב על כך האדם האחר כשאני אומר לו שלום''. יש שנמנעים משום אדישות לגורל הזולת, ויש שנמנעים משום רגש התנשאות: וכי 'הוא' יאמר שלום לכל - אחד? ויש אנשים, שאמנם שואלים בשלום מכיריהם כשפוגשים בהם בדרכם, אך עושים זאת רק מפני חובת הנימוס גרידא - בקרירות ובאדישות. הצד השוה בכל זה, שנמנעים מלקיים מצוה חשובה כהלכתה, המביאה ברכה רבה לחיי אחווה וידידות, ומהווה מפתח חשוב להרבה מדות טובות.

ג - הוי ''מקדים'' שלום לכל אדם

הקדמת שלום לכל אדם, יש בה ממידת הענוה. ועל כן, מי שאין בו ממידת הענווה יתקשה בקיום מצוה זו, כמו שבאר המהר''ל בסיפרו ''דרך החיים'' (אבות פרק ד, מ' י''ד): ''... ואמר, כי ההנהגה עם בני האדם הדומים: שיהיה מקדים שלום לכל אדם, ודבר זה - ענווה להקדים לכל אדם שלום, ולא ימתין עד שיתן לו האחר שלום ואז יחזיר לו שלום, רק שיש לו להקדים לכל אדם שלום, וזה הודאה שאין אדם אחר שפל בעיניו, כי מי שבעיניו בני אדם שפלים, לא יתן שלום לאחרים. רק אם יקדימו שלום אליו, אז הוא מחזיר שלום''. (שם)

ד - הרגיל בשלום לכל אדם - מאריך ימים

ובסידור עולת תמיד להרב הצדיק רבי נתן נטע משינווא (עמ' ט') כתב:

''גזילת העני בבתיכם'' - אמרו בגמרא: זהו מי שאינו משיב שלום לעני שמקדים לו שלום, וזה בכלל גאווה, שיהיה ענו ושפל ומרוצה לכל אדם, ובזה יאריך ימים, כדאיתא בספר חסידים, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק כשעושה דברים שאין כתובין בתורה בפירוש למצוה, כמו שנאמר בגמרא: במה הארכת ימים כו'? לא קידמני אדם שלום. והטעם, כי ענווה מביא לאריכות ימים, לפי שעל האדם הגבוה ברוחו הכל מתרעמין עליו ומקטרגין עליו, אבל לאדם שפל רוח בעיניו של עצמו, אין משגיחין עליו לקטרג עליו, והכל מלמדין עליו זכות בין עליונים ובין התחתונים, ואין שום עין הרע שולט עליו כלל. (''אמירת שלום'')

ה - מהנהגות רבותינו המצוינין במדותיהם, ובכללם הקדמת אמירת שלום

כידוע, אחד הדברים החשובים לבנית חברה, היא השאלת שלום איש לרעהו, שעל ידה האדם מראה את התענינותו בחבירו, ומביא לידי התקרבות זה לזה. לפיכך רבותינו היו מדקדקין בזה מאוד, כמו שאמרו: ''והוי מקדים שלום לכל אדם'' (אבות ד', י''ד). ועל רבי יוחנן בן זכאי העידו רבותינו: ''שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי שבשוק'' (ברכות י''ז).

בתולדות חייהם של גדולי ישראל מציינין מאוד עניין הקדמת השלום. לדוגמא: (הספורים מדלקמן מספר ''אמירת שלום'')

רבי עקיבא איגר

על הגאון רבי עקיבא איגר מסופר: ''היה מקדים שלום לכל אדם. דיבורו ועסוקו עם בני אדם היו במידה ובמשקל, והיו דברים מועטים בכמות ורבי איכות''.

בעל ''תולדות יעקב יוסף''

על הבעל ''תולדות יעקב יוסף'' מספר, שפעם אחת שאל בשלומו של אדם. אותו אדם שאל אותו: מה איכפת לך משלומי? אמר לו: כאשר אדם מישראל שואל את חבירו לשלומו, והוא עונה לו ''ברוך ה' '', הרי כבוד שמים מתגדל על ידי כך, ועל זה נאמר ''ואתה קדוש יושב תהלות ישראל'', שיבחו של הקדוש ברוך הוא בכך שישראל מהללים אותו בכל דבר. (ספר ''שיח שרפי קדש'' עמ' 142)

רבי משה ליב מסאסוב

על רבי משה לייב מסאסוב מסופר, שהיה מקפיד להקדים שלום לכל אדם, ומעולם לא הקדימו אדם. פעם אחת ארב אדם אחד בפינה כדי להקדימו בשלום. אך בדיוק באותו רגע הפנה רבי משה את פניו וראהו, ושאל בשלומו, כמו שמספר בספר ''בחסד עליון'' (עמ' פ''ט): ''שכך דרכו תמיד שמקדים שלום לכל אדם, ומימיו לא הקדימו אחר לומר לו שלום. ופעם אחת היה מעשה ובא לו איש מאחוריו בלאט, כדי להקדימו בשלום, ולא עלה הדבר בידו. שבאותה שעה שמע רבי משה ליב מאחוריו קול קורא: משה ליב! החזיר פניו לאחוריו ראה את ההולך אחריו והקדימו בשלום. ואילו הקול שקרא, לא אליו קרא. היה זה קול של ילד מישראל שקרא לחבירו ששמו כשמו, משה ליב. ובאותה שעה ידעו הכל שמן השמים מסייעים על ידו לקיים את מנהגו''.

בספר ''קהל חסידים'' (עמ' צ''ז) מובא ספור נוסף:

תהלוכות ודרכי עבודת הרב הקדוש רבי משה ליב מסאסוב הזה נודעים ומפורסמים לכל, שהיה עבודתו לה' יתברך להידבק במידותיו, מה הוא רחום אתה וכו' בגמילות חסדים שבגופו וכדומה, להשוות מדותיו להבורא ברוך הוא כביכול. ולכן לא הקדימו שום אדם לדרוש בשלומו בשוק, על דרך שאמרו זכרונם לברכה על רבי יוחנן בן זכאי שלא הקדימו כו'. פעם אחת היה בעיר בראד, והיה שם הגביר המפרסם רבי יודל נאטנזאהן, ושמע הגביר כי החסידים מתנשאים בקדושת רבם כי לא הקדימו שום אדם שלום בשוק וכו'. וישחק הגביר בקירבו על דבר הזה ואמר בלבו: את כחשם אגלה לעין כל, מחר בבוקר, אם ירצה ה'. היה זה בליל שבת קודש. ויהי בבוקר הלך הרב הקדוש מן המקוה, והיה דרכו בקודש לנוע בראשו לכל איש, לישראלים ולערלים, לאמור ''צפרא טבא''. ויהי כראות הגביר רבי יודל דבר הזה, וישכור שני אנשים ויצו עליהם לילך אחורי הרב בלאט ובחשאי שלא ירגיש ולקרוא באזנו בקול ''צפרא טבא'' (בקר טוב) להקדימו בשלום טרם יראה אותם. וימהרו האנשים לעשות כדברים וילכו בלאט, וכמעט רגע בגשתם לכתפי הרב הצדיק, תכף הקדימם הרב והטה ראשו ויאמר: צפרא טבא, צפרא טבא. ויהי לפלא בעיניהם.

רבי נתן צבי פינקל

בספר ''תנועת המוסר'' (חלק ג' 248) מסופר על הגאון הצדיק רבי נתן צבי פינקל הסבא מסלבודקה:

בימי צעירותו היה נוהג בשבתות ובמועדות לאחר התפילה לעבור בין התלמידים מספסל לספסל ולברכם בברכת היום. לפעמים היה יושב על יד חלון ביתו ומעתיר ברכות ותפילות לכל עובר ושב פעם עבר בלווית אחד התלמידים ליד ביתו של ראש הישיבה, ואף שלא ראה איש, פנה לעבר הבית ואמר: ''בוקר טוב''. בן לוויתו הסתכל בתמהון אנה ואנה לראות למי ברך לשלום. למראה מבוכתו, הסביר לו רבי נתן צבי שאיננו מבין למה מברך איש את רעהו לשלום דווקא בעת שנפגשים פנים אל פנים, ולמה לא יברכו סתם את כל הנמצאים בבית אף מבלי לראותם.

''רבי נתן צבי היה מדקדק מאוד גם בהכנסת אורחים ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות, כשהיו מבקרים בביתו תלמידי חכמים היה מכבדם לאין שעור ואף משמש אותם, וכן מקדים פני כל אדם, יהיה מי שיהיה, נכנס עם כל אחד בשיחה נעימה ומיטיב עימו עד כמה שאפשר, כי לגבי חסד אין הבדל, לשיטתו, כאמור בין איש לאיש.

המאירי כתב

(שקלים פרק ה, ה''ד):

לעולם יהא אדם זריז בכבוד הבריות ושלא להקל בכבודם בשום צד, כל שכן באותם נידכאים ואומללים שחלישות דעתם מצויה, וכן אם ראה שבסיבת כבודו יהא גורם טובה לעני - יהא משתדל בכך.

הוא היה גם מרבה לדרוש לפני תלמידיו על מידת ההטבה והחסד, שראה בה, כאמור, את יסוד היסודות של התורה ושל העולם, ומדריך אותם בהנהגה זו. ברבות משיחותיו היה מסיק מסקנות למעשה שיזהרו בכבוד הבריות, שיטיבו איש עם רעהו, שהלב יהיה שופע תמיד אהבה וחסד, שינצלו כל הזדמנות שהיא להביע טובה וברכה, שהגדולים ילמדו בחברותא עם קטנים ויאצילו עליהם מרוח התורה והמוסר וכו' וכו'. ביחוד היה מעורר תשומת לב לקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, שראה בזה גורם חשוב להנעים לזולת ולקירוב הלבבות בין איש לאחיו, והיה מוסיף שיש בזה משום שלוש דרגות: סבר, פנים, יפות. יש שהזכיר גם את המאמר; 'ולבן שיניים מחלב, אל תקרי: לבן שנים אלא ליבון שנים'. בכישרון התיאור הנעלה שחונן בו, היה מתאר את ההנאה שגורם משקה חלב-חם לחבירו הצמא, ומכאן היה בא לתת תיאור רחב על נחת הרוח המרובה שגורם מלבין שיניים, כלומר המסביר פנים לחבירו ומקבלו בחיוך על שפתיו.

ה''חפץ חיים''

על ה''חפץ חיים'' מספר רבי משה פרגר בספרו ''צדיק תמים'' (עמ' 258), שבשעה שרצו להעביר את קיברו של ה''חפץ חיים'' ממקום קבורתו ברדין, לשם כך, הגיע במיוחד רב אחד מארצות הברית, אולם האיכרים הפולנים שבמקום התנגדו נמרצות ורצו למנוע את הדבר, מכיון שהם זכו להרבה ניסים במקום, והם תלו את הנסים בזכותו של ה''חפץ חיים''. ושם מסופר על שיחת אחד האיכרים עם אותו רב אודות החפץ חיים:

''איכר זקן שעוד הכיר את ה''חפץ חיים'', ניגש אל הרב ואמר: הרבה ראיתי במו עיני, ואני הכרתי צדיק זה עוד מלפני שישים שנה, קטן וצנום כזה, לא היה לבוש כמו ראווין [רב] רק כדגמת כל היהודים הפשוטים, תמיד היה שמח, לב של זהב. בהן צדק שלי, תמיד היה מברך אותנו, את האיכרים העניים, כאשר ראה אותנו עובדים בשדות''.

רבי משה פיינשטיין

על הגאון רבי משה פיינשטיין מסופר בספר ''רבי משה פיינשטיין'':

הוא ברך לשלום כל אחד, בכבוד ובמאור פנים. ניזכר אדם אחד, כיצד לא הבחין בו רבי משה ועל כן חלף על פניו מבלי לדרוש בשלומו, לאחר שעבר כעשרה צעדים, חזר רבי משה על עיקבותיו, ברך את האיש לשלום, וכדי לפצותו על הטעות, נותר לשוחח עימו זמן מה...

רבי אפרים גרינבלט זוכר כיצד הלך עם רבי משה לבית הכנסת בבוקר, בעת ביקורו בממפיס טנסי, הוא ברך ב''צפרא טבא'' כל איש, אשה וילד אשר נקראו בדרכו. כאשר צעד במורד הכביש, רץ לקראתו נער צעיר וביקש לצלמו, אחד ממלויו של רבי משה בקש מה''צלם'' שלא להטריד את ראש הישיבה, ועל כן השיב רבי משה: הנח לו לצלם, הן נהנה הוא מכך, הבה ואגרום לו סיפוק.

עד כמה יקר לאדם מה שמכבדים אותו בברכת שלום, יעיד הסיפור המסופר בספר ''רבי משה פיינשטיין'' (עמ 123).

''הרב חיים טברסקי, רב נודע בבורו-פארק ורב המרכז הרפואי על שם הרמב''ם בניו-יורק, נשא פעם דבריו בפני קבוצת אחיות, ותוך כדי מהלך הרצאתו הזכיר את שמו של רבי משה.

''או! '' קראה אחות כושית בשם שירלי, מכירה אני את הרב פיינשטיין, הרי הוא רב אמיתי!

הרב טברסקי לא יכול היה לשער כיצד מכירה האחות את רבי משה, והעיר כי היא לבטח מחליפה אותו בטעות עם מישהו אחר. לא! התעקשה שירלי, אין כאן טעות, היא מתכוונת לרב המפרסם בשם פיינשטיין. היא עבדה כאחות בבית אחד מניניו של רבי משה כאשר אך זה נולד, ורבי משה היה סנדקו. כאשר הובל החוצה בתום ה''ברית'', סב רבי משה לאחוריו בתוך כסא הגלגלים כדי לומר שלום לאחות, מחווה זו של כבוד הותירה בה רושם בל ימחה.

אותה אחות התקשרה למשפחתו של רבי משה לאחר פטירתו כדי להביע את תנחומיה. ''זוכרת אני כיצד חייך רבי משה ואיחל לי יום נעים'', אמרה, ''יכולתי לראות בעיניו שאני חשובה''.

במבט פנים בלבד יכול האדם לתת לזולתו הרגשת חשיבות, ובכך היה מיוחד רבי משה, ושם (בעמ' 119) נכתב: העיד אדם אחד אשר הכיר את רבי משה שנים רבות: ''מעולם לא פגשתי באדם אשר העניק לאנשים הרגשת חשיבות כה רבה, כרבי משה, פשוט בצורת מבטו בהם''.

בסיומו של ערב, עמדו רבי משה והגאון רבי יעקב קמינצקי והמתינו למכונית אשר אמורה היתה להסיעם, ומשיחים היו במקום הישיבה במכונית מי ישב ליד הנהג, ומי ישב לבדו במושב האחורי. רבי יעקב ישב ליד הנהג. לאחר שירד רבי משה מהרכב, הסביר רבי יעקב לנהג: ''בררנו בינינו מי יורד ראשון, החלטנו שהיורד ראשון ישב במושב האחורי. לו היה יושב לידך, היית נשאר לבד לאחר יציאתו, והשני היה נותר מאחורנית, אזי היה זה נראה כאילו אין אתה אלא נהג''.

על רבי משה פיינשטיין מספר בספר ''רבי משה פיינשטיין'' (עמ' 123):

הכבוד לנבראים בצלם לא הוגבל על ידו ליהודים בלבד. רוסי זקן עבד כשרת ב''תפארת ירושלים'', האנגלית שבפיו היתה דלה, ואיש לא שת ליבו אליו. יום אחד נתקף האיש בכאב שנים והיה מהלך כשמטפחת קשורה סביב לסנטרו. כאשר פגשו רבי משה במסדרון, עצר בהליכתו ודבר עימו כמה דקות. כאשר תמה השיחה, נפנה השרת לדרכו - ועל פניו נסוך חיוך רחב של סיפוק.

רבי אריה לוין

הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין שהיה משכים קום בכל יום לתפלת הותיקין, בלכתו לבית הכנסת היה מקפיד להקדים שלום לכל הנקלע בדרכו. ביותר היה מקפיד לברך באשמורת הבוקר את מנקי הרחובות, שאף הם היו משכימי קום. הוא הסביר את מנהגו זה: מחבב אני את מנקי הרחובות. צאו וראו: בשעה שאנשים נמים את שנתם, מטריחים הם את עצמם לכבד את שוקי ירושלים ונהנים מיגיע כפיהם, מלאכתם אינה נכבדה, כבוד אינם נוחלים, משכורתם זעומה - ואף על פי כן מקפידים הם לעשות מלאכתם נאמנה. (''איש צדיק היה'', עמ' 64)

כמו כן היה נוהג ללחוץ בחמימות רבה את ידיהם של הנקלעים בדרכו. פעם טרחה מי שהיא לסרוג עבורו זוג כפפות צמר, והוא סירב לקבלן באומרו: ''הכיצד ארגיש חמימות בידו של אדם עת שיושיט לו כף ידו לשלום?'' (''איש צדיק היה'', עמ, 233)

מנהג ישיבת קלם

בישיבת קלם חנכו את התלמידים להקביל פני כל אדם בסבר פנים יפות, לשאול בשלומו ולדאוג לו לכל מחסוריו. מסופר, שפעם בא בחור חדש לישיבה. נגש אליו בחור מהישיבה, קיבל את פניו בחמימות ודאג לו לכל דבר. האורח היה משכנע כי הלה הוא ידידו הוותיק משכבר-הימים והתאמץ להיזכר מי הוא. לאחר מכן פגש תלמיד נוסף ואף הוא נהג עימו באותה צורה, אז הבין כי כך נוהגים כל בני הישיבה.

מכל האמור לעיל למדנו עד כמה יש להקפיד בהקדמת, שלום. ואם יש להקפיד על הקדמת שלום לכל אחד, על אחת כמה וכמה יש להקפיד על החזרת שלום.

אמרו רבותינו (ברכות ו', ב'): שאם שאלו בשלומו ולא השיב, נקרא ''גזלן'', כיוון שמנע מחבירו את המגיע לו.

ה''חזון איש''

החזון איש, שהיה קצר רואי, הרכיב משקפים בעיקר בעת יציאתו לרחוב, מחשש שמא מישהו ישאל בשלומו והוא לא יבחין בו ולא יענה לו שלום (''פאר הדור'' חלק ג'). ואף שבשביל הזהירות בשמירת העינים [שהחזון איש כידוע היה מדקדק בזה מאוד] עדיף יותר ללכת ברחוב מבלי משקפים, מכל מקום בגלל החשש שמא יחמיץ ''השבת שלום'', היה עדיף לו להרכיב משקפים.

ו - תוכחתו של רבי ישראל מסלנט \ סיפורים

על רבי ישראל מסלנט מסופר: פעם בערב יום כפורים פגש באחד היראים, ומאימת הדין לא הגיב כשרבי ישראל שאל אותו איזו שאלה נחוצה. רבי ישראל אמר על כך: אמנם אימת הדין הוא דבר גדול, מכל מקום התנהגות זו היא שלילית, כיון שהיה צריך לענות על שאלתו בנחת רוח, כיון שזה מדרכי ההטבה וגמילות חסד. (ראה ''תנועת המוסר'' חלק א', עמ' 356)

בנוסף למעלות הרוחניות שזוכה האדם על ידי שאלת שלום לחבירו, זוכה האדם גם להשפעה על אחרים. בספר ''כתבי הצדיק רבי ישראל מסלנט'' כתוב:

''ועל ידי מידת הסבלנות, משיג האדם רצונו יותר ויותר, מעל ידי כל תקיפות שבעולם. ודרך כלל להיות נוח לבריות ושלא להרבות שיחה עם כל אדם, אף להקדים שלום ולהשיב בנחת לכל אדם''.

ז - ככל חשיבות הדבר כן הנסיון בכך גדול

כיון שעניין אמירת השלום הוא עניין גדול מאוד, והוא גם סיבה לדברים גדולים נוספים, משום כך בדווקא מתגבר היצר ומפריע לו לנהוג בזה כראוי, כמו שידוע, שבכל דבר גדול היצר מפריע יותר.

ח - המקבל שלום ואינו מחזיר שלום - גזלן

זו לשון הגמרא שם: ''כל היודע בחבירו שרגיל להקדים לו שלום, יקדים לו שלום, שנאמר (תהלים ל''ד): 'בקש שלום ורודפהו'. ואם נתן לו ולא החזיר, נקרא ''גזלן'' שנאמר (ישעיה ג', י''ד): 'ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם' ''. [ובאר רש''י, מנין מוכח מהמקרא שמדובר בעניית שלום:] ''גזלת העני - והלא אף גזלת העשיר גזלה היא?! אלא גזלת העני - שאין לו כלום לגזול ממנו, אלא שלא השיב על שלומו''.

כתב המהר''ל (''נתיבות עולם'', נתיב דשלום פרק ב'): ''בפרק ב' דברכות אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחבירו שהוא רגיל לתן לו שלום, יקדים לו, שנאמר: 'בקש שלום ורודפהו'. פירוש, כי מדרגת ''השלום'' - שמשלים את הדבר, וכאשר אין השלום, הכל חסר, ולכן צריך לרדוף אחר השלום - שהוא משלים הכל. ואם יודע בחבירו שיתן לו שלום, צריך הוא שיקדים לו שלום, שאם לא כן, לא היה עושה השלום ברדיפה, כאשר אינו מקדים שלום, וצריך לרדוף אחר דבר שהוא השלמה, כי קודם השלום הדבר חסר. ולכך, כל דבר בעולם, הוא רודף אחר השלמתו עד שהוא שלם... וכן כאשר האדם הוא חסר שלום - שהוא השלמה אל הכל - צריך לרדוף אחריו... ולפיכך השלום שהוא השלמת הכל, חייב האדם לרדוף אחריו, ולא יהיה לו מנוח עד שיבוא אל השלום שהוא השלמת הכל. ואמר: שאם לא החזיר לו שלום הוא גזלן - דבר זה מבואר, כי ה''שלום'' - על ידו הכל אחד - וכאשר נותן לו שלום ולא החזיר לו - שיהיה על ידי זה הכל אחד. כאשר יש שלום ביניהם - הרי דבר זה גזילה היא, שהרי נתן לו שלום ועל ידי השלום נעשו אחד, וכאשר הם אחד, אז זה נותן שלום לזה וזה נותן שלום לזה עד כי שניהם אחד, שכך עושה השלום, והוא לא עשה כן - הנה גזלו... ''

ט - עידוד של טפיחה בגב מתוך חיבה - פריו רב

ראש ישיבה חשוב סיפר על ימי נעוריו. בעת לומדו בישיבה שהיתה גדולה במספר תלמידיה, הגיע תלמיד חדש, והוא קיבלו ב''שלום עליכם'' לבבי ואף טפח לו על שכמו לסימן חיבה. אותו בחור חדש נעשה גם הוא לראש ישיבה חשוב. כעבור הרבה שנים נפגשו שניהם, ואותו בחור אמר לראשון: ''דע לך, כי את טפיחת השכם של אז אני זוכר עד היום, הדבר עודדני ועזר לי לחוש בהרגשה שאני יקר למישהו, וזה סייע לי מאוד בלמודי''. (''אמירת שלום'' עמ' 25)

כתב המאירי (ברכות ו'): ''לעולם יהא אדם נוח לבריות ומקדים בשלומם ומשתדל בכבודם ובתועלתם כפי כוחו, ובזו מתאהב לבריות, וגורם להם לצאת ידי חובת כבוד תורה ומצוות''. ואמרו רבותינו, שאחד מהדברים שנשאל האדם עליהם ביום הדין הוא: ''המלכת חברך בדרך ארץ?'' - ואין לך דבר שבו אדם מבטא את המלכת חבירו יותר מאשר אמירת השלום לחבר.

כתב המאירי (אבות א', ט''ו): ''הוה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות - שאפילו לא היה ליבך שמח בכך, הראה את עצמך לפניו כשמח על ביאתו, ובדרש אמר (אבות דרבי נתן סופי''ג): 'נתן אדם לחבירו כל מתנות שבעולם ופניו כבושות בקרקע, מעלה עליו - כאילו לא נתן לו כלום. אבל המקבלן בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום, הרי הוא כאילו נתן לו כל מה שביקש ממנו''.

דבר זה חשוב מאוד לכל אדם, ובמיוחד לבני אדם המצויים במצב מיוחד שגורם להם הרגשת אומללות, או לפחות הרגשה כבידה.

י - לקבל עניים בסבר פנים יפות \ סיפור

ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: ''ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע''.

בספר ''תנועת המוסר'' (חלק ג', עמ' 253) מספר על הנהגת הסבא מסלבודקה: יחס מיוחד גילה רבי נתן צבי לעניים החוזרים על הפתחים, ובפרט בעלי מומים ונחותי דרגה, שהם נדכאים ומרי נפש, והיה מקדם את פניהם בשמחה, עוזר להם ומעודד אותם ומלווה אותם בדרכם.

סח רבי נח פליי, שפעם בעת היפרדו ממנו עם צאתו לביתו, שאל אותו רבי נתן צבי: מה תעשה אם מיד בהכנסך לביתך, תוך שמחתך להיפגש עם בני משפחתך, יופיע לפניך עני עצוב, צנום ומכוער, מלכלך ומאוס, ויפנה אליך לעזרה? הרי בודאי תתרעם שדוקא בשעה זו הוא בא להפריע לך, ולרוב נדיבותך תעניק לו משהו כדי להיפטר ממנו. אולם לא כך דורשת ההלכה, הלא כתוב: ''ועניים מרודים תביא בית'', וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות א'): ''ויהיו עניים בני ביתך'', ואף בשעה זו שאתה שמח בבני משפחתך, עליך לראות גם את העניים המרודים והעלובים האלה כבני ביתך ולקדם פניהם בשמחה, ולא עוד אלא שדווקא אליהם עליך להיפנות יותר ולטפל בהם בכל האהבה והידידות, כי עם בני משפחתך אתה עתיד להראות בכל שנה שאתה חוזר לביתך, אבל אותם האביונים מי יודע אם תהיה לך הזדמנות עוד פעם בחייך להפגש בהם.

יחס כזה לבני אדם, יהיו מי שיהיו, דרש מעצמו ודרש מאחרים.

יא - לב אלמנה ארנן (איוב כ''ט, י''ג) \ סיפורים מגדולי ישראל

בספר ''פניני רבי יחזקאל'' (עמ' כ''ז, ח') מספר על הגאון רבי חיים מבריסק, שהיה סולד מתוארי כבוד, ובכל זאת השתמש בתואר ''רבה של בריסק'' כשהדבר עזר לעודד אלמנה. את זאת ספר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי:

הודיעו פעם לרבי חיים מאלמנה אחת, הגרה בירכתי העיר וצריכה סיוע ועידוד. מיד הזדרז רבי חיים בעצמו ללכת לבקר אצלה, לאו מלתא זוטרתי להרנין לב אלמנה! מישהו ליווה את רבי חיים, כפי הנראה היה הלה יותר צעיר וזריז מרבי חיים, וביקשו רבי חיים להזדרז ולבא לפניו אצל האלמנה ולומר לה: ''הרב מבריסק מגיע לכאן'' [דער בריסקר רב גייט צו איך]. כאן השתמש רבי חיים בתוארו לשמח ולהרנין לב אלמנה: ''הרב דבריסק בדרכו לכאן''... קשה לתאר את התרגשות רבנו זכר צדיק וקדוש לברכה כשסיפר זאת.

וספר לי אחד מידידי שליט''א שזכה לבקר אצל רבינו זצוק''ל בביתו בירושלים בליל שבת חנוכה תשל''ו [בשנתו האחרונה של רבנו זצוק''ל], וישב רבנו זצוק''ל ודבר אתו בכמה ענינים, ופתאום דפיקה בדלת. הרבנית חוה תחיה פתחה את הדלת, וממקום מושבו אצל השולחן הבחין רבנו זצוק''ל שאצל הדלת עומדת שכינה, אלמנה, שכפי הנראה באה לבקר קצת אצל הרבנית, ולהפיג את צער בדידותה. מיד, למרות חולשתו הרבה, נטל רבנו את תשעים שנותיו, התרומם מעל מושבו, וניגש אל האורחת האלמנה, וקיבלה במאור פנים מיוחד במינו, ברכה ב''שבתא טבא'' בלבביות רבה, ואחר כך אמר לה: רציתי לשאול דבר מה, הנה קנו לי השבוע בגד חדש, מה חוות דעתכם על הבגד? כך שאל רבינו ברצינות רבה כשהוא מראה על הבגד, וממתין לחוות דעתה של האורחת האלמנה, שכמובן התרומם רוחה מאוד כאשר רבנו זצוק''ל משוחח אתה כל כך בלבביות, ועוד שואל כל כך ברצינות לחוות דעתה על הבגד החדש שקנו לו... רבן של ישראל זקן הדור שואל ממנה מה חוות דעתה! אכן - ו''לב אלמנה ארנן'' (איוב כ''ט, י''ג).

בספר ''ויקהל משה'' (עמ' 30) מספר על הצדיק רבי משה ליב מסאסוב: בכל יום אחר תפלת שחרית היה דרכו לילך אל כל האלמנות שבעיר ולברכם בברכת ''בקר טוב''.

גם רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד נהג באופן דומה בהיותו כבר צעיר לימים. וכך מסופר בספר ''האיש על החומה'' (חלק א', עמ' 78) אודות המעשיות הרבות שהיו מתהלכות על מעשיו המופלאים בפרשבורג:

אחת מני רבות היה רבי יצחק שלמה בלויא נוהג לספר, ומעשה שהיה כך היה:

כשהיו הולכים מהיכל הישיבה לסעוד את סעודת השבת באחת האכסניות, היה רבי חיים חומק לשעה קלה ונעלם מתוך החבורה, ולאחר מכן חוזר ומופיע בחשאי ומתערב בין החברים.

כשהרגישו חבריו בדבר, גברה עליהם סקרנותם להתחקות על פשר ההתעלמות המסתורית של חבירם, ביודעם כי לא דבר ריק הוא. לשבת הבאה מיד עם היעלמו, עקבו שני בחורים בחשאי אחריו, ומה נדהמו בראותם, כיצד הוא חומק לאחת הסימטאות ברובע מישכנות העוני של פרשבורג, יורד כמה מדרגות לדירת מרתף, דופק על הדלת של אלמנה אחת, ובסבר פנים צוהלות משמיע לתוך הדירה הצנועה ''גוט שבת'' לבבי, וחוזר אל חבריו לסעוד את סעודת השבת.

לא יכלו החברים להתאפק ושאלוהו:

''חיים, מה לך ולאלמנה עלובה זו? כלום דודתך או זקנתך היא?''. ''לא זו אף לא זו, אשה גדולה היא שזכתה שכל בניה תלמידי חכמים הם, ואיך לא ארנין את ליבה ואכבדה ב'גוט שבת''... וכך היה מנהגו מידי שבת בשבתו במשך כל ימי שהותו בפרשבורג.

והוסיף רבי יצחק בלויא: ''אלמנה זו היתה סבתא שלי, ונער קטן כבן שש או שבע הייתי ונוהגים היינו לסעוד על שולחנה בליל שבת קדש, והייתי נוהג להמתין בחוץ ולבשר לכלם 'דער בחור גייט' ['הבחור בא'] ''.

על הצדיק הירושלמי מספר בספר ''איש צדיק היה'' (עמ' 133), שאחר פטירת הגרי''א הרצוג, קבע לו נוהג לבקר את אלמנתו בכל יום שני בשבוע כדי לפרוס בשלומה ולעודדה. כך נהג עד שנפל למשכב שממנו לא קם. (''אמירת שלום'', עמ' 26-34)

יב - קינאת סופרים חיובית ושלילית

קינאת סופרים תרבה חכמה. ישנה קינאת סופרים חיובית, והיא כאשר אין עינו צרה בהצלחתו של חבירו, אלא שמקנא בהיותו רוצה אף הוא להתעלות ולזכות כחבירו. אולם כאשר עינו צרה בהצלחת ועליית חבירו ומקנא בחבירו, זוהי קינאת סופרים שלילית ואסורה, וחמורה יותר ממקנא בחבירו על עיניני עולם הזה. כי המקנא בחבירו על הצלחתו ברוחניות, מראה שצר לו בנחת שעשה חבירו לבוראו בעשיית מצוות ולימוד התורה, ואם כן, ודאי חמור זה ממקנא בחבירו על עניני עולם הזה.

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה