אור ברסלב
כנסת ישראל פרק כ''ד - לא תיקום ולא תיטור

כנסת ישראל

פרק כ''ד - לא תיקום ולא תיטור

פרק כ''ג - חומר איסור המלבין פני חבירו

וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במרע לו מתוך חולי רוח - כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המרע לו מתוך חולי נפש המשכלת. (חזון איש)

א - נקימה ונטירה

''לא תקם ולא תטר את בני עמך'' (ויקרא י''ט, י''ח). הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר: ''לא תיקום''. ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאוד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינן כדאים לנקום עליהם.

כיצד היא הנקמה? אמר לו חבירו: השאילני קרדמך, אמר לו: איני משאילך. למחר הוצרך הוא לשאול ממנו, אמר לו חבירו: השאילני קרדמך. אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך, הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול, יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו. וכן אמר דוד בדעותיו הטובות (תהלים ז', ה'): ''אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו' ''.

וכן כל הנוטר לאחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר: ''ולא תטור את בני עמך''.

כיצד היא הנטירה? ראובן שאמר לשמעון: השכר לי בית זה או השאילני שור זה, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה עובר ב''לא תטור'', אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו. שכל - זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו - שמא יבא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העוון מליבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה. (הרמב''ם, דעות ז, ז-ח)

ב - תנצח האהבה את השנאה

ואם תאמר, מדוע אין הקדוש-ברוך-הוא מזהיר בלאו על אותו אדם שסתם אינו רוצה על לא דבר להשאיל לחבריו כליו, שהרי על זה לא מצינו איסור בתורה, ואילו זה שיש לו עליו טענה גדולה - סיבה על שלא רצה להשאילו תחלה - כן הזהיר בלאו.

ויש לומר, שהראשון שאינו מסכים להשאיל לו אינו אלא מחמת צרות עין שהיה מגלו או קרדומו חביב עליו, ואין הקדוש-ברוך-הוא מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה - משאיל לו לולי השנאה, אלא שהוא רוצה להינקם, אם כן מחמת שנאה הוא עושה כך, לפיכך אמר הקדוש-ברוך-הוא, תנצח האהבה שיש לך עימו את השנאה שיש לך עימו, ומתוך כך יבוא שלום בעולם. (ראב''ד, תוספות - חזקוני)

ג - התבוננות נפלאה להעביר על המידה

מדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם, ולהעביר על המידה, וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במרע לו מתוך חולי רוח - כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המרע מתוך חולי נפש המשכלת. וחוסר משקל מידות הטובות.

ד - אמונה כדרך לנצחון - מידת הנקימה והנטירה \ משל

אין בין בליעל למטורף הדעת, ולא כלום! (חזו''א, או''ח נ''ו, ד')

אין לו לאדם להתרעם על חבירו על שלא עשה עימו טובה, או לא הלוה לו מעות וכדומה, כי מסתמא לא נקצב מאת ה' יתברך הטובה הזו אצלו.

וגאון אחד היה ממשיל על זה משל לאחד שצריך לאיש ששמו ראובן, ושאל לאנשים איפה אוכל למצוא את ראובן, וענו לו שבמקום פלוני נמצא קיבוץ של אנשים, אולי ישנו ביניהם. וילך לשם לדרוש עליו, ולא נמצא שם ראובן. האם יעלה על דעתו להתרעם על כל אחד מהנאספים שם, למה שמו שמעון או לוי ולא ראובן?! אלא עליו ללכת למקום אחר לבקש את ראובן. כן הדבר הזה, למה לו להתרעם על האיש שאינו רוצה למלאות בקשתו? אחרי שאין זה האיש שהיה רצון ה' יתברך עליו להיטיב עימו, עליו ללכת לבקש את הטובה ממי שנגזר עליו להיטיב עימו. אשרי אנוש יצייר זה תמיד במחשבתו בכל מאורעותיו בחייו הפרטיים ובמסחרו, וליבו יהיה בריא ושלם, לא תעלה קינאתו על אחרים, ולא ינקם ולא יטור. (חפץ חיים, על התורה)

ה - והלכת בדרכיו

ויש שנמנעין מלהשאיל כלים וכדומה, מפני איזה שנאה קטנה שיש לו על חבירו, וזה דבר גרוע, כי עובר בזה על ''לא תקום ולא תיטור את בני עמך''. אלא יתבונן תמיד בנפשו, כמה פעמים הקניט את הקדוש ברוך הוא בדיבורו ובמעשיו, ועם כל זאת אין הקדוש-ברוך-הוא נוקם ונוטר לו, אלא מתחסד עימו בכל עניניו, ואף הוא יעשה כן עם רעהו. ואדרבא, ינצל הזדמנות זו הבאה לידו לקיים בפועל ציווי ה' ''לא תקם ולא תטר''.

ונוכל לומר שזהו כוונת הכתוב ''לא תיקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה' '', רוצה לומר, שתתנהג עם רעך כמו שאני נוהג במידות עימך ועם כל העולם, שאינני נוטר שנאה, כמו דכתיב בירמיה (ג', י''ב): ''כי חסיד אני נאם ה' לא אטור לעולם''. (אהבת חסד)

ו - מפתויי היצר

ולפי שהייצר הולך ומרתיח את הלב, ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם איזה זיכרון מן הדבר, ואם לא יוכל להשאיר זיכרון גדול, ישתדל להשאיר זיכרון מעט.

וכה אומר לו יצרו של אדם: גם אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תיתנהו - בסבר פנים יפות. או אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תיטיב לו טובה גדולה, ולא תסייעהו סיוע גדול. או אם תרצה גם לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו. או שאומר לו יצרו: לא תשוב להתחבר עימו ולהיות לו לרע, ודי בזה שמחלת לו שלא תראה לו לאויב, ואם גם להתחבר עימו תרצה, אך לא תראה לו כמו כן חיבה גדולה כבראשונה. וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר, מה שהוא משתדל לפתות את ליבות בני האדם.

על כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו (ויקרא י''ט, י''ח): ''ואהבת לרעך כמוך'' - כמוך - בלי שום הפרש, כמוך - בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש. (מסילת ישרים)

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה