אור ברסלב
כנסת ישראל פרק כ''ג - חומר איסור המלבין פני חבירו

כנסת ישראל

פרק כ''ג - חומר איסור המלבין פני חבירו

פרק כ''ב - מאהבת ישראל לקיים בהם מצות תוכחה

נח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. (סוטה י')

א - איסור הלבנת פנים

ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה, קל וחומר שלא במקום תוכחה. (סמ''ג)

וכך כותב רבנו בחיי בספרו ''כד הקמח'' (ערך הלבנת פנים):

בא וראה כמה הוא קשה חטא ההלבנה, שאף במי שמוכיח את חבירו הזהירה תורה להוכיחו בעניין שלא ילבין פניו, הוא שכתוב: ''הוכח תוכיח את עמיתך וגו' '', כלומר, תוכיח אותו בעניין ש''לא תשא עליו חטא'' והוא חטא ההלבנה. ואם בעניין תוכחת מוסר שהוא דרך החיים הזהירה תורה כן, קל וחומר בלא תוכחת, שיגדל עוונו מנשוא אם ילבין פניו.

ב - כל המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים

אצל תמר אשת יהודה נאמר: ''היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר-אלה לו אנכי הרה'' (בראשית ל''ח, כ''ה).

לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא ''לאיש אשר אלה לו''. אמרה: אם יודה מעצמו - יודה, ואם לאו - ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו (סוטה י:): נח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (רש''י).

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים. אמר ליה: שפיר קאמרת! דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חורא (בבא מציעא נח:). [תרגום: אמר לו, נכון הוא הדבר, שהרי המתבייש, הולכת אדמימותו מפניו ובא במקומה חיוורון].

המתביש, פניו מאדימות ואחר כך מתלבנות, שהנפש יש לה שתי תנועות, אחת לחוץ ואחת לפנים, וכשמביישים את האדם, בתחילה הרוח מתנועע לצד חוץ, כמי שמתמלא חימה, ופניו מאדימות, וכשאינו מוצא טענה איך להסיר הבושה מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פנים מפני הצער, ופניו מתלבנות, וזהו שאמרו ''אזל סומקא ואתי חיוורא''. (רבי עובדיה ברטנורא, אבות ג')

ג - המלבין פני חבירו כהורגו כמה פעמים

יזהר אדם מלהלבין פני חבירו ברבים, שזה מורה על רע מזגו ורב עזותו, שאינו חושש ומרגיש בשפיכת דמי חבירו, שהדברים הרעים שדיבר עליו, גורמים להישתנות צורתו - צלם אלקים שבפניו. ועוון זה קשה מההורגו, כי ההורגו ממית אותו מיד, בפעם אחת, אבל המלבין ממית אותו מעט מעט, ומתבייש וחוזר דמו בכל גופו, ואינו מוצא מקום, ועולה הדם לפניו ומבעירו, וחוזר ויורד בכל גופו ומתלבן כמת וגופו מתקרר, נמצא שדנו באש ובמים.

זאת ועוד, בכל עת שהוא פוגש אנשים שנוכחו בעת שהעליבוהו, הוא חוזר ומתבייש, ושוב נשפך דמו בתוך גופו, והרי הוא הורגו כמה פעמים! (מדרש אליהו). (היזהרו בכבוד חברכם)

ד - אסור הלבנת פנים אפילו על אדם השפל ביותר \ סיפור

בביתו של רבי יצחק פרידמן (הרבי מבוהוש) גדל יתום מצורע למחצה. פעם הכלימו יהודי עשיר, אמר לו הרבי: כסבור היית שנתכוונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם ''נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים'' - רק בחבירו ממש, היינו בן מעמדו ונכבד כמותו? ברם, לא היא - הכוונה אפילו לאדם בזוי ושפל שאסור לפגוע בכבודו.

ראיה לדבר, מהיכן נלמדת דרשה זו - מתמר, כלתו של יהודה, שלא רצתה להלבין פניו, ואמרה, מוטב שאשרף אני ושני בני עימי, ואל אלבין פניו, באם יהודה יתעקש ולא יודה על האמת. והנה אם יהודה לא יודה ויתן לשרפה עם שני ילדיה, אין לך שפל ונבזה ממנו, ובכל זאת החליטה שמוטב להישרף ולא להלבין... (היזהרו בכבוד חברכם)

ה - סבל יסורי עווני נוראים והעיקר שלא לבייש \ סיפור

ואספר עובדא על רבנו הגר''א זצ''ל, שתלמידו בעל ''פאת השלחן'' (בהקדמת ספרו) מעיד על אמתותה. קרן מיוחדת היתה בוילנה מעזבונו של רבי משה קרמר [סבו של הגר''א], ששמה לה למטרה להחזיק תלמיד חכם. בין הנתמכים היה הגר''א. הכסף שהיה מעבר מדי שבוע באמצעות השמש נועד לספק צרכי בני ביתו.

לימים החליט השמש ליטול הכסף, להקל בזה על מצבו הדחוק, ולא נרתע לעשות כן, שידע שהגר''א בצדקותו לא יגער בו על כך. ומשבאה לפני הגר''א אישתו לתנות על צער הילדים, שאין לה להשביע את נפשם הרעבה, השיב כנגדה שתשלחם לבתי השכנים וירחמו עליהם ויאכילום, ודי בזה כדי שלא יגוועו ברעב.

כך היה כל ימי חייו של השמש, ולעולם לא ציערו הגאון על כך, אדרבה, שמחתו היתה גדולה שמצליח להסתיר מפני השמש, שיודע כל מעשיו ועומד כל העת בנסיון שלא לבייש יהודי עני. והדברים נפלאים ממש. (טעם ודעת)

ו - חכמים המה להטיב - ספורים מחכמי גדולי ישראל כדי שלא לבייש

מעשה ברבי עקיבא איגר שאירח בליל הסדר אורח בביתו. בעת עריכת הסדר שפך האורח בשגגה כוס יין על המפה הלבנה. מיד הזדרז רבי עקיבא איגר, נגע בכוסו, וכאילו שלא במתכוון שפכו אף הוא על המפה.

נענה ואמר ברצינות: כמדומני שהשולחן עקום... אבן נגולה מעל לב האורח (ברכת חיים ומועדים קמ''א, חס''א א' ר''נ ועוד). (היזהרו בכבוד חברכם)

מעשה ונכנס אל רבי אברהם ישעיה קרליץ - בעל ה''חזון איש'', רבי שריה דבליצקי, ובקש שיתיר לו נדר מסויים. בחדרו של החזון איש נמצא באותה שעה עוד יהודי תלמיד חכם. אמר אפוא לשואל כי צריך לקרוא פנימה עוד אדם שלישי, ויצטרפו לבית דין המסמך להתיר. יצא רבי שריה דבליצקי אל בית המדרש שבסמוך לחדר, ומבלי להבחין קרא לאיש המוני פשוט, שישב שם ליד השולחן, בכדי שיצטרף להתרה. כיון שנכנס, שאל החזון איש את הנודר ''פתח'' לחרטתו, כפי ההלכה, ובצרוף עם שני האנשים התיר לו. הקורא השלישי יצא מיד לחוץ.

עתה אמר החזון איש, כי בעצם ההתרה שעשו אינה מועילה כלום, היות ואיש פשוט זה אינו יודע בהלכה בין ימינו לשמאלו! ואי אפשר לצרפו להתרת נדרים, אלא בשביל שלא לביישו, העמיד פנים כמתיר את הנדר, שלא יבחין במומו האישי...

פעם באה לפניו אשה חשובה כדי לשאול ''שאלה'' בעניין פעוט ופשוט כל כך, המעורר גיחוך כמעט. לא נבהל החזון איש להשיב לה מיד, אלא הרבה להרהר ולחשוב כמי שמתעמק בנושא הנדון, ולבסוף השיב לה במתינות, כשוקל כל מלה - והכל כדי לשמור על כבודה.

ופעם, בהכנסו לפרוזדור של בית מגורים במקום פלוני, שמע לפתע צעקות של ריב בין בעל ואישתו העולה מאחת הדירות. הוא מיהר לברוח משם, ורץ בחפזה כילד קטן ממש. כיון שהרחיק, ישב לנוח קצת. שאל אותו תלמידו, שנלווה אליו, לסיבת המנוסה.

ענה לו החזון איש בפשטות: שמעתי כי פלוני, מודע לי, רב עם זוגתו, וחששתי שמא יראני ויבחין שפגשתיו במצב עלוב זה, והדבר יכאב לו מאוד, לכן נסתי מן המקום... (פאר הדור)

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השניה, הדפיסה ההוצאה לאור של האחים שלזינגר, ש''ס מהודר מאוד, היה זה הש''ס הראשון שיצא לאור בארצות הברית בהידור כה רב, ורבי משה פיינשטיין רכשו מיד עם הופעתו.

פעם נאלץ לעזוב את שולחנו בחיפזון, ובהיותו מחוץ לחדר, קרתה תקלה לאחד מתלמידיו, ובקבוק דיו ניתז על הגמרא החדשה המהודרת שלא מזמן קבלוה מהדפוס החדש. התלמיד הצטער עמקות, והאחרים בחדר היו אף הם נרעשים.

באותה שעה שב רבי משה לחדרו. בראותו את אשר קרה, חייך בנעימות, הרגיע את התלמיד, ואמר לו, כי כחול הוא הצבע האהוב עליו, וכי הגמרא נראית עתה נאה יותר מאשר קודם, וכך שב ללימודו כאלו דבר לא ארע. (רבי משה פיינשטיין)

ז - והלכת בדרכיו

''ויעש ה' אלקים לאדם ולאישתו כתנות עור וילבישם'' (בראשית ג', כ''א). על זה כתב רבי אברהם אבן עזרא: מי ימלל גבורות ה' ומי יספר מעשיו ונפלאותיו, ואין חקר לגדולתו.

נשאלת השאלה: מה מצא האבן עזרא בתפירת בגדי עור לאדם וחוה, גבורות נפלאות וגדולות.

אלא אין לך נפלאות וגבורות גדולות מאלו - להעביר ולמחול על עלבון, ואין לך יופי כפעולת המחילה והעלבון למי שהכעיסו. שכן לקשט אדם וחוה בבגדי כבוד ותפארת, בעת ובעונה אחת שהם ממרים את פיו ומקלקלים את עולמו, להבליט חביבות אחרי הקנטה - אין לך גבורה גדולה מזו, ועל זה נאמר: ''מי ימלל גבורות ה' '' (תהלים ק''ו, ב'). והאדם נצטווה ללכת בדרכיו יתברך, ומה הוא כן, אף אתה עשה כן (אור חדש). (כצאת השמש בגבורתו)

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה