פרק כ''ג - חומר איסור המלבין פני חבירו · ב - כל המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים
אצל תמר אשת יהודה נאמר: ''היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר-אלה לו אנכי הרה'' (בראשית ל''ח, כ''ה).
לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא ''לאיש אשר אלה לו''. אמרה: אם יודה מעצמו - יודה, ואם לאו - ישרפוני ואל אלבין פניו. מכאן אמרו (סוטה י:): נח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים (רש''י).
תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים. אמר ליה: שפיר קאמרת! דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חורא (בבא מציעא נח:). [תרגום: אמר לו, נכון הוא הדבר, שהרי המתבייש, הולכת אדמימותו מפניו ובא במקומה חיוורון].
המתביש, פניו מאדימות ואחר כך מתלבנות, שהנפש יש לה שתי תנועות, אחת לחוץ ואחת לפנים, וכשמביישים את האדם, בתחילה הרוח מתנועע לצד חוץ, כמי שמתמלא חימה, ופניו מאדימות, וכשאינו מוצא טענה איך להסיר הבושה מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פנים מפני הצער, ופניו מתלבנות, וזהו שאמרו ''אזל סומקא ואתי חיוורא''. (רבי עובדיה ברטנורא, אבות ג')