פרק כ''ב - מאהבת ישראל לקיים בהם מצות תוכחה · טו - קצת מהלכות תוכחה
המוכיח את חבירו תחילה לא ידבר לו קשות, עד שיכלימנו, שנאמר (ויקרא י''ט, י''ז): ''ולא תישא עליו חטא'', כך אמרו חכמים (ספרא קדושים): יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: ''ולא תישא עליו חטא''.
מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים. אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו - עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים (סוטה י:): המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר - מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזר למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. (הרמב''ם, דעות ו', ח')
וכתב הרמב''ם: כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתק, כמו שנאמר ברשעים (ש''ב י''ג, כ''ב): ''ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון'', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו, למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: ''הוכח תוכיח את עמיתך''. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו - צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר (בראשית כ', י''ז): ''ויתפלל אברהם אל האלקים''. (הרמב''ם דעות ו, ו') ז