פרק כ''א - איסור לשון הרע · יז - מדוע עונש העניות על עוון לשון הרע הוא מידה כנגד מידה
עוד אומר ה''חפץ חיים'', איתא במדרש:
ראה והבן, שכל המוציא לשון הרע מפיו נידון בצרעת וכו', אמר לו: רבי, אם כן, כל ישראל יהיו מצרעים, שהרי בעוון לשון הרע גלו ישראל וכו'. אמר לו: שקולה העניות כצרעת, והרי הוא עני הנמסר בידי אדם. פירוש, ועל ידי זה תוסר ממנו הגאווה שהיא על פי רב הסיבה העיקרית ללשון הרע, כמו שאמר רבנו יונה ב''שערי תשובה'', וגם הוא יראה לדבר עליהם מיראתו פן יודע הדבר ולא ייטיבו עימו. וכן איתא ב''תקוני זהר'' דעוון זה גורם, חס וחלילה לעניות. על כן, מי שרוצה לחיות בטובה, ישמור עצמו. (שמירת הלשון)
הרי שלשון הרע הרבה פעמים נגרם מגאווה, או מטעם הנזכר לעיל. או שהרבה פעמים אדם אינו רוצה להראות עצמו בין החבורה כבטלן שאינו מדבר כלום וכולם מדברים, ולכן מדבר גם הוא, לעניין כביכול את חבורתו, וזה מגאוותו, ולכן נידון בעניות המשפילה את האדם.
ובאמת הוא פשטיה דקרא (תהלים ל''ד): ''מי האיש החפץ חיים [בעולם הבא], אוהב ימים לראות טוב'' [גם בעולם הזה], נצור לשונך מרע וגו' '', וסגולה זו היא טובה מכל הסגולות שמחפשים אנשים להצלחה. וכעין זה איתא גם כן ב''תנא דבי אליהו'' חלק ב', שכמה פעמים מעשיהם של בני אדם גורמים לירידתם. (חובת השמירה)