אור ברסלב
כנסת ישראל פרק כ''א - איסור לשון הרע › ה - המדבר דיבורים אסורים - טומאת אותן דיבורים אוחזת בדיבורי הקדושה שמוציא מפיו ומטמאתן

כנסת ישראל

פרק כ''א - איסור לשון הרע · ה - המדבר דיבורים אסורים - טומאת אותן דיבורים אוחזת בדיבורי הקדושה שמוציא מפיו ומטמאתן

ד - המדבר לשון הרע מעורר את המקטרג העליון לקטרג על בני אדם

צריך לדעת, שמלבד האיסור שעובר האדם כשמדבר דיבורים שאסרתן התורה, עוד נמשכת רעה גדולה מזה - כשמדבר אחר כך דיברי קדושה, גם כן לא יזכה האדם בהן, כי יש ממונים מסיטרא אחרא שתכף כשמדבר דיבורים האסורים, אוחזין הדיבורים עם הטמאה המרחפת עליהן, ומטמאין בזה את דברי הקדושה שמדבר אחר כך.

וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת פקודי, וזה לשונו: ובהאי רוחא בישא תליין כמה גרדינין אחרנין דאנון ממנין לאחדא מלה בישא או מלה טנופא דאפיק בר נש מפומיה ולבתר אפיק מלי קדישין, ווי לון, ווי לחייהון, ווי לון בהאי עלמא ווי לון בעלמא דאתי, בגין דאלין רוחין מסאבין נטלין ההיא מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלי קדישין, מקדימי אלין רוחי מסאבא מלי ההוא מסאבא ומסאבי לההוא מלה קדישא ולא זכי ליה בר נש, וכביכול תששא חילא קדישא, עד כאן לשונו. (חובת השמירה)

ואם כן, כאן תשובה להרבה הטוענים מתפללים אנו, בוכים אנו, לומדים תורה, ובכל זאת אין תפילתנו מתקבלת ולא נושעים אנו מצרותינו וכאן התשובה - כיון שיש עם כל זה גם עוון הלשון שעוצר את הדיבורים הקדושים מלעשות, והדבר דומה למגיש למלך מתנה יקרה בקופסא מטונפת, וכי תתקבל מתנתו? כן הוא המגיש לה' יתברך תורה ותפלה בפה מטונף בלשון הרע.

לפיכך אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ל''ד, י''ד): ''נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב'' אין ערך לעשיית הטוב אלא אם כן שומרים על הפה מלשון הרע, שאילולא כן, אין הטוב מגיע לעולם למקומו הנכון. אבל אם המצורע חוזר בתשובה ומיטהר מחטאו, אזי באים על תיקונם כל דברי התורה שלמד עד כה, ורק עתה הם נזקפים לזכותו.

זה שנאמר: ''זאת תהיה תורת המצורע'', התורה הנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק ''ביום טהרתו'', שאז היא באה על תיקונה, ואלו עד לטהרה אין לה כל ערך. (מעינה של תורה)

ו - כשם שתלמוד תורה שקול כנגד כל מצוותיה של התורה, כן עוון לשון הרע שקול כנגד כל עבירות התורה

ותלמוד תורה כנגד כולן (פאה א', א'). ולשון הרע כנגד כולן (ירושלמי פאה א').

נמצא תלמוד תורה גדול שבכל המצוות, וכנגדו לשון הרע - חמור שבכל העוונות.

והטעם לזה נראה בפשיטות, דכמו שבענייני היסודות שהטביע ה' יתברך בעולם, דהיינו: אש, רוח, מים, עפר, היסוד הרוחני הוא הרבה יותר חזק מהיסוד הגשמי, עד שכמעט אין נחשב אצלו הגשמי למאומה, כמו שאנו רואין בחוש, שבהתגבר האש על דבר גשמי - מכלהו, וכן בהתגבר יסוד הרוח - הוא יכול לפרק הרים ולשבור סלעים, כמו שאומר הכתוב (מ''א י''ט, י''א): ''רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים''. כן הדבר בעניינים העליונים, כמו ציצית ולולב ושופר וכל המצוות, אף שעל ידם פועל גם כן תיקונים גדולים בעולמות העליונים, ועל ידם גם כן נתקדש האדם לה', כמו שנאמר (במדבר ט''ו): ''ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם'', אף על פי כן, אין שום השתוות בינם לבין לימוד התורה, כמו דאיתא בירושלמי (פרק א דפאה), שכל המצוות אינן שוות לדבר אחד מן התורה.

והטעם, כי כל המצוות הם מצטרפות אל הגשם, כלומר מלובשות בדבר גשמי, כמו שמצות ציצית אי אפשר לקיים אלא על ידי לבישת בגד שהוא גשמי, וכן סוכה ולולב וכהאי גוונא כל המצוות. לא כן לימוד התורה, שעניינו תלוי בכח הדבור, שהוא כח פשוט רוחני בלבד, ולכן פעולתו שפועל למעלה, נורא עד למאד, ועל כן קדושת תלמוד תורה כנגד כולם. וכן הדבר להפכו בעניין קלקול, כי בכל האברים שהוא עושה בהן עוונות מחמת שהן גשמיים, אין קלקולו למעלה גדול כל כך, לא כן בעוון לשון הרע ורכילות, שפועל פעולתו על ידי כח רוחני בלבד - קלקולו למעלה בעולמות העליונים הוא חזק ונורא עד מאוד, ולכן עונשו גם כן הוא כנגד כולם. (שמירת הלשון)

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה