אור ברסלב
כנסת ישראל פרק ה' - איסור ''לא תשנא את אחיך בלבבך'' › א - הלאו של שנאת ישראל

כנסת ישראל

פרק ה' - איסור ''לא תשנא את אחיך בלבבך'' · א - הלאו של שנאת ישראל

פרק ה' - איסור ''לא תשנא את אחיך בלבבך''

שלא לשנוא שנאת הלב לאחד מישראל הוא מצות לא תעשה, שנאמר: ''לא תשנא את אחיך בלבבך''. ואם קבע השנאה בליבו משום שחבירו הרע לו והשנאה גברה כל כך עד שיגמלהו כרעתו, עבר גם על לאו של ''לא תקם'', כמו שאמר ספר החינוך במצות רל''ח ורמ''א.

וזה לשון ספר החינוך (מצוה רלה): שורש המצוה ידוע, כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים. והיא המידה הפחותה והנמאסה תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל.

וכתב הרמב''ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ה': כל השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה וכו', ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב [היינו שאין מגלה לחבירו שהוא שונאו]. ובהלכה ו' כתב, כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: ''ולא דיבר אבשלום את אמנון וכו' '', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? שנאמר: ''הוכח תוכיח את עמיתך''.

וכתב בספר מצות הלבבות (סימן ב', הלכה י''ג): וכל זה [דאסור להצניע שנאתו מחבירו], אם הוא לו לשונא גמור ומבקש רעתו. אבל אם אינו חושב לעולם לעשות לו רעה, ואדרבה, רצונו לעשות עימו טובות, רק משום איזה סיבה יש לו בלבו שנאה על חבירו, כמו למשל אם מצד הדין משום שמצוה לשנאתו (עיין לקמן באות ב) או שאינו יכול לכוף את יצרו ונתבזה אצלו חבירו, וכמו שמצוי אצל הרבה בני אדם, שאמנם יש בלבם שנאה וקנאה על חבריהם, אבל משתדלים להסירה מלבם, ואינם מתכוונים, חס וחלילה, להרע בפועל לאותו אחד שמקנאים בו, שאז אדרבה, אם יאמר שיש בלבו שנאה וקנאה, יגדיל המחלוקת יותר, ולכן אזי מחוייב להסתיר השנאה ולדבר עימו ולקבלו בסבר פנים יפות, ומזה יבואו לידי אהבה גמורה. (''דרכי שלום'')

תוכן העניינים

כנסת ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה