פרק ה' - איסור ''לא תשנא את אחיך בלבבך''
שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם, להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין בני האדם, והיא הפחותה והנמאסה תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל. (ספר החינוך מצוה רל''ה)
א - הלאו של שנאת ישראל
שלא לשנוא שנאת הלב לאחד מישראל הוא מצות לא תעשה, שנאמר: ''לא תשנא את אחיך בלבבך''. ואם קבע השנאה בליבו משום שחבירו הרע לו והשנאה גברה כל כך עד שיגמלהו כרעתו, עבר גם על לאו של ''לא תקם'', כמו שאמר ספר החינוך במצות רל''ח ורמ''א.
וזה לשון ספר החינוך (מצוה רלה): שורש המצוה ידוע, כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והוא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים. והיא המידה הפחותה והנמאסה תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל.
וכתב הרמב''ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ה': כל השונא אחד מישראל בליבו עובר בלא תעשה וכו', ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב [היינו שאין מגלה לחבירו שהוא שונאו]. ובהלכה ו' כתב, כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים: ''ולא דיבר אבשלום את אמנון וכו' '', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? שנאמר: ''הוכח תוכיח את עמיתך''.
וכתב בספר מצות הלבבות (סימן ב', הלכה י''ג): וכל זה [דאסור להצניע שנאתו מחבירו], אם הוא לו לשונא גמור ומבקש רעתו. אבל אם אינו חושב לעולם לעשות לו רעה, ואדרבה, רצונו לעשות עימו טובות, רק משום איזה סיבה יש לו בלבו שנאה על חבירו, כמו למשל אם מצד הדין משום שמצוה לשנאתו (עיין לקמן באות ב) או שאינו יכול לכוף את יצרו ונתבזה אצלו חבירו, וכמו שמצוי אצל הרבה בני אדם, שאמנם יש בלבם שנאה וקנאה על חבריהם, אבל משתדלים להסירה מלבם, ואינם מתכוונים, חס וחלילה, להרע בפועל לאותו אחד שמקנאים בו, שאז אדרבה, אם יאמר שיש בלבו שנאה וקנאה, יגדיל המחלוקת יותר, ולכן אזי מחוייב להסתיר השנאה ולדבר עימו ולקבלו בסבר פנים יפות, ומזה יבואו לידי אהבה גמורה. (''דרכי שלום'')
ב - בחומר האיסור של שנאת חינם
''שקולה שנאת חינם כנגד ג' עברות חמורות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים'' (יומא ט:).
''... ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם'' (אבות ב').
רבי חיים ויטל בספרו ''שערי קדושה'' (חלק ב, שער ב') באר את חומר האיסור של שנאת הבריות:
ואמרו רבותנו זכרונם לברכה: שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה [הוא] שונא כביכול להקדוש-ברוך-הוא על שבראם, והנה כלנו בנים לה' אלקינו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא זה מהם.
ואמרו רבותנו זכרונם לברכה: בית המקדש היו בו צדיקים וחכמים גדולים, ולא נחרב אלא בשנאת חינם, ולא עוד, אלא ששאר עבירות אינו עובר עליהם אלא בשעה שעובר עליהן, אבל שנאת חינם היא בלב תמיד, ובכל רגע עובר ''בלא תשנא'' וביטל מצות ''ואהבת לרעך כמוך''.
הוסיף על כך רבנו בחיי בספרו ''כד הקמח'' ערך שנאה:
''שנאת חינם היא חולי קשה, ראש לכל עבירות שבתורה, מביא את האדם השונא את חבירו שידבר עליו כזבים מה שלא היה ולא נברא. והרגיל לדבר כזבים הוא מן הכתות שאינן מקבלות פני שכינה, שנאמר (תהלים ק''א, ז'): ''דבר שקרים לא יכון לנגד עיני'', ומן הכזבים תביאנו להעליל עליו ולהעיד עליו עדות שקר, וכן אמר (משלי כ''א, כ''ח): ''עד כזבים יאבד'', ואמר (משלי ו, י''ט): ''יפיח כזבים עד שקר'', מתוך שדאג על הצלחת חבירו יעלוז ברעתו.
כל מי שמתגבר עליו המידה המשוקצה הזאת, הוא סותר ועוקר האחווה והריעות הנזכרים בפסוק (תהלים קכ''ב) ''למען אחי ורעי'', והוא מכחיש עצמו שאינו מזרע אברהם, לפי שכל מי שהוא מזרעו - אוחז דרכו, כעניין שכתוב: ''כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו''.
הלקוי בשינאת הבריות עלול להכשל פעמים רבות בעוון חמור מאוד, והוא ''שונאי ה' '', משום שירע לו בהצלחת שונאו בענייני המצוות, ועל כך נאמר בספר ''שערי תשובה'' לרבנו יונה (שער ג', אות ק''ס):
''ועניין שונאי ה' נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוות ונזהרים מכל עבירה במעשה ובלשון, אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה, וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו, וכאשר ודאי תאמר על האיש אשר לא יחפץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו כי הוא שונא את המלך - כל שכן אם הוציאו מחשבתם אל הפועל, שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצוות, כי הם שונאי ה'. וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והצדיקים ושונאים עטרת תפארתם, או ירע לבבם אם עדיהם תאתה ובאה ממשלת הדור, וכן כתוב (שמואל א' פרק ח, ז'): 'כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם', וכל שכן אם יבקשו כבודם לכלימה או ישפילוהו''. (''אהבת ישראל'')
ג - השנאה - שורש כל הרעות
בשנאת חינם כתיב: ''לא תשנא את אחיך בלבבך'', והיא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת יוסף לאחיו, ועל שנאת חינם אנו בגלות הארוך הזה יותר מכל הגליות שהיו בסיבת עבודת אלילים, גילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון, וכשם ש''ואהבת לרעך כמוך'' כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך - לעבור על כל התורה.
ד - גדרי עוון השנאה
יכוון להודיע שיעור השנאה אשר ה' מצוה עליה, שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא שנאה גמורה - לבקש רעתו ולחפץ בכליונו, אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה.
לזה נתחכם הכתוב לסמוך ''לא תשנא'' עם תיבת ''אחיך'', לומר, כי השערת השנאה אשר יצוה ה' עליה, היא הנרגשת בערך אח, ושעור זה, כל שירחיקהו מליבו קצת, הנה הוא יורד ממדרגת אח, והרי הוא עובר משום ''לא תשנא''. (אור החיים הקדוש)
איתא בגמרא (סנהדרין כז:), דמי שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה ג' ימים, נקרא שונא. ופסול לדון לו דין, בין לרבנן ובין לרבי יהודה, עיין שם.
והנה מצוי מאוד בין אנשים, שלפעמים בשביל סכסוך דבר קטן שהיה ביניהם, יש להם תרעומת זה על זה, אף ששנאה גמורה אינה נראית ביניהם, אך מכל מקום, אינם רוצים להפגש יחד, ובלשון בני אדם נקרא עניין זה, שאינו שווה עימו.
אבל באמת, הרי חזינן מגמרא הנזכרת לעיל, שבעניין כזה נקרא שונא, ועובר על לאו ד''לא תשנא את אחיך בלבבך''. ועל כן צריך האדם שיתבונן בדבר זה, שאפשר שבשביל דבר קטן יכשל האדם בעוון החמור הזה, שהוא נורא למאד. (אהבת ישראל, חפץ חיים)
ה - הקללות שמביא אדם על עצמו בעוון השנאה
תניא: רבי נחמיה אומר, בעוון שנאת חינם, מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואישתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. (שבת לב:)
הרי רואים אנו כמה רעות גורם האדם לעצמו על ידי העוון המר הזה. והנה, אילו יפגע אדם אחד בבנו הקטן להכותו, הלא יתקוטט ויריב עימו וישנאהו שנאת מוות, ואלו הוא עצמו, שגורם להם סיבת מוות, אינו חושש לזה כלל, ואיננו מתבונן עד היכן עוונו מגיע - אוי לו ואוי לנפשו! איה שכלו ואיה דעתו? שבעצמו גורם לכל זה.
ועל כן, מאוד מאוד צריך האדם להיזהר מעוון זה, ובכל רוחו ונפשו יתרחק מעוון זה, ויהיה לו טוב בזה ובבא. (אהבת ישראל, חפץ חיים)