כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
שבועות · דף כד:
בגמ' אמר רבא מ"ט דמ"ד כו' ומאן דפטר דלית ליה כו' נ"ל לתקן האי לשון דרבא בא לדחו' סבר' דר"ל דלעיל דמחלק בכולל גופי' ואמר דאפי' מאן דאית ליה כולל בבא מחמ' עצמו לא אמר לכך קאמר מאן דפטר דלית ליה כי אמר כו' כלומר לא כדאמר ר"ל דמצינו פטור בכולל מחמ' עצמו אף דאין לו טעם אחר לפטור בכולל גופי' זה אינו אלא מאן דפטר לית ליה טעם אחר כ"א דלית ליה כולל כלל דכי אמר איסור מוסיף כו' וק"ל. ולהכי נקט נמי דבר והפוכו כי אמר איסור בחד' חתיכ' בב' חתיכו' כו' לומר דבחד' חתיכ' אמרינן לעולם אפי' בבא מחמת עצמו והיינו בדאפש' לאשכוחי כן ובכולל לעולם לא אמרינן וק"ל:
בתוס'י ד"ה שלא אוכל תמרי' כו' עד וי"ל משום דדילמא קסבר ר"י דאיכא שום תנ' כו' אבל קצת יש לדקדק א"כ מאי האי דקאמר לעיל דמוקי' ליה למתני' כד"ה וי"ל. בא"ד ומיהו י"ל דאצטריך לאשמעונן כו' קצת יש לדקדק דא"כ גם קושיתם הראשונ' לית' דעל ר"י לא רצה למפרך דסבר דלמ' אית ליה החילוק הזה וסבר דשני פעמי' מחמ' עצמו לא אמרינן ובמתני' כבר קחשב מוקדשי' דבאי' מחמ' עצמו לפי דעת המקשן דלא ידע עדיין אוקימת' דבכור ולכך לא מקשה כ"א על רבא וגם מאי דדחקו תוס' עצמן לעיל בד"ה באסור הבא מעצמו כו' ומפרשי' מעצמו על עצמו והוכחתם מהמקשן דהכא דאכתי לא ידע מאוקימת' דבכור וסבר דמיירי במוקדשי' גופ' ואפ"ה קמקשי על רבא ש"מ דאיכ' לחלק כן גם על זה יש לדקדק כן ודוק בזה כי י"ל דאפ"ה נאמר דה"ל לאסוקי אדעתי' מ"מ דגם לדידי' וגם לר"י ה"ל למתני' למחשב שבועה ובבכור ולא בסתם מוקדשי' ודוק היטב: עוד יש לדקדק קצת דע"כ גם ר"י אית ליה דאמרינן ב' פעמי' מחמ' עצמו דאל"כ למה מיקי לעיל רישא בסתם וסיפא במפר' ובכולל ה"ל למיקם גם רישא במפרש ובכולל רק דהרישא מיירי במאכלי' שאינן ראוי' והיינו באותן מאכלי' שכבר אסר עצמו מהם ע"י שבועה שכבר נשבע עליהם ועתה שנשבע עוד ע"י כולל אין שבועה זאת חל עליהם אחר ששניהם באי' מחמת עצמו. וא"ת דמ"מ לחיי' על שבועה ראשונ' לזה טמא דהרב' גוונין מצינו שאינו חיי' על השבועה והיינו בזמן שהוא אנוס ששכח שבועתו ועיין לקמן בזה ומ"מ טמא דמאי דאמרה מתני' שאינן ראוי' בהכי קמיירי שאינן ראוי' לו אחר שכבר נשבע עליהן ודוק:
בתו' ד"ה מגו דחיילא אתמרי' כו' עד דקיל הואיל והותר מכללו כו' יש לדקדק קצת דמ"מ לפי זה ודאי שבועה לא חיילא אחר שכבר נטמ' ושנכנס י"כ דודאי חמור ממנו דהוה בכר' וא"כ מאי מקשה דה"ל למחשב נמי שבועה ודלמ' לא קחשב אלא הני דמצי חיילא בין בתחלה בין בסוף משא"כ שבועה דלא מצי חיילא כ"א בתחלה על החלב לא רצה לחשבו דהוה צריך להאריך בדברי' ולחלק בין בתחלה ובין לבסוף ודוק:
במתני' א' דברים של עצמו כו' עד ר"י אומר כו' היה נראה לי דמתני' לאו מילי מילי קתני כ"א פלוגת' דר"י ור"ע קאי אמאי דנאמר תחלה כאלו אמר' מתני' א' דברי' כו' בכל הני פליגי ר"י ור"ע וק"ל. שם א"ל אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך מדלא אמר ריבה נמי לכך היה נראה לומר דה"ק מנ"ל דהכתוב ריבה הדברים שאין בהם הרע והטב' ודלמ' לא ריבה כ"א עבר ועיין לקמן בש"ס וק"ל:
ת"ר חומר כו' אפשר דלהכי הביא' הש"ס האי ברייתא הכא ליתן טעם למאי הוצרך התנ' לאשמעונן דהשבוע' חיילה על דבר שאין בו ממש ומהיכ' תיתי להעלות על הדעת שאינ' חייל לכך הביא' הברייתא דמפורש שם דנדרים אינן חלי' וסד"א דגם בשבוע' כן לכך אשמעונן דלא. ומהאי טעם גופ' הוצרך להביא ג"כ רישא דברייתא דנדרי' חמיר' משבועות דאי לא הביא כ"א הא דשבועות חמור מנדרי' שחלין על שאין בו ממש משא"כ בנדרי' אכתי היה לבעל דין לומר דמהיכא תיתי דנילף שבועה מנדרי' דשבועות ודאי חמורי מנדרי' דכתיב בה לא ינקה כדאי' שם בנדרים וא"כ אכתי לא הוה צריך לאשמעונן הא מילת' בשבוע' לכך הביא הא דנדרי' חמורי' משבועות לענין מצוה וא"כ היה אפשר למטעי גם בהא וק"ל:
שם בש"ס מאי אתן אילימ' כו' אפשר לומר דעד לא הביא הברייתא הלז לא היה רוצה להקשו' ולדקדק בזה דהי' אפשר לומר אחר דצדק' אינ' כ"א מצות עשה לכך שבועה חלה עלי' (ועיין בתו' לעיל ד"ה דמוקי לה כד"ה כו' דמביאי' ראי' מהכא דאינ' חלה ג"כ על עשה אבל ודאי זולת הא דהכא הוה אפשר לומר דחלה על מצות עשה) אבל אחר שרא' בברייתא שאמר' שהנדרי' חלי' על מצות כרשות ואי אית' דבעשה גם השבועות חלה ה"ל לומר שהנדרי' חלי' על ל"ת כעשה משא"כ בשבו' וק"ל:
שם שאישן כו' איני והאמר ר"י כו' ודאי צריכנ' ליתן טעם במאי טעה המקשן שרא' בהדי' שאמר ר"י שלשה ימי' וגם קושי' התו' דחיק' לן טוב' ולא ניחא לן בתירוצם ואמינא דהמקשן סבר דאפי' בשנשבע אדם על שעה אחת שאינו רוצה לישן הוה נמי שבועתי' שבועות שוא אחר שאינו בידו ובכח לעצור השינ' ולכך אמר ר"י לפי מה שהוא סבר וישן לאלתר וסבר א"כ דמה דאמר ר"י שלא אישן ג' ימים רבות' קמ"ל דאפי' שקיבל עליו שאינו רוצה לישן ג' ימים בשינ' אחת היינו שכל ג' ימים במלואם אינו רוצה לישן דמשמע ממנו אבל מעט פחו' מן ג' ימים יש לו רשות לישן ומכש"כ שיש לו רשות לישן ליל אחד או יום ודאפ"ה סבר ר"י שגם זה אינו בכחו והוה שבוע' שוא וא"כ שפיר קא מקשה דאפילו בדמתני' מיירי באיזה שינ' שיהיה דהוה שבועת שוא וע"ד השיב ליה התם דאמר שלשה כו' כלומר לא כמו שאתה סובר דאין חילוק ודר"י רבות' קמ"ל זה אינו אלא דוקא קאמר ג' ימים וק"ל:
בתו' ד"ה חומר בנדרי' כו' ותימ' תרי קראי ל"'ל כו' היה אפשר לומר דאי לאו האי קרא דנזיר לא הוה אסרינן לנזיר מיין דמצוה דה"א דהנזירות יוכל לחול אפי' אם ישתה יין דמצוה רק בשאינו שות' יין דרשות וא"כ כשיהי' דעת האדם הנוזר שלא לאסור עליו יין דמצוה כ"א דהרשו' הנזירו' חל עליו והוה נזירות כדת ומותר לשתו' יין דמצוה קמ"ל הקרא דלעולם חלה עליו נזירות ואפי' הוה דעתו לשתו' יין דמצוה אין בכך כלום או דלא הוה נזיר כלל או דיאסור עליו אף יין דמצוה ועיין שם בפלוגתא דרבנן ור"ש בזמן שקיבל עלי' מקצת נזירות ועוד שם באומרו שיהי' נזיר ע"מ ליטמ' למתי' וכו' ודוק וגם על תירוצם יש לדקדק דנותני' לקבלת נזירו' ענין כולל וא"כ לא צריך קרא לכך אחר דכולל הוא ודוק:
בתו' ד"ה משא"כ כו' עד וי"ל דהיינו חומר כו' לפי דעה זו דאף בשבועה בשיאסור חפצו עליו חיילה על דבר מצוה א"כ יש לדקדק מאי האי דמהדרי רבנן לקמן לריב"ב לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר כו' והלא לפי דעה הלזאת אף במצוה עשה בה לאו כהן וא"ת דאחר דהלאו אינו דומה להן לכך שפיר קאמרו הואיל דהן הוא בשאסר עצמו על החפץ והלאו בשאסר החפץ עליו. זה אינו דהלא גם השתא לפי דעה יזו דסבר' דבשיאסור החפץ עליו הוה שבועה כהוגן א"כ נאמר אפי' בשבועת הרשות למה יחול השבועה דהלא הלאו אינו כמו ההן דההן אוסר עצמו על החפץ דבענין אחר אינו שייך והלאו אוסר החפץ עליו אלא דע"כ צריכ' לומר הואיל דמ"מ חל השבועה בין בלאו בין בהן אע"פ שהלשון אינו שוה אפ"ה שפיר מקרי דיש בו לאו והן א"כ גם הכא נאמר כן ודוק כי נראה לי שזהו ראי' שאין בו סתיר':
ועוד יש לדקדק על הקושי' מעיקרא וגם לפי דעה זו דאף דמצי לאסור החפץ עליו בשבוע' אפ"ה אינו בדין שיחול על המצוה אחר שאינו כהן לרבנן כדלקמן ודוק:
ועוד יש לדקדק דאי אית' דאף בשבועה חלה על המצוה בשאסר החפץ א"כ מאי האי דאמר' הש"ס שם בנדרי' דף י"ו ומאי חומר' דשבועה מנדרי' כו' אף נדרי' חמור משבועה דחלי' על דבר מצוה כו' ומאי קושי' הלא גם השבועה חלה על דבר מצוה בכה"ג ושם קאי על ילפות' דמהדדי ואין שייך שם תירוצם דהכא ועיין שם ודוק:
עוד יש לדקדק על דעה זו אחר דאית' שם בנדרי' דבקרא דכתי' בי' נדר ושבועה בהדדי כתי' בי' רבוי ומיעוט והיינו תיב' ל"ה מרב' דחלה על דבר מצוה ותיב' לא יחל דברו ממעט מצוה דהכי דריש דברו אינו מיחל אבל מיחל חפצי שמים ודרש' הש"ס הרבוי לנדר והמיעוט לשבועה ומקשה הש"ס מ"ש כו' כלומר מנ"ל למדרש הרבוי דל"ה לנדר ודלמ' לשבועה ועל זה קמתרץ הא דאמר שלא אשב כו' כלומר דמסתבר טפי למדר' הרבוי לנדר מלשבועה עיין שם ודוק ותמצא ועיין ג"כ בר"ן ובתוספות שם והנה נאמר דאי אית' כדברי דעה הלזאת א"כ מנ"ל כלל לומר דנדר גופ' חל על מצוה ודלמ' דנדרוש הרבוי דל"ה לשבועה בשאסר החפץ עליו והמיעוט דדברו בשאסר עצמו על החפץ ובודאי מסתבר טפי לומר לרבות שבועה לחול על המצוה מן הנדר אחר ששבועה חומר מן הנדר דכתי' בו לא ינקה כדאי' שם ודוק בזה:
ועוד יש לדקדק לפי דעה א' ה"ל לש"ס לומר ג"כ חומר שבועה מנדר דהשבועה חלה בין בשאוסר עצמו על החפץ ובין שאוסר החפץ עליו משא"כ בנדר וק"ל:
בא"ד ור"א תירץ בשם ר"י כו' עד ולכך חלה נמי שבועה כו' ובפ' ב' דנדרי' מסיק רבינא דנדרי' נמי חלי' מדרבנן כו' בזה בא לסתור דעה א' דםבר' דהשבועה חלה בשאסר החפץ עליו והוה מין שבועה אחר' מן האי דאסר עצמו על החפץ וע"כ הוה צריכנ' לומר דבהאי מין שבועה דהיינו בשאוסר החפץ עליו בשבועה אינו חלה נמי על דבר שאין בו ממש דמ"ש דהאי טעם דאי' בנדרי' דאינו חל אית' נמי בהכי וא"כ למה אמר רבינא דבנדרי' אמרו וגזרו דלחול על שאין בו ממש ה"ל למגזר נמי על האי מין שבועה בשאוסר החפץ עליו בשבועה דלחול מיהא מדרבנן ולמה לא נקט בדבורו אלא נדרי' אלא ע"'כ דאין זה מין שבועה אחר' דאף שאסר החפץ עליו הוה כאלו אסר עצמו על החפץ ודוק בזה והפוך בה ותראה כי כן דברו ובמקומ' ובזמנ' דברו ודלא כמהרש"א אשר צלל במים והעלה חרס בידו: