כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
שבועות
דף ב.
במתני' הא דלא קאמר השבועות בה"א הידיעה כמו באחרינא
משום דלא קאי על כל מיני שבועות כ"א על שבועות ביטוי וק"ל: ומה דלא פתח בידיעות ברישא נוכל לומר זולת דברי תוס' ז"ל ויתורץ נמי מה דדקדקו שלא תנא ידיעות השבת והיינו דבאמת התנא אף דמיירי מקרבן והיינו בשוגג מ"מ במקום דאיכא לפרש דהמזיד יוכלל ג"כ בלשון של ב' שהן ד' למה לא יתפרש כן אף דעיקר מגמתו קאי על השוגגי' ועל המביאין קרבן ולכך תנא אלו ד' בהדדי במילתא דהן שוין מ"מ אין קפידא כשיוכלל באיזה מקומות אשר ראוי' לכך ג"כ החיוב דבמזיד עמו וא"כ בידיעות הטומאה שא"א לפרש בו שנכלל ג"כ המזיד עמו דבמזיד אינו שייך ב' שהן ד' כדפריך הש"ס לקמן דמה שהן ד' שייך במזיד לכך הוצרך לומר ידיעות דוקא אצלו לומר דאינו שייך אלא א"כ בשוגג ואמר כן במלתא דטומאה ותנא שבת אחריו כי היכי דיהי' קאי מלת' דידיעות ג"כ על שבת הבא אחרי' להורות דג"כ בשבת א"א לפרש דקאי על המזיד דסבר באמת לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ולא כדקס"ד בגמ' דלקמן ואי הוה תנא ג"כ שבועות אחריו ה"א דג"כ בשבועות אינו שייך שתי' שהן ד' וזה אינו דגם במזיד שייך בי' ב' שהן ד' כדלקמן ולכך התחיל בשבועות ולא קאמר ידיעות כי היכי דיהי' קאי מלת' דידיעות על טומא' דוקא ועל מאי דבא אחריו ודוק:
ומה שדקדקו תוס' שהו' לו למתני העלמות הטומאה אומר אני שאין זה קושי' דודאי במילתא דידיעה א"ש אצל הטומאה במאי דאמר ב' שהן ארבע דידיעות דאיכא בטומאה שייך לומר הן בשתים הן בארבע דבשתים קאי הידיעות על הטומאה דהלא צריך לידע תחלה וגם לבסוף אחר ההעלם ובשהן ארבע נמי שייך לומר ידיעות הטומאה דהלא הוא יודע הטומאה מכל וכל ולא נעלם ממנו אלא קודש או מקדש משא"כ אי הוה תנא העלמות הטומאה לא א"ש הלשון דהלא העלמות הטומאה אינן אלא שתים ושהן ארבע הן העלם מקדש או קודש ודוק:
שם במשנה ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה כו' לכאורה יש לדקדק קצת מאי הוצרך להאריך ולומר שעירי הרגלים מכפרים לא ה"ל לומר כ"א לא שעירי ר"ח מכפרי' דעל מילתא דא קא פליג. ואמינא דת"ק דאליבא דר"ש בא להור' לן דלא נפרש מילתא דר"ש כאשר אמר ר"ש בן יהוד' אליבי' והיינו שנאמר דשעירי מכפרי' ג"כ על הטהור שאכל את הטמא לכך אמר שעירי הרגלים כו' ולא שעירי ר"ח כאלו אמר שעירי הרגלים אינן מכפרין כ"א על מה ששעירי ר"ח אינן מכפרין ודוק: בתוס' ד"ה יציאות השבת כו' וי"ל דאצטריך דקס"ד כו' יש לדקדק קצת לפי דבריהם אלה דא"כ מנ"ל דשתים שהן ד' דתנן הכא במתני' קמיירי בעשיר ועני ודלמא ב' היינו הוצא' גופו' והושט' ידו וכן בהכנסה כה"ג ודוק היטב:
עוד יש לדקדק קצת במאי דכתבו ז"ל בשבת דצריך לן תרי קראי במלאכ' דהוצאה אחד שהביא הש"ס ריש הזורק ויכלא העם מהביא וחד הביא הש"ס בעירובין אל יצא איש ממקומו משום דמלאכ' גרועה היא ולא הוה ילפינן מהדדי הושטת יד דבעה"ב מדעני וכן אפכא א"כ אכתי נימא מנ"ל להביא מהני תרי קראי לתרווייהו דלמא חד קרא להוצאה גופו ממש וחד קרא או להושטת יד דבע"ה או דעני ומנ"ל לתרווייהו אחר דאפשר לומר דלא ילפינן מהדדי. ויש ליישב ולומר דהוצאות גופו ממש לא צריך קרא אחר שהי' במשכן והוה באמת מלאכה חשובה אבל א"כ יש לדקדק על מאי שדקדקו בשבת על מאי דהוצרך הש"ס למצוא הוצאה היכן היתה במשכן אחר דכבר יש לן הקרא על הוצאה ומאי קושי' הלא כבר אמרנו דהוצאה גופו לא ילפינן מקרא והוצרך הש"ס למצוא היאך היתה במשכן כי היכי דנילף מהני תרי קראי הושט' יד דעשיר ודעני ודוק:
גם על מאי שדקדקו על מאי דשאלו הש"ס הכנסה מנ"ל והוצרך לומר מסברא מה לי עיולי מה לי אפוקי אפשר ג"כ לומר דהש"ס לא קשאל כ"א מנ"ל דהכנסה אקרי הוצאה וק"ל:
דף ב:
על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות כו'
בדקדוק גדול דבר התנא שתנא זוגות זוגות ועל השני הוסיף וא"ו והתחיל אח"כ בבא אחר' בלי וא"ו עד שסיים דברי' כי היכי דנפרש דבריו כאשר מפרש' הש"ס לקמן ע"ש ותמצא:
דף ג:
בגמרא הא דומי' דמראות נגעים קתני כו' לכאורה יש לדקדק
קצת דהוה ליה לדקדק ממאי דקודם למראות נגעים דהלא אי אתי' מתני' כר' ישמעאל א"כ ידיעות הוה לחיוב ולא הוה דומה לו שבועות וכן אי אתי' כר"ע א"כ שבועות הוה כולו לחיוב ולא הוה דומה לו ידיעות הטומאה. ואפשר לומר דבהא מלתא ודאי ידע דשייך למתני בהדדי הואיל דכל אחד מנייהו איכא מ"ד דסבר דהוה כולו לחיוב ואף שלכל אחד מהם ליכא כולו לחיוב מ"מ הואיל דנוכל לומר בכל אחד שתים שהן ד' בהדי פטורי וג"כ איכא מ"ד אחר דסבר בהו כולו לחיוב שפיר תנ' רבי בהדדי משא"כ מראות נגעים למ"ד דאמרינן בי' פטור ובזה מראה לן התנא דאחרינא נמי הוה כולו לחיוב אליבא דחד תנא ובזה יתפרש היטב מאי דאמר' הש"ס א"א ר"י א"א ר"ע כלומר הואיל דאתי' כתרווייהו א"ש טפי ודוק:
שם בש"ס לעולם ר"י וכי כו' נוכל לומר אחר דלא אמר אלא דלא סתר דבריו הראשונים מכל וכל ולא הוה כ"א פירוש על מאי דאמר תחלה דתנא חיובי ופטורי דמאי דאמר דתנא פטורי היינו מקרבן אבל לא ממלקות וק"ל: שם בשלמא אכלתי כו' גם במקום הזה אדרוך דרכי לפרש מלתא דבשלמא ואומר דה"ק ודאי אי הוה אפשר לדקדק על דברי רבא ולומר ולהקשות מאי דמקשה הש"ס לקמן מ"ש כלומר כי היכי דנתרב' העבר ממלת לשוא ב' פעמים כן נמי נרבה העתיד א"כ לא היה קשה מידי אבל אחר דאתי' מלתא דרבא שפיר דקושטא קאמר ודאי קשה וק"ל:
שם קסבר ר"י לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אחר דחזינן דלא קאמר' אלא ש"מ דלא הדר מקמייתא וגם דחיקא לן לפרש כדפירשו תוס' מכמה דקדוקים שיש על דבריהם וקצת מהם נפרש לקמן בסמוך לכך אמינא דבאמת אינו חוזר מדבריו הראשונים ומאי דאמר תחלה וכדרבא כו' היה ג"כ בדעתו זה שאמר השתא רק שלא הבינו המקשן ובא עתה לפרש דבריו דהנה באמת נראה רבא גופי' מילתא דנפשי' קאמר ולא אמר בהדי' דבריו דוקא על מאי דסבר ר' יוחנן לקמן דאוכל ולא אכל אינו חייב עליו רק דבא להראות לן דהאמת עם רבין דאכלתי ולא אכלתי הוה שבועת שקר ולא כר"ד לקמן ונפקא לן מינה באיזה התראה יתר' בו כדכתב רש"י לקמן ומ"מ מצי סבר רבא ג"כ דחייב ג"כ על אוכל ולא אכל אי אית לי' בעלמא לוקין על לאו שאין בו מעשה ולא הוצרך לן להורות התורה במאי דכתב' בדברות ראשונות שקר ובאחרונות שוא כ"א להורות על התראה היאך מתרינן עליו והנה מתחלה כשתירץ ואמר וכדרבא הי' ג"כ בדעתו זה שתירץ באחרונה דקסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו רק דבא לתרץ דא"כ מה זה שהורה התורה דשוא ושקר א' הן אחר דבכל התורה כולו לוקין על לאו שאין בו מעשה לכך אמר וכדרבא כלומר להורות בא התורה דשקר הוה שבועה שלעבר והמקשן לא הבין דברי' וסבר דלא בא כ"א להורות שחייב על לשעבר ולכך הקשה ליה ותירץ ליה לא כמו שאתה סובר אלא באמת ר"י בכל מקום אית ליה דלוקין על לאו שאין בו מעשה ואפ"ה צריכנא להא דרבא כנ"ל:
שם ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כו' ור"ל אמר אינו לוקה הביא ג"כ לדר"ל כי היכי דלא נימא דר"י אליבא דמ"ד אין לוקין על לאו כו' קאמר לכך הביא דר"ל כלומר דאלו דר"י לאו אליבא דנפשי' קאמר א"כ ג"כ ר"ל וזה אין סבר' דיפלוג כל א' מהם שלא אליבא דנפשי' וק"ל:
שם בגמרא בשלמא שובר בטמא כו' גם הכא אמרתי דיש ליישב לישנא דבשלמא אחר דמצינו בפסחים דרבי יליף הא דשובר בטמא דפטור מן מאי דכתיב בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם כו' וקאמר' הש"ס מאי בינייהו וקאמרה דאיכא בינייהו פסח הבא בטומאה דמאן דיליף ממלת בו אף בזה פטור ולרבי חייב הואיל דראוי לאכילה אחר שבא בטומאה. והנה לכאורה הוה אפשר לדקדק על סדר' דמתני' שם דהתחיל ואמר השובר את העצם בפסח הטהור חיי' אבל המותיר בטהור והשובר בטמא פטור ומאי האי דהתחיל בשבירה ומסיים בשבירה וחיבר המותיר בטהור בין הדביקים. אבל באשר נאמר דבא להראות לן דבר מה בזה או במותיר בטהור או בשובר בטמא להקיש זה לזה ולהכי דחק מילתא דלא הוה מענינא בינייהו א"ש והנה זה שהביא הא מילתא ידע הסתיר' דבתר' אשר אמר אח"כ וממאי דר"י היא כו' אבל לכאורה במאי דדחק התנא הא דמותיר בינייהו מוכח לכאורה דטעמי' הוא משום דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה דהנה אי נימא דטעמי' הוא משום דהוה לאו שניתק לעשה ע"כ יש למצוא בי' זמן דלוקה עליו והיינו בדלא קיים לעשה אחר התראה למאן דאית לי' קיים ולא קיים ואפילו למ"ד ביטלו ולא ביטלו אפשר לומר דלוקה עלי' בשביטל לעשה והנה אם נאמר דטעמי' דשובר בטמא פטור הוא מטעם דכתיב בו ולא בטמא א"כ לעולם אין לוקין עליו אפילו בפסח הבא בטמא וא"כ דומי' דהכא צריכנא למימר א"כ בבת זווגו דלעולם אין לוקין וא"כ ע"כ צריך להיות הטעם משום דאין לוקין על לאו שאב"מ דאי הוה הטעם משום דניתק לעשה לא הוה דומה לבבת בקתו אחר דבזה לפעמים לוקה בשלא קיים או בשביטל לעשה והשתא נפרש דברינו דה"ק דודאי אי הוה קשה על הא דשובר בטמא והיינו על מאי שאיחר הא דשובר בטמא והקדים להא דמותיר בטמא ועמדו בין הדביקים לא הוה מוכח מידי דטעמי' הוא המותיר בטהור משום דהוה לאו שאב"מ אבל באמת א"ש הא דשובר בטמא שאיחר אותו ולדורות בא לאקושי למותיר בטהור להא דשובר בטמא דכי היכי דשובר בטמא לעולם פטור אפילו בפסח הבא בטומאה כן נמי מותיר בטהור לעולם פטור א"כ ע"כ טעמי' הוא משום דאין לוקין על לאו שאב"מ. ועל זה קמהדר לי' דאפ"ה לא מוכחי מידי דיש לומר אפכא ודלמא הטעם דשובר בטמא הוא כדרבי וא"כ לפעמים לוקין עליו בפסח הבא בטומאה ודומי' דהכא הוא נמי במותיר בטהור דלפעמים לוקין עליו וטעמי' הוא כר' יהודה ודוק:
בתוס' ד"ה וכדרבא כו' עד וי"ל דהיינו דפריך כו' עד פירוש ולית ליה דרבא כו' בין אוכל ולא אכל בין אכלתי ולא אכלתי ע"כ אבל תמי' לי על דבריהם דא"כ שתים שהן ד' לא מתפרש שפיר דהלא אוכל ולא אכל אינו מפורש בהדי' ואתי' מרבוי דקרא כמו אכלתי ולא אכלתי אם לא דנימא דאפ"ה שייך בי' לישנא דשתים הואיל דבשתים קרבן נמי אית בהו כדכתבו לעיל. אבל מ"מ ודאי ניחא לש"ס טפי לומר דהשתים מפורשי' בהדיא וא"כ קושיתם נסתלק מעלן ודוק:
בד"ה א"ה כו' עד ולמאי דפריש' דדוקא הכא כו' א"ש. אבל מכל מקום קצת יש לדקדק דאי איתא דקושי' המקשן דלשם והתרצן קאי אפילו לפי הקס"ד הכא א"כ קושיתו לאו כלום הוא והתרצן הי' לי' להשיב בדרך אחר והיינו אחר דחזינן דכתב לן התורה מלת לשוא ב' פעמים לומר דלוקין הכא על העבר והעתיד אע"ג שהוא לאו שאין בו מעשה א"כ חזינן דבכל התורה אין לוקין עליו דא"כ למאי הוצרך התורה למכתב הכא רבוי דלוקין עלי' הלא בכל התורה לוקין על לאו שאין בו מעשה ועיין לקמן דף כ"א ע"א בתוס' ד"ה אמר קרא כו' ודוק ותמצא דברי אלו:
בתוס' ד"ה התראת ספק היא אבל כו' ותימא כו' יש לדקדק על דבריהם אלו מנ"ל דסביר' לר"ל דלוקין על לאו שאין בו מעשה אי משום דהוצרך ליתן טעם אחר אהא דאין לוקין עליו ודלמא על מלתא דר' יוחנן הוה קשה ליה קושיית הש"ס דלקמן דפריך ומ"ש כלומר אחר דדרשינן מלשוא שתי פעמים דחיי' לשעבר נרב' גם כן העתיד ותירוצו דרבא דאמר בפירוש רבתה התורה כו' לא ניחא ליה לכך הוצרך לומר דמסתבר' דנרב' העבר ולא העתיד אחר דבעתיד איכא התראה ספק ואף דחזינן דכתב לן התורה רבוי מה אין סבר' לומר דירב' דבר דשייך בו התראה ספק ודוק היטב:
והנה בתוס' ד"ה וכדרבא דמצאתי שדקדק מהרש"א על דבריהם אשר כתבו דדוקא הכא אית לי' לר"י דלוקין על לאו שאב"מ מרבוי דקרא א"כ מאי ראי' מייתי לדר"י ממתני' דפסחים ע"ע ואני אומר דהש"ס הי' מסופק בדבר ולכך קאמר' הי סתמא אילימא כו' כלומר אם תאמר דר' ישמעאל אית לי' בכל מקום דלוקין על לאו שאב"מ ולהכי אית לי' לר' יוחנן דלא כוותי' מסתמא דפסחים אכתי קשה ומהדר ליה אלא האי סתמא ובכן מסיק דבאמת לאו בכל מקום אית ליה לר' ישמעאל דלוקין וכדכתבו תוס' וק"ל:
דף ד.
בגמרא מכדי האי סתמא והאי סתמא מאי חזי דעביד כהאי
סתמא לעביד כהאי סתמא לכאורה יש לדקדק על קושי' הלז אלא מאי לעביד כאידך סתמא הוה נמי קשה ולמה לא עביד כאידך סתמא הלא הוצרך למעבד כהאי או כהאי ומאי אולמי' דאידך מהאי גם אליבי' לכך אמינא דקושי' המקשן הוה אחר שאפשר לומר דמתני' דלקמן אינה ממעט העתיד ממלקות כ"א העבר מקרבן ואף שיש קצת תירוץ בזה דקאי בלהבא כו' מכל מקום כדי שלא נעשה פלוגת' בין מתני' דלקמן להאי דהכא ודאי אכתי ניחא לן טפי לומר דממעט העבר אף שהוא קצת דוחק וא"כ ודאי קשה מכדי האי סתמ' כו' ועל זה משיב ליה ולטעמך כו' כלומר אחר שראיתי מדבריך דטפי ניחא לך לפרש מתני' דבקרבן קמיירי ולא במלקות דעל האי דאוקימנא במלקות הקשה כל קושיותיו וא"כ אי קאי על קרבן ומתני' דלקמן לפי הקס"ד דש"ס מתחלה דממעט העבר מקרבן הוה נמי קשה היאך סתם לן רבי הכא הכי והכא הכי אלא מאי אמר' כו' ודוק כי כן אמרתי לפני תלמידי והנאוהו:
שם משום הכי אוקימנא כר"י דאמר לאו שניתן כו' ק"ק דא"כ הדרא קושי' לדוכתא קשי' דר' יוחנן אדר"י דאמר הלכה כסתם משנה ואיהו אית ליה בסנהדרין דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ע"ש בפר' יו"ד. וצריכנא לומר דשם קאי הש"ס אליבא דמסקנ' הכא וק"ל:
בתוס' ד"ה ר' עקיבא כו' עד וי"ל דדלמא סבר כר"ד כו' ולמאי דפריש' לעיל כו' א"ש ראיתי מאי דדקדק בזה מהרש"א ואמרתי דפירושו הכי הוא דתחלה אמרו דדלמא סבר כר"ד כו' וא"ת דאכתי לא א"ש במאי דמחיי' לעתיד ע"ז מסיימו ולמאי דברישא לעיל כו' א"ש ואין כאן ב' תירוצים רק הכל תירוץ אחד ודלא כמו שהבין מהרש"א וק"ל. אבל באמת קשה לי א"כ היאך יתפרש ב' שהן ד' והלא העבר מפורש אליבא דר"ד והעתי' איני מפורש רק נתרבה מכפל דלשוא וכאן א"א לתרץ דהעתיד מתחייב נמי בקרבן ולא העבר והלא לר"ע העבר נמי מתחייב בקרבן ודוק:
עוד יש לדקדק אחר דחזינן בתוס' ב"מ דהקשו על ר"ל דאית לי' החוסם בקול דלא לקי משום דלא הוה מעשה ופליג על ר' יוחנן אשר סבר דהוה מעשה באמרם הלא בש"ס דמכות מסיק דילפינן דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה מדסמכו התורה מלקות ללאו דחסימה מה חסימה יש בה מעשה אף מלקות לא בא אלא על לאו שיש בו מעשה ונימא אפכא דבחסימה חייבה התורה אפי' על הקול ומהכא נילף לכל לאוין שלוקין נמי אפי' על שאין בו מעשה. ותירצו דר"ל סבר ילפותא דלעשות הנאמר שם ג"כ עיקר ומהכא ילפינן על כל לאוין ע"כ. ומכל זה קשי' לי א"כ מאי מקשי' תוס' מנא לי' לר"ע דלוקין על לאו שאב"מ דלמא איהו סבר כן לפי הקס"ד דהכא דתורה חייבה החסימה אפי' על הקול שאין בו מעשה ומהכא יליף על כל הלאוין ודוק: עוד יש לי לדקדק על דבריהם דהכא דרוצי' לתלות זה בזה א"כ ריש לקיש דאית לי' לוקין על לאו שאין בו מעשה בכל מקום לפי דבריהם דלעיל בד"ה התראת ספק כו' א"כ ע"כ אית לי' דעדים זוממים אינו קנס א"כ אית לי' נמי לוקין ומשלמים כר"מ דאמר הכי במכות דיליף בכל דבר מעדים זוממים ודלא כרבנן דאמרי מעדים זוממי' לא גמרינן דהוה קנס א"כ מאי מקשה הש"ס בכתובות על מאי דמוקי ריש לקיש מתני' דאלו נערות יש להן קנס כר"מ דאית ליה לוקין ומשלמין דהוה ליה למיקם מתני' טפי כרבנן כמו ר' יוחנן דהוה אליבא דהלכתא והלא הוא מוקי לה אליבא דהלכתא לפי דעתו ומה לה לש"ס שם לדחוק עצמה וליתן טעם אחר ולמצוא פלוגת' אחרת בין ר"ל ור"י על ידי כן ודוק:
דף ד:
בגמרא אשכחן בידיעות דאית לי' טעמי' דנפשי' כו' ל"א אשכחן
בידיעות כו' הנה אפשר לומר דאיכא בין לשון ראשון ללשון שני במה שהי' תוס' מסופקים לעיל אם מצריך ר' ישמעאל ג"כ לידיע' בית רבו או לא וא"כ אפשר דלשון ראשון אית לי' דאינו מצריך ר"י לידיע' בית רבו ולכך הוצרך לומר דאית לי' לרבי טעמי' דנפשי' ולא סבר מכל וכל כר"י ולשון ב' אית לי' דאית לי' מכל וכל כר"י דלר"י צריך ג"כ ידיעת בית רבו וק"ל:
בגמרא ריבוי ומיעוט וריביו ריבה הכל ומאי ריבה כל מילי נוכל לפרש כפילא לישנא דש"ס דמאי דאמר תחלה ריבה הכל קאי על ריבוי הא' ומאי דאמר אח"כ ריבה כל מילי קאי על ריבוי הב' וק"ל:
בגמרא מנין לרבות הסול והסיר' המחט כו' הנה לומר דמדבר בלשון זו ואצל"ז כמו שכתבו תוס' הוא דוחק לכך אומר דמדבר בלשון לזא"ז וה"ק מנין לרבות כו' כלומר לא זזו שהסול והסירה קאי בשאלת מנין אלא אפילו המחט כו' קאי בשאלת מנין וצריך רבוי וק"ל:
בתוס' ד"ה ר"ע כו' וא"ת דבפ"ק דב"מ כו' הנה תוס' מסופקי' במקומות אחרים אי מכירת שטרות הוה דאורייתא או לא וא"כ נוכל לומר דסבירא ליה לר"ע דלא הוה דאורייתא וא"כ אף דדריש ריבוי ומיעוט א"א למעט דבר אחר כ"א קרקעות ועיין בר"ן דכתב אף מאן דממעט שטרות בהאי כלל ופרט וכלל אפ"ה סבירא ליה דלא הוה דאורייתא והא דממעט שטרות לא הוה כ"א אסמכתא בעלמא וק"ל:
בא"ד ועי"ל דאפי' מאן כו' אלא דריש לי' בפרט וכלל ופרט כדמשמע כו' הנה קשה לי טובא לפי דבריהם אלו והלא כבר כתב רש"י כאן דמדה ריבוי ומיעוט הוה כמו כלל ופרט וכלל וכן כתבו תוס' והסכימו עמו לקמן דף ז' ע"א בד"ה אחת לכלל ופרט וא"כ אליבא דהאי תנא דחיקא לן למאי הוצרך התורה למכתב גבי שבועות פרט וכלל ופרט לא ה"ל למכתב אלא הכלל והפרט .ואזי הוה מידרש ברבוי ומיעוט והוה ממועט נמי שטרות וקרקעות דהלא ריבוי ומיעוט לחודי' מביא כל כעין הפרט כדכתב רש"י ז"ל הכא ודאי במקום אחר אשר דורש ג"כ פרט וכלל ופרט לא הוה קשה כולי האי דנוכל לומר דאחר דיש חילוק בין כלל ופרט וכלל ובין פרט וכלל ופרט כדאמרה הש"ס בנזיר דאילו כלל ופרט יכלל מרבה אפילו מאי דדמי לי' בחד צד משא"כ בפרט וכלל ופרט דאינו מרבה כ"א מאי דדמי בשני צדדי' ורש"י כתב דרבוי ומיעוט הוא כמו כלל ופרט וכלל וא"כ נוכל לומר דבמקום דהתורה ידע' שאין לרבות כ"א מאי דדמי משני צדדי' ואי לא הוה כתיב כ"א רבוי ומיעוט היה מתרבה אפילו מאי דדמי מצד אחד דהלא הוא כמו כלל ופרט וכלל אבל מ"מ הכא קשה דהלא חזינן דרבנן דדרשי כלל ופרט וכלל אפ"ה ממעטי שטרות וקרקעות וא"כ אי לא הוה כתיב פרט הראשון והוה מדרש ברבוי ומיעוט נמי הוה ממועט שטרות וקרקעות ולמאי הוצרך א"כ לר"ע לפי דברי תוס' הכא פרט הראשון ודוק היטב:
עוד יש לדקדק קצת על דבריהם אלו דמשמע דמאן דדריש התורה ברבוי ומיעוט היא דדורש פרט וכלל ופרט אבל מאן דדריש התירה בכלל ופרט לא דריש המד' דפרט וכלל ופרט וכן נראה מדבריהם שם בנדר וכן מוכח לכאורה במאי דמקשי' בד"ה דתנא דבי ר"י כי' ולא קשה להו נמי הא דלא חשיב ר"י ג"כ האי מדה דפרט וכלל ופרט וא"כ מאי האי דשאלה הש"ס שם בנזיר ומאי איכא בין כלל ופרט וכלל ובין פרט וכלל ופרט ומנ"ל דיש חילוק מה והלא מאן דדרש האי לא דרש האי ודוק ונוכל ליישב דלאו בלשון קושי' קאמר רק שאלה שאל אם יש לחלק בינייהו ומהדר לי' הש"ס דודאי יש לחלק בינייהו וק"ל:
בד"ה לרבות כל דבר הנלקח ביד לאו דוקא דהא ממעט סם ע"כ נוכל לומר דזה הוא באמת מאי דדייק ומאריך בלישני' הנלקח ביד ולא קאמר בקיצור הנלקח אלא לומר דוקא דבר הנלקח ביד היינו ע"י ידו הוא דנוקב לאפוקי סם דנוקב ממילא אחר שהניחו עליו וק"ל:
דף ה.
בגמ' גבי סוטה כו' אי הוה ידע מי בדקו לה מיא כו' הנה
מה שמקשי' תוס' על זה אמאי חשיב לי' אין מנוק' אם לא בא עלי' משנסתר' ר"ל דמנ"ל למקשן דהתורה מיירי אפילו בא עלי' אחר ידיעת הסתיר' ואני אומר דשפיר קא מקשה דע"כ הואיל דהוצרך התור' למכתב האי ונעלם דנידוק מיני' לפי הקס"ד מכלל שהי' לו ידיע' ע"כ דבא להורות אע"פ שבא עלי' אח"כ דאל"כ מאי לי שהי' לו ידיע' או לא היה לו ידיע' ודוק ותמצא:
עוד יש לדקדק במאי דהקשו על פירוש י"מ הראשון דה"ד אי בשעת השקאה כו' ומאי קושי' ודלמ' באמת בשעת השקאה אינו צריך לידע דנטמאה ולא כתב' לנו התור' התיב' של ונעלם מכלל שהי' לו ידיעה כ"א לגלות לנו דאע"פ שכבר היה לו ידיע' אפ"ה המים בודקי' אות' ולכך מקשה שפיר והלא א"א לומר כן שהרי כבר כתיב ונקה האיש מעון כו' ודוק ותמצא כי נכון הוא:
בגמ' א"ל ר"פ לאביי כו' מי איכא דלי' לי' ידיעת בית רבו נוכל לומר דעל הקרא לא רצה למפרך דדלמ' באמת הכי קאמר רבי דלכך לא כתב לן התורה כ"א תיב' ונעלם להור' דדי בידיע' בית רבו שאף היא נקרא ידיע' וה"ק ונעלם מכלל שידע כלומר דלא צריכנא לידיעה אחר' כ"א זאת הבא' מתיב' ונעלם אבל ממתני' מדקדק עליו שפיר וק"ל:
בגמ' אלא אמר ר"פ התם כו' נוכל לומר דאפ"ה לא נסתר מכל וכל תירוץ הראשון דמאי דאמר תחלה אבות תנא יתפרש השתא דבמלת שתים דהכא אינו כולל כ"א אבות והיינו היציאות משא"כ שם בשבת דכולל במלת שתי' ג"כ התולד' שהיא הכנסה והיינו לפי מה שפירש רש"י ז"ל שם בשבת והתוס' הביאו הכא וק"ל:
בתו' ד"ה ומ"ש הכא כו' עד והר"מ פירש משום דומי' דמראו' נגעי' אין לו להניח כו' כלומר וטפי ה"ל לפרש כל דיני שבת ולא למתני כלל מראות נגעי' מלמתני נמי מראות נגעי' ולהניח דיני שבת והנה לעיל דמקש' הש"ס בשבועות והא דומי' דמראות נגעי' קתני נמי מקשה כן דע"כ א"א לומר דתני בשבועות חיובי ופטורי דא"כ לא ה"ל למתני כלל מראות נגעי' אתר דשבועות עיקר הוא כאן ודוק ותראה דמתורץ שפיר קושי' מהרש"א ומהרש"א התחיל בזה ולא סיי' היטב:
דף ה:
בגמ' וקמפרש הכנסה לאלתר הנה אף לכל הפירושי' אשר הביאו תוס' נוכל באמת לגרוס לאלתר דאחר דיש לפרש ג"כ כפירוש התוס' אשר פירשו דאין להוכיח כלום מן ב' שהן ד' לכך לא רצה הש"ס להוכיח כלום מזה והוצרך להוכיח מתיב' לאלתר ודוק:
בגמרא רבא אמר רשוי' קתני כו' אפשר לומר אחר דמצינו בש"ס דשבת דקאמרה הש"ס ידו של אדם אינה לא כר"ה ולא כרה"י מידו דעני ודבעה"ב וקשאל מי הוה ככרמלי' נוכל לפרש היטב הא דאמר רבא הכא וק"ל: בתוס' ד"ה שנים שהן ד' כו' עד ומיהו אפשר שבכל א' כו' נראה דר"ל דבזה מיושב שפיר הא דתנן במסכ' נגעים ע"ב מראו' וק"ל:
בד"ה שאת כצמר לבן כו' ונראה דצמר לבן דר"מ כו' לכאורה נראה דע"כ לא השפילו מראה של הצמר אליבא דר"מ כ"א כנגד מראה דסיד אבל מ"מ סבירא להו דהוא יותר עמוק' מקרום אע"פ דקרום הוה אב והצמר התולדה ועיין הטעם בר"ש במסכת נגעים וא"כ יש לדקדק על ר"ח דאמר מתני' דלא כר"ע כו' א"כ טיהרת סיד היכל ודילמא ר"ע סבר כר"ג דאית ליה שאת כקרום וא"כ בין שנחשבים לאבות ותולדות או זו למעלה מזו נוכל לצרף כל אחד עם חבירו דהלא קרום מצרף שפיר עם צמר דאינו גבו' ממנו כ"א מעלה אחת וכן סיד עם שלג. והיה אפשר לומר דמ"מ לא אתי' כר"ע דלר"ע דאמר זו למעלה מזו משמע דצמר מצטרף בהדי סיד ואלו לר"מ אין מצטרף הואיל דתרי מיני נינהו אבל אין זה משמע בדברי ר"ח דאינו מדקדק כ"א במאי דלא מצא צירף לסיד וזולת לא וגם מנ"ל דר"ע סבר דסיד מצטרף בהדי צמר והאי דקאמר זו למעלה מזו מתפרש היטב ג"כ אי סבר כר"מ ונוכל לומר דבא להורות בדבריו דסבר כר"מ ולא דבא להורות דגם צמר מצטרף בהדי סיד. ועוד יש לדקדק טובא במאי דפירש הר"מ מאייבר"א בסמוך בד"ה א"ה כו' דהאיך אפשר להעלות על הדעת דר"ע דאמר זו למעלה מזו סבר נמי דאב ותולדה מצטרפין וכן מאן דחשב להו לאב ותולד' סבר נמי דמצטרפין זו למעלה מוו דא"כ מאי האי דקשאל בנו של ר"ע לאביו ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין דא"כ אכתי לא הוה ידעינן דמצטרף סיד עם שלג וא"כ ע"כ מוכרח למתני שתי' שהן ד' כדי להודיע דמצטרף ג"כ סיד עם שלג. בשלמא לפי האמת שפיר קאמר דאע"ג דלא הוה ידעינן כל סדר צרופן והיינו קרום בהדי צמר לא הוה חושש דהשתא נמי דתני ב' שהן ד' לא שמעינן כל סדר צרופן כדכתבו תו' לקמן בד"ה ויאמרו כו' משא"כ לפי הקס"ד הזה אליבא דר"מ מאייבר' לא מקשה כלום דהלא לפי פירושו היה הכל מפורש בהדיא ודוק היטב. ונוכל לומר דזהו באמת הוכח' הר"ח והמקשן לא ידע מאי דאי' בברייתא דשאל בנו של ר"ע לר"ע ודוק בכל זה:
בתוס' ד"ה א"כ טיהרת כו' קצת יש להוכיח דאבות מצטרפין בהדדי לכ"ע דאל"כ מאי איכא בין ר"מ דחשב צמר לתולד' וקרום לאב ורבנן דחשבי צמר לאב וקרום לתולד' אבל אי נאמר דלכ"ע האבו' מצטרפי' בהדדי א"ש וק"ל אע"פ שקצת יש לפקפק על זה ולומר דאיכא בינייהו במרא' צמר גופ' לפי מאי שכתבו בדבור שלפני זה שלר"מ האי צמר היא גבו' מן הסיד ולרבנן נמוך ממנו מ"מ אין נראה דיפלגו בזה שיטהרו רבנן מאי דקמטמא ר"מ דודאי גם לרבנך כל מיני מראה צמר טמאו' הם רק דסברי שאת דכתיב באורייתא מיירי נמי במרא' שפלה ור"מ סבר דמיירי במרא' גבו'. ופשיט' לפי מאי שמפרש הר"ש דלר"מ הצמר אינו גבו' מלצמר דמיירי רבנן ע"ע וא"כ ע"כ מוכח דפליגי בהא מלת' איזהו האב דנצטרף עם האב האחר. ומאי דמקשה דא"כ התולדות נמי יצטרפו כבר השיבו עליו המפרשי' דוהי' דקרא לא קאי כ"א על מאי דמפורש בהדי' בקרא. ומאי דהביאו מירושלמי הנה מצאתי בירושלמי דנאמר בלשון דאינון דז"ל והיה מלמד דאינון מצטרפין ופירושו הוא ודאי שמצטרפין ולא שאין מצטרפין וק"ל:
דף ו.
בתו' ד"ה אע"ג כו' עד וקשי' כו' כל מאי דמקשי' על רש"י
דהכא יש ליישב ולומר דע"כ לא כתב רש"י כן כ"א לפי הקס"ד דדחה דברי המקשן ואמר לו דמקרום לא היה אפשר לו להביא ראי' דלא אתי' מתני' כר"ע דהיה אפשר למדחי ולומר כדברי ר"ש אבל לפי האמת לא קאי וק"ל. וגם מאי דכתב לקמן נוכל לבאר כך דקאי לפי הקס"ד דלעיל וק"ל:
דף ו:
בגמ' אימא תרומה כו' הנה תו' כתבו דפירושו הוא אימא נמי תרומה והוכחתם מדבסמוך לא פריך הכי כ"א משום דכתיב בי' מיעוט'. ובאמת מלישנא דש"ס לא משמע כן דהל"ל א"כ ואימא נמי תרומה ולכך אמינא דאף דהכא נפרש דקושיתו הוא ואימא תרומ' בלחודוי א"ש דדעתו הוא דטפי ניחא לן לאוקמא בתרומ' מבמקדש וקודש דלא מצינו עון כרת בעולה ויורד ולקמן כבר ידע הג"ש דרבי או מאי דמיותר כרת או טומא' בקודש והראי' דלא הקשה לו כ"א על מקדש וא"כ חזינן דמביאי' על עון כרת עולה ויורד וא"כ אזל ליה פרכתו דלעיל דלא מצינו עון כרת בעולה ויורד רק דרא' שמהדר לי' דמלת פה בא למעט תרומה לכך קמהדר ליה ודלמ' דבא למעט מקדש וק"ל. וכזה נאמר ג"כ במאי דכתבו תוס' בד"ה לא אשכחן כו' שתמיהתם לאו כלום הוא דמצינו למימר נמי דהתרצן כבר ידע מהג"ש דרבי וא"כ ע"כ מביאי' עולה ויורד על עון כרת וק"ל:
דף ז.
בגמ' דתני' רבי אומר אקרא אני חי' כו' אמרתי לפני תלמידי בדרך צחו' דלפיכך אמר רבי אקרא אני דאחר שמצאנו בש"ס דחולי' ריש פ' א"ט דיליף הש"ס למ"ד טריפה אינ' חי' מהאי קרא דכתיב זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול כו' ולפי זה מלת בהמה אינ' מיותר בעולה ויורד דהלא לית כאן ילפות' דבהמה בכלל חי' אחר דמלת חי' האמור שם אינ' רוצה לומר חיה ממש כ"א לישנא דחיות ובודאי קריאתו אינו דומה לאשר פירושו הוא חיה ממש ולהכי רבי בא לסתור דבר זה וקאמר אקרא אני חיה כלומר חיה ממש אקרא אני שם כי היכי דיהי' מיותר כאן מלת בהמה וק"ל:
בתו' ד"ה אתי' כו' וא"ת ולר"ל דלא גמר ג"ש כו' מנלי'. נוכל לומר דעד כאן לא גמר ג"ש דטומא' אלא למגמר קדש ממקדש כדאי' שם אבל האי ג"ש דטומאתו דעולה ויורד מטומאתו דבמקדש גמר וכה"ג מצינו בכמה מקומו' בתוס' דרז"ל היו מקובלי' תיבות של הג"ש ואח"כ היו מחולקי' איזה תיב' הוא דהיה בקבלה וק"ל:
בא"ד וא"ת ול"ל השתא בנין אב כו' נוכל לומר ג"כ דלא קשה מידי דהוצרך לכך דלא תימא מנ"ל דלא מחיי' ג"כ על שאר טומאו' אי משום דא"כ הג"ש דבקדש ודבמקדש ל"ל ודלמ' התורה ידעה דיש מקום לומר בהם טעם מה דלא יתחיי' עליהם קרבן אי לא הוה מפורש בהדיא בהם לכך הוצרך להורות לן ע"י הג"ש האלו דאף בהם חייב קרבן אבל לעולם על שארי טומאו' נמי לכך הוצרך לומר דאף בבנין אב הוה ידעינן דבהו חייב קרבן א"כ אחר דכתב לן נמי הג"ש ע"כ להור' בא למעט שארי טומאו' וק"ל:
ועוד נראה לומר יותר דאי לאו הבנין אב ה"א דיתחיי' להבי' קרבן עולה ויורד אפי' על המגע אפי' לא נכנס למקדש ולא אכל קדש וכדכתב רש"י ז"ל לעיל בד"ה שאין הכתוב כו' והא דהרא' לן התורה הג"ש האלו להור' בא דאפי' בעון כרת סגי בעולה ויורד ולא תימא דוקא קרבן קבוע כדלעיל בש"ס אבל מ"מ על הנגיע' לחוד נמי חייב בקרבן עולה ויורד לכך הוצרך לומר הבנין אב דאינו חייב כ"א בדבר שענש והזהיר ודוק:
בא"ד ע"ב וא"ת ואמאי אצטריך ג"ש דרבי כו' נוכל לומר דבאמת לפי המסקנ' לא קאי האי ג"ש דרבי למ"ד דת"כ שם אשר הביאו תו' לעיל ד"ה ואימ' אף תרומה כו' ורבי דהוה מקובל האי ג"ש סבר כדסבר ר"ל דלית ליה נמי האי ג"ש דטומא' כדכתבו תוס' בסמוך ודוק. ועל תירוצם יש לדקדק אחר דעיקר קושי' המקשן לפי דבריהם אלו קאי על ג"ש דרבי טפי ה"ל למנקט בקושיתו ג"ש דרבי ל"ל מאשר נקט בקושייתו בה ל"ל ודוק: בסוף דבריהם ומיהו תימא ל"ל ג"ש דרבי כו' אפשר לומר דאי לא הוה לן כ"א ג"ש דטומאה בלחוד והוה אתי' הכל מהך ג"ש לא הוה מיותר תיב' בה דהוה צריכנ' לן למעט תרומ' דהלא לא הוה מיותר מידי אבל השתא דכתב לן התורה ג"ש אצל קדש וג"ש אחר' אצל מקדש ממילא הוה ממועט תרומה וע"כ בה מיותר לרבות נבלת עוף טהור ודוק:
בגמ' ר"ש אומר ממקומו הוא מוכרע כו' אפשר דנקט לשון הכרע אחר שמכריע טעם של הקרא כפי משמעות דמשמע לר"י דהוא מכריע תיב' מטומא' אל תיב' הקדש ולא אצל בני ישראל דומ' לזה אמר' הש"ס ביומ' חמשה מקראי' שאין להם הכרע וק"ל:
בתו' ד"ה אי בשוגג בר קרבן הוא כו' עד אבל לקמן כו' אפשר לומר דלקמן מקשה מתיב' אחת בשנ' דכפר' זו לא תהא אלא אחת בשנ' כדאמר' הש"ס לקמן. אבל במאי דכתבו תו' לקמן דף ט' ע"א ד"ה אלא פעם א' כו' א"ש דבריהם הכא וק"ל:
ד"ה במזיד כו' עד וי"ל אע"ג דלא אתי לכלל חטא' אין לחוש כו' יש לדקדק א"כ אף אנן טמא באמת לפי המסקנ' לר' יהוד' תרומ' נמי טמ' דהוה בכלל וכפר על הקדש דמצינו בה נמי שחלק הכתוב בה לקולא דאין מביאי' עלי' קרבן אחר ומקילין בה יותר משמיע' קול כו' דמביאי' עלי' מיהא קרבן עולה ויורד ומנ"ל א"כ למעט תרומה מכפר' הפנימי אי משום דאינ' באה לכלל חטא' הלא לפי דבריהם אלו אין לחיש לזה כיון דתלי נמי אטומא' מקדש וקדשי' וק"ל:
ד"ה בשוגג ולא אתיידע ליה וא"ת והמקשה מה היה סבור כו' אפשר לומר דבטומא' מקדש הוה ניחא ליה טפי בשוגג ולא אתיידע ליה אחר שכבר היה לו ידיעה תחלה והוה דומ' לחיצון בזה שגם הוא מכפר על שיש בה ידיעה בסוף כדקאמרה מתני' משא"כ בע"ז בשמיירי בשוגג ולא אתיידע א"כ אין בזה ידיע' כלל ולא הוה דומ' כלל לחיצון ודוק בזה וגם אפשר לומר דדחיק' ליה לומר טפי בהא דמיירי בשוגג דא"כ למה קראו הקרא טומאה דלא שייך טומא' בדברים אלו כ"א בשעשאם אדם במזיד וק"ל:
בא"ד אבל קשי' דאטומא' מקדש כו' דחיוב כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אפשר לומר דלא רצה להקשות על זה אחר דחכמי' פליגי שם עליו וסברי דלא נפטרו וק"ל:
דף ז:
בגמ' אימא ע"ז כו' לפי מה שכתבו תו' לעיל בד"ה במזיד
כו' דחיצון א"א לאוקמ' כ"א בטומא' מקדש וקדשי' א"כ יש לדקדק על קושי' הלז ולמ' לא נימא דפנימי הוה דומי' דחיצון אמרינן וק"ל:
דף ח.
בגמ' וניכפר פנימי אדידי' ואדחיצון הא דלא קאמר בקיצור וניכפר פנימי ג"כ אדחיצון אפשר לומר דבא לרמז לן מה שכתבו תו' בד"ה ניכפר פנימי כו' ורצונם לומר הואיל דמכפר נמי אפנימי דאתי לכלל חטא' אין לחיש מהשתא אי יכפר נמי אדחיצון אע"פ שלא אתי לכלל חטא כדכתבו לעיל וא"כ שפיר קאמר האי לשון וק"ל וכן י"ל בסמוך באידך וק"ל:
בתו' ד"ה מה פנימי כו' יש לתרץ מאי דקשי' להו דאי לאו היקיש' ה"א דמכפר נמי אאין בה ואין בה אבל השתא דאיתקש הוה כאלו כתיב בגופי' אחת כדכתבו תוס' בד"ה כפר' אחת וכו' וק"ל:
גם י"ל דלהכי איתקש להור' דאינו מכפר על יש בה ויש בה וגם זה הדבר אתי' מכח היקש דמה פנימי אינו מכפר כ"א על יש בה ואין בה אף זה כן ואפכ' וק"ל:
יש לדקדק א"כבא"ד לפי מה שתירצו דאי לאו היקוש' כו מאי מקשה הש"ס על ר' ישמעאל חיצון אמאי מכפר ודלמא מכפר בשיש בה ואין בה בשאר עבירות והוה דומי' דפנימי בזה וי"ל ודוק:
גם יש לדקדק מנ"ל לש"ס לקמן אליבא דר"י לומר דאיתקוש חיצון לפנימי בטומאה מקדש כו' ודסבר כר"מ ודלמ' סבר דחיצון מכפר על שאין בה ואין בה בטומא' מקדש כו' ושארי השעירי' באין בה ואין בה בשאר עבירות דבהא מילת' ילפינן מהא שזה בא בזמן קבוע כו' ודוק בזה:
דף ט.
בגמ' מ"ט דר"י נוכל לומר דשאלתו הוא אמאי לא סבר נמי
דמכפר על טהור שאכל את הטמא כדסבר ר"ש וק"ל:
בגמ' והאי מבעי' ליה לכדר"ל כו' אמר הקב"ה שעיר זה ישא כפר' עלי על שמיעטתי את הירח כו' אע"ג שיש כאן סוד גדול מסודות התורה הגדולים אעפ"כ כמה יגיעו' טרחו הראשוני' והאחרוני' ליישב הדבר ג"כ ע"פ פשוטו ובכן על כל אדם מוטל הדבר לעשות כן בכן גם אני לא מנעתי עצמי לדרוך בדרכיהם והנה אומר אחר שנפרש הדקדוקי' הנראה לעין כל יבא אח"כ היישובו' היטב הדק ביותר דהנה ודאי היותר קשה הוא היאך יעלה על הדעת לומר דהקב"ה יעשה דבר שלא כדין ושעל כן צריך לכפר' וא"כ שעשה כדין למה צריך לכפר' וגם באמת דחיק' לן לומר שהלבנ' תחטא נגד הקב"ה בדבר כזה במדה הגרוע' שבכל המדות דתלשין עבד אל אדוני' גם דחיק' לן למהי ניה לן הקב"ה שאנחנו נביא קרבן לכפר' ואנחנו מאי עשינו בחטא ההוא לכך אומר דבאמת הלבנ' לא חטא' כלום ודעתה היה כהוגן דא"א לב' מלכיו' להשתמש בכתר אחד ולא היה דעת' שתתמעט החמה כ"א להוסיף על איר' של הלבנ' ובזה לא עשת' שום דבר שלא כהוגן ודאי לבקש לה הוספ' ממה שהית' והנה אעפ"כ הוצרך הקב"ה לעשות משפט בגופ' ולמעט אורה כדי שיראו דורות הבאים ולא יחטאו עוד לבקש דבר שהוא מתנגד לחבירו או להלשין עליו באשר יראו שכך נעשה ללבנ' ואי לאו דעשה כן אלא מיעט החמה ]דהאי הקב"ה יודע וידע שא"א להוסיף אור על שום אחד מהם דהוא יודע קצב' של בריותיו[והניח הלבנ' במלוא' וטוב' מזה למדו דורות הבאי' שיעשו ג"כ הם להלשין על חבריהם באומרם דהלא גם הלבנ' עשת' כן והועיל לה אף אנו נעשה כן מצינו למידין מזה שהלבנ' לא חטא' ואעפ"כ הקב"ה עשה כהוגן. והנה עוד נאמר דודאי אם ישראל לא ינטו אחר היה"ר ולא יחטאו לא היה צריך קב"ה למעט הלבנ' אבל אחר שידע שינטו אחר היה"ר ויחטאו לכך הוצרך למעט אותה כנ"ל וא"כ ע"כ המיעוט הזה גרמו ישראל וא"כ ע"כ עליהם מוטל להביא קרבן על חטאם הזה ובזה יהיה נחת להלבנ' שירא' כל אדם שהיא לא חטא' ולא נתמעט כ"א בשביל חטא של ישראל ובזה נתפייס' דעת' ודוק בזה היטב:
בתוס' ד"ה ולר"י דאמר כו' זולת תירוצם נוכל לומר ג"כ דאין סבר' לומר דלא אתי' כ"א למאן דלית ליה אפי' ידיע' בית רבו דהוה דבר שאינו שכיח' וכבר כתבו לעיל בד"ה וניכפר חיצון כו' ז"ל וזה אין סבר' לומר כו' ולא בא חיצון אלא משום כו' ע"ש ודוק וכן בדבור שאחר זה נוכל לומר דאין סבר' לומר דלא אתא כ"א על תליי' בין השמשות ודוק:
דף י:
בגמ' מותר' הקטור' מה היו עושין בה מפריש ממנ' כו'
הנה נוכל לקיים הגירס' וקאי על הקטור' ורוצה לומר שמפרישי' ממנ' כפי שויה שכר של האומנין ומחללי' אות' על שכר האומני' היינו המעו' שנטלו מתרומ' הלשכה כבר וק"ל:
דף יא.
בתו' ד"ה אלא מעתה כו' עד ותיקשי ליה מטבול יום גופי'
פירוש לדבריהם כאלו רוצים לומר וליטעמי' דלא הוה כ"א קדוש' דמי' מ"מ אכתי קשה טבול יום אטבול יום ודלא כמהרש"א ע"ע:
דף יא:
בגמ' א"ה מתה או נשחט' כו' הנה אפשר לומר דמתחלה היה סובר
דפר' לא הוה כקדשי מזבת ולא כקדשי בדק הבי' דנלקח' מתרומת הלשכ' וכן כתבו תו' שם בב"ק ולא הוה כ"א קדושת דמי' ואפ"ה סבר דצרי' תנאי מן ב"ד וכן משמע קצת לעיל דף יו"ד בתו' ד"ה קדושה שבדין להיכן הלכ' וא"כ הכל אתי' על נכון ולא קשה קושי' התוס' ודוק:
דף יב:
בגמ' עבר על מצוה עשה ועשה תשובה לא זז משם עד
שמוחלי' לו לישנא דלא זז נראה דבא לרמז דחילוק יש בין מצוה עשה ול"ת דאלו בשעבר על מצוה ל"ת לא נתקבלה תשובתו כ"א בשיפגע בו אח"כ אות' אשה ובאותו מקום כו' כדאי' ביומ' ואילו במצוה עשה לא צריך לזה ובכן לא קשה מידי מה שדקדקו תו' בד"ה לא זז כו' וק"ל:
דף יג.
בגמ' מ"ט דרבי דתני' כי דבר ה' בזה כו' ומגלה פנים
כו' נוכל לומר דגם זה אתי' ליה בהדי' מדבר ה' בזה דגם דבור לא תעשה לך פסל נדרש על מגלה פנים בתורה שלא כהלכ' ועיין:
בגמ' מה לחטא' ואשם שאין מכפרי' על המזיד כשוגג הא דלא קאמר בקיצור שאין מכפרי' על המזיד והוה די בכך נוכל נומר דבא להראו' דאף שיש איזה חט' ואשם שמכפרים על המזיד מ"מ רוב חטא' ואשם אינן מכפרי' לאפוקי י"כ דלעולם מכפר על המזיד כשוגג וא"כ שפיר קאמר שאינן מכפרי' על המזיד כשוגג דאלו בשוגג לעולם מכפרי' משא"כ במזיד וק"ל . בגמ' הא רבי הא ר"י נוכל לומר אע"ג דסתם ספר' ר"י הוא מ"מ אפשר דתרי תנאי אליבא דר"י נינהו וק"ל:
דף יג:
בגמ' הא גופה קשי' קתני כו' עד אלא שהפר מכפר כו' הנה בש"ס שלפנינו כתוב תיבת וכו' ובאמת דברי הת"ק מסיימים כאן ולא דבר כלל עוד כ"א מתחיל לדבר מה שאמר ר"ש והכה צריכנ' באמת לפרש מה היה קושי' המקשן דקאמר הא גופ' קשי' וששיי' אח"כ האור' ונאמר דודאי קושיתו הוא מאי האי דקתני ומה בין כו' כאלו כבר היה מרומז בדברי הת"ק דצריך להיות חילוק מה ביניהם לכך קמהדר' הש"ס דהוה כאלו חסר בדברי הת"ק ושצ"ל אחד ישראל כו' מתכפרי' בשעיר המשתלח שאר עבירות דמשמע דדיוק' נמי קמ"ל דדוקא בשאר עבירו' הוא דמתכפרי' בשוה אבל לא בטומא' מקדש כו' ועל זה קאי שפיר ר"ש ופליג ולהכי מסיי' הש"ס בתיב' וכו' לומר דמדר"ש נראה מה היה בדעתו דת"ק וק"ל:
שם מזבח כמשמעו הנה לכאורה יש לדקדק על מאי דאמר כמשמעו ולמאי הוצרך לכך. והנה תוס' בד"ה וכפר מקשי' על מאי דפי' רש"י מהא דיומ' וגם היינו טמ' ששימ' ולכך פירשו דבהזאו' איירי ולכך אמינא מילת' דשוי' לתרוויי' דבאמת מזבת מיירי בהדאו' ובא לאשמעינן דמשיח ומרוב' בגדי' יכול לעשות כן כדכתבו תוס' והנה באשר כתב לן הכתוב בחד מנייהו והיינו במזבח ודאי סגי ול"ל א"כ אחריני דכתיבי בקרא אלא ע"כ דבא להורות נמי על הטומא' שנעשה בהו וכדכתב רש"י וא"כ לא קשה קושי' התו' דהא מפורש נמי בהדיא לר"י כמו לר"ש דזה אינו דהלא אינו מפורש בהדיא דגוף הכתוב קאי על הזאות רק מרבוי דקרא נילף גם את זה וכן לא קשה מידי מהא דיומ' דבאמת שם מפרש פשטי' דקרא. ובזה א"ש דקאמר הכא מזבח כמשמעו כלומר אף דבאחריני דרשינן שלא כפשטי' דקרא אבל מזבח הוא כמשמעו והיינו בהזאו' וק"ל. וכן יש לפרש מאי דאמר כהני' כמשמעו ודוק:
ידיעות הטומאה פרק שני. דף י"ד ע"ב בגמ' אמר ר"פ לאביי כו' עד אמר ר"פ לעולם כו' לכאורה הדבר תמו' דמעיקר' מקשה ר"פ ואח"כ מתרץ הוא גופ' הוא שואל והוא פותר ולכך אמינא דר"פ לא הוא קשי' ליה כ"א אליבא דאביי אשר כבר דקדק עליו ג"כ לעיל דף ה' ע"א דאוקמי למתני' בידיעת בית רבו ע"ש וא"כ גם הכא יש לדקדק ביותר עליו דה"ל למחשבי' כל הני ידיעות דבית רבו אחר שאינן דומי' כלל לידיעות דאחר העלמ' דאלו התם הוה ידיעות ממש משא"כ הני דקודם העלמ' שאינן כ"א ידיעות של בית רבן והואיל דידיעות חלוקות הן ה"ל למחשב' כל אחד בפני עצמו אבל אם נאמר דאף הני דלפני העלמ' צריכי' להיות ידיעות ממש הוה אפשר דתנ' דמתני' כילל ידיעות דלפני העלמ' לאותה שלאחר העלמ' ואי' חושב אותן כ"א לחדא ידיע'. והנה כשבא ר"פ לתרץ גם למאן דבעי ידיעה ממש דאפי' תאמר דהוה ח' לא קשה מידי עליו אחר שאינן מביאי' לידי קרבן לכך לא קחשיב אבל מ"מ אין התירוץ הזה מועיל אליבא דאביי דאפ"ה ה"ל למחשב גם אותן ידיעות דלפני העלמה אחר שאינן דומי' לדבתרי' ואינן נכללי' א"כ עמהן ומכש"כ דאין מועיל התירוץ של הא"ד דמאי תאמר ד' בתריית' דאיתנהו בכל התורה כולה לא קחשיב א'כ לא ה"ל למחשב גם הני דקודם העלמ' אחר דאיתנהו ג"כ בכל התורה כולה דמי איכא דלית בי' ידיעה בית רבו אם לא דנימ' בתינוק שנשב' בין הנכרי' כדמתרץ לעיל ודבר זה ודאי אינו שכיח וסתם חטא' ודאי' נכתבו על מאן דאית ליה ידיעה בית רבו וק"ל: שבועות שתים ב' פרק שלישי. דף כ"ב ע"ב במאי דאמר רב חיי' בר אבין א"א סברא א"א קרא כו' יש ליישב דאי מסבר' לחוד ה"א דוקא בשבועות אמרינן דנכלל השתי' בכלל אכילה משום דאזלינן בנדרי' אחר לשון ב"א משא"כ בשארי דברי' ואי מקרא לחוד ה"א דבנדרי' אינ' בכלל אכילה אחר דאזלינן אחר לשון ב"א ואין בלשון דאדם שתי' בכלל אכילה קמ"ל תרוויי' ובהא מדוקדק היטב דלא אמר בתחלה אצל הסבר' לישנא דשתי' בכלל אכילה משום דמסבר' לא מוכת דהוה בכלל אכילה כ"א ע"י לשון בן אדם. ובזה נראה לומר דר"ח בר"א בא לתרץ דלא אשמעונן מתני' חידוש הזה בהדיא דה"ל לומר שבועה שלא אוכל ושתה חייב לכך קאמר דהוה סבר' וגם מקרא דשתי' בכלל אכילה ואי הוה אשמעונן מתני' בהדיא דבר זה ה"א דוקא הכא בנדרי' אמרינן כן ולא בדוכת' אחרינ' לכך מסתם סתומי ומדיוק אתי' לן כדלקמן וא"כ ליכא למידק מינ' אפכא וק"ל:
שם דא"ל איניש לתברי' ניטעום מידי ואכלי ושתו נ"ל דאו או קאמר דלפעמים אכלי ולפעמים שתו ש"מ דנקטי אינשי להו בלשון חד וק"ל:
דף כג.
בגמ' ודלמ' ע"י אניגרון דאמר כו' אניגרון מיא דסלקי
כו' לכאורה ראי' הלזו אינ' מכוון היטב דמאי ראי' רצה להביא בזה הלא ראית ואינ' כ"א מהתוספתו' שהביא רש"י דבחד' כתיב שנותני' ג"כ בתוכ' יין ובחדא נשמע דהוה אוכל אבל במאי דהביא לא נשמע ממנו מידי מזה. ואמינא עוד דלכאורה יש ג"כ לדקדק למאי הוצרך לראי' כלל או למה נקט אכילה דאניגרון ה"ל למימר ודלמ' דנותן ליין בתוך האוכל וכמה מאכלי' יש שנותני' לתוכן יין וה"ל למימ' סתם. לכך אמינ' דודאי במאי דנותני' יין בתוך שארי מאכלי' לא הוה אפשר ליה להקשות מהם דהלא תירוש דין כתיב בקרא וכשניתן בתוך המאכל אין המאכל נקרא בשם יין אח"כ ואין שם יין עליו והיאך ידבר הקרא במאכל שיש בו יין ולא קאמר כ"א תירוש או יין אבל המאכל דאניגרון אף שניתן בתוכו היין המאכל נקרא על שם היין והראי' דכשאין נותני' בתוכו יין כ"א מים המאכל נקרא על שם המים כמו דאמר רבה בר שמואל אניגרון מיא דסלקי וכתב רש"י תבשיל של תרדין ואפ"ה נקרא מיא דסלקי א"כ גם כשנותני' בתוכו יין נקרא ע"ש היין וק"ל:
שם בגמ' אלא לעולם כדקתני כו' אפשר לומר דלהכי לא גלה ליה מתחלה תיכף תירוץ זה כדי שמתוך דברי' עצמו יודה לו לסבר' הלזו והיינו שיודה לו שאמרינן ענין גילוי דעת וכדכתבו תוס' בד"ה כגון דאמר שלא אשת' כו' וק"ל:
שם בגמ' ודלמ' למפטר נפשי' מאחרניית' קאתי לכאורה יש לדקדק על הלשון מאי למפטר דקאמר הלא אכתי לא התחיי' את עצמו עד עתה דשייך לומר עליו לשון דמפטר וגם דחיק' לן טובא מה שתירצו תוס' בזה על קושיתם דהקשו בזה לכך אמינא אחר דחית לן דאם יתחרט אדם אחר שנשבע תוך כדי דבור הוה חרט' ובהא קיימ' לן דצריך לפרוש בהדי' החרטה ואינו די במה שיש בלבו החרט' אף דקיימא לן בשבועה גופ' אם אין פיו ולבו שוי' לא הוה שבועה היינו בתחלת השבועה אבל אחר שכבר נשבע בפיו ולב שהיו שוין ואח"כ רוצה להתחרט צריך לפרוט בהדיא החרטה ועיין ביו"ד בהלכו' נדרי'. וא"כ יתפרש היטב לישנא דש"ס דמיירי דמתחלה אמר סתם שלא אוכל והיה בדעתו מתחלה לאסור עצמו מהכל ואח"כ נתחרט וא"כ ודאי צריך לפרוט בהדיא החרט' בתוך כדי דבור ודוק ותמצא כי נכון הוא:
שם ודלמ' לכוס הכא אפשר לפרש שלא כפירוש רש"י אלא דה"ק דלמ' הוא רוצה לכוס ואי הוה אמר שעורי' הוה אסורי' עליו אפי' לכוס וק"ל: והנה בכאן יש לקיים כל הני תירוצי' ולומר דכולם הלכת' נינהו דודאי אי איכא אדם דיאמר דמעולם לא נתכוין למפטר את עצמו מאחרינ' קאתי או עניינו דלכוס הרי הוא חייב אפי' לא אמר ג' פעמים פת ודוק:
בתו' ד"ה גמר שכר כו' והשתא נמי לא תקש' כו' אבל אין נפרש לחומר' מקשינן כו' פירוש דודאי אף דהוה מקשינן למקדש לא הוה ממעטינן יין מליקח בכסף מעשר דמהיכ' תיתי דהלא בקו' מע"ג קנקן נלמוד ולא גרע מדבילה קעילות נמי ואפי' את"ל דלא הוה ידעינן יין לשתי' מ"מ ניקח בכסף מעשר מתחלה רק דאח"כ צריך לאכול אותו ע"י אכילה דוקא משא"כ אי לא הוה ידעינן כלל דבילה קעילות לא הוה ניקח כלל בכסף מעשר ודוק ודלא כמהרש"א:
בד"ה שכר מנזיר כו' עד וי"ל דהתם איירי בדבילה המעורב' במים כו' הנה לפי דבריהם אלה יש לדקדק טובא דאחר דחזינן דגמרינן שכר מנזיר דשכר הוה יין ואפ"ה אי לאו הבי"ת דביין הא דבי"ת דבשכר אינו מרב' כ"א דבילה המעורב' א"כ עדיין אני אומר מנ"ל לש"ס דלשם דמרב' מהבי"ת דבשכר תמד משהחמיץ דלמ' לא נרב' כ"א דבילה המעורב' ואי תימא דאית לן מכש"כ מהבי"ת דביין דמרב' ע"ג קנקן אפי' לזה נאמר דאי לאו הבי"ת דבשכר לא הוה מרבינן מהבי"ת דביין אלא דבילה קעילה מעורב' ולא הוה ידעינן ע"ג קנקן ולכך צריכנ' לתרווייהו ודוק היטב. ועל זה אמרתי בלימוד הישיב' דבאמת לא שייך לרבות מהבי"ת דכתיב ביין דהוא ענין שתי' לדבילה דהוה אכילה וגם מהבי"ת דבשכר אחר דאית לן הג"ש דשכר הוה משקה לא שייך נמי לומר דהבי"ת אשר נכתב' אצלה דמרב' מידי דהוה אוכל וא"כ ע"כ מרב' תמד דהוא משקה דומי' דידי' וא"ת א"כ מאי קאמר הש"ס אי לאו ביין ה"א בשכר הוה דבילה והלא כתוב' אצל משקה על זה נימא אי לאו דהוה חזינן דהתורה מקילה במעשר ליקח היין אפי' ע"ג קנקנו ה"א מנ"ל למילף מנזיר דהוה משקה ואתי' נמי תמד דלמ' לחומר' נקיש ממקדש דהוה אוכל ואינו מרב' א"כ כ"א דבילה מעורב' במים אבל א"כ לא א"ש מאי דמקשי' לבסוף ל"ל הכא ג"ש תיפוק לי דשתי' בכלל אכילה מדמרבו התם כו' והלא לפי דברינו אלה אי לאו ג"ש לא הוה מרבינן תמד כ"א דבלה מעורב' וע"ג קנקנו ודוק:
בא"ד וא"ת והיכי הוה בעי התם למדר' בי"ת דבשכר לדבילה קעילה ומה צריך רבוי כו' ולמה לא נימא דלשם הפירוש הוא הכי דרצה למדרש ג"כ הפרטי' עצמם והביתי"ן וקאמ' דאי לא הוה כתי' כ"א בשכר ויין הוה כתוב בלא בי"ת הוה אפשר למטעי ולומר דלא ילפינן שכר מנזיר כ"א לחומר' ממקדש דהו' מתפרש דבילה וא"כ ע"כ ליכ' למדר' מבי"ת דבשכר יין ע"ג קנקו דהלא הוא גופי' לאו יין הוא ואינו צריך שמירה כדאי' התם בתוס' ד"ה בבקר ע"ג עורו ע"ש וא"כ ע"כ מבי"ת דבשכר לא הוה מרבינן כ"א דבר דקיל טפי או דבש דהוה אוכל דכוותי' או אוכל אחר ולא הוה ידעינן א"כ תמד אבל אחר דחזינן דכתיב ביין דמרבינן מיני' ע"ג קנקנו א"כ אף שכר לקולא מקשינן לנזיר וא"כ ע"כ מהבי"ת דבצדו מרבינן תמד דהוה מקשה דכוותי' ודוק:
והנה שם בש"ס גופ' יש לדקדק ל"ל למימר דה"א דבילה קעילה לא ה"ל לומר כ"א דהוה שכר ע"ג קנקנו ודוק ג"כ בזה ועוד היה אפשר דסוגי' דהתם אזלי אליבא דר' יהוד' דלית לי' הג"ש וק"ל:
דף כג:
בגמ' בשלמא התם דאמרת מייתר' פת כו' גם במקום הזה אפשר לפרש האי בשלמא דלכאורה היה אפשר לתרץ קושיתו במאי דמקשה ודלמ' למפטר כו' ודלמ' מתני' מיירי באדם שאינו רוצה לומר דאמר כן למפטר נפשי' כו' ולהכי חייב על כל אחת אבל באמת אי רוצה לפטור נפשי' והיינו שאומר שכך היה דעתו ודאי שאינו חייב על כל אחת רק דמתני' מיירי באדם שמוד' שלא היה דעתו למפטר נפשי' מאחרינ'. והנה באמת זה היה אפשר לומר אי הוה מיתנ' בבא זו מתחלה ואח"כ הוה תני בבא דרישא דנקט פת פת א"כ הוה סיפא מוסיף על רישא דהרישא אינו מחייבו כ"א בזמן שיאמר שלא הוה דעתו למפטר מאחרינא והסיפא מחייבו לעולם אבל השתא דנקט מתחלה פת פת ולכך אתי' הרישא על נכון לעולם דמעולם א"א לומר בי' כ"א דחייב על כל אחת וא"כ קשה על סיפא אי לא מיירי כ"א בזמן שמודה מאי אתא לאשמעונן הלא טפי כבר שמעינן מריש' וק"ל:
שם בגמ' ואמר ר"י אפילו כו' פליגו בה כו' עד הכא מאי כו' לכאורה יש לדקדק מאי דהביא הא דר"י ואא"כ פליגי בה האמוראי' אלו והוה יכלו לחלוק ג"כ אגופ' דמתני' וגם לקיים הגירס' דהביא רש"י מי מחית כו' לכך אמינא דהואיל דאמר ר"י דבריו על המתני' נולד להני אמוראי פלוגתתם דהנה מאן דאמר אכלל לא מחייב אתי' לי' מדאמר ר"י פרוט' מכולן מצטרפ' וע"כ לא קאי אפרטי וכי היכי דלא קאי אפרטי לא קאי נמי אכלל שאצלו ומ"ד דאכלל נמי מחיי' אתי' ליה מדאמר ר"י אפי' פרוט' כו' דלכאורה מאי קמ"ל בזה אי לאו הוה קאי נמי במקום דאיכא פרטי והו' אפשר לומר דשם באות' בבא לא שייך צירוף כלל דבפרטי ודאי לא מצרפינן ובכלל נמי לא מצרפינן אחר שאין מחייבי' עלי' קמ"ל ר"י דאפילו שם מצרפינן במקום כלל מיהא. והנה ע"כ צריכנא לומר ולפרש מאי דדחיקא לן לכאורה היאך אפשר לומר בבבא דסיפא צירוף על הכלל ולומר דחייב ד' חטאות הלא חבירו תבע ממנו ג' מינין ובאשר נאמר שחייב על הפרטי' א"כ ע"כ תבע ממנו שוה פרוט' מכל אחד והוא כפר אותם והי' חייב לו כולם א"כ איזה צירוף שייך על הכלל וע"כ צריכנא לומר דבאם דקאי ר"י גם אסופא ע"כ לא קאי כ"א בזמן שאינו חייב על הפרטי' והיינו שלא הי' חייב לו כ"א שוה פרוט' מכולם ולא קאי ר"י א"כ על המתני' דמחייב לי' ג' חטאות ודוק בזה. והנה הכא בשבועות ביטוי דאמר שלא אוכל פת חיטין כו' בזמן שנחייבו ג"כ על הכלל ודלא נהו' אח"כ מושבע ועומד ע"כ צריכנא לפרש דבריו דבכללא דילי' אסר את עצמו בכשיעור ואח"כ אסר את עצמו נמי ע"י הפרטי' אפילי בפחות מכשיעור וזהו שאמר מי מחי' אינש נפשי' לפחות מכשיעור פירוש דלכך אסר על עצמו נמי הפרטי' כדי לאסור את עצמו בפחות מכשיעור ואף דבעלמא לא אמרינן אליבא דרבנן דבסתם אסר עצמו אפילו בפחות מכשיעור מ"מ הכא שאני אחר שאסר את עצמו בכלל ואח"כ ג"כ על הפרטי' ודוק גם בזה. והנה עוד אמרתי דאפשר דמאן דבעי כן לא למבעי בעי' בא כ"א לדקדק על הני דפליגי שם לקמן ולמה לא פליגי גם הכא וע"ז משיב רבא הכי השתא כו' כלומר אי הוה פליגי הכא ולא התם לא הוה נשמע התם מהכא דע"כ הכא מחי' נפשי' לספיקא וכו' וע"ז יש לגמגם: שם בגמ' הא גופא קשי' אמרת כו' מ"ש רישא פטור ומ"ש סיפא חייב כו' עד מפרש נמי גופי' תקשה הנה לישנא יתיר' דש"ס יש לדקדק ודאי ואמרתי דמתחלה מקשה הא גופא קשי' ומדקדק לישנא דמתני' דלמ' קרא' ברישא לנבילות כו' אכילה שאינה ראוי' ובסיפא קרא' בשמותם כאשר דקדקו התוס' נמי בד"ה רישא בסת' כו' ואח"כ מקשה פטור על חייב וע"ז קאמר' הש"ס הא לא קשי' פי' קושי' א' אינה קשה דאחר דמיירי בסתם ודאי נקרא אכילה שאינה ראוי' וסיפא דפירש את דברי' וקפיד על אכילת' א"כ חזינן דהוה ראוי לפני' דאל"כ לא הוה צריך למפרט ולאסור עליו דהלא כבר מושבע ועומד ש"מ דלעיניו הוה ראוי' לאכילה ולכך הוצרך לאסור עצמו מהם וע"ז שפיר מקשה אח"כ מפרש נמי גופי' תקשה כו' כלומר אחר דתרצת קושי' א' מ"מ קשה קושי' זאת וק"ל:
בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקי' לה למתני' כדברי הכל אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י אפשר לומר דה"ק דאף דמוקי ר"י בכולל מ"מ לא נשמע מיני' דלית לי' ג"כ אוקימתא דר"ל רק דרצה למיקם ג"כ אליבא דמ"ד דאית לי' כולל אבל ר"ל דאמר אי אתה מוצא כו' דמשמע דאית לי' דא"א למיקם בכולל ולמה כן. וא"כ מה שכתבו תוס' בזה בד"ה דמוקי לה כד"ה כו' לית לן בו צרוך וק"ל:
בתו' ד"ה דמוקי לה כד"ה כו' וא"ת ולוקמי במפרש וד"ה וי"ל דאי במפרש לא מיתוקמ' מתני' כר"ע דמשמע הא סתם פטור ע"כ תמי' לי א"כ גם השתא דמוקי' למתני' בכולל נימא נמי לפי דבריהם דלא אתי' כר"ע דאלו לר"ע אפי' בלי כולל חל השבועה בסתם על כל שהוא ודוק:
בא"ד וזה הפירוש נראה יותר דלפירו' קמא קשי' כו' לא משכחת לה הן ולאו כו' יש לדקדק על זה ודלמ' באמת הכי קאמר' הש"ס דמוקי כד"ה ואי הוה מוקי בחצי שיעור לא הוה אתי' אלא כר"י בן בתיר' דאית לי' לקמן דלא צריכנא הן ולאו וק"ל:
עוד יש לדקדק בדבור שלפני זה מאי האי דקאמרו דאין להקשות דלוקי כולה במפרש ורישא בשאינו כולל כו' הלא א"כ לא הוה אתי' כד"ה דהלא לא הוה אתי' כ"א כרבנן דאלו לר"ע ה"ל לחייבו אחר דאית לי' אדם אוסר עצמו בכ"ש אפילו בסתם ודוק גם בזה:
דף כד.
בגמ' בשלמא לר"ל כו' הנה יש לומר הכא דלכאורה הי'
אפשר לומר דאין כאן קושי' אפילו אי לא הוה אשכחינן בהדי' דלית לי' לר"ש כולל דדלמא במקום הזה בלחוד מראה סברתו רק דע"כ א"א לומר כן אא"כ באשר א"א למיקם פלוגתייהו בדבר אחר אבל אם יהי' אפשר למיקם פלוגתייהו בדבר אחר אזי ודאי א"א לומר דיסתום טעמי' אשר לא השמיע במקום אחר דאית לי' אות' סבר' והלא אפשר למטעי ולומר דטעמי' דפליג על הת"ק אינה כ"א טעם המפורש במקום אחר. והנה נאמר עוד דלפי מה שכתבו תוס' לעיל ולפי מאי דמשמע בש"ס גופי' דאמר' בשלמא לר"י דמוקי לה כד"ה ודאי נראה דגם ר"י מקיי' אוקימת' דר"ל דהי' אפשר דפליגי בחצי שיעור כפשוטו או כדכתבו תוספ' לעיל דאכלה שלא כדרך הנאתו רק דניחא לר"י למיקם למתני' כד"ה וא"כ שפיר קאמר' הש"ס בשלמא לר"ל כו' כלומר אי הוה סביר' לר"י דלא א"ש לר"ל משום דהי' פליג על אוקימתא דדי' דא"א למיקם כדמוקים הוא ודאי לא הי' קשה לר"י מ"ט דר"ש דהוה אמרינן דטעמי' דלית לי' כולל אף דאינו מפורש במקום אחר מאי בכך הואיל דהוה מפורש הכא וא"א למיקם למתני' בדרך אחר אבל אחר שגם ר"י מודה דא"ש גם לר"ל א"כ ודאי קשה מ"ט דר"ש דלא ה"ל לסתום אחר שאפשר למיקם בטעם אחר וע"ז קאמר מידי הוא טעמא אלא משום כולל כו' כלומר לא כדסבר' אתה דאיכא עוד אוקימת' אחרינא דאין זה דלית כאן טעם אחר כ"א זה משום דר"י סבר חצי שיעור אסור מן התורה ובשלא כדרך הנאתו א"א למיקם ג"כ דא"כ מ"ט דר"ש וא"כ אל תחמ' על זה על סתימ' טעם דר"ש ועוד ר"ש לטעמי' דלית לי' איסור כולל ודוק כן העליתי לפני תלמידי: עוד שם בשלמא לר"ל משכח' לה בלאו והן כו' הנה במקום זה אפשר לומר דדלמא ר"י מוקי' למתני' במלקות דלא צריך בי' לאו והן אבל ודאי לא ניחא לן לומר כן בזמן שאפשר למיקם למתני' בדרך אחר גם לקרבן והנה לכאורה היה אפשר לומר דגם לר"ל ע"כ לא קמיירי מתני' כ"א למלקות אחר דמיירי בחצי שיעור דכמו דאינו חייב על חצי שיעור קרבן בשארי חיסורי' כמו כן אינו חייב על איסור אשר אסר עליו בשבועה קרבן כ"א מלקות וא"כ גם לר"י נאמר כן אבל באמת התוס' ימאנו דבר זה לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה ולא אמרו כזי' אלא לקרבן כו' ונתנו טעם הגון עלי' ע"ע וא"כ ודאי דחיקא לן לומר לר"י דאינו מיירי כ"א למלקות אחר שיש לן דרך רויח' לילך בי' דמתני' מיירי בסתם בכל החיובי' מלומר הדוחק דלא מיירי כ"א למלקות ומנ"ל לר"י לומר כן למדחק נפשי' שלא כר"ל. והנה באמת היה אפשר דלכך נקט ר"ש לישנא דשלילה ואמר לא אמרו כזית אלא לקרבן ולא אמר כזית שאמרו לקרבן כדי שלא תאמר דבכל קרבן וקרבן אמרינן דכללא כייל דקרבן צריך כזית לכך קאמר בלשון שלילה דאף שאמרו כזי' לאו בכל מקום קאמרו וק"ל. והנה עוד נאמר במאי דאמר עוד פעם בשלמא לאו משכח' לה כו' דהנה אם היה קשי' לן קושי' מה ג"כ על הלאו לא היה קשה א"כ קושי' זאת על הן דהנה אם הוה אמרינן דהלאו מיירי בסתם כולל והוה קשה לן א"כ מ"ט דרישא דפטר לא הוה קשה לן אח"כ קושי' זאת דהן היכי משכח' לה הלא בסתם א"ש ההן נמי וכדפירש"י וכדמתרץ לפי פירושו אבל אחר דבלאו לא קשה לן אותו קושי' ע"כ דמוקמינן לה במפורש א"כ ע"כ קשה ההן וק"ל:
והנה באמת בסוגי' הזאת אשר מתרץ לה לפי גי' התוס' משכח' לה כדרב' או לפי גיר' ר"ש אלא כדרב' כו' דקדקתי דקדוקי' הרבה ולכך לקחתי לי דרך אחר והוא ע"פ דברי הר"ן והרז"ה אבל ראיתי שהם גורסי' משכח' לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור. ואני אומר אחר שלא מצינו שאמר רבא מעולם כן כ"א שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ע"כ אמרתי שגם כאן גרסינן כן ואפ"ה א"ש דקמשני ליה דשפיר מצי למשכת הן והיינו בזמן שאמר סתם שאוכל ואם אכל אח"כ נבלות ה"ה פטור דאינו דומה כו' וכדכתבו הם עיין עליהם ומכריח דבר זה מדאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר דפטור ש"מ דאם נשבע שאוכל ואכל עפר נמי הוא פטור דאל"כ ה"ל לאשמעונן רבות' דאפי' בשרצה לקיי' את שבועתו לא נקרא אכילה אלא ש"מ דנקרא אכילה ושאני ליה בין עתיד לעבר וע"ז מביא שפיר ראי' מסיפ' דמתני' ודחי ליה הש"ס דהתם כבר אכל ואחשב' משא"כ הכא דאתר שבועתו אכל מנ"ל דבשעת שבועתו אחשבי' וק"ל:
והנה עתה נדקדק איזה דקדוקי' ע"פ גירס' רש"י וגי' תוס' ופירושם. ועל רש"י יש לדקדק דאי אית' דבמפורש א"א למימר כולל משום דליתא בלאו והן ובסתם איכא למימר כולל משום דאית'בלאו והן א"כ ל"ל למהדר ממה דאוקי לעיל דרישא מיירי נמי באכילת איסורי' ומוקי לה באכילת עפר לימ' דריש' מיירי בכולל במפורש ולהכי ה"ה פטור הואיל דלית' בלאו והן וסיפא בכולל סתם ושפיר אית' בלאו והן ולהכי ה"ה חייב ודוק: ולפי גירס' התוס' ופירושם ודאי קשה אחר דחזינן דאית להו דע"כ לא קאמרינן דנבלה מוסרח' הוה בכלל נבלה כ"א בזמן שכלל ג"כ דברי' המותרי' עמהן דגלי דעתי' כו' א"כ ה"ל לש"ס למיקם רישא וסיפא במפורש ובכולל רק דהרישא מיירי דפירש בהדי' ואמר שאסר עליו נבילו' טובו' עם דברים המותרי' ולכך לית' בלאו והן משא"כ הסיפא דכלל במפורש ג"כ דברי' המותרי' עם האסורי' אבל אמר בסתם נבילו' ולכך הוה נבילה סרוח' בכלל נבילה ודוק והנה ודאי היה אפשר לומר דבאמת במסקנ' הש"ס מוקי' למתני' כן ואף דלא קאמר לשון דאלא לפי גירס' הזאת דתוס' מ"מ אפשר לומר דהניח הדבר על המעיין דממילא יראה למיקם למתני' כן אבל א"כ מאי מקשי' תוס' וא"ת וכיון דנבילה סורח' הוה בכלל נבילה בלא כולל דברי' המותרי' א"ש כו' ומאי קושי' ודלמ' באמת קמוקי' במסקנ' הכי וע"כ צריכ' לומר דקושיתם הוא משום דלא אמר אלא וא"כ אף לדידי כן וק"ל: ועוד דקדקתי בדבריהם ז"ל ולמה להו לומר דמדיוק' דרבא מביא' הש"ס ראיית' לימא טפי דמשום דרצה למיקם הרישא כסיפ' דגם הרישא מוקי' בנבלה מוסרח' והיינו דנשבע סתם ואכל נבלה מוסרח' ולכך הוא פטור דבסתמ' אינ' אכילה וסיפא במפרש ודוק:
עוד דקדקתי עליהם למה להו לדחוקי דמייתי ראי' מסיפא דבסתמ' איכא כמה שרצים שאינן ראוי' לאכילה וקשי' להו אח"כ על הראי' דאדרב' תקשה וכו' לימא טפי דאדרב' מכח מאי דקשי' לן מייתי ראי' דאחר דראה דברישא דאמר פטור משום דנבלה לא אקרי אכילה וא"כ למה אקרי אכילה בסיפא אלא ש"מ דהסיפא מיירי בנבילה מוסרח' וש"מ דנבילה מוסרח' הוה בכלל נבילה ומקרי אכילה ועל זה דחי לי' ואמר דלמ' לעולם הסיפא מיירי בנבילה טוב' ושני התם כו' ודוק גם בזה:
והנה במאי דדקדק מהרש"א דה"ל להביא ראי' מריש' דשקצי' ורמסי' אמרתי דסבר רב מרי דע"כ רישא מיירי בשקצי' ורמסי' הטובי' ואף שאמר בסתם אפ"ה אחר שא"א למטע' דמיירי בשאינן טובי' לכך אינו צריך לפרש דהנה בשקצי' ורמסי' הטובי' ודאי דיש לחלק בין סרוחי' ואינן סרוחי' דבשאינן סרוחי' אסר' התורה אבל בסרותי' לא אסר' דומי' דנבילה אבל בשקצי' ורמסי' שתחלתם הם אינן ראוי' לאכילה ואפ"ה אסרן התור' ודאי הסבר' נותנ' שאפי' בשיסרחו אח"כ שאסורי' ועומדין הן דמה חילוק יש בין קודם הסרחו' או אחרי' והנה הריש' דמיירי במפורש וההן שבו מוקמינן במוסרח' א"כ ע"כ מיירי בשקצי' ורמסי' הטובי' דאי במוסרחי' מעקר' לית כאן הן ודוק ותמצא:
ועוד דקדקתי עליהם דהש"ס ה"ל לתרץ דההן משכח' לה בשאוכל שלא כדרך הנאתן וי"ל דבר זה וק"ל:
בא"ד וע"ק לר"י מדתני בתוספ' דשבועות כו' יש ליישב קושי' זאת דדלמ' שם מיירי שאכלם שלא כדרך הנאת' ושפיר פליג ר"ש לפי מה שכתבו לעיל בד"ה דמוקי לה כד"ה כו' ודוק:
והנה ודאי שפיר קאמר אב"ן ל"ב דר"ל מוקי לתוספ' דשבועות בחצי שיעור וא"ת מ"מ ממצה דירושלמי קשה אימא לך דגם שם אחר שכבר קודס פסח הרי הוא אסור וקם וא"כ אף שיבא פסח אח"כ הרי הוא מושבע וקאי משא"כ אם אמר בהדי' פסח. ועל זה יש לגמגם קצת ודוק:
דף כד:
בגמ' אמר רבא מ"ט דמ"ד כו' ומאן דפטר דלית ליה כו' נ"ל לתקן האי לשון דרבא בא לדחו' סבר' דר"ל דלעיל דמחלק בכולל גופי' ואמר דאפי' מאן דאית ליה כולל בבא מחמ' עצמו לא אמר לכך קאמר מאן דפטר דלית ליה כי אמר כו' כלומר לא כדאמר ר"ל דמצינו פטור בכולל מחמ' עצמו אף דאין לו טעם אחר לפטור בכולל גופי' זה אינו אלא מאן דפטר לית ליה טעם אחר כ"א דלית ליה כולל כלל דכי אמר איסור מוסיף כו' וק"ל. ולהכי נקט נמי דבר והפוכו כי אמר איסור בחד' חתיכ' בב' חתיכו' כו' לומר דבחד' חתיכ' אמרינן לעולם אפי' בבא מחמת עצמו והיינו בדאפש' לאשכוחי כן ובכולל לעולם לא אמרינן וק"ל:
בתוס'י ד"ה שלא אוכל תמרי' כו' עד וי"ל משום דדילמא קסבר ר"י דאיכא שום תנ' כו' אבל קצת יש לדקדק א"כ מאי האי דקאמר לעיל דמוקי' ליה למתני' כד"ה וי"ל. בא"ד ומיהו י"ל דאצטריך לאשמעונן כו' קצת יש לדקדק דא"כ גם קושיתם הראשונ' לית' דעל ר"י לא רצה למפרך דסבר דלמ' אית ליה החילוק הזה וסבר דשני פעמי' מחמ' עצמו לא אמרינן ובמתני' כבר קחשב מוקדשי' דבאי' מחמ' עצמו לפי דעת המקשן דלא ידע עדיין אוקימת' דבכור ולכך לא מקשה כ"א על רבא וגם מאי דדחקו תוס' עצמן לעיל בד"ה באסור הבא מעצמו כו' ומפרשי' מעצמו על עצמו והוכחתם מהמקשן דהכא דאכתי לא ידע מאוקימת' דבכור וסבר דמיירי במוקדשי' גופ' ואפ"ה קמקשי על רבא ש"מ דאיכ' לחלק כן גם על זה יש לדקדק כן ודוק בזה כי י"ל דאפ"ה נאמר דה"ל לאסוקי אדעתי' מ"מ דגם לדידי' וגם לר"י ה"ל למתני' למחשב שבועה ובבכור ולא בסתם מוקדשי' ודוק היטב: עוד יש לדקדק קצת דע"כ גם ר"י אית ליה דאמרינן ב' פעמי' מחמ' עצמו דאל"כ למה מיקי לעיל רישא בסתם וסיפא במפר' ובכולל ה"ל למיקם גם רישא במפרש ובכולל רק דהרישא מיירי במאכלי' שאינן ראוי' והיינו באותן מאכלי' שכבר אסר עצמו מהם ע"י שבועה שכבר נשבע עליהם ועתה שנשבע עוד ע"י כולל אין שבועה זאת חל עליהם אחר ששניהם באי' מחמת עצמו. וא"ת דמ"מ לחיי' על שבועה ראשונ' לזה טמא דהרב' גוונין מצינו שאינו חיי' על השבועה והיינו בזמן שהוא אנוס ששכח שבועתו ועיין לקמן בזה ומ"מ טמא דמאי דאמרה מתני' שאינן ראוי' בהכי קמיירי שאינן ראוי' לו אחר שכבר נשבע עליהן ודוק:
בתו' ד"ה מגו דחיילא אתמרי' כו' עד דקיל הואיל והותר מכללו כו' יש לדקדק קצת דמ"מ לפי זה ודאי שבועה לא חיילא אחר שכבר נטמ' ושנכנס י"כ דודאי חמור ממנו דהוה בכר' וא"כ מאי מקשה דה"ל למחשב נמי שבועה ודלמ' לא קחשב אלא הני דמצי חיילא בין בתחלה בין בסוף משא"כ שבועה דלא מצי חיילא כ"א בתחלה על החלב לא רצה לחשבו דהוה צריך להאריך בדברי' ולחלק בין בתחלה ובין לבסוף ודוק:
במתני' א' דברים של עצמו כו' עד ר"י אומר כו' היה נראה לי דמתני' לאו מילי מילי קתני כ"א פלוגת' דר"י ור"ע קאי אמאי דנאמר תחלה כאלו אמר' מתני' א' דברי' כו' בכל הני פליגי ר"י ור"ע וק"ל. שם א"ל אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך מדלא אמר ריבה נמי לכך היה נראה לומר דה"ק מנ"ל דהכתוב ריבה הדברים שאין בהם הרע והטב' ודלמ' לא ריבה כ"א עבר ועיין לקמן בש"ס וק"ל:
ת"ר חומר כו' אפשר דלהכי הביא' הש"ס האי ברייתא הכא ליתן טעם למאי הוצרך התנ' לאשמעונן דהשבוע' חיילה על דבר שאין בו ממש ומהיכ' תיתי להעלות על הדעת שאינ' חייל לכך הביא' הברייתא דמפורש שם דנדרים אינן חלי' וסד"א דגם בשבוע' כן לכך אשמעונן דלא. ומהאי טעם גופ' הוצרך להביא ג"כ רישא דברייתא דנדרי' חמיר' משבועות דאי לא הביא כ"א הא דשבועות חמור מנדרי' שחלין על שאין בו ממש משא"כ בנדרי' אכתי היה לבעל דין לומר דמהיכא תיתי דנילף שבועה מנדרי' דשבועות ודאי חמורי מנדרי' דכתיב בה לא ינקה כדאי' שם בנדרים וא"כ אכתי לא הוה צריך לאשמעונן הא מילת' בשבוע' לכך הביא הא דנדרי' חמורי' משבועות לענין מצוה וא"כ היה אפשר למטעי גם בהא וק"ל:
שם בש"ס מאי אתן אילימ' כו' אפשר לומר דעד לא הביא הברייתא הלז לא היה רוצה להקשו' ולדקדק בזה דהי' אפשר לומר אחר דצדק' אינ' כ"א מצות עשה לכך שבועה חלה עלי' (ועיין בתו' לעיל ד"ה דמוקי לה כד"ה כו' דמביאי' ראי' מהכא דאינ' חלה ג"כ על עשה אבל ודאי זולת הא דהכא הוה אפשר לומר דחלה על מצות עשה) אבל אחר שרא' בברייתא שאמר' שהנדרי' חלי' על מצות כרשות ואי אית' דבעשה גם השבועות חלה ה"ל לומר שהנדרי' חלי' על ל"ת כעשה משא"כ בשבו' וק"ל:
שם שאישן כו' איני והאמר ר"י כו' ודאי צריכנ' ליתן טעם במאי טעה המקשן שרא' בהדי' שאמר ר"י שלשה ימי' וגם קושי' התו' דחיק' לן טוב' ולא ניחא לן בתירוצם ואמינא דהמקשן סבר דאפי' בשנשבע אדם על שעה אחת שאינו רוצה לישן הוה נמי שבועתי' שבועות שוא אחר שאינו בידו ובכח לעצור השינ' ולכך אמר ר"י לפי מה שהוא סבר וישן לאלתר וסבר א"כ דמה דאמר ר"י שלא אישן ג' ימים רבות' קמ"ל דאפי' שקיבל עליו שאינו רוצה לישן ג' ימים בשינ' אחת היינו שכל ג' ימים במלואם אינו רוצה לישן דמשמע ממנו אבל מעט פחו' מן ג' ימים יש לו רשות לישן ומכש"כ שיש לו רשות לישן ליל אחד או יום ודאפ"ה סבר ר"י שגם זה אינו בכחו והוה שבוע' שוא וא"כ שפיר קא מקשה דאפילו בדמתני' מיירי באיזה שינ' שיהיה דהוה שבועת שוא וע"ד השיב ליה התם דאמר שלשה כו' כלומר לא כמו שאתה סובר דאין חילוק ודר"י רבות' קמ"ל זה אינו אלא דוקא קאמר ג' ימים וק"ל:
בתו' ד"ה חומר בנדרי' כו' ותימ' תרי קראי ל"'ל כו' היה אפשר לומר דאי לאו האי קרא דנזיר לא הוה אסרינן לנזיר מיין דמצוה דה"א דהנזירות יוכל לחול אפי' אם ישתה יין דמצוה רק בשאינו שות' יין דרשות וא"כ כשיהי' דעת האדם הנוזר שלא לאסור עליו יין דמצוה כ"א דהרשו' הנזירו' חל עליו והוה נזירות כדת ומותר לשתו' יין דמצוה קמ"ל הקרא דלעולם חלה עליו נזירות ואפי' הוה דעתו לשתו' יין דמצוה אין בכך כלום או דלא הוה נזיר כלל או דיאסור עליו אף יין דמצוה ועיין שם בפלוגתא דרבנן ור"ש בזמן שקיבל עלי' מקצת נזירות ועוד שם באומרו שיהי' נזיר ע"מ ליטמ' למתי' וכו' ודוק וגם על תירוצם יש לדקדק דנותני' לקבלת נזירו' ענין כולל וא"כ לא צריך קרא לכך אחר דכולל הוא ודוק:
בתו' ד"ה משא"כ כו' עד וי"ל דהיינו חומר כו' לפי דעה זו דאף בשבועה בשיאסור חפצו עליו חיילה על דבר מצוה א"כ יש לדקדק מאי האי דמהדרי רבנן לקמן לריב"ב לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמר כו' והלא לפי דעה הלזאת אף במצוה עשה בה לאו כהן וא"ת דאחר דהלאו אינו דומה להן לכך שפיר קאמרו הואיל דהן הוא בשאסר עצמו על החפץ והלאו בשאסר החפץ עליו. זה אינו דהלא גם השתא לפי דעה יזו דסבר' דבשיאסור החפץ עליו הוה שבועה כהוגן א"כ נאמר אפי' בשבועת הרשות למה יחול השבועה דהלא הלאו אינו כמו ההן דההן אוסר עצמו על החפץ דבענין אחר אינו שייך והלאו אוסר החפץ עליו אלא דע"כ צריכ' לומר הואיל דמ"מ חל השבועה בין בלאו בין בהן אע"פ שהלשון אינו שוה אפ"ה שפיר מקרי דיש בו לאו והן א"כ גם הכא נאמר כן ודוק כי נראה לי שזהו ראי' שאין בו סתיר':
ועוד יש לדקדק על הקושי' מעיקרא וגם לפי דעה זו דאף דמצי לאסור החפץ עליו בשבוע' אפ"ה אינו בדין שיחול על המצוה אחר שאינו כהן לרבנן כדלקמן ודוק:
ועוד יש לדקדק דאי אית' דאף בשבועה חלה על המצוה בשאסר החפץ א"כ מאי האי דאמר' הש"ס שם בנדרי' דף י"ו ומאי חומר' דשבועה מנדרי' כו' אף נדרי' חמור משבועה דחלי' על דבר מצוה כו' ומאי קושי' הלא גם השבועה חלה על דבר מצוה בכה"ג ושם קאי על ילפות' דמהדדי ואין שייך שם תירוצם דהכא ועיין שם ודוק:
עוד יש לדקדק על דעה זו אחר דאית' שם בנדרי' דבקרא דכתי' בי' נדר ושבועה בהדדי כתי' בי' רבוי ומיעוט והיינו תיב' ל"ה מרב' דחלה על דבר מצוה ותיב' לא יחל דברו ממעט מצוה דהכי דריש דברו אינו מיחל אבל מיחל חפצי שמים ודרש' הש"ס הרבוי לנדר והמיעוט לשבועה ומקשה הש"ס מ"ש כו' כלומר מנ"ל למדרש הרבוי דל"ה לנדר ודלמ' לשבועה ועל זה קמתרץ הא דאמר שלא אשב כו' כלומר דמסתבר טפי למדר' הרבוי לנדר מלשבועה עיין שם ודוק ותמצא ועיין ג"כ בר"ן ובתוספות שם והנה נאמר דאי אית' כדברי דעה הלזאת א"כ מנ"ל כלל לומר דנדר גופ' חל על מצוה ודלמ' דנדרוש הרבוי דל"ה לשבועה בשאסר החפץ עליו והמיעוט דדברו בשאסר עצמו על החפץ ובודאי מסתבר טפי לומר לרבות שבועה לחול על המצוה מן הנדר אחר ששבועה חומר מן הנדר דכתי' בו לא ינקה כדאי' שם ודוק בזה:
ועוד יש לדקדק לפי דעה א' ה"ל לש"ס לומר ג"כ חומר שבועה מנדר דהשבועה חלה בין בשאוסר עצמו על החפץ ובין שאוסר החפץ עליו משא"כ בנדר וק"ל:
בא"ד ור"א תירץ בשם ר"י כו' עד ולכך חלה נמי שבועה כו' ובפ' ב' דנדרי' מסיק רבינא דנדרי' נמי חלי' מדרבנן כו' בזה בא לסתור דעה א' דםבר' דהשבועה חלה בשאסר החפץ עליו והוה מין שבועה אחר' מן האי דאסר עצמו על החפץ וע"כ הוה צריכנ' לומר דבהאי מין שבועה דהיינו בשאוסר החפץ עליו בשבועה אינו חלה נמי על דבר שאין בו ממש דמ"ש דהאי טעם דאי' בנדרי' דאינו חל אית' נמי בהכי וא"כ למה אמר רבינא דבנדרי' אמרו וגזרו דלחול על שאין בו ממש ה"ל למגזר נמי על האי מין שבועה בשאוסר החפץ עליו בשבועה דלחול מיהא מדרבנן ולמה לא נקט בדבורו אלא נדרי' אלא ע"'כ דאין זה מין שבועה אחר' דאף שאסר החפץ עליו הוה כאלו אסר עצמו על החפץ ודוק בזה והפוך בה ותראה כי כן דברו ובמקומ' ובזמנ' דברו ודלא כמהרש"א אשר צלל במים והעלה חרס בידו:
דף כה:
בגמ' נימ' רב דאמר כריב"ב ושמואל דאמר כרבנן אפשר לומר אע"ג דרא' בהדי' בדברי רב דאמר איתי' בלאו והן דמשמע דצריך מיהא לאו והן (אף דיש לתרץ כדכתבו תוס' לעיל בד"ה ושמואל כו' ע"ש מ"מ גם יש ליישב בענין אחר) מ"מ סבר הוא בדעתו דרב חד מהני תרי צריך לן אבל לא כולם בהדדי או בשיש בו לאו והן אע"ג דאין בו עתיד או דיש בו עתיד אע"ג דאין בו לאו והן ואף גם לריב"ב יש לומר כן וא"כ שפיר קאמר לפי הקס"ד דידי' ואהא קמהדר ליה דאין זה אמת וכו' וק"ל:
שם מתי' ר"ה לא אכלתי היום כו' בשלמ' כו' גם פה לא הנחתי את ידי ואמרתי דהיה אפשר לתרץ דאתי' כריב"ב וכדכתבו תוס' רק דא"כ היה קשה ול"ל דתנ' הא דלא אכלתי היום ומאי קמ"ל הלא תפלין דהוה אפשר לומר דאינו בלא אניח חייב בהא לא כש"כ אבל בשנאמר דא"ש דתנ' הא דלא אכלתי דמזה מורה על מה דתנ' לא הנחתי דכי היכי דלא אכלתי אתי' אפי' כרבנן דריב"ב כן נמי לא הנחתי וא"כ ודאי קשה מלא הנחתי וע"ז שפיר קמשני לצדדין קתני כו' וא"כ תרווייהו צריכנ' דכל א' מיירי מה דלא מיירי חבירו וק"ל:
שם מתי' רבא כו' ואמר עולא והוא שניכר לג' ב"א כו' טעמא כו' היה נראה לי דעל מתני' גופ' בלי הא דעולא לא הוה קשה ליה משום דהוה אפשר לומר אפי' אינו נשבע לשנו' הידוע הוה בכלל שבועות שוא והא דאמר' כן רבות' קמ"ל דאפי' נשבע לשנו' הידוע דהוה שבועת הבאי ובעלמא אמרינן דנדרי הבאי ולא כלום א"כ תאמר דאף בשבועה כן קמ"ל דלא (ועיין בר"ן דנדרי' מאי דמחלק בינייהו) אבל השתא דאמר עולא והוא שניכר כו' דמשמע בהדי' דתנאי קא מתנ' הא אינו ניכר עובר משום שבועות בטוי ולכך מקשה ודוק:
שם אמר אביי כו' הואיל וליתי' בכלל שאיני יודע אל תאמר הא באני יודע גופ' הוה מצי למימר דאינו חל הוחיל דנשבע לקיים מצות עדות וכבר קיימ' לן דנשבע לקיים המציה ולא קיים דפטור דשאני הכא אחר שבשיקרא קא משתבע דבאמת אינו יודע לו עדות א"כ לאו מצוה היא משא"כ התם דנשבע לקיים מצות סוכ' ושארי וק"ל:
שם בשלמ' לשמואל כו' הנה ראיתי במקום הזה אילים מנגחי' זה את זה מה שפירש"י לקמן בשיט' הזאת אהא דמקשה מכלל דאביי סבר כו' והרי"ף פירשו בענין אחר והר"ן דקדק עליו וגם הרז"ה עיין עליהם לכך אמינא אף אני אענה חלקי עמהן כי אפשר הניחו לי מקום בזה ולכך אתחיל בתחלת הסוגיא במאי דקאמר בשלמא לשמואל דאמר כו' להכי אפקא רחמנ' לשבועות עדות מכלל שבועות בטוי כו' דפירושו הוא אחר דחזינן דהתורה נחן לשבועות עדות מקום בפני עצמה והוציאה מכלל שבועות בטוי אף דעל כל אחד מביא קרבן וא"כ אף דלא הוציאה והניח' בכלל שבועות בטוי הלא כשהי' נשבע לשקר ואמר איני יודע לך עדות הוה חייב קרבן כמו השתא דשבועות עדות נקרא וא"כ יש לדקדק למאי נפק' מינ' שלא הניח' בכלל שבועות בטוי והנה לשמואל בא לן נפקות' טובא והיינו במאי שהוציאה התורה העתיד מן שבועות בטוי דעדות ונתן לה שם אחר היינו שבועות עדות בזה בא לן דאינו חייב ג"כ על העבר בשבועות עדות והוא בידעתי ולא ידעתי וא"כ נפקות' טובא בא לן מזה שהוציאה התורה מן שבועות בטוי לשבועה עדות דאתר שאין לשבועות בטוי העתיד א"כ לא מחייבינן ג"כ על העבר משא"כ אם הניח' התורה לעתיד הזה אצל שבועות בטוי הוה מחייבינן ג"כ על העבר משא"כ לרב דמחייב אפילו על העבר בשבועות בטוי בשנשבע ידעתי ולא ידעתי א"כ מאי נפקות' יצא' לן בזה שהוציא התור' לעתיד דאיני יודע לך עדות משבועות בטוי ונתנ' לשבועות עדות וע"ז היו התלמידים רוצי' לומר דמחייב באמת תרתי ואביי ימאן זה אלא אמר לחייבו על המזיד והנה על מאי דדחיק אביי נפשי' לתרץ מאי דקשי' להו מקשה הש"ס אח"כ מכלל דאביי סבר אית' לשבועה בעולם כו' משום דקשי' לה ל"ל לאביי לדחוקי נפשי' הלא כבר אמר לעיל מודה רב כו' וא"כ במאי דאפיק התורה לאיני יודע מכלל שבועת בטוי בא לן נמי נפקות' טובא דאינו חייב ג"כ על השבועה דאני יודע דכך אמר אני יודע פטור הואיל שאינו באינו יודע וא"כ ל"ל לאביי לדחוקי נפשי' אלא ע"כ דאית ליה לאביי הכא דאף דאפיק התור' לאינו יודע מכלל שבועות בטוי אפ"ה חייב הוא על אני יודע בשבועות בטוי הואיל דאית' לשבועה בעולם כלומר דאחר דמ"מ גם באיני יודע הו' שבוע' אף שנקרא' שבועות עדות לא אכפ' לן בזה ומשום הכי חייב בשבועות בטוי ג"כ על אני יודע ודוק ותמצא כי כן הוא:
ואל תדקדק עלי דאם לפי דברי ה"ל לש"ס נמי לדקדק ממאי דאמרו לשמואל ניח' הוחיל דאינו מחייבו על העבר הלא לפי מאי דקאמינא גם לשמואל היה אפשר לומר דמחייב על העבר הואיל דאית' לשבועת עתיד בעולם אף דנקרא' שבועות עדות מאי בכך וכנ"ל אליבא דרב ומאי אירי' דהביא הא דאני יודע כו' דוק' לזה אימא לך דשאני ושאני דבשלמא לשמואל דחזינן דמדקדק הרב' להיות העתיד במקום עבר דוקא נוכל לומר דמדקדק ג"כ בזה דצריך להיות העתיד בטוי קרבן שבועות העבר משא"כ לרב דאינו מדקדק כולי האי הואיל דלא צריך להיות העתיד עם העבר א"כ ג"כ אינו מדקדק שיהי' נקרא הלאו בשם שבועות ההן:
ויש לדקדק לפי פירש"י מאי מקשה ודלמ' הא גופי' דאמ' לעיל דאינו חייב על אני יודע כו' אתי' ליה מדגלה לן התורה תיב' דלאחת למעט שאינו חייב על קרבן בטוי ולמה כן אלא ע"כ להראו' שלא יהיה כלל בכלל שבועות בטוי אף במקום שאין בו שבועות עדות דגילוי מלת' הוא כן וק"ל: הנה עוד יש לדקדק קצת לפי מאי דמסיק הש"ס או לר"פ או לאביי לפי מאי דהדר בי' דחייב על אני יודע א"כ אדפליג רב בזרק צרור לים בעבר במקום דליכ' עתיד ה"ל למפלגי בהאי דעדות דאשמעונן טוב' בין בדשמואל בין בדרב ודוק היטב: