אור ברסלב

כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין

מכות

סנהדרין

דף ב.

בגמרא תנא התם קאי כו' נראה לומר ולפרש דה"ק אחר שכבר נאמר בפרק ההוא ויש לך עדים זוממי' אחרים ע"י חסורי מחסר' כו' קאמר א"כ שפיר בזה הפרק כיצד עדים נעשי' זוממי' כו' כלומר מאימתי נעשה זה שיזממו ולא נקים בהם דין הזמה כל עיקר וקאמר מעידין אנו כו' וק"ל: אבל ביותר נראה לפרש אחר דנדקדק לכאורה על התנא דלא קאמר אלא הא דהיו מעידין ולא קאמר נמי דנזממו אשר על כן נאמר דבאמת מתני' הכי קמתפרש כיצד כלומר כיצד נעשה זה הענין שאין עושין בהם דין הזמה כל עיקר וקמהדר העדים נעשים זוממי' כלומר בזמן שהעדים נעשי' זוממי' על הא דהיו מעידין באיש פלוני כו' והה"א דהעדים נמי הכי קא דייק דהוה ה"א הידוע. ובודאי אי לאו דאמר דחסורי מחסרי מתני' דפרקי' דסנהדרין לא היה אפשר לפרש כן וק"ל:

לישנא דמקדימי' אפשר לפרש אחר דכבר קיימא לן מאן דמחייב ב' מיתות נידון בחמורה והנה הני עדים דהעידו על בת כהן ובועלה נמי נתחייבו ב' מיתות וה"ל לן להקדים נמי החמור' לכך קאמר שאינו כן דבכל מקום מקדימי' לאות' מיתה החמורה חוץ מזה וק"ל:

ובמאי דמפרש רש"י בכתובות שלא יענו הדין יש ליישב קושי' התוס' דלא הוה מילתא דפשיטא ושהתנא הוצרך לאשמעינן הכא בעדים זוממי' דהנה מצינו בסנהדרין דסבר ר"ע דבזקן ממרא משמרי' אותו עד הרגל מדכתיב וכל ישראל ישמעו ויראו ור' יהוד' פליג עליו ואמר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין שלוחין כו' ועוד שם בבריית' ת"ר ד' צריכין הכרזה וחד מנייהו עדים זוממים דכתיב בהו והנשארים ישמעו וייראו כו וזה אתי' כר"י כי ודאי כמו דפליג ר"ע בזקן ממרא וסבר דממתיני' עמו עד הרגל מדכתיב וכל ישראל ישמעו כו' כן פליג בכל ד' אלו דמ"ש.והנה באמת לכאורה מוכח בעדים זוממי' כר"י דאחר דכתיב בהו כאשר זמם ואלו הם שרצו להמית אחד ודאי לא היינו מעכבין עמו עד הרגל בזמן שהעידו עליו חד מחיובי מיתות דלא כתיב בי' וכל העם או וכל ישראל כו' כן נמי לא נמתין עם העדים עד הרגל דכאשר זמם כתיב ודומי' דהכי נאמר ג"כ בכתובות על מאי דאמרו עדים זוממי' אין צריכין התראה מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן כאשר זמם וליכא. והנה היה אפשר לומר עדיין כאשר נעשו זוממי' על עדותם על אחד שהוה בן גרושה או אפי' בזוממי' בת כהן ובועלה דלא מקיימי' בהו שפיר כאשר זמם נאמר ג"כ דממתינן עמהם עד הרגל ודומי' דמקשה ג"כ על הא דלעיל וז"ל אלא מעתה בן גרושה כו' דלא מכאשר זמם קא מיתרבי ליבעי התראה וקמשני משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכולכם לכך הוצרך לומר התנא דמקדימי' אותם ואין מענין דינם אפילו בכי הא ודוק: בגמרא וליפסלוהו לדידי' ולא לפסולוהו לזרעו הא דלא קאמר בקיצור ולפסלוהו לדידי' וממילא ידעינן דר"ל ולא לזרעי'. אפשר לומר דהוה אפשר למטעי ולומר דוקא בדלית ליה זרע הוא דקמקשה דלפסלו' לדידי' אבל בזמן שיש לו זרע גם הוא ידע דא"א לומר לאפסלי' לדידי' ולא לזרעי' לכך קמסיי' ולא לפסלו לזרעי' לומר דאפ"ה קא שאל דגם בזה לפסלוהו לדידי' בלחוד וק"ל:

שם מתקיף לה רבינא כו' ומה הסוקל אינו נסקל כו' אפשר לפרש דה"ק ומה הסוקל היינו במזיד בלי התרא' אינו נסקל עדים שבאו לסקול במזיד בלי התראה לא לסקלוהו וכבר קיימא לן דאינן צריכין התראה כדלעיל ולא קשה א"כ כל קושי' התו' שעל רש"י ז"ל והנה באמת לא נראה דבר פדא יפלוג על דרש' דקרא דכתיב בהדי' תיבת לו להורות ולא לזרעי' אלא נראה דגם הוא דרש כן רק דבא לתרץ קושי' הש"ס ולפסלוהו לדידי' בענין אחר וקאמר ק"ו כו' וקסבר דאהני ק"ו מיהא אחר דאית לן תיבת לו דלא לפסלי' לזרעי' דגם לדידי' לא נפסול וק"ל:

בתוס' ד"ה מעידין אנו כו' עד ויש לדקדק

כו' יש ליתן דביקו' לדקודם דלא קשי' להו תחלה על תירוץ הראשון שלהם קושי' זאת משום דהוה אפשר לומר דבאמת אין עדים יכולים להעיד על אדם אחד שהוא ממזר משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"א להעיד כ"א על אחד שזינ' עם ערו' אחת וממילא אותו בן שנולד מערו' ההי' נעשה ממזר ועל דבר זה האב נאמן ומה גם אפילו החי' כדאי' בקדושי' וא"ת ומה הפרש יש בין זה לבן גרושה אומר דאלו בן גרושה העידו על איסור לאו היינו שאבי' עבר על לאו שנשא גרושה ומתקיים בעדים שפיר כאשר זמם כתירוץ א' משא"כ בממזר דע"כ העידו שאביו עבר על כרת או מיתות ב"ד וא"כ לא נתקיים בהו כאשר זמם כלל במלקות א"כ הוה שפיר עדות שאי אתה יכול להזימה משא"כ לתירוצם הב' ודאי יכולים ג"כ להעיד על אחד שהוא ממזר לכך מקשי' השתא ולא תחלה וק"ל. ובעיקר קושיתם היה אפשר לומר דאלו נקט ממזר ה"א דוקא בממזר לא עבדינן בהו כאשר זמם דהלא דבר שאינו הגון הוא להכריח אדם שיעשה עבירה דאם נקים בי' דין דממזר ע"כ יוכרח ליקח ממזר' או גיור' למאן דמתיר או יבטל מפריה ורביה וזהו דבר קשה משא"כ בבן גרושה מה בכך אם ישא ישראלי' וק"ל:

בתוס' ד"ה מעידין אנו כו' וא"ת והא יכול לומר מזיד הייתי כו' מאי דמקשה מהרש"א והלא אין אדם משים עצמו רשע י"ל כמו שמתרצי' תוס' שם בב"מ דאינו רוצה להביא חולין בעזרה דומי' דהכי הכא נמי אין רוצה לנוס לעיר מקלט ואינו יכול לקיים הרבה מצות כדאי' לקמן במתני' דאלו הן הגולין ז"ל ואינו יוצא משם לא לעדות מצו' כו' ולא לעדות נפשות ואפילו ישראל צריכין לו כו' ע"ש וק"ל:

והנה לכאורה נראה דלא קשי' להו על כל גולין דעלמא היאך יתחייבו לגלות ע"י עדים שיעידו עליו והא יכול לומר מזיד הייתי דודאי שפיר אפשר למצוא בזמן שהוא חומר בהדיא דלא הוה במזיד כ"א בשוגג רק קושיתם אהא דהכא דאי מיירי הכא ג"כ בכי הא ודאי דאין העדים חייבי' כלום אחר דלא עשו הם כל הדבר כ"א ע"י הודאתו. אבל מ"מ אפשר לדקדק על תירוצם הב' דכתבו דמיירי דשתק ולכאורה היה נראה דא"כ גם בכי הא לא יתחייבו הם דלא עשו כל הדבר דאלו רצה לא הוה שתק ואמר לא קטלתי ודומי' דהכי איתא בסנהדרין דף פ"ו ע"ב דאמר רב אסי עידי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי ע"ש ודוק כי אפשר ליישב. גם אפשר לדקדק על תירוץ הלזה אטו בשופטני עסקינן דישתוק והלא הכא מיירי דלא קטל מידי דהרי נעשו זוממי' על כך. ואפשר לומר דבאמת הוא הרג בשוגג רק דהעדים לא היו אצל המעשה ולכך נעשו זוממי' וק"ל:

עוד אפשר לדקדק אי קושיתם לא הוה כ"א אדהכא היאך נעשו זוממי' והלא אינן יכולי' להעיד דעשה מעשה בשוגג דיכול לומר מזיד הייתי ומאי קושי' ודלמא שהעידו על אחד שכבר נגמר הדין עליו בב"ד אחד ע"י הודאתו בעצמו שהרג בשוגג שחייב גלות ואח"כ נעשו זוממי' על כך ודוק: בתוס' ד"ה כל הזוממי' מקדימי' כו' עד כדתני' הכה תכה וקשה כו' וכן קשה דבתוספ' כו' אחר דיש לדקדק הרבה בדבריהם לכך ההכרח לא יגונ' לנטות מלפרש דבריהם כפי מה שיעלה בתחלת מחשבות של כל אדם ולפרש אותם בדרך אחר דהנה תחלה קשה לן למה הביאו קרא דהכה תכה ולא אותו קרא דכתיב ברוצח ומאי קשי' להו מדתנ' בתוספת' הא מילתא דיליף מקרא דובערת' ודלמא במקום דגלי גלי וכזה מצינו במקומות הרבה ולאו בכל מקום כתיב ובערת כו' ואי משום דמשמע להו דדרש' דובערת' לאו דרשה גמורה היא מנ"ל לומר כן לכך אמינא דסגנון דבריהם כך הוא אפ"ה נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתני' הכה תכה והיינו בעיר הנדחת ולכאורה קשה על זה והלא הש"ס אמרה דרוצח וגואל הדם הוה ב' כתובים ולמה לא קאמר דהוה ג' כתובים וכן קשה על הא דבתוספ' דיליף בעדים זוממי' מן קרא דובערת וא"כ ה"ל לש"ס למחשב ג"כ שם ולא לומר דלא הוה כ"א ב' כתובים וצריכנא א"כ ע"כ לתרץ כדתירץ הר' יוסף כו' ודוק:

בתוס' ד"ה זוממי בת כהן כו' עד וא"ת ל"ל דרשא דלאחי' כו' מה שדקדקתי בזה עיין בחידושי דסנהדרין:

בד"ה בעינן כאשר זמם וליכא קשי' היכא שמעידין שהוא מצרי ב' כו' ולא תקשה דמנ"ל דלא נפסול אותם ג"כ דאפשר לומר דא"כ ה"ל לש"ס לעשות איכא בינייהו דלטעם דר"ל אפשר לפסול אותם ולטעם דבר פדא א"א למפסלוהו דהלא גם בהא איכא למימר ק"ו דידי' ודוק:

בא"ד וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת כו' ויש לדקדק דמ"מ בשהעידו על אשה אחת שהיא מצרי' שניי' דלא מיפסל הבעל בנשואי' נפסול לעדים בשיזומו ויש ליישב הואיל דכשהעידו על איש א"א לקיים בהו א"כ גם כשהעידו על אשה כן א"א לקיים דבעינן משפט אחד יהיה לכם כדאי' בכתובות גם בב"ק. אבל א"כ קשה ל"ל תיבת לו למעט דלא נעשו אותם בן גרושה תיפוק ליה הואיל דאם היו עדים ישראלי' א"א לקיים בהו דין הזמה הזאת א"כ גם כשיהיו כהנים לא נקים בהו דין הזמה הזה דבעינן משפט אחד יהיה לכם ובאמת אפשר לדקדק ג"כ הכי על האי מאן דרצה ליתן טעם בהחובל דנאמר עין תחת עין הוא ממון ולא עין ממש דאל"כ סומא שסימ' חבירו מה נעשה בו ובעינן משפט אחד יהי' לכם היאך קס"ד דידי' לומר כן והיאך לא ראה דהוצרך התורה למכתב תיבת לו למילף מיני' דלא נעשו בן גרושה ואי כסבר' דידי' לא הוה צריכנא לזה כנ"ל ודוק:

עוד יש לדקדק בדבור זה למאי הוצרכו לומר דמ"מ אשתו נפסלה ולמה לא קאמרו דמפסל או אבוהו או אמו דשכיח' טפי וק"ל:

דף ב:

בגמרא והיא הנותנ' והלא דין הא דנקט כפל לשון גם במאי דקאמר נמי ליגלו תיבת נמי היא לכאורה מיותר' ונראה דבאמת יש לדקדק על דברי ר"י אלא מאי דמלקינן להו יש להקשות עדיין ומה איהו דעשה מעשה במזיד לא מלקינן ליה הן שלא עשו מעשה אינו דין שלא ללקות אותן וא"כ זהו שאמר כפל לישנא חדא והיא הנותנת והיינו במאי דמפרש אח"כ כי היכי דתהו' להו כפרה ועוד והלא דין ר"ל דמן הדין הזה נאמר א"כ ג"כ דלא ללקות אותם וזהו שמסיים נמי ליגלו כלומר כי היכי דמלקינן להו ולא אכפת לן משום האי ק"ו ה"נ ליגלו ולא ניחוש להאי ק"ו ודוק. והנה נראה דר"י לא טעה עצמו במילת' הפשוט כ"כ וע"כ נאמר דודאי גם ר"י מודה דדרשינן האי מילתא מתיב' הוא רק דבא ליישב דלא יבא בע"ד לומר מנ"ל דתיב' הוא בא למעט אותם לאקולי עליהם דלא ליגלי דלמא להחמיר הוא ינוס ויצא במיתת כ"ג אבל הם לא יצאו אפילו במיתת כ"ג או שארי חומרות דנחמיר עליהם ממה דמקילינן על הורג שוגג בעצמו וע"ז בא ר"י ואמר דא"א לומר דלהחמיר בא הכתוב דק"ו הוא וא"כ ע"כ להקיל בא ואפשר נמי מאי דאמרה הש"ס אלא מחוורת' כו' לאו למדחי לר"י לגמרי אלא לומר דעיקר הדבר הוה כדר"ל וזהו מחוורת' כדר"ל אבל מ"מ דר"י נמי צריכנא: בגמרא אלא רמז לעדים זוממי' שלוקק מניין ואפ"ה לא קיצר בדברי' אחר דהוה אפשר לומר הואיל דלא נקים בהו דין הזמה א"כ גם הם לא יעידו על דברי' אלו דבעינן עדות שאתה יכול להדמ' כקושי' התוס' וק"ל: בגמרא קסברי' כופר' כפר כו' מאן תנא כו' אמר ר"ח ר"י כו' הא דדחיק לי' ר"ח לזה למימר דלאו כ"ע מודה דהוה כפרה משום דדחיק' ליה במאי דלא תני תנא דמתני' גם את זה בהדי אלו דתנא דלא עבדינן בהו דין הזמה ולכך קאמר דלא סבר זה כ"א ר"י ותנא דמתני' סבר כת"ק וזהו אפשר דהוה טעם דרב המנונ' דסבר למימר ה"מ כו' משום דבזה מיושב נמי דלא חשיב ליה תנא דמתני' דין ההוא משום דלא הוה דומה לאינך תרי דחשיב במתני' דאינך תרי לעולם לא מקיימינן בהו דין דהזמה ובהך סבר דזימנין מקיימינן בהו ואחר שדח' רבא סברתו הראשונה סבר דאכתי אפשר להמצא ענין דמקיימינן בהו דין הזמה ולכך לא חשיב להו ודחה רבא גם את זה מעניינ' דקרא ומ"מ ניחא דלא חשיב ליה תנא דמתני' אחר דנדקדק למה לא דחה רבא גם הסברא ראשונה דרב המנונא מעניינ' דקרא ואז לא הוה אפשר ליה למהדר לומר סברתו השניי' וע"כ נאמר דאי לא דהוה דחי סברתו ראשונה מכח סברא לא הוה מוכח מעניינא דקרא דלא נקים בהו כלל דין הזמה דהוה אפשר לומר דע"כ לא נקים בהו אלא בזמן דאית לאחד מהם אבל היכא דליכא לאחד מהם נקים בהו דין הזמה ולכך אמר דסברא ראשונה נדחה מכח סברא וא"כ ע"כ קרא דבא למעט ממעט במקום דליכא למדחי מכח סברא. ומ"מ יישוב מצינו דלא קחשיב ליה תנא דמתני' דאלו אינך ממעט להו הקרא זולת סבר' ואלו דין הלזה צריכנא גם לסבר' עם הקרא. והנה ודאי הא דכופר' כפר' לאו כ"ע סבר כן אע"ג דדחי ר"פ לדלעיל כל זה אמרתי לפני תלמידי דרך צחות:

בתוס' ד"ה ומה הסוקל כו' עד ואפ"ה לא עבדינן האי ק"ו דה"ק לו לעיל דלא עבדינן ק"ו בכה"ג עכ"ל כצ"ל כמו שכתוב לפנינו בספרינו ותוכן דבריהם הוא דבאו להוכיח דבאמת לא עבדינן אפילו ק"ו הלזה דלא תימא ומנ"ל דלא עבדינן באמת האי ק"ו לכך אמרו דה"ק ולעיל דלא עבדינן ק"ו בכה"ג והיינו במה דהובא לעיל מתני' דסנהדרין כל הזוממי' מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן כו' ודבר זה מוכח מקרא דכתב היא או לאחיו ש"מ זולת זה עבדינן בהו אותה מיתה שרצו לחייב זה שהעידו עליו וק"ל ולאו שפיר עבד מהרש"א דרצה להגי' בדבריהם:

דף ג.

בגמרא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במכות הא דהוצרך

לסיים סיפא דמתני' משום דהוה אפשר לומר דלמא רב דיוקא קאתי לאשמעינן דמשלם דוקא לפי חלקו ולא כן במלקות ומיתור' דבריו למדינן כן לכך קאמר דגם זה תנן התם וק"ל:

שם אמר רבא באומר עדות שקר העדתי נראה לפרש זולת פי' התוס' דבאמת אי אומר כן העד אחר שהוציאו ממון על פיו ודאי דצריך לשלם והדין קיים והוא צריך לשלם מכח דין דגרמי ונראה באמת דלית מאן דחולק על דבר זה והא דכתב הטור סי' ל"ח בשם ר"ח דאינו חייב באומר עדות שקר העדתי היינו באומר כן עד שלא הוציאו ממון על פיו ואזי לא גרם עדיין היזק לחבירו ואינו דומה לעד זומם שניזום ע"י עדים אחרים דגזירת הכתוב הוא מטעם קנס. והנה במאי דרצה לאוקי' הכא באומר עדות שקר העדתי ע"כ קודם הוצאות ממון ע"פ קאמר דאל"כ למה קרא אותו עד זומם דמשמע דזמם להזיק ולא הזיק עדיין וסבר דתייב כמו אם היה ניזום מן עדים ועל זה קא מקש' כל כמיני' כו' כלומר דודאי אע"ג דאומר כן אפ"ה הב"ד מוציאי' ממון על פיו וא"כ אכתי לאו שפיר קאמר דקרא אותו עד זומם דמשמע דלא עשה כ"א זמם לעשות הלא הוה כאלו עשה וגרם ההיזק כי סוף שיוציאו על פיו הראשון בשלמא בשניזום ע"י עדים אחרים אין ב"ד מוציאי' עוד ממון על פיו וא"כ שפיר מיקרא עד זומם דזמם לעשות ולא עשה ובזה א"ש במאי דחזינן אח"כ דאמר אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני ולא קמקשה שם כל כמיני'. ולכאורה ודאי נראה דאינו נאמן בזה לענין שנאמר דהדין חוזר ובודאי אכתי הדין קיים ומוציאין ממון ע"פ עדותו אלא דלא בא כ"א לתרץ במאי דקראו רב עד זומם דלפי דבריו ודאי עד זומם הוא ודוק ותשכח כי כנים דברי ואין בהם דופי ועיין בטור ובמאי דמקשה עלי' הב"י וב"ח ובמאי דכתבתי יבא הכל על נכון בס"ד:

בגמרא כיצד שמין א' ר"ח בבעל ר"נ ב"א אומר באשה כו' אפשר לפרש דה"ק דשמין כמה הממון היה הבעל לוקח כשיתן לה הכתובה מיד וכפי אות' ממון מחויבין העדים ליתן לבעל שהפסידוהו ור"נ סבר באשה ששמין כמה היא היתה מתרצת ליקח פחות מכדי כתובת' כשיתן לה הבעל מיד וכפי אותה ממון ישלמו העדים. ודוק כי בזה מדוקדק הדבר היטב בין בלשון בין בדין ולא קשה מידי ממה שהקשה הרא"ש ע"ע. ולא תימא מאי חילוק יש אם שמין באיש או באשה כפי פי' זה כי הרבה איכא בינייהו כי יש איש שאינו מקפיד כולי האי בשיתן מיד ויש איש שמקפיד מאוד והכל לפי ענין איש ועשירתו בדעת ובממון וכן באשה כן:

בתוס' ד"ה באומר עדות כו' ושוב הוזם רצונם בזה דאם לא כן למה קראו עד זומם והנה על רב גופי' לא קשה למה קראו עד זומם לומר דשוב הוזם ולא קאמר עד שקר אומר אני דרבותא קמ"ל דאע"ג דהוזם אח"כ וא"כ הי' אפשר לו לומר דאחר דמ"מ הוזם ומתבטל א"כ העדות כי אע"פ שאין כאן הזמה מכל מקום העדות בטל וא"כ למה ישלם דהלא א"א לבוא ע"י עדותו היזק לחבירו קמ"ל רב דאפ"ה משלם דמ"מ הוא בקש וזמם להפסידו אי לאו דבאו העדים והזימו ועל מחשבתו דנים אותו וזהו דכתבו תוס' אח"כ לכאורה משמע דכי אמרינן הכי משלם חלקו דאל"כ בקש להפסיד ממון חבירו בעדותו כצ"ל ולא כאשר הגי' מהרש"ל דא"כ אלא דאל"כ היינו דאל"כ שבאו אח"כ עדים והזימם הוא מ"מ בקש להפסיד וע"ז קא מקשי' ולא נראה דהא לית' למ"ד כו' כלומר דוקא ע"י הזמה מפי עדים גזר הכתוב עלי' לשלם ולא ע"פ עצמו בשאכתי לא גרם היזק ע"פ עדותו וגם לא יגרום לעולם אחר שהוזם אח"כ ונתבטל העדות כן הוא פירוש דבריהם באמת ובתמים ודלא כמו שהבינו כל מפרשי דבריהם דוק ותשכח:

באותו דבור לכך יש לפרש כו' וע"פ אותו פירוש קשה לי א"כ מאי מקשה הש"ס כמאן דלא כר"ע ולמה לא נאמר גם הכא כן כאשר פירשו לפני זה דבאמת רב סבר כר"ע דאינו משלם ע"פ עצמו ומיירי א"כ שאח"כ באו עדים והעידו על שניהם שנזומו או שהזימום עתה מחדש וא"כ זה שהודה כבר הוא פטור וחבירו חייב לשלם לפי חלקו שלא הודה. ואפשר לומר דא"כ מאי קמ"ל. אבל מכל מקום יש לדקדק דלמא קמ"ל טובא דהנה לקמן על מתני' דמשלשי' בממון ואין משלשין במכות שאל מה"מ וקאמר רבא בעינן כאשר זמם וליכא ומקשה א"ה ממון נמי וקמשני ממון מצטרף מלקות לא מצטרף ופירש"י שם ממון מצטרף והרי קיבל מה שרצו להפסיד' בין כולם ע"כ וא"כ היה מקום לומר דבזמן שאינו מקבל כל מה שרצו להפסידו והיינו שהאחד פטור וכנדון דידן שכבר הודה האחר ישלם הכל קמ"ל דלא ודוק:

עוד יש לדקדק בסוגי' הלז להרמב"ם והרי"ף ופוסקים טובא אשר סוברים דשייך הזמה בעדים שבשטר בזמן שאמרו בזמנו כתבנוהו א"כ מאי מקשה הכא כל כמיני' כו' דלמא מיירי בעידי שטר ושם נאמן עד אחד לומר עדות שקר העדתי בזמן שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר כדאי' בכתובות ובטור חו"מ סי' מ"ו ואח"כ הוזמו תרווייהו וכפירוש התוס' הלז ודוק:

עוד יש לדקדק בסוגי' הלז אחר דכתבו תוס' בב"ק תחלת פ' א' וגם הרמב"ם פוסק כן דבממון משלמי' עדים זוממי' אף שכבר הוציאו ב"ד ממון על פיהם ואינו כמית' דאמרינן הרגו אין נהרגין ולכאורה היה נראה דלא מטעם קנס הוא בלחוד כ"א מדינ' דגרמי דלכאורה מוכח כן באשר חזינן דרב נחמן נתן טעם לדברי ר"י דאמר דהוה קנס ואינן משלמי' ע"פ עצמן שהרי ממון ביד בעלים ומשלמי' משמע דבשאינו ביד בעלי' אינן משלמים מטעם קנס אלא מדינא דגרמי והוא ממון וא"כ מאי מקשה הכא כמאן דלא כר"ע דלמא רב מיירי אחר שהוציאו ממון ע"י פיהם ולהכי חייבי' לשלם ע"פ עצמן. ואפשר לומר דאפ"ה הוה קנס ואינן משלמי ע"פ עצמן ומדברי ר"נ אין ראי' דה"ק אחר דחזינן דמשלמים אפי' בשהממון עדיין ביד בעלים א"כ חזינן דעיקרו קנס ולא ממון ואף לאחר שהוציאו ממון ע"י פיהם ודוק:

ועוד יש לדקדק דדלמא מיירי שהעידו על אחד שגנב ולא היה לאותו גנב לשלם ולעד אחד מהם לא היה ג"כ לשלם וא"כ מלקין אותו דלכאורה משמע כן לעיל דמלקין להעד בשאין לגנב וגם לו לשלם כשהוזמו והיה אפשר לומר דעד האחר שהוזם עמו אע"פ שיש לו לשלם לא לשלם כ"א מלקין אותו ג"כ כמו לעד דמעיד עמו קמ"ל רב דמשלם לפי חלקו ואינו לוקה ודוק: גם מצאתי ברמב"ם הלכות עדות פ' כ"א דעד אחד שהעיד על אשה אחת אשר כבר העידו עלי' עדים אחרים שקינ' לה בעלה ונסתר' ואותו עד העיד שנטמאה להפסיד' כתובת' וניזום אח"כ משלם כל כתובת' שרצה להפסיד' וא"כ מאי מקשה הכא והא קיימא לן והא אין עד זומם משלם עד שיזומו שניהם ודלמא בהכי קמיירי והא דקאמר משלם לפי חלקו יש לפרש ע"פ מה דאי' בב"ק בג' כיתות עדים שהיה מייעדי' לתורא ע"ש ודוק כי היה נראה דשפיר מצינו לאשכוחי כגוונא דלשם:

בגמרא כיצד שמין אר"ח בבעל כו' נראה לפרש בדרך אחר אשר פירשו קדמונינו רש"י והרא"ש ע"ע. והיינו ר"ח דאמר בבעל רצה לומר דשמין הבעל אם הוא עשיר ואינו חושב כולי האי אם ישלם כתובת' מהשתא וגם לא ישתמש בנכסי מלוג וצ"ב שלה כי הוא וותרן בממוני' ואינו נבהל להון לקבץ וליקח תחת ידו אי אם כילי וכעכבר דשכיב על דינרי ומדותיו קשי' להוציא מידו ממון ור"פ אמר דשמין באשה אם היא מקפדת הרבה ליקח הנכסי' וכתובת' תחת ידי' תכף או אפכא וקל. וכבר כתוב לעיל כזה רק דהכא מפורש קצת יותר:

דף ג:

בגמרא לימא קסבר שמואל מתנה על מה שכתוב בתורה הוא כו' לא

קאמר בקיצור לימא קסבר המתנה כו' תנאו בטל משום דלא אמר אלא בלישנא דלימא כי ידע דודאי דאיכא לחלק וכדהביאו תוס' מש"ס דב"מ ולפי אותו חילוק לא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה לכך קאמר לימא מתנ' כו' וק"ל. ואמרתי לפני תלמידי בדרך צחות דלכך הביא גם רב אשר פליג על שמואל וסבר דתנאו בטל כי היכי דלא יבא בעל דין ויאמר לו ודקארי ליה מאי קארי דהוה ליה לידע דע"כ חילוק זה אמת דאל"כ אלא סבר בכל מקום תנאו קיים למה פרט דברי' בדין דאונא' ה"ל לומר בקיצור המתנ' על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים או הוה ליה למפסק בקיצור כר' יהודה דסבר כן לכך הביא גם רב לומר דאחר דמצינו לומר דגם רב סובר תנאו קיים כר"י רק באונא' פליג משום דלא ידע דמחיל כדאי' שם בש"ס דב"מ וא"כ אימא לך נמי דשמואל בכל מקום סבירא ליה תנאו קיים והוצרך לאשמעינן באונאה דאע"ג דלא ידע דמחיל אפ"ה תנאו קיים וק"ל: שם הא אתמר עלה כו' טפי נראה פירוש רש"י וה"ק כי היכי דר"ע מחלק שם בלישנא כן ה"נ הכא יש לחלק אע"ג דאינו דומה להדדי והנה לפירוש התוס' ודאי קשה למה נקט דבריו בשתי עניני' אחר דהם דומי' וק"ל:

שם תנא כו' סבר רבה ב"ח כו' אפשר לומר דלישנא דברייתא דחקו דלמה קאמר' ונקט' מילת' במלו' דאינו רשאי לתובע' ה"ל למנקט בלוה ולומר דאינו צריך לפורעו לכך סבר רב"ח דמיירי דוקא בשטר וא"כ שפיר תלה הדבר במלו' כי בשתובעו הוה שלא מן היושר אחר שהטריחו לעשות שטר ומהדר ליה ר"פ הכי אמר חביבי אחד המלוה כו' כלומר דמלישנ' דחביבי יתורץ ג"כ דקדוקו דהנה מצינו בכל מקום דאמרו חז"ל על דבר מה אחד זה ואחד זה משמעו דבדבר זה הן דומי' אבל מ"מ דבר אחר איכא בינייהו ובמקום זה מצינו ג"כ חילוק רב דאחר דפסקינן כדכתב הרא"ש דאע"ג דבהלואה סתם אינו רשאי לתובעו בפחות משלשי' יום מ"מ אינו דומה מכל וכל כאלו קבעו לזמן הלואתו שלשים יום דאלו התם אינו נאמן לומר פרעתי בתוך הזמן דלא עביד אינש דפרע תוך הזמן ואלו בהלואה סתם נאמן לומר פרעתי תוך ל' יום דעביד אינש לפרוע מיד הואיל דלא קבעו לו זמן ואיהו לא ידע דאינו צריך לפורעו תוך הזמן ובודאי דאין חילוק זה אמור כ"א במלוה על פה אבל במלוה בשטר לעולם אינו יכול לטעון פרעתי דיאמר שטרך בידי מחי בעי וא"כ שפיר קאמר לישנא דאחד מלוה על פה כו' כלומר דאע"ג דבענין זה שאינו רשאי לתובעו תוך שלשים הם שוי' מ"מ לענין טענ' של פרעתי אינן שוי' וא"כ מדוקדק נמי מאי דתלה הדבר במלוה דאלו בלוה אמר ה"א דגם הכא הדבר כן דאינו עשוי לפרוע תוך ל' וזה אינו וק"ל גם זה אמרתי לפני תלמידי ושבחוהו:

שם א"ל שמואל לר"מ לא תיתיב אכרעיך כו' אמרתי ג"כ לפני תלמידי בדרך צחות דאמר ליה כן אחר דמצינו בסנהדרין דף ל' דר"ש בן אליקי' הוה משתקיד עלי' דריב"ח למסמכי' כו' יומא חד הוה יתיב קמי' דר"י א"ל מי איכא דידע הלכה כריב"ק כו' א"ל דין ידע א"ל לימא א"ל ליסמכי' מר ברישא כו' עד א"ל הואיל ועלית לא תרד ש"מ דלפעמי' דרך ארץ הוה בינייהו למסמכי' לתלמיד באשר יחדש דבר מה בגמ' וכאשר סמכו' ליה אע"ג דאח"כ לא נראה הדבר בעיני הרב אשר אמר אעפ"כ לא הורידוהו וא"כ אפשר דגם רב מתנ' עדיין לא נסמך. והוצרכו לסמכו רק דסבר דלמא לא יתקבל בעיניו זה אשר יאמר והסמיכו' א"א ליקח ממנו לכך אמר דמ"מ לא תיתיב אכרעיך כלומר דבהא מילתא עדיין ידי עליך דהנה מצינו בטור יו"ד דמחלק הב"י אמאי דאית לן דהרב יושב והתלמיד עומד דה"מ תלמידי' שעדיין לא נסמכו אבל באשר נסמכו אף הם בישיבה ועתה ק"ל:

ובמאי דהביא מלת וקרבה ג"כ ולכאורה לא ה"ל לומר כ"א ממשמע שנאמר שנת השבע כו' וגם לישנא דממשמע הוא לכאורה אינו מדוקדק דהלא הדבר מפורש ואינו משמעות בלחוד ואמינא דהנה רש"י ז"ל בחומש כתב שנת השבע יכול לכל הלואה ימתין שבע שנים והנה לפי קושיתו ההיא אינו מוכח דרשה דר"מ הכא דא"כ הוצרך הכתוב ליכתוב ג"כ שנת השמט' אבל כבר כתב רש"י על זה ת"ל וקרבה ואי תאמר לכל הלואה ז' שנים אק שייך בו קריב' או ריחוק וא"כ שפיר קאמר ר"מ הכא ממשמע שנא' וקרבה שנת שבע דממלת וקרבה כבר נשמע דאין אומרי' לכל הלואה ז' שנים א"כ ל"ל שנת השמטה כו' וק"ל: שם בגמ' מתקיף לה ר"כ וכי מה בין זה למגופי' חבי' כו' לישנא דוכי מה בין זה יש לפרש אחר דמצינו בתו' שבת דמקשי' על קושיתי' דהלא חילוק גדול יש דאלו בית הצואר עשוי להכניס ולהוציא ולא כן במגיפי' החבי' ותירצו דמ"מ מקשה שפיר כיון דמחייב חטא' כו' משום דעשוי להכניס ולהוציא השתא בנקב שאינו עשוי כו' ה"ל לאסור מדרבנן כו' ע"ע. וא"כ שפיר מתפרש הלשון וכי מה בין זה כו' כלומר חילוק גדול כהאי לא ה"ל להיות בינייהו וק"ל:

גם אחר זה דאמר וכי מה בין זה למי צבע כו' אפשר לפרש כן דאחר דהיה אפשר לומר שם ג"כ דר"י סבר כת"ק דר' יוחנן בן נורי ורב סבר כריב"נ כדמתרץ רבא בסמוך רק דאכתי מדקדק דאחר דר"י בג' לוגין מי צבע מיירי ומסתמא המים שבג' לוגין אלו זולת הצבע שנפל לתוכן וצבען לא הוה ג' לוגין של מים ומחלוקת גדול כולי האי לא היה ראוי להיות בינייהו וא"כ שפיר קאמר וכי מאי בין כו' וק"ל:

והנה יש לדקדק על קושיתו זאת ודאח"כ לפי מה שכתב וסבר רבינו תם דג' לוגין בתחלת המקוה פוסלין מדאור' עיין בטיו"ד בב"י שהביא כך בשמו וא"כ מאי מקשה דלמא רב מיירי דנפלו אחר שכבר היה מים הרבה בתוך המקוה והוה דרבנן רק דאכתי היה חסר ור"י מיירי שנפלו בתחלת המקוה דהוה דאורייתא ולישנא דר"י מדוקדק כן דאמר פוסלין המקוה ורב אמר שנפלו למקוה משמע דנפלו אחר שכבר היה מים בתוכו. ואפשר דסבר ר"ת דעדיפ' קמשני וקושט' דמלתא בא לאשמעינן דמי צבע פוסלי' לעולם אחר דמי צבע נקראי':

דף ד.

בגמרא לר"פ מיבעי' ליה לרבא פשיטא ליה אמרתי לפני

תלמידי הא דהאריך וקאמר לר"פ מבעי' ליה אפשר לומר דה"ק הואיל דלר"פ מבעי' ליה לכך לרבא פשיטא ליה דאל"כ הוה קשה ליה אי ר"ח כת"ק אמר דבריו א"כ גנובי גנבי ל"ל ה"ל למפסק בקיצור דהלכה כת"ק דריב"נ אבל השתא דחזינן דמבעי' ליה לר"פ וחזינן דהיו מסופקי' היאך תני ת"ק וא"כ אי הוה פסק ר"ח כת"ק הוה אפשר למטעי בהלכ' והיו גורסין ג' לוגין ובהכי הוא דפוסלי' לכך הוצרך ר"ח למפסק בהדי' דג' לוגין שלמים פוסלים וק"ל:

בגמרא חבי' מלא מים כך היא גי' רש"י ז"ל ומאי דמקשי' עליו תוס' דה"ל לומר דמהני השק' אפשר ליישב ולומר דאחר דג' לוגין מים הוה גזירה דרבנן דלא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו כדאית' פ"ק דשבת וא"כ מאי יועיל א"כ השקה לדבר הזה אחר דכל עולם רואין דטובל בג' לוגין שנפלו והם לא יחלקו בין אלו שאובין לשאובין אחרי' ודוק. והנה ודאי לתוס' דגורסי' יין יש לדקדק מאי חידש לן רב מה דלא נאמר בברייתא וק"ל. אבל במאי דרש"י ז"ל מוחק מה דהיה כתוב לפניו אי אפשר אומר אני דאפשר לגרוס כן ואי משום דא"כ ליכא להעלות על הדעת למיקם ליה אחזקי' דהלא אע"פ דא"א לג' לוגין שלא להיות במקום אחד מ"מ אפשר להיו' דלא טבל במקום ההוא שהיה הג' לוגין במקום אחד כ"א במקום שלא היו ג' לוגין במקום אחד וק"ל:

בדש"י ד"ה לא פסלוהו טעמ' דסיפא כו' וגבי יין נמי הוה מצי למיתני כה"ג כו' הנה יש לדקדק דאי הוה תני כן הוה אפשר למטעי בדיוק' דידי' דהוה אפשר לדייק בחסר קורט' הוא דאין חילוק בשיהי' בו מראה מים או יין אבל בג' לוגין שלמים יש לחלק כשיהי' לו מראה מים הוא דפסול אבל במראה יין הוא כשר וק"ל:

והנה עוד יש לדקדק על סוגי' זאת דמנ"ל למידק מת"ק דפסל בג' לוגין שלמים מדיוק' דידי' דהלא אחר דחזינן דמים שנצבעו דפוסלי' במקוה ובודאי אין לחלק בין שיהיו נצבעי' בצבע אדום או שארי מראות ונאמר א"כ בשהיו כאן מים אשר כבר נצבעו אדום אשר פוסלי' במקוה אם יפלו לתוכ' ואלו עד שלא נפלו למקוה נפל בתוכן קורטוב יין ודאי אין סברא מהשתא שנלך אחר המראה ודלא יפסלוהו למקוה דהלא לא נשתנו מאשר היו מתחלה דהלא ג"כ מתחלה אדום היו ואפ"ה אמרינן בהו כשיפלו למקוה דפסלוהו ואין לומר ג"כ עליהם דחמרא מדג' יקראו דהלא לא ניכר מהשתא מזיג' דיין שבתוכן אלא ודאי דפסלו' למקוה וא"כ מנ"ל לרבה למידק דסבר הת"ק דג' לוגין שלמים פוסלי' כר"ח דלמא להכי קאמר חסר קורטוב דאלו בשלמים לפעמים פוסלי' וכדכתיבנא והיינו בשהי' אדום עד שלא נפל היין לתוכן ודוק:

עוד אפשר לדקדק מאי מקשה הש"ס והא מבעי' לי' לר"פ כו' דהלא ע"כ נאמר דהא דמבעי' לר"פ היינו אליבא דרב אבל ר"ח ודאי תני חסר קורטוב דאל"כ ר"ח דאמר כמאן וא"כ ע"כ לא קאמר רבא דמתני ברישא חסר קורטוב כ"א אליבא דר"ח אבל ודאי רבא גם הוא סובר דרב לא תני ברישא חסר קורטוב ולא בא כ"א למיקם ר"ח כת"ק לפי מה שר"ח תנ' ואפשר לומר דבאמת זהו דקמשני לר"פ מבעי' כו' כלומר אע"ג דלר"פ מבעי' אינו סותר פשיטות דרבא דר"פ מבעי' אליבא דרב ורבא פשיט' ליה אליבא דר"ח וק"ל: עוד היה אפשר למצוא מקום מה לחלק בין מילתא דרב לר"י ור"ח דאחר דמצינו וראינו בטיו"ד הובא בב"י והוא מהתוספ' דמקוה החסר ונפל בתוכ' יין ונשתנה למראה יין אע"פ שנפל בתוכה ג' לוגין מים אח"כ לא פסלו' (והראב"ד סובר דאפי' היין שנפל מתחלה מצטרף להשלימו למ' סאה) וא"כ דלמא רב בהכי מיירי והיינו שתחלה נפל יין לתוך המקוה ועדיין לא הוה כח ליין ההוא למצבע המקוה עד שנפלו ג"כ ג' לוגין אלו. עם קורטוב יין וע"י כך נשתנה כל המים שבמקוה לצבע של יין ולכך לא פסלו ג' לוגין של מים אלו להמקוה. ור"י ור"ח לאו בהכי מיירי ודוק:

במתני' שלא השם המביאו כו' הנה רש"י פי' מלת השם דר"ל המקר' ואפשר היה לפרש השם השם ממש והיינו דמלקות מחייבינן להו מטעם שעברו על לאו דלא תענה ואין זה קנס דהלא כל אדם נידון במלקות באשר עובר א' מן הלאוי' דכתיבי בתורה והממון משלם נוסף על המלקות מטעם קנם כדמפרש הש"ס בסמוך וק"ל:

דף ד:

בגמרא לרבנן כדי רשעתו כו' אמרתי לפני תלמידי כדרכי בכל מקום אשר הש"ס אומר' בקושיתי' מלת בשלמא ויתפרש הכא הכי דהנה לכאורה היה קשה אליבא דחכמים קושי' הש"ס בכתוב' אשר מקשה אהא דתנן במתני' דאינו משלם ממון בהדי מית' מדכתיב לא יהיה אסור ל"ל מכדי רשעתו נפקא ומשני חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון ומקשה לר"א דאמר לוקה ומשלם תרווייהו ל"ל ומשני חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות ודקדקו תוס' דרבנן לא צריכ' ב' כתובי' למיתה ומלקות וממון דהואיל דכתיב כדי רשעתו במלקות א"כ ממעטינן כל מאי דאי' עם מלקות הן מיתה הן ממון וא"כ שפיר קאמר אלו קשה קושי' התוס' שם ודאי הוה א"ש לר"מ וק"ל: שם בגמרא אף כל לוקה ומשלם מלת כל אפשר דבא לרבות אפי' במקום דליכא קנס כ"א ממון וק"ל:

והא דאמר ר"י בגמ' ג"כ וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מלת וכל התם אפשר דבא לרבות אפי' במגדף ומברך השם כו' דאיכא למ"ד בתמור' דלוקין עליה' וק"ל:

בגמר' מכלל דר"י סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. מנא ליה אפשר דמדקדק יותר אליבא דר"י מנא ליה מאשר שואל אליבא דר' יעקב דלכאורה הסבר' נותנ' יותר לומר כר' יהודה דלוקין מדהוצרך הכתוב ליכתב והנותר כו' לנתקו לעשה אף דר' יעקב דרש ליה לדבר אחר כדאיתא בתמור' מ"מ מנ"ל לומר כן ואפשר לומר דמוכח לכאורה מדהוצרך התור' ליכתב והצדיקו את הצדיק כו' למלקי עדים זוממי' ש"מ דמלא תענ' לחוד לא הוה מלקינן להו מדהוה לאו שאין בו מעשה וק"ל. ובאמת יש לדקדק בסמוך על קושי' הש"ס דמקשה ורבנן האי לא תענ' מאי דרשי בי' ודלמא להורות בא שלא ללקו' על לאו שאין בו מעשה כנ"ל וי"ל:

שם אלא אמר ר"ל גמר מעדים זוממי' לכאורה יש לדקדק על מלת אלא דהלא ר"ל לא נייד מכל וכל מילפות' דמוציא שם רע ויליף מתרוויי' במה הצד ואמינא דאחר דעיקר פלוגת' הוא בעדים זוממי' דלת"ק הוה קנס ולכך לא מצי למילף במה הצד ור"י סבר דהוה ממון כדבסמוך ולהכי קאמר מלת אלא כלומר דעיקר פלוגתם אינו בילפות' דממוציא שם רע כ"א בילפותא דעדים זוממי' וק"ל:

שם בגמ' מה להצד השו' שבהן שכן קנס יש לדקדק היאך לא ראה דע"כ ר"י סבר דהוה ממון דהלא על מה דפריך על תחלת הדין מה למוצי' שם רע שכן לוקי'ומשלם קאמר גמר מעדים זוממי' ואי אית' דסבר דהוה קנס א"כ בהו נמי לוקי' ומשלמי' דה"ל למילף ממוצי' שם רע כדלעיל אליבא דר"מ וי"ל דה"נ קאמר הא לא קשי' כו' כלומר הלא הדבר מוכח כן וק"ל:

בתוס' ד"ה סבר לה כר"מ כו' הנה לפי דבריהם הכא דכתבו למאן דאית ליה דהוה קנס סבר ע"כ אפי' בממון דמשלם ולוק' ומאן דאית ליה דהוה ממון סבר דאפי' בקנס משלם ואינו לוקה א"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו בב"ה דהלא כבר פסקינן דעדים זוממי' אינן משלמי' ע"פ עצמן דהוה קנס ואפ"ה אית לן דמשלמים ואינן לוקין ודוק כי י"ל ועיין בתוס' דב"מ: עוד יש לדקדק אחר דאי' בכתובו' אהא דאמר ר"י בפירוש רבת' תורה עדים זוממים לתשלומי' דכתיב יד ביד מכדי כתיב כאשר זמם יד ביד ל"ל אלא דבר הניתן מיד ליד והיינו דבא לגלו' במקום דאיכא ממון ומלקות בעדים זוממי' דמשלמים ואינן לוקין א"כ למאי הוצרך קרא דוהצדיקו לגלות על לאו דלא תענ' דלוקין דאל"כ לא הוה לוקין משום דהוה לאו שאין בו מעשה והלא ע"כ הוה ידעינן דלוקין דאל"כ יד ביד ל"ל והלא כבר כתיב כאשר זמם אלא ע"כ דלוקי' במקום שאין ממון ולהכי הוצרך לכתוב יד ביד לומר במקום דאיכא ממון דמשלמים ואינן לוקין ודוק:

עוד יש לדקדק קצת לר' יוחנן דסבר בכתובו' במקום דאיכא ממון ומלקות מלקי לקי ולא משלם ובעדים זוממי' שאני דבפירוש רבת' תורה לתשלומי' א"כ לעיל דחשיב התנ' ד' מדות בעדים זוממים ה"ל למחשב ג"כ הא מלתא דשאני משארי דברים דמשלמים ואינן לוקין וע"כ סבר כן דהלא ר"ע פליג בסיפא ואמר דאיכא נמי הא דאינן משלמי' ע"פ עצמן דהוה קנס ש"מ דת"ק סבר דהוה ממון וא"כ ע"כ סביר' ליה דמשלמי' ואינן לוקין כדלעיל אליבא דחכמים. וי"ל דחובל בחבירו נמי משלם ואינו לוק' לכך לא חשיב לי' ועוד י"ל דע"כ לא קחשיב כ"א הני מילי דלא עבדינן בהו כאשר זמם משא"כ בדבר זה דאדרב' עבדינן בהו כאשר זמם וק"ל:

עוד יש לדקדק בד"ה סבר להו כו' בסופו דכתבו דהא משתמע שפיר דאתי למעוטי כל ב' רשעות בין ממון בין קנס. וא"כ למה לא עביד הש"ס בכתובות צריכות' כן דאלו לא הוה כתיב כ"א לא יהי' אסין ה"א דוקא בממון אבל בקנס משלם נמי קמ"ל כדי רשעתו דממעט הכל והוה ניחא ממאי דעביד הצריכו' המתהפכת ודוק בד"ה ורבנן האי לא תענ' כו' דכתבו דלאו דלא תענה ודאי ה"ל לאו שניתן לאזהר' מית' ב"ד רק דהכתוב גלה עלי' דלוקי' מוהצדיקו. וצריכנ' לומר דמ"מ לא ילפינן למקום אחר מהם משום האי פירכ' דאי' בש"ס מה לעדים זוממים שכן אינן צריכין התרא' וא"כ יש לדקדק אמאי דמצינו בכתובו' דקס"ד דאמור' אחד דעדי' זוממים צריכי' התראה א"כ למה לא נילף מהם א"כ דלוקין על לאו שניתן לאזהר' כו' ובזה לא מצינו למאן דאית ליה כן ודוק:

דף ה.

במתני' הרי אלו זוממים ונהרגין על פיהם לכאורה האי

ונהרגין על פיהן מיותר דפשיט' אחר שאמר שאלו זוממים שנהרגי' על פיהם ואפשר דבא התנ' לרמז הא דאמר רבא בש"ס דלא ניחוש לנהור' בריא וגם לא לגמל' פרק' ובודאי טעם הדבר הוא דעדים אשר זממו אותם הם גורמים זה הדבר דהם יאמרו שא"א היה להם לראות משם המעשה כמו שהיה א"א להם לראות משם או לבא לשם ע"י גמלא פרח' וא"כ ודאי על פיהם נעשה זה הדבר והוה דומה לכאורה להכחש' אשר אמרו שההורג או ההרוג היה עמם שאינם יכולי' להביא לידי הזמ' ע"י דבריהם ההם כדאמר בסמוך וא"כ היה אפשר לומר דגם הכא הדין כן קמ"ל התנ' דלא ואפשר באמת דראי' דרבא בא מדיוק' דמתני' הלז וק"ל:

ואפשד עוד לומר בדרך אחר באשר נפרש בראשונה הא סוגיא דבסמוך דשקל וטרי אליבא דר"י דאמר איסטט' היא זו דהנה רבא הניח הדבר בקושיא אבל עיין בתוס' י"ט ודב"ע ותמצא דהרי"ף והרמב"ם מפרשי' הדבר היטב דבאמת הכת הראשונ' נהרג' לעולם ולא אלו שבאו אחרי' משום דלא מקבלין סהדות' דשניי' אחר שהראשונ' ניזום וא"כ אי אתזם אח"כ לא קטלינן אפומה ע"כ. וא"כ שפיר קאמר התנ' ונהרגי' על פיהם כלומר דבכת הראשונ' כ"ע מודי' דנהרגת ובאלו שבאו אחרי' הוא דפליגי. ואפשר דלהכי הניח רבא הדבר בקושי' דהוא דייק ממאי דקאמר התנ' ונהרגי' ע"פ כדלעיל ולא היה דייק ממנו כאשר פירשו המפרשים האלו ועיין בתי"ט דכתב דהרמב"ם הוציא הפירוש ומאי דקאמר אח"כ הש"ס במעשה דהאי אתתא לימא ר"ל דאמר כר"י כו' ובאשר פירש' הרי"ף ולא כפירש"י דהכא ע"ע ודוק והיה נראה באמת דלהכי הביא' הש"ס מעשה דהאי איתתא אחר שהניח הדבר בקושי' לומר דבהא מתורץ מה שהניח בקושי' וק"ל:

ועוד היה אפשר לפרש האי בלבד דקאמר ר"י אחר דהיה נראה לן דאף לר"י אחר שנגמר הדין של כת הראשונה ע"פ המזימים אף דבאו אח"כ עדים אחרים ובאו אלו ג"כ להזימם דחזינן דהוה איסטטי' לר"י אפ"ה הואיל דכבר נגמר הדין של כת הראשונ' ואינו כ"א רגלים לדבר ודאי דנהרגין לפי דעתי וא"כ יש לומר דבהכי מיירי ר"י וא"כ שפיר אמר ואינו נהרג' אלא כת הראשונה בלבד וק"ל:

במתני' ר"ע לא בא הכתוב הג' להקל בו הנה רש"י ז"ל פירש דה"ק ר"ע דלא הוצרך הכתוב להודיע דבר זה בלחוד דממילא הוה ידעינן. ובחד פירוש של תוס' שבסנהדרין משמע דפליג על ר"ש ע"ש. והיה נראה לי דלר"ע דחקו דאי נאמר כר"ש א"כ לא הוקש ג' לשני' בדומה לו דהלא שנים אפילו העידו אחר כדי דבור אפ"ה.לא נהרגין עד שיזומו שניהם ואלו בג' אמרינן לקמן דדוקא בתוך כדי דבור לכך הוצרך לומר דבא הכתוב לעשות דינו כיולא באלו וזהו אפילו אחר כדי דבור וכן הא דקאמר אם נמצא אחד מהם קרוב כו' מיירי נמי אפי' אחר כדי דבור כדכתבו תוס' ודייק לן שפיר דקאמר לעשות דינם כיוצא באלו כלומר בין תוך כדי דבור או לאחר כ"ד הוה דומ' לשני' משא"כ אליבא דר"ש ובכן היה נראה דלכך אמר אח"כ וא"כ ענש הכתוב כו' עכ"ו ישלם שכר כו' כלומר בא למד ונמצא למד דממשלם שכר טוב לנטפל לעושה מצוה ילפינן לנטפל לעוברי עביר' דהלא ודאי הנטפל לעושה מצוה משתלם שכרו לעולם כן נמי לעובר עבירה ועיין בתוס' דסנהדרין ותמצא דדייק נמי תיב' נטפל דאפילו אחר כדי דבור משתלם וק"ל:

דף ו.

שם אר"י בד"א כו' עיין בסנהדרין מה שחדשתי שם על

פלוגתתם:

בגמרא א"ל ר"פ לאביי עיין גם זה בסנהדרין:

בתוס' ד"ה אר"י בד"א כו' וק' לפירושו דא"כ ד"מ נילף מינייהו כו' ועוד דבד"מ נמי כתיב כו' י"ל דקושי' זאת היא תירוצ' דקושי' א' דאחר דחזינן דכתב לן התורה נמי ההיקש בד"מ דלא צריך ליה לכאורה דהלא היה אפשר למילף מד"נ ש"מ דדעת התורה הוא דלאו בכל מילי נקיש בד"מ ג' לשנים כ"א במאי דמסתבר טפי והיינו היקש דת"ק או דר"ש אבל לענין קרוב כו' לא נקיש דשאני ד"נ דכתיב ביה והצילו וק"ל:

גם היה אפשר לדקדק על קושי' הב' אחר דכבר כתבו בד"ה אמר רבא כו' דבענין קרוב או פסול אין חילוק בין תוך כדי דבור או לאחר כ"ד ומטעם דעדותן מתחיל משעת הראי' והראי' היתה בבת אחת והנה טעם זה אינו בד"מ דהלא מתקיים ע"פ ידיע' בלי ראי' ואלו הוד' בפני אחד ולוה בפני אחר או הוד' אפי' אחר כמה ימים העדות מתקיימו' וא"כ נוכל לומר הא דכתב לן האי קרא גם בד"מ היינו דוקא בשהעיד הג' תוך כדי דבור ומתפרש שפיר מילתא דר' יוסי דאמר בד"א היינו דאמרינן דעדות בטל בשהעיד קרוב אפילו אחר כ"ד בד"נ דוקא אבל לא בד"מ ודוק:

אבל באמת על רש"י ז"ל יש לדקדק דהלא ע"י ביטול דקרוב או פסול יכול לבוא חומרא להנידון והיינו בשהעידו על אשה אחת אשר מוחזקת לן שיושב' עדיין תחת בעלה שזינת' ובאו שנים עדים אחרים וגם קרוב או פסול עמהם והעידו שכבר נתגרשה מבעלה ואי אמרינן דהעדות דאחרוני' בטל נתתייב' מית' ואלו לא נתבטל הית' פטורה וי"ל ודוק:

ועוד אפשר למצוא חומר' מה והיינו בזמן שבאו עדים להזים עדים אחרים ובעדים השטי' יש קרוב או פסול ולא הזימו כ"א מקצת מעדים ראשונים ואלו לא היה קרוב או פסול עמם לא נהרגו עדים הראשונים דהלא לא ניזמו כלם וגם הרוצח לא נהרג הואיל דעדות הראשון בטל מיהו ואלו השתא דאינו מועיל עדות הב' נהרג הרוצח ודוק גם בזה:

בד"ה אמר רבא כו' יש לדקדק קצת על הוכחתם דלא קאי אקרוב או פסול מדמקשה הש"ס הרוג יציל והלא כבר כתבו לקמן בסמוך ד"ה שמואל אומר כו' דמתחלה היה סבור כן אבל במסקנא לא קאי וא"כ י"ל רבא דהכא קאי אליבא דמסקנא וי"ל:

בתוס' ד"ה לאסהודי כו' ק' דא"כ לא יהרג אדם מעולם כו' הנה ודאי לא קשה לן למה ניחוש לסהדי שיקר' כהאי שיבואו הקרובי' ויאמרו שקר כדי להציל את קרובם מאשר חיישינן לעולם בשארי עדות אשר באים להציל הנידון אשר מכחישי' עדים ראשונים או מזימי' ונאמר נמי דבשיקר' קמסהדי דודאי אין לחוש שם דהלא התם מתייראים להעיד שקר שמא יבאו עדים אחרים ויזימום בעמנו הייתם משא"כ הקרובי' דאין חוששי' לזה דאף דיבאו עדים ויזימום לא עבדינן בהו דין הזמה אחר שקרובים הם וא"א ליגמר הדין על פיהם ולא אבדו מידי בעדותן וק"ל. אבל מ"מ יש לדקדק דגם השתא ניחוש (אי איתא דחוששין לסהדי שיקרא) דלעולם יבאו אנשי שלומו ובריתו להצילו והיינו שיעידו תוך כדי דבור של אלו העדים אשר העידו על המעשה שהם ראו ג"כ המעשה ובאמת לא ראו המעשה כ"א היו במקום אחר עם עדים אחרים שבודאי יודעי' שיבאו אותן עדים שהיו עמם במקום אחר להזימם בעמנו הייתם ומ"מ גם הם גם זה אשר העידו עליו אינן נהרגין דהם אינן נהרגין אחר שלא ניזמו כלם והנידון ג"כ אינו נהרג דהעדות בטל מ"מ הואיל דניזמו מקצתם ודוק כי יש ליישב ולומר דמ"מ הם מתייראי' שבאמת יזומו ג"כ עדים הראשונים אשר העידו עמם ונתקיים א"כ הזמה בכלם ודוק:

דף ו:

במתני' וא' מתרה בו באמצע כו' הנה תוס' תמהו ל"ל המתר' באמצע ויש לתמו' על תמיהתם ודלמא מתני' קמ"ל דהמתר' מצרפן בזמן שהוא רואה אותן אע"פ שהן אינן רואי' אותו או אפכא כדאמר רבא בגמ' אצל ב"ד מיוחד' וכן משמע דסברו תוס' בעצמן עיין בד"ה הוא והן כו' ודוק: שם ד"א ע"פ כו' אפשר אליבא דת"ק קאמר ד"א זה שהוא אינו דורש כדדרש ר"י. או אפשר דר"י קאמר ליה לתרץ למה נאמר על פי שני עדים בד"מ דשם א"א לומר להתרא' וק"ל:

בגמרא א"ר זוטרא מניין לעדות מיוחדת כו' אפשר דדייק ליה ממתני' דפסול לגמרי דאל"כ ה"ל למתני' לאשמעינן דין שלה בשאין כאן כ"א עד א' רואה מחלון זה והשני מחלון זה ושני' עומדי' באמצע ואין רואין זה את זה וניזמו האמצעי' דנהרגין האמצעי' וגם הוא ע"י השנים שאחד רוא' מחלון זה וא' מחלון אחר אלא ש"מ דשנים אלו הם פסולי' לגמרי ודוק: שם בגמרא מתקיף לה ר"ז כו' עד קשי' ואפ"ה פסקינן כן כדאי' בסנהדרין הודאה אתר הלואה מצטרפין ולהכי קאי בקושי' ולא בתיובתי' ויש ליישב הקושי' ודוק:

שם בפיסק' ר"י כו' א"ל ר"פ לאביי כו' א"ל ההיא ריב"י היא כו' יש לתמוה קצת במאי דאי' בסנהדרין דף מ"א על מאי דאמר רב חנן עידי נערה מאורס' שהוזמו אין נהרגין כו' עד והא אתרו בה ומוקי באשה חביר' אליבא דר"י ה"ל לאוקמי כת"ק דהכא וכדמפרש רבא מתר' שאמרו אפי' מפי שד וכדומה דפסקינן ולא כר"י דהכא דמצריך שתהא עדיו מתרים בו ודוק: והנה לפי מאי דאמר רבא הכא מתר' שאמרו אפי' מפי עצמו א"כ מאי קאמר רבא לעיל במקיימו הדבר הכתיב מדבר הלא אף ההרוג ממקיימו הדבר הוא ויש ליישב. ואפשר לומר דרבא גם אית ליה תירוצ' דאביי במאי דמשני בהרוג ובנרבע ולא בא לתרץ כ"א קושי' ר"פ בהורג וברובע וק"ל: בתוס' ד"ה או מתר' רואה אותן כו' עד וי"ל דמיירי שיש עדים שמעידין שהמתר' ראה אותן אך לא ראו המעשה הוצרכו לזה דאל"כ הוה נהרג ע"פ אותן עדים עצמן ומאי אכפת לן א"כ בראיי' המתרה לב' עדים המיוחדים וק"ל. אבל מ"מ אפשר לומר דאפ"ה המתרה מועיל לענין הצירוף דבאם יזומו הני ב' המיוחדי' דנהרגין דאי לאו דצירפן לא הוה נהרגין דהלא עדותן לא היה מועיל כלום משא"כ השתא דצירפן המתרה והוה עדותן עדות כשר וכשיזומו נהרגין וק"ל:

והנה כשנדקדק בש"ס נראה לן דאין לצרף עדותן אלא בשזה ראה את זה וגם זה ראה חבירו כאלו תאמר ראובן העד ראה את שמעון וגם שמעון ראה את ראובן אבל בזמן שראובן ראה שמעון ואין שמעון רואה ראובן אין לצרפן ולא הוה דומ' למתר' שמצרפן בשהוא רואה אותן אע"פ שהן אין רואין להמתרה דהמתרה שאני וא"כ מאי מקשי' תוס' בדבור זה והיכי מהימנ' כו' ודלמא מיירי דאחד מן העדים המיוחדים ראה המתרה וראה ג"כ שהמתר' ראה אותו ואת חבירו וא"כ על ב' ראיות אלו איכא ב' עדים המתרה שראה בעצמו את שתי העדים ועד אחד שראה שהמתרה ראה אותו וגם שראה את חבירו. וא"ת א"כ בשהאחד מן העדים ראה שהמתרה ראה את חבירו א"כ גם הוא ראה את חבירו ולמה לן א"כ המתרה לצרפן. זה אינו דהלא כבר כתבנו דמוכח מסוגי' הש"ס שגם חבירו צריך לראות אותו ובכאן מיירי שחבירו לא ראה אותו ודוק היטב:

עזד יש לדקדק במאי דכתבו שעדים אחרים ראו שהמתרה ראה אותן א"כ נראה דדומ' לשנים שאמרו בבן סורר ומורה בפנינו גנב וב' אומרים בפנינו אכל דקאמר' הש"ס בסנהדרין דפליגי בזה חזקי' ור"י דלחזקי' הוה חצי דבר ואינו מועיל כלום ולמה פרט הש"ס א"כ שם פלוגתתם בבן סורר ומורה הלא מצינו פלוגתתם בכל חייבי' מיתות ב"ד דהלא ב' עדים מיוחדים אלו א"א להם לגמור עדותם כ"א ע"י עדים אלו אשר ראו שהמתרה ראה אותם ויש לחלק קצת ודוק:

דף ז.

אילעא וטובי' קריבי' דערב' הוה כו' יש ליתן דביקו'

לדקודם דהנה הרא"ש הביא דעות שרוצים לחלק בין אם מעידים על הלואה או על טענת פרעון דאם מעידי' על טענ' הלואה מפלגינן דבורם שאע"פ שאינן נאמנין נגד הערב נאמנים נגד הלוה והוא סבר שאין לחלק שכל עדות שבטל מקצת' מחמת פסול קורב' בטלה כולה ולא פלגינן דבורא דהא לא פליג בהו רחמנא דאמר מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותם בטילה אף שלשה אלמא לא פלגינן עדותם כו' ע"ע וא"כ שפיר עבד' הש"ס דהביא המעשה הלז לכאן דהא ילפינן לדין הזה מדקודם וק"ל. ובמאי שכתבתי א"ש נמי מאי דכתבו תוס' בד"ה אי ליתי ללוה כו' מכאן דיש ליזהר כו' ומאי רצו בזה הלא הוא מפורש בש"ס ועוד דאמרו דיש ליזהר משמע דלא פסיקא להו ולמה כן אבל אחר שכתבתי דיש רוצים לחלק ולומר דבשהעידו על הלואה גופה פלגינן דבורם ע"ז כתבו דיש ליזהר כו' כלומר לעולם יש ליזהר אפי' בשהעידו על הלואה גופי' אע"ג דלא פסיקא לכל הדעות וק"ל: במתני' סנהדרין נהג כו' העמיד דבר זה במתני' הלז לרמז על קושי' ותירוצא דש"ס דכאן בארץ כאן בח"ל ואי לאו דהיה נוהג בח"ל לא הוה אפשר לתרץ כן וק"ל. ובכן א"ש מאי דאמר תיכף אח"כ סנהדרין ההורג א' בשבוע' נקרא חובלני' בא ליתן טעם על תירוץ הש"ס דסברה מחו"ל לארץ סותרים הדין משום זכות דא"י ש"מ דיש לחוס ולא להרג בשאפשר בכך וק"ל: בגמרא ראיתם טריפה הרג שלם הרג אמר רב אשי את"ל שלם הוה דילמא במקום סייף נקב הוה היה נראה לן דבאמת רב אשי לא בא לומר דבאמת שיילינן להו כן רק דבאמת לא שיילינן כ"א טריפה הרג שלם הרג ובאשר שיילינן לי' כן ממילא יסתלק מן העדות ויאמר איני יודע כי איך אעיד ששלם הוה ודילמא במקום סייף נקב הוה והוא לא ידע הדין דלא חיישינן לכך ובזה יסתלק כל קושי' התוס' מעלן וק"ל:

אלי הן הגולין פרק שני. בגמרא א"ל כבר נגעת ביריד' שהיא צורך עלי' מיתיבי' כו' באשר דקדקנו לפני תלמידינו על מאי דשאל ר"א מר"י ואחר שהשיב לו אותבי' וא"כ למה שאל וגם למה לא אתי' ממתני' על ברייתא דמפורש בה בהדי' להביא יריד' שהוא צורך עליי' אמרתי דודאי ר"א סבר בנפשיה דיש ירידה שהיא צורך עליי' דחייב עלי' ויש שהוא פטור עלי' אחר דחזינן במתני' דפטרי' ובברייתא דמחייבו ובא הוא ושאל על השליב' אם הוא ג"כ מיריד' שהיא צורך עליי' דברייתא דמחייב עליי' או ממתני' דפטר עלי' וכשמהדר לי' ר"י כבר נגעת ביריד' שהוא צורך עליי' ולא קאמר ליה בקיצור דחייב ש"מ דה"ק ליה שאין יריד' צורך עליי' כלל שאינו חייב עלי' ולהכי קאמר ליה האי לישנא כלומר הלא היה לך לדעת אחר שראיתי בשאלתך דשפיר ידעת שיריד' שהיא צורך עליי' דחייב אחר שלא שאלת סתם יריד' שהיא צורך עליי' אי חייב או פטור עלי' וא"כ כבר נגעת כו' כלומר שאין לחלק בין יריד' שהיא צורך עליי' כלל ולהכי בא ר"א מהשתא ואותבי' ממתני' דמוכח ע"כ שיש לחלק ודוק:

שם לא דכ"ע עליי' היא כו' וא"א כו' נראה לפרש דשם דקדק' לומר לימא כתנאי כלומר וה"ל לר"א למבעי אי הלכת' כברייתא דפטרי' או כברייתא דמחייבי' וגם ר"י ה"ל להביא ברייתא דמחייבו וע"ז השיב ליה לא דכ"ע כו' וא"א כו' כלומר הואיל דיש לפרש הברייתות בב' דרכים לא היה אפשר ליה לר"א למפשט מברייתו' מידי וק"ל וא"כ קושי' התוס' מיושב': בתוס' ד"ה היה יורד בסולם י"א דתנ' לא זו כו' ואף הסיפא יש לפרש כן אחר שיש גם סברא איפכא דיותר ששגג ניתנ' שגגתו לכפרה וק"ל: בד"ה פשיטא כו' תימא כו' וי"ל דהא נמי נפקא מבלי דעת כו' מ"מ ק"ק דיותר הוה נוח לן במה שהיה מפרש רבה מזיד בלא אתרו בי' ילפינן מבשגג' מאשר מפרש אומר מותר וה"ל לומר אומר מותר ילפינן מבלי דעת יתיר' דהוה מדוקדק לישנא דברייתא יותר מדהשתא ודוק:

גם יש אכתי לדקדק לפי תירוצם הראשון אמאי דמקשה הש"ס בבלי דעת פרט למתכוין פשיטא ונימא דאתא למעט מזיד בלי אתר' בי' ודוק די"ל: גם אפשר לתרץ קושי' התוס' אחר דהרמב"ם אית ליה דמזיד בלי אתר' בי' הגואל הדם יכול להורגו וא"כ שפיר מקשה בר קטלא הוא אחר שהגואל הדם יכול להורגו פשיטא אלא דאינו חייב גלות דהלא הגלות מצילו מגואל הדם ואין לנו להצילו ודוק:

בתוס' ד"ה אשר לא צדה כו' בכיצד הרגל פירש"י כו' ולא נראה דא"כ לא הוה כמו אידך. הנה אחר שמצאנו דהרמב"ם פוסק ביריד' שהיא צורך עליי' דפטור עלי' ורבים תמהו עליו למה פסק נגד הברייתא ור"י דפשט לר"א מאות' ברייתא. וכתב הכסף משנה דהוא מפרש הברייתא דאמרה לרבות שהיא צורך עליי' היינו לרבות לפטור ולא לחיוב ור"י נמי פשט ליה כן כבר נגעת כו' כלומר וכבר פטר' הבריית' מקרא דוהשליך עליו. רק דדחק לן האי פירוש במאי דבריית' קאמרה באידך פרט ובהאי קאמרה לרבות ש"מ לאו בחדא מחת' מחתינהו. והיה אפשר לומר ולקיי' האי פירוש ודהרמב"ם סבר דהנך מילי לאו בחד' ברייתא מיתנו וכל ברייתא נקט' לישנא לעצמה והש"ס מביא הברייתו' בהדדי. ובכן אפשר ליישב ג"כ פירש"י הכי דהואיל דלא מיתנ' בחדא ברייתא א"כ אין לדקדק מידי שלא יהיה שוה לדאידך וק"ל: ועוד היה אפשר לומר ולקיים פירש"י בחד צד והיינו דודאי קרא דאשר לא צדה בא למעטו מחיוב מיתה אבל אינו מביאו ג"כ לחיוב גלות בהכי ובא אח"כ קרא דבבלי דעת המיותר ומעטו מגלות ודוק והנה ודאי צריכנא לפרש לפי מאי דפירש הכ"מ לברייתא ולפשיטו' דר"י דבאמת לפטור מגלות קאמר א"כ מאי האי דמקשה הש"ס איתיבי' וכו' ואפשר לומר דהש"ס על ר"א קמקשה למה לא פשטת בעי' דלך ממתני' אף דהברייתא לא ידעת מ"מ ה"ל לידע המתני' וק"ל:

והנה ראיתי בתוס' דב"ק וגם בסנהדרין דהניחו בצ"ע אחר דמתפרש מאי דאמר' בריית' פרט למתכוין לזרוק ב' כו' וכן לצד זה כו' היינו לפטרו מגלות א"כ פלוגת' דרב"י ורבנן בעץ המתבקע היאך יפורש הלא גם שם מתכוין לזרוק בצד זה או לזרוק שתי' וכו' ע"ע ואפשר לתרץ ולומר דהא דלזרוק ב' כו' וכן לצד זה מיירי באמת במזיד שרצה לזרוק ולהרוג באותו מקום והלך לצד אחר ופלוגת' דרבי ורבנן מיירי ודאי שלא כיון כלל לשום דבר כ"א לחטוב עצים ודוק:

דף ח.

בגמרא היינו דקאמר ליה ועוד. נראה לפרש אחר דמפרשי'

תוס' דלית ליה אם למסורות כ"א במקום דמוכח וכן כתבו שם דאף מאן דאית ליה אם למסור' דריש נמי אם למקרא ע"ע וא"כ שפיר קתני ועוד דאי מן ראי' ראשונה ה"א דלא בא להור' כ"א דדרשינן נמי אם למסור' אבל מנ"ל דלא דרשינן נמי אם למקרא ויתחייב א"כ בין שנשמט מן הקתא ובין מן העץ המתבקע ולכך הוצרך לומר ג"כ הג"ש לגלות לן דלא דרשינן כ"א המסורו' ובהכי מיושב היטב מה דהיה אפשר לכאורה לדקדק ל"ל תרוויי' דכתיב מן העץ ולא מעצו וגם הג"ש וק"ל:

במתני' ראב"י אומר כו' מלישני' משמע כאלו הוא חולק על הת"ק ואפשר לומר דסבר דהת"ק דאמר אפי' בזורק לר"ה דחיי' ע"כ מתיב' ומצא יליף דבא להורות אפי' במקום שמצוי' בני אדם והיינו בר"ה אפ"ה גולה וע"ז קאמר דיני' לומר דמתיב' ומצא ילפינן דין זה וק"ל. וכן מלישנא דאבא שאול נמי משמע באלו הוא חולק את"ק והיינו משום דאיהו יליף ממלת יער שנכנס לדבר הרשות כדמפרש רבא לקמן וק"ל:

בגמרא אמר ר"פ לא צריכא כו' ואפשר לימר דהא דאמר' הש"ס מתחלה בסותר בלילה ואף דבאמת ביום מיירי לא בא לומר כ"א דסותר כותלו במקום שעשוי ליפנות בלילה וק"ל:

בגמרא אמר רבא הכא מענייני' דקרא כו' ומצא דומי' דהשיג' ידו כו' לכאורה יש לדקדק א"כ למאי צריך לן תיב' ומצא אחר שילפינן מתיב' והשיג' ידו וכן הכא מתיב' יער. ונראה דאי מוהשיג' בלחוד ה"א דלא בא הכתוב כ"א שיוכל לפדות אף שהשיג' ידו השתא ולא למעוטי בזמן שהיה לו כבר שדה ברחוק וכן הכא איפכא אבל השתא מיתור' דומצא ילפינן דהתור' מדקדק עליו לעכוב' ועיין בסנהדרין פ' הנחנקי' בדרש' דומצא' בידו שאצל גונב נפש ותמצא שגם מיתור' דריש ועיין שם בחדושי ודוק: בתוס' ד"ה אע"ג דגמיר כו' עד ולא דמי לרבו ואביו כו' פירוש דגם שם נימא כן ולמאי הוצרך רבא להשיב אע"ג דגמירי מצוה קעביר וע"ז כתבו דזה אינו דשם לא היה אפשר לומר כן דודאי אביו מקרי ורבו אע"ג דלא גמיר ליה השתא לזה ודוק והוצרכתיו לכתוב כן משום דראיתי במהרש"א יתור' דברים ע"ע:

בד"ה בלא איב' פרט כו' אבל לא קשה מלא אויב לו באלה מסעי דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו כצ"ל נ"ל ופירושו הוא דאי לא הוה כתיב כ"א בלא איבה בלחוד או לא אויב לו בלחוד לא הוה ממעטינן לשונ' כ"א דה"א דהתור' בא לחייב אפי' זה שלא אויב לו אבל מי ששונ' לו פשיטא דחייב לכך כתב לן התורה את שניהם לעכוב' ואח"כ כתבו במשנה תורה כו' וזהו ענין בפני עצמו לתרץ זה שבמשנה תורה שאינו מיותר משום דהוה נמי פרש' שנשנית משום דכתיב שם בבלי דעת למעט בלא מתכוין או מזיד ולא התרו כדכתבו תוס' לעיל ודוק ותמצא כי כנים דברי ולא כאשר הגיהו המפרשים:

דף ח:

בגמרא התם אע"ג דגמיר מצוה קעביד כו' קצת יש לדקדק היאך עלה על דעת רבא לתרץ כן דא"כ לא מצינו חריש' של מצוה כלל ולמאי כתב לן התורה א"כ לר' ישמעאל קציר לא ה"ל למכתב כ"א חריש ואנן ידעינן ממלת חריש דמה חריש רשות דהלא אין לן חריש' של מצוה כלל אף כל רשות ודוק: בתוס' ד"ה טמא יהי' קשה לישתוק כו' היה נראה לתרץ קושיתם דבאמת עיקר ילפות' דש"ס לעיל לאו ממלת אשר בא דמור' על רשות כ"א ממלת יער דודאי למיעל יער הוה רשות דהלא יוכל לעמוד חוץ לעיר ולמחטב עצים אפי' לדבר מצוה והש"ס דקדק דא"כ ע"כ אשר דכתב אצל יער נמי רשות משמע דוקא וזה אינו דהלא שם קאי בין על רשות בין על מצוה וק"ל. ואפשר לפרש תירוצם ג"כ כה"ג וק"ל בד"ה דלמא חריש' עומר ק"ק לישתוק כו' עיין במנחות ותמצא ילפותא אחרינא דלדחי שבת דשם הביא קרא דאלה תעשה לה' במועדכם אפי' בשבת וסבר' הש"ס תחלה דקאי אפי' אקציר' עומר והש"ס דחאו לומר דמיירי מהקרב' עומר אבל קציר' אינ' דוחה אליבא דרבי ע"ש. וא"כ קושיתם דהכא נסתלק מעלן וק"ל. אבל זה יש לדקדק אי הוה מיירי בחריש' דמצו' א"כ למאי צריך לתרוויי' לא הל"ל לכתוב כ"א קצי' דהוה ודאי מצו' ודוק:

בגמרא לאתוי' מאי לאתוי' עבד וכותי כצ"ל:

דף ט.

בגמרא אלמ' גר תושב גוי הוא כו' זולת דברי תוס' ה"א

דהכי מדייק' הש"ס אחר דכבר ידע וחזה מה דכתיב בתורה ולתושב בהדיא אבל לא היה מדייק כלום מקרא דכתיב לכם דסבר דאתי למעוטי גוי ולא גר תושב רק דאכתי סבר דאפשר לפרש הא דכתיב בהדיא ולתושב לאו בגר תושב מיירי כ"א בקנוי קנין שנים כדמפרשינן לגר תושב דכתיב בתרומה ולכך סבר המקשן דאין לן לפרש מלת ולתושב כ"א או דמיירי מגר תושב ממש או מישראל שנקרא תושב כמו בתרומה אבל לחלק בין אם הוא הרג ישראל או שהרג גר תושב מנא לן ולכך דקדק שפיר דמריש' משמע שגר תושב הוה כגוי לענין גלות ומסיפא משמע שהוה חייב גלות וקמהדר ליה דודאי איכא לחלק אף דתושב דכתיב בקרא מיירי בגר תושב הואיל דפסוק אחר סותר להאי קרא דכתיב לכם דמשמע דלמעט בא לגר תושב וא"כ ע"כ נמעט בשהרג ישראל והאי קרא דמרבה ליה מיירי בשהרג גר תושב. וכד נדייק על לישנא דש"ס דאמר' איכא דרמי ליה מרמי ולא קאמר איכא דרמי ליה מרמי דאף זה מן התירוץ הוא דהכי מהדר ליה דהלא איכ' דרמי' כו' ולא כדסבר' אתה דקרא דלכם אינו סותר לקרא דתישב אלא ודאי הוה סתיר' נגדו. ועוד נדייק במאי דאמרה הש"ס וכתיב לכם ולא קאמרה והכתוב לכם כדאמר בכל דוכתא אשר דבר א' סותר לחבירו אלא דהכא לכאורה אינו סותר למלת תושב דדלמא לכם אינו ממעט כ"א לגוי וזהו היה סברת המקשן לכך קאמר וכתיב כו' כלומר דא"כ הוה קשה ל"ל לכם כלל הואיל דכבר פרט לן הכל לגר ולתושב ממילא ידעינן דלגוי לא ול"ל א"כ לכם אלא ע"כ למעוטי נמי לתושב קאתי וא"כ הוה דברים שסותרים זה את זה וע"כ צריכנא לחלק בין שהרג ישראל או לגר תושב ודוק:

ועוד היה אפשר לומר דדייק ליה מדלא תנא נמי ברישא דרישא במאי דנתן כלל הכל גולי' ע"י ישראל חוץ מגר תושב הואיל דגר תושב אינו מוצא מכלל ישראל כ"א בהריג' ישראל אותו או בשהרג הוא את ישראל ולמה תנא הא דחוץ מגר תושב כ"א רק פעם אחת ש"מ דכללא כייל דלעולם גר תושב אינו בר גלות אפי' בשהרג גר תושב אחר וקמשנ' ליה כאן כו' כאן בגר תושב שהרג ישראל כלומר בגר תושב אינו מוצא מכלל ישראל כ"א בשהרג הוא לישראל אבל בשהרג ישראל אותו הרי הישראל גולה כסבר' הרמב"ם ולהכי לא תנא כ"א אצל המיצעתא הא דחוץ מגר תושב וק"ל:

שם ורמינ' קתני גר דומי' דגוי כו' דייק' ליה לע"ד מדקתני גר תושב וגם גוי ולא די ליה בדתני גר תושב לחוד ומכח כש"כ אתי' לגוי ש"מ דהברייתא רצה לאשמעינן דגר תושב הוה דומי' דגוי וע"ז קמשני ליה ר"ח דלא בא לאשמעינן כ"א בדרך עלי' ולהכי הוצרך למתני תרוויי' וק"ל: שם אלא אמר רבא באומר מותר כו' עד ואזדא לטעמייהו כו' קסבר בהמה ונמצא גוי כו' דחיקא לן טובא לפרש דזה נקרא אומר מותר ממש מהרב' דחוקי' שכתבו תוס' עצמן לכך אמרתי לפני תלמידי בדרך צחות אחר שמצינו בברייתא לעיל דף ז' ע"ב דקתני ב' דברים בשגג' פרט לאומר מותר ובבלי דעת פרט למתכוין והנה התוס' הקשו שם על פשיטות המקשה ודלמ' למעוטי בא במזיד ולא התרו בי' ותירצו דהא נמי נפקא מבלי דעת יתיר' כו' ונאמר א"כ לרבא דאמר אומר מותר קרוב למזיד הוא אזל לטעמיה דלעיל דמפרש לברייתא דאמרה פרט למזיד היינו אומר מותר דאף זה נקרא מזיד וא"כ אכתי אית לן ב' פעמים בבלי דעת וחד אתי' פרט למזיד ולא התר' בי' וחד למתכוין לבהמה והרג אדם כו' וא"כ לדידי' ודאי צריכנ' לומר כי היכי דבבלי דעת דממעט למזיד ולא התר' בי' ע"כ בגוי מחיי' משום דהוה מזיד א"כ גם בבלי דעת האחר בשמתכוין לבהמה כו' ע"כ בגוי נמי חיובי מחייב דהוה קרוב למזיד ולר"ח דסבר באומר מותר דהוה אונס א"כ ע"כ סבר דבבריית' דממעט מבשגג פרט למזיד ר"ל מזיד ולא התר' בי' (ודלא כפי' התוס') וא"כ אית לן עוד ב' בבלי דעת וחד בא למעט אומר מותר ואידך פרט למתכוין לבהמה כו' וא"כ נאמר לדידי' כי היכי דהאי בבלי דעת דממעט אומר מותר אינו מחייבו בגוי דהלא סבר דהוה אונס כן נמי האי בבלי דעת דממעט למכוין בבהמה כו' ע"כ נמי הוה דומי' דאידך ואינו מחייבו בגוי וא"כ שפיר קאמר' הש"ס ואזדא לטעמיי' ודוק: והא דנקט ב' דברים קסבור בהמה ונמצא אדם כו' ולפירוש התוס' האי אדם היינו גר תושב ולא נראה כן אלא נראה טפי דריש' דמלתייהו מיירי בגוי ההורג וקסבור שהוא בהמה ונמצא אדם היינו גוי או ברוצח גר תושב וקסבר שהוא גוי ונמצא גר תושב. ולהכי לא חשב נמי נפל כדלעיל בברייתא דהרי גוי חייב אפי' על עוברין וק"ל:

שם בש"ס אלא דינו מסור לאדם כו' הנה מצינו בב"ק פ' החובל דאמרה הש"וש המוסר דינו לשמים כו' ובודאי שם הפירוש הואיל שחטא חבירו נגדו והוה ליה למסור דינו לבני אדם והוא לא עשה כן אלא מסר דינו לשמים א"כ אף הכא נמי אף שחטא נגד הקב"ה דינו מסור לאדם לשפוט אותו ודוק: בתוס' ד"ה אלמא גר תושב גוי הוא כו' עד מ"מ קשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל כו' פי' דאלו הוה קתני כל ישראל הוה שייך שפיר למתני אח"כ חוץ מגר תושב דחוץ קאתי בכל מקום לאפוקי מכללא קמא אבל השתא דקתני הכל אצל הגולין ע"י ישראל לא מתני א"כ אח"כ האי מילתא דחוץ וק"ל בתוס' ד"ה דרך עליי' כו' עד ובכך סגי' דהוה דומי' דגוי בחדא מילתא הנה זולת מה שכתבו בהא ע"כ צריכנ' לומר דדי בששו' בחדא מילתא דהלא גוי שהרג לכל אינו מינו נהרג ואלו גר תושב לגוי דהוה נמי אינו מינו פטור כדאי' בסמוך בש"ס וק"ל גם להרמב"ם דכתב גר תושב שהרג לעבד גולה ואלו גוי שהרג לעבד נהרג. ויש לדקדק קצת אחר דחזינן לעיל דאמרה הש"ס דלר"ש דאמר חנק חמור בשהרג הבן לאבי' בשגג' לא ניתן שגגתו לכפרה ואינו גולה וא"כ גר תושב שהרג לאביו אינו גולה רק נהרג וא"כ הוה אפשר לתרץ דהוה גר תושב דומי' דגוי לענין מינו והיינו בשהרגו לאביו וי"ל:

והנה לפי מאי דהביאו תוס' לעיל על שם רש"י דבב"ק דמפרש הא דמיעט' הש"ס למתכוין לזרוק ב' כו' היינו ממית' אבל גלות חייב א"כ חזינן דחמור טפי משארי חייבי גליו' הואיל דהוצרכ' התורה ליכתב מיעט למעטו ממית' וא"כ יש לדקדק דטפי הוה ניחא ליה לר"ח לומר דהא דנהרג היינו בשהיה מתכוין לזרוק ב' כו' הואיל דחזינן דחמיר טובי' בישראל עד שהוצרכ' התורה למעטו ממית' מאשר קאמר דמיירי שהרג דרך עלי' דפטור בישראל לגמרי והוה מנגד באמת לסבר' ודוק:

בתוס' ד"ה ור"ח אמר פטור כו' עד וי"ל דלעיל מיירי כגון דאיכא בהמה ואדם לפני' כו' עיין בב"ק ובסנהדרין במאי דהקשו על הא דמתכוין לזרוק ב' כו' ומאי שתרצו עליו ויצא לך מקום גדול להקשות על דבריהם ודוק:

דף ט:

בגמרא נביא הוא וממך למד כו' אפשר לפרש דלהכי מהדר ליה הקב"ה נביא הוא דממה שהשיב ליה הקב"ה למדנו מה שהיה בדעת אבימלך ודסבר דלאו נביא הוא דהלא אברהם החזיקו לרשע דאלו אמר שהוא אשתו דיהרגנו אבימלך ואיהי בדידי' ידע דצדיק הוא ולא יהרגנו על דבר אשתו להכי קמהדר ליה הקב"ה דאפ"ה נביא הוא ואי משום דהחזיקו לרשע איהו בעצמי' גרס לי' כן במה ששאלו על אשתו אחותך היא כו' וה"ל ללמוד דרך ארץ ולא למד לכך החזיקו לרשע ודוק:

בגמרא מ"ט דר"י הנה הש"ס שאל' מ"ט דר"י ולא שאל' מ"ט דר"מ משום דמסתבר ליה טפי כר"מ דמשמעו' דבלא ראות משמע דבא לרבות הסומא וע"ז השיב הש"ס דטעמיה דר"י הוא דאחר דאשר יבא את רעהו ביער בא לרבות הסומא א"כ בלא ראות דמרב' ג"כ הסומ' והוה רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט וזהו דקאמר אתא בלא ראות מעטי' והייני מטעם רבוי אחר רבוי והכי באמת קאמר בנדרים ע"ש ודלא כהר"ן דכתב דש"ס דלשם שינ' הסוגי' ממאי דקאמר הכא ובעיני נראה דדא ודא אחת היא ור"מ סבר דבלא ראות אתי למעט ודוק. והנה התוס' הקשו בב"ק על מאי דאמר ר"מ דהוה מיעוט אחר מיעוט דא"כ לא לכתוב לתרוויי' מיעוטי וממילא אתרב' הסומ' וכתבתי שם דגם ר"מ מצריך בבלי דעת למעוטי מתכוין כו' וכן נתמעט סומ' נמי וסבר א"כ אי לאו דכתיב נמי בלא ראות ה"א דאת' למעט סומא וק"ל:

שם בגמ' נפסק אנפסק לא קשי' הא באוהב הא בשונא יש לקייס גירס' הזאת ואליבא דפירש"י וה"ק נפסק אנפסק לא קשי' דאחר דתנא בברייתא א' נפסק גולה דוקא נפסק ולא נשמט שם מיירי בשונ' ובברייתא ב' באוהב נשמט אנשמט לא קשי' פי' דקתני בברייתא ב' דדוקא נשמט גולה אתי' כרבי וק"ל:

במתני' להיכן גולין לערי מקלט לג' שבעבר הירדן כו' נראה לפרש דברי מתני' דקאתי להור' דלא תימא דג' שבעבר הירדן אינן קולטי' כ"א לרוצחי' שבעבר הירדן וג' שבארץ כנען אינן קולטי' כ"א לרוצחי' שבארץ כנען לכך קאמר לג' כו' ולג' כו' כלומר שכולן קולטות כאחת ואי משום דכתיב את ג' הערים תתנו כו' כאלו הכתוב חולק אותם מהדדי הלא תיכף כתוב אחריו שש ערי מקלט תהיינ' דאת' להורות שקולטות כאחת וכדי שלא תימא הלא אותו קרא צריך לן שלא תהיו קולטות אותן שבעבר הירדן כ"א אחר שנבחרו אותן שבארץ כנען לכך קאמר התנא דדבר זה נלמד ממלת תהיינה דמשמע שתהיו כלן בהדדי וק"ל:

שם ר"מ אומר אף הוא מדבר ע"י עצמו וכו' ר"י ב"י אומר בתחלה כו' לישנא דאף הוא דאמר ר"מ יש לפרש דה"ק לת"ק דאי איתא דהכתוב מצריך לן למסור ב' ת"ח שידברו אליו א"כ למה כתב לן וזה דבר הרוצח דמדבר הוא ע"י עצמו אלא ודאי דהכתוב בא למעט שלא להצריך לן לדבר בשבילו וה"ק ר"מ אף הוא מדבר ע"י עצמו בתמו' אי איתא דת"ח מדברים למה כתוב וזה דבר הרוצח וכי אף הוא ידבר ע"י עצמו בשכבר מדברים הת"ח בעדו ויתפרש א"כ ג"כ היטב לישנא דתחלה דאמר ריב"י דהוא בא לסייעו לת"ק דבאמת מוסרי' לו ב' ת"ח ואי משום דכתיב וזה דבר הרוצח דמשמע שהוא מדבר ע"י עצמו זהו בתתלת ניסתו עד שלא בא לפני ב"ד דשם ודאי הוא ידבר ע"י עצמו. או אפשר לומר ולפרש כפשוטו מלת' דאף הוא דסבר נמי כת"ק דמוסרי' לו ב' ת"ח לדבר בעדו ואפ"ה קאמר ר"מ דגם הוא ידבר ע"י עצמו ובא א"כ ריב"י לפרש דברי ר"מ דבתחלה הוא מדבר ע"י עצמו עד שלא מחייבין אותו הב"ד לגלות וכנ"ל וק"ל:

בתוס' ד"ה נשמט אנשמט כו' ואין זו סברא לומר דלית ליה לרבי דר"ש רבי' נראה לפרש דבריהם דאחר דרבי סידר המשניות ובמתני' סידר דר"ש אמר יש שונה גולה כו' משמע דגם איהו סבר דר"ש אמר כן וא"כ ע"כ צריכנא לומר דאיהו פליג עליו ומאי דדקדק מהרש"א ודלמא רבי סבר דמעולם לא אמר רבי דר"ש אמר כן כדתנ' במתני' בשמי' זה אינו דא"כ לא ה"ל לסדר כן במתני' משמיה בלי שיחלוק בהדיא על זה הדבר ודוק: בד"ה משולש' כו' עיין בפירוש מהר"א מזרחי בסדר מסעי בד"ה בגלעד שכיחי רוצחי' כו' הקב"ה מזמין לפונדק א' כדלקמן נראה לי לפרש דבריהם דודאי בגלעד לא שכיחי הרב' שיגגי' כמו בארץ כנען רק הואיל דשכיחי רוצחי' במזיד הרבה בגלעד יותר מבארץ כנען א"כ כל השוגגי' אשר יהיו בעבר הירדן אפשר להביח לערי מקלט ע"י הרוצחים דלשם משא"כ בארץ כנען אף דיהיו שם שוגגי' הרבה מ"מ הואיל דלא שכיחי רוצחי' שם א"א להתברר ולהודיע כל השוגגין דלשם לכך לא הצריכ' התורה ערי מקלט טפי בארץ כנען יותר מבעבר הירדן ודוק כי דברי המפרשי' בזה לא נראה לנו:

דף י.

בגמרא אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם

והרגו פטור כו' יש לדקדק קצת דלכאורה לית ליה לר"ה הא דאמר ר"ע לקמן דרוצח שיצא חוץ לעיר מקלטו דרשות ביד גואל הדם מדכתיב ורצח דאי אית' דאית ליה דר"ע א"כ ל"ל קרא בשיצא חוץ למקלט הלא אפילו כשהרגו עד שלא בא עדיין לתוכו כ"א בהיותו על הדרך לילך לתוכו הוא פטור עליו. וא"כ הרמב"ם דפסק כרב הונא וגם פסק כר"ע ולכאורה הדברים סותרי' זה את זה וגם על ר"ה גופי' יש לדקדק היאך יפסוק כר"י הגלילי הלא קיימא לן הלכה כר"ע מחבירו ואפשר לומר דרשות הוא ענין בפני עצמו ופטור הוא ענין בפני עצמו דאע"ג דאמר ר"ה פטור עלי' מ"מ רשות ליכא כ"א אסור לכתחלה וכן משמע באמת בדברי הרמב"ם ועיין מה שאכתוב לקמן בזה: ועוד היה אפשר לומר דאי לאו ורצח ה"א הואיל דעמד כבר לפני ב"ד וחייבו לגלו' גרע טפי ועיין לקמן:

והנה באשר נאמר דהא דאמר ר"ה פטור אבל אסור א"כ אפשר לפרש הא דקאמרה הש"ס לעיל בגלעד נפישי רוצחי' ולהכי הוצרכו שם ג"כ לשלשה ערי מקלט דלא כתוס' רק הואיל דנפישי רוצחי' א"כ איכא למיחש שם טפי שיהרוג הגואל הדם לרוצח עד שלא יבא לערי מקלט יותר מבארץ כנען ודוק: בגמרא תנן מוסרי' לו ב' ת"ת כו' מאי לאו דמתרו בי' כו' יש לדקדק דלמא דבאים להתרו' על שארי בני אדם שלא יקטלו אותו שהם ודאי חייבי' עליו וי"ל וק"ל:

שם בגמרא פשיט' כו' אין והתניא בתחלה כו' נראה מזה דב"ד שולחי' מתחלה ת"ח לשם לערי מקלט להביאו משם לפני ב"ד. וא"כ יש לדקדק על מאי דמקשה הש"ס מתחלה ממתני' על רב הונא מאי קשי' דלמא ר"ה מיירי בשכבר עמד לפני ב"ד דדינו חמור וכדאיתא לקמן בדברי רב מדכתיב עד עמדו לפני העדה ע"ש. וי"ל דהתם ודאי חמור דאחר דעבר ויצא מערי מקלט א"כ הב"ד יחייבו אח"כ להמיתו ע"י גואל הדם לכך חמיר טפי בשעמדו כבר עד שלא עמד משא"כ הכא דאכתי לאו בר מיתה הוא כ"א גלו' א"כ אין לחלק ודוק:

דף י:

איבעי' להו במית' כולן הוא חוזר כו' הנה מסבר' היה לן

לומר דבמית' כולן הוא חוזר דאי באחד מהן א"כ בזמן שהרג אחד כשהיה כהן אחד בלבד ועד שלא נגמר דינו נתמנה עוד כהן אחד ואי איתא דדי במיתת א' מהן א"כ כשימות זה שנתמנה עד שלא נגמר יפטור לזה מגלו' כדאי' בסמוך במתני' א"כ לקת' מדת הדין דזה שהיה גם בשעה שרצח ובזמן גמר דין דה"ל להתפלל על תרוויי' שלא יהרג אדם את חבירו בימי' וגם שיגמור דינו לזכו' לא מת וזה שלא היה כ"א בזמן גמר דין מת אבל אי אמרינן דבמית' כולן הוא חוזר א"ש וק"ל:

במתני' משנגמר דינו כו' הרי זה אינו גולה לא קאמר בקיצור אינו גולה דמרמז לן דמכח ק"ו אינו גולה כאלו אמר הרי זה א"א לחייבו גלות וק"ל: שם תהא דירתו שם כו' נקט כלם דדירתו אינו שוה לב' דברים שאחרי' דאלו דירתו אינו בתחומ' משום דאין עושין מגרש עיר. ונקט גם ב' שאחרי' ולא די ליה אם אמר שם תהא קבורתו הואיל דלפעמים נקבר שם אע"פ שלא מת שם והיינו בשמת עד שלא גולה דמוליכין עצמותי' לשם וכן אפכא דלפעמים מת שם וקבורתו אינו שם והיינו בזמן שמת שם ואח"כ מת כ"ג דמוליכין עצמותיו לקברי אבותי' כדאי' לקמן בברייתא ומתני' מרמז לן כל מה דתנ' שם וק"ל:

בגמרא מידי גלו' קמכפר כו' דחיק' לן קצת מאי דאמר מידי גלו' קמכפר כאלו אין סבר' כלל שיכפר גלו' ובאמת זה אינו דודאי גלות מכפר כדכתבו תוס' ובאשר נצא מפשט' דלישנ' נוכל לפרש דה"ק מידי גלות כו' כלומר מית' כהן מכפר מידי גלות כדמתרצי' תוס' ודוק:

שם בגמרא אלא זה שנמשח בימיו מאי ה"ל למעבד כו' לכאורה אכתי לישנא דקרא אינו מתוקן דהלא בהדיא כתי' אשר משח אותו דמשמע שהוא המושת ומאי תיקן הש"ס דאמר זה שנמשח בימיו ואפשר לומר דודאי לתא דידי' גרס שנמשח כ"ג אשר לא יתפלל עליו שיגמור דינו לזכות וא"כ הוא הגורם והוה כאלו הוא המושח אותו ולהכי קבע' הש"ס השאלה מאי ה"ל למעבד בתר מאי דאמר ר"כ וק"ל:

שם תנא מת קודם שמת כ"ג מוליכין עצמותיו כו' הביא הברייתא אתר דברי אביי דאמר דמוליכין עצמותי' לשם כדי שלא יקש' עלן הקרא דאמר לשוב כו' עד מות הכהן וא"כ זה שהוליכו עצמותי' לשם היאך שוב וק"ל: הנה אחר דחזינן דבגמר דין הדבר תלוי דבזמן שנגמר דינו עד שלא נתמנ' כ"ג אינו יוצא משם לעולם ובנתמנ' ואח"כ נגמר דינו פטור מגלות א"כ מאי פסיק' ליה לרבא לעיל דף ה' דאמר משא"כ בגמר דין באו ב' ואמרו בחד בשבא כו' ולא עוד כו' הלא איכא לאשכוחי אפכא דאלו באו ב' ואמרו דבחד בשבא נגמר דינו של זה לגלו' ובאו שנים אחרים וזממו לאלו שאמרו עמנו הייתם בחד בשבא אלא בע"ש נגמר דינו לגלות והכ"ג מת בשבת שאחרי' דאלו לפי דברי האחרונים הוא פטור מגלות ואלו לפי דברי הראשונים אינו יוצא משם לעולם אחר שנגמר דינו עד שלא נתמנה כ"ג לפי דבריהם ודוק:

דף יב.

בגמרא אביי אמר בהא נמי מיטעה טעה כו' אפשר לומר

דפליגי הני אמוראי אי זר כשר בבמה סוף זבחים וק"ל:

בגמרא ת"ר כו' אין גואל הדם רשות ביד כל אדם כו' ר"ע אומר כו' וכל אדם חייבי' עלי' הנה הרמב"ם פסק כר"ע דרשות ביד גואל הדם איכ' ואפ"ה כתב ושאר כל אדם שהרגו פטורי' עלי' מדכתי' אין לו דם. ונראה דהיה גורם בדברי ר"ע ושאר כל אדם אין חייבי' עלי' וצריכנ' לומר דמחלק בין אי אמרינן דהוה רשות או אין חייבי' עלי' דרשות מיהא ליכא לכתחלה ועיין מה שכתבתי לעיל. ור"ע מי כתיב ירצח ואפשר לומר דר"י סבר דלכך לא כתיב ירצח דא"כ הוה משמע דלעולם הוה מצוה אפי' בשיצא בשוגג ובאמת לא סבר כן כ"א בשיצא במזיד כדאי' בברייתא ב' דבסמוך ועוד אכתוב בזה: שם אמר רב כו' ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עלי' כמאן לא כר"י כו' הנה יש לדקדק מאי קושי' דלמא רב בשיצא בשוגג מיירי וכדסבר תנ' דברייתא ב' וק"ל:

שם והתני' במזיד נהרג בשוגג גולה. אפשר לדקדק מאי קושי' דלמא ברייתא ה"ק במזיד נהרג פי' אחר שהרג לזה שיצא אם במזיד הרגו נהרג עליו וכדסבר ר"ע ובשוגג גולה היינו ג"כ אחר שהרגו בשוגג גולה. וי"ל דמאי קמ"ל א"כ בזה שבשוגג גולה אחר דאמר שאם הרגו במזיד נהרג עלי' וק"ל: גם היה אפשר לומר דברייתא א' מיירי בענין רשות דלענין רשות נתרב' בין שיצא במזיד ובין שיצא בשוגג אבל ברייתא ב' מיירי אליבא דר"י ולענין מצוה ולא נתרב' כ"א בשיצא במדד ודוק:

שם לא קשי' הא כמאן דאמר דבר' תורה כלב"א כו' הנה יש לדקדק מנ"ל לומר דברייתא ב' סבר' דאמרינן דבר' תורה כלב"א דלמא אף הוא סבר' דדרשינן לתרוויי' וסבר' כר"ע דאחרי' חייבים עליו ואינו כ"א רשות ביד גואל הדם ודייק מדכתיב ורצח ולא ירצח כדאי' לעיל ואי לא הוה כתיב כ"א פעם א' יצא ה"א דוקא בשיצא בשוגג הוא דהוה רשות ביד גואל הדם ואחרים חייבי' עלי' אבל אי יצא במזיד הוה אפי' מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם לכך צריכנ' לתרוויי' ודוק כי יש ליישב:

בגמרא ורמינהו כו' סבר דאחר דקתני הכל הולך אחר הנוף דמלת הכל בא לרבות אפי' לענין מעשר ומשני ליה דזה אינו אלא דבא לרבות בין שעומד בפנים כו בין לקולא בין לחומרא וק"ל:

דף יב:

שם אמר ר"כ לא קשי' הא ר"י והא רבנן כו' מדלא קאמר אלא נראה דלא חזר מתירוצ' הראשון ודלא כפירש"י דודאי אף הוא מחלק בין מעשר לערי מקלט וכדאכתוב לקמן בסמוך בדברי רבא דרבא קאי על תירוצא דר"כ ועיין שם:

בגמרא אימור דשמע' לי' כו' נראה דדקדק כן מדחזינן דבבריי' הזאת לא קמיירי כ"א במעשר ולא בערי מקלט ש"מ דגם הוא אינו משוה מכל וכל ערי מקלט למעשר דאלו במעשר באיזה צד שיהי' נוטה הנוף שדינן לעיקרו בתרי' דבכל מקום איכא לאשכוחי חומר' בענין שדיי' העיקר אחר הנוף משא"כ בערי מקלט א"א למשדי בתרי' בזמן שנופו נוט' לחוץ משום דהוה לקולא. וא"כ הדר קשה לן מאי דמתני במתני' הכל הולך אחר הנוף דמשמע בין שנוטה לחוץ בין שנוטה לפני' וע"ז תירץ רבא דודאי אינו דומה ערי מקלט למעשר ולכך לא קנקט ר"י בברייתא הב' דברים כ"א במעשר ולא בערי מקלט אחר שאינו שוה לו ואפ"ה לא קשי' מלת הכל דקתני במתני' דודאי לענין זה שדינן לר"י העיקר בתר הנוף אף בזמן שהנוף נוטה לחוץ דרשאי גואל הדם ליכנ' לפני' לעלות דרך העיקר ויהרגנו בנופו ודוק:

שם רב אשי אומר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף גם ר"א בא לתרץ מלת הכל דקתני במתני' והכי פירושו אף אחר הנוף היינו לומר דנוף אינו שוה לעיקר דאלו עיקר לפעמים שדינן ליה אחר הנוף והיינו בזמן שהעיקר בחוץ ונופ' בפני' דשדינן לעיקר בתר הנוף ואלו בשעומד העיקר בפני' והנוף בחוץ לא שדינן לנוף בתר העיקר ומצי קטל ליה בנוף וא"כ שפיר מתפרש לישנ' דהכל דה"ק הכל הולך אחר הנוף דלעולם אזלינן בתר הנוף גופי' ודאי דלפעמים שדינן אפי' העיקר אחריו אבל דבר זה אינו לעולם משא"כ דבר זה דאזלינן אחר הנוף גופי' ודאי אין חילוק בין שנוטה לחוץ או לפני' דלעולם אזלינן בתרה ולא שדינן לה למקום שעומד העיקר ודוק ותמצא כי כנים דברי:

תוכן העניינים

כוס הישועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה