כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
סנהדרין
דף ב.
בגמרא אמר ר' אבהו מה הן קתני כו'. אפשר לומר דלר"א
דחיק' ליה מאי דהוצרך הש"ס לתרץ לקמן אהא דמקשה נזק היינו חבלות וקמשנה משום דקא בעי למיתנ' כו' ולדידי' א"ש דגם שם נאמר מה הן קתט מה הן חבלות נזק וחצי נזק כו' ועל גזילות קאי הא דכפל ודו"ה ומדדק לן א"כ לישנא דר' אבהו דמאריך ואמר מה הן קתני מה הן כו' ולא קאמר דבריו בקיצור אלא דבא להראות דמה הן קתני במקום אחר נמי זולת מאי דהכא וק"ל:
בגמרא חבלות מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו כו' עיין בב"ק פ' המניח דף ל"א באוקימתא א' דרבא דמפרש הברייתא דה"ק בין בנזקי דגופו דראשון והיינו שגוף הראשון הזיק ובין בנזקי' ממוני' היינו דממוני' הזיק וא"כ יש לפרש כן ג"כ הכא דה"ק מה לי חבל בגופו פי' דגזלן אשר גוזל ממוני' דאחר הוה נזקי גופי' דודאי בגופו גזל ובזה מיירי הקרא דנקרב בע"ה אל אלהים ומה לי חבל בממוני' היינו שממוט' הזיק לאדם אחר והיינו דשורו דהוה ממוני' הזיק לאדם אחר או לשורו דאחר וזהו תבלה דמתני' וכדמיירי בסיפא נמי נזק וחצי נזק. ויסתלק א"כ מעלינו דחוקי דתוס' וק"ל:
בגמרא והאמר ר"א שנים שדנו ד"מ ד"ה אין דיניהם דין המאור הגדול רש"י ז"ל בקיצור דבריו מתרץ מאי דקשי' להו תוס' בזה דהא רמי ב"ח ע"כ סבירא ליה דיניהם דין לכך פירש דר' אבהו אפלוגתא דלקמן קאי דפליגי בפשרה אי צריכיס ג' או לא על זה קאמר הוא דמ"מ בדין כ"ע מודו היינו רבנן ורשב"ג דלשם מודו דצריך ג' בדין אבל ודאי אפשר דימצא במקוס אחד תנא או אמורא דיסבור דדיני' דין. וא"ת דא"כ מאי מקשה הש"ס על ר' אבהו אחר דר"א דוקא על ברייתא דפשרה דפליגי בי' רבנן ורשב"ג אמר דבריו ומאי בכך דמתני' יםבור דיני' דין זה אינו דאחר דאינה מפורש באותה ברייתא דלא פליגי ג"כ בדין אי אית' דאית ליה לר' אבהו דרבי סתס לן במתני' דבדין דיניהס דין ואף גם ר' אבהו מסתמא פוסק כן אחר דמפרש מתני' דילן כן א"כ לא ה"ל לפרש שס דלא פליגי ג"כ בדין אלא יותר ה"ל לפרש דפליגי ג"כ בדין אחר דגם הוא סובר דשניהם שדנו דיניהם דין ורבי סתם לן כן במתני' ודוק:
ומאי דמקשי' תוס' מומחין דכתב רחמנא בד"מ ל"ל למאן דאית ליה עירוב פרשיות לילף מדיני נפשות. נראה דלא קשה מידי דע"כ צריך לכתוב דהוה בשלשה ואי לא הוה כתב אלהים כ"א שופט או לשון אחר ה"א דאין למילף מהשתא מד"נ אחר דגלה בהדיא דהוה בהדיוט' ועיין לקמן דף ג' ע"ב בתוס' וברש"י ז"ל ודוק:
דף ג.
גמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו אפשר לפרש דה"ק אתר דמן
התורה אין דיניהם דין א"כ יוכלו לומר דיוחזר הדין ואינן צריכים לשלם דומי' דאמרינן בשטעה הדיין בדבר משנה דחוזר הדין ואינו צריך לשלם דלא הוה דיני' דין כלל כן הכא יוכלו הדיינים לומר למה נשלם אתר דמן התורה אין הדין דין כלל רק מתקנת חכמים הוינן דן ולמה יתקנו דצריכנא לשלם ג"כ די בכך דתיקנו דידונו ג' הדיוטות משום נעילת דלת ולא דישלמו ג"כ בשטעו דמאי נעילת דלת איכא בזה וקמשני א"כ שפיר כש"כ שאתה נועל דלת וא"כ אחר שתיקנו דידונו ג' הדיוטות משוס נעילת דלת תיקנו ג"כ דישלמו בשטעי משום נעילת דלת וק"ל:
ד"א ברי' דר"א אמר מדאורייתא חד נמי כשר כו' נראה לומר דר"א בא לתרץ ג"כ קושי' הש"ס דמקשה מתחלה אטו גזילות כו' ובמאי דאמר מדאורייתא חד נמי כשר כו' וקאמר' הש"ס דסבר הא דאמר שמואל דשניהם שדנו דיניהם דין כו' א"כ מתורץ שפיר לישנא דמתני' דתרתי קתני דברישא דמיירי בד"מ דקאמר בג' לא הוה דומי' דג' דקאמר בגזילות וחבלות דאלו התס אף בדעבד פסול שלא בג' ואלו בד"מ דוקא לכתחלה צריך ג' ולא בדעבד וא"ש א"כ הא דהוצרך דהוצרך הש"ס לומר מאי איכא בין רבא לר"א לומר דבזה מתורץ קושי' הש"ס וק"ל . ומאי דמקשי תוס' על רש"י ז"ל דכתב דסבר כמ"ד אין עירוב פרשיות כתוב כאן דא"כ בצדק תשפוט עמיתיך ל"ל לא קשה מידי דאפ"ה צריך לן הקרא דלא נילף מקרא דמשפט א' יהי' לכם וא"ת מ"מ קשה להו דמה ליה לרש"י ז"ל לפרש דסבר כמ"ד אין עירוב פרשיות אפי' אית ליה עירוב פרשיות מ"מ קרא דבצדק תשפוט ממעט לן ג' מאן דאימר כן לא חש לקימחי' דא"כ הוה אפשר למעט גזילות וחבלות ולא ד"מ דמאי אולמי' דגדלות מדיני ממונות בעלמא אחר דהוה סברינן עירוב פרשיות אלא ודאי לית ליה עירוב פרשיות ולא כתב ג' כ"א בגדלות ובאשר בא א"כ הקרא דצדק תשפוט ע"כ ממעט ד"מ דלא נילף ממשפט אחד דאף הם בג' ודוק ודלא כמהרש"א ושארי מפרשים:
גם הכא היה אפשר לפרש מאי דמקשה אלא מעתה טעו לא ישלמו דה"ק אחר דאמרת בג' א"א דלית בהו חד דגמיר וא"כ השנים אחרים כמאן דליתנהו נינהו אחר דעל פיהם לא נגמר הדין רק ע"פ החד דגמיר ולא באו אלו השנים לישב עמו כ"א משום גזירה דיושבי קרנות אבל על פיהם לא נגמר הדין א"כ למה ישלמו הם דהלא הם לא עשו מידי דומי' דפסקינן סי' כ"ה אם היו הדיינים ג' והלכו אחר שנים שבהם והשלישי לא הסכים עמהם שבאם טעו בדין דצריכים השנים לשלם הכל והשלישי פטור אחר שע"פ הב' יצא הדין א"כ ג"כ הכא נאמר כן ומתרץ כש"כ דנפישי יושבי קרנות דכל אדם יעשה כן ולא ילמוד כדי שבאם יישב בדין לא ישלם הוא כ"א מאן דגמיר לכך תקנו חז"ל דישלמו בין הכל כמו אם. גמרו וק"ל:
בגמרא הניחא למאן דאמר פלגא ניזקא קנסא הואיל דבכמה מקומות נתתי טעם טוב על אריכות לישנא דהמקשה דאמר תחלה הניחא וכו' ואח"כ מקשה קושיתו גם הכא לא אניח את ידי מלכתוב דברי צחות אשר אמרתי לפני תלמידי ולחדודי בעלמא דהנה אחר שכתבו תוס' בד"ה נזק כו' דלכאורה מתני' דילן דלא כר"ע אחר דמיירי מתני' בשור דהזיק אדם וזהו באמת קצת דוחק דכבר מקשה הש"ס בב"מ פ' האומני' דף פ"ב א"ה קמה לה מתני' דלא כר' עקיבא ופירש רש"י ז"ל ואנן קיימא לן במסכת סנהדרין בכולהו סתמי סתם מתני' כר"מ כו' וכולהו אליבא דר"ע ע"כ וזהו הוה קשה א"כ גם אליבי' דמ"ד פלגא נזקי קנסא אבל א"כ לא הוה קשה כולי האי למ"ד פלגא ניזקא ממונא דהוה אפשר לומר דלכך תנא חצי נזק ולא כייל ליה במילתא דחבלות דתנא חצי נזק דמשתלם מגופי ותנא חבלות ונזק שלם דמשתלם מעליי' אבל באשר נאמר דלמ"ד קנסא ניחא מכל וכל דמתני' ודאי אתי' ג"כ כר"ע וכדכתבו תוס' בסוף דבריהם וא"כ א"א לתרץ דלכך תנא חצי נזק משום דמשתלם מגופו משא"כ חבלות דהלא לר"ע גם נזק שלם מצינו דמשתלם מגופו והיינו בשור שהזיק אדם דאף דסבר ר"ע דמשלם נזק שלם מ"מ סובר דמגופו משתלם ולא מעליי' כדאי' בב"ק דף ה' ודף מ"ב וק"ל: עוד בגמרא ר"י ראשון תחלה נאמר ואין דורשים תחלות ודאי מדברי ר' יונתן נראה דגם ר' יאשיה לית ליה דורשי' תחלות אחר שאמר דבריו בבירור ואין דורשי' תחלות כאלו ליכא מאן דפליג עלי' דגם ר' יאשי' מודה כן ובהכי מיושב מאי דאמרה הש"ס לימא בדורשין תחלות קמפלגי ומאי בכך אם יפלגו בזה אבל במאי שכתבתי א"ש וק"ל. גם י"ל דה"ק הש"ס דאם פליגי בדורשין תחלות מ"ש דהעמידו דבריהם דוקא בהאי מילתא בכל מקום דאיכא נפקותא בדורשין תחלו' כמו בסוכות ובשארי מקומות דלקמן ה"ל למפלגי וק"ל:
עוד בגמרא אמר לך ר' יאשי' א"כ נימא קרא ונקרב בע"ה אל השופט כו' אפשר לקיי' פירש"י ז"ל וה"ק דלעולם דלמני' אתי ואי תימא הלא צריכנא הקרא דלבעי מומחין דמ"מ נילף מניה מומחה אף דצריכנא ליה למניינא דאי למניינא לחוד אתי' ולא למומחי' ה"ל למכתב אל השופט ומדכתב לן אלהים ש"מ תרווייהו ועיין בכמה מקומות בש"ס דאמרינן כן ודוק. ומדוקדק באמת כן ברש"י ז"ל דכך פירש גם הוא דכ"כ א"כ דלא למיירשי' אתא ליכתוב אל השופט ודוק:
בגמרא והתני' כו' מה ת"ל לנטות אחרי רבי' להטות כו' פי' כפל לשון דקרא קא דייק וק"ל:
בגמרא סבר לה כר"י דאמר שבעי' לכאורה יש לדקדק דהלא ע"כ הוא עדיפא מדר"י סבירא ליה ופליג אר"א וקרא דלנטות מוקי ליה לד"נ א"כ למאי הוצרך מתחלה לומר דהוא סבר כר"י אי משום דקרא דלנטות הלא מוקמי' ליה לד"נ וא"כ בקיצור ה"ל לומר כן ונראה דאי לאו דהוה סבר הא דר"י דדורש מקרא דאין צריכי' כ"א שבעי' בסנהדרין לא ה"ל סברא לומר ולחלק בין ד"נ לד"מ וה"ל למיק' דקרא דלנטות דכללא כייל דבכל מקום צריכנא ב"ד נוטה אבל אחר דאית לי' דר"י דיליף מקרא דאין צריכנא בסנהדרין כ"א ע' א"כ ממילא צריכנא לחלק בקרא דלנטות ולומר דלאו כללא כייל דבכל מקום צריכנא ב"ד נוטה דהלא ע"כ בסנהדרין ד"ע לא צריכנא לב"ד נוטה מעתה ניתן לן רשות למיקם קרא דלנטות להיכי דמסתבר יותר והיינו בד"נ כדכתבו תוס' ודוק. ודע דבקרוב בא אדם אחד והביא ספר בידו אשר חיבר לנפשו וקרא הספר בשם עלה דיונה וכתב כאן דברים שאינן ראוי' להעלות על ספר ע"ע:
בתוס' ד"ה ר"י אומר שבעי' כו' ודאי דחיקא לן מאי דכתבו ז"ל היינו משום דמשה על גבייהו כי זו סברא לרבנן אית להו ולא לר"י והיה נראה לומר בדוחק דמאי דכתבו היינו משום דמשה על גבייהו היינו דר"ל דבהא הוא דפליג ר"י ארבנן דאלו רבנן סברי דמשה על גבייהו ואילו איהו סבר דלאו על גבייהו הוה ולא הוה א"כ במנינם דנימא ג"כ בסנהדרין ד"ע דיהי' הגדול על גבייהו ובמניכם אבל מ"מ גם איהו סבר דהוה לעולם עוד גדול א' דהוא מופלא שבב"ד אצלם ולא במניינם דומי' דמשה זהו היה אפשר לומר בדחיקא דלישנא דידהו ודוק:
בד"ה ד"מ לכש"כ כו' מאי דמקשי' תוס' מהא דאמר שמואל אין הולכין בממון אחר הרוב נראה באמת דלא קשה מידי דאחר דנילף ד"מ מד"נ מדין ק"ו א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואלו בא לפנינו דין מדיני נפשות באין עדים שפלוני הרג את זה או עבר עבירה אחרת שהיה חייב מיתה אילו עבר אותה עבירה בעדים ואין כאן עדים רק באשר ניזל בתר רובא היה לן למימר דודאי עבר או הרג מ"מ ודאי אינו חייב מיתה וגדולה מזה אמרו בש"ס דסנהדרין דף ל"ז במעשה דר"ש בן שטח בשראה אחד שרץ אחר חבירו לחורבה כו' והוחזקו לו בודאי שזה הרג לזה ואפ"ה אמר שאין דמיך מסר בידי וא"כ דומי' דזה לשמואל אמרינן בד"מ ג"כ דאין הולכין אחר הרוב בד"מ ועיין מזה בשבועו' דף ל"ד מאי דבאמת רצה הש"ס לומר לרב אחא דסבר בד"מ דאזלינן בתר חזקה בגמל האוחר בין גמלי' דאמרינן בידוע שזה הרגו כן נאמר ג"כ לדידי' בד"נ ועיין בתוס' שם ודוק ותמצא היטב נכון: בגמרא אלא היינו טעמא דרבי כו' לא תקשה לך הא רבי בעצמו אמר כדי שיגמור הדין בשלשה דמשמע טעמי' משום הכי הוא דאימ' דה"ק כדי שיגמור הדין בג' כלומר הא דאמרו חז"ל דיני ממונות בשלשה לאו בתחילת הדין קא מיירי אלא בגמר הדין וק"ל:
דף ד.
בגמרא אקרא אני שבעים יכול תהא כו' הא דהאריכו לשונם
אפשר דבאו לומר דלא תימא אף דאזלינן אחרי המסורת אפ"ה אזלינן ג"כ אחר המקרא ואהני לן המקרא ואהני לן המסורה ולא תהא טמאה כ"א ארבעים ותרין וכדאי' בזבחים לכך קאמרו אקרא אני שבעי' כלומר ולא נקרא כ"א שבעי' ותהא טמאה שבעי' במלואי' ק"ל:
בגמרא מניין לרביעית דם שיצאה משני מתים שמטמא באהל אפשר לתרץ קושי' התוס' דלהכי צריך לן רבוי' לרביעית שבא משני מתים הואיל דהכתוב קראה נפש דמשמע דמשום שהנפש יוצאה בו ובדאתי משני מתים מכל אחד חצי רבי' איו הנפש יוצאה בו ואפ"ה ריב' הקרא מדכתיב נפשות בלשון רבים אבל אי אזלינן בתר המסורת נפשת כדעת רבנן אמרינן דאינו מטמא כ"א בשיוצא ממת א' דאזי נקרא נפש ק"ל. ומה שהקשו מר' ישמעאל דדריש ג"כ מקרא דהנוגע במת בנפש אדם ותרי קראי ל"ל אפשר לומר דצריכנא לתרווייהו חד לטומאת אהל וחד לטומאת נגיעה וק"ל:
בתוס' ד"ה כולהו סבירא להו כו' עד ונראה דדוקא הכא כו' בדבר זה באים לתרץ בדרך אחר קושיתם הראשונה אשר הקשו דלא חשיב גם לדריב"א וק"ל. ודלא כמהרש"א ודמהר"מ שלא הבינו כן ולכך קשה להו אמאי דכתבו בסמוך בדבור זה ז"ל ובלולב הגזול תנא נמי ר"ע אומר כשם שלולב א' כו' ע"ע ובמאי שכתבתי לא קשה מידי ודוק ותמצא:
בא"ד ומיהו קשה מר"ע דלא דריש כו' עיין בפירש"י בקדושי' דלפירושו אפשר לתרץ קושיתם דלהכי ודוק:
דף ה.
ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי ברש"י דכתיב בצדק
תשפוט כו' אפשר לומר דגם רש"י ז"ל סבירא ליה הא דכתבו תוס' דאפי' כר' אבהו אתי' ומודה ר"א דמדרבנן סגי' ביחיד מומחה וכדמשמע ממאי דכתב רש"י ז"ל לקמן דף ו' ע"א בד"ה דן את הדין במומח' ליכא למימר מדקתני סיפא כו' משמע דאי הוה מצי למיקם ביחיד מומחה הוה א"ש אפי' לר' אבהו והא דכתב רש"י הכא הכי משום דבעי למיקם תנא דברייתא כשמואל ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דהלכתא כשמואל ועוד הואיל דחזה ז"ל דרב נחמן קאמר עלה דהאי ברייתא כגון אנא כו' ואיהו כשמואל סבירא ליה כדלקמן לכך מפרש לברייתא זאת אליבי' ודוק:
בגמרא אמר ר"נ כגון אנא כו' אפשר לומר דלהכי קאמר הכי להורות לעם לממנע מלדון יחידי אחר דהוא לא דן יחידי ואע"ג דהוה יחיד מומחה ואי לאו דאמר הכי היה אפשר למאן דהוא לומר דר"נ בשביל הכי לא דן ביחידי משום שאינו מומחה הוא אבל מומחה גמור מותר לדון יחידי לכתחלה ודלא כמתני' דאבות. ונראה עוד הא דאמר' הש"ס אח"כ וכן א"ר חייא כו' לאו דסתמא דש"ס אמרה כן דטפי ה"ל להקדים ר"ח לר"נ אחר דהקדימו לו בזמן אלא ר"נ קאמר בעצמו כן והוה כאלו מביא ראי' לדבריו מהא דר"ח וק"ל: בגמרא ולא מהני כו' עד לאו מנייכו נקיטנא רשותא כו' במילתא דעלמא הוא דאוקי' להו. לכאורה יש לתמוה מאי זה דקאמרה הש"ס דבמילתא דעלמא דאוקי' להו מ"מ במאי קמיירי רבה בר ר"ה אי דן בבבל באמת ודאי קשה לן למה דן אחר דרשות דא"י לא קמהני ואי דלא קאדן א"כ מאי קאמר להו לאו מנייכו נקיטנא רשות מאי בכך והיא נותנ' דלכך לא מצי לדון נמי ואמינא באמת דנקיט רשות גם בבבל ולהכי דן שם בבבל והא דקאמר להו לאו מנייכו נקיטנא רשות כלומר דהוה כאלו לא נקיטנא רשות מנייכו אחר שיש לי רשות מא"י ולא נקיטנא רשות מנייכו אלא משום כבודכם זהו דקאמר להו כי הוה מינצי בהדייהו כדי לאוקים להו במילתא בעלמא אבל לפי האמת ידע הוא שפיר דאי לאו דנקט רשות מנייהו לא הוה מצי למידן ודוק:
דף ה:
בגמרא וא"א משום הא גופי' כו' יש לדקדק לכאורה א"כ כל אחד
ימנע את עצמו ללמוד דקדוקי דיני דמומי' דלא יארע ליה כדאירע לרב דהואיל דהיה בקי כילי האי לא ניתן ליה רשות להתיר בכורות ועד כמה ליזיל האי מילתא אטו לעולם לא היה רב מתיר בכורות ודאי לא ניחא לן למימר כן. ונראה לי דלרב אירע כן הואיל דאיהו היה משתבח נפשי' בכך דהוה בקי כולי האי וא"כ איכא למיחש דיתיר מום שנראה לעלמא דהוה מום עובר ולא יחוש לדבר הואיל דאיהו החזיק את עצמו למומח' כולי האי משא"כ אי לא הוה משתבח נפשי' בודאי יחוש לעצמו שלא להתיר מום אשר נראה לעלמא למום עובר וא"כ באשר ירא' רב דאםר ליה רבי להתיר בכורות משום האי חששא ישים על לבו האי חששא גם כן ובודאי אחר דנעשה לראש היה מותר ליה להתיר בכורות ודוק:
בגמרא יורה יור' אי גמיר רשותא ל"ל למשקל הא דמקשה מתחלה על התרת בכור ואח"כ מקשה קושי' זאת אפשר לומר דהיה סבר דלכך נקט רשות על הוראה כדי להפטר אי טעה כדקס"ד דתוס' ז"ל אבל אחר דראה דמשני ליה משום הא גופי' כו' וא"כ ע"כ ל"ל דנקיט' רשות הוה אפי' להורות נמי דאל"כ אלא משום כדי להפטר בלחודי' א"כ מאי קאמר משום הא גופי' כו' ומאי תיקן בזה הלא אכתי יתיר בכורו אחר דלא אסר ליה להתיר רק שלא להפטר אם טעה ורב הוה בקי מאד ולא יטעה בכך ודוק:
בגמרא דתניא כו' וטעו נמי בהא כו' לכאורה מילתא דא לא צריכנא לן דמאי איכפת לן מאי דטעו נמי בהא. ואפשר לומר דלכאורה קשה לן מאי האי דההוא תלמודא דרש להו מי ביצים טפי מכל מי פירות דעלמא דאינן מכשירין לכך נראה דאינשי דההוא אתרא שאלו ליה על מי בצעים אם מכשירין או לא משום דסברו הואיל דפסולים למי חטא' אפשר דלא מכשרינן נמי והבין הוא דמי ביצים שאלו ליה ולא דקדק כהוגן בשאלתם וזהו דקאמר הש"ס וטעו נמי כו' ודוק:
בגמרא ר' חייא חזיי' כו' לרוי מאי דהביא רש"י ז"ל דצ"ל רבי ולא ר"ת נראה דטעות זה נפל בספרים אחר דהוה כתוב רבי חזיי' והרואה טעה בין חזיי' לחיי' וק"ל:
פשימא לפלג' הא קאמר דמהני על תנאי מאי הא דהקדים לבעי' דלי' מאי דפשיטא ליה משום דבא לרמז לן כי היכי דפשיטא ליה מכל וכל דמהני לפלגא בין לענין דמותר ליה לדון או להורות ובין דפטור אי טעה כשנטל רשות לפלגא כן מבעי בעי' ליה אי מהני על תנאי בכגון זה ודמספקא ליה בין לענין פטור בין לענין רשות וק"ל:
בתוס' ד"ה אא"כ רחוק כו' עד בסופו ונראה דהתם מיירי בלא נטל רשות מרבו ע"כ ראיתי בספר דשמו עלה דיונה אשר הקשה א"כ מאי מקשה בש"ס אי גמיר ל"ל רשות למשקל ודלמא להכי הוצרך ליטל רשות כדי שיורה ודלא להוי כמורה הלכה בפני רבו ונער ובער לא יכתוב כן כי זהו השאלה בעצמה למה לא יורה בפני רבו עד דנתנה הש"ס הטעם משום מעשה שהיה וא"ת הלא כבר שמעינן כן ממשה דלא הורו זקני ישראל זה אינו דהוה אפשר לומר דוקא בפניו ורבותא דמשה שאני וק"ל:
דף ו.
בגמרא לימא כתנאי כו' נראה לי דקושיתו קאי דוקא על ר'
אבהו אמאי דאמר ד"ה אין דיניהם דין והלא הכא חזינן דפליגי אבל על שמואל לא קשה מידי דודאי יאמר שמואל תנאי הוא ואתי' כתנאי גם לעיל דע"כ צריך לומר דפליגי רבנן על רשב"ג כדלעיל ובזה יסתלק קושי' התוס' בד"ה לא דכ"ע כו' מעלינו וק"ל:
בגמרא לימא תלתא תנאי בפשר' כו' יש ליתן דביקו' לדקודם אחר שנפרש קושיתו בזה דמקשה לימא כו' ומאי בכך דהוה ג' תנאי בפשרה אלא ע"כ דקשה ליה אמאי דלא מיתני רשב"ג אצל פלוגתא דר"מ וחכמים כאורחא דאית' בכל מקום וזה לא הוה קשה ליה לפי מאי דהוה סבר דפליגי ר"מ וחכמים בדין גופי' ודכ"ע מקיש פשרה לדין וא"כ היאך היה אפשר למתני' רשב"ג בהדי הני תנאי דאינהו פליגי בדין ודכ"ע מקיש ורשב"ג לא אמר דבריו כ"א בפשרה ולא מיירי בדין כלל דהלא לא מקיש כדכתבי תוס' בד"ה דכ"ע כו' אבל השתא דאמר' הש"ס דכ"ע דין בג' ולא פליגי כ"א בפשרה קשי' ליה דה"ל למתני רשב"ג בהדי' וק"ל:
בגמרא ת"ר כשם שהדין בשלשה כו' נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע יש ליתן דביקות לדקודם אחר שאמר כשם שהדין בשלשה כך ביצוע בשלשה משום דמקיש פשרה לדין וע"כ אתי' ליה כן מקרא דויהי דוד עושה משפט וצדקה וא"כ ע"כ סבירא ליה דמצוה לבצוע כדכתבו תוס' וא"כ הי' אפשר להקשות מקרא דבוצע ברך לכך אמר ומסיי' נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ומוקי' א"כ קרא דבוצע בירך בשעושה פשרה אחר גמר דין. וא"ת הלא אכתי קשה קושי' התוס' בד"ה מקשינו כו' דהלא ע"כ האי תנא סבר רשות אפשר לומר ע"כ לא סבר דהוה רשות אלא בזמן ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה אבל אכתי לא אמר איש פלוני זכאי כו' וכדמחלק הש"ס לקמן במאי דבינייהו בין ת"ק לדר' שמעון בן מנסי' אבל בשעדיין אינו יודע להיכן הדין נוטה סבר הוא דהוה מצוה לבצוע ודוק:
בתוס' ד"ה צריכה קנין כו' עד עוד ראי' מהא דתנן בסוף הנושא כו' ובלא קנין איירי כדמוכח מעובדא דחמתי' דר"ח. אבל ממתני' גופה אין ראי' דדלמא אימא דבקני' איירי והיינו בדעשאה קנין אם יפרנסנה היתומים כהוגן תהי' הכתוב' מחולה להם ואמרו רבנן דבכ"ה שנים נמחל להם דודאי יש בכ"ה שנים קבלת טובה מהיתומים דבשבילה ראוי להמחל להם הכתובה ע"י קנין שעשאה על ככה אבל ממעשה דחמתי' דר"ח ע"כ מוכח דבלא קנין מיירי דאל"כ מאי האי דהוה משיב רבה בר שילא לר"ח ע"ש ודוק:
דף ח.
בגמרא וכי יש בו דיני נפשות מאי היה אמר עילא בחוששין
ללעז קמפלגי כו' קושיו' ר"ת על רש"י הם כראי מוצקים וגדולים מאד ובאשר נלך בדרך ר"ת לא נמלט ג"כ מקושיות ודחוקי' כאשר אבאר חדא מאי דתמי' לתוס' עצמם בסמוך אמאי דיהי' הבעל חייב ק' סלעים בשהוכחשו עדיו ודחוקים אחרים אשר הערו עליו בד"ה והביא האב עדים כו' וביותר יש לתמוה בין לרש"י בין לר"ת אמאי נאמר בזמן שהוזמו עידי הבעל דלא חיישינן עוד שיביאו עדים אחרים ועוד דחוק לן ביותר לר"ת דבשהוכחשו חיישינן שיביאו עדים אחרים ובהזמנ' לא חיישינן למה כן ולכאורה איפכא מסתברא ודוק. והאי ענין גופי' דחיקא לן שנחוש על ביאת עדים אחרים כי דבר זה לא מצינו בש"ס דחששו כן אפי' ברמז לא אמרו כן ואי הוה דעתם בכך ה"ל לפרש בהדיא עוד דחיקא לן לישנא דקאמרה הש"ס בסמוך ובמקום נפשות בכ"ג ור"ת רצה להמלט ממנ' ולדידי' דחיקא לן טפי ועוד הרבה דברים אשר יש לדקדק בזה והמבין יבין וע"כ אומר אני דיש לפרש סוגי' דשמעת' שלא יהי' בה דוחק כלל ובודאי בזה אני מודה לר"ת דלישנא דמוציא שם רע מיירי בזמן שהאב בא להוציא מהבעל ק' סלעים או מהעדים שהעידו שקר ורוצה להביא אותם לדיני נפשות וכל השמעת' מיירי א"כ שהאב הביא עדים והזים לעידי הבעל רק דבא האב לב"ד של שלש ואמר דונו לי מיהא דיני ממונו' על ק' סלעים דבעל (או להוציא כתובה מהעדים כדאכתוב עוד בסמוך) דר"מ סבר אין חוששין ללעז אע"פ דע"כ אח"כ יצטרכו להוסיף עד כ"ג לידון עוד דיני נפשות לעדים זוממים דהבעל אחר שכבר הוזמו ורבנן סברי דחוששין ללעז הדיינים הואיל דע"כ יצטרכו להוסיף עליהן עד כ"ג לידון דיני נפשות אבל ודאי דניחוש שמא יבואו עדים אחרים כדפרש"י ור"ת דכ"ע אין חיששין כדלעיל. וגם דעת המקשה היה כך דקשאל וכי יש בו דיני נפשות מאי הוה דאף הוא הבין דכבר ניזומו עידי הבעל ובא האב לתבוע ממון מבעל והוה קשה ליה וכי יש בו נפשות מאי הוה הואיל דהשתא לא בא לתבוע כ"א ממון וק"ל. וא"כ כל שמעת' מיירי בניזמו עידי הבעל ומקשה א"כ שפיר מברייתא דאמר' תבעו ממון בשלשה דמשמע דתבעו ממון בתחלה ולא תבע נפשות ומאי בכך ולמה לא ניחוש ללעז לעולא הואיל דע"כ יצטרכו לידון נפשות ולהוסיף על הג' עד כ"ג ועל זה קמשני רבא שפיר דה"ק במקום נפשות כו' והיינו דגם עולא מודה בזמן שתובע האב מבעל הממון דדיינינן ליה בג' ואין חוששין ללעז אע"פ דאח"כ ידונו העדים למיתה ויצטרכו להוסיף עליהם הואיל דדין אחר' הוא דמתחלה דנו לבעל ואח"כ לעדים אבל במקום נפשות פירוש שבא האב לתבוע מהעדים ממון דכתוב' אשר רצו להפסיד אות' לא דיינינן בג' אחר שעליהם בעצמם יצטרכו אח"כ להוסיף לדון אותם דיני נפשות ובגוף אחד ודאי חיישינן ללעז לעולא ודייק לן שפיר לישנא דמקום נפשות. ואל תקשה היאך אפשר לפרש דמיירי דהוזמו עידי בעל ובא האב לתבוע מהם ממון דכתוב' הלא הם מתחייבים בנפשם וקים להו בדרבה מהם אומר אני דתירוץ הלזה רבה אמר ורבה סבירא ליה בכתובות דבעדים זוממי' אמרינן מת ומשלמים ואף דאיהו לא סבר כן מ"מ מפרש הוא שם דר"מ סובר כן ע"ש בתוס' וברייתא הלזאת יש לפרש ג"כ דהכי סבירא ליה ודוק:
ובסגנון זה יבא על נכון מאי דאמר אביי דכ"ע חיישינן ללעז כו' הב"ע כגון דאתרו בה סתם כו' ר"ל וא"כ ר"מ דסבר בזה כר"י דאינה חייבת מיתה וא"כ גם העדים אשר הוזמו אח"כ (דכל השיטה מיירי בשניזמו עידי הבעל כדלעיל) אינן חייבים מיתה ג"כ ולהכי דיינינן הממון שתבע האב (הן מהבעל ק' סלעים הן מהעדי' הכתוב' שרצו להפסיד) בג' דהלא אין כאן לעז מהשתא ורבנן סברי דחייבת מיתה אע"פ שלא התרו בה בפירוש באיזה מיתה דתהרג וא"כ כשניזמו אח"כ גם הם חייבים מיתה ולהכי לא דיינינן אפי' הממון שתבע האב בג' מחשש לעז הואיל דע"כ אח"כ יצטרכו להוסיף עליהם לידון נפשות בכ"ג וכן יתפרש אוקימתא דר"פ ודאחרים ועוד אדבר לקמן מהם ובהם ויבא ודאי שפיר על נכון הא דאמר אביי דכ"ע חוששין ללעז דלא הוה יכול לומר דכ"ע אין חוששין דא"כ מ"ט דרבנן דסברי בכ"ג הואיל דלא בא האב לדון השתא כ"א על הממון ודוק. כי יבוא הכל על נכון: ואחר שדברתי לפי שיטתי אדבר ואפרש איזה מילין בדברי תוס' אשר ראוי לעורר עליהם וערערו המפרשים עליהם מה שדקדק המהרש"א בד"ה רבא אמר כו' אמאי דלא העמידו דבריהם דהבעל הביא עדים והעידו שזינתה והי' זה בכ"ג ואח"כ נתבדרו הדיינים משום דלא כיונו דבריהם ותבע האב הק' סלעים מבעל אחר שר"ת סבירא ליה דחיישינן לכבוד הראשונים מדין לדין. ואומר אני דלהכי כתבו ז"ל כן דלישנא דרבא דייקא להו דאמר דהאב קאמר דונו לי מיהא דיני ממונות ש"מ דיש לו לתבוע ג"כ דיני נפשות וא"ת מ"מ על רבא גופי' יש לדקדק למה העמיד דבריו בענין זה לזה אימא דאי העמיד דבריו בשהוכחשו או לא כיוונו וכנ"ל היה עולא מודה ג"כ דלרבנן בעי כ"ג אחר שאע"פ דלסברתו לא חיישינן לכבוד ראשונים מ"מ לעז מיהא איכא הכא משום הכי קאמר דבריו בשהוזמו לאשמעינן אע"ג דליכא לעז אפ"ה חיישינן לכבוד ראשוכים לרבנן ובעי כ"ג ולא תימא עד דאיכא תרווייהו בהדדי לעז וכבוד ראשונים ודוק:
בתוס' ד"ה והביא האב עדים כו' עד ומיהו יש ליישב כדמוקי כגון דאיתכחוש בבדיקות איירי נמי שהכחישו אח"כ עידי האב הכחשה גמור דהשתא כו' ואע"ג דהני אחריני כו' נ"ל לפרש דבריהם באין דוחק כלל והיינו דרוצי' לומר דעידי האב אחר שהכחישיהו בבדיקות הכחישיהו נמי בחקירות והיינו למשל דעידי הבעל היו אומרים דהנערה זינתה בשלשה שעות על היום תחת אילן שפירותי' גסי' ובאו עידי האב ואמרו שבאותה שעה היתה הנערה עמנו במקום פלוני וקודם לזה הכחישוהו נמי בבדיקות והיינו שהיו אומרים זה אילן שאתם אומרים שנבעלה תחתי' שפירותי' היו גסי' שקר הוא שפירותיה דקים. ויש לחוש מהשתא שיבואו עדים אחרים ויאמרו שנבעלה תחת אותו אילן שפירותי' דקים או גסים ובשעה אחרת שאינן מוכחשים בחקירות מעידי האב מ"מ מוכחשים מעידי בעל בבדיקות או מעידי אב ודוק כי בזה לא צריכנא להגהות מהרש"ל וגם לא למאי דכתב מהרש"א ולקמן בתוס' ד"ה בפלוגתא דבן זכאי כו' אדבר עוד בזה:
דף ט.
בגמרא ר"א אמר כגון דאתרו בי' מלקות ולא אתרו בי' קטלא
כו' והא דאמרו רבנן מפני שיש בו דיני נפשות משום דמלקות גם דיני נפשות מיקרו וכדאמר רבא לקמן מלקות במקום מיתה עומדת וק"ל: והנה אמאי דמקשי' תוס' דהיאך אפשר לומר דר"מ סבר מכות בג' וא"כ ע"כ קרא דהצדיקו דורש לענין עדים זוממים דלוקין כדלקמן וא"כ קרא דלא תענה קשה ליה אפשר לומר דבאמת ר"מ סובר דמכות בכ"ג וטעמיה דאמר בג' הכא משום האי טעם גיפי' דקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ורבנן סברי דלוקין וסברי ג"כ כר"י דמכות בעשרים ושלשה והא דקאמר וקמפלגי כו' ולמאי דכתבינא ר"מ לא פליג בזה דמצי סבר נמי כר"י דמכות בעשרים ושלשה ואפ"ה סבר בג' הואיל דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מ"מ הואיל דרבנן סברי כר"י ולא כרבנן דלשם שייך שפיר לומר דפליגי בזה וגם אינו מוכח כולי האי דר"מ סבר כר"י דלא אמר בהדיא דמכות בכ"ג א"כ אין תימא דאמר דפליגי בהכי ודוק:
בגמרא רבינא אמר כו' עד אמר ר"י בד"א בדיני נפשות אבל בד"מ תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד ד"מ כו' דחיקא לן טובא פירוש רש"י וגם תוס' מפרשי' כן דקאי אמאי דמשמע דפליגי ר"מ ורבנן אם אחר התראה פסלינן להו דוקא כדאמר רבי בהדיא או אפי' בלי התראה וכדמשמע לכאורה מדברי ר"י וע"כ צריכנא לפרש כדפירשו תוס' ז"ל היינו במה שנחלקו במשנה זו אבל מתוך משנה אחרת יש ללמוד כו' פירוש לפירושם דר"מ ורבנן במתני' דילן פליגי באמת בהדדי במאי דמשמע לכאורה דפליגי ר"י ורבי בי' אבל באמת ר"י ורבי לא פליגי בזה אבל ר"מ ורבנן פליגי בדבר זה זהו תמצית לשונם ופירושם ובודאי זהו דוחק גמור ובלישנא דש"ס לא משמע הכי וסוגי' כזו לא מצינא עוד לדעתי הקלושה וגם יש לדקדק למאי הביאה הש"ס א"כ הא דאמר ר"י בד"א בד"נ כו' אחר שלא רצה להורות דבר בזה לכך אמינא דפירושא דש"ס הוא באמת כן דר"מ ורבנן פליגי במאי דפליגי ר"י ורבי בהדיא דהיינו אי יש לחלק בין ד"נ לד"מ או לא דר"מ סבר כר"י דיש לחלק בין ד"מ לד"נ לכך אמר ר"מ בג' דמיירי שנמצא אחד מהם קרוב או פסול וא"כ לענין ד"נ העדות בטל ואינה קיימת כ"א לענין ד"מ וליכא למיחש א"כ ללעז אחר שא"א לבוא לד"נ ורבנן סברו כרבי דכשם שבטל לענין ד"נ כן בטל לענין ד"מ וא"כ מעולם א"א למשכח ד"מ בלי ד"נ וחוששין ללעז ולא דיינינן אפי' דיני ממונות בג' אחר שודאי יבא לדיני נפשות נמי לשיטה דילי לעיל או גם לשיטת ר"ת ודוק ותמצא:
והנה יש לומר דר"י ורבי דפליגי אליבא דר"ע אי יש לחלק בין ד"מ לד"נ או לא ולא פליגי בהתראה וכדפירשו תוס' א"כ למה נקט רבי בדבריו החילוק שיש לחלק בין התרו או לא אחר שגם ר"י אית ליה התראה ואומר דלר"י דחקו לחלק בכך אליבא דר"ע משום דהוה קשה ליה אחר דר"ע לא רצה להקיש ג' לב' אלא בדבר אחד ופליג אר"ש דמקיש להו בכל מילי אף לקולא (לפי פירוש אחד שבתוס' דנראה טפי) א"כ אמאי מדמי להו בשני דברים לענין להחמיר עליו שיעשו דינו כיוצא בהו וגם בהא מילתא שאם נמצא א' מהם קרוב פסול שיהי' עדותם בטלה לכך אמר ר"י האי בד"א כו' והואיל דכתב לן התורה ההיק' דג' לב' בד"מ ובד"נ אית לן למימר בד"מ מקשינן לענין זה לעשות דינו כיוצא בהו ולענין ד"נ מקשינן לענין אם נמצא א' מהם קרוב או פסול שיהי' עדות בטלה וא"כ בכל אחד לא מקשינן כ"א לענין דבר אחד ובא רבי ואמר באמת אין לחלק בין ד"נ לד"מ והא דכתב לן התורה ההיקש בד"נ ובד"מ משום שאינן שוין דבד"נ לא פסלינן לכל עדות כ"א בשהתרו בהו ובד"מ לא צריכנא התראה ולכך לא הוה אפשר למילף מהדדי בדבר זה וק"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל נראה דהאי ואימתי לאו רבי קאמר ליה בלחוד אלא סתם מתני' היא ואתי' כתרווייהו דבהא לא פליגי כלל ודוק:
בתוס' ד"ה בזמן שהתרו בהן מפרש בפ"ק דמכות היכי אמרינן להו כו' רוצים בזה לומר דהאי דאמר' הש"ס היכי אמרינן להו קאי ארבי וכדפירש רשב"א בסמוך בסוף הדבור אבל לר"י היה נראה דהא היכי אמרינן להו כו' קאי גם על ר"י וקאי על שעת בוא קרוב או פסול לב"ד וכדמשמע לכאורה מן יש מפרשים עיין עליהם וק"ל:
דף ט:
וא"א כגון שהתרו בה אחרים כו' לפי שטתי דלעיל ותפרש גם הכא שפיר בלי דוחק כלל וק"ל. וגם באוקימת' אחרונה יבא הכל על נכון: בתו' ד"ה בפלוגת' דבן זכאי כו' עד א"נ איירי דיש לבעל שתי כיתו' עדים המכחישות זו את זו בבדיקו' כו' דאפי' יבאו יהיו מוכחשים מאילו בבדיקות כו' פירוש ומיירי דהאב הביא עדים אשר הכחישו אילו ב' כיתי עדים דבעל בחקירות ואילו יבואו כת אחר' יוכל להיות שלא יהיו מוכחשים מעידי אב בחקירות אבל בבדיקות ע"כ יהיו מוכחשים מב' כיתי הבעל והיינו דמיירי דעידי הבעל אמרו ביום א' ב' שעי' על היום נבעלה תחת תאינ' שפירותי' גסי' ואחת אמרה שבאמת שבאותו יום נבעלה באותו שעה תחת תאינ' שפירותי' דקי' ועידי אב אמרו שבאות' שעה היה האשה עמהם במקום אחר ויש לחוש מ"מ שתבא כת אחר ותאמר שביום אחר נבעלה תחת תאינה שהיה פירותי' גםי' או דקי' כאשר אמרה כת אחת מעידי בעל ולא תהי' מוכחש' מעידי אב בחקירות ודוק:
בגמרא אמר רב יוסף כו' עידי הבעל נהרגין ואין משלמים כו' אפשר דהוצרך לומר גם דבר זה דלא תימא כדקס"ד דרש"י דוהיו משלמי טובת הנאה דכתובה וק"ל. או אפשר לומר דלא תימא כדסבר רבא אליבא דר"מ דעדים זוממים אע"ג דמיקטלי משלמי' ואי תימא הלא זה הוה שמעינן מסוף דבריו דאמר דעידי האב נהרגין ומשלמים ממון לזה ונפשות לזה משמע דוקא כה"ג הוא דמשלמים תרוויי' וא"כ ל"ל דנקט ריש דבריו הלא מדיוק' דבריו יבא לן ריש דבריו אי מהא לא אירי' דה"א היא גופא קמ"ל דלא תימא כקושי' התוס' דמצי אמרי לא לחייב עידי הבעל באנו אלא לחייב הבעל ממון קאתינה וק"ל. ודע דעל קושי' התו' גופא נ"ל לומר דאפשר דמיירי דידעינן בעידי האב דהוה אפשר להו למיתי להזים עידי הבעל עד שלא נגמר הדין על פיהם ולא אתו אלא אחר גמר דין וא"כ ע"כ לא באו אלא לחייב ג"כ לעידי הבעל נפשות דאל"כ ה"ל למייתי עד שלא נגמר הדין דאין נהרגין הואיל דעדיין לא נגמר הדין דאין עדי' זוממים נהרגי' עד שיוגמר הדין על פיהם. ולר"ת דסביר' ליה לעיל דאפי' בשהוכחשה עידי הבעל צריך הבעל ליתן ק' סלעים ודאי לא קשי' מידי ג"כ דאמרינן להו אי אית' דלא באתם כ"א לחייב הבעל ממון אמאי באתם בהזמה שיקרא עלייהו דעידי הבעל לא הוה לכו לבוא כ"א בהכחשה שיקרא עלייהו אלא ודאי דבאתם ג"כ להרוג אותם וק"ל:
בתו' ד"ה ממון כו' הא דמקשה כו' מפורש במקום אחר היינו דחילקו בין עדי' זוממי' לדין אחר דבעדי' זוממים צריכנ' לקיים כאשר זמם נגד כל אחד כו' ע"ע ובזה מדוקדק היטב הא דנקט ר"י דיני' דוקא בעדי' זוממים וק"ל:
בד"ה לרצונו רשע הוא ואע"ג דרבא בעי רשע דחמס כו' לא תקשה מאי ראיה מדרבא לרב יוסף דלמ' ר"י לית ליה דרבא בזה מ"מ הוה קשה ל"ל לרבא לומר ולפלוג על ר"י מטעם דאדם קרוב אצל עצמו כו' תיפוק ליה דלא הוה רשע כלל לדעתו וק"ל:
ובזה יש ליתן דביקות מה דכתבו אח"כ ז"ל הא דפריך בפ' קמ' דמכות נרבע יציל כו' משום דהוה אפשר לבעל דין לומר ודלמא לעולם אימא דר"י לית ליה דרבא ברשע דחמס ומרבא ג"כ לא קשה מידי דמאי תימא דה"ל לפלוג עליו בזה דלדעתו לא הוה רשע כלל אימא לטעמי' דר"י קאמר לדידי לא הוה רשע כלל אלא לדידך דס"ל דהו' רשע אודי לי מיהת דפלגינן דיבורי' ואף דדבר זה הו' דוחק לומר מדעת' דנפשן אחר שאינו מפורש כן בש"ס אימא אחר דע"כ צריכנ' לומר כן בדברי רבא אחר דמצינו במכו' דאיירי רבא בההוא עניינ' דהקשה הש"ס נרבע ורובע יציל ואיהו קא משני שם יקים דבר במקומה דבר הכתוב מדבר ש"מ דקיבל הוא הקושי' דמקשה וסבר דנרבע לאונס פסול לעדות מטעם שונ' או מטעם דהוה בעל דין כדכתבו תוס' שס ואפ"ה לא פליג רבא אריש מילת' דרב יוסף ש"מ דלא בא רבא כ"א לסתור דברי רב יוסף בזה דסבר דלא פלגינן דבורי' להכי כתבו דזה אינו דשם לא תקשו כ"א מנרבע לרצונו וק"ל. ובעיקר קושיתם איכא למימר דלא קשה מידי דודאי אי אמרינן דמקשה שם מנרבע לאונס' ומטעם שהוא שונא ודאי מקשה אליבא דר' יהודה דס"ל דשונא פסול לעדות דאלו לרבנן לא קשה מידי ובעי למימר א"כ אם נאמר דר' יוסי אית ליה דר' יהודה בשונא א"כ נרבע לאונס יציל. והנה רב יוסף דהכא ודאי לא סביר' ליה כר' יהודה אחר שאין הלכ' כמותו ושונא כשר לעדות סביר' לן וא"כ שפיר קאמר לאונס' מצטרף ודוק: בתו' ד"ה ואין אדם כו' הקשה ר"י בר' מרדכי כו' אפשר לומר הא דאמרו עדים כתב ידינו הוא זה ואנוסים היינו מחמת ממון ואנן מהימנן להו במאי דאמרי כתב ידינו הוא ולא מהימנן להו במאי דאמרו אנוסי' היינו מחמת ממון זהו עצמו משום דפלגינן לדבורייהו ולמה נחלק לדבורייהו עוד פעם אחת וא"ת דא"כ בדאמרו אנוסי' היינו מחמת נפשות נמי נימא הכי דנפלוג דבורייהו ולמה יהיו נאמנים אמה שאמרו אנוסי' היינו מחמת נפשות אפשר לומר דשאני ושאני אחר שיש ליתן טעם למאי דאמר רבא דפלגינן דבורי' דעד ולמה כך אלא משום דאמרינן דמסתמא מתחלה לא הוה דעתי' אמאי דמסיי' בדבורי' למעבד נפשי' רשע אלא דעתי' הוה מתחלה להעיד בסתם ואחר שהעיד מה שהעיד חזר מדבורו למשל במאי דהכא שהתחיל לומר פלוני רבע והיה בדעתו לומר רבע לאחר או רבע אותו באונס ונתחרט מדבורו הראשון וסיי' רבעני לרצונו כדי לסתור עדותו הראשון לכך אמרינן דפלגינן דבורי' משום דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואמרינן מסתמא לא בא מתחלה לעשות עצמו רשע כי אין דרך לבני אדם לעשות כן אלא ודאי הדבר היה כך כאשר כתבנו שחזר מדבורו הראשון משא"כ בשאמר רבעני לאונס' או בשאמר אנוסי' היינו מחמת נפשות דאינו עושה לעצמו רשע אמרינן מסתמא מתחלה גם דעתו כך היה ולמה נחלוק לדבורי' ודוק היטב כי נראה בעיני דנכון הוא:
דף י.
גמר' אמר רבא פלוני בא על אשתי כו' מ"ד כו' אצל אשתו
לא אמרינן קמ"ל דחיק' לן טובא מילת' דרש"י למה נאמר מחמת מגו דיהי' נאמן גם על אשתו ויותר מזה מה דכתב רש"י בשורו דהו' נאמן גם על שורו ומחלק בחלוקי' דחוקי' לכך נראה כפי' הראב"ד דאמרינן בשורו כי היכי דאינו נאמן על שורו כן אינו נאמן על אדם אחר אשר אמר עלי' דרבעו וכן היה הס"ד דכאן באשתו ויתפרש היטב במאי דכתיבנ' בסמוך הטעם דרבא דאמר דפלגינן דבורי' הוא מטעם דאמרינן שנתחרט מתחלת דבורו דאל"כ למה יעשה את עצמו רשע ובודאי לא בא מתחלה על דעת כן אלא תחלת בואו לפנינו היה להעיד על אותו איש ונתחרט אח"כ משא"כ בשורו לא אמרינן דתחלת בואו לפנינו היה ג"כ לומר על שורו דנרבע מאותו איש ואמרינן אחר שאינו נאמן על השור דממונו הוא לא מהימן ג"כ על אותו איש דלא פלגינן לדבורי' וכן היה הס"ד דאמרה הש"ס במילתיה דרבא מ"ד אצל אשתו לא אמרינן ונאמר דודאי מתחלה היה דעתו גם על אשתו הואיל דאינו נאמן על אשתו לא יהי' נאמן גם על אותו אדם קמ"ל דלא וק"ל:
ואמד רבא פלוני בא על נערה המאורס' כו' יפה דקדק וכתב הרב בעל ת"ח ע"ע:
ההוא מבעי' ליה כדעולא דאמר עולא כו' אלא רמז לעדי' זוממי' שלוקי' מניין כו' נראה דאינו מגיה בדבריו רק עולא על מתני' דלשם קאי דתנן התם כיצד עדים נעשי' זוממי' כו' ופריך בש"ס כיצד אין העדים נעשי' זוממים מבעי' ליה ומתרץ שם שפיר ועלה קאי עולא ואמר רמז לעדים זוממים הנזכרים במתני' מניין וק"ל:
בגמרא ותיפוק ליה מלא תענ' כו' אפשר לומר דלהכי לא משני ליה משום דה"ל לאו שניתן לאזהר' מית' ב"ד כו' דא"כ הוה משמע דעדים זוממי' לוקי' באמת אפי' אם אפשר לבא לידי מיתת ב"ד ובאמת זה אינו כדכתבו תוס' בד"ה משום דהוה כו' וק"ל:
בא"ד יש ליתן דביקות לקושיתם למאי דקודם דאי לאו דקודם ה"א באמת אינן לוקי' על לאו דלא תענ' דאותו לאו אינו מביאן לידי מלקות באמת רק מאשר פירש הקרא בהדי' והי' אם בן הכות כו' אבל אחר שכתבו דאינן לוקי' בזמן שיוכל לבוא לידי מית' ב"ד ש"מ דלמסקנ' אמרינן דקרא דוהי' אם בן אינו כ"א גילוי מילת' אלאו דלא תענ' ועיקר מלקות בא להם מלאו דלא תענ' לכך שפיר מקשי' קושיתם ודוק:
בגמרא רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת ר"ל דודאי גם רבא אית ליה ג"ש דרשע רשע כדמוכח מכמ' דוכתי ולא בא הכא כ"א לתרץ דבר מה והוא אם נאמר כאביי דטעמי' דר"י הוא משום ג"ש א"כ ע"כ ת"ק לית לי' ג"ש דרשע רשע וא"כ אדמפלגי' בהאי פלוגת' לפלוגי בהרב' פלוגתו' דתלוי' בהאי ג"ש כדאי' בדוכת' טובא לכך קאמר הוא דפליגי בסבר' בעלמא וא"כ איכא למימר דכ"ע לית להו ג"ש דרשע רשע ודוק:
שם אמר רב אחא כו' א"ה אומדנ' ל"ל כו' אלא הא דתני' כו' א"ל אמר קרא כו' הנה לא קאמר אלא דמשמ' דלא נייד מתירוצו הראשון וגם היאך אפשר לומר דקושיתו הי דלמחיי' אע"ג שמת כבר עד שהוצרך לתרץ כי מחית אגבא דחיי מחית. לכך אמינא דקושיתו מתחלה הי' במאי דאמר א"ה אומדנ' ל"ל היינו מנ"ל לומר דנימוד אותו אם יכול לקבל המכות או לא ודלמ' גזיר' הכתוב הוא שנלק' אותו ארבעים אפילו ימות בהו והיינו שנכה אותו כל היכא דחי ואם ימות ודאי לא ילק' עוד עליו דגם בדבר זה לא היה טעה המקשה רק דקושיתו דעד דלא מית נכה עליו ואם ימות לימות ואם יחי' עד שלוק' בארבעים ואח"כ ימות לימות ולמה ניחוש עליו אחר שחד מד' מיתות היא וקמשני לי' ר"א אמר קרא ונקלה כו' ורצה בזה מאי דמשני ליה באמת לבסוף רק דהמקשה הבין דמשני ליה דא"כ דהקפידה התורה דנלקי אותו מ' דוקא בלא אומדנה א"כ נאמר ג"כ דהקפידה שנלקה אותו אפי' אחר מותו וזהו אין סבר' בודאי א"כ אחר שארבעים לאו דוקא נאמר ג"כ דאומדנ' בעי שלא נכה אותו אלא מכות שראוי להיות עדיין בחיי' ולא יותר וע"ז מקשה אותו אח"כ מברייתא וקמהדר ליה ר"א פירוש' דתירוצו הראשון ולכך לא אמר אלא וק"ל:
דף י:
בגמרא ר"נ אמר קידוש אחר עיבור כו' נייד מתרוצא דרבא דהלא
לרבא בזמן עיבור ליכא קידוש אבל לדידי' ניחא וק"ל:
בגמרא הני ג' ה' ז' כנגד מי השתא קשה ליה טפי דאי לאו פירוש' דרשב"ג בברייתא הוה מפרשינא למתני' דמתחלה לא רצו להושיב ז' לעבר דא"כ הוה צריכנ' למיזל אחר הרוב ואי הוה אמרו ד' דנעבר אותו הוה מעברינן ליה וניחא להו טפי שיאמרו טפי מן ד' דהוה רובו דנעבר אותו כדי להוציאו מחזקת שאר שנין לכך הושיבו מתחלה ג' כדי שיסכימו כולם לעבר ואח"כ ה' שיסכימו ג"כ כולם כדי שאם נוסיף עוד ב' אפי' יאמרו אותן ב' שלא נעבר אותו מ"מ הוה רובו דמנכר טפי חמשה כנגד שנים ויצא הדבר בפרסום ובפומבי ובהכשר טפי מאשר יושיבו מתחלה ז' וילכו אחר רוב מעיקרא לעבר אותו בד' אבל השתא דמפרש רשב"ג דמתחלה אף שרוב מהם אמרו להושיב ולעבר מוסיפי' עוד שנים א"כ אפשר להיות אחר הוספ' שאותן שנים לא יסכימו לעבר ולא הוה כ"א ד' דהוה רובו ואפ"ה מעברינן ליה א"כ קשה ליה הני כנגד מי ולמה לא ניקח מתחלה ז' ולמה לן טרח' זאת וק"ל: שם פליגי בה ריב"נ כו' אפשר ליתן טעם בפלוגתתן דמ"ד כנגד ברכת כהנים סבר דג' הראשונים אינן צריכי' להיות חשובי' כהני הנוספין דומיא דברכות כהנים דמלמטה למעלה קאמרינן כדאי' בבחיי ע"ע ולמ"ד כנגד שומרי הסף כו' קא סבר ג' הראשונים הן מעולי' מהנוספי' דומיא דשומרי הסף שהס החשובים ביותר ואח"כ חמשה רואי פני המלך גרסינן דרואים פני המלך תמיד ואח"כ ז' מרואי פני המלך גרסינן ועיין בקרא ותמצא ועיין באברבנאל והן ז' שאינן רואי' פני המלך תמיד ולכך קאמר מרואי ולא כל רואי כלומר אינן רואי' תמיד וק"ל. ובהאי יתפרש היטב מאי דאמר אביי לר"י עד האידנ' מ"ט כו' ומהדר ליה ר"י לא הוה ידענ' דצריכתיהו כו' ומהיכא תיתי דלא יצטרך ליה הואיל דרבו הוה לכך אמינא דר"י באמת כבר פי' ליה מתני' דמוסיפין בהדרג' מלמעלה למטה והיינו דתחלה מושיבים הטובים שבהם ואח"כ אשר הם למטה מהם מוסיפים וסבר ר"י דלא צריך א"כ לפרש כנגד מי דממילא יבין כן דהוא כנגד שומרי הסף כו' אבל אביי אעפ"כ לא הבין וק"ל:
דף יא.
בגמרא ור"ח מהיכא גמיר לה מר"מ כו' ור"מ משמואל הקטן
כו' נוכל לומר דלכך לא קאמר הש"ס דר"ח למד משמואל הקטן או משכני' משום דעיקר שאלתו הוא מאי דר"ח יצא לחוץ ועביד ביציאתו דרבי יחשוד אותו דהוא אכל שום ויהי' מן החושדים בכשרים ומאי דרצה לתקן ביציאתו לכאורה קילקל בזה לכך קאמר דדבר זה למד מר"מ ולא הוה יכול לומר דלמד כן משמואל הקטן דשם מאי חושד בכשרים איכא דהלא אף לפי הנראה לא עביד שמואל הקטן דבר מגונ' אחר שהשיב לא לעבר שנים עליתי אלא ללמוד הלכ' למעשה ואח"כ אמר ור"מ מהיכ' גמיר' לה פי' הא דלא היה מתייר' לעשות כן דדלמא האחר דקידש' באמת לא יגרשנ' והעולם יהי' סבור דר"מ קידש' באמת ולא אחר ותנשא בגט זה שלא כדין וקאמר דלמד לה משמואל הקטן דגם בשמואל היה אפשר למיחש דלמא האי מאן דלא היה מזומן לא יצא חוצה ויתעבר השנה בהדי האי דלא הוה מזומן וזה ודאי לא הוה אפשר לר"מ ללמוד משכני' בן יחיאל וקאמר עוד ושמואל מהיכ' גמר לה היינו מנ"ל למעבד ערמ' כדי שלא יתבייש הרשע ודלמא נאמר הלעיטהו לרשע וימות יתבייש ויתבייש מאה פעמים ולא יתבייש הצדיק פעם א' וגם משום כפר' ניחא ליה להתבייש לכך קאמר דזה למד משכני' ודוק: הא דאמרו על הלל ושמואל הי עניו הי חסיד דכבר נאמר בסוף סוט' ענוה מביאה לידי י"ח וי"ח לידי חסידות וחסידות לידי רוח הקודש וק"ל:
דף יא:
בגמ' מ"ט דחנני' כו' אמר קרא לשכנו כו' יש לתרץ קושית התוס' דלא מביא קרא דמציון תצא תורה משום דבאמת קרא דמציון כו' מפורש בי' בהדיא דדוקא מציון תצא תורה ולא ממקום אחר וקסברי רבנן ודאי דמאותה קרא לית לן למימר כ"א דלכתחלה אין לעבר כ"א ביהודה אבל אם עיברו' בגליל מעובר אחר שאין לן קרא לעכב דלית להו האי דרשא דיליף חנני' מלשכנו כו' דלגופיה אתי' דלא יקריבו קרבנם כ"א בירושלים ולכך לא קשאיל נמי מ"ט דרבנן דשפיר ידע ילפותא דידהו מקרא דמציון דזיל קרי בי רב הוא רק טעמיה דחנני' רצה לידע אשר פוסל העיבור בדעבד אשר נעשה בח"ל וקמהדר דאית ליה ילפותא מקרא דלשכנו כו' וא"כ קרא דמציון כו' אשר נכתב באחרונה בנביאים ע"כ לעכב קאתי. ובזה יתפרק מעלן קושי' התוס' היטב דהכא הוצרך להביא קרא דלשכנו והתם הביאו קרא דמציון כו' דאותו קרא מורה על עכובת הדבר כנ"ל ודוק:
דף יב.
בגמרא ת"ר אין מעברין את השנה לפני ר"ה כו' הת"ח הקשה
הלא אין מעברים השנים מפני התקופה לחוד אלא בעוד סימן א' אצלה וא"כ היאך יעברו אחר ר"ה מיד והלא אינן יודעים אם יהיה אביב או פירות האילן או לא בזמן האביב ורצה לחלק בין תקופת ניסן לתקופת תשרי ע"ע ולפי דעתי אין חילוק מכדי האי דאורייתא למ"ד והאי דאורייתא וא"כ מ"ש ולפי פירש"י וגם לפי' התוס' דא"א לטעות בה ודאי ג"כ אין לחלק בינייהו ונראה לי לומר דודאי מחשבי' על התקופ' אם תבוא בזמנה או לא וכשיהיה שלא תבוא בזמנה מסכימי' שאם יבוא אח"כ זמן האביב ולא יהי' האביב שתהי' מעוברת ולא יצטרכו אח"כ לישב ולחשוב עוד ולהסכים על העיבור אלא יהי' מעובר בהסכמה הראשונה ולמסקנ הש"ס אין מפרסמי' דבר זה בפומבי לכל עד אותו זמן אבל מתחלה היה סבר המקשן שמפרסמין לכל אדם תנאי והסכמה הזאת ודוק:
בהאי מעשה דשלחו ליה לרבא דזוג בא מרקת אשר הודיעו לו ג"כ שתפסו נשר ושניצולו בזכותם וגם שהי' בידם תכלת ולכאורה יש לתמוה מאי איכפת להו בדברים האלו ונראה דבאלו דברים באו להורות שכשרים הם ושיש לסמוך עלייהו ואינו צריכים עדי' להעיד עליהם דהם כשרים כדאית לן בעלמא. ובתכלת אית לן ג"כ שאינו נקח מכל אדם כ"א מן המומחה וק"ל. והא דקבעו דוקא בירח שמת בו אהרן הכהן נראה תמור' החודש שמת בו משה והוא אדר וק"ל:
שם מאי משמע דהאי נציב כו' עד וחד אמר כנגד חדש העיבור ואפשר דלכך שלחו ליה לישנא דנציב להורות על חודש העיבור וק"ל:
בגמרא ת"ר אין מעברין השנים לא משנה לחברתה נראה לי לפרש דבא לומר דאין מעברין קודם ראש השנה דומי' דברייתא לעיל וזהו משנה לחבירת' ודאי ודאמר אח"כ ולא שלש שנים זו אחר זו היינו כלישנא אחרינא שברש"י ולא קשה השתא מידי מאי שהקשו התוס' בד"ה ולא ג' שני' כו' וק"ל:
דף יב:
גמ' ח"מ וה"ק כו' ר"י אמר אינה מעוברת יש לתקן לישנא דברייתא דאמר' בשמו דאמר מעברין דה"ק אם עיברו' מפני טומאה אותו עיבור אינו כלום אלא כשרוצים לעברה מפני דבר אחר צריכי' מחדש לישב ולעבר' כי אין עיבור הראשון כלום וק"ל:
בגמרא אמר רב אשי כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים ונשים משלימות לטהורים ועודפי' עליהם כו' הנה דחיקא לן לישנא דאמר תחלה משלימות ואח"כ עודפות ורש"י ז"ל מיישב לי' בדוחק. ועוד דחיקא לן קושיו' התוס' ע"כ אומר אני דווי"ן אלו אינן ווי"ן דדביקות אלא דמחלקו' והוה כאלו כתוב תרי פעמים או וה"ק ר"א כגון שהיו מחצה טמאים ומחצה טהורים (והיינו אליבא דרב אתי' אוקימתא דא) ומתחלה הוה סבר כלשון א' דר"כ דטמאים עושים את השני ואח"כ נתברר לי' דלאו שפיר עביד אלא דה"ל לטמאי' לעשות ג"כ את הראשון כרב דאמר הכי ואח"כ אמר רב אשי עוד ונשים משלימות לטהורים והוה כאלו אמר ר"א או נשים משלימות לטהורים והוה סבר מתחלה דנשים בראשון חובה והוה מחצה על מחצה ולכך דחה הטמאים לשני וזה אתי' כלשון ראשון דרב כהנא אח"כ אמר רב אשי עוד ועודפות עליהן כאלו אמר או עודפות עליהן והיינו דבאמת ישראל הוה מחצה טהורים ומחצה טמאים זולת הנשים אבל בשיתחברו הנשים עליהם יהיו הטהורים מרובין וזה אתי' כלשון שני דרב כהנא ודוק כי נכון הוא: בגמרא אמר עולא אין מקדשין החודש קידשו מאי כו' א"ל רבא לר"נ מכדי כו' דחיקא לן טובא פירש"י וכי קידוש החודש בפה מיגרע גרע הדבר ומאי חילוק יש אם מקדשי' אותו בפה או לא וכן מאי דמקשי' תוס' דלא קשי' ליה לרבא על מתני' דעדיו' ועוד נוסף לן תמי' דלא קשי' ליה לרבא על גופי' דגם הוא מודה לכאורה בשאין מקדשין החודש דהוה מעובר דע"כ לא קאמר בטל העיבור אלא בשקידשו החודש אבל בדלא קידשו משמע דמודה דהוה מעובר' וא"כ תקשה לנפשי' קושיתו. ואמינא אחר דכל אדר הוא חסר בשנת פשוטה ובשנת מעובר' הוא מלא וחדש ואדר לעולם הוא חסר. ואחר דהטעם דאין מעברין ביום שלשים של אדר הוא משום דראוי לקבעו ניסן ודאי נאמר יותר דנראה ההוא יומא לקבעו ניסן דיותר ראוי לן להביא עיכוב בדבר העיבור וא"כ הש"ס דשאל' עיברוה מאי ומהדר ליה עולא דאין מקדשין החודש בההוא יומא אלא עושין לאדר ראשון מלא כדיני' בשנה מעוברת ולכך הוה השנה מעובר וקשאלה הש"ס קידשו' מאי והיינו שקידשו ביום ל' החודש וא"כ ודאי יותר נראה להיות ההיא חודש ניסן אחר שאדר שלפניו עשוהו חסר ככל שנה שאינה מעוברת ולכך מהדר רבא ואמר דלהכי אינה מעובר ור"נ פליג ואמר דאפ"ה הוה מעובר וקשה ליה לרבא א"כ ודאי לא יאמינו אחר שרואין דעשאוהו ג"כ לחודש אדר חסר בכל שנה שאינה מעוברת דבשלמא לדידי ודאי יאמינו אחר שראו דעשאוהו לאדר מלא א"כ אית להו הכירא אבל לדידך מאי ומהדר ליה ר"נ אפ"ה מידע ידיע כו' ודוק:
דף יג.
גמרא מיתבי יום תקופה גומר כו' ועוד תני' כו' הנה יש
לומר דאי לאו דהוה שמואל מפרש פלוגתייהו דפליגי בקרא דחג האסיף ובמקצת החג או בכל החג לא הוה קשה ליה דר' יהודה אדר' יהודה דהוה אפשר לומר דהא דאמר בברייתא ראשונה דאין מעברין אא"כ היתה תקופה חסירה רובו של חודש דהיינו ט"ז יום מתקופת ניסן קמיירי וטעמיה דא"כ תקופת תשרי נופלת בכ"א בתשרי ואית ליה יום תקופה גומר ור"י סבר דיום תקופה מתחיל ולכך אין מעברין כ"א בדנופלת בכ"ב בתשרי אבל לדשמואל קשה וק"ל:
בגמרא ואיידא דתנא רישא ט"ז לפני פסת תנא נמי ט"ז לפני החג נוכל לומר דהוצרך לומר דאין מעברין לפני החג כדי שלא נאמר הא דאמר מחשבין ט"ז לפני פסח מעברי' טעמי' משום אביב דתקופת ניסן כטעמי' דאחרים אבל דרשה דחג האסיף לית ליה לכך אמר ט"ז לפני החג אין מעברין להורות דגם מאי דאמר ט"ז לפני פסח מעברין טעמי' משום תקופת תשרי והיה לו לומר דגם עשרים אין מעברין אלא איידי כו' וק"ל:
בדש"י ד"ה ר"י סבר כולי חג בעינן כו' עד ולמיעברי' לאלול כו' כדפרכינן לקמן כו' משום דלא מיקלע לן תשרי ביומא דחזי' למעברי' לאלול כו' פירוש דבשלמא לאחרים דמיירי מתקופת ניסן ומשום אביב אפשר למתקן אח"כ בשנחסר נגד חודש מלא זה חד מירחי דקייטא והדר הדבר והקביעות לדוכתי' משא"כ לתנאים האלו דרוצים לתקן לתקופת תשרי באשר נעביר חודש אדר ונעשנו מלא א"כ א"א להו אח"כ לעשות חד מירחי קייטא חסר דא"כ הדרא תקופת תשרי לדוכתא ומאי מהני א"כ לתקנה דידהו וק"ל: ומאי דקשי' להו לתוס' על רש"י דע"כ לאחרים דלית להו החשש דאד"ו וא"כ לא ה"ל לדחוק אליבי' אומר אני דלא קשה מידי דאע"ג דלית ליה חשש דאד"ו מ"מ אית ליה אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים ואין עושין אלא ו' חדשים מלאים וכן ו' חדשים חסרים. וא"כ ע"כ בשנעשה אדר מעובר צריכנא לחסר נגדו חד מירחי קייטא כדי שיהיו ו' מלאים ו' חסרים ובזה יסתלק שפיר מעלינו ג"כ קושיתם אשר הניחו בתימה לקמן ע"ב ד"ה ולעברי' לאדר כו' ודוק ואע"פ דלישני דרש"י לא דייק לן שפיר בזה במאי דכתב לקמן ע"ב בד"ה ולעברי' לאדר כו' מ"מ בדרך הלזה יבוא הכל על נכון בש"ס גופה ורבינ' שפיר קמשני אליבא דאחרים ודלא כר"ת ודוק: בתוס' ד"ה ור"י סבר כו' עד בסופו וכן למ"ד שלשים יום לחסר חד מירחי קייטא ע"כ פירוש למ"ד שלשים יום אי מקלע יום ל' של אלול ביום ב' א"כ כשמעברינן אדר יבא ר"ה על יום ד' לכך מחסרינן נגד זה חד מירחי קייטא וק"ל:
זה בורר פרק שלישי. במתני' וחכמים אומרים אימתי כו' אבל אם היו כשרים או מומחים כו' לכאורה דחיקא לן מאי או דקאמר הלא ליכא למימר דאם היו כשרים דהיינו אינן קרובים או פסולין אע"פ דאינן מומחי' דיסברו רבנן דאינו מצי לפוסלן וכן אפכא אם הם מומחי' אע"פ שאינן כשרים דמהיכא תיתי דבר זה ואמינא דלפי אוקימתא דר"י שבתחלה דמיירי בערכו' שבסורי' נוכל לומר דהכי קאמרו רבנן אבל אם היו כשרים היינו דכשרי' הם מכל הצדדים בין לענין פסול וקורבה בין לענין דגמירי וסברי שפיר ככל הדיינים המומחים שבעולם או אפי' דלא גמירי רק שהמחום רבים עליהם כדלקמן וזהו פירושו דאו מומחי' דקאמרי רבנן וק"ל:
ולאוקימתא אחרת דמיירי שקיבל עליו פסולים כמו בדקיבל עליו עד א' כשנים כן נמי קיבל עליו פסולים ככשרים וכבר כתבו תוס' לקמן דבתרתי לריעותא לא מכשרי רבנן א"כ ה"ק אבל אם היו כשרים היינו לענין פיסול וקורב' ואע"פ דלא גמירי או מומחים אע"פ שאינן כשרים לענין פיסול וקורבה הואיל דקיבלם עליו אינו יכול לחזור ולפוסלם אחר דאינו כ"א חד ריעותא בהם וק"ל. והא דקאמר בין בדיינים בין בעדים לישנא דהיו ולא קאמר אבל אם הם כשרים נראה דבאי' להורות דצריך להיות תחלה וסופה בכשרות וק"ל:
בגמרא מאי זה בורר כו' בתלתא סגי דרכי רש"י ז"ל ותוס' ז"ל ידועים ואפשר לומר עוד דהנה לישנא דמתני' דחיקא ליה דקמתחיל דיני ממונות בשלשה ואח"כ אמר זה בורר כו' משמע דזולת שלשה אלו צריכים הבעלי דינים לברור' להם עוד א' להושיבם אצל השלשה דיינים ושני דיינים מהם בוררים להם עוד א' ולכך מקשה בשלשה סגי והמקשן ודאי לא העלה על דעתו לפרש אחד דקתני דיתפרש בית דין א' דא"כ ודאי דחיקא לן טובא למאי הוצרך התרצן לפרש מלת אחד .היינו ב"ד אחד הלא המקשן כבר ידע דבר זה ולא ה"ל לומר כ"א כשזה בורר לו א' כו' אבל לדידי א"ש דהוא לא הבין דמיירי ומתפרש בית דין אחד אלא אחד ממש וקמשני ליה דאחד היינו ב"ד א' והסיפא היא פירוש' דרישא. ובזה א"ש נמי הא דמקשה אח"כ ועוד מאי זה בורר לו א' דדחוק' טוב' לפי פירש"י ותוס' ז"ל אבל לדידי יתפרש דקשיא ליה לישנא דאחד אי מיירי מב"ד א' ה"ל לומר שלשה ולמה קאמר א' ומתרץ לי' דהאמת כן הוא ובחרתי זה הפירוש מכל הפירושים לפי ע"ד: שם ואפי' לוה מצי מעכב כו' לכאורה יש לדקדק מנ"ל הא דלמא מיירי מתני' בשזה תובע וזה תובע וכדכתב הרא"ש לקמן והטור הביאו בסי' י"ד ואי מדקדק מדקתני סתמא משמע דמיירי אפי' במלוה ולוה א"כ יש לדקדק קצת לקמן דקמוקי הש"ס אליבא דר' יוחנן בשקיבל עליו עד א' כבי תרי א"כ גם התם ע"כ מיירי במלוה ולוה הואיל דבסתמא קתני במתני' זה פוסל כו' וא"כ מאי האי דקמבעי' לקמן אליבא דר' יוחנן אי באתן לך מחלוקת אבל במחול לך ד"ה אינו יכול לחזור בו או בין בזו ובין בזו מחלוקת ומאי קמבעי ליה הלא מהכא מוכח דבין בזו ובין בזו מחלוקת דהלא מיירי הכא במלוה ולוה ובמלוה נאמר מחול לך ובלוה אתן לך וזה ודאי דוחק לומר דסתמא דש"ס קא מוקי' האי אוקימתא ולא ר"י דודאי הואיל דר"י מפרש לרישא בערכאות שבסורי' והיה קשה עליו מסיפא ודאי צריך לפרש כדמשני הש"ס ונראה הואיל דאיכא אמוראי אליבא דר' יוחנן באוקימתא דסיפא דר"ד בסמוך מפרש דפליגי בצריך לברר ורבין מפרש דפליגי במגו א"כ אליביי' קא בעי' וק"ל:
בגמרא כדאמר ר"י בערכאות שבסורי' ה"נ כו' אבל מומחי' לא. לכאורה יש לדקדק דא"כ קשיא רישא לסיפא דבסיפא פליגי רבנן וסברי דלא מצי לפסלן וברישא משמע דמודים דיכול לפסלן מדקאמרי שני דיינים בוררים להם עוד א' והת"ח רצה לתרץ דהאי תירוצא אתי' אליבא דאוקימתא אחרת דלשם ואינו מביא הא דאמר ר"י בערכאות שבסורי' לומר דבהכי מוקי' גם לסיפא כ"א להורות דאפשר למיקם הרישא כאשר מפרש הסיפא ובודאי מדוקדק היטב בזה דברי הש"ס דאמר' כדאמר ר"י כו' ה"נ כו' ולא קאמר' בקיצור בערכאות שבסוריא מיירי אלא דה"ק כדאמר ר"י שם בסיפא יתפרש' הרישא אבל הסיפא לא תתפרש כן אבל מ"מ לא נהירא לן לומר כן דא"כ מאי עלה על דעת התרצן דיתפרש הרישא לדר' יוחנן אחר דמוקי' לסיפא בערכאות שבסוריא לכך אמינא אחר דיש לדקדק ג"כ מאי האי דקמסיי' אבל מומחי' לא פשיטא אחר שהקים לרישא דמיירי דוקא בערכאות שבסורי' ודאי מומחי' לא (ולקמן דקאמר נמי אבל מומחי' לא המקשן דקאמר הכי וק"ל) לכך נראה לומר דרישא מיירי בדלא קיבלם עליהם רבים ולכך ודאי אפי' לרבנן מצי כל א' לפסלם משא"כ לקמן דמיירי בשקיבלם עליהם רבים כדאמר לקמן שהמחום רבים עליהם וא"ש א"כ הלישנא דקאמר כדאמר ר"י בערכאות ה"נ כו' אבל מומחי' לא כלומר לענין זה מוקמינן לרישא דומיא דסיפא דמיירי בערכאות שבסוריא כמו הסיפא אבל מומחי' היינו לענין שהמחו' רבים עליהם לא מוקמינן לרישא כ"א לסיפא וק"ל:
לכאורה יש לדקדק אמאי דקאמר ואפי' לוה מצי מעכב כו' לפי מאי דאיתא בב"ק פ' בתרא דלב"ד הגדול גם הלוה מצי מעכב ויוכל לומר לב"ד הגדול קא אזלינן א"כ מאי מקשה דלמא בהכי מיירי הכא וי"ל דאי הוא מיירי הכא דאמר לב"ד הגדול קאזלינא א"כ ע"כ צריך לילך עמו ומאי קאמר' א"כ זה בורר לו ב"ד א' כו' ושניהם בוררים לו עוד א' הלא צריך לילך עמו תיכף לב"ד בשיאמר אלך ואין א' מהם יכול לעכב וא"ת א"כ מאי קאמר ואפי' לוה כו' דמשמע אי הוה מצי לעכב הלוה ולומר למקום הוועד קאזלינא הוה א"ש הלא מכש"כ הוה קשה מאי שניהם בוררי' לו עוד א' דקאמר אפשר לומר דמקום הועד שאני דאף דהוה אמרינן דיוכל הלוה לומר לבית הועד קאזלינא לאו דיכול לכוף המלוה לילך עמו לשם דודאי אין ללוה יפוי כח כולי האי רק לענין זה הוה אמרינן דיכול לעכב ולומר למקום הועד קאזלינא לאשתמוטי ולומר לא אדון לפני הב"ד שבררת לך עד שיברר ב"ד אשר נראה בעיניו והוינא יכולים לפרש א"כ למתני' בהכי דאמר הלוה למקום הועד קאזלינא ולא לפני הב"ד שבררת והמלוה אינו רוצה לילך למקום הועד ולכך שניהם בוררים להם עוד א' השוה לתרווייהו אבל אי הוה מיירי דאמר לב"ד גדול קאזלינא אזי כופין למלוה לילך עמו משא"כ בשאמר לבית הועד קאזלינא דלא צייתינן לי' כ"א לאשתמוטי' כנ"ל ועיין בתוס' ב"ק. ועוד יש ליישב הא דאמר ואפי' לוה מצי מעכב לא מיירי באמת בדאמר לבית הועד אזלינן אלא בשכל א' בורר לו ב"ד א' במקומ' והא דמייתי ראי' מהא דר"א דמיירי בשרוצה לילך בית הועד היינו דבא לומר כשם שלא צייתינן ליה לילך למקום הועד מטעם דעבד לוה כן לא מצי לברר לו ב"ד אחר בזמן שהמלוה בירר לו ב"ד אחר ודוק:
בגמרא נימא בדרב יהודה אמר רב קמפלגי כו' הנה מצינו בש"ע בשם י"א דאם המבוררים יכולים להשוות את עצמן בלי בירור השלישי דרשאין לפסוק הדין על פיהם בלחוד א"כ מאי קאמר דרבנן אית להו דר"י דלמא היינו טעמיי' דרבנן דהדיינים יכולים לומר שאינם רוצים בשלישי כלל ולכך דעתייהו בעינן וי"ל:
עוד מצאתי בב"ח דכתב דבפשרה אין הדיינים יכולים לברור השלישי בלי דעת הבעלי דינים ודייקא ליה מדקתני תחלה דיני ממונות בשלשה דהוה משנה שאינה צריכה לכאורה אלא דבא להורות דדוקא בדין הוא דפליגי רבנן אר"מ ולא בפשרה א"כ יש לדקדק אדעת המקשן לכאורה דקאמר נימא בפלוגתא דר"י כו' וא"כ דיני ממונות בג' ל"ל ודע דאני אמרתי דלהכי קתני בתחלה דיני ממונות בג' דאי הוה תני מתחלה זה בורר לו א' כו' ה"א דהכי דינא לעולם ואין לדון כ"א בזה בורר להכי קתני תחלה דיני ממונות בג' לומר דהדין באמת כך הוא רק כשזה בורר כו' כדמפרש הש"ס לעיל וק"ל: בגמ' כל כמיני' דפסיל דיינים כו' יש לדקדק אמאי לא נימא דפליגי בדר' אלעזר דר"מ סבר דאפי' הלוה יכול לעכב ורבנן סברי כר"א וי"ל: עוד יש לדקדק לעיל דמקשה בית דין בתר דפסלי להו אזלו ובררו להו ב"ד אחרית' ואי אית' למאי דפסק הרמ"א בהג"ה ש"ע סי' ז' דאוהב ושונא אע"פ שפסולי' לדון מצי לברר דייני' אחרים א"כ מאי מקשה הכא ובאמת אני אומר דהמעיין ממוצא דבר מהיכן יצא הדין הזה ירא' דלאו באוהב ושונ' ממש קמיירי דפסול לדון מדינ' כ"א באוהב אשר רוצה להחמיר על עצמו מטעם חומר' בעלמא כאשר הובא בש"ס דכתובות ודשבועות וזה יכול לברור דיין אחר אף שהוא מחמיר על עצמו שלא לדון אין צריך להחמיר שלא לברר דייני' וכן מוכח שם מהש"ס וא"כ לא קשה מידי ומ"מ לא שפיר עביד רמ"א דכתב דברי' סתם ועיין בסמ"ע שם שכתב ולא הרגיש הסתיר' שיש למצוא מהכא להמנהג אשר הביא:
דף יג:
בגמר' כי את' ר"ד כו' מחלוק' כו' דר"מ סבר אין צריך לברר כו' כן גרס רש"י בפירוש הב' וסבר דלרבנן בשאינו מברר הפסיד ולכך אינו יכול לפסלם דנוגע בעדות הוא ור"מ סבר אין צריך לברר ולכך יכול לפסלן דאינו נוגע בעדות הואיל דחבירו אינו צריך לתרוויי כיתו'. הנה קשה לי טובא לפי שיט' זו היאך יאמרו רבנן סתם דאינן יכול לפסלם ור"מ קאמר נמי סתם דיכול לפסלם הלא לפי אוקימת' וטעם הזה ופלוגת' זו נוכל למצוא ההיפוך דר"מ סבר אינו יכול לפסלם ורבנן סברי דיכול לפסלם והיינו בשטען דיש לו ב' כיתו' ולא מצא כ"א כת אחת או הביא תרוויי' רק דכת אחת נמצא' פסולי' דלר"מ דסבר דאינו צריך לברר דבריו א"כ בכת הנשאר' יוכל אכתי לזכות בדינו ולכך לא מצי חבירו לפוסלם דנוגע בעדותו הוא ולרבנן דסברי דצריך לברר א"כ לא מהגי' ליה האי כת מידי דאפי' לא תפסל לא מצי לזכות בדין וא"כ חבירו יכול לפסלם דאינו נוגע בעדות מהשתא. ובאמת תמי' לי הרבה על הגדול שכמוהו רש"י ז"ל למה לא הניח הגירס' דר"מ סבר צריך לברר כו' ולא מיירי כלל בשבא לפסלם לעדות אחר' נמי והיינו שרוצה להעיד עליהם שהם פסולי' רק דמיירי שטען הבע"ד שיש לו ב' כיתי עדים ולא הביא אלא א' או הביא שתי' ונפסלה האחת ע"י עדים אחרי' ור"מ סבר דצריך לברר ע"כ לא יוכל לזכו' בדין ע"י כת א' שהביא וזהו דקאמר זה פוסל עדיו של זה כלומר דפוסל אותם להעיד עליו אחר שטען שיש לו ב' כיתי ולא הביא אלא אחת ורבנן סברי דאינו צריך לברר ולכך לא מצי לפסלם כ"א בשהביא עדי' שהם פסולי' ממש וא"ת א"כ היאך תתפרש מאי דקמבעי ליה אח"כ נמצא' כת שניי' כו' ומאי דקפשט כבר העידו כו' אימא דודאי יתפרש שפיר דע"כ לא אמרינן דצריך לברר ולהביא תרוויי' ואם לא הביא או הביא תרוויי' ונפסלה האחת דהפסיד היינו בשנפסלה האחת עד שלא העיד' כת האחרת אבל בזמן שכבר העיד' האחרת אפי' נמצא כת השניי' פסולי' אמרינן כבר העיד' הראשונ' ואפשר דהטעם הוא משום זילות' דבי דינא ודוק:
ובאמת לפי פירוש הא' דרש"י ז"ל נראה לי נמי לפרש בעי' דש"ס ופשיטות' בדרך אחר דלא כרש"י ז"ל דהא דקאמר נמצא' כת שניי' קרובין או פסולי' לא מיירי שנמצאו ע"י אחרי' כן אלא שנמצאו כן ע"י העדאת בע"ד עם עוד א' ולא העיד על כת ראשונה כלום רק כת הראשונ' כבר העיד' בב"ד בכשרו' ואח"כ בשהביא השניי' בא הוא עם אחר עמו לפסלם אי אמרינן לרבנן דאפ"ה נוגע בעדות הוא אחר שגם הם באי' להעיד עליו וקפשט ליה כבר העידו עדי' הראשוני' ויכול לפסלם דאינו נוגע בעדו' כלל וא"ש השתא דלא תקשה אחר דהלכ' כרבנן ולא כר"מ למה דחק עצמו למבעי אליבא דר"מ ודוק: ויש לדקדק קצת אליבא דפי' רש"י נמי למה לא קאמר דגם רבנן סברי דאין צריך לברר ופליגי בהאי מילת' גופי' דנמצא' כת שניי' פסולי' דר"מ סבר כבר העידו ורבנן לא סביר' להו האי סברה:
ועוד נימא דגם רבנן סברי דאין צריך לברר ואפ"ה אית להו דאינו יכול לפסול כת אחת מטעם דחיישינן דלמא יפסל אח"כ כת האחר' ע"י עדי' אחרי' ואזי אמרינן כבר העידו ראשוני' לפי פירש"י ז"ל ור"מ לא חייש להכי וי"ל זה:
יש לדקדק קצת אחר דרב דימי גופי' מוקי בב"ב פלוגתא דרבי ורשב"ג באוקימת' אחרינ' מאי קאמרה הש"ס הכא אליבי' נימא בפלוגת' דרבי ורשב"ג פליגי ושם יש עוד אוקימת' אחרית' ע"ש ובחדושי דלשם: ברש"י בסוף העמוד ז"ל ומשום דהלכה כרבי מחביריו מהדרינ' לאוקמ' לפלוגתיי' אליבי' רצה ליישב אמאי לא קאמר' הש"ס אפכ' אליבא דרבנן כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר"מ דרשב"ג כר"מ ורבי אמר לך ע"כ לא קאמר ר"מ דאין צריך לברר משום דהני עדי' לאו מכח עידי' אחרינ' קאתי כו' והכי שפיר טפי למימר אחר דרבי ורשב"ג היה בתר ר"מ ורבנן לכך כתב רש"י ז"ל הואיל דהלכ' כרבי מחבירו מהדרינ' כו' דוק ותמצא נכון:
דף כד.
בגמרא היינו דר"ד א"ב מגו מר סבר אמרינן מגו כו' נ"ל
לפרש דה"ק מר סבר היינו רבין אמרינן מגו פי' דוקא ע"י מגו סבר ר"מ דמצי לפסול ולא זולת המגו ומר סבר היינו ר"ד דלא אמרינן מגו פי' אפי' בלי מגו יוכל לפסלן ובזה יסתלק מעלן קושי' מהרש"א אבל באמת טפי ניחא לי לפרש דאליבא דרבנן קאי ואפכ' קאמר מר סבר פי' ר"ד סבר דאמרינן מגו היינו אפי' רבנן מודי' במקום דאיכא מגו דיוכל לפסלן דע"כ לא פליגי אלא במקום דליכא מגו וכדמפרש הוא לעיל ומר סבר היינו רבין סבר דלא אמרינן מגו דקיימא לן כרבנן והם פליגי עם ר"מ במקום דאיכא מגו וניחא לי טפי לומר כן מלומר כפירש"י דהיאך אפשר לומר דר"ד לית ליה מגו במקום אחר בעלמא ודוק:
במתני' נאמן עלי אבא ואביך נאמנין עלי ג' רועי בקר כו' נראה לי דג' חילוקי דינים נקט לן במתני' דרישא דאבא ואביך מיירי בדקיבלו עליו לעד וג' רועי בקר לדיינים ואח"כ מיירי בשבועה וזהו דקאמר אח"כ רב דימי כגון דקבלי' עלי' בחד ואי אמר' כדכתב רש"י ז"ל דקבלי' עלי' בחד דיינ' לא ה"ל למימר בחד בבי"ת אלא כחד בכ"ף אבל לדידי א"ש דפירושו הוא דקבלי' עלי' עם עוד אחד להיות עד עליו וא"ש השתא הא דהוצרך הש"ס לעיל להביא הא דרב דימי במאי דהקשה תנינא משום דאי לאו דהביא לדר"ד ה"א דלעיל מיירי בעדים והכא בדייני אבל מלישנא דר"ד דאמר כגון דקיבלו עליו בחד ולא אמר בתרי דהוה משמע עם עוד ב' דיינים משמע דגם הכא בעדים קמיירי והא דקאמר אבא וגם אביך נראה דצריכנא לתרוויי' דאי הוה קתני אבא ה"א בהא פליג ר"מ ואמר דיכול לחזור בו משום דלא גמר ומקני דסבר אבא ודאי יזכה לי יותר מלכשנגדי ואי תנא אביך ה"א בהא קאמרו רבנן וק"ל:
שם היה חייב לחבירו שבועה ואמר ליה דור לי בחיי ראשך כו' הא דקאמר היה חייב לחבירו שבועה ולא קאמר בקיצור אמר לחבירו דור לי בחיי ראשך ואתן למ"ד דבאתן לך פליגי או מחול לך למ"ד דבמחול לך פליגי נראה לי דבא להורות לן דבחד' לריעות' דוקא קמיירי ולכך קאמר היה חייב לו שבועה כבר ולא נתפייס כ"א תחת מליקח השבועה חמורה ליקח תחתיה הנדר משא"כ אי הוה אמר בקיצור ה"א דמיירי אפי' בשהוא היה חייב שבועה לחבירו ולא די שהיפך השבועה על חבירו אלא אף גם שלקח בעדה הנדר קמ"ל דלא וק"ל:
בגמרא אמר ר"י אמר שמואל מחלוקת במחול לך כו' אפשר לומר דלשמואל דחיק' ליה לישנא דמתני' דאמרה בלשון יחיד יכול לחזור ואין יכול משמע דלא מיירי כ"א מן חד בעל דין ובחר ליה שמואל דמיירי באותו דאמר מחול לך ור"י בחר לי' דקאי דוקא על אותו אשר אמר אתן לך ולא תקש' א"כ מאי קמבעי' ליה בדר"י אי סבר בזו ובזו מחלוק' הלא לפי דברי אלה ע"כ לא פליגי כ"א באתן לך אימא לך דהוה מסופק אי סבר ר"י דאפי' לפני גמר דין מחלוק' כדלקמן וסבר א"כ דמתנית' לצדדין קתני לדר"י דבמחול לך פליגי לפני ג"ד ובאתן לך דוקא לאחר ג"ד וא"כ א"ש לישנא דיכול דקאמר ליה בלשון יחיד אחר דבכל צד לא קמיירי רק מחד בעל דין וק"ל: בתוס' ד"ה אמר רב דימי כו' ע"כ נראה דאמלתיי' דרבנן קאי כו' נראה לומר דגם במאי דכתב רש"י ז"ל אינו מוכח דסבירא ליה לרש"י דלרבנן אפי' בתרתי לריעות' אינו יכול לחזור והא דכת' רש"י ז"ל ואע"ג דאיכא תרי אחרינא בהדיה אמר ר"מ יכול לחזור בו נראה דמילתי' דנפשי' קאמר לומר דאפ"ה פליג ר"מ ולא דרצה לפרש מילת' דר"ד דקאי דוקא על ר"ד לאשמעונן רבותא אליביה וניח' לי לומר כן במאי דדחיקא לי לפי הבנת התוס' ברש"י ז"ל דלמה יבוא ר"ד לאשמעונן רבותא בדר"מ אשר אין הלכה כוותי' וטפי ה"ל לאשמעונן הרבותא אליבא דרבנן ולומר כגון דקיבלו עלי כבי תרי דהוה אליבא דהלכת' ודוק:
ודע דלפי' הבנת התוס' בדרש"י ז"ל וגם למאי דסבר הרמב"ם באמת דלרבנן אפי' בתרתי לריעות' כשר קשה לכאורה אמאי דרצה לאוקמי לעיל רישא דמתני' דפליגי ר"מ ורבנן בדקיב@ ו עלי' כבי תרי אי יכול לחזור או לא ור"ל באמת הכי קסבר והגיה' תני עדו א"כ מאי האי דאמרו רבנן שם אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים ומאי בכך שהם ג"כ קרובים או פסולים הלא לפי דבריו מכשרי רבנן אפי' בתרתי לריעות' וצריכנ' לומר דשם מיירי דקיבלו עליו בדלא ידע שהוא ג"כ קרוב או פסול ולא קיבלו עליו אלא לענין זה להיות במקום שנים אבל אילו ידע שהוא ג"כ קרוב או פסיל לא קיבלו עליו והוה קבלה בטעו' ודוק:
שם אא"א בין בזו ובין בזו רבא דאמר כמאן נראה לומר דדחיקא ליה לומר דג' מחלוקת בדבר כדמצינו גם בריש מכילתיה דדחיקא ליה כהאי מלתא דאמר לימא תלתא תנאי בפשר' פליגי ק"ל:
דף כד:
בגמרא איתיביה כו' עד מאי לאו כו' והא תנא ליה רישא כו' הנה נוכל לומר דלא קשה ליה לדרב יהודה אמר שמואל מידי משום דסבר דילמא דשמואל סבר דפליגי בין לפני ג"ד ובין לאחר ג"ד ולכך צריכנא לתרוויי' וכן נוכל לומר דלא היה יכול לפשוט מהאי טעמא גופיה דרב יוחנן סבר בין בזו ובין בזו מחלוקת דאל"כ ל"ל תרוויי' משום דסבר נמי דילמא ר"י סבר דפליגי בין לפני ג"ד ובין לאחר ג"ד משא"כ לרבא מקשי' שפיר אחר דידע דאית ליה דלא פליגי כ"א לאחר ג"ד וסבר נמי דלא פליגי אלא באתן לך לכך אותיב ליה ל"ל תרוויי' וק"ל:
יש לדקדק קצת במאי דרצה להוכיח מדאמר רבא לפני ג"ד יכול לחזור בו דילמא רבא בתרתי לריעות' קמיירי ואפ"ה לאחר ג"ד אינו יכול לחזור בו וי"ל ולומר דבתרתי לריעות' אין לחלק:
עוד יש לדקדק למאי דכתב הרא"ש בתשוב' והב"י הביאו דלאחר ג"ד אפילו שניהם רוצים אינו יכולים לחזור וכתב הב"י הטעם משום זילותא דבי דינא והש"ך נתן טעם אחר דמיירי דאחד מהם חב לאחרים וא"כ יש לומר דגם רבא בהכי קמיירי ולכך סבר דווקא לאחר ג"ד אינו יכול לחזור משא"כ לפני ג"ד ע"ש ודוק:
עוד מצאתי ברמב"ם והטור הביאו דאפי' נגמר הדין יוכל לחזיר עד שעשו מעשה והוציאו ממון על פיהם א"כ דחיקא לן טובא מאי האי דאמרה הש"ס הכא בצריכות' דאמר מי יימר דמזכי ליה הלא אפילו כבר זיכ' לי' אכתי יכול לחזור לפי דברי הרמב"ם ואפ"ה לא חזר ומי מצי א"כ עוד לומר מי יימר דמזכי לי' ודוק:
יש לדקדק עוד למאי דכתוב בשו"ת דר"מ מינץ דבדקיבל עליו לעדים להיות דיינים או הדיינים להיות ג"כ עדיו לא הוה כ"א חדא לריעות' א"כ למאי הוצרך ר"ל להגי' לעיל לומר תני עדו לימא דמיירי בדקיבל הדיינים להיות ג"כ עדיו וסבר ר"מ דאפילו לא הוה כ"א חד' לריעות' מצי לחזור בו ורבנן סברי שצריך דוקא להביא ראי' שהם ג"כ קרובים או פסולים כדי שיהי' תרתי לריעות' ודוק:
בתוס' ד"ה רבא דאמר כמאן כו' ועוד הכא פליג ר"י ור"ל כו' יש ליישב מאי דדחיקא ליה למהרש"א על מאי דאמר ועוד כו' דמשמע אפילו את"ל דפסק כר"מ מוכח שפיר דלא סבירא ליה כר"ל הלא אפשר לומר דסבר כר"י דאמר באמת בתרוויי' מחלוקת ופסק רבא בלפני ג"ד כר"מ ובלאחר ג"ד כרבנן והנה אומר אחר דחזינן דר"ל ור"י לא פליגי אם הלכה כר"מ או כרבנן ולא פליגי כ'א במאי דפליגי בהדדי א"כ ע"כ צריכנא לומר דתרוויי' סבירא להו דהלכה או כר"מ או כרבנן דבהא לא פליגי וע"כ אם נאמר דגם ר"י סבר בתרוויי' מחלוקת א"א א"כ לומר דבין ר"ל ובין ר"י סברי דהלכתא כרבנן דא"כ במאי פליגי ר"ל ור"י ומאי איכפת לן במאי דפירשו במאי דפליגי רבנן ור"מ הלא בין לר"ל ובין לר"י אתי' לן הלכתא דאפי' לפני ג"ד לא מצי לחזור אחר דתרוויי' סבירא להו הלכתא כרבנן אלא ע"כ הוה צריכנ' לומר דתרוויי' סברי דהלכת' כר"מ ואתי' לן א"כ טובא בפלוגת' דלר"ל מיהא לאחר ג"ד אינו יכול לחזור ולר"י מצי לחזור אפי' בלאחר ג"ד וא"כ ע"כ רבא דפסק ג"כ כן דלאחר ג"ד לא מצי לחזור ולפני ג"ד מצי לחזור ע"כ כר"ל אתי' ולא כר"י וא"כ שפיר כתבו תוס' ועוד דהכא פליג כו' ודוק כי שנון הוא:
בד"ה שלח ליה כו' עד ולהכי גרס ר"ת ונשבע כו':
יש לדקדק א"כ למה לא קאמר שם נמי דקמ"ל דלאחר ג"ד מחלוקת וע"ש מה שכתבתי ותרצתי קושי' התוס' דלשם על ר"ת ודוק:
בגמרא ר"ש אמר כל כה"ג לאו אסמכתא היא כו' אפשר לומר דלהכי קאמר כל כה"ג ולא אמר כה"ג בלחוד משום דדוקא בדאיכא לתרוויי' היינו דיכול להרויח וגם דלא הוה בידו כלל ובהיות כן לא קשה עלן קושי' הר"ח אשר מקשה על פירש"י וגם לא קושי' התוס' אשר מקשים על פירוש ר"ת וק"ל: והנה לפי' רש"י ור"י יש לדקדק קצת מאי מקשה מדאמר ר"י אימתי ודחק עצמו לומר דפליג ר"י לימא דר"י לא קאי ארישא דמשחק בקובי' דהתם ודאי הוה הטעם משום אסמכתא ואפילו אית ליה אומנ' אחר' פסול לעדות ולא קאי כ"א אמפריחי יונים דלשם לא הוה אסמכתא דלא הוה בידו כלל משא"כ בקובי' דסבר אנא ידענא טפי כדלקמן בצריכות' דאמר' הש"ס ולא סבירא ליה מאי דאמר ג"כ במפריחי יונים דאמר אנא ידענא בנקשה טפי והתם לאו אסמכת' היא ומשום הכי אמר ר"י אימתי .כו' וצריכנא לומר דלא שכיח שם דלא יתעסק בשום אומנ' אלא זה דהאי שחוק לא שכיח' ליה כולי האי וא"כ ליכא למימר בי' טעם דיישובו של עולם וע"כ ר"י ארישא קאי גם יש לדקדק קצת למה לא אמר' הש"ס דאיכא בינייהו במשחק עם הגוי דאלו משום גזל ליכא כדסבר הרמב"ם באמת ואלו משום יישובו של עולם איכא ואפשר לומר דגם רב"ח אית ליה טעם דיישובו של עולם ולא קשה מידי וק"ל:
עוד יש לדקדק אחר דמצינו בב"י דמשחק בקובי' למ"ד דהוה גזל צריך להחזיר כל המעות שהרויח וזולת זה אינו כשר לעדות א"כ הוה מצי למעבד האי א"ב ד"ל:
והנה רבים אשר תמהו על הרמב"ם דדבריו לכאורה סיתרי' זה את זה דבהלכות גזילה כתב דאסור לשחק בקובי' משום גזל דהוה אסמכת' ובהלכות עדות כתב דמשחק בקובי' פסול לעדות משום דחזקתו שאוכל מן הגזל וכתב עליו הטור א"כ אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול ולמה נאמר כן אחר שכבר גזל מאי אכפת לן אם יש לו ממון אחר או אומנו' אחרת או לא הלא כבר נפסל במה ששחק וגזל ומאי אכפת לן בגזלן אם אוכל מגזלנותו או לא. ואני אמרתי ליישב את דברי' דקושט' קאמר הרמב"ם דודאי הוא אשר פסק כרב"ח דהוה אסמכת' והביאו לזה אתר שראה דש"ס לקמן בפלוגת' דמפריחי יונים החזיק' דברי רב"ח דהוה אסמכת' דלתרוויי' לישנא שם משמע דסביר' להו דמשחק בקובי' הוה הטעם משום אסמכת' ולפחות סבירא לסתמא דש"ס שם כן אחר שעבד' הצריכות' בדבר האסמכת' ע"ש ותמצא. ומ"מ כתב הרמב"ם בהלכות עדות שאינו פסיל כ"א באין לו ממון או אומנ' אחר' דאי בדיש לו א"א לן להפסלו באשר שחק לבד דמהיכ' נדע דהרויח דלמא הפסיד לעולם ולא גזל א"כ אבל באשר אין לו ממון אחר או אומנ' אחר' א"כ ע"כ צריכנ' לומר דכבר הרויח דאל"כ מהיכן אכל עד עתה ודוק ותמצא כי כנים דברי אלו. אבל יש לדקדק קצת א"כ מאי קאמר' הש"ס א"ב דגמר אומנ' אחרית' והיינו דאפ"ה הוא פסול לרב"ח הלא לפי דברי הרמב"ם אלו אינו נפסל גם לרב"ח כ"א בשאין לו אומנ' אלא הוא וצריכנא לומר דמ"מ איכא בינייהו בשיש לו אומנ' אחר' וידעינן דהרויח דלרב"ת פסול הוא ולא לר"ש. ואכתי יש לדקדק מאי מקשה מדאמר ר"י אימתי כו' דלמ' ר"י קאמר הכי משום דאלו גמר מצינו דאינו פסול מטעם אסמכת' בשלא ידעינן דהרויח וצריכנ' לומר דע"כ ר"י כללא כייל ואי מיירי ר"י דוקא בדלא ידעינן דהרויח ה"ל לפרש בהדי' ומדקא מסתם סתים ש"מ דלעולם בזמן שיש לו אומנ' שלא הוא הרי הוא כשר ודוק בכל דברי אלה:
דף כה.
בגמר' והא אמר רבא לוה ברבי' פסול לעדו' והוה ליה רשע
והתור' אמרה אל תשית רשע עד הא דמאריך בלישני' ולא קאמר בקיצור והא רבא הא דאמר לוה ברבי' פסול לעדות והיה די בזה לכאורה וגם יש לדקדק קצת מאי חידש לן רבא במאי דאמר לוה ברבי' פסול לעדות הלא מפורש בהדי' כן בבריית' לקמן דאמר' אחד המלוה ואחד הלוה ומאי קשי' לה לש"ס על דברי רבא יותר מאי דהוה קשה לה על הברייתא דלקמן ואמינא אחר דמצינו לקמן דפליג רבא על אביי וסבר דרשע דחמס בעינן דווקא וא"כ זולת רבא ה"א דלוה ברבי' אע"פ שעבר על לאוין הרב' בתורה מ"מ לאו רשע דחמס הוא דהלא הוא לא לקח מחבירו כלום רק נתן לו איסור' וא"כ רבא דאמר דלוה ברבית פסול לעדות ע"כ סביר' ליה דהו' רשע דחמס דודאי עבד אסורה במעות אשר לוה מחבירו ועבד איסור במעות אשר לקח ברבית וא"כ זולת רבא לא הוה קשה לן מידי ממתני' על הבריית' דה"א דמתני' דילן דלא נקט אלא המלוה ברבית סבר דבעינן רשע דחמס והלוה אינו רשע דחמס ואתי' כר' יוסי דלקמן דסבר דלא אמרינן מקולא לחומר' והבריית' אתי' כר"מ דסבר אמרינן מקולא לחומר' ועוד מצינו חומר' אחר' בפסולי עדות אשר נפסלו מחמת חימוד ממון מאשר נפסלו מחמת שארי פסולי דבפסולי ממון צריכי' לעשות גדר בהחזרתן כאשר אמר' הברייתא לקמן במלוה ברבית דאפי' בגוי לא מוזפי משא"כ בשארי פסולי' דאין צריכין לעשות גדר כ"א בשיקבלו עליהם שלא לעשות עוד כאוולתם הם חוזרי' לכשרותן והנה רבא דהכשיר העד אשר אמר שהלוה לו היה אפשר לומר דכבר קיבל עליו העד שלא ילוה עוד ברבית ושהוא יודע שעבר עבירה ולא יעשה עוד והראי' שרצה לפסול בר בינתום בזה אשר קיבל ממנו הרבית וא"כ לא היה קושי' על רבא לכאורה ולהכי קאמר' הש"ס דזה אינו דלרבא ע"כ הוה ליה רשע פי' רשע דחמס וא"כ ע"כ צריך לקבל עליו גדר מה שלא ללוות אפי' מנכרי ברבית ואת זה לא שמענו שיעשה זה וק"ל: