אור ברסלב
כוס הישועות בבא בתרא

כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין

בבא בתרא

בבא מציעא

דף ב.

בגמרא סברוה מאי מחיצה גודא כו' יש לפרש הלישנא דסברוה דקאי אבני הישיבה אשר הקשו אח"כ ואימא מחיצה פלוגתא דהם סברו דלהכי אתי' לי' הילפותא דטעמא דרצו כו' משום דאין לן פי' אחר על מחיצה כ"א גודא ולהכי קמקשים ואימא מחיצה פלוגתא דהלא אף בלשון פלוגתא נאמר לישנא דמחיצה וא"כ מנ"ל לפרש דנאמר דוקא על גודא וטעמא דרצו וע"ז משני אח"כ דטעמא דילן דנאמר ונפרש על גודא לא הוה משום דלא נאמר לישנא דמחיצה כ"א על גודא רק הטעם הוא משום דעל לישנא דפלוגתא הו' קשה שרצו לחצות מבעי' לי' וק"ל. ואפשר לומר עוד ג"כ דקאי אבני הישיבה אשר הקשו אח"כ בונין אותו מבעי' לי' משום דהיו סבורי' דע"כ מחיצה הוא גודא ולא מסיפס ומשני להו דאינו כמו שקס"ד דידהו אלא לישנא דמחיצה אפשר לומר ג"כ על מסיפס וא"כ ה"א במסיפס בעלמא סגי ודוק: בתוס' ד"ה כדתני כו' עד הילכך ההיא נמי דקתני קידש ר"מ היא ע"כ פי' דמסתמא הברייתא אמתני' קאי ובזה א"ש דהתחילה הברייתא לומר מחיצת הכרם שנפרצה דבפרצת מחיצה קמיירי ולא קמיירי בתחלת עשיי' המחיצה והטעם משום דאמתני' קאי ושם מפורש כבר תחלה דין דכרם עם הזרעים וק"ל:

שם בד"ה אומר לו גדור פי' לבעל הכרם כו'. ובזה א"ש דקאמרה הברייתא מחיצת הכרם שנפרצה ולא קרי לה מחיצת הזרעים או מחיצת התבואה אלא משום דמוטל על בעל הכרם לבנותה מש"ה קרינן לה על שמו וק"ל. וקאמרו אח"כ ואור"י דלהכי קתני אומר לו גדור כו'. משום דאי לאו הו' אמרו דעל בעל הכרם לבד מוטל לעשות המחיצה כ"א על שניהם א"כ ודאי הוה צריך למתני אומר לו גדור דהלא ע"כ מיירי בשאחד רוצה לגדור והשני אינו רוצה לכך חייב השני בהיזק של זה שהוא רוצה לגדור וק"ל:

דף ב:

בגמרא בונין כו' פשיטא. אפשר לומר דבשלמא אי הו' אמרינן דהיזק ראי' שמי' היזק א"כ סיפא טובא קמ"ל דהיזק ראי' שמי' היזק ולכך הוצרך למתני בונין את הכותל ואיידי דתנא הא תנא נמי תיבת באמצע. אבל אי אמרינן דאינו היזק א"כ הוה כל הסיפא מיותרת דה"ל למתני השותפים שרצו לעשות גודא או כותל בונין ושפיר הו' ידעינן דהיזק ראי' לאו שמיה היזק ודוק:

עוד בגמרא ודקארי לה מאי קארי לה סיפא איצטריכא לי'. נראה לפרש דה"ק הואיל דחזינן דבסיפא לא אכפת לן ברצוי הראשון לומר דיסייע אפי' מן ד' ולמעלה א"כ ברישא נמי נימא הכי ולהכי שפיר קמקשה מרישא אבל התרצן מחלק ביניהם ודוק:

עוד שם מאי לאו בכותל כו' נראה לו לומר דבכותנ קמיירי דמסתמא קאי הסיפא ארישא דמיירי נמי בכותל וק"ל:

בתוס' ד"ה נתייאשו הימנה כו' והטעם יש לפרש כו' דומי' דזריעה דניחא לי'. לכך נראה דלהכי קתני נמי הכא ה"ז קידש לומר דהוה כאלו הוא קידשה הואיל דניחא לי' וק"ל:

עוד שם בד"ה חייב באחריותו אע"ג דהיזק שאינו ניכר כו' נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר כו'. נראה דלכך הוצרך התנא לסיים וחייב באחריותו ולא הוה די לי' במאי דאמר ה"ז קידש וממילא יהי' חייב באחריותו אלא כדי שלא נאמר דאף דקידש הוא אפ"ה לא יהי' חייב הואיל דהוה היזק שאינו ניכר לכך הוצרך לסיים וחייב באחריותו וק"ל: עוד שם ד"ה ואימא כו' מפרש ר"י משום כו' לפיכך דוחק לפרש כו' ובזה א"ש נמי דלא קאמר ואימא מאי מחיצה מסיפס ואפ"ה בונין את הכותל דהיזק ראי' שמי' היזק. משום דהמקשן בא לרמז ולהראות דניחא לומר פירוש על מחיצה בדוחק מלומר גודא אשר יש עליו כמה קושיות וק"ל:

דף ג.

בגמ' אמרי לה סברוה כו' עיין מה שכתבתי על סברוה הראשון בדרך הראשון כי כן י"ל ג"כ על סברוה הלז וק"ל. הנה יש כאן תרי לשונות ולשון ראשון קאי עד תיבת כו' כי תיבת כו' מורה על מאי דהקשו עוד וכי קנו מידן מאי הוי עד גמירא והלשון השני מתחיל אדאשמעינן כו' וקאי עד גמירא ואין הפרש כלל בין ב' לשונות אלו כ"א דהלשון הב' מפורש יותר. והתוס' לעיל בד"ה כיון כו' מרמזים על לשון הב' במאי דכתבו וי"ס כו' וכאן בד"ה מאי קמ"ל מפרשי' את לשון הראשון וכל זה ק"ל:

בגמ' אמר אביי ש"מ כו' ה"מ בטינה כו' וא"ד ה"מ בריכסא כו' אפשר לומר דאין כאן ב' לשונות רק אאביי קמדייקי דבא להראות לן דבר ללמד למקבל עליו לבנות כותל לחבירו היאך יבנה דהלא אכתי לא ידעינן דבר מה דהלא לא ידעינן אי מתני' בריכסא מיירי ובטינ' לא בעי כולי האי או איפכא וק"ל:

עוד בגמ' כיון דאיכא טפח יתירא קאי. אפשר לומר דהוצרך לתירוץ הזה ולא משני כדלקמן דאגב תקר' ומעזיבא קאי טפי משום דא"כ הוה קשה לן למה עבדו אמה טרקסין רחב ו' טפחים אחר דהוה לה די בחמשה טפחים ובפרט אי מקום אמה טרקסי' הוה קודש קדשים הוה להם למעט באשר יכולו אלא ע"כ דאף ע"י תקרה ומעזיבה לא קאי כ"א ע"י טפח יתירה ודוק וזהו שלא כתוס' ז"ל:

בתוס' ד"ה מאי קמ"ל כו' אע"ג דקאשמעינן כו' עד תימא הא קמ"ל כו' הנה רבים דחקו את עצמם בדברי תוס' האלו ובתמיהתם עד שרצו להחליף קשה ברך ולהגיה תיבת תימא בתיבת תירץ ע"ע. ואני אומר דדבריהם יתפרשי הכא הכי דקשה להו על המקשן ועל התרצן אשר תירץ אי מהתם ה"א במסיפס בעלמא למה לא נאמר דאי מהתם ה"א על מנת לעשות גודא לא אתרצי דאי הוה ידענא דבאם באנו לחלוק צריכנא לעשות גודא משום היזק ראי' לא אתרצאי לחלוק כלל ולא עשיתי קנין וא"כ אף השתא דעשיתי קנין הוא קנין בטעות וחוזר להיות י@י שנינו שוין בחצר דודאי בהיות יד שניהן שוין בחצר אין כאן היזק ראי' וק"ל. ואי תימא היאך הוה אפשר לומר דהוה יכול לחזור מן הקנין הלא לקמן תנינן אבל בזמן ששניהם רוצים כו' וע"כ דבא לומר דאם רצה לחזור מהקנין דאינו יכול דאל"כ מאי קמ"ל בשאינו חוזר דיחלוקו. דאי מהא לא ארי' דהסיפא איצטריכא לי' וכתבי הקודש כו' כדבסמוך ודוק ותמצא:

דף ג:

בגמרא דיקא נמי דקתני של ג' טפחים מכלל דאיכא זוטרא ש"מ. אפשר לומר דליכא למימר מכלל דאיכא רברב' דהלא ע"כ מתני' דילן או בזוטר' מג' טפחים ובהדי סיד הוי ג' טפחים או ברחב ג' טפחים מיירי בלא סיד אבל לא יותר מן ג' וא"כ באשר תנא התם סתם אחר דלא מצינו שיעור דלבני' כ"א במתני' דילן בב"ב ע"כ באות' שיעור דתני הכי קמיירי וא"כ אא"ב דאיכא זוטרא והכא בזוטרא קמיירי א"ש הא דמפרש התם של ג' טפחים דלא תימא דמיירי בלבנה דזוטרא מן ג' כמו הכא אבל א"א דליכא דזוטרא מן ג' אלא גדולות יש א"כ למה הוצרך התם לפרש דהלא אפי' אמר בסתם הוה ידעינן דמיירי בג' כמו מתני' דהכא דאיירי בג'. ודע דהרי"ף והטור פסקי כאלו נפשט הכא הן וסידן ובאשר כתבתי א"ש ודוק:

עוד בגמ' א"ל רבינא לר"א גבו זוזי ומחתי מאי כו' לכאו' יש לדקדק מאי האי דקמבעי' לי' הלא ע"כ צריכנא לומר דאפי' גבו כו' דאל"כ ה"ל לש"ס למעבד עוד איכא בינייהו הלזה בדליכא כנישתא אחריתי וגבו זוזי כו' דלמ"ד משום פשיעותא ליכא ולמ"ד משום צלויי איכא. ואפשר לומר דלאו בדרך בעי' קשאל רבינא לר"א אלא בלשון שאלה אחר שראה דלא עבד איכא בינייהו הדא א"כ מוכח דבהכי נמי חיישינן לפשיעותא ושאל אם כן למאי ניחוש ולמה ניחוש ומהדר לי' ר"א דאפ"ה חיישינן לפדיון שבוי'. ואפשר לומר דלהכי קאמר לישנא דמאי ולא קאמר לישנא דמהו אלא דה"ק מאי ניחוש ולמה ניחוש וק"ל:

בתוס' ד"ה כל דאמר כו' הא שמואל גופי' אית לי' כו'. ובזה א"ש דקאמר ההיא ינוקתא נפלה מאיגרא ומאי איכפת לן בזה דהלא מ"מ לא נשאר אדם זכר מחשמונאי אלא ודאי אי הוה אשתייר ההיא ינוקתא ונשאה הורדוס לא הוי מצי לומר עבדא הוא הואיל דנשא ישראלית וק"ל:

ברש"י ד"ה פשיטא כו' דאפי' כו'. הוצרך לזה דלא תימא דדלמא קמ"ל דדוקא הכא הוה של שניהם הואיל דמתחלה בע"כ עשאו משא"כ במקום אחר וק"ל:

דף ד:

וד"י א' נישעיי' כו' עיין בב"י אי ר"י פליג על ר"ה או לא:

בגמ' אמר רבינא הכא בהוצי עסקינן לאפוקי מדאביי כו' פירוש וא"כ שפיר דינא קמ"ל בדעבד א' חזיז ולא הב' דנותני' אותו למאן דעבד חזיז לאפוקי מדאביי דאמר בהוצא ליכא תקנתא וא"כ אפי' עבד אחד חזיז אין נותנים לו אחד שלא תיקנו חכמים לעשות כן וק"ל. ואחר שכתבתי זאת מצאתי כן במהרמ"ל:

בתוס' ד"ה לאפוקי לדאביי ואביי סבר כו' ובזה א"ש דלא קאמר בש"ס בתרוצא דרבינא תיבת אלא משום דלאביי קאי תירוץ הראשון וק"ל: במתניתין המקיף כו' וגדר את הראשונים ואת הב' והג' הא דלא קאמר בקיצור וגדר השלשה. יש להביא ראי' קצת לסתירת דברי הב"י אשר כתב בסוף סימן קנ"ח דאם גדר המקיף ב' רוחות והניקף גדר השלישי דמחייבים אותו והב"ח חלק עליו וכן הרמ"א ע"ע ומהכא משמע כדבריהם קצת דלכך לא קאמר בקיצור וגדר השלשה והו' ידעינן במכש"כ דאם לא גדר אלא א' או ב' אלא דבא להורות דאף בגדירת א' או ב' יש דין אחר שאינו בדין גדירת השלשה בבת אחת והוא זה בשגדר א' והניקף גדר השני או שגדר הוא ב' והניקף הג' אפ"ה אין מחייבים אותו ודוק:

בגמ' אמר ר"י כו' הלכה כר"י כו' בקצת ספרים ליתא להאי מילתא ובכל ש"ס דפו' וינציא' ליתא וכן הי' הגירסא שלפני הב"י ע"ע ודוק: עוד בגמ' תנן בשלמא כו' אמרתי לפני תלמידי באשר אמר תחלה בשלמא ואח"כ מקשה קושיתו די"ל דאי הוה ק' לן ג"כ קצת על ר"ה הוה ניחא לן הא דחייא בר רב אבל באמת ניחא לן הא דר"ה א"כ קשה לן הא דר"ח ב"ר. והוא זה דהנה גם לר"ה יש לכאורה לדקדק במילתא דר"י אשר אמר אם עמד כו' דמשמע דאיירי דוקא בניקף ובפרט לפי מאי דמשמע ברש"י ז"ל דנקט בהדיא ניקף ואכתי סבר דה"ה למקיף כדכתב רש"י וא"כ הוה ק"ק למה קתני א"כ מילתי' בניקף ודבר זה לא הוה קשה לן כ"א בשנאמר דר"ה פליג על חיי' בר רב במילתא דר"י מכל וכל דהיינו דסבר דר"י סובר בין בגדר הניקף ובין גדר המקיף לעולם אמרי' אליבי' הכל לפי מה שגדר וא"כ ודאי קשה אליבי' למה נקט ר"י מילתי' בניקף ולא במקיף וא"כ הוה ניחא לן אליבא דחב"ר דאמינא דע"כ לא פליג הוא אר"ה אלא בגדר המקיף אבל בגדר הניקף מודה דהכל לפי מה שגדר וסברא גדולה יש בדבר וק"ל. וא"כ שפיר י"ל דא"ב דלרבנן אפי' בגדר הניקף סברי לפי דמי קנים. אבל בשנאמר דלא קשה מידי לר"ה דע"כ לא פליג ר"ה ואמר דהכל לפי מה שגדר אלא דוקא בניקף אבל במקיף מודה לחב"ר וא"כ שפיר נקט ר"י מילתי' בניקף דוקא וא"כ בדפליג חב"ר אר"ה ע"כ אפילו בגדירת הניקף א"כ קשה מאי בנייהו ודוק:

והנה במילתא דר"ה דאמר הכל לפי מה שגדר ולא אמר בקיצור דנותן לו חצי הוצאותיו. הי' נראה דבא לרמז לן בשגדר הניקף הרביעי' בקנים דאין מגלגלין עליו אלא דמי קני' עיין בפוסקים וק"ל:

בתוס' ד"ה ור"י סבר כו' אע"ג כו' להאי לישנא כו'. ובזה א"ש דקאמרה הש"ס לישנא אחרינא ולא אמרה אב"א כדקאמר' בשארי תירוצים וק"ל:

דף ה.

בגמ' רוני' כו' א"ל כו' לא יהיב לי' ע"כ. הנה רבינא לא רצה ללכת עמו בדינא ודיינא אכתי משום דסבר דלמא יסבור כחב"ר אליבא דר"י וכד רצה ליקח ממנו דמי קנים ולא רצה סבר דלמא יסבור כחב"ר אליבא דת"ק וכד לא רצה ליתן ליה אפילו אגר נטירותי' סבר דלמא יסביר כר"י ללישנא אחרינא דדוקא עמד ניקף ולא בגדר המקיף כל ד' רוחות עד שראה דניחא לי'. ומיהו אכתי ה"ל לרוני' טענה מה הואיל דיצא מב"ד זכאי כבר על ד' מחיצות אבל א"כ בא עליו מכח ממה נפשך דאי סבר כהאי סברא א"כ צריך ליתן לכל הפחות בדמי רביעי' כת"ק ואי סבר כר"י ור"י ע"כ לית לי' האי סברא דא"כ למה יחייב בעמד הניקף וכדכתב רש"י לעיל בד"ה דתנא קמא כו' וזהו שאמר רבא זיל פייסי' במאי כו' דע"י ממ"נ בא עליו ודוק ותמצא עוד כי דליתא לך חספא כו':

במתני' מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו כו' הנה יש פלוגתא בין הפוסקים אי יכול האחד לבנות למעלה מד' שלא ברשות חבירו ע"ע וקצת יש להביא ראיה דיכול להגביה למעלה מד' על הוצאתו מדקתני בסיפא מד' אמות ולמעלה כו' ומדיוקא דרישא שמעינן לה כבר אלא דבא להורות דאין מחייבין אותו אבל יש לו רשות לבנותו למעלה מד' וק"ל:

בתוס' ד"ה ד' לצל' כו' עיין במהרש"א דיפה כיון:

דף ה:

בגמ' תנן בחזקת שנתן כו' ת"ש כו' הנה י"ל וליישב דלא הקשה רישא אסיפא זולת דברי ר"ל שבכאן דהנה מצינו בהשואל דקא בעי הש"ס אי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמני' וא"כ אף דמסיק דעביד אינש מ"מ לאו פשיטות הוא עד דנוכל להקשות פשיטא וא"כ אי לאו פלוגתא דר"ל ורבא לא הוה קשה לי' מידי דאימא דרישא דמתניתין מיירי דאמר דפרע ביומא דמשלם זמני' וא"כ לא הוה פשיטא וסיפא מיירי דטען דפרע בתוך זמני' וא"ת א"כ אמאי מקשה השתא לר"ל דנתרץ ג"כ הכי דאמינא דבאמת לאו לר"ל קא מקשה אלא על אביי ורבא דע"כ לפי טעמא דידהו דלא לטרדן צריכין לתרץ המתני' דבכור כדמתרצי התוס' דשמא ימות בתוך ל' וא"כ דומיא דהכא נמי נימא דשמא לא יבנה אי מיירי בתוך הזמן ואי מיירי ביומא דמשלמא זמני' דאזלה החששא מ"מ הוה פשיטות לדידהו דהאי לדידהו במקום דליכא התששא אפי' בתוך זמן אמרינן דעביד דפרע וא"כ אדאשמעי' מתניתין בדבר דאינו נאמן כי אם ביומא דמשלם זמן הוה ליה לאשמעינן בדבר דנאמן אפי' בתוך הזמן במקום דליכא החשש ודוק:

בתוס' ד"ה אפי' מיתמי כו' ועוד אי לית להו חזקה דר"ל כו' ובריש החולץ כו' אלא בתלת כו' קצת יש לדקדק דאימא ודאי אית לי' דר"ל ור"ל גופי' מנ"ל דאית לי' דגובין אפי' מיתמי אנן דפסקינן כן אבל מנ"ל דהוא סבר כן ואף דדחיקא מילתא טובא דנימא דר"ל ור"י תרווייהו יסברו דלא אמרינן כן ביתמי ואנן נפסוק כן מ"מ אינו מוכח בהכי דסובר ר"ל כן דנימא דה"ל לפסוק בד' מקומות כר"ל ודוק:

דף ו.

בגמ' א"ד במקום תזקה לא אמרי' מה לי לשקר הא דלא קאמר בקיצור א"ד דלא אמרינן ותו לא. אפשר לומר דשאיל ב' דברים א' אי אמרינן מגו הזה דמפרש השתא ועוד שאיל מניה אי לא אמרינן אפי' מה לי לשקר היכן דהוא בעצמו החזיק הזמן בהלואתו דלא היה עדים בקביעות הזמן וכדכתבו תוס' לעיל בד"ה ובא בזמנו כו' ומה לי לשקר הזה נראה לכאורה עדיפא ממה לי לשקר דנקט השתא הואיל דאיכא למימר בי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי הוה שתיק מהזמן לא הוה ידעינן לי' כלל וקל להבין ולהכי מסיים בדבריו א"ד לא אמרינן מל"ל כו' כלומר לעולם לא אמרינן מה לי לשקר אצל חזקה וק"ל:

הנה אפשר לומר גם הכא אהא דלא מקשה רישא דמתניתין אסיפא משום דשפיר ידע דסיפא יתפרש דבא בתוך הזמן כאשר התוס' מדקדקין בד"ה אמר לו כו' א"כ רצה לדייק מסיפא שפיר משום דאי מיירי סיפא דוקא דבא בתוך זמנו א"כ ה"ל לשתוק ממנה דכבר ידעינן דבר זה מרישא דבאשר יבא בתוך זמני אינו נאמן הואיל דחזינן דנקט הרישא דברי' בדבר דליכא למימר בי' תוך זמן אלא הוה כילי לאחר זמן ולכך הוה בחזקה שנתן ש"מ בדבר דאיכא למצוא ביה תוך הזמן ובא בתוך הזמן דאינו נאמן אלא ע"כ דסיפא רצה לאשמעינן רבותא טפי מינה והוא אפי' בא לאחר זמן וטען שפרע תוך הזמן דאינו נאמן ומשני ליה דטעם דסיפא היא משום דמי יימר כו' וק"ל. כן העלתי לחדודי את תלמידי:

בגמ' מאי לאו כו' אין לך בידי דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני לישנא דאין לך בידי משמע ליה הכי דה"ק אין לך בידי כלומר בשעת הפרעון לא היה לך בידי וק"ל:

בתוס' ד"ה מי אמרינן כו' אך קשה כו' הנה ראיתי בתוס' שם בשביעות דרוצים לפרש הא דאמר המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים היינו אם רוצה להפטר בלא שבועה אבל בשבועה ודאי דפטור אפי' בלי עדים וא"כ הא דעלתה האבעיא בתיקו הכא משים דאף לבני הישיבה הי' ספק הלז בדברי רב"ח יק"ל. והא דמקשי' עוד מיבמות בפ' ב"ש ראיתי בג"ת דמתרץ דהוה כמו מגו להוציא להיות כופין אותו ע"ע והיא מקשה קושיא אחרת מאי קמבעי' לי' אי מגו עדיף אי חזקה דודאי חזקה עדיפא דמגו להוציא לא אמרינן למאן דסבר הכי ואלו אחזקה גובה בלא שבועה. ולדבריו ה"ל להקשות ג"כ ממאי דסוברים דאין אומרים מגו להפטר משבועה והי' סברת הרמב"ם ואילו חזקה מהני להפטר משבועה. אבל כדנעיין בעיון קל נוכל למצוא דלית כאן קושיא כלל דמאי בכך דחזקה עדיפא ממגו דמ"מ נימא באשר המגו אתיא נגד החזקה ליתרע החזקה ולא יהי' עדיפא מאשר היה מקדמ' דנא דהלא לפי הקס"ד דתו' דחזקה עדיפא משטר או מעדים ואפ"ה לא הוה עלה על דעתם לומר בשיהי' לו שטר או עדים שפרע תוך הזמן דלהדר וליפרע לי' ודוק:

דף ו:

בגמ' אמר ר"ה סמך לפלגא סמך לכולה. הנה לכאו' יש לדקדק אר"ה ממתני' דנקטה אפי' לא נתן עליו התקרה הל"ל רבותא אפי' לא סמך אלא לפלגא ועיין בת"ח. ונראה לומר אחר דחזינן בנ"י באשר נתן ג"כ עליו התקרה הוה בחזקת שנתן הואיל דגם משפט זה גלוי לכל דחייב ליתן לי' ע"ע וא"כ אפשר לומר דלהכי נקטה מתני' אע"פ שלא נתן עליו התקרה כו' לומר דבהכי הוה בחזקת שלא נתן אבל אם נתן ג"כ התקרה הוה בחזקת שנתן כדברי נ"י וא"כ אי הוה קאמרה אע"פ שלא בנה אנא החצי ה"א בהא נמי אמרי' הכי דבלא בנה אלא החצי הכא הוא דאמרי' דהוה בחזקת שלא נתן אבל אי בנה אל הכותל יהי' בחזקת שנתן לכך לא קאמר הכי. ולמאי שכתבתי א"ש דנקטה הש"ס פלוגתא דר"ה ור"נ אחר דברי ר"ל דלעיל אף ע"פ דהם קמפלגי בפרושא דמתני' ור"ל מיירי בדבר אחר דאינו ענין באמת למשנתינו אלא נטר עד דמפרש בסמוך שאני הכא דאמר מי יימר כו' דבזה מתורץ כמו שאמרתי וק"ל:

עוד בגמרא ומודה ר"ה כו' בזה א"ש דמסיים ר"ה סמך לכולה ולא ה"ל למימר אלא אפי' לא סמך אלא לפלגא הואיל דמעולם לא צריכנא סמיכות לכולה אבל למאי דקאמר ומודה ר"ל כו' א"ש דר"ה בא לרמז לן דבר זה דלפעמים צריכנא סמיכות לכולה וק"ל. וכן יש לפרש קצת במאי דאמר ומודה ר"נ דעל ר"נ נמי יש לדקדק דלא קאמר בקיצור למאי דלא סמך לא סמך וק"ל:

עוד בגמ' אמר ר"נ אחזיק להורדי לא אחזיק לכשורי לכשורי אחזיק להורדי הא דהוצרך לסיים כן ומילתא דפשיטא היא לכאורה בשהחזיק לדבר כבד דהחזיק לדבר קל לכך אמינא דבא לומר אפי' לא החזיק אלא לחמשה כשורי בדרך משל ורוצה אח"כ להניח עליו עשרים הורדי ואותן עשרים הם כבדים כחמשה כשורי וסד"א דאינו רשאי דבעל הכותל יכול לומר במיעוט מקומות נתתי לך רשות אבל בהרבה מקומות לא קמ"ל דאינו יכול לטעון כן. ואחר שבאנו לפירוש הזה נוכל לומר ג"כ ברישא דאפי' החזיק בכ' הורדי ורוצה אח"כ להניח במקומה ה' כשורי ואותן ה' כשורי אינן כבדים יותר מכ' הורדי דמקדם מ"מ אינו רשאי דיותר יש קפידא בשינוי דרוצה להניח המשא במקום אחד מאשר רוצה לשנות לדוכתא טובא. ובדרך הזה נוכל לקיים הני תרי לשונות ולא נימא דאחד מהם משקר מכל וכל אלא דאפשר דר"נ ודאי אמר אחזיק להורדי לא אחדק לכשורי ולישנא א' סבר דמכל וכל אמר כן והיינו אפי' בשלא יהי' הכשורי כבדים מהורדי הראשונים ולישנא בתרא סבר דעד כאן לא קאמר כן אלא בשיהיו כבדים אבל בשיהיו שוים במשאוי מודה לר"י ור"י סבר אפילו בשיהיו כבדים מהם שפיר אחזיק דוק. וכן יש לפרש אתרי לישנא דאח"כ במאי דאמר אחזיק לנטפי כו' ודוק ועיין בב"י סי' קנ"ג מה שכתב בדרך הזה בשם הריב"ש:

בתוס' ד"ה סמך לפלגא כו' האי לפלגא בין באורך כו'. הוצרכו לזה כדי שלא נפרש דברי רש"י במאי דאמר אלא בחצי' או בגבהו כו' האי או דוקא הוא אבל אם סמך לפלגא במדת אורכו וגם למדת גבהו לא להוי כמאן דסמך לכולה קמ"ל וק"ל:

בגמ' מאי לאו אין נזקקין לו כלל לא כו' הא דקאמר המקשן מאי לאו אפשר לומר דאל"כ אלא דמ"מ נזקקין לו למחיצת יו"ד א"כ הוה קשה לי' למה קתני רישא דברייתא הדין דלא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי כו' אב' חצירות ובמחיצת ד' ה"ל למתני דין הלזה אפי' בחצר שע"ג הגג ובמחיצת יו"ד אלא ודאי דאין זקוק לו כלל והתרצן דמשני ליה אין נזקקין לד' אמות אבל נזקקק למחיצת יו"ד סבר דלכך לא תני דין דרישא אגג וחצר דלשם א"א לצ@ר הדין אלא בשהחצר גבוה מגג פחות מיו"ד טפחים אבל באשר יהי' גבוה יו"ד טפחים מגגו של חבירו א"א לצייר הדין עליו דהלא בלי מחיצה כלל ה"ה נתפס כגנב אחר שגבוה ממנו יו"ד משא"כ במה שמצייר דין דרישא בב' חצירות אשר ניכל למצוא אפי' גבוה ממנו הרבה למאי דמפרש ר"י בתוספות דהתחתון מזיק לעליון כי קאי עליון וא"כ אפילו גבוה ממני ק' אמות איכא למימר כן. וניחא לי' טפי לצייר הדין במקוש דשייך לומר כן לעולם מלצייר במקום דאינו שייך לומר כן לעולם. ואפשר דהמקשן לא סבר כן אלא לאפילו בב' חצירות אינו מזיק לעליון אלא בשאינו גבוה ממנו ד' אמות וא"כ ע"כ צ"ל דדין דרישא אינו שייך ג"כ לומר בב' חצירות לעולם אלא דוקא בשנמוך ממנו ד' אמות וא"כ שפיר קא קשי' ליה אי איתא דזקוק למחיצה יו"ד ה"ל לצייר אותו דין בחצר וגג ובמחיצה יו"ד ודוק:

דף ז.

בגמ' היינו הך כו' הא קמ"ל אע"ג דלא משתמש אלא תיבנא ובי ציבי עיין בר"ן דמפרש דמוכח קצת מהאי מעשה דאיירי בתיבנא כו' מדרצה להגביה את כווי דלי' למעלה מה דא"א לומר כן בבית דירה ונראה דאפשר לפרש נמי במאי דרצה לסתור את הכותל לגמרי והוצרך חבירו למהדר לי' חדא אשיתא כו' ואי בבית דירה מיירי באשר יהי' הבית פתוח בצד א' לגמרי ודאי א"א למידר ביה וה"ל לי' למימר לי' לית לי דוכתא למידר וק"ל:

עוד בגמ' הנהו תרי אחי כו' עיין מה שכתבתי בזה בב"מ דף ק"ד:

דף ז:

האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כו' הא דנקט ד' דברים ולא ה"ל די בחדא ונילף הכל ממנו משום דאפשר לומר בכל חדא מילתא אחריתי מה דליתא בחבירו ועיין בנ"י ובב"י סי' קע"ג ותמצא כולם ולא רציתי להאריך בהם ודוק בעצמך:

בגמ' דאם איתא כו' איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקי' כו' בסי' ק"ח מביא הטור בשם הרי"ן מג"ש דאפי' לא הגיע זמן השטר בחיי אביהן כו' ואפשר דמשום הכי מאריך בלישנא ומסיים ומדלא אפקי' כו' לומר דלעולם אמרינן כן מדלא אפקי' אפילו לא הגיע זמן השטר בחיי אביהון וק"ל:

עוד בגמרא א"ד בעא מיני' כו' כשהן גובין כו' כדי שלא יכחיש לישנא הב' ללישנא א' מכל וכל נוכל לומר דר"א בעא מיני' דר"י בקיצור דברים היינו כשהן גובין לפי ממון הן גובין או לא והנה לישנא א' מפרש דבעיא דיליה הוה במאי דאמר או לא היינו אלא לפי נפשות אבל במאי דגובין אף לפי קירוב הבתים זה לא הוה קמבעי' לי' אלא הוה פשיט לי' דגובין גם לפי קירוב הבתים וכפירוש התוספות בשם ר"ת ולישנא הב' מפרש הא דקאמר או לא היינו אלא אף לפי קירוב הבתים הן גובין אבל בהא דאין גובין כלל לפי נפשות ודאי זה לא קמבעי' לי' כלל. ואפשר לפרש נמי הא דקאמר ר"י לר"א קבע בה מסמרות לומר דאע"פ דתשמע ממני ג"כ דגובין לפי קירוב הבתים ולא לפי ממון והא דקאמינא לך לפי ממון היינו לומר ולאפוקי ולא לפי נפשות וכשהבתים שוים בקירוב ובריחוק אבל בשאינן שוים גובין דוקא לפי קירוב הבתים ולא לפי ממון לכך קאמר קבע בה מסמרות לומר דלעולם גובין ג"כ לפי הממון וכן י"ל בלישנא הב' וק"ל: בתוס' ד"ה ואב"א כו' ואין לפרש כו' דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר כו' אפשר לומר באשר יהי' לבית השער דלת אין צריך לבנות דלת לחצר וא"כ שפיר יש לגרוס הא והא מגוואי וק"ל:

דף ח.

בגמ' ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש כו' אמר ר"א אר"י כי תנן נמי כו' ואר"א אר"י הכל לפסי עיר כו' אפשר לומר דבא לתרץ בזה מאי דקשה לן לכאורה על מתני' דאיירי דוקא בפסי עיר דה"ל לאשמעינן רבותא טפי דמצינו דנקראים אנשי עיר אפי' בשלשים יום לענין תמחוי וכן שארי דברים בזמנם וזהו ודאי קושית המקשן מתחלה דהואיל דמתניתין סתמא קתני אי איתא דאית לה הזמנים כברייתא ה"ל לאשמעינן רבותא טפי. אבל במאי דאתי ר"א אר"י א"ש דלכך לא תני מתניתין רבותא הדא דא"כ ביתמי לא הוה מצי מיירי ומתני' דילן רוצה טפי בהאי רבותא דאפי' יתמי יהיו חייבין מרבותא הדא וק"ל:

עוד בגמ' אמר רב פפא כו' אבל רבנן כו' כללא דמילתא כו' הא דהוצרך לומר תחלה הני תלת מילי דמחייבים ליתמי ולא קאמר בקיצור האי כללא דלבתרי' משום דרצה לאשמעינן דרבנן לא צריכין נטירות' ולא מחייבים בהני תלת וא"כ כדאמר האי כללא לחוד לא הי' מצי למימר אבל רבנן לא דהלא בהאי כללא איתא נמי כרי' פתי' דגם בה איכא הנאה ליתמי וגם רבנן מחייבי ביה וק"ל:

עוד בגמרא איפרא הורמיז כו' שדרי ארנקי כו' יתיב ר"י וקא מעיין בה כו' הנה אפשר לומר אחר דחזינן דהש"ס לא קאמר וכי לית לי' ביבוש כו' כדלקמן דבאמת ר"י לא קבלם והא דהוה מעיין בה משום דאי אמרינן דהא דקאמר דמצוה רבה היינו לס"ת א"כ מותר לקבל ממנו דהוה קרבן דומיא דההוא טייע' דנדב שרגא לבי כנישתא אבל כד אהדר לי' אביי דמאי מצוה רבה היינו פדיון שביים אפשר דלא קיבלם דאסור לגנוב דעת הבריות ליתן לעניי גוים ולפדות גוים לא נתנה שאין ישראל רגילין לפדות שבויי גוים וכדמשמע בתירוץ ב' דתוס' דוק:

דף ח:

בגמ' תמחוי לעניי העולם כו' הא דקאמר זה. אפשר ליתן טעם על מאי דקאמר שנגבי' בשלשה דהואיל דניתן לעניי עולם א"כ לא ידעינן סכום של כל א' ואחד כמו דידעינן בקופה כדאיתא בתוס' ד"ה ומתחלק כו' וא"כ שפיר הוה בדיני ממונות דודאי לא ידעינן כמה עניים יבואו בכל יום וא"כ בכל יום ויום שיימינן כמה יתן כל איש ואיש מיושבי העיר וק"ל: עוד בגמ' והמשכילים כו' זה דיין כו' ומצדיקי הרבים ככוכבי' אלו גבאי צדקה כו' הנה הרקיע שהוא זוהר בעצמו אף הדיין צריך להיות זוהר בעצמו שיכול לדין דין אמת לאמיתו ואינו מזהיר לאחרים דומיא דרקיע שאינו מזהיר לאחרים אבל גבאי צדקה נמשל לכוכבים שהם באמת אינן מזהירין בעצמם כדאי' בת"ת בשם התוכנים וכן הוא בספר צורת הארץ אך הם גופים עבים ומקבלים האור מהחמה וע"י כן הם מתנוצצים למרחוק ומביאים לן האור וכן הן גבאי צדקה שאף בעצמם אינן כ"כ יודעי תורה מ"מ הם מצדיקים לאחרים שמעשים אצדקה וגדול המעשה כו' ועוד שממשכנין אפי' בע"ש. אבל רבנן נמשלו לשמש אשר היא מליאה אור בעצמה ומאיר' ג"כ לאחרים כן הת"ח שמליאים תורה ומלמדים לאחרים וק"ל:

עוד בגמרא אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר כו' כיון דשמעה כו' הוה יתיב. הא דקאמר תחלה דלא הוה יתיב ומאי איכפת לן במה דעביד שלא כהלכתא אפשר דבא לאשמעינן דאף דקיימא לן כשאחד מחמיר על עצמו מה שאין הדין נותן מ"מ אסור לשנות ממנהגו ומחומרתו אשר החמיר על עצמו מ"מ רבה שינה ממנהגו מטעם דע"כ לא אמרינן דאסור לשנות הנהגתו אלא בשידע הדין ואפ"ה החמיר על עצמו אבל אם נהג איסורו בטעות דלא ידע הדין עדיין מותר לשנות כשידע אח"כ הדין וכדאיתא ביו"ד סי' פ"ב. לכך קאמר אביי נמי אף דמעיקרא לא הוה יתיב מ"מ אח"כ כששמע להא דתניא הוה יתיב וק"ל:

דף ט.

בגמ' ה"מ היכא דליכא אדם חשוב כו' לא כל כמינהו עיין בטור סי' רל"א דהביא הב"י בשם הר"ן דדוקא במאי דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו דהא מיקרי תרעא ומפסדי לוקחים אבל היכא דליכא פסידא לאחריני תנאייהו תנאה אפי' איכא אדם חשוב כו' ע"ע ובזה מדוקדק הלישנא דהכא לאו כל כמינהו וק"ל:

עוד בגמ' ואע"פ שאין ראיה לדבר כו' נראה משום דלישנא דכי יתפרש בלישנא דהא ובלישנא דאם כדאיתא בסוף גיטין ואם אמרינן דכי דהכא יתפרש בלשון אם א"כ מוכח שפיר משם דאין מחשבין עם גבאי צדקה דהלא התם נמי קאמר הכי ולא יחשבי כו' אם באמונה הם עושים אבל אם אמרינן דיתפרש בלישנא דהא א"כ לא מוכח מידי דשאני התם שהי' צדיקים כדאיתא בתוס' דהלא הקרא בעצמו מעיד עליהם לומר הלכך לא יחשבו דהא באמונה הם עושים וק"ל:

עוד בגמ' תנן התם אק פוחתין לעני כו' אפשר לומר דלעולם חולקין תמחוי בלילה והא דנותנים לו מזון ב' סעודות משום דאנן לא ידעינן אי הוה בזמן סעודה א' בין הגוים ולפרנסה אין בודקין אלא כל הפושט יד ליטול מן התמחוי נותנים לו ואף גם העני מותר לו ליטול אף שיש לו עוד סעודה אחת דדוקא אם יש לו שתים אין לו ליטול. והא דמדייקים תוס' מהא דאמר לן נותנים לו פרנסת לינה אבל ככר אין נותנים לו אפשר לומר דלאו דיוקא הוא כ"כ דאפשר דמיירי בעני אשר מחזיר על הפתחים ובא לאשמעינן דאף דאין נותנין לו ככר לאכול מ"מ פרנסת לינה נותנים ליה. ואפשר דלהכי הביאו הש"ס אחר מתני' הלז הברייתא דאם היה מחזיר על הפתחים כו' לתרץ דבר זה ודוק כי הרבה דברים אשר נדחקו תוס' עצמם בשני דבורים שלפנינו יתורצו בכך ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה שבת כו' בסמוך:

בתוס' ד"ה שבת כו' פי' בשבת בצהרים כו' משום דאזלי לשיטתם דאין מחלקין תמחוי בלילה א"כ ע"כ כבר ניתן ליה מזון שתי סעודות ביום ו' א' לסעודת יום ואחת לסעודת לילה א"כ הא דנותנין לו מזון ג' סעודות על כרחך בשבת בצהרים וע"ז קשה להו אח"כ מהא דאמרו מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי אמאי לא הא א' יאכל מיד כו' דבשלמא אי הוה אמרינן דאין מחלקים ביום אלא בלילה לא הוה קשה דלמא יטול בלילה הלא א' יאכל מיד באותה לילה והאחרת יקח עמו על הדרך ויאכלה ליום אוחרן בצהרים ואחר כך בלילה יטול עוד ב' סעודות אחר שחולקין בלילה אבל השתא דאזלי ומפרשים לפי שיטתם דאין מחלקין בלילה אלא ביום בזמן הסעודה א"כ למה לא יטול דהלא א' יאכל מיד ואחת בלילה וא"כ ילך ריקן אח"כ ודוק:

בא"ד וא"ת שבת אמאי נותנים כו' גם קושיא זאת לא הוה קשה אי אמרינן דחולקים תמחוי בלילה דהא כבר אמרנו וכתבנו לעיל דהא דכתבו פי' בשבת בצהרים כו' אזלי לשיטתם דאין מחלקין בלילה וא"כ כבר ניתן לי' ג' סעודות ביום ו' וא"כ ע"כ הא דאמר שבת נותנים ג' סעודות היינו בשבת בצהרים אבל אי הוה אמרינן דחולקין תמחוי בלילה ע"כ יתפרש הא דשבת נותנים לו מזון שלש סעודות היינו בע"ש סמוך ללילה דהא לא נטל מן התמחוי מזון ב' סעודות אלא בליל ה' ואכל אחת באותה לילה ואחת ביום ו' וא"כ ע"כ צריכנא ליתן ליה בליל ו' לערב מזון ג' סעודות וא"כ לא הוה קשה קושיא זאת דהלא ע"כ עושה שבתו חול דהא א' מג' סעודות אכל בליל ו' לערב ואחת בשחרית ואחת יטול עמו על הדרך ודוק היטב בזה ובמה שכתבתי על הש"ס:

בתוס' ד"ה לא איזדקק ר"פ כו' וא"ל ר"ס אי מר לא איזדקק לי' ליתן כו' היינו כדי סעודה כו' ומסיק כו' היינו כדי סעודה אבל דבר מועט נותנים לו. לכאורה דברי תוס' מסותרים בעצמם ועיין במהרמ"ל דרצה להגיה בדבריהם ולי נראה דכונת דבריהם הוא לומר דר"ס כאשר ראה העני לא הי' יודע דהוה מחזיר על הפתחים דאי הוה ידע מאי קאמר לימות למה ימות בשמחזיר על הפתחים ומי לא יתן לי' צדקה וכי נחשדו ישראל על כך ובודאי גם ר"פ דלא אזדקק לי' היינו מקופה אבל מדליה ודאי רצה ליתן ליה אלא ודאי דר"ס לא ידע דהוה מחזיר על הפחתים ולכך קאמר אי מר לא מזדקק לי' אינש אחריני לא מזדקק לימות לי' הואיל דאינו מחזיר על הפתחים. וכדאמר ר"פ וגילה לי' דהוה עני המחדר על הפתחים והביא לו הברייתא דאין נזקקין למתנה מרובה היינו כדי סעודה אבל נזקקין למתנת מועטת ודוק:

דף ט:

בגמ' א"ל הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם כו' נראה דר"ש קיבל מרבו דנלמד דמטמא אדם ממאי דמטמא בגדים והכוונה הי' על ההיקש דרשב"י לקמן והוא לא הבין וסבר כפשוט' דהואיל ומטמא כו' וק"ל. וקושי' התוס' יש לתרץ ועיין שם בת"כ:

בתוס' ד"ה דהא כו' וקשה לריב"ם דבת"כ כו' והנה בת"כ יליף לי' דמטמא שאר כלים מדכתיב אחר בגדיו וטמא מיתורא דקרא מרבינן נמי שאר כלים אבל לא דמקשינן מלת וטמא למלת בגדיו דדוקא כלים דכמו' ע"ש וא"כ י"ל דסברתו היה דלעולם אמרינן הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם ושאני התם דהתורה ממעט לאדם מכח ההיקש ודוק:

דף יא.

במתני' אין חולקי' את החצר כו' הא דהוצרך לגלות לן דין דחלוק' החצר ולא די לי' במה דכללא כייל אח"כ כל שיחלק ושמו עליו או במאי דאמר על כל הדברים דקחשיב עד שיהא בהן כדי לזה כו' וה"ל למחשב חצר נמי בהדי' ולימ' עליו כזה דודאי שדה וגינה הוצרך ליכתב בפני עצמם כדי לכתוב עליהם שיעור' דר"י ודר"ע ואע"ג דלא פליגי אלא מר כי אתרי' כו' כדלקמן מ"מ ודאי הוצרך לאשמעינן דאזלינן בהו בכל מקום ומקום לפי חשיבותי' אבל בחצר קשה לכאורה לכך אמינא דבאמת אתי לאשמעינן דנותנים עוד ד' אמות לכל פתח ואפשר דבהני ד' אמות קמיירי וא"כ דין דר"י מוכח ומרומז במתני' גופא וק"ל:

עוד במתני' אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו הנה כבר אמרו חז"ל בש"ס לעיל דף ג' דמשום סיפא איצטריכא לי' ודבריהם לא צריכים חיזוק אבל מ"מ נאמר טעמ' בזה דנקט לרישא משום סיפא ויהי' מ"מ אך למותר ולא הוה לי' למתני אלא לסיפא בלחוד לכך אמינא דמרישא ידעינן לפרש ביותר להסיפא דהנה שמואל אמר לקמן אסיפא ל"ש אלא בכרך א' אבל בב' כריכין חולקין ע"כ וא"כ שפיר תני לרישא דיהי' הסיפא דומ' לה והיינו דמה לרישא דאיירי ודאי בדברים המדובקים אחד לאחד כן יתפרש הסיפא דוקא במדובקים בכרך אחד וק"ל:

בגמרא תנ"ה אין חולקין כו' ואיכא דרמי להו מירמ' כו' יש למצוא קצת איכא בנייהו בין הני תרי לישני דהנה אחר שמצאנו בב"י ב' דעות אם אמרינן דדין דר' יוחנן שייך אפי' בשותפין או דוקא במחלק נכסי' על פיו דומיא דכתב רש"י לקמן בפלוגת' דר"ה ור"ח (ועיין בב"ח דחולק על הב"י בטוב טעם אבל יש להשיב עליו קצת ודוק) והנה נאמר דלשון הראשון סובר דע"כ לא קאמר ר"י אלא במחלק נכסי' על פיו וא"כ איכא לאוקמי מתני' בשותפין דאין נותני' לו ד' אמות לכל פתח וכדכתב הב"י וא"כ ליכא למרמי הברייתא אמתני' דדלמא מתניתין מיירי בשותפין והברייתא במחלק אבל סיוע' איכא מ"מ לדברי ר"י ולדינו דבמחלק נכסים על פיו מוכח מ"מ דנותנים לכל פתח ד' אמות ומוקי הוא למתני' דאיירי בכל ענין אף במחלק. ולשון האחרון סובר דדין ר"י נאמר אפי' בשותפין וא"כ ע"כ איכא למירמא מתני' וברייתא אהדדי וק"ל:

בגמרא אמר ר"ה חצר מתחלקת לפי הפתחי' ור"ח כו' הנה יש לומר דדיוקא דהני תרי אמוראי דפליגי אתי' מהברייתא דלפנינו אחר אשר מצאנו ג"כ ב' דעות אי ד' אמות דכל פתח אף בפתחים הרבה מעכבים החלוקה והיינו דודאי אמרינן אם יש די בחצר ליתן לכל פתח ופתח ד' אמות אף דהן פתחי' הרבה דנותנים ודאי אבל אם אינו די ליתן אלא לשני פתחי' לכל א' ד' אמות ולשארי פתחי' אין די ליתן לכל א' ד' אמות דאפ"ה חולקים הואיל דכבר ניתן לפתח א' ד' אמות לפרק משאו ולדעת אחרים מעכבין החלוקה עד שיש די ליתן לכל פתח ד' אמות דלאשר יש לו פתחים הרבה יאמר לאשר אין לו כ"א א' למה אפסיד בהחלוקה ועיין בב"י והנה ר"ה מסתבר לי' לומר טפי כדעת האחרונה אם הדין נותן ליתן לכל פתח ד' אמות בשיש די א"כ ודאי מעכב החלוקה וא"כ קשה לי' א"א דהדין דין אמת ליתן לכל פתח ד' אמות והשאר חולקים בשוה א"כ למה תני הברייתא אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה ה"ל לומר עד שיהא ד' אמות לכל פתח ועוד ד' אמות להיות נקרא חצר וה"ל לאשמעינן רבותא טפי שצריך להיות ד' אמות לכל פתח אפי' אם יהיו פתחים הרבה אלא ע"כ דמתחלקת לפי פתחים והברייתא מיירי בשאין לכל א' כ"א פתח אחת וא"כ אין כאן רבותא בפתחים הרבה מאשר יש בשני פתחים. אבל ר"ח סבר דאין מעכב החלוקה כ"א ד' אמות דפתח א' וא"כ א"א לברייתא לומר אין חולקין עד שיתן לכל פתח ד' אמות כו' דא"כ ה"א אפי' לפתחים הרבה אמרינן כן לעכב החלוקה בשבילה וזה אינו דוק כן העליתי בדרך חידוד לפני תלמידי:

בתוס' ד"ה ולא את השדה כו' אע"ג כו' מ"מ אינו חשוב לטרוח בפחות מט' קבין כו' ובזה א"ש הא דלא הוה די למתני' ליתן הכלל כל שיחלק ושמו עליו כו' ולא לימא הא דעד שיהא בהן כדי לזה כו' אלא אי הוה אמר זה הכלל בלחוד ה"א דבשדה יהי' די בכל דהוא אחר דבכל דהוא נקרא שדה וק"ל:

דף יא:

בגמרא אבל מיחד לי' פתחא כו' עיין בב"י מה דפירש לדעת הרמב"ם: מתיב ר"ש א' שערי בתים כו' הביא רישא דברייתא הזאת דלא תימא לתרץ דברי ר"ה דמיירי בשמחזיק האכסדרה ד' אמות וא"כ מה צריך עוד לפירוק משאו הלא יכול לפרק משאו תוך האכסדרה והברייתא מיירי בשאין באכסדרה ד' אמות דע"כ צריך ליתן לי' ד' אמות ואפשר דצריך ליתן לי' ד' אמות במלואה חוץ לאכסדרה דאין אדם משתמש חצי' כאן וחצי' כאן ועיין בב"י לכך הביא רישא דברייתא דע"כ סיפא דומי' דרישא דלעולם נותני' ד' אמות חוץ לבית וכן באכסדרה וק"ל:

בגמרא בעא כו' בית חציו מקורה כו' מהכא מוכח דלא כסמ"ע דנתן טעם לד' אמות האלו לפרק משאו משום דבבית שיש לו מחיצות א"א ליכנס תוך פתח הבית עם החמור ובמשא שעלי' וא"כ מאי אהני' לן בבית שחציו מקורה והקרוי בחוץ דהלא אכתי אין יכול להכניס החמור עם המשא אלא ע"כ טעם דרש"י אמת דבבית מקורה מניחי' כלים וא"א לפרק משאו שם דאינו פנוי מכלים משא"כ בשאינו מקורה אפי' בפנים מ"מ פנוי הוא שם מהכלים וק"ל: עוד בגמרא בעא מינה ר"ה מרב אמי אחד כו' בני מבוי מעכבים עלי' או לא. עיין ברא"ש דמפרש העיכוב על בני מבוי אשר היה פתחו פתוח בה מעולם ומטעם דריסת הרגל אבל יש לדקדק א"כ מאי דביקות לזאת האבעי' לדהכא דכל השמעתא מיירי בד' אמות שלפני הפתח ע"כ נראה דהעכוב הוא באמת לבני המבוי אשר הוא רוצה לחזור ולחדש את פתחו לתוכה ומטעם שיאמרו דעתה תחזיק במבוי שלנו בד' אמות שלפני פתחך דגם בית הפתוח למבוי יש לו ד' אמות או מטעם אחר שכל א' יש לו רשות להפך פתחו למקום אשר ירצה ועיין בב"י דמפרש הבעי' הזאת לדעת הרמב"ם בדרך אחר דהני תרי מילי חדא נינהו ודוק:

גם יש לומר דלהכי הקדים הש"ס לבעי' דר"ה הכא טרם אשר הביא מילתא אחריתי דר"ה דלבתרי' לומר דאין הלכה בדין ההוא כמוהו דאי לאו דהקדים זאת הבעי' ה"א דהלכה כרשב"א דר"ה דהוא אמור' פסק כמותו אבל אחר דראינו דר"ה לא ידע מידי מזאת הברייתא והראיי' דבעא מילתא אשר מפורש בברייתא ההיא א"כ הדרן לכללן הלכה כרבי מחבירו ועיין ברא"ש לקמן דמרמז קצת בזה. ולהכי קאמר נמי תנאי היא ולא קאמר הוא דאמר כהאי תנא משום דהואיל דלא ידע מדברי הברייתא ליכא למימר הכי ודוק:

ודע דבמאי דאמרתי בסמוך דעכוב' דבני מבוי האחרת הוא מטעמא דד' אמות אשר יהי' לו במבוי שלהם א"ש הא דקתני בברייתא וכן ה' חצירות כו' דאחר דטעם דעיכוב הוא משום ד' אמות שלפני הפתח שייך שפיר אח"כ וכן ה' חצירות דאף זה מיירי בד' אמות שלפני הפתח ועיין בהגהות אשר"י מה שמתרץ על קושי' התוספת:

והנה ראיתי בהרמב"ם דמחדש לן דין בפתיחת פתח שבין פתחו לפתח של חבירו ולכאורה אין לאותו דין מוצא מהש"ס דבסתימא קמיירי הש"ס ולא בפתיחה ואפשר דאף לדידי' הוה קשה לישנא דוכן מאי דביקות יש לקודם לכך סבר דאף הכי מיירי בפתיחת הפתח כמו במבוי ודוק בב"י:

בגמ' אמר רבא ל"ש כו' א"ל אביי תניא דמסייע לך כו' עד בית סתום כו' הא דהביא סיפא דברייתא. וגם בכל מקום מצינו כדאמר אמורא מילתא וההיא מילתא כבר אמורה בברייתא קאמר הא תנינא חדא זימנא או לימא מסייע ליה ויתפרש נמי מאי בא האי אמורא לאשמעינן לכך נראה דאי מרישא דמילתא ה"א דהתם שאני דמיירי דאכתי יש לו עוד פתח אחר באותו חצר ולכך בפרץ את פצימי' הפסיד הד' אמות דלפני אותו פתח אחר שיש לו עוד ד' אמות משא"כ בפריצת פצימי' דפתח אשר היה לו למבוי אחר לא אמרינן כן דיפסיד חזקתו בכך דלאו בכל מילי אמרינן דהפסיד חזקתו לכך מסיים הסיפא דמיירי עוד בדבר אחר ומחלק נמי בין פרץ את פצימי' א"כ שמעינן דבכל מילי איכא לחלק וק"ל:

דף יב.

בגמ' אמר רבב"ח אמר ר"י מבואות המפולשות כו' ולא מיבעיא כי ליכא דרכא אחרינא כו' אלא אפי' כי איכא כו' באשר נדקדק במאי דאמר ולא מבעי' כו' דאחר שהוא פשוט כן לכל אדם ל"ל לאומרו לא ה"ל לומר כ"א אפי' כי איכא דרכא אחרינא כו' וגם אלישנא דכי ליכא כו' וכי איכא יש לדקדק דה"ל לומר כי לית להו וכן כי אית להו וק"ל. לכך אמינא דמרמז לן הש"ס מאי דאיתא במתני' ובש"ס דמוכר פירות לקמן דקאמר מי שהית' דרך הרבים עוברת כו' נטל ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעה כו' וקאמרה הש"ס דדרך הראשון אין נותנין לו משום דדלמא יתן להם דרך עקלתון או מטעם דכל מן הצד דרך עקלתון הוא כו' ודרך השני לא הגיעו משום מצר שהוחזקו בו רבים כו' ע"ש ובהמניח וא"כ הכי קאמר הכא לא מבעי' כי ליכא דרכא אחרינא כלומר אותו מבוי אשר ביקשו לסתום אינה דרכא אחרינא אלא הדרך הראשון שכבר הוחזקו בו רק דהאידנ' רוצים בני העיר ליתן להן דרך אחר ורוצים לסתום דרך הראשון פשיטא דאין שומעין להם מטעם דרך עקלתון והנה אף זה הוה קצת חידוש הואיל דגם הם רוצים ליתן להם דרך אחר אלא אפי' איכא דרכא אחרינא כלומר דאותו מבוי אשר ביקשו לסתום איכא הדרך השני אשר היו רוצים ליתן להם אף לזה אין שומעין להם מטעם מצד שהחזיקו בו רבים כו' ודוק:

בגמרא ול"פ מר כי אתרי' כו' בבבל מאי כו' י"ל דאי לאו דאמר הא דלא פליגי לא הי' מסופק אם יש שנוי בבבל מבמקום אחר דסבר כל המקומות שוי' אבל השתא דאמר מר כי אתרי' ש"מ דהולכי' אחר טיבות' דארע' לכך שאל בבבל מאי וק"ל:

בגמרא א' ר"י בי רדו יומ' כו' אי יומ' זרעא כו' אב"א כו' הנה ודאי יש לדקדק אפירוש רש"י ז"ל דמפרש בהדורי ארץ קשה דאם הוא קשה בשעת הניר הוא קשה נמי בשעת הזרע וא"כ בלשון הב' דרש"י הוה יותר מיומ' זרע' ובלשון א' א"כ הוה יותר מיומ' דכרבא ונראה באמת דזה הוא דקשי' לתוס' אפירש"י ולהכי הביאו פירוש ר"ח דמפרש בהדורי לשון חזר' עוד יש לדקדק אפירוש' דשניהם למה קאמר בי רדו יומ' ה"ל למימר כי היכי דרפיק גברא ביומא כדאמר לקמן בסמוך. לכך אמינא דהא דאמר ר"י בי רדו יומא היינו כאלו אמר ארעא אשר נקרא' בי רדו והיינו השדה אשד חורשי' בו צריך ליתן בהו שיעור לעשות בה מלאכ' יומא ובכמה מקומות מצינו מילתא דבי דמורה על ענין תוך או קרי כבי"ת הכל"י ודוק ותמצא וכן נראה דכך יתפרש הא דאמר ר"נ בסמוך בי דוולא יומא. והנה המקשה אכתי לא ידע דיש מקומות דחורשים ג"כ בשעת הזרע אלא סבור דבשעת הזרע זורעין ובשעת החריש' חורשין ע"כ אמר מאי בי רדו יומא כלומר באיזה מלאכה קמיירי אי יומא דזרע' תרי יומא דכרב' לא הוה וא"כ כיצד יעשה בשעת החרישה ואי יומא דכרבא כו' וקמשני לי' (לפי גירסא דילן) אב"א יומא דכרב' דכריב ותני כלומר מאי הוה קשה לך יומא דזרע' לא הוי דמיירו באתר' דכריב ואני כלומר באתרא דיחזור לחרוש עוד בשעת הזרע וא"כ יומא דכרב' הוה יומא דזרעא.(ול"ת דא"כ הוה יותר מיומא דזרעא זה אינו דודאי בשעת הזריע' לא הוה טורח לחרוש כבשעת החרישה וא"כ הזריע' והחריש' לא הוה כ"א יום אחד) ואב"א יומא דזרעא מאי קשי' לך א"כ תרי יומא כרב' לא הוה בהדורי דמיירי באתר' דיש מעלו' ומורד' והוה טורח לחרוש וא"כ יומא דזרעא הוה תרי יומא דכרב' ומיירי באתר' דאין חורשין בשעת הזרע. והנה לפי לישנא השני יתפרש ג"כ הכי והוא אב"א יומא דזרעא ומאי קשי' לך א"כ תרי יומא כרב' לא הוה דכריב ותני כלומר כריב יומא ופלגא כפירו' ר"ח ואב"א יומא כרב' ומאי קשה א"כ יומא דזרעא לא הוי בהדורי דמיירי באתרא דהדר וכריב בשעת הזרע כדלעיל ודוק ועיין בשבת פ' כלל גדול אחר מתני' דאבות מלאכות ותמצא דמקומות ומקומות יש דיש מקומות דחורשין בשעת הזרע ויש מקומות דאין חורשין:

בגמרא פרדס' כו' א"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאו'. הנה תוס' בעירובי' כתבו דלשבח קאמר ע"ע. והנה בכאן אפשר לומר דלהכי מסיי' הש"ס בדברי ר"י אלו דלא תימא מאי האי ראי' מסומכו' דדלמא סומכו' מיירי בשדה טובה ולכך קתני לא יפחות מג' קבין כלומר דלכל הפחות יתן ג' קבין והיינו בשדה טובה וא"כ בשדה שאינה טובה יתן יותר דלכל א' י"ל לפי טובתי' ומטעם דודאי זה אשר רצה ליתן מתנה משדהו לחבירו מתנ' הראוי לקרא' פרדס וכרם היה כוונתו וא"כ מאי האי דכללא כייל אבוה דשמואל לומר בת ג' קבין דמשמע לעולם ליכא שיעור' אחרינ' ולכך מסיים בדברי ר"י דאין אלו אלא דברי נביאות וליכא בהו טעם אלא כדברי נביאות וא"כ אין לחלק בין פרדס לפרדס ושפיר מסתייע' א"כ לאבוה דשמואל וק"ל: עוד בגמרא אטו חכם לאו נביא הוא ה"ק אע"פ כו' הנה אף מתחלה ה"ק רק דלא פירש את דבריו שפיר דהנה בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' הנביאה שורה אנביאים ואת"ח ובאשר הקב"ה רצה לשלח את דברו זמנין שילח אותו ע"י נביאי' וזימנין הי' הת"ח רואה אותו בחכמתו אבל כשנחרב המקדש ונתבטל הנבואה מן הנביאים וא"כ כל זמן אשר הקב"ה רוצה לשלח את דבר קדשו לבני אדם לא ישתלח כ"א ע"י החכמים וא"כ שפיר יאמר אעפ"י שניטל מן הנביאים כו' ושפיר יאמר ג"כ ניטלו כו' וניתנה לחכמים כלומר כל הנבואו' ניטלה מן הנביאים שלא ישתלחו עוד על ידיהם וניתנו לחכמים שנשתלחו ע"י וק"ל. וכן יתפרש הא דאמרי התם ניטל טעם הביאה כו' וק"ל:

דף יב:

בגמ' ודילמא כסומ' בארוב' ולאו טעם יהיב מהכא אפשר לדקדק דלשבח קאמר לעיל ר' יוסי אין אלו אלא דברי נביאות וק"ל. ולהכי אפשר דמסמיך סמיך הא דרב אבדימי לדלעיל וק"ל:

בתוס' ד"ה כל המריעי' לו לא במהר' כו' איכא למימר דמתחלה כו' ובהא מדויק שפיר קרי רב אחא אנפשי' כו' וק"ל:

בד"ה חלק בכור וחלק פשוט כו' כדנפק' לן כו' פי שנים מקיש חלק בכור' לחלק פשוט ובזה מדויק דלא קאמר' הש"ס בקיצור לבכור יהבינן אחד מיצר' אלא משום דחלק בכור אתי' מחלק פשוט לכך קאמר' הכי וק"ל:

בתוס' ד"ה כגון זה כו' תימ' כו' הנה להרמב"ם מתורץ שפיר דסבר באמת דלבכור יהבינן אחד מיצרי' אפי' אם חלק אחד עידית אמרינן בעלוי ונותנים לו ע"ע וא"כ ודאי דאף לרבה צריך קרא בבכור בכגון זה. ובזה א"ש נמי בש"ס דאמר פשיט' חלק בכור כו' ואי פשיט' לי' למאי הוצרך לומר לי' לא ה"ל למימר כ"א ליבם יהבינן אחד מצר' או לא אלא דבא להראות דמאי דפשיט' לי' בבכור מבעי' לי' ביבם ואי לאו דהקדים הא דבכור ה"א דביבם קמבעי' לי' כפשוטו אי נותנים לו אחד מצר' בשוין אבל בעדי' לא קמבעי' לי' לכך הקדים הא דבכור לומר הא דפשיטא לי בבכור והיינו בעדית אפי' כנ"ל כך מבעי' לי ביבם וק"ל:

בתוס' ד"ה מעלינן לי' כו' ופר"ת כו' וכן יש לפרש כו' שהנגר מפסיק בין שני השדו' הוצרכו לפרש כן שהנגר מפסיק בין ב' השדות דאי איירי דשתי השדו' יהי' בחד צד דנגר' בלי מפסיק ביניהם א"כ אין כאן חלוק של שתי השדות אלא חלוקה דשדה א' הוא ואי מיירי דמפסיק בין שתי השדות דתרי אחים או שותפין עוד שדה אחת של אדם אחר א"כ אין שייך לומר דניחא לי' דליפוש אריס' ומאי אהני לי' דיהיב לאחיו בכל שדה אריס א' הלא גם לו יהי' לכל שדה אריס א' לכך מפרשי' דהני תרי שדו' מונחים בתרי עברי נגרא וא"כ כשיהי' לחבירו בכל צד אריס א' נגד שדהו של צד עבר השני יהי' שדה שלו משומר טפי בכל עבר ועבר משא"כ אם יטול חבירו בצד א' ולא יעמיד אלא אריס א' ואף הוא לא יעמיד אלא אריס א' לא יהי' משומר שדהו כולי האי ודוק:

דף יג.

בגמ' ר"י חמר אית דינא דגוד או אגוד ר"נ אמר לית דינא דגוד או אגוד מדקאמרו האי לישנא ולא קאמרו אמרינן גוד כו' ולא אמרינן יש לומר טפי כפירו' הר"י דאפי' בדמים יקרים כו' ולכך קאמר ר"י אית דינא כו' כלומר לעולם יש לדון כן ור"נ סבר דלית דינא כו' כלומר כלל וכלל לא אמרינן גא"א וק"ל:

עוד בגמ' א"ל רבא לר"נ כו' בכור ופשוט כו' א"ל שאני אומר כו' כד נדקדק לישנא דשאני אומר דקאמר ר"נ דמשמע דהוא אומר כן ולאו דכ"ע הוא וגם למאי דנקט בכור ופשוט ולא נקט פשוט ופשוט. נראה לומר דאפשר דמרמז הא דאי' במכילתן פ' י"נ קכ"ד ע"ב פלוגתא דתנאי אי בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דלת"ק אינו נוטל ולרבי נוטל באותו שבח וא"כ עבד או בהמה טמאה אשר עומדים להשכיר או לעשות מלאכה דוקא באשר א"א בה דינא דגוד או אגוד א"כ כל מה שירויחו בהם הוה שבח הראוי ואין בכור נוטל בה פי שנים לת"ק וא"כ לא יקוי' בהם דין בנחלת הבכור ומשני ר"נ שאני אומר כו' דשם ע"ב פסק ר"נ כוותי' דרבי דסבר בכור נוטל בשבח שבא מאליו דלא הוה ראוי והנה אף שראיתי בתוספות שם בדף שלפני זה בד"ה היתה מוחכר' כו' דמחלקי' בין נדון ההוא לנדון דידן אבל דבריהם ז"ל אינן מוכרחים ע"ע ודוק:

בגמרא מיתבי מי כו' דברי ב"ה ב"ש אומר כו' אפשר לומר דהוצרך לסיים ולהביא דברי ב"ש דלא תימא דהא דקאמר ב"ה עובד את עצמו כו' מיירי בשאין העבד רוצה לצאח לחירות ולקנות את חלק העבדות לעצמו ולא בא ב"ה לאשמעינן אלא דרשות ביד העבד וביד רבו לעשות כן ולא כפינן להו שישתחרר כדי לקיים מצו' פ"ו לכך מסיי' בדברי ב"ש דאמר תקנתם את רבו כו' וקאמר אלא כופין את רבו כו' ש"מ דרצון דהעבד היה להשתחרר ולא היה העכוב כ"א מרבו וק"ל:

ת"ש ב' אחין כו' הנה אף דתירץ לי' שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא אכתי לא ידע לחלק בדין דשני אחין לומר שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא ובקל יש לחלק ביניהם וק"ל:

בתוס' ד"ה לישא שפחה כו' ואע"ג כו' מ"מ אור"י אם הוה יכול לקיים אפי' שבת כל דהוה ובזה א"ש דקאמר ב' חלוקות ולא כיללם בחלוקה אחת לומר לישא ב"ח ושפח' אינו יכול אלא משום דלא דמיא להדדי דבבת חורין מקיי' מצות פ"ו כהוגן ובשפחה איינו מקיי' כ"א שבת כל דהו לכך חילקם וק"ל:

בד"ה כופין את רבו וא"ת כו' עד והא דאמר נמי בפ' בכל מערבין כו' התם משום דקא עביד ע"ה איסור' על ידו של חבר כו' לכאורה יש לדקדק דא"כ גם על עיקר קושיתם יש לתרץ כן דמיירי בעבד אשר נטל רבו חצי דמיו ושיחרר חציו ואי לאו דעביד הכי הוה יכול לקיים שבת כל דהו בלקיחת שפחה וק"ל ויש ליישב:

עוד יש לדקדק על קושי' הש"ס אשר מדייק דטעמא דמפני תיקון העולם הא לאו משום פ"ו לא כייפינן לי' מטעם גוד או אגוד דלמא התם שאני דיש איסור בדבר לשחרר את העבד דעובר אלאו ולכך לא אמרינן בי' דין דגוד או אגוד אי לאו דמצוה רבה דפרי' ורבי' דוק:

דף יג:

בגמ' ת"ש כל שאלו יחלק כו' יש לומר או לאו פלוגת' דר"י ור"נ לא הוה קשה לן הני מתני' אהדדי דבחדא משמע דאמרינן גו"א ובאחרינא משמע דלא אמרינן דהוה אפשר לחלק ולומר דהא דקאמר בברייתא ואם לאו מעלין אותו בדמים היינו דע"כ לא שומעי' לזה דקאמר גוד או אגוד אלא במעלה אותו בדמים הרבה דיש סברא לזה ג"כ דנאמר טפי גו"א משאינו רוצה להעלות בדמים דיהי' ריוח לחבירו בשיברר ליקח הדמים של חציו אבל בשאינו רוצה להעלות בדמים דאין כאן ריוח לחבירו וגם אינו רוצה ליקח אוי שומעי' לו אבל השתא דפליגי בהדדי וסבר ר"נ לית דינא דגו"א וכבר כתבתי דמלישנא הדא משמע דמעולם לא אמרינן גו"א קשי' לי' שפיר השתא ודוק:

בגמרא א"ל אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא כו' ואי ס"ד כו' מאי ארי' בכרך א' כו' כד נדייק מאי דרצה לומר בזה אביי דהא דר"י דשמואל היא או לא ומאי אכפת לן בזה ואגב זה יתורץ שפיר קושית התוס' בלי שנאמר דהוה מצי למימר ולטעמך. ונראה לומר דגם אביי בעצמו ור"י היו מסופקים בדר"י אי אמרינן גוד ואגוד אפילו בשיאמר אחד שקול את חדא ואנא חדא ואף דתרווייהו צריכין להאי ולהאי או אי לא אמרינן גוד ואגוד אלא דוקא בשאין תרווייהו צריכין להאי כדמסיק ולכך קאמר אביי הא דר"י דשמואל היא וא"כ שמעינן דאית ליה גוד או אגוד אפילו בתרווייהו צריכין להאי ולהאי ודחי ליה ר"י מדרב שלמן ודוק השתא:

עוד בגמרא וי"א לא הי' לו אלא אחד אחד כו' ודאי דכל אחד קושטא קאמר דשמיע להו דהיה לו אחד בפני עצמו ור"י מפרש נביאים בפני עצמם נקראים ג"כ א' בפני עצמו על שלא הי' מדובקים עם התורה ונביאים וי"א סבירא להו דהיה לו כל נביא בפני עצמו וק"ל:

בתוס' ד"ה ואס"ד כו' ולא גרס הכא כו' דהא כש"כ דאי לא כו' דפריך טפי שפיר כו' פירוש לפירושם דאי תרווייהו צריכין להאי ולהאי א"כ הוה מצי למימר ולטעמך כדכתבו בסמוך משא"כ אם הוה אפשר לומר דלא צריכין תרווייהו להאי ולהאי דלא מצי למימר ולטעמך א"כ ודאי הי' פריך שפיר טפי אבל באמת א"א דאיירי דלא צריכי תרווייהו להאי ולהאי ולכך שפיר כתבו לעיל בסמוך דהוה מצי למימר ולטעמך רק מה דכתבו דלא גרסינן דתרווייהו כו' הוא משום דהאיך יאמר המקשן מילתא אשר יסתיר קושיתו דוק כי נראה מדברי הרש"א דלא הבין כן:

דף יד.

בתוס' ד"ה תרי בתרי כו' משמע שעם עמודין הי'

היקיפויו' שאם כו' הנה ודאי דחיקא לן האי מילתא טובא דא"כ האיך קאמר לעיל רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד הלא הי' יכול לעשות עובי של העמודים כפי אשר ירצה כדי שיתרמי ליה דוק: לא יחפור פרק שני. במתני' לא יחפור כו' סמוך לבורו של חבירו ולא שיח כו' הא דהפסיק באמירתו סמוך כו' בין בור ושארי דברים ובאחרונה ה"ל למימר על כולם כאחת אפשר לומר אחר דמרמז לן מתני' דכותל בור ג' טפחים ונ"מ למו"מ כדאי' בש"ס ודבר זה לא נאמר כ"א בבור ולא בשארי דברים ולכך מרמז לי' במאי דמפסיק כנ"ל וק"ל:

דף יד:

א"ד בשדה שאינה עשוי' כו' הא דפליגי הני ב' לשונות בפלוגתא דאביי ורבא כדי שלא תאמר דחד מנייהו ודאי משקר ומהיכן באו לידי פלוגתא הלז אפשר לומר דשמעו מאביי דאמר ג"כ אינו סומך וסבר לישנא א' דודאי בשדה העשוי לבורות אמר כן והא דפליג ארבא ודאי באינה עשוי' ולישנא ב' סבר דמכל וכל פליג ארבא ואמר סומך והא דאמר חד זימנא אינו סומך היינו בסלע הבא בידים דוקא כסברת ר"י בתוס' ד"ה ה"ג דיש לחלק שפיר בין בא בידים או לא ולשון א' סבר כר"ת דאין לחלק וא"כ ע"כ הא דאמר אינו סומך היינו בעשוי' לבורות. וא"ת אף דאמרתי דלשון ב' סבר דיש לחלק בין בא בידים או לא והא דאמר אביי אינו סומך היינו בבא בידים ופליג ארבא בין בעשוי' בין בשאינה עשיי' מ"מ מהיכן יצא לו לומר לרבא דמודה בשאינה עשוי לבורות. אף אני אימא דע"כ הוצרך לומר כן לרבא אחר דסבר דיש לחלק בין בא בידים או לא דאל"כ הוה קשה ליה דיוקא דהברייתא טעמא דבא בידים כו' כגירסת יש ספרים בתוס' אבל כד נימא דרבא מודה בשאינה עשוי' לבורות א"כ ברייתא דבא בידים מיירי באינה עשוי' א"כ שפיר דייקי טעמא דבא בידים דוק:

עוד בש"ס בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא כבר כתבתי ביש מקומות על אריכות דברים דבשלמא עד שלא הקשהו מאי דקשיא לי' אף כאן מצאתי ישובן של דברים ואומר אחר דחזינן דכתבו תוס' בד"ה אביי כו' דא בא אחד לחפור לאחר מכאן צריך להרחיק הוא כל הרחקה והגהת אשר"י לקמן חילק עליהם וכן הביא הב"י. ולכאורה נראה דמסתברא כהגהת אשר"י ואף גם זאת מצאתי בחידושי הרשב"א וגם באשר"י דהמקשן סבר דכל הרחקה בין ב' בורות אינו כ"א שלשה טפחים דהיינו לכל בור טפח ומחצה ע"ע לכך נימא דבאמת המקשן סבר דהרחקה בין ב' בורות הוא ו' טפחים לכל בור ג' טפחים ודלא כהרשב"א ואשר"י וסבר באמת לאביי כד סמך א' בהיתר מ"מ הב' אינו צריך להרחיק כ"א הרחקתו דהיינו ג' טפחים ודלא כתוספות וא"כ ה"ק המקשן כד הוה קשה לי אאביי והיינו באשר נאמר דהרחקה של ב' בורות אינו אלא ג' טפחים והיינו טפח ומחצה לכל בור א"כ הוה קשה אאביי אמאי תנן במתני' דצריך להרחיק מבורו של חבירו אשר סמך מתחלה ג' טפחים בטפח ומחצה הוה סגי דהלא כבר אמרנו דסברת המקשן דאין הב' צריך להרחיק כ"א הרחקתו וא"כ לרבא הוה ניחא דשפיר תנן במתני' ג' טפחים דהיינו טפח ומחצה שכבר הרחיק הראשו' והרחקתו דבהדדי אינו כ"א ג' טפחים אבל השתא דאמרנ' דלאביי ניחא באמת דשיעור הרחקה בין ב' בורות הוא ו' טפחים לכל בור ג' וא"כ שפיר קאמרה מתני' דצריך הב' להרחיק ג' טפחים ולא יותר דאין צריך להרחיק כ"א הרחקתו א"כ לרבא קשי' דוק: ועוד נאמר במאי דאמר אח"כ בשלמא לרבא ניחא דהנה אף לרבא לכאורה הוה אפשר לדקדק דמתני' הוה ליה לאשמעינן רבות' טפי באינה עשוי' לבורות והב' צריך להרחיק ו' טפחים כל הרחק' באשר נאמר כסבר' התוס' וזה ודאי הוה רבות' טפי מאשר נאמר מכותל בורו ואינו צריך להרחיק כ"א ג' טפחים מהמיצר וא"כ הוה ניחא לאביי קצת דלעולם אימא דראשון סמך והא דקאמר מכותל חבירו היינו אותן ג' טפחים אשר יש לא' בשדה הב' זולת הרחק' הב' ג' טפחים אחרים נקראים ג"כ כותל ועיין באשר"י (אבל לרבא ליכא למימר הכי דוק) אבל השתא דלרבא ניחא דבאמת באשר יש לא' רשות לסמוך אין הב' צריך להרחיק כ"א הרחקתו דהיינו ג' טפחים וא"כ אין להקשות דה"ל לאשמעינן מתני' רבות' טפי באינה עשויה לבורות דאדרבא בעשוי' הוה רבות' טפי דיש כאן הרחקה דתרוויי' אשר הוא ו' טפחים ובאינה עשויה אינה כ"א ג' טפחים וא"כ קשה לאביי דוק היטב כל זה העליתי לפני תלמידי בדרך חידוד:

עוד בש"ס ודקארי לה מאי קארי לה בא בידים איצטריכא ליה הנה ודאי לכאורה יש לדקדק מאי האי תירוצא דמ"מ היאך לא עלה על דעתו דיש לדחותו בא בידים שאני וגם אית לן לדקדק לישנא ודקארי לה מאי קארי לה לכך נימא כד ראה הש"ס תירוצא הלז ולכאורה לרבא אפשר לדקדק ג"כ טעמא דבא בידים כיש גורסי' באמת בתוס' וקשה להש"ס על התרצן ודקארי לה מאי קארי לה דייקא כלומר מאי ראית דהקשה לך על אביי דשנית בא בידים שאני דלמא קושיתו הוה ארבא וא"כ לא תרצת כלום וקאמר בא בידים איצטריכא ליה כלומר דארבא ודאי לא קשיא מידי דוק היטב ותמצא נכון:

והנה אפשר לדקדק אמאי דמקשה לרבא טעמא דאיכא בור כו' דלמא קמ"ל אפי' בדאיכא בור סגי בג' טפחים ואין צריך להרחיק כ"א הרחקה דידי' דלא כדסברי תוספות לאביי. וא"ת היכי משכחת דסמיך הראשון לרבא דלמא מיירי בלוקח. ואפשר ליישב דלא משמע לן דלישנא דמתני' מיירי להקל על החופר בור אלא בחומר עליו קמיירי וק"ל. אבל א"כ יש לדקדק קצת מאי קאמר ללישנא ב' דבאינה עשוי' ד"ה סומך ניחא הלא אכתי קשה למה קא נקיט מתני' בשאינה עשוי' כו' ובדאיכא בור ה"ל למימר בעשוי' ובדליכא בור אפילו. ובלי תירוץ על קושיא הא' הוה לן לתרץ דקמ"ל אפי' בדאיכא בור די בג' טפחים וק"ל:

גם יש לדקדק אמאי דמקשה לרבא ומתרץ א"כ מאי קבעי לקמן אי וסד בסיד תנן אי או סד בסיד תנן הלא מהוויי' דש"ס נראה דוסד בסיד תנן דאי או קתני מאי מקשה לרבא דלמא מיירי מתני' דהראשון סד בורו בסיד וא"כ רשאי לסמוך וא"ת דהכי קא מקשה מאי ארי' דאמר סמוך לבור ה"ל למימר סמוך למיצר חבירו אף אנן נימא דלמא קמ"ל אפילו דכבר איתא לבור של חבירו סד בסיד סגי ואי הוה תני סמוך למיצר ה"א התם סד בסיד לחוד סגי ולא בדאיכא כבר בור של חבירו. ואפשר לומר דהא דמקשה הכא לרבא באמת הכי קאמר אלא לרבא קשיא וא"כ איכא למיפשט מהכא לרבא דוסד בסיד תנן וק"ל:

גם יש לדקדק קצת למה לא מתרץ לאביי דמתני' מיירי בסלע הבא בידים דניחא לן טפי מלומר דבאו בב"א וק"ל:

בתוס' ד"ה למנ"מ למו"מ הך נפקותא לא איצטרך לרבא כו' עיין בת"ח דשפיר דיקדק על דבריהם אלו:

בד"ה מרחיקי' את הגפת פי' וקשה לרבא כוונתם דלא תימא דגם לאביי ללשון א' דמודה בעשוי' לבורות קשה וזה באמת אינו דדלמא מיירי במיצר שאינה עשוי לבנות כותל ק"ל:

דף יח.

בגמ' הא קמ"ל דהני קשו לכותל כלומר דמאי קשי' דה"ל למתני סמוך למיצר חבירו דאי הוה תני הכי לא הוה ידעינן למאי הן קשין וה"א דהן קשין לכל דבר ואף בשאינה עשוי' לבנות כותל קמ"ל דלא וק"ל וכן כולם:

עוד בגמ' והא קמ"ל דעד כ"ה אמה אזלי שרשי' ומזקי כד נדייק אלישנא דא אפשר לומר דה"ק דמאי קשי' לך דה"ל למימר מרחיקים את האילן ממיצר חבירו כ"ה אמה דא"כ הוה אפשר למטעי ולומר דשרשי' דאילן אזלי כ"ה אמה וג' טפחים דהלא בעל הבור צריך להרחיק ג"כ ממיצר חבירו ג' טפחים לרבא אף בשאין שם בור וא"כ ודאי ה"א דשרשי' אזלי ומזקי כ"ה אמות וג' טפחים וק"ל:

עוד בגמ' א"ה אימא סיפא כו' לישנא דא"ה אפשר לפרש דאחר דחזינא דאסור לסמוך אפילו שארי דברים דלא שייך למימר בהו כל מרא ומרא אפילו בדליכא דבר הניזוק וא"כ קשה לר' יוסי נמי דפליג אדבורי' ואחרדל ולא פליג אמשרה וירק ודוק:

דף יח:

ואי דלא סמיך היכי משכחת לה הנה תוס' ז"ל האריכו למעניתם בשני פירושם וזולת דבריהם היה נראה לכאורה לפרש דהכי קא מקשה דכל קושיתו אינו אלא על ר"י וקאמר היכי משכחת לה דפליג ר"י דבשלמא לאביי דאמר ראשון רשאי לסמוך אפשר לומר ולאוקמי פלוגתייהו בהכי דרבנן סברי אחר דהראשון רשאי לסמוך והיינו בעל הדבורים צריך בעל החרדל להרחיק את כל הרחקה ור"י סבר דאינו צריך להרחיק כ"א חצי הרחקה באומרו די דארחיק הרחקה דידי את ארחיק נמי דידך כדאיתא באשר"י ולישנא דמתיר דמדייקים תוספות אינו מוכח וק"ל. אבל לרבא דאמר אינו סומך ואחר דשניהם מזיקים זה את זה א"כ ע"כ ראשון הרחיק חצי הרחקה וסברי רבנן דהב' ירחיק חצי האחרת א"כ מ"ט דר"י דפליג ארבנן. ומתרץ ר"פ בלוקח דהסמיך הא' ברשות והנה ר"פ לא היה מפרש דבריו אמי קאי אבעל החרדל או אבעל דבורי' וקמקשה אי בלוקח מ"ט דרבנן ועוד כו' כלומר אי בלוקח ובעל החרדל סמך תחלה א"כ מ"ט דרבנן ואי בלוקח ובעל דבורי' סמך תחלה א"כ מ"ט דר"י. ובזה מדוקדק היטב לישנא דועוד דלפי פירש"י ותוס' הכל קושיא אחת היא ומאי לישנא דועוד. וקא משני רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק מכלל דסבר ר"י כו' כלומר לעולם בלוקח ובעל דבורי' סמך תחלה ומאי קשיא לך א"כ מ"ט דר"י הנה אימא לך דרבנן סברי על המזיק כו' מכלל דר"י על הניזק סבירא ליה ולהכי פליג ארבנן וקמקשה א"ה משרה כו' דוק:

והשתא נפרש קצת דברי תוספת ע"פ פירש"י ור"ת והנה כתבו בשלמא לאביי כו' דלכאורה היה אפשר לדקדק מאי האי דקמקשה ואי דלא סמך היכי משכחת לה דלמא דמיירי דסמך שלא ברשות וע"כ צ"ל דקושיתו הוא א"כ פלוגתא דרבנן ור"י לא א"ש א"כ גם לאביי יש לדקדק לר"י מאי האי דקפליג ארבנן וסבר דבעל החרדל אין צריך להרחיק ומ"ש מבור דקחזינן דלא פליג וסבר דצריך להרחיק לכך קאמרו בשלמא וק"ל. וכל דבריהם אח"כ בדבור הזה הן מפורשים לפניך:

בדבור שאחר זה והוא צריך להיות באחרונה דקאי לפירוש ר"ת כתבו וצ"ל דזה המקשן אינו אותו שהקשה תחלה כו' דבשלמא לפירש"י כבר כתבו דהוה דייק מדבריו אחר שאמר קסברי רבנן על המזיק להרחיק ש"מ דסבירא לך דדבורי' אינן מזיקים א"כ שפיר קאמר מכלל דסבר ר"י כו' אבל לפירוש ר"ת דמפרש הא דאמר על המזיק להרחיק פירושו הוא דבא לומר דחזר מדבריו הראשונים וסבר דאינו צריך להרחיק כ"א בשישנו שם דבר הניזק א"כ מאי האי דקמקשה השתא מאשר הוה קשה ליה מתחלה לאביי וק"ל:

והי' אפשר לומר דזה המקשה הוא באמת המקשה הראשון והוא לא הבין דברי התרצן דאמר על המזיק להרחיק וסבר דמשני כפירש"י ז"ל ולכך הקשה קושיתו כפירש"י ואח"כ פירש. התרצן את דבריו וק"ל:

בדבור המתחיל וסבר ר"י כו' לקמן על מקומה ה"ל לאקשוי כו' פי' אחר דחזינן דר"י לא פליג אמשרה וירק א"כ ש"מ דעל המזיק סבירא ליה א"כ קשה מבור ואילן. יש לדקדק על דבריהם אלו אימא דאי לאו דרבא דאמר אסור לסמוך לא הוה קשה ליה מידי מהתם דהוה אפשר לומר דאחר דסמך בעל הבור תחלה א"כ עשה קצת שלא כהוגן ולכך מותר לבעל האילן לסמוך ג"כ לר"י כסברת התוספות אליבא דאביי בד"ה ואי דלא סמיך כו'. אבל לרבא קשה ולכך סמך דבריו הכא דוק:

עוד יש לדקדק מנ"ל לש"ס דר"י באמת סבר על הניזק להרחיק את עצמו ולדבריהם קאמר בחרדל דלמא אפכא דר"י באמת סבר על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו בלוקח שסמך ברשות ולכך לא פליג במשרה וירק וטעמי' דחרדל משום דהני מזקי הני כדאיתא בש"ס ובאילן ובור לטעמיה דרבנן קאמר לדידי אפי' באילן קוצץ מטעם דעל המזיק כו' (וחילוקי דמחלקי רבנן לדעת רש"י לית לי' לר"י) אבל לדידכו א"כ איפכא נמי דוק:

עוד חזיתי בספר מלחמות דהרמב"ן דדבורים הוה גירי דיליה א"כ למאי דקס"ד דר"י ג"כ סבר על המזיק להרחיק את עצמו א"כ ה"ל לאוקמי בשסמך על דבורי' תחלה והואיל דהוא מזיק בגירי א"כ עליו להרחיק את כל הרחקה ורבנן סברי דכי הדדי נינהו ועל כל א' להרחיק חצי הרחקה או אפשר לומר דסבירא להו דעל הניזק להרחיק הואיל דאכתי לא ידעינן מאילן ובור. ובזה אפשר לומר דרבינא דמשני תירוציה כבר ידע המסקנא מפלוגתא דאילן ובור רק התרצן לא הבינו דוק:

עוד ראיתי בהרי"ף דכתב דבמשרה צריך להרחיק אף לר"י ג' טפחים מיהא או מעט יותר כי היכי דלא להוי גירי דילי' א"כ מאי מקשה לר"י משרה וירק נמי הלא התם הרחקה ג' מיהא צריך וא"כ שפיר עביד ר"י דלא פליג אמשרה וירק ועי' בב"ח:

עוד יש לדקדק לדעת הרמב"ם דסבר דצריך להרחיק בכולם אף לדעת ר"י כדי דלא ליהוי גירי דיליה דהיינו ג' טפחים או מעט יותר חוץ מאילן דבשעה שנוטע לית כאן שרשים א"כ מאי מקשה וסבר ר"י דעל המזיק להרחיק והתנן כו' דלמא הכא מיירי בריחוק גירי והתם ליכא גירי כלל דהלא בשעה שנטע ליתנייהו לשרשים כלל כדלעיל ויש ליישב:

עוד יש לדקדק קצת לעיל דמקשה לרבא מאילן ובור דלמא התם מיירי בשאינה עשוי' לבורות ולכך טעמא דאיכא בור כו' והתם ליכא למימר לכאורה כי היכי דאימלכת אתה כו' דוק:

והנה לפירושם דר"ת ור"ח קשה לי אחר דמצאתי בריב"ש דמפרש לישנא דעל המזיק להרחיק כו' לפירש ר"ת דלכאורה משמע מהלשון דחומר קא מחמיר על המזיק ולא קולא ולפירש ר"ת הוה קולא ולא חומרא לכך מפרש (וזהו דהקשה הרמב"ן על בעל המאור ע"ע) דבאמת חומרא קאמר ומ"מ מהחומרא יצא לן קולא והיינו דסבר באשר אמרינן דמותר לסמוך הראשון א"כ לית ליה חזקה ובבא הב' אכתי צריך להרחיק כי בשאין כאן מחאה אין כאן חזקה אבל באשר נאמר דאסור לסמוך א"כ באשר סמך כבר אין צריך להרחיק אח"כ בבוא הב' כי טענינן לראשון דחזקה הוה וא"כ ה"ק הש"ס על המזיק להרחיק את עצמו לעולם מטעם דאין לי' חזקה וממילא א"כ מותר לסמוך בשאין כאן דבר הניזק זהו תמצית דבריו אע"ג שאין זה לשונו. וא"כ הוא קשה לן מאי בא לדייק מכלל דר"י סבר על הניזק דלעולם אימא לך דעל המזיק להרחיק סבירא ליה ואפילו בדליכא דבר הניזק כרבא בבור ובעל הדבורים אשר סמך תחלה אית לי' חזקה ואין צריך להרחיק ומ"מ הואיל דעשה שלא כהוגן אף בעל החרדל סומך דוק:

דף יט.

בגמ' תנ"ה כו' ואיכא דרמי להו מירמי כו' אפשר לומר דנפקא מינה אי מייתי בלישנא דתנ"ה או בלישנא דרמי להו מירמי דהנה הטור סי' קנ"ה הביא דעת הרמב"ם דסבר דבכותל דעלמא דלאו כותל בור צריך להרחיק נמי את כל הרחקות דמתני' וכתב עליו דאפשר דסבירא ליה דכותל בור לאו דוקא או דכותל דעלמא מכש"כ אתייא ע"ע. והנה כד נאמר דכותל בור דווקא ולא כותל דעלמא א"כ איכא למירמי אהדדי דליכא למימר הא דמתני ד' אמות איירי בכותל דעלמא דהא כותל דעלמא א"צ להרחיק כלל ומתני' דילן כותל בור קתני אבל באשר נאמר דכותל דעלמא אתייא מכש"כ דמיגרע גרעי כותל דעלמא מן כותל בור א"כ ליכא למירמי אהדדי דאיכא למימר הא דתני ד' אמות איירי בכותל דעלמא ומ"מ סיוע איכא מיהא לר"נ דנוחלן לומר ולחלק טפי במחמצן והנדיין מלחלק בין כותל בור וכותל דעלמא. ובזה מדוקדק נמי דקאמר ר"ח ברי' דר"א מתני לה בהדי' אא"כ כו' משפת מחמצן ולכותל ג' טפחים דלכאורה יש לדקדק דמאי ראי' יש מדבריו דלמא הוא קאמר מחמצן והנדיין אית ליה נמי שיעורא דג' טפחים ובאשר כתבתי א"ש דהביא ראיה מדבריו דקאמר ולכותל ג' טפחים דמשמע דכותל דעלמא סגי' נמי בג' טפחים ואין לחלק בין כותל דעלמא ובין כותל בור ודוק:

דף יט:

בגמ' והא אנן תנן כו' ת"ש לא ישפוך כו' עד ת"ש לא ישתין מוחק רש"ל משום דקשי' לי' ודאי מאי האי דקשי' לי' הלא בהדיא קתני לא ישפוך דבשופכי' מיירי ואני אומר דיש לקיים הגירסא דה"ק אחר דראינו דקתני שופכי' בפירוש א"כ ע"כ מי רגלים דמתני' לאו בשופכים מיירי דאל"כ מה בא הברייתא לאוספי ולאשמעינן מה דלא שמעינן ממתניתין דבשלמא אי מיירי מתני' במשתין הוצרך הברייתא לאשמעינן דאף בשופכים ג' טפחים סגי אבל אי מתני' נמי בשופכים קמיירי מאי בא לאשמעינן מעתה. ומשני ה"נ בשופכי' כלו' דתרי גווני שופכים איכא חדא שופכים הנקווי' בתוך הבור ושופכים דעלמא בלי בור ובחדא מנייהו מיירי מתני' ובאידך הברייתא ועיין בטור ובב"י מה דכתבו ארמב"ם בזה ודוק: עוד בגמ' מאי ארי' רקיק אפילו עבה נמי כו' ותיפוק ליה כו' וכל דבר כו' אינו חוצץ בפני הטומאה הנה רבים מקשי' דלמא באמת הטעם דשמואל היא משום טומאה. ולכאורה יש לתרץ דא"כ דלאו מבטיל איירי למה נקט רקיק טפי מבעבה ובזה א"ש דהמתין מלומר ותיפוק כו' עד אחר דמשני אבל רקיק דמימאס אימא בטולי מבטל כו' דמשמע דטעמא הוא משום ביטול. אבל אכתי מידי ספיקא לא יצאנו דמנ"ל התם באמת לומר כן דאינו מבטל דלמא באמת סבר דבטולי מבטל הואיל דמימאס רק דלהכי נקיט רקיק דבטולי מבטל וה"א דשוב אינו מקבל טומאה עוד הואיל דביטלו כס"ד דתוס' בד"ה תיפוק כו' קמ"ל שמואל כמסקנא שלהם דאף דבטולי מבטל מקבל טומאה דבעינן שינוי מעשה. ואפשר לומר דבהדי' נשמע משמואל הטעם דאינו מבטל ולכך לא ממעט ולא משום קבלת טומאה והכי משמע בסמוך דשמואל גופי' משני לקמן בשהתריפו. ובאשר נאמר דבאוכלי' נמי אמרינן באשר ממלאים כל החלון חוצצים אף דלא ביטלם כסברת התוס' בכלי חרם ושמואל נקט לישנא דממעט דקאמר אינו ממעט בחלון דמשמע אבל חוצץ הוא בשממלא כל החלון א"כ ע"כ טעמי' משום דלא ביטל הוא וא"כ אפשר לומר דהכי קמקשה ותיפוק ליה כו' כלומר למה אמר אינו ממעט דמשמע אבל חוצץ הוא הלא מקבל טומאה וכל המקבל טומאה אפילו חוצץ אינו ודוק. אבל אכתי יש לדקדק קצת מאי מקשה מאי ארי' רקיק אפילו עבה נמי דלמא להכי קאמר רקיק דאינו ממלא כל החלל אבל עבה דממלא כל החלל חוצץ הוא וק"ל. ועיין בפסחים דף ל"ז דקרי לפת טפח עבה והכא מסתמא בחלון טפח קמיירי ודוק:

עוד בגמ' האי חבית ה"ד כו' כד נדייק הא דקשי' לי השתא טפי מאשר קשי' ליה מקודם דהוי מוקי ליה בשהתריפו גם דקאמר ה"ד אי דפומי' לבר כו' ודאי באשר לא יתפרש בדפומ' לבר יתפרש דפומי' לגאו לכך אומר דודאי אי לאו דהוה מוקים ליה בשהתריפו דוקא לא הוה קשה ליה האי ה"ד כו' דודאי איירי בפומי' לגאו וא"ת דמ"מ יש לדקדק אמתני' דלא תני החציצה בחבית גופי' ובפומי' לבר זה אינו דניחא למתני' טפי לומר החציצה בדבר דחוצץ לעולם מאשר יאמר בחבי' דאינו חוצץ כ"א בפומי' לבר אבל השתא דמוקי' למתני' בשהתריפו א"כ חזינן דגרוגר' נמי אינן חוצצי' לעולם אלא דוקא בשהתריפו א"כ קשה לי' ה"ד כו' ואי בפומי' לגאו מ"מ קשה ליה דה"ל למנקט החציצה בחבית גופי' ובפומי' לבר ומשני ליה אלא דפומי' לגאו וא"א בחבית של מתכת כו' כלו' דמ"מ ניחא לי' טפי למנקט החציצה בגרוגר' מבחבית דבגרוגרת ליכא אלא חד גונא דאינו חוצץ והיינו בשלא התריפו ובחביות איכא תרי גווני והיינו בחביות של מתכת ובחביות של חרס אפי' בפומי' לגאו והוה צריך לפרש בתרי גווני דמיירי דוקא בחביות של חרס ובפומי' לבר משא"כ בגרוגרת לא צריכנא לפרש כ"א חדא גוונא והיינו בשהתריפו וק"ל. ודע דאחר דמוקמינן בשהתריפו לא צריכנא להא דכ' רש"י לעיל דמיירי שאינן מוכשרים דאחר דנתקלקלו ממאכל אדם אפי' הוכשרו אינן מקבלים טומאה ורש"י גופי' לא פי' כן אלא לפי מאי דקס"ד דהמקשן דלא ידע עדיין דהתריפו ודוק:

בתוס' ד"ה א' רב טובי הך שמעתתא מייתי הכא כו' דלא תימא דמייתי הכא הואיל דמיתני לקמן השלג כו' ותימא דטעמא הוא משום דקשין לכותל ובאמת אין זה הטעם כדכתבו לקמן בד"ה כולן כו' וק"ל:

בד"ה רקיק כו' פר"י בר מרדכי כו' הנה ראיתי להראב"ד דמחלק בין חלון של ד' טפחים דאז המיעוט צריך ביטול ובחלון של טפח המיעוט אין צריך ביטול ולכאו' יש לדקדק א"כ מאי האי דמקשה מהנהו מתני' דדלמא התם מיירי בחלון טפח וא"ת קופה וחבית דמתני במתני' הראשונה היאך שייך דמיירי בחלון טפח וגם במתני' ב' הרבה דברים אף אני אומר מנ"ל דעומדים ויושבים מכל וכל בחלון דלמא קצת מנייהו עומד נגד החלון. ובאמת לא קשה מידי דההיא חור מקרי ולא חלון ע"ע אבל מהא דמתני לקמן מלח ומאי דמדקדק עליו הש"ס דיתבא אחספא חספא גופי' תיחוץ כו' יש לדקדק דלא כהראב"ד ודוק:

שם בד"ה מאי ארי' רקיק כו' השתא קס"ד כו' דלכאורה הוה אפשר לומר דקושיתו הוא אמאי דלא משמיענו רבותא טפי בעבה וקמשני ליה התרצן דאדרבא דרקיק הו' רבותא טפי ואי הוה תני עבה לא הוה שמעינן רקיק ובאמת דאזה יש לדקדק דמ"מ מה נרויח בתנויי רקיק דמ"מ לא שמעינן מני' עבה נמי ולכך קאמרו תוס' דהמקשן סבר דבאמת דוקא נקט רקיק הואיל דאית בי' תרתי וקמקשה א"כ אגופ' דדינא דאין זה אמת דאפי' עבה נמי אינו ממעט ואפי' דהוה דבר המתקיים ואזה קמשני שפיר לא מיבעי' כו' כלומר לא כדקס"ד דלהכי נקיטנא רקיק הואיל דאית בי' תרתי אבל עבה ממעט דזה אינו אלא להכי נקיטנא רקיק לרבותא ודוק:

שם בד"ה ותיפיק ליה אפילו אם יבטלו כו' דלא תימא דקושיתו הוא הכי דקמתמא אתרצן דתירץ לא מבעי' עבה כלומר אי הוה תני עבה לא הוה נשמע מני' רקיק משום דה"א דרקיק מבטל לי' וקא ממעט וקא מקשה דה"ל למימר אי הוה תני עבה ה"א דלהכי אינו ממעט משום דמקבל טומאה משא"כ רקיק דאינו מקבל טומאה ואי הוה קושיתו כן לא הוה קשה א"כ מאי דקמתמ' תוס' אחר כן וק"ל. וא"ת דלמא באמת הכי קמקשה זה אינו דא"כ מאי קא משני לי' שנילוש במי פירות כלומר דגם עבה אינו מקבל טומאה ומהיכא תיתא לומר כן ואי הוה תני עבה ה"א דנילוש במים ומשום קבלת טומאה אינו חוצץ לכך כתבו אפי' אם יבטלו כו' ודוק היטב בזה ובמה שכתבתי לעיל בגמ':

שם בד"ה רואין כו' אין לפרש כו' דא"כ כו' תיקשי ליה כו' הנה יש לומר דטעמי' הוא ודאי משום דסופו ליטלו החבית ומ"מ לא קשה ליה מידי דודאי שפיר ידע דדבר דודאי אינו מבטל אינו ממעט דומי' דחבית דבסתמא אינו מבטל ובודאי אינו ממעט וכל קושיתו אינו אלא אמאי דסבר שמואל דאפי' רקיק דממאיס אפ"ה אינו ממעט בסתמא ואזה קשה ליה א"כ תבן אפי' דמיירי בסרי' מ"מ חזי' לבהמתו ע"י פירוך או לטינ' עד דמפיק לי' התרצן מכולה ובגרוגר' ידע דאפשר למיקם בשנרקבו ומ"מ חזי קצת ואפ"ה ממעט משום דבסתמ' מבטל לי' וקמשני בשהתריפו דלא חזי מידי וק"ל:

דף כ.

בתוס' ד"ה היא גופא תיחוץ ותימא היכי תיחוץ הא לא מבטל לי' התם יש ליישב קושיתם דבאמת הכי קא מקשה אמאי דרצה לסתור את דברי שמואל ולומר דממעט אף שאינו מבטל א"כ קשה אמתני' האי חבי' גופא תיחוץ וק"ל:

שם בד"ה ועוף ששכן בחלון נראה דאתי אפי' לר"מ כו' ובזה מיושב לן מאי האי דקחשיב כל הני דממעטין וכד תדקדק בדבריהם בכולן אשמעינן רבותא קצת דבנכרי אשמעינן דאע"ג דמקבל טומאה מדבריהם כדכתבו בסמוך ובמלח גופא אשמעינן דאינו מקבל טומאה מה דלא שמעינן במקום אחר וכן משמע בתוס' בסמוך ודוק בכולם ותמצא:

דף כ:

בגמ' דלית בי' שיעורא כדתנן כו' נראה לקיים הגירס' אשר כתובה לפנינו ודלא כתוס' ושפיר פירש"י דלית בה שיעורא והוי כמאן דליתא ומביאה הש"ס ראי' על זה מדתנן התם דמחייב בהוצאת שבת דוקא בכדי ליתן בין פצי' לחבירו ואי הוה חוצץ בפחות משיעור זה א"כ אכתי ליחייב אהוצאת' דאכתי ראוי' לי' לחצוץ בפני הטומאה אלא ע"כ בפחות משיעור זה אינו חוצץ עוד ועיין שם בש"ס דשבת דף ע"ח ודוק:

עוד בגמ' אמר ר"פ ולא פליגי כו' נראה דאתיא לי' לר"פ דלא פליגי דאי הוה פליגי א"כ אחר דחזינן דפליג שמואל במלח ולא ברבב א"כ חזינן דהמלח מסתבר טפי לעשות מחיצה מברבב וא"כ הוה קשה אסדר דקאמר רב חיץ ממלח ורבב איפכא ה"ל למימר וק"ל:

עוד בגמ' אמר אביי ש"מ כליא דתנור טפח נ"מ כו' כלו' דלכך תני במתני' תרווייהו ולא קתני חד מניי' וממילא ידעינן לאידך אלא לאשמעינן במקח וממכר והא דלא קא מדייק כן נמי ברחי' לעיל אפשר לומר דבאמת הרכב העליונה היא דמשמע' קול והתחתונה עביד לי' לטרי' והנדנור ולהכי הוצרך מתני' דילן לאשמעינן תרווייהו לומר דאסור משים טרי' ומשום קלא ונפקא מינה במקום דליכא טריא כמו בריחים של חמור אסור מיהא משוס קלא וכן אפכא והנה מתחלה קאמר מ"ט משום טריא וקאי אשכב וקמדייק ליה מהא דחמור וקאמר אלא משום קלא כלומר העליונה אסור משום קלא. ובזה יבא על נכון מה דאמרה הש"ס לעיל דף ח"י הא קמ"ל דטרי' קשה לכותל והתוס' שם דקדקו ע"ז ולדעתי א"ש וק"ל:

תוכן העניינים

כוס הישועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה