כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא
דף ב.
ברש"י ד"ה במקח וממכר כו' אבל זה אומר אני ארגתי' כו' ותהא מונחת עד שיבא אלי'. יש לדקדק הלא לקמן דף ז' בשנים אדוקים בשטר מלוה כו' נמי אמרינן יחלוקו והלא התם נמי חד מנייהו רמאי ודאי לפי טענתם ואעפ"כ אמרינן יחלוקו אלא ודאי דאמרינן הואיל דהחלוקה יכולה להיות אמת לא יהא מונח וכדכתבו תוס' וא"כ מאי האי דכתב רש"י דבאימר אני ארגתי' דחד מינייהו ודאי רמאי אמרינן יהא מונח הלא גם כאן החלוקה יכולה להיות אמת. ואפשר דרש"י ז"ל סובר דר"פ דנקט מקח וממכר בדוקא חולק על רבא דלקמן וסובר דגם שם באמת סובר רבי יתקיים השטר וגבי לי מלוה כולה כדס"ד דש"ס דהתם. וא"ת מי דחק לרש"י לדבר זה אומר אני דרש"י ראה שעשה רב פפא צריכות' מן מציאה למו"מ וממו"מ למציאה ואמר ואי תני מקח וממכר ה"א הוא דרמו שבועה משום דמורה כו' אבל מציאה דליכא למימר הכי כו' ולדעתו הפירש כך הוא הואיל דליכא למימר הכי דמורה היתר וא"כ ודאי דהאמת אתו דהגביה גם הוא הטלית ובמקח וממכר אמרינן בצריכותא ה"א ודאי הואיל דאינו מורה היתר דהמוכר נתרצה גם לו וא"כ לא ישבע. והנה אם הפירוש כך הוא א"כ שפיר קאמר רש"י דרב פפא סובר דבאומר אני ארגתי' יהא מונח ולא הוה בכלל כולה שלי דאי אמרינן שם נמי יחלוקו והוה בכלל כולה שלי א"כ לעולם אימא ליתני כולה שלי בלחוד מאי אמרת דה"א התם מורה היתר הלא באני ארגתי' א"א לומר דמורה לו היתר ואפ"ה אמרינן יחלוקו אלא ודאי דר"פ סובר אני ארגתי' אמרינן בי' יהא מונח ולא הוה בכלל כולה שלי רק מו"מ וא"כ שפיר קאמר ר"פ. והנה התוס' בד"ה אי תנא מציאה ניידי מפירוש זה אשר כתבנו לפירוש רש"י רק סברי דלכך ה"א במציאה לא ישבע ולא הוה שמעינן ממו"מ משום דה"א דהתם רמו רבנן שבועה עלי' כדי שיפרוש אבל במציאה מדתפיס בה ודאי סביר לומר האמת ומשום שבועה לא יפרוש כו' וא"כ אפי' אמרינן דבאומר כולה שלי דגם אני ארגתי' הוה בכלל מו"מ לא הוה שמעינן מיני' מציאה דגם באני ארגתי' יפרוש עצמו ולא ישבע שהרי יודע המשקר שהוא משקר משא"כ במציאה ולכך שפיר כתבו תוס' אבל היכא שודאי כו' וחולקין על רש"י בזה וסוברי' דרב פפא אינו חולק על רבא דלקמן דוק היטב כי נכון הוא:
בתוס' ד"ה שנים אוחזי' איידי דאיירי כו' ובזה מתורץ נמי מה דהי' אפשר לדקדק לכאורה במתני' דה"ל לאשמעינן תחלה דין זה מוציא מחבירו עליו הראי' ואח"כ דיני דחלוקה. ובזה עולה יפה נמי מאי דכתבו אח"כ ואע"ג דבתרי מסכת' כו' וק"ל:
בד"ה בראי' בעלמא קנה אע"ג כו' מצי למדחי כו' ובזה מדוקדק נמי הא דאמר הש"ס בראי' בעלמא קנה ולא קאמר בראי' לחוד וק"ל:
בדבור שאחר זה דקאמר בראי' בעלמא לא קנה מתוקן הלשון נמי במאי דאמרו והא דאמרינן כו' וק"ל.:
בד"ה והא זה וזה כו' איכא דוכתא כו' בזה מיושב קצת נמי הא דלא אמר רב פפא אלא להורות דחוזר מתירוץ הראשון וק"ל:
דף ב:
בגמרא ואי תנא מו"מ כו' הנה ודאי דרוצה בזה לומר אי תנא כולה שלי וא"כ ק"ק בצריכות הראשון הוה די דהל' אי הוה תני כולה שלי ה"א דאיירי דוקא במציאה דמורה היתר אבל מו"מ דליכא למימר הכי וא"כ ל"ל למימר עוד צריכות האחרון. גם יש לדקדק במה דאינו עושה הצריכות' דאי הוה תנא מציאה ה"א בהא אמרינן יחלוקו דמשום דא"א למקנסי' לרמאי דיהא מונח דמאי הפסיד הרמאי אבל במו"מ דאית לי' פסידא אימא דיהא מונח וכדקס"ד דלקמן דוק:
בגמ' ואלא מאי רבנן כו' ודאי בכאן מצאה הקפידה מקום לנוח דמ"מ מאי הרויח בזה דקשה ג"כ לרבנן ולמה לא הקדים נפשי' להקשות דמתני' לא אתי' כחד לא כרבנן לא כר"י. ואפשר לומר דמצינו מ"ד לקמן בהשואל דלא פליגי רבנן וסומכוס כ"א בעומדה באגם ולא בדתפי' חד מנייהו וא"כ אי לאו דהקשה לו תחלה מתני' דלא כסומכוס לא הוה קשה לי' מידי דהוה אפשר דמתני' אתי' כסומכוס ושאני התם דלא תפיס חד מנייהו ולכך פלגי בלא שבועה משא"כ הכא דתפסי תרוויי' והוה מחוסר גוביינ' במה שחבירו תופס דהאי תופס בכולי' כו' כדאי' ברש"י ולכך פלגי בשבועה אבל בדתפיס חד מנייהו אימא דבאמת סובר סומכו' דפלגי בשבועה ואתי' מתני' א"כ שפיר כסומכוס אבל השתא דהקשה לי' המקשן מתני' דלא כסומכוס א"כ ודאי סובר דפליגי אפי' בדתפיס חד מנייהו א"כ שפיר קאמר וליטעמך ואלא מאי רבנן הא אמרי המע"ה דוק:
בתוס' ד"ה ולחזי זוזי ממאן נקט כו' והשתא שפיר גריס ולא ידע כו'. אבל קשה לי דא"כ מאי ארי' דאמר' מתני' שנים אוחזין בטלית אפי' אין אוחזי' רק דעדיין ביד המוכר אפ"ה יחלוקו הואיל דלא ידע המוכר. וא"ל דבאמת כן הוא והא דאמר שנים אוחזי' לא קאי אסיפא דמו"מ רק ארישא אמציאה או אפי' דקאי אסיפא אפ"ה אפשר לומר דהואיל והוא תופס בחזקת שניהם הוא כאלו שניהם מוחזקים בו כדכתבו תוס' לעיל בד"ה ויחלוקו ע"ש. א"כ ל"ל לר"ת לדחוקי נפשי' ולומר דהוה כעד אחד ואותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועה כו' הלא בדיש מקחו בידו הרי הוא נאמן בכל דבריו ומנ"ל הא דקאמר ולחזי זוזי כו' אינו סובר כהתרצן דבמו"מ איירי דהמוכר מוחזק בטלית ועיין באלפסי דסובר שהאמת כן הוא ודוק: בתוס' ד"ה לימא מתני' דלא כב"נ מצינו למימר כו' משום דאל"כ היאך קאמר לעיל אי תני מו"מ ה"א משום דמורו כו' אבל מציאה כו' דליכא למימר הכי כו' פירוש אלא ודאי כל אחד סובר דהוא הגבי' תחלה ובהדדי אגביה' וא"כ אף דרמו שבועה עלי' לא יפרוש וכדפירשו גבי מו"מ וא"כ ודאי שפיר ידע זה דבהדדי אגבי' אבל באמת יש לומר ג"כ הא דקאמר לימא דלא כב"נ לא נשנה בב"ה לבתר דעשה ר"פ הצריכו' רק באפי נפשי' נשנה והש"ס סידרה אחרי' לכך קאמרו מצינו למימר אבל אינו מוכח כ"כ וק"ל: בד"ה היכא דאיכא דררא דממונא פי' כו' ניידו מן פירש"י משום דא"כ מאי קס"ד דתרצן לתרץ בסברא הפוכא וק"ל:
בד"ה ומה התם כו' לא פריך אלא אוסומכו' כו' ובזה מיושב נמי הא דלא אמר הק"ו זה לעיל בתחלת קושיתו וק"ל:
דף ג.
בגמרא אלא מאי רבנן כו' גם הכא איכא למימר דאי לאו דהקשה לו מתני' לא כר"י לא הוה קשה לי' מידי דשפיר הוה ידע תירוצו דלבסוף אימור תרוויי' בהדדי אגבי' וכדפירשו התוס' וכל חד סביר שהוא הגבי' תחלה אבל כשראה שהקשה לו מתני' דלא כר"י א"כ ודאי סובר דמתני' איירי בכל מילי ואפי' אחד אומר אני מצאתי היום וזה אומר אני מצאתי אתמול דודאי איכא רמאי וא"כ לטעמך מתני' דלא כרבנן נמי וקאמר לי' המקשן דמעולם לא עלה על דעתי' דמתני' איירי בהכי כ"א כל א' אומר אני מצאתי היום רק דלרבנן דלא קנסו לרמאי אפשר לומר דתרוויי' הוא ואעפ"כ שכל אחד אומר כולה שלי ואיכא ודאי רמאי מ"מ לרבנן א"ש אחרי דסברי דלא קנסינן לרמאי אבל לר"י דקניס לרמאי א"כ קשה דהלא הכא ודאי איכא רמאי דכל א' אומר כולה שלי ומתרץ לי' התרצן אמרת ולא תבין דהלא גם כאן אפשר לומר דלית כאן רמאי דאימר תרווי' בהדדי כו' וכל אחד סובר שהוא הגבי' תחלה דוק:
בתוס' ד"ה א"נ כו' רוצים בזה דלא תימא הא דמשני אומר א"נ דבא לומר דאפי' תימא היכא דאיכא רמאי מספק נמי קניס ר"י והא דלא קניס הכא משום דמאי הפסיד הרמאי וא"כ הוה קשה לכאורה מאי עלה על דעת התרצן וכי לא ידע דקשה מ"מ מאי איכא למימר לכך כתבו דפירושו הוא דלעולם אפי' איכא ודאי רמאי לא קניס אלא היכא דאיכא פסידא אבל בספק רמאי לא קניס ר"י אפי' בדאיכא פסידא כתירוץ הראשון וא"כ לא קשה מידי ממו"מ רק המקשן לא הבין כך כ"א כדקס"ד וכדכתבנו מתחלה לכך הקשה לו ממו"מ ותירץ לו מחוורתא כדשנינן מעיקרא וכדכתבו תוס' בדבור שאחר זה שלא הדר בי' ע"ש ולכך כתבו שם אבל מתיבת אלא משמע דהדר לגמרי וא"כ נסתר הפירוש הזה שכתבנו והדר' התמי' לדוכתא ודקארי מאי קארי לה ודוק היטב:
עוד כתבו שם וכן בסמוך דפריך בין לרבנן בין לר"י יהא מונח אע"ג דהתם לית לי' פסידה לרמאי ע"כ. לכאורה יש לדקדק מאי אכפת לן שם בהפסד הלא שם אין הטעם משום קנס רק דהמנה דחד מנייהו הוא ולא דתרוויי' כמנה שלישי לרבנן וא"כ אפי' ליכא הפסד יהא מונח אם לא דנימא לר"י לית לי' הטעם דרבנן רק סובר דבכל מקום לא אמרינן יהא מונח כ"א בדאיכ' ודאי רמאי ולס"ד דתוס' בדאיכא הפסד נמי. ואפשר לומר דהוכחת' הוא מדקאמר הש"ס התם גבי חנווני כו' דהא בודאי איכא רמאי כו' ואי סבר הש"ס דטעם דר"י הוא משום דודאי חד מנייהו הוא כטעם דרבנן א"כ ל"ל לש"ס למימר דהא בודאי איכא רמאי ודוק:
בתוס' ד"ה מפני מה כו' פי' יהא נאמן במגו כו' הנה כבר כתבו בגיטין דבאים לסתור דלא תפרש דרבה בא לתרץ מ"ט כופר הכל פטור וזה אינו מתורץ באמת במאי דאמר חזקה אין אדם כו' דהלא בבנו מעיז וא"ה פטור בכופר הכל לכך כתבו דבא ליתן טעם מ"ט חייבה התורה מודה מקצת יהא נאמן במגו וע"ז שפיר קמשני ולכך כתבו ומשני כו' כלומר אבל לפי הקס"ד הנ"ל אינו משני שפיר וק"ל. בא"ד וא"ת כופר הכל מנלן דפטור כו' וי"ל דמכי הוא משמע דגזירת הכתוב הוא כו' הנה התוס' ניידי מפירש"י ז"ל דאמר על הא דאמר רבה מפני מה כו' ולא חשבו כמשיב אבידה כו'. משום דהלא דמשיב אבידה פטור אינה מן התורה רק חכמי' פטרוהו ועוד לפירש"י אינו מתורץ קושי' התוס' דהקשו מנ"ל דכופר הכל פטור דבשלמא לפי' התוס' מתורץ שפיר דודאי גזירת הכתוב הוא דאל"כ לשתוק מכי הוא זה ולימא סתם דישבע על תביעתו והוה ידעינן דחייב לשבע בין בכופר הכל בין במודה מקצת דמאן מפיס וא"כ השתא דכתבה התורה דמודה מקצת חייב מוכח דכופר הכל פטור אבל לרש"י דבא ליתן טעם דיהא מודה מקצת פטור מטעם דמשיב אבידה וא"כ הדרא הקושי' לדוכתא מנ"ל דכופר הכל פטור וא"ת דא"כ ה"ל לכתוב סתם דישבע הנתבע על תביעת חבירו זה אינו דאי הוה כתוב סתם ה"א מודה מקצת יהי' פטור מטעם דמשיב אבידה דוק. אבל בעיקר דבריהם קשה לי דלכאורה קושיתם מעיקרא ליתא דהלא מוכח דכופר הכל פטור דהלא מכי הוא זה דרשינן נמי דצריך להודות ממין הטענה ואם לא יודה ממין הטענה אינו חייב לישבע ואי איתא דכופר הכל חייב למה יגרע א"כ אם לא יודה ממין הטענה ולא יהא אלא כופר הכל. וכ"ת דמ"מ קשה לר"ג דמחייב נמי אפי' אם אינו מודה ממין הטענה. מ"מ גם ר"ג ע"כ סובר כאבוה דר' אפטוריקי דפוטר בעדים מעידים על חמשים דאין צריך לישבע על חמשים הנשארים ויליף לי' כן מכי הוא זה וא"כ הדר הוא דמוכר דכופר הכל פטור דאל"כ למה מיעטו התורה בעדי' כו' לא יהא אלא כופר הכל ועי' בדף שאחר זה ומה שאכתוב עליה' שם ודוק:
דף ג:
בגמרא ומה פיו שאין מחייבו ממון כו' והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי הנה רש"י כתב על זה ברייתא היא. נראה דהוה קשה לי' למאי הוצרך לומר הודאת בע"ד דמאן לא ידע דפיו יחייבו ממון ומי לא יודה בזה לכך כתב ברייתא היא כו' ונקט בפומי' לישנא דברייתא אע"פ שדבר פשוט הוא. הנה מכל זה אינו נוח לי ולכך אומר אני דאפשר דהוצרך לזה להביא ראי' מברייתא דקס"ד דהמקשן הא דאמר פיו אינו מחייבו ממון היינו אם הודה דחייב לחבירו ממון ואח"כ אמר נזכרתי דפרעתיו הרי הוא נאמן וא"כ הודאת פיו אינו מחייבו ממון דהרי יכול לחזור בו ובעדים כה"ג אם העידו שחייב לחבירו אינן יכולין לחזור בהן מדבורם אח"כ דכיון שהגיד כו' וע"ז הוצרך להביא ראי' מברייתא דפיו מצינו נמי דאינו יכול לחזור מדבורו דאם חבירו טוענו מנה לי בידך שהלויתך והשיב לו לא לויתי כולם ועדים מעידים שלוה מנה ופרע חמשים מחויב הוא לפרוע גם החמשים השני' דכיון שאמר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי ואע"פ שעדים מעידים דפרע חמשים מ"מ אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים וק"ל:
עוד בגמ' אלא מה לפיו שכן אינה בהכחשה כו' קשה לי למה אינו עושה ק"ו הכי ומה קנס החמור שפיו אינו יכול לחייבו עדים מחייבי' אותו שבועה הקלה שפיו יכול לחייב אותו אינו דין שעדי' יכולי' לחיייבו וא"כ ליכא למפרך מה לפיו כו' שהרי מפיו לא ידעינן מידי דוק:
בתוס' ד"ה אבל העדאת עדים כו' קמ"ל ק"ו דלא הוה גזלן בהכי כו' הא דלא קאמר קמ"ל ק"ו דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא כו' משום דמ"מ הוה סברא לומר אע"פ דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא כו' היכא דלא ידעינן בודאי דרצה לגזול ממון חבירו כמו במודה במקצת או בכופר הכל בע"א אבל הכא דודאי ידעינן דרצה לגזול דהלא הוא הי' כופר הכל ועדים מעידים דחייב מיהא חמשים אימא דמגו דחשיד כו' ולא ישבע על השאר לכך כתבו דלא הוה גזלן בהכי כו':
עוד כתבו ואע"ג דאמרינן לקמן כו' מ"מ גם התנא אשמעינן דלא אמרינן מק"ו מפי' ומעד א' והא דהקשו לעיל על רבה לפי פירש"י היינו משום דרבה אמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע ולא אמרינן מגו דחשיד כו' ומתרץ והאי בכולה כו' משמע אבל במקום דליכא למימר הכי אמרינן מגי דחשיד כו' וז"א לכך מתמיהי' על דברי רש"י ודוק:
בתוס' ד"ה ר' חייא כר"מ ס"ל וא"ת כו' וי"ל דאיכא למפרך כו'. קשה לי על דבריהם דע"כ לא עלה לו על דעתו עדיין האי פרכא דא"כ גם עתה איכא האי פרכא על סוף הדין דמאי קאמר עדים שמחייבי' אותו קנס א"ד כו' מה לעדים שמחייבים קנס אותו שהעידו עליו תאמר בשבועה כו' אבל זה לא קשה דאי ידע האי פרכא מאי קאמר לקמן דאתי' מעד אחד הלא גם שם איתא להאי פרכא די"ל דסמך על הא דאמר ר"פ גלגול שבועה דעד אחד רק המקשן לא הבין את שמועתו דוק:
בתוס' ד"ה מה אם ירצה לומר כו' וא"ת כו' וי"ל דאין נאמן כו' ודאי תירוץ הזה אינו אלא לפי מה דמפרשי השתא הא דאמרו ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי אבל לפי מה דקס"ד דיהא נאמן במגו דאי בעי היה אימר מזיד הייתי תירוץ הלזה איננו מספיק דהלא לא רצה לומר מזיד הייתי דא"כ הי' עושה עצמו רשע ואפשר דלא רצה לעשות עצמו רשע ומגו גרועה כזה לא אמרינן ודאי וק"ל:
עוד שם בתחלת דבריהם ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מן עדים האי אם ירצה לומר לדבריו דר"מ קאמר כדתנן פרק אמרו לו כו' אע"פ דשם לא מצינו שום דבר מה דלדבריו דר"מ קאמר. נ"ל דהפירוש כך הוא דהנה במתני' דפרק אמרו לו כתוב לפנינו תשובת רבנן לר"מ שהיתה אם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בברייתא לא כתוב כך רק אדם נאמן על עצמו כו' וא"כ ללישנא קמא דאדם נאמן כו' וסיעתו מן הברייתא ודאי דמפרש דמה שכתוב במתני' ומה אם ירצה לומר כו' דלדבריו דר"מ קאמר וא"כ שיעור דבריהם כך הוא ללישנא דאדם נאמן כו' האי אם ירצה כו' לדבריו דר"מ כדתנן במתניתין והוה כאלו כתבו האי אם ירצה לומר כדתנן במתני' בפרק אמרו לו לדבריו דר"מ קאמר ודוק. ולהגה' דהמרש"א לא צריכנא א"כ. ובלמוד הישיבה העליתי ישוב הגון מה שמתרצים תוס' בהכי היפוך ממה שכתב מהרש"א ולאהבת הקיצור לא כתבתיו דוק ותמצא:
בד"ה אשם היינו קרבן דלר"מ עדים מחייבי' אותו אשם רוצים בזה דלא תימא דאשם היינו קרבן ומי שמחייבו קרבן בעדים מחייבו אשם אף לרבנן ללישנא דמפרש טעמי' דרבנן דמתרץ דבורים אבל להכחיש העדים כו' כדלעיל וזה א"א דא"כ מתני' דד' שומרים דלא כמאן להאי לישנא וק"ל. לכך כתבו דלר"מ עדי' כו' כלומר לר"מ דאייתי קרבן מק"ו גם האשם ילפינן מק"ו ומשא"כ רבנן דלית להו הק"ו לית להו נמי דמחייב אשם ע"פ העדי' וק"ל: עוד בא"ד תימא דבתני' כו' וי"ל דסוגי' דהכא כו' וההיא סוגי' דהתם דסבר דלר"מ עדים לא מחייבי אשם משום דגבי אשם כתיב והתודה לא סבר כו' ויליף במה הצד מפיו וע"א כדמסיק הכא הנה בזה קשה לי קושי' עצומה דא"כ בסוגי' דהתם היאך נמצא ידינו ורגלינו בה על מאי דקאמר ר"מ ק"ו אם הביאו שנים לידי מיתה חמורה כו' הלא איכא למימר אשם יוכיח דאין העדים מחייבים אותו ודוק. דש ליישב בדוחק דאפשר לומר מה לאשם שכן אם הודה אפילו אחר העדאת עדים אינו מחייב להביא אשם כדאי' בב"ק בהגוזל מה שא"כ בקרבן אם יודה לאחר העדאתו יתחייב להביא קרבן ודוק:
דף ד.
בגמ' הצד השוה שבהן כו' לפי דברי הרמב"ם ושארי פוסקים דאינן מחויבים בהדעת עדים כ"א אם העידו דלוה חמשים אבל אם העידו דעדיין חייב לא דלא זזה ידם מתוך ידו אינן מביאין אואו לידי שבועה דמיד שמעידים דחייב לו עדיין הרי כל נכסיו משועבדים לפרוע ואין נשבעין על כפירת והודאת שעבוד קרקעות א"כ איכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן מחויבים אותו אפי' אם אומרים שעדיין חייב לו משא"כ העדים דאפילו לפי דבריו אינן יכולים לחייבו רק בשמעידים שלוה חמשים אבל אם מעידים שעדיין חייב אינן מביאין לידי שבועה דוק:
בגמרא מה לצד השוה כו' שכן הוחזק כפרן כו' פירוש וא"כ שכננדו נשבע ונוטל ומנ"ל להחמיר כל כך דוק. ובזה נסתלק מעלינו קושית המפורשים ע"ע. עוד יש לדקדק ולהקשות עד אחד שמעיד שחייב לו חמשים יביא הנתבע שישבע על חמשים הנשארים מק"ו ונאמר הכי ומה בכופר הכל שפיו אינו מחייבו ע"א מחייבו מודה מקצת שפיו מחייבו אינו דין שע"א מחייבו וי"ל. והנה רב האי סובר אם אחד מודה מקצת ובאותו מקצת יש עדים אין לו דין מודה מקצת דמאי שהודה הוא מחמת עדים ולא מעצמו וא"כ לכאורה קשה דלא תהא העדאת עדים גדולה מהעדאת פיו דהלא דלא תהא הודאת פיו יותר מהעדאת עדים הוא דאמרינן אבל שתהא נמי העדאת עדים יותר מהודאת פיו זה מנ"ל ודוק:
בתוס' ד"ה הצד השוה כו' וא"ת כופר יוכיח שע"י טענה וכפירה פטור. כדי שלא תקשה דהלא במסכת חולין אמרינן דכל מה הצד מגופי' פרכינן ולא מעלמא. אף אני אומר דקושיתם הוא היאך עושה מה הצד מטענה וכפירה והלא אדרבה טענה וכפירה זה הוא שמביא לכופר הכל דפטור דוק בדבריהם ותמצא כי הוא זה ולכך אמרו כופר הכל שע"י טענה וכפירה פטור ולא כתבו ופטור כי בדקדוק כתבו כן ובכן מתרצי' שפיר דה"ק דע"י טענה חשובה כו':
דף ד:
בתוס' ד"ה לעולם שתים חייב ואע"ג דשתים חייב חשיב לי' ר"ע כו' דלא תימא דר"ע סבר באמת בשתים פטור ופליג על רשב"א וא"כ קשה לכאורה על מאי דאמר הש"ס והאי דקתני שלש לאפוקי מדר"ע לימא שנים לאפוקי מדר"ע וק"ל:
ויש לי תמי' גדולה על הרב בעל תורת חיים דכתב על מה שכתב רש"י בד"ה לאפוקי מדר"ע דאי תנא שתי' לא הוה פליג ר"ע דברי' תמוהי' והרבה להקשות איך לא הבין בעומק עיונו דדברי רש"י כנים אשר בא לתרץ דיאמר שתי' לאפוקי מדר"ע לכך כתב דשם לא פליג ר"ע וא"כ לא הוצרך לאשמעינן מידי דמהיכי תיתי דיטעה אדם לומר דיהי' פטור משא"כ בשלש הוצרך לאשמעינן דלא תטעה וק"ל:
בד"ה אין נשבעין כו' וא"ת למ"ד כו' וי"ל שמחל לו השעבוד כו' יש לי תמי' גדולה על הרב הגדול בעל גדולי תרומה דהרבה להקשות דף נ"ד על תירוצם דמ"מ למ"ד שיעבוד' דאורייתא מתני' דסלעים דינרים היכי מיירי אי בדלית לי' קרקעות א"כ היאך .קאמר דשתים הוה שעבוד קרקעות הלא מיירי בדלית לי' ואי מיירי בדאי' לי' ולא מחיל א"כ לרשב"א יפטור דהלא הוה כפירת שעבוד קרקעות ע"ע. והיאך ראה תחלת דבריהם ולא ראה סוף דבריהם מה שכתבו לר' יוחנן בדאית לי' משעבדי ולית לי' בני חרי וא"כ גם כאן איירי בדאי' לי' משעבדי ולית לי' בני חרי וק"ל: בתוס' ד"ה הא כלים כו' הוה מצי לשנוי בחפר בה בורות כו' ובזה יתיישב יפה מה דלכאורה לא הוה מדוקדק בגמ' דאמר מאי לאו דאמר לי' הילך כו' ובכל מקום אשר אמר מאי לאו סבירא לי' להמקשן דיש מקום לומר נגד סברתו ולכך אמר מאי לאו משום דאינו מוכח כמו שאמר ויש לדחות ובכאן מוכח לכאורה דמאי דאמר התרצן הוא האמת והראי' דהתרצן ג"כ אינו סותר אותו רק מתרץ בענין אחר באמרו דהא קמ"ל הודה במקצת כלי כו' ולפי מאי שכתבו תוס' א"ש דהוה מצי לשנוי כו' וא"כ נאמר דזה ודאי ידע התרצן ולכך קאמר מאי לאו והתרצן הניח אותו בסברתו רק דמתרץ לי' בענין אחר וק"ל:
דף ה.
בגמרא ולמאן דאמר הילך פטור למאי אצטריך למעוטי קרקע משבועה כו' לכאורה יש להקשות דדלמא דבא למעוטי מכפירת שעבוד קרקעות. ודאי על הודאת שעבוד וקרקעות לא צריכנא לקרא דהוה נמי הילך וכדפרש"י לעיל אבל הא דבא למעט כפירת שעבוד קרקעות נוכל לומר לכאורה והיינו בשמחל לי' השעבוד על מה שהודה ולא על מה שכפר וס"ל דשעבודא דאורייתא. והנה לפי מאי שכתבו תוס' דקשי' לי' אמאי אצטריך קרא למילף כו' עד י"ל משום דמתני' דאין נשבעין על הקרקעות מיירי בשבועה דמודה מקצת. ודאי לא קשה מידי דליכא למימר דבא למעט כפירת שעבוד קרקעות דא"כ לא הוה לי' למתני הודה בקרקעות כו' הודה במקצת קרקעות כו' דמשמע דהטענה וכפירה על הקרקעות בעצמן אבל א"כ ה"ל להוכיח מהכא דעל התנא קמקשה ולא על הקרא בעצמו גם אי הוה קאי על הקרא יש להקשות דלמא דבא למעט בשתובעו מנה והעדים מעידים נל חמשים שישבע על השאר בשלמ' משבועה דעד אחד ליכא למימר אחר דהקר' במודה מקצת כתיב אבל העדאת עדים אפשר דבא למעוטו דהלא העדאת עדים ילפינן מהודאת מקצת. אבל באמת זה אינו קושיא דאם פטרינן בקרקעות בהודאה מקצת גם בהעדאת עדים א"א למחייבי' ולא צריכנא קרא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. אבל בעיקר דבריהם שכתבו דליכא קרא מיותר דבכלל ופרט ממעטינן קשה לי טובא והלא כבר כתבו בב"ק במרובה דף ס"ב ע"ב בד"ה יצאו קרקעות כו' ומיהו לפי מאי דמסקינן לקמן האי כל רבוי הוא מדלא כתיב הני פרטי גבי כסף וכלים וס"ל דכפל ושבועה הכל א' ניחא דליכא אלא חד קרא לתרוויי' ע"כ וא"כ ודאי איכא קרא מיותר למעט קרקעות דבש"ס שם קאמר השתא דאמרת רבויי כל הני פרטי ל"ל חד למעוטי קרקע כו' ודוק היטב:
עוד בגמ' כתיב הוא וכתיב זה חד למודה מקצת וחד להעדאת עדים דפטור ואידך כו' וחד למודה ממין הטענה. כבר כתבתי לעיל על מה שכתבו תוס' דף ג' ע"א בד"ה מפני מה כו' שמקשי' דמנ"ל דכופר הכל פטור דהלא מוכח הכא מן הקרא בין לר"ח דבעי ממין הטענה וא"כ ע"כ בא לן מכש"כ דכופר הכל פטור ובין לאבוה דר' אפוטריק' דממעט מן הקרא העדאת עדים א"כ אתי' נמי מכש"כ דכופר הכל פטור דלמה יגרע כופר הכל מן העדאת עדים במקצת. ומצאתי כאן קצת יישוב דבאמת מה שאמרו שם וי"ל דמכי הוא זה משמע דגזירת הכתוב הוא כו' דכך כוונתם אף דלכאורה במשמעות לשונם לא משמע הכי דוק:
בתוס' ד"ה הילך פטור כו' תימא גם למ"ד הילך חייב כו' ולא ניחא להו למימר למ"ד הילך חייב דיש לומר דממעט בהודה בקרקעות וכפר בכלים דאם עלה על דעת המקשן דיש לאוקמי הכי בחד גווני גם למ"ד הילך פטור ה"ל למיסק אדעתי' דיש לאוקמי בגווני אחרינא וכדמתרץ לי' באמת דהודה בכלים וכפר בקרקעות אלא ודאי דסבר המקשן דצריך לאוקמי בכל גווני ולכך מקשה לי' והתרצן תי' לי' דאיירי בחד גווני. ולא תימא דמ"מ נימא דודאי ידע דיש לאוקמי בחד גווני (והיינו למ"ד הילך חייב בהודה בקרקעות וכפר בכלים) רק למ"ד הילך פטור א"א לאוקמי אפי' בחד גווני דאי הודה בקרקעות א"כ הוה הילך ואי כפר בקרקעות א"כ קשה קושית התוס' זה א"א דא"כ מאי משני ליה התרצן א"כ בכפר בכלים והודה בקרקעות דמ"מ קשה קושי' התוס' אלא ודאי צריכנא לתירוץ התוס' דוק:
בא"ד וכן פריך לקמן כו' הייינו לתירוץ ר' האי וק"ל. עוד בא"ד ושמא גם בקרקע שייך קצת אשתמוטי כו' ולא תקשה א"כ גם פירוש ר' האי ליתא לקמן דאפשר לומר דודאי לקמן מיירי דידעינן בודאי דלא משכנה ואפ"ה משתבע היסת אבל הכא דקאי על מה דמיעטה התורה קרקעות שפיר יש לומר דבא למעט בשאם לא ידעינן דלא משכנה וק"ל ועיין מהרש"א:
בתוס' ד"ה אמאי איצטריך קרא תימא הא ליכא קרא מיותר כו' ק"ק דלמא דקושי' המקשן הוא דאי לא ממעטינן קרקעות מכלל ופרט א"כ מנ"ל למעוטי עבדים דעבדים הוקשו לקרקעות ובאם הקרקעות פטורים מטעם הילך גם העבדים אם אומר הילך כמו בקרקעות אזי יהיה פטור אבל בלא הילך לא יהי' פטור אבל אם נתמעטו קרקעות ג"כ ע"י כלל ופרט דוקא ולא מטעם הילך אזי ודאי גם בעבדים כן דוק:
בד"ה אי נמי דטענו כלים וקרקעות מהכא משמע כו' ודאי דעל מתניתין בעצמה א"א למידק כן דדלמא לעולם אימא דטענו חטים ושעורים והודה באחד מהם נמי פטור והא דאמר הודה בכלים וכפר הא קמ"ל הודה במקצת קרקעות כו' דומיא דמשני לעיל אבל השתא דמוכח דעיקר דבריו הוא למעט בשהודה בכלים וכפר בקרקעות א"כ מוכח שפיר הא בטוענו חטים ושעורים כו' וק"ל: בד"ה ש"ח פטור מכלל כו' וא"ת אמאי לא מקשה כו' הנה רש"י נשמר מזה במאי דכתב בד"ה ד' שומרים כו' ולאפוקי ממ"ד בהגוזל עירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה במלוה כו' וא"כ מעתה אין להקשות מן המשניות דלשם דשם איירי בפקדון ובפקדון לא צריך להודות במקצת למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן ולכך מקשה מדרמב"ח דס"ל דבפקדון נמי כתיב אבל לתוס' דס"ל דאף למ"ד דעירוב פרשיות כ"כ אפ"ה סבר דבפקדון צריך הודאה מקצת עיין שם בתוס' דף ק"ז וא"כ קשה להו שפיר דה"ל לאתויי מכמה משניות וק"ל:
בד"ה ר' חיי' תנא הוא כו' דלכאורה ה"א אף דגרסי' תני ר"ח אפ"ה מקשה הש"ס הברייתות אהדדי וא"כ לא הוה א"ש התירוץ דהש"ס לכך כתבו מאי דכתבו וק"ל:
בד"ה והודה בשעורים פטור אף מן השעורים כדמוכח בשלהי המניח דלכאורה הוה אפשר לומר ולמידק מהכא דחכמי' לא פטרוהו כ"א משבועה דעל החטים דאל"כ מנ"ל לאבוה דר' אפטוריקי דר"ג פליג על החכמים וס"ל דחייב לישבע על החטים ולית ליה ממין הטענה דלמא לעולם אית ליה והאי דמחייב היינו בשעורים אלא ע"כ דרבנן לא פטרי אלא מן השבועה ואם כן ר"ג דפליג ומחייב עכ"ל שבועה הוא דמחייב לכך כתבו דזה אינו דרבנן פטרי אף מן השעורים והא דר' אפטיריקי קאמר דר"ג מחייבו שבועה היינו משום דבשעורים אף ר"ג מודה דפטור דזה הוא מילתא דתליא בסברא שהיא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורים ומחל לו עליהם וא"כ בשבועה דוקא דפליגי אי בעינן ממין הטענה או לא וכן כתבו תוס' בשלהי המניח ע"ע. ואפשר לומר דזהו שכתבו הכא כדמוכח בשלהי המניח דוק:
בתוס' ד"ה מסרי לי' בסהדי ומיירי דאמרי ליה אל תחזיר כו' ולפי דבריהם יש לומר דהא דאמרה הש"ס מסרי לי' בסהדי היינו דאמרי לי' אל תחזיר לי אלא בעדים והא דקאמר נמי יומא חדא מסרי לי' בלא סהדי היינו דלא א"ל אל תחזיר לי אלא בסהדי אבל מ"מ לפני סהדי מסרי ליה נמי באותו יום. ובזה יתיישב היטב מאי דהוה קשה לכאורה למאי דיפורש כפשוטו דמסרו לי' בלא סהדי כלל א"כ בדאתו עדים דאכל תרתי מנייהו דמשוינן לי' לגזלן והלא לא היה יכול לומר משלי אכלתי אבל לפי מאי שכתבתי א"ש ודוק דאפשר לפרש כן:
בד"ה אי איתא לדר"ח כו' דמה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן כו' כבר כתבתי לעיל דפרושו הוא דמה להצד השוה כו' תאמר כאן שהוחזק כפרן וא"כ דשכנגדו נוטל בשבועה ומנ"ל להחמיר כולי האי בהעדאת עדים יותר מהודאת פיו וע"א דשם נשבע הוא וכאן יהי' השכנגדו נשבע ונוטל. וא"כ התוס' דלכאן מקשי' קושיתם על התרצן אפילו למאי דמשני דשכנגדו קאמינא ולא כדקס"ד דהרבה מפרשים אשר מקשים דדלמא באמת קושית המקשן הוה כן ע"ע ולפירושי א"ש. וע"ז מתרצים תוס' שפי' ושמא י"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה מעתה אין לחלק כו' והיינו דנלמד ע"י הק"ו שיש לו לישבע ואם הוא כפרן ואינו יכול לישבע מאי איכפת לן בהכי דמ"מ אח"כ הדרינן לתקנה דידן דשכנגדו נשבע ונוטל ודוק:
בתוס' ד"ה אין לך בידי פטור ואמר ר"נ כו' מהכא משמע דהלכה כלישנא קמא כו' מדלא מייתי הכא סיפא דנתתיו לך פטור. יש לדקדק בדבריהם דלמא משום הכי לא מייתי סיפא דנתתיו לך משום דהכא נמי לא הוה דררא דממונא. וא"ת מ"מ מוכח דהלכה כלישנא קמא דאל"כ מאי קאמר דנחייבו מדר"נ דזה אינו דדלמא הכא ה"ק דנחייבו מדר"נ אלא מדלא נחייבו מדר"נ מוכח דלישנא בתרא עיקר ונפשוט מהכא דלישנא בתרא עיקר ומשני דלעולם לישנא קמא עיקר והא דלא מחייבו מדר"נ דר"נ תקנת' כו'. וי"ל דהכא נמי איתא לדרר' דממונא במאי דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו. גם י"ל דאזלי לשיטתם במאי דכתבתי לעיל בתו' ד"ה דמסרי לי' בסהדי כו' דר"ל דמסרי לי' בסהדי גם בפעם האחרון רק דלא אמרי' לי' אל תחזיר אלא בעדים וא"כ גם כאן איכא שפיר דרר' דממונא ולכך מדייקי' תוס' שפיר דמוכח דלישנא קמא עיקר מדלא מייתי לישנא בתרא וק"ל:
וכתבו עוד ואי טעין איני יודע בכל ישבע שאינו יודע. כדי שלא תקשה הלא ר"נ גופי' אית לי' לעיל בב"ק דף קי"ח באומר מנה לי בידך והלא אומר איני יודע דפטור ולא תאמר דפטור אפי' משבועה וא"כ למה יגרע בטוען ודאי אין לך בידי לכך כתבו דמ"מ ישבע וק"ל:
דף ה:
בגמרא ותיפוק לי' דה"ל רועה כו' הנה קודם שתירץ ליה דתקנתא לא עבדינן לא רצה להקשות כן על אביי משום דאימא באמת הכי קמקשה לי' אביי אבל השתא דאמר דתקנתא כו' א"כ מוכח דאביי לא מטעם רועה קמקשה דא"כ מאי קמשני לי דכשכנגדו קאמינא דהלא הא דרועה פסול הוא ג"כ מתקנת חכמים וא"כ הדר הוה תקנתא לתקנתא ולכך ודאי אביי דלא ידע עדיין דשכנגדו קאמר אמאי לא מקשה והא רועה הוא וק"ל:
בתוס' ד"ה דחשוד אממונא כו' וי"ל דגזלן לא פסיל לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא פסול מדאורייתא כו' רוצים בזה משום דהוה אפשר לדקדק בדבריהם דמאיזה טעם יפסלו גזלן בשבועה יותר משאר עוברי עבירה ולכך כתבו דבעדות הוא פסול מדאורייתא לכך פסלו אותו לשבועה גם מדרבנן וק"ל:
בד"ה בלא דמי משמע להו וא"ת כו' לא תקשה דאפי' תימא בדמי משמע מ"מ קשה א"כ למה לי' למימר לא תגזול דהלא אפי' בדמי עובר דזה אינו דאי הוה כתיב לא תחמוד לחודיה ה"א בלא דמי דוקא אבל השתא דכתיב נמי לא תגזול א"כ ע"כ לא תחמוד אפי' בדמי משמע. אבל במאי דקאמר דבאמת דבלא דמי משמע קשה להו א"כ ל"ל לא תגזול וק"ל:
בא"ד וי"ל דחמסן לא פסול לעדות אלא מדרבנן כו' הוצרכו לכך דאי הוה פסול לעדות מדאורייתא א"כ הוה פסול גם לשבועה וליכא למימר ולחלק כדמחלקי אח"כ בין מעלים גזלנותו וחמסנותו או לא וק"ל:
דף ו.
בתוס' ד"ה שבועה שלא שלחתי בה יד כו' עד מפרש ר"ת שלא אכלה דאינו בכלל שבועה שלא פשע בה כו' ולפי זה יש לומר דאפי' בלי גלגול משביעין לי' שלא שלח בה יד דהיינו שלא אכלה דוק וגם יש לומר לפירושו דמשבועה שלא שלח בה יד דייק הש"ס דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא כו' דוק ועיין באשר"י:
ברש"י ד"ה הקדישה בלא תקפ' הס"ד. לכאורה משמע אבל אם תקפה והקדישה נמי בעודה בידו מקודש ודאי אפי' לפי מאי דסברי השתא דתקפה לחוד לא מהני דשתיקה לא הוה כהודאה בתקפה לחוד אבל אם הקדישה נמי הוה כהודאה ולפי זה ק"ק א"כ לעיל דרצה להביא ראי' מברייתא דאמרה בד"א ששניהם כו' הלא איכא למימר דראייתו אינו מוכרחת דהתם איירי דהקדישה לאחר מכאן והוה תקפה וגם הקדיש ולכך אינו יכול להוציא מידו ודוחק לומר דלישנא דהמע"ה לא משמע דהקדישה. ואפשר לומר הא דכתב רש"י הקדישה בלא תקפה לאו למימר דאם הקדישה נמי דפשיטא לי' דהוה קדוש אלא לומר לפי האת"ל דהשתא י"ל דמבע' לי' נמי אם הקדישה לאחר שתקפה ודוק: בתוס' ד"ה הקדישה בלא תקפה מהו ומיירי נמי כגון ששתק כו' משום דאי כפשוטו דמבעי' לי' אם יכול להקדישו בעודו ביד חבירו א"כ קשה מהיכא קפשיט לי' אם ממסותא וכדפשיט לי' מתחלה דהוה הקדש וכדעת רש"י הלא איכא למימר שאני התם דמסותא אע"פ שלא הי' בידו לא היתה נמי ביד חבירו וא"ת דפשיט לי' מתקפה כהן דאע"פ שלא תקפה הרי הוא קדוש ביד חבירו ישראל א"כ למה לי' לאתויי הכא מעשה דמסותא ה"ל לאתויי תיכף מתני' דספק בכור ולפשוט לי' מהתם כדקס"ד ואי פשיט לי' מדרב נחמן דלבסוף דאמר כל ממון כו' קשה זה הקושי' בעצמו ל"ל לאתויי הכא מעשה דמסותא תכף ה"ל לאתויי הא דר"נ או דר"י לכך כתבו תוס' דמספקא לי' אי אמרינן דשתיקה הוה כהודאה ולכך מביא מעשה דמסותא ושם לא הוה הספיקא אי הוה שתיקה כהודאה וכדבעינן למימר לקמן אלא הוה פשיט לי' דלא אמרינן שתיקה כהודאה בהקדיש ומסיק מדר"נ דלא הוה הקדש ואי איתא דאמרינן שתיקה הוה כהודאה בהקדישה גם התם להוי הקדש דהוה כפקדון ביד אחר. והנה בדבור שאחר זה כתבו ז"ל נראה דהכי קמבעי לי' כו' משום דהתם ודאי א"א לומר דמבעי' לי' אי שתיקה הוה כהודאה דא"כ מאי קפשיט לי' מדר"נ דממון שאינו יכול להוליאו בדייני' כו' הלא זהו גופי' אשר מבעי' לי' אי יכול להוציאו בדייני' דאם השתיקה הוה כהודאה ודאי דיכול להוציאו בדייני' אלא ע"כ דזהו דפשיט לי' דלא הוה כהודאה רק מבעי' לי' כיון דמקרקעי הוא והוה דינא כל דאלים גבר כו' דוק: ונדקדק עוד בתוס' דכתבו א"ד כיון דאפי' גבר האחד אם יכול הב' לחזור ולתקפה ממנו זוכה כו' וזהו באמת נגד כל הפוסקי' דסוברים בדין כל דאלים גבר אם גבר האחד חבירו אינו יכול להוציאו ממנו אפי' אם גבר הוא ממנו ותקפה ממנו וא"כ לכאורה דבר זה הוא תימה על דבריהם דמנ"ל לומר כן ונראה דדחיק' להו עד שיאמרו כן משום דאל"כ הוה קשה אפי' לדעת רב המנונא דסבר אם תקפה כהן אין מוציאין מידו מ"מ הוה מוכח דקדושה הבאה מאילי' שאני דהלא שם הוה קדוש אפי' ביד ישראל משא"כ במסותא אי תקף האחד לא הוה אפשר לאחר להקדישו דהלא מיד זכה התוקף ולכך סוברי' תוס' דבאמת אם תקף האחד חבירו יכול לחזור ולתקוף ממנו וה"ה שיכול להקדישו בעודה בידו וא"כ הוה דומיא דכהן דלשם. וא"ת א"כ דאם תקף הוא חבירו נמי יכול להוציאו מידו א"כ ה"ה הקדיש בלא תקפו דלא אלים הקדש מתוקפו לזה נאמר דזהו באמת ספיקא דדי' וכדכתבו בעצמם דוק בדבריהם ותמצא כי כנים דברי ודלא כמהרש"א דכתב דמש"ה לא ניחא להו למימר דספיקא דדי' הוה אי אמרינן שתיקה כהודאה וכמו שכתבו בדבור הקודם דא"כ מאי פשיט לי' מתקפו כהן דשם לא שייך שתיקה כהודאה. ועיין בחדושי הריטב"א ותראה דשם באמת הוה כמו שתיקה ע"ע. ומה שכתבו עוד בא"ד ודחי רבה דהתם אם תקפו כהן מוציאים כו' הרגישו דלכאורה הוא קצת דוחק דמאי לו' לרבה לומר דאם תקפו כהן מוציאי' בקיצור הל"ל שאני התם דקדושה הבא' מאילי' שאני אלא ודאי דרבה רצה להוכיח את זה מטעם דסבר מוציאים וא"כ ע"כ מוכח דקדושה הבאה מאילי' שאני דאל"כ מנ"ל לרבה לחלק כן ולכך קאמר דמילתא דא מוכחת כן מדסברינן דמוציאי' ואפ"ה כו' וא"כ ע"כ משום דקדושה הבאה מאילי' שאני וק"ל. אבל ק"ק לי הלא בדבור שאחר זה כתבו ומחלקי' בין מרחץ ותקפו כהן משום דהתם נכנס בהיתר משא"כ הכא דבאיסור תפס לאחר שנולד הספק וא"כ אם נתן ישראל לכהן קודם שנודע לו דהוה ספק בכור והיינו דלא ידע עדיין שהפילה אמו ואח"כ נודע לו שהפילה בספק א"כ אין מוציאי' מיד הכהן והוה הישראל המע"ה וא"כ אכתי מנ"ל לרבה להוכיח דקדושה הבאה מאיליה שאני מדמוציאי' מידו דלמא מתניתין דאמרה המע"ה מיירי בין בכהן בין בישראל וכדקס"ד דרב המנונא ולכך קדוש ואסור בגיזה ועבודה משום דאי נתנו לכהן קודם שנולד הספק הוה הדין נותן דאין מוציאי' מידו ולכך קדוש נמי אם לא נתנו לכהן ודוק:
דף ו:
בתוס' בד"ה קפץ כו' עד ואין לומר שלא נשאר בעדר כ"א אחד כו' ק"ק א"כ דלא נשאר בעדר רק אחד וע"כ דלא הוה בעדר מתחלה רק עשרה שיים וא"כ כשיצאו תשעה ונשאר האחד אותו אחד הוא ממילא קדוש והוה מעשר כדאי' בבכורות שם וא"כ מאי ספק איכא הכא יאכל השנים בתורת מעשר ויש ליישב דבאמת מתחלה כשיצאו הכבשי' היו הרבה כבשי' בדיר רק אח"כ כשיצאו הכבשי' כל הנשארים יצאו בפתח אחר' ולא נשאר רק אחד ובאות' פעם קפץ מהמנוי' לתוכו וא"כ איתו הנשאר א"א למימר בי' דהוה ממילא קדוש דמעולם לא הי' יחיד בדיר רק בשעת קפיצה ודוק:
דף ז.
בגמר' הא יכול להוציא' בדייני' כו' והאמר ר"י כו' לכאורה יש להקשות הלא כבר כתבו תוס' לעיל בד"ה הקדישה בלא תקפ' כו' דכיון דאודי' לי' הוה כפקדון שיש לו ביד אחרי' דיכול להקדיש כו' וא"כ מאי קשי' לי' הכא על ר"נ הלא ודאי דיש דברים דאם יכול להוציאו בדיינים דהוה הקדש אפי' אינו בידו. ונראה לתרץ דהלא כבר כתבנו לעיל דהכא במסות' לא מספק' לי' אי אמרינן דשתיקה כהודאה דמי' דפשיטא לי' דלא הוה כהודאה וא"כ הכא דמקשה הכי לא קשה לי' על מלתא דר"נ דודאי ר"נ שפיר קאמר דיש דברי' דאפי' אינו בידו דיכול להקדישו והיינו בפקדון רק קושיתו הי' על הפשטן למה לי' להביא מלתא דר"נ הלא מר"י נמי הוה יכול למפשט דאפי' בשהי' הדין נותן במסותא דמוציאי' מידו והיינו אי איירי במסותא מטלטלי' לא הוה הקדש דשתיקתו לא הוה כהודאה ולא הוה א"כ כפקדון ביד אחר ולכך שפיר קמשני לי' מי סברת כו' ודוק . והנה ראיתי בספר ת"ח דקשה לי' על הש"ס דמשמע דמתחלה סברא דאיירי במסותא מטלטלי דא"כ הוה קדוש דחלקו הי' יכול להקדיש וא"כ כי קאמר לעיל והוה פרשי מני' רב אושעי' כו' וא"ל ר"א לרבה כו' ומאי אכפת לי' אי חלק האחר נמי קדוש מ"מ שפיר עבדי דפרשי מני' מחמת חלק המקדיש זהו תמצית דבריו. ותמי' לי על אדם גדול שכמוהו יאמר דבר כזה דהנה אף דאיירי במסותא דמטלטלי מ"מ שייך לומר בי' כל דאלים גבר אם לא בשתפסו תרוויי' וכדמשמע בתוס' לעיל דף ב' ע"א בד"ה ויחלוקו כו' וא"כ דלמא המסותא לא הי' בחזקת שניהם רק מונחת בסמט' והוה הדין נמי כל דאלי' כו' ודוק:
אבל אי קשה הא קשה דלעיל אמרו תוס' בד"ה והא הכא כו' דבדין כל דאלי' גבר אפי' תקף האחד חבירו יכול לחזור ולתקוף ממנו וא"כ מאי פשיט לי' הש"ס ממסותא לטלית דלמא מש"ה לא הוה הקדש במסותא דלא אלים הקדש יותר מתקפה דאם תקפו הי' חבירו יוכל לחזור ולתקוף ממנו א"כ מש"ה גם בהקדישו לא הוה הקדש משא"כ בטלית לפי האת"ל דהוה הודאה אם שתק בתקפו ממנו מש"ה נמי נימא דאם הקדיש ושתק דלהוי הודאה אם לא דנימא דגם במסותא לא אמרינן דחבירו יכול לחזור ולתקוף ממני אם לא בצווח על תקיפתו אבל אם שתק בשעה שתקף חבירו ממנו גם שם לא יכול לחזור ולתקוף ממנו דוק:
בתוס' ד"ה מפריש עליהן כו' תימה דבפרק כו' עיין שם בתוס':
בא"ד ותו מאי קמ"ל מתני' היא כו' אי משום הא לא ארי' דה"א הטעם דמתני' הוא כדקס"ד דאביי דלעשר ממ"נ לכך בא ר"נ וקאמר ישראל שיש לו יו"ד ספק פטרי חמור מפריש עליהן יו"ד שיין ומעשרן והן שלו ואז ליכא למטעי דהתם נמי לעשר' מספק דהלא ר"נ איירי דרך כלל אף בשיש לישראל גם שארי צאן וא"כ א"א למימר דלעשרן ממ"נ דהלא יכול לבוא מזה תקלה דדלמא ט' מנייהו .הוה חולין והעשירי דנתן מעשר עליהם הוה בכור וא"כ יפטור ממונו בממון של כהן אלא ודאי דאין לכהן חלק בו ושפיר קמעשר אבל מתני' דלא דיבר' דרך כלל רק אמר הספיקות נכנסי' לדיר להתעשר והי' אפשר א"כ לומר דלית לי' אלא ט' והוא וקמ"ל מתני' דלפעמים הספיקות נכנסים להתעשר והיינו בשעה שאין לו אלא ט' והוא ולכך בא ר"נ ודיבר דרך כלל ומדבריו נלמוד דהן שלו ואין לכהן שום חלק בו ודוק: בתוס' ד"ה מחוי ר"ש כו' נראה דלא גרסי' כו' נראה דהרגישו דאי הוה גרסי' והשאר בשבועה משמע אבל על מה שכל א' בידו אינו צריך לישבע א"כ מאי מקשה הש"ס אלא מתני' דקתני דפלגי כו' דלמא מתני' לא איירי אלא בדבר שנשבעים עליה אבל במה שנוטלי' בלי שבועה לא מיירי מתני' וק"ל: בד"ה אם יכול לנתקו נראה דאם היתה ידה פתוחה כו' נראה דבזה באי' לתרץ מה דהוה קשה לכאורה מאי מקשה בש"ס מדרב חסדא דלמא התם הוה הטעם משום דיכול לנתקו ולהביאו אצלו משא"כ בטלית וסודר לכך כתבו דאף בגט מצינו דאפילי אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מ"מ הואיל דבתחלה הי' יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מתגרשת וא"כ בסודר נמי נימא הואיל דבתחלה קודם שקפץ חבירו את ידו הי' יכול לנתקו ולהביאו אצלו אף אם אח"כ קפץ אין ידו לא נימא דכמאן דפסיק דמי וק"ל:
דף ז:
בגמרא א"ל לדמי כו' כתוב במהרש"ל בשם תוספות ישני' דקשי' לפי מאי דאוקמא הש"ס לעיל במו"מ א"כ לא שייך למימר בי' לדמי ע"ע. ולפי מה שכתבתי על האוקימתא דאמר לעיל דכולה שלי מיירי במו"מ לא קשה מידי דבאמת אומר אני דמיירי במו"מ שהאחד אומר אני לקחתי ונתתי כל המעות ואתה משקר ולא נתת מידי והרי היא כולה שלי וחבירו טוען אפכא ומוחלקי' בגוף הטלית כמו באני ארגתי והא דקאמר הש"ס ואי תנא מו"מ ה"א כו' משום דמורי ואמר אנא דמי קאיהיבנ' וחבראי דמי קיהיב כו' משמע דאינן מוחלקי' בגוף הטלית רק למי נתרצה המוכר. נראה דהכי פירושו אי הוה תנא כולה שלי לחוד הוה אמינא דמיירי בכה"ג דמקח וממכר אבל השתא דבאמת תנא מציאה נמי א"כ מוכח דכולה שלי איירי במו"מ כפשוטו שמוחלקי' בגוף המעות ולא בשנתנו תרוויי' המעות ודלא כפרש"י דכתב באני ארגתי' יהא מונח משום דאיכא ודאי רמאי אלא כדכתבו תוס' וכמו שכתבתי בזה לעיל ע"ש וא"כ אף במו"מ איירי דיחלוקו לדמי כמו מציאה. ואם לחשך אדם לומר ולהקשות על דברי אלה שדברתי דא"כ היאך יפורש מאי דאמרה הש"ס לעיל ולחזי זוזי ממאן נקט כו' עד לא צריכא דנקט מתרוויי' כו'. אף אני אשיב לו דהמקשה קאי על מאי דאמר אי הוה תנא מו"מ ה"א משום דמורי ואמר חבראי דמי קיהיב כו' ומקשה א"כ הכי דאפי' אי הוה תנא כולה שלי לחוד לא הוה אפשר לפרש דמיירי במו"מ כה"ג דאינן חלוקים בגוף הטלית כ"א למי נתרצה המוכר דא"כ לחזי זוזי ממאן נקט וא"כ אפי' אי הוה תני כולה שלי לחוד שפיר הוה ידעינן דמיירי במו"מ דמוחלקי' בגוף המעות וא"כ אכתי מציאה ל"ל ומשט לי' דתרוויי' נתנו המעות כו' והיינו דה"א דמיירי בהכי אבל לפי האמת מיירי בכל מו"מ הן שמוחלקי' בגוף המעות או שאינן מוחלקי' בגוף המעות רק למי נתרצה המוכר ודוק היטב כי נראה שדברי מכוונים הם:
בתוס' ד"ה מ"ש ליד דיין כו' ולספרי' דלא גרסינן בתר הכי וה"ד כו'. הנה כדי שלא תקשה דא"כ גם הא דקאמר ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין כו' לא הוה להו למגרס ומדשתקו מהא ש"מ שפיר דגרסי כן. אומר אני דמ"מ הוכרח רבא לומר ואחר שמצא שטר כו' דלא תימא דקאי על מאי דפליגי רבי ורשב"ג דהיינו בתופס בשטר מלוה ולוה ובהא לא הוה אפשר לומר לא יוציאו עולמית דהלא במקוי' כ"ע מודי' דיחלוקו וק"ל. ועיין במפרשי' שלא כתבו כך ולע"ד כתבתי:
בד"ה בזמן שהבעל מודה כו' וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי כו'. ור"ל דבשעה שנשאה בתשרי כתב לה כתובה אחרת דודאי לשתי כתובות כי הכא הוה אפשר לומר דכ"ע מודי' דחיישינן ובפרט למאי דמסיק דטעמא דרבנן דחיישינן לשתי כתובות וא"כ הוה אפשר לומר דחיישינן נמי הכא מדריעי דנפל ועיין בתוס' לקמן דף י"ב ע"ב בד"ה ולא לוה כו' ובזה מיושב היטב קושי' מהרש"א וק"ל:
דף ח.
בגמ' אמר רבא השתא דאמרת אמרו מגו כו' נראה דאף לרמב"ח לא אמרינן המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו אלא מטעם מגו דאיבעי זכי לנפשי זכי נמי לחברי' דאל"כ אלא דאית לי' התופס לב"ח כו' הל"ל דברי' בב"ח גופי' דהוה רבותא טפי. ורבא פליג עליו וקסבר דלא אמרינן איבעי כו' כ"א במקום דזכי באמת לנפשי' אזי אמרינן דזכי נמי לחברי' והשתא א"ש מאי דאמר רבא השתא דאמרת דמשמע דקאי ארמב"ח ובאמת רמב"ח לא הזכיר מידי מטעם מגו אלא ע"כ שהוא כמו שכתבתי ועיין לקמן דף ט' ע"ב ובפוסקי' ודוק עוד בגמרא אלא אימא חרש קנה פקח לא קנה. ונ"ל דהא דאמר רבא מתוך שקנה חרש קני פקח הכי פירושו מתוך שקנה אצל חרש קנה נמי אצל פקח וכדאמר בסמוך מגו דשני חרשי' אבל מקני' פקח לא דיבר רבא מאומה. עוד בסמוך אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש כו' נראה לפרש הא דאמר רבא מתוך שקנה חרש קנה פקח דהכי פירושו מתוך שקנה חרש כלומר במקום שקנה חרש קנה פקח והיינו באיזה מקום קונה חרש אצל חרש חבירו דוקא כן פקח אינו קונה אלא אצל פקח חבירו. והא דאמר השתא דאמרת מגו דמשמע דמטעם מגו מוכח זה נראה לפרש לע"ד דודאי אי אמרינן בכל מקום המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו ולא מטעם מגו אלא דסבירא ליה דאפשר לתפוס לב"ח במקום שחב לחבירו א"כ בחרש ופקח נמי אית לן למימר דקנו מטעם המגביה כו' אבל השתא דלא אמרינן המגבי' מציאה כו' אלא מטעם מגו דזכי לנפשי' לדעת רבא או אי בעי זכי לנפשי' לדעת רמב"ח כדכתבתי לעיל א"כ הכא שניהם לא קנו דהלא הכא א"א לומר מגו דזכי לנפשי' ומכש"כ אי בעי זכי לנפשי' דא"א למימר ודוק מהשתא:
בגמרא אלא מסיפא בזמן שהן מודי' כו' ממשנה יתירה קמדייק ולא ממשנה גופא ועי' בתו' ד"ה א"ד וק"ל:
בתוס' ד"ה ושותפי' שגנבו כו' אלא שותפי' שגנבו שהגביהו שניהם ע"כ. ולא תימא א"כ מצ"ל לש"ס לומר בשותפי' שגנבו והיינו בשהגבי' שניהם דחייבי' דזה מוכח ודאי מהש"ס שם דמחייב בשותף שטבח לדעת חבירו ואי לא דקנו בשהגבי' שניהם שותפות בגניבה מנא להו וק"ל:
בד"ה מאי מגו כו' תימה כו' דלמא תרי מגו לא אמרינן כו' אפשר לתרץ ולומר דב' חרשים דקנו לא הוה מטעם מגו רק דלא ליתי לאנצוי ודוק:
דף ח:
בגמרא מיתבי כו' וש"מ רכוב קני כו' ק"ק מאי קושי' דלמא מתני' איירי במקח וממכר ובמו"מ קני רכוב דתפיס במוסירא דמוסיר' מחבירו קני כדאמר לעיל ודוק:
בתוס' ד"ה מנהיג לחודיה מי איכא מ"ד כו' אע"ג דלר"ש אית לי' כו' דבהמה אינה נקנית אלא בהגבהה כו' ק"ק לי מאי קשי' להו דלמא הכא ה"ק מי איכא למ"ד דמנהיג לחודי' לא קני ורכוב קני והנה אף דאיכא ר"ש דסבר מנהיג לחוד לא קני מ"מ אית לי' נמי דרכוב לא קני וק"ל ויש ליישב:
בתוס' ד"ה רכוב הוא דלא קני ומתני' כו' דחי לקמן במנהיג ברגלים. הנה כדי שלא תקשה דהלא אכתי לא ידע מזה דיש לאוקמא במנהיג ברגלי' עד לקמן דאל"כ מאי מקשה לקמן דהלא כבר ידע לפי זה מהי שתירץ לו. אף אני אומר דבדקדוק כתבו התוס' דחי לקמן כו' והיינו דלא הוה כ"א דחי' בעלמא כאלו הוא דוחק לאוקמא מתני' בהכי ולקמן דוקא הוא דהוה דחי' בעלמא משא"כ כאן והיינו משום דכאן שפיר ידע דאיכא לאוקמא מתני' בהכי וההכרח לא יגונ' משום דמוכח מדברי שמואל דאיהו מוקי למתני' בהכי דאל"כ היאך יפורש בדבריו דחד לא קני אבל לקמן לא הוה כ"א דחי' בעלמא משום דמאן דמותיב לקמן לרב יהודה דרצה להוכיח רכוב מיושב דאפי' לחוד לא קני וקמותי' ממתני' דמשמע מתוכה דמ"מ לחוד קני מאחר שקרוי מוחזק כדכתבו תו' לקמן וא"ת דמתני' איירי במנהיג ברגליו כדמתרץ באמת מ"מ המקשן שסבר דאין זה מוכח מדברי שמואל דדלמא שמואל באמת סבר רכוב לחוד קני ולא קאמר דלא קני רכוב אלא במקום מנהיג וא"כ מתני' אתי' כפשוטו בלא מנהיג ברגליו ואפ"ה דחי לי' התרצן ואמר דמתני' איירי במנהיג ברגליו ולכך שפיר כתבו תוס' ולקמן דח"י דייקא דוק:
בד"ה רכוב עדיף כו' אין לפרש דבריהם דהוה אפשר להעלות על הדעת דתפיס ברגלי' דוקא נקרא תפיסה ולא במאי דתפיס במוסירה דאל"כ אלא דלא נקרא תפיסה רק במאי דתפיס במוסירה א"כ ל"ל לר"י למפשט ספיקו ממתני' דכלאים ומיושב אשר יש לפקפק על ראייתו בקיצור ה"ל למפשט מדאמר שמואל מוסירה לא קני אלא ודאי דרכוב דתפיס ברגלי' נמי נקרא תפיסה וא"כ מדאמר שמואל מוסיר' לא קנה לא נפשוט עדיין והוצרך להביא מתני' דכלאים נמי כל זה הי' אפשר להעלות על הדעת לכאורה לכך כתבו דאין זה אמת אלא לעולם אימא לך במאי דתפס במוסירה נקרא תפיסה וכדי שלא תקשה דא"כ מדאמר שמואל מוסירה לא קני ה"ל למפשט לכך כתבו ואזלא נמי מעט מחמתי' כו' וא"כ מדאמר שמואל מוסירה לא קני לא הוה יכול למפשט מידי דשאני התם דלא אזלא מחמתי' כלל ומוכיחים זה' נמי עוד מדפושט מכלאי' והלא לענין כלאים אינו תלוי כלל בתפיסה כו' דוק. והנה בעיקר דבריהם שכתבו דלא נקרא תפיסה אלא במאי דתפי' במוסירה מדנקט בסמוך האי לישנא נראה לפרש דאל"כ אלא במאי דתפיס ברגליו נמי מקרי תפיסה א"כ מאי קאמר ר"י בסמוך היכי פשוט מר כו' רכוב תפיס במוסירה ואי תפיס ברגלי' נמי מקרי תפיסה א"כ קשה מנ"ל לר"י דרכוב דמיירי בי' רב יהודה מיירי דתפיס במוסירה דלמא לא תפיס והא דקאמר לעיל רכוב עדיף דתפיס בי' איירי דתפיס ברגליו אלא ודאי דש"ס סברה דתפיס ברגליו לא מקרי תפיסה כלל וא"כ שפיר מקשה ר"י לרב יהודה ודוק כתבתי זה משום דראיתי בספר תורת חיים דמפקפק על דברי תוס' בזה ומפרש באמת דתפיס ברגליו אקרי תפיסה אבל במאי שכתבתי מוכח דדבריהם כנים ומוכרחים ונאים למי שאמרן: בד"ה א"ד מנהיג כו' תימה דלפשוט ממתני' כו' וי"ל כו' יש ליישב תמיהתם בדרך אחר דהנה כמו שיש לספק ברכוב דמתני' אי איירי במנהיג ברגלים או לא כן יש לספק ברכוב דשמואל אי איירי ברכוב לחוד או ברכוב ומנהיג ברגליו וא"כ שפיר קמבעי' לי' לרי"י וה"ק רכוב עדיף דתפיס בה וא"כ א"א לומר דרכוב לא קני דהלא רכוב עדיף ממנהיג ומנהיג מוכח ממתני' דקני וא"כ כש"כ רכוב דעדיף ממנו וא"כ ע"כ הא דאמר שמואל חד לא קני לא איירי אלא ברכוב ומנהיג ברגלים במקום מנהיג לחוד וא"כ מוכח דמנהיג במקום רכוב ומנהיג ברגליו לא קני ומתני' איירי ברכוב במקום מנהיג א"ד מנהיג עדיף מרכוב והא דקאמר חד לא קני מיירי ברכוב לחוד במקום מנהיג ומתני' מיירי ברכוב ומנהיג ברגלי' במקום מנהיג ותרווי' קנו וכדתעיין בתוס' לקמן בד"ה מהו דתימא תראה דאינו מוכח באמת אם מנהי' במקום רכוב ומנהיג ברגליו קני וא"כ אפשר לומר דזה הי' ספיקו דרב יהודה ודוק היטב. גם קשה לי על דבריהם דלא אפשר לפשוט ממתני' דדלמא מתני' איירי ברכוב לחוד ולא אזלי מחמתו כלל וספיקו הי' בדאזל מחמתי' מעט אם יתבטל קנין של מנהיג ודוק. רק דאפשר לומר דלא מצינו רכוב בדלא אזלא מחמתי' מעט. עוד בא"ד ומסיפא אין להוכיח כו' הנה יש לומר ולהוכיח מסיפא ממשנה יתירה וא"ת דהמשנה יתירה אתי' להא דאמר רמב"ח לעיל דהמגבי' מציאה לחבירו כו' אף אני אומר מנ"ל הא דלמא לא אתי' כ"א למה שכתבתי וק"ל:
בד"ה רכוב לחוד נראה דרב יהודה הי' מסופק כו' הנה כבר כתבתי לעיל דבאמת לא מוכח מידי אי קני מנהיג במקום רכוב ומנהיג ברגלי' וא"כ לעולם אימא דשמע משמואל ברכוב במקום מנהיג והא דקשי' להו א"כ ס"ל לשמואל דרכוב לחוד קני והשתא פשיט רב יהודה דאפי' לחוד לא קני וא"כ מתני' דאיירי ברכוב במקום מנהיג ושניהם קנו ע"כ איירי ברכוב ומנהיג ברגליו דאל"כ אלא ברכוב לחוד אפי' חזקה לא הוה כדכתבו תוס' לעיל וא"כ שמואל דאמר רכוב במקום מנהיג חד קנה וחד לא קנה ע"כ לא איירי אלא במנהיג ברגליו ומנהיג שאצלו לא קני דאי לא איירי אלא ברכוב לחוד במקום מנהיג ורכוב הוא דלא קנה א"כ מאי ארי' דאמר במקום מנהיג הלא אפי' רכוב לחוד לא קני אלא ע"כ איירי ברכוב ומנהיג ברגלי' במקום מנהיג לחוד ומנהיג הוא דלא קנה קאמר ודוק היטב:
בד"ה מאי דתימא פי' חזקתו עדיף כו' אבל אין לפרש כו' דאפי' לא הוה קני במקום רכוב מקרי מוחזק כו' הנה יש להוכיח נמי שכדבריהם כן הוא דאל"כ מאי מקשה בש"ס מני אילימא ר"מ השתא יושב קני רכוב מבעי' ומאי קושי' דלמא מתני' קמ"ל דרכוב קונה אפילו במקום מנהיג ודבר זה לא הוה שמעינן משם אלא ודאי דממתניתי' נמי אין להוכיח כדכתבו תוס' וא"כ שפיר קמקשה דע"כ לא אפשר להוכיח ממתני' אלא דרוכב לחוד שלא במקום מנהיג קני כדכתבו תוס' לעיל וזה שמעינן שפיר מיושב וק"ל. אבל מ"מ קשה לי טובא על הש"ס דמקשה השתא יושב קני כו' מאי קושי' דלמא ר"מ סביר באמת דרוכב במקום יושב ומנהיג לא קני אלא לחוד הוא דקאמר דקני וא"כ הוה אפשר לומר דחזקת מנהיג יבטל את חזקת רכוב וקמ"ל מתני' דמ"מ חזקת רכוב במקומה עומדת מדקני שלא במקום מנהיג וכדכתבו לעיל דוק: עוד קשה לי על הש"ס דמקשה א"ה היינו מנהיג (ופירש"י ז"ל וה"ל למתני או שהיו שניהם מנהיגים) ומאי קושי' דהלא מוכרחי' אנו לומר דמשנים רוכבים לא מוכח מידי דרוכב לחוד קני אלא מרוכב במקום מנהיג מוכח זה דאל"כ הסברא אתי' לן דאפי' חזקה לא היה נגד חבירו המנהיג כדכתבו תו' לעיל אבל בשניהם רוכבים לא מוכח מידי דאפי' אינו קונה רכוב לחוד מ"מ מקרי חזקה של כל אחד חזקה נגד חבירו ועיין במהרש"א שכתב ג"כ כך וא"כ מאי קשי' לי' הכא לתני שניהם מנהיגים דאי הוה תני הכי ה"א דמתני' אתי' כר"ש דסבר דאפי' מנהיג לא קני והא דאמרינן יחלוקו היינו משום חזקה ולכך קאמר רכוב ומנהיג ברגלים ומנהיג לחוד ויחלוקו וא"כ מוכח דמנהיג לחוד קני דאל"כ אפי' חזקה לא להוי ודוק. ואפשר דזה הוא דמשני לי' באמת במאי דאמר מ"ד רכוב עדיף ודוק:
דף ט.
בגמרא במדה זאת קני ר"י אומר לעולם לא קני כו' נראה דהוצרך להביא הא דפליג ר"י על ת"ק דלא תימא דלמא משום הכי לא תני רוכב משום דרוכב קונה בין בגמל ובין בחמור משא"כ משיכה והנהגה דאינן קונים רק כל אחד במילתי' לכך הביא הא דפליג ר"י וא"כ מוכח דרוכב לא קני מדלא חשיב לי' נמי. זהו דאפשר לומר לכאורה בש"ס אבל לפי מאי דכתבו התוס' דהוכחתי' הוא מדלא ערבינהו לא א"ש זהו דאמרנו ודוק:
בגמ' ת"ש ר"א אומר רכוב בשדה כו' ק"ק לי דא"כ מאי מקשה לעיל מברייתא דשנים שהיו מושכי' כו' דרוכב לא קני (וע"כ קושיתו אינו אלא ל"ל לרב יהודה להוכיח דרוכב לא קני מיושב בכלאי' ה"ל להוכיח מברייתא דאיירי בקנין ובמציאה דמוכח טפי מהתם) והלא משם אין להוכיח משום דהי' אפשר לומר דהא דממעט הברייתא רוכב דלא קני היינו בעיר משא"כ מושכים ומנהיגים דקונים בין בעיר בין בשדה דוק:
בתוס' ד"ה מושך ומנהיג כו' והיינו דפריך בתר הכי ולערבנהו ולתננהו הנה ודאי דיפה כתבו בזה דמש"ה פריך ולערבנהו. אבל לפי מאי דפירש"י ז"ל א"ה דלת"ק אפכא קני כו' משמע דדעת המקשן הי' דת"ק סבר דאפכא לא קני והיאך יעלה על דעת דבר כזה וכי לא ראה וסבר דא"כ היינו ר' יהודה ולכך מדייקי' תוס' והיינו דפריך כו' כלומר לפי דברינו א"ש משא"כ לפי פירש"י ז"ל ודוק:
עוד בגמר' אלא במקח וממכר כו' נראה לפי זה דשפיר איירי ברכוב לחוד ולכך קאמר אלא לומר דחוזר ממה שאמר דאיירי במנהיג ברגליו:
דף ט:
בתוס' ד"ה משוך בהמה זו כו' אבל אם אמר משוך קופה וקני כלי' שבתוכה פשיטא לי' דנקני' יש להוכיח דבריהם דאל"כ אלא אף במשיכת קופה קמבעי' לי' א"כ מאי קאמר רבא אי א"ל קני בהמה וקני כלים מי קני כו' פירוש מדבעי לך משוך ולא קאבעי בקני משמע דבקני פשיט' לי'. ומאי קושי' דלמא לעולם אימא לך דאפי' בקני קמבעי לי' והא דלא בעי בקני משום דבעי' דלי' הוא אפי' בקופה אי אמר לי' משוך קופה זו כו' ואי הוה בעי בקני ודאי דבקופה קני דאטו אם יהיו שני כלים זה בתוך זה ורוצה לקנות שניהם וכי יעשה משיכה בכל אחד ואחד דהלא ודאי דבמשיכה אחת קונה שניהם וק"ל:
ואח"כ כתבו וא"ת תפשוט מברייתא כו' אפשר לומר דאם לא הוה מוכח דבקופה פשיטא לי' לא הוה קשה משם משום דהי' אפשר לומר דשאני התם דהפירות הם בתוך הכלים והכלים על החמורים ולכך לא קנו הפירות דהלא די לן דבמשיכת הכלים יקנה הפירות או במשיכת החמורים יקנה הכלים אבל אשתא דאמרו דודאי במשיכת הכלים קונה הפירות שבתוכה וא"כ אית לן לומר דלהוי הפירות כמו שמונחים על החמורים עצמם ולכך מקשי' משם וק"ל: עוד בא"ד אי נמי אי הוה בעי קני בהמה וכלי' והוה מהדר לי' דקנה לא הי' יכול לידע מזה שבמשיכת הבהמה יקנה הכלי' כי שמא מטעם חצר קני ובכפיתה כו' פירוש דהוה אפשר למטעי בפשיטתו והא דמקשה רבא אי א"ל קני בהמה כו' משום דאכתי לא ידע מהא דמשני לי' בכפותה וא"כ קושיתו הוא קושית התוס' בעצמם וקמשני לי' בכפותה וכדמתרצי' התוס'. רק דהוה קשה להו לתוס' מתחלה דאפי' לפי מאי דמשני לי' בכפותה משמע אבל אם אינה כפותה וח"ל קני במשיכה נמי קמבעי' לי' וא"כ קשה להו למה באמת לא קמבעי' לי' בקני ובמהלכת ולכך שפיר מתרצים דהוה אפשר למטעי בפשיטתי' ודוק וכתבתי זאת משום דראיתי במהרש"א מאי דלא נהיר לי ע"ע: בתוס' ד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת ויחלוקו בתופס לב"ח כו' ולא מטעם מיגו כו'. יש להוכיח קצת כדבריהם דאם תאמר כפרש"י דסבר ר"נ דפליג במגו וא"כ כ"ע סוברים תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קני רק ר"א סובר הכא דקני מטעם דלא הוה כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשי' כו' א"כ ר"נ דאמר לקמן המגביה מציאה כו' מ"ט הוה תופס כו' והתופס לב"ח כו' לא קנה למה לי' למימר הכי ולאשמעינן דתופס לב"ח במקום כו' לא קנה הלא לא מצינו מאן דפליג על זה ויסבור דתופס לב"ח יקנה אלא ע"כ דר"נ סובר דחכמי' ור"א פליגי בהכי ולכך הוצרך לפסוק לקמן דלא קנה וק"ל:
דף י.
בגמ' ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו' אלא לאו הקמ"ל רישא דאמר תחלה. ק"ק א"כ דמוכח ממתני' דהכא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו לפי דעת עולא א"כ למאי הוצרך מתני' דלעיל למתני משנה יתירה בזמן ששניהם מודים כו' לומר דמגביה מציאה לחבירו קני חבירו וכדתני רמב"ח לעיל דף ח' ע"א הלא ממתני' דהכא מוכח בהדי' מדקתני בסיפא חחלה לומר דרישא בדאמר תחלה הא לא אמר תחלה קנה חבירו ומכש"כ דקשה לרבא דאמר דממשנה יתיר' לא ילפינן אלא אם זכי לנפשי' כו' אבל לא אי בעי זכה. רק זאת לא הוה קושי' כולי האי על רבא בעצמו דאפשר דרבא סובר דממשנתינו אינו מוכרח כעולא רק דסיפא תני תחלה לומר דרישא קמיירי אף דלא אמר תחלה וכדאמר ר"נ אבל לעולא דהוכחתו מדקתני תחלה בסיפא א"כ ודאי קשה כנ"ל ודוק:
בגמ' אמר רחב"א אר"י המגביה מציאה כו' וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכי לי. בטור סי' רס"ט פסק כר"י ופסק נמי אם לאחר שהגביה סתם אמר בדעתי' הי' להגביה לעצמו תחלה אינו נאמן אם לא שאמר בשעת הגבהה שרוצה לזכות לעצמו וכן פסק בסמ"ע ותמהו עליו כל האחרונים מנ"ל להטור דבר זה ומהיכן יצאו דברים אלו. ואני אומר דהוכחתי' הוא הוכחה עצומה וראוי למי שאמרו. דהנה לכאורה הוה קשה לפי דברי ר"י דמפליג בין תנה לזכה א"כ למה מחלקת המתני' בין משלא נתנו ובין משנתנו לו ה"ל לאפלוגי בין תנה וזכה ובדלא נתנו לו עדיין והוה רבותא טפי דאפי' לא נתנו לחבירו אפ"ה קנה חבירו דהא דלא אמר כלום משנתנו לו לא הוה רבותא כולי האי אלא ודאי דר"י סובר נמי ברישא דאמר תנה לי אף דלא אמר תחלה זכה וזה מוכח נמי דאל"ה כשאמר וא"ת משנתינו כו' ה"ל לומר דאמר תחלה כדאמר עולא לעיל אלא ודאי דאף בשלא אמר תחלה סבר ר"י דזכה הוא וכשאמר זכה סבר אף דאמר תחלה לא זכה דאינו נאמן. וא"כ אין כאן קושי' על מתני' דילן במה דלא היתה מחלקת מניה וביה בין תנה וזכה דהלא לר"י מתני' מיירי בדלא אמר תחלה דסיפא תני תחלה לגלויי על רישא כדר"נ וא"כ אי הוה תני במתני' דבזכה לא אמר כלום הוה אפשר למטעי באחד מן שני דרכי' דאי הוה תני תחלה לאשמעינן דאפ"ה בזכה לא אמר כלום מ"מ ה"א דבתנה דזכה המגביה הוה דוקא כדאמר תחלה ואי אמר תחלה לאשמעינן דאפ"ה בתנה זכה המגביה מ"מ ה"א בזכה אם אמר תחלה זכה המגביה לכך לא הוה אפשר למתניתין למפלג בין תנה וזכה דוק:
בתוס' ד"ה ר"נ ור"ח כו' ור"ת פירש דהתם ר"נ מודה דקנה חבירו דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור ע"כ והנה צ"ל דמ"מ ר"ש סובר דהוה חב לאחרים. אבל ק"ק לי למה נקטו פלוגתתם במילא ונתן לחבירו אפי' במילא לחבירו ולא נתנו לו עדיין ה"ל למפלגי דלר"נ דסבר דלא הוה חב לאחרים א"כ זכה חבירו והוה כרגלי מי שנתמלא לו ולר"ש דהוה חב לאחרים לא זכה חבירו א"כ הוה כרגלי הממלא ודוק ויש ליישב:
בתוס' ד"ה תופס לב"ח כו' מה שפרש"י כו' אין נראה דבפרק הכותב משמע כו' כבר רצו הפוסקי' ובתוכם הבעל תרומה ליישב קושיתם באמרם דהתם שאני דתפיסה דהתם לא הוה תפיסה מעולה ע"ע ואפשר לומר דלכך כתבו תוס' הכא דבפרק הכותב משמע כו' דלישנא דמשמע מורה דלא הוה הוכחה גמורה והא דלא מקשי' תוס' על רש"י ממתני' דילן דעשאו שליח ואפ"ה לא קני משום דאמר תנה משמע דלא עשאו שליח בהגבהה עד שעת נתינה וכדאמר רב יהודה לקמן. והא דלא מקשי' מהא דפועל בסמוך משום דבפועל לא עשאו שליח כראוי על אותו דבר בעצמו רק כללא כייל עשה עמי מלאכה היום וק"ל. והנה ראיתי בש"ך שרצה לפרש דברי רש"י דמיירי בשליח בשכר דוקא ע"ע ואין זה במשמעות דברי רש"י דהלא בד"ה לא קנה כתב דלאו כל כמיני' להיות קופץ מאליו וחב לאלו משמע ודאי דאם לא בא מאליו אפי' בחנם אם עשאו שליח קנה. ובאמת הי' נ"ל דמעולם לא עלה על דעת רש"י ז"ל לומר אם עשאו הבעל חוב שליח דמצי לתפוס לי' דזה מוכח ודאי מהא דכתובה דלא מהני רק מאי דכתב רש"י ז"ל שלא עשאו הנישה שליח רצה בזה היינו הלוה דגם הלוה מקרי נושה ועיין בשרשי' שורש נשה ובזה ודאי מודה כ"ע דאם הלוה גופא עשאו שליח דמצי לתפוס לב"ח ודוק. או ר"ל אפי' דהמלוה עשאו שליח והלוה האמינו והעמידו בשליחותי' וק"ל:
בתוס' ד"ה אר"י אע"ג דאית לי' כו' היינו דוקא כו' ובזה יפורש היטב הא דקאמר אמר ר"י ולא קאמר ר"י אמר דהלא הוא פליג על ר"נ ור"ח רק מדלא פליג עליהם אלא במציאה ולא בתופס לב"ח לכך קאמר חמר ר"י וק"ל: בד"ה מעבירין אותו הימנו אפי' רשע לא מקרי כו' דבריהם מדויקים מדקאמר הש"ס מעבירין אותו הימנו משמע לכתחלה. ולהרמב"ם נקט לישנא דמעבירין משום דדבר קנס הוא דקנסו חכמים. אבל ק"ק א"כ מאי מקשה רחב"י לר"ל מפיאה דלמא התם משום קנס הוא ודוק:
דף י:
ברש"י ד"ה ת"ל ונתן כו' דרוש ונתן אוכתב לה כצ"ל דתיבה אחת היא. עוד בא"ד אתרבה דאי משום כצ"ל:
בתוס' ד"ה ר"י אומר כו' וי"ל דבד' אמות שלה כו' וחוץ לד' צריך שתוכל היא לשמרו. ק"ק א"כ במציאה נמי נימא הכי דבחוץ לד' אמות אם הוא יכול לשמור לבד ואין כאן אחר דיוכל לשמרו דלקני לי' ובזה לא מצינו באמת דלקני במציאה חוץ לד' אמות. ואי תימא דאין לדמות מציאה לגט בהכי מאיזה טעם שיהי' א"כ אף אני אומר היאך ילפינן מציאה מגט דלקני בתוך ד' אמות דמה לגט דקונה אפי' חוץ לד' אמות דוק:
בד"ה ואי משום שליחות כו' וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו' ניידי מפירש"י דמפרש דאי משום שליחות הא כבר כתיב כו' דהלא מ"מ שליחות דחצר לא הוה ידעינן וק"ל:
דף יא.
בתוס' ד"ה ילפינן מציאה כו' ולענין יד לא פליגי דילפינן כו' משום דאל"כ למ"ד דלא ילפינן מציאה מגט היאך יפלוג על ר' יוסי וגם על חכמים דהתם וק"ל:
בד"ה זכתה לו נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי כו' ועוד דאמר ר"י חצירו של אדם כו' ומתני' דילן מיירי בעומד אצל שדהו והוה משתמרת כחצר דר"י וק"ל:
בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת כו' וי"ל דה"פ כו' אבל מלוה גם לפי המקשן מיירי דליתא בחצר כו' ואי תימא דא"כ דגם לפי דעת המקשן דמלוה ליתא בחצר א"כ מאי משני התם בתחלה דליתא הלא גם הוא ידע דליתי' ומ"מ הוה קשה לי' משום הא דאמר ריב"ח דקונה שלא מדעתו וא"כ מאי אכפת לן אם ליתי' או אם איתא. לזה נאמר דהא דמשני לי התם דליתי' מפרש לו אח"כ ואמר כל היכא דאיתא לדידי' דאי בעי מקני לי' קני לי' חצירו כל היכא דליתי' דאי בעי הוא למקני לא מצי קני חצירו נמי לא קני וסבר התרצן דאף ריב"ח לא אמר דקנה לו שלא מדעתו אלא בדאיתא דוקא רק דדעתו לא הי' למקני ודלא כסוגי' דהכא רק דאח"כ מתרץ לי' האמת באומרו והלכתא דליתיה בחצר דלא קנה דהיינו המשכון אבל במאי דהמלוה אינו כאן אם הי' המשכון בחצר לא הי' נפקותא כלל וכדמסקנא דהכא ועי' בתוס' שם ד"ה והלכתא דכתבו נמי ולמאי דס"ד כו' זה אינו כפי המסקנא של ב"מ. דכוונתם נמי למאי שכתבתי ומהר"ם לא העלה הדברים על מתכונתן ולכך כתב שדבריהם מגומגמים ועיין פ' השואל דף ק"ב ודוק:
בד"ה דלמא גזירת הכתוב הוא כו' ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחו כו'. ודאי דמלישנא דברייתא מדייקי' תוס' דאיירי בזכור ולבסוף שכוח מדנקט יודע אני שפועלים שכחו. ואי תימא א"כ היאך קאמר ת"ל ושכחת בשדה הלא הכתוב לא מיירי אלא בשכוח מעיקרו מדכתיב ושכחת משמע אבל לא שכחת פועלי' והיאך אפשר לפי מאי דס"ד זכור ולבסוף שכוח בעיר אפשר לומר דהתוס' מפרשי' הברייתא לפי דברי רש"י ולפי דעת המקשן דה"ק הי' עומד בעיר כו' יכול יהא שכחה ת"ל ושכחת בשדה שכחת שדה היינו שכוח מעיקרו הוי שכחה ולא שכחת עיר היינו זכור ולבסוף שכוח ודוק: אבל בעיקר דבריהם קשה לי דמאי קשי' להו על רש"י דהא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא דהלא כתב לן רבוי לרבות שכחת עיר וא"כ בשדה ל"ל לכתוב ושכחת לחוד והרבוי דיהי' לרבות שכחת העיר ומקרא דושכח' ילפינן שפיר דזכור ולבסוף שכוח לא הוה שכחה וא"כ קרא דבשדה ע"כ למעוטי קאתי וא"א למעט אלא לרבות זכור ולבסוף שכוח בעיר וא"כ שפיר קמשני לי' ודוק היטב. גם קשה לי על פירושם אשר מפרשים דלהש"ס קשה על הברייתא כו' א"כ אף לדידי קשה על הברייתא דלמא בשדה בא למעט הא דאמרינן וילפינן מולא תשוב לקחת שלפני' אין שכחה דבשדה הוא דאמרינן הכי ולא בעיר דוק:
דף יא:
פרש"י ד"ה אלא אמר רב אשי כו' עד טעמא דיש חילוק בין גט למתנה כו' נ"ל דרש"י חזר וכתב וכפל לכאורה מה שכבר פירש לפני זה משום דרצה לתרץ וליתן טעם על מאי דאמרינן דבמציאה צריך לעמוד בצד שדהו יותר ממה שאמרינן במתני' והנה אם כבר פירש דיש חילוק בין גט למתנה מטעם דבגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם בע"כ ולכך אינו יכול להקנות לה מטעם שליח מ"מ במציאה ה"א דלכאורה דיקנה מטעם שליח משום דהוה זכות וזכין לאדם שלא בפניו לכך חזר רש"י וכתב וטעמא דיש חילוק בין גט למתנה ואע"ג דתרוויי' כו' כדאמרן לעיל לא גרעה משליחות דא"כ לא אתרבי מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כו' כלומר דבמתנ' אתי' חצר משליחות דאתרבי מקרא אבל מציאה לא אפשר להתרבות משליחות דקרא דלא דמי' לשליח דלית בי' דעת המשלח ולא דעת השליח כדכתב ומסיים לקמן וא"כ שפיר מצינו לחלק בין מתנה למציאה משא"כ אי לא הוה אמרינן דאתרבי מקרא חצר משליח ודאי דהוה תמי' לן מ"ש מציאה ממתנה אי משום טעם דדעת אחרת ומאי אכפת לן בזה והלא גם במתנה לא אתרבי חצר משליח ואפ"ה אמרינן אנן דקונה החצר דלא גרעה משליח א"כ אף במציאה נימא הכי. וא"ת דבמציאה לית בי' דעת המשלח מנ"ל לחלק בזה אבל השתא דאמר דאתרבי מקרא וא"כ שפיר מחלקינן בין מציאה למתנה דבמציאה לא אפשר לן למילף מקרא דמקרא לא תתרבי אלא מאי דדומה לי' והיינו מתנה דיש בו דעת המשלח לאפוקי מציאה דלית בי' דעת המשלח ולכך לא תתרבי. והנה במאי דכתב רש"י קודם לזה אכתי לא פירש שם הא דחצר אתרבי נמי מקרא לכך חזר וכתב כל זאת. ובאמת לפי דעת התוס' דכתבו לעיל דף י"א דחצר לא אתרבי מושלח כד תדקדק שם בדבריהם לכך הוצרכו הכא בד"ה חצר משום יד כו' לדחוק וליתן טעם על זה דבמציאה לא קנה ועתה דוק כי הוצרכתי להאריך קצת משום דראיתי במפרשי' אחרי דכותבים שאינו מפירש"י כל מאי דכתב קודם טעמא כו' ואני לפי ע"ד כתבתי:
בגמ' אמר רבא שפיר עבד כו' וכי לא הי' להם סודר כו' יש לדקדק על קושי' רבא בזה דהלא בקדושין רצה לדייק דבעינן צבורי' בתוכה מדקאמר ומקומו מושכר לו ולא הקנה להם מקום אחר ודחה התם דשאני התם כי היכי דא ליטרחינהו (ופירש"י ז"ל ולהוציא משם כל זמן שרצו להניחם שם) וא"כ מאי קשי' לי' לרבא דהלא הקנה להם בסודר ולמה לו לקבל מעות בשביל מקום המעשר דלמא עשה כן דלא ליטרחינהו ודוק:
עוד בגמר' א"ל רב שימי לר"פ הרי גט דדעת אחרת כו' ואמר עולא כו' הא דלא הקשה ר"ש לעיל על ריב"א דאמר חצר של אדם כו' כבר הקשו כן תוס' לעיל בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת כו' במאי דכתבו וא"ת פ' הזורק דתנן זרק כו' ואפ"ה קאמר עולא כו'. אבל מ"מ במאי דמתרצים דדוקא גבי גט דאיתא בע"כ כו' כדאמר בשמעתי' עכ"ל צריכנא לפרש דבריהם דהנה אם רוצים בזה לומר כדמתרץ רב פפא לרב שימי שאני גט דאיתי' בע"כ זר הוא דנדחה לכאורה ממאי דהקשה לי' ר"ש ולאו ק"ו הוא. ואם רוצים בזה במאי דמתרץ רב אשי חצר אתרבי משום יד כו' ובגט דאית' בע"כ א"א להקנות מטעם שליח כדלקמן אכתי קשה לכאורה על רב שימי דאי לא ידע תירוצו דר"א א"כ אמאי לא הקשה לעיל על ריב"ח ואי ידע זה א"כ מאי מקשה השתא על ר"פ. ונ"ל דתוס' לעיל רוצים בתירוצם לומר כאשר תירץ ר"פ שאני גט דאיתא בע"כ ואי משום דהלא כבר נדחה תירוץ הלזה ממאי דאקשה ר"ש לזה נאמר דקושי' ר"ש אינו אלא על ר"פ דרוצה לחלק בין דעת אחרת מקנה אותה וע"ז הקשה שפיר והלא ק"ו הוא כלומר דלפי דעתך דדעת אחרת מקנה אותו הוא הטעם דבמתנה קונה יותר ממקום שאין דעת אחרת מקנה לכך הקשה דאדרבא מגט מוכח דטעמך לאו טעם הוא דהלא שם דאיתא בעל כרחה וא"כ ראינו דדעת אחרת דלשם היא חזקה כל כך דיוכל להקנות לה בע"כ ואפ"ה לא מצי להקנות לה אם אינה עומדת בצדה במקום דדעת אחרת אינו חזקה כ"כ דיוכל להקנות בע"כ מכש"כ דצריך לעמוד בצדה ולכך הוצרך ר"א לתרץ חצר משום יד כו' אבל על מאי דאמר ריב"ח לעיל בחצר קונה שלא מדעת ודאי דאפשר לחלק בין גט דאיתא בע"כ ולכך איני יכול להקנות לה אם לא בשעומדת בצדה משא"כ במתנה ודוק:
דף יב.
בתוס' ד"ה חצר משום יד כו' ובמציאה דאין דעת אחרת בעינן משתמר כו' קשה לי הלא לדברי ר"פ דמחלק בין דעת אחרת או לא וכדמתרץ רב אשי חצר משום יד כו' אית לן למימר ואפשר לומר ולתרץ הא דאקשי הש"ס לעיל מדריב"ח על מאי דמוקמינן מתני' דילן בעומדת בצד שדהו דריב"ח איירי במתנה ולכך קאמר דקונה שלא מדעתו ואין אנו צריכי' לתירוץ דש"ס דלעיל ולחלק בין אם משתמר או אינו משתמר וא"כ מנ"ל לתוספת לומר השתא דבמציאה אם משתמר' קונה אפי' אינו עומד בצדו. וזהו דקשה לי נמי על הרא"ש והטור דפסקו כרב פפא במתני' אפי' אינו עומד בצדו וכדמתרץ ר"א ומחלקי' בין דעת אחרת כו' ופסקי נמי דבמציאה קונה אפי' אינו עומד בצדו בחצר המשתמרת ומנ"ל זה ודוק. ולפי דעתי הי' אפשר לומר אפילו דרב פפא קאי על מאי דאקש' הש"ס לעיל על הא דאמר ר"י אמר שמואל והוא שעומד כו' ותקני לי' שדהו ועל זה מתרץ ר"פ דדעת אחרת שאני וריב"ח איירי ממתנה דדעת אחרת מקנה אבל במקום דאין דעת אחרת אינו קונה אפי' במשתמר ודלא כדמתרץ לעיל ומחלק בין משתמר ואינו משתמר וא"כ יש לן מקום לומר מנ"ל להרא"ש ולטור ולבעלי תוספ' דבמציאה קונה במשתמר'. כל זה כתבתי עד שלא באתי בעיוני דשמעת' דב"מ דף ק"ב אבל כדבאתי שם ראיתי דלא קשה מידי וע"ש מה שכתבתי בשמעתא ההיא ודוק. והנה הרמ"א בהג"ה סי' ר' כתב מיהו אם המוכר השכיר לו חצר עצמו והמטלטלי' שמוכר לו מעורבי' עדיין עם שאר מטלטלי' של המוכר מקרי חצר שאינו משתמר ולא קנה עד כאן. והש"ך הרבה להקשות עליו שכתב נגד המסקנא דהש"ס דהלא הא דכתבו תוספ' בד"ה וכי בצד שדהו כו' וי"ל דלגבי זקנים לא הוה משתמר שלא הי' הפסק בין תבואתו לתבואתם כו' לא כתבו אלא לפי קס"ד דהש"ס דלא מחלקינן בין מתנה דדעת אחרת ובין מציאה אבל למאי דמסיק ר"פ ומחלק ביניהם א"כ אפי' בשהפירות מעורבי' ל"ל בה דהלא לא בעינן חצר משתמר כלל. ונראה לי לתרץ דהרמ"א כתב דבר המסתבר דפה דיבר בזה דהלא הטור בעצמו כתב שם סי' ר' דמ"מ צריך החצר להיות משתמר לדעת הנותן אע"פ שאינו משתמר לדעת המקבל וא"כ כשהפירות מעורבין עם פירות של בעל הבית אינו משתמר א"כ אפי' לדעת הנותן ודוק:
בתוס' ד"ה ויצא בפת' אחר ל"ג ואפקרי' כו' ונ"ל דאף אם גרסינן לי' לא קשה מידי דהלא רש"י מדייק בדבריו לומר זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם ע"כ. א"כ ודאי הקנה אותו לזה שזוכה בראשונה ואם אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי לזה שיש לו הבית זכה בו וק"ל:
בתוס' ד"ה והאמר שמואל כו' עד והא דקרי לי' יחידאי כו' מ"מ רבנן כו' יש לדקדק קצת דא"כ מוכח קצת דהטעם דר"י הוא משום דעשאו שאינו זוכה כזוכה דאי לאו הכי היכי אמר התם כיחידאי לא מוקמינן הלא לא פליג עליו אלא ר"מ וא"כ מאי מקשה הכא על ר"י הלא שפיר ידע התירוץ דעשאו שאינו זוכה כו' ואפשר לומר דסוגיא דהכא איתמר קודם סוגיא דהתם או לא ידע מסוגיא דהתם וק"ל:
בד"ה אא"ב תימא כו' וי"ל דמסתמא לא פליג ר"י על כמה משניות כו' פירוש לדבר דאי איתא דפליג עליהם לא הוה משתמיט רבי מלומר בחד מקום דר"י פליג אלא ע"כ באמת דלא פליג ר"י על מאי דאמרו יד בן כיד אביו. אבל זה א"א לומר דאין סברא דיפלוג ר"א על כמה משניות דזה הוה דבר שאין לו שחר וכי אין רשות לאיזה תנא לפלוג על מתני' וק"ל. ובזה מתורץ נמי מאי דמקשה מהרש"א הלא לפי מאי דמסקי תוס' בד"ה שמואל טעמא כו' מוכח ע"כ דר"י פליג על המשניות ע"ע ולפי מאי שכתבתי לא קשה מידי דהלא לפי מאי דכתבו לקמן דשמואל משמע לי' דקטן דמתני' דילן איירי בקטן ממש אע"פ שאינו סמוך כו' ור"י אית לי' לדעת שמואל דזוכה רק אביו זוכה אח"כ ממנו מטעם איבה והיינו דוקא בסמוך על שלחן אביו והנה אע"פ דר"י חולק בקטן שאינו סמוך מ"מ בקטן סמוך אית לי' כמתני' דילן וכמשניות דמעשר ועירובין וא"כ שפיר עשה רבי דלא הי' מסדר אשר חולק ר"י על כמה משניות וק"ל:
עוד בא"ד וי"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות שיזכה הבן קודם ואח"כ יזכה האב ממנו אלא אי מדרבנן הוה בשעת זכיית הבן בא לו זכיית האב משום דבשעת הגבהה לוקחה להריצ' לאביו כו'. הנה אל תטעה בדבריהם לומר דאין החכמים מתקנים שתי תקנות או שתי זכיות דמנ"ל לומר זה וגם דא"כ הוה קשה הלא ע"כ לר"י צריכי' לומר דתיקנו שתי תקנות ושתי זכיות וכדאקשי מהרש"ל ומהרש"א אלא נ"ל דפירוש דבריהם כך הוא דהלא לפי מאי דאמר שמואל דבכל קטן אמרינן מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה לאביו ובין קטן הסמוך ובין שאינו סמוך בכל מקום אמרינן דהוה לאביו א"כ ודאי לא תקנו חכמים שתי זכיות דלמה להו לתקן שתי זכיות שמתחלה יזכה הקטן ואח"כ יזכה אביו ממנו הלא בחדא זכייה הוה די דבשעת זכיית הבן יבא ג"כ זכיית האב בשלמא אי מחלקינן בין קטן לקטן דקטן דסמוך הוה דאב אבל בשאינו סמוך לא הוה דאב א"כ ודאי דצריכים לתקן שתי זכיות דמתחלה יזכה הקטן ואח"כ יזכה האב ממנו משום איבה והיינו בקטן סמוך ואי לא הוה מתקני אלא חדא זכייה דבשעה שמגבי' הבן יהי' לאב א"כ כל קטן אפי' אינו סמוך יהי' מציאתו לאביו וזכי' כזו לא רצו לעשות אבל אי לא מחלקינן בין קטן לקטן ובכל קטן אמרינן דהוה דאב אם כן ודאי לא תיקנו שתי תקנות ודוק ותמצא ותמי' לי על שני מאורות הגדולים האלו שלא ירדו בעיון חכמתם הרמה לכך ונכנסו בדוחקי' גדולי' והלא אם תדקדק היטב בדברי תס' ולשונם תמצא שכיונו למה שכתבתי דהלא לא כתבו שלא תקנו שתי תקנות רק שלא יתקנו שתי זכיות. ובזה יתורץ נמי מאי דלא מקשה הש"ס ר"י אדר"י בלא ההוא דשמואל דהכא דהלא לפי מאי דכתבתי דאפשר לומר דתקנו שתי תקנות אם מחלקינן בין קטן לקטן וא"כ בלא ההוא דהכא לא הוה קשה לי' דר"י אדר"י דשפיר ידע דר"י דאמר ילקט בנו אחריו סבר דמדרבנן הוא קונה ואח"כ יזכה אביו ממנו מטעם איבה אם הוא סמוך ואם אינו סמוך מכש"כ שילקט אחריו דהלא מציאתו לעצמו אבל השתא דאמר שמואל דבכל קטן אמרינן דמציאתי לאביו מטעם דמריצה לאביו וא"כ א"א לומר דזכי לנפשי' מדרבנן ואח"כ יזכה האב ממנו דלמה להו לתקן שתי זכיות וכדתירצו תוספת כדפריש' ולכך מקשה השתא דר"י אדר"י ודוק:
דף יב:
בתוס' ד"ה ר"י אמר כו' מפר"ת כי היכי דפליגי כו' ובזה נראה לפרש דלכך קאמרה הש"ס הכא ופליג' דרחב"א אר"י ולא קאמרה ורחב"א אר"י אמר כדרכי' דש"ס בכל מקום דפליגי שני אמוראי' ובפרט שמואל ור"י דהוו בדור אחד ולעולם הוו בעלי פלוגתות דהדדי אבל במאי דקאמרו התוספ' כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב כו' א"כ אפשר לומר דבאמת לא פליגי אהדדי בפירוש רק שמואל אמר פירושי' על מתני' דהכא ור"י אמר פירושי' על מתני' דעירובי' והואיל דדמי' להדדי קאמר' הש"ס ופליג' דר"י וק"ל:
וא"ת דבאמת שם בעירובין לא מצינו דאמר ר"י מידי מ"מ בזה לית לן בה דודאי הש"ס ידעה מאי דאמר' וקבעו דבריהם הכא ולכך לא הוצרכ' לומר שם: