כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא קמא
דף ב.
בגמ' מדקתני אבות כו'. יש מדקדק מאי קבעי לי לש"ס אם תולדותיהון כיוצא בהן או לא הלא מוכח דתולדותיהון כיוצא בהן דאי לאו כיוצא בהן א"כ מאי קאמר תנא דמתני' לא הרי השור כהרי המבעה פי' אי כתב רחמנא שור לא נפק מבעה מני' ואמטו להכי אצטרך למכתב גם הוא הלא אע"ג דכי אין זה אצטרך למכתב כל ד' אבו' דאי לא הו' כתב רחמנ' כל הד' אבות אע"ג שהיינו למדנו אותו שלא נכתב מהנכתב בין בבנין אב בין בק"ו מ"מ בפירוש לא הי' נכתב וה"א שהוא תולדה ולא אב כדפרש"י אבות קרי להו להנך דכתיבי בקרא בהדי' אלא ע"כ מוכח דתולדותיהון כיוצא בהן:
ויש לתרץ דרש"י ז"ל דפירש אבות קרי להנך כו' היינו לפי האמת דמסיק הגמרא דיש מהן כיוצא בהן וא"כ קשה לאיזה קרי אב ולאיז' קרי תולדה לכך פיר' אבו' קרי כו' אבל הבעל הבעי' חדא מגו תרתי קמבעי' לי והכי פירושו תולדותיהון כיוצא בהן ולהנך קרי להו אבות דכתיבן באוריית' או לאו כיוצא בהן ולכך קרוין תולדו' הואיל דקילי מאבו' נינהו ודו"ק: ע"ש בגמ' י"ל דקאמר ומאי איכ' בין אבו' לתולדו' נפקא מינה כו': ממ"נ מאי קמבעי לי' אי דקמבעי לי' מהיכן זכו הל"ט מלאכו' ליקראו' אבות והאחרו' תולדו' ולא אפכא א"כ קשה מאי קמשני לי' דאלו עביד ב' אבו' כו' הלא עדיין קשה אימ' אפכא אלא ע"כ צריך לומר דשאל מאי נפקא מינה בדינ' דנקראי' קצת אב וקצת מהן תולד' וא"כ שפיר קמשני א"כ קשה על הא דקא פריך ולר' אלעזר דמחייב כו' ע"כ קא מבעי' כבראשונ' וא"כ מאי קמשני הך דהוי במשכן חשיב' כו' הלא עדיין קשה מאי נפק' מינ' בדינ':
ונ"ל דהכי קמשני לי' הך דהו' במשכן חשיב' אם עשה מלאכ' כיוצא בה קרי אב ויש לה תולד' והך דלא הו' במשכן חשיב' קרי לה תולד' ואין לה תולד' אפי' עשה מלאכה שכיוצא בה ודוק:
וא"כ קשה על הש"ס דקא בעי הכא תולדותיהן כיוצא בהן הלא מוכח דתולדותיהן לאו כיוצא בהן דאי כיוצא בהן מאי נפקא מינה בדינ' כדלעיל ודוק:
ונ"ל לתרץ דהש"ס ידע גם בזה דיש מהן לאו כיוצא בהן אלא קבעי' לי' אם יש מהן ג"כ כיוצא בהם או אם נאמר דכולם לאו כיוצא בהם ותירץ לו הש"ס דיש מהן דוק:
בתוספ' ד"ת גי' וא"ת אמאי לא כו' וע"ק דבגמ' מוכח דנחי' למניינ' מדפריך ותנא דידן מ"ט לא תני הני כו' וקשה לי דלמ' הגמ' גופי' הכי קא מקשה לתנא דבי ר"א מאי טעמא לא תנית הן ואי תימ' דלא צריכת והראי' דגם תנא דמתני' לא תני הן ע"ז קאמר דזה אינו ראי' דתנא דמתני' לא נחית למניינא והראי' דלא תני הני משא"כ לדידך דנחית למניינא מ"ט לא תנית הן ודוק כי יש ליישב:
בד"ת ולר"א כו' ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב ואם התרה משום התולדה חייב ואפ"ה לא חשיב לי' בפ' כלל גדול:
ונ"ל דהכי פירוש' ועוד אפי' את"ל שצריך להתרות התולדה משום האב הוצרך הש"ס לתרץ הך דהוה במשכן חשיבא דאלו לא קאמר זה אלא דנפקא מינה שצריך להתרו' אתולדה בשם האב לא הו' ידעינן דקרוים אבות אלא אותן מלאכות דמתני' דכלל גדול חשבי להו וכל מלאכות חוץ מאלו קרוים תולדו' וא"כ הוינ' סברי דנוטע ומבשל אשר אינן בחשבון דמתני' דכלל גדול תולדות נינהו ואין צריך להתרותן בשם אב וא"כ הו' קשה לן על תירוצו מנוטע ומבשל לכך קאמר הך דהוה במשכן חשיבא כו' וא"כ נוטע ומבשל דהוו ג"כ במשכן חשיבא ג"כ אבות נינהו ולעולם אימא לך דצריך להתרות התולדה בשם האב דוק:
בד"ה ה"ג הך דהו' כו' מאי דאיכא בין ב' הגירסאו' האלו נ"ל דלגירסא א' הך דהוה במשכן חשיבא הוה אב והך דלא הוה במשכן חשיב' קרי תולדה והך דלא הו' במשכן כלל אע"ג דחשיב' אפי' תולד' לא הו' אבל לגיר' הב' תולד' מיה' הו':
דף ג.
בתו' ד"ת והא דמכלי' קרנ' וא"ת וליכתוב כו וי"ל דה"א דוקא דשילח שלוחי כדלקמן:
והנה על דבריה' האלו כל המפרשי' כולם כאחד מתמיה' א"כ מאי מקשה לקמן הש"ס ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי ובער הלא ידע כבר בזה דתיבת ושילח יש במשמעו דוקא דשילח שלוחי:
ונ"ל דפיר' דתוס' כך הוא דהא דאמרו דה"א קאי על הא דקאמר הש"ס סד"א ומפרשים התו' אות' ס"ד דאמר ה"א אידי ואידי אשן והא דמכלי' קרנ' פיר' אם אזלא ממילא אינו חייב אלא היכ' דמכלי' קרנ' והא דלא מכלי' קרנ' פי' אם שלחו שלוחי חייב אפי' לא מכלי' קרנ' דאי לאו הכי הא קשו קראי אהדדי דובער משמע דוקא דמכלי' קרנ' ושלח משמע אפי' דלא מכלי' קרנ' אנא ע"כ צריך לומר לצדדי' כתיב ומסברא דידן הוה אמרינן כן ולא ממשמעות דקרא אבל אי לא הוי כתיב אלא חד קרא אפי' קרא דושלח קא מרבי לן אפי' באזל ממילא וא"כ מתורץ קושיו' התו' דלכתו' רחמנא ושלח כו' דאי לא הוה כתיב אלא ושלח ה"א אפכא דלא מכלי' קרנא חייב אפי' באזלא ממילא ורחמנא לא רצה בזה אלא בדלא מכלי' קרנ' לא יהי' חייב אלא בשלח שלוחי דוקא לכך הוצרך לכתוב ושלח וגם ובער כדי שיקשו הקראי אהדדי וממילא נתרץ הא דאזלא ממילא אינו חייב אלא במכלי' קרנ' והא דשלח שלוחי חייב אפי' בלא מכלי' קרנא זהו לפי סבר' ס"ד דגמ' עד לקמן במסקנא דמתרץ הש"ס דאי הוה כתוב אפי' ושלח לחודה ה"א דשלח שלוחי דוקא דתיבת ושלח מורה על זה ודוק:
בד"ה לא עשר כתיב כו' ע"כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה כו' ואי הו' כתיב בור ה"א דוקא בור ולא שיח ומער' וכו' גם כאן כולם כאחד מקשי' על דבריהם למה להו למימר ולחדש לן צריכות חדשה הי' להם לומר דאי הוה כתב בור לחוד ה"א עמוק הרבה לכך כתיב והמת יהי' לו:
ונ"ל כי לא מחכמה שאלו זאת כי תוס' ז"ל נשמרים מזה דא"כ מאי זה שאמור בגמ' לא עשר כתיב הלא ודאי עשר כתיב דנמצא למוד מיתורא דקרא לכך קאמר דמיתורא דקרא קא מרבינן שיח ומערה ואנן מכח סברא קא מרבינן נמי בור עשר הואיל דחזינן דאע"ג דכתיב בור דוק' קא מרבינן מוהמת יהי' לו את שיח ומער' הואיל דיש בהם כדי להמית א"כ בור עשרה דג"כ יש בו כדי להמית דקים לן כו' אבל בהדי' ודאי לא קא מרבינן בור עשר אלא מכח סברא וא"כ שפיר קא פריך לא עשר כתיב ולכך קאמרו והכי פריך כו' ומסיק כו' להורו' דהמקשן הקשה בתחלה מה דמקשה לבסוף אלא התרצן לא ידע מאי דקא מקשי' לי' עד שפירש לו לבסוף ודוק:
דף ג:
בגמ' יש להקשות אס"ד דש"ס דאין הנאה להזיק יהיה חמור מהיכא שיש הנא' להזיק א"כ קשה על תנא דמתני' למה לא נקט להו כסדר לא הרי שור כהרי בור מאי אמרת דא"כ אתי' מבעה מני' דאין לו שום פרכ' דיהי' דבר מה בהני תרי היינו שור ובור מה שאין במבעה והתנא האריך להגדיל תור' ויאדיר כדכתבו תו' לעיל הלא לפי הס"ד דר"י יש לו פרכ' דמה להני שאין הנא' להזיקן משא"כ במבע' ויש לישב ודוק. דף ה' ע"א בגמ' וקרן מאי שייר כו' וקש' מנא לי' לתלמוד' דבתיב' שור לא נכלול בי' קרן עם רגל וא"ל דלכך קא מקשה מאחר שראה דשמואל נייד מזה לומר דבתיבת שור נכלל יותר מאב א' דלכך לא קאמר כרב דאמר דתנא שור לקרן ושן ורגל א"כ מאי מקשי הש"ס בסמוך ושמואל מ"נו לא אמר ברב הלא כבר ידע הטעם דלכך נייד מפירושו כפי מה שאמרנו:
ונ"ל דה"ק ושמואל מ"ט לא קאמר כרב דהיינו דמבעה זה אדם ושור תנא לשינו וקרן ורגל שיירי כשם שגם עתה קאמר דתנא שור לרגלו ומבעה לשינו וקרן ואדם שיירי ודוק:
ואכתי קשה לי למה נייד הש"ס ממה שאמר בראשונה תנא שור לקרנו ורגל נתרבה מכשהזיק חב המזיק מאי תאמר ליתניה בהדיא אותן אבות דתולדותיהן כיוצא בהן קתני אבל אותן אבות דתולדותיהן לאו כיוצא בהן לא קתני דהיינו רגל ודוק:
ברש"י ד"ה אלא פריך ואימא הכי לא ראי' שור כהרי מבעה כו' לא ראי קרן כו' כהרי שן שאין כוונתו להזיק אלא להנאתה מכוונת כו' ויש לדקדק מאי רצה רש"י ז"ל בזה דקאמר אלא להנאתה מכוונת:
ונראה לפרש דרש"י ז"ל בא לומר דהני תרי חומרו' הן מתנגדיות ובדאיתא חדא ליתא אחרית' ובדאית' אחריתא נעדר אחרית':
ובזה יתורץ שפיר מאי דקשה לן לכאורה על הקס"ד דרב יהודא וכי טעה ר"י בדבר פשוט כזה אבל לפי מאי דקאמינ' א"ש דודאי גם ר"י ה"ק והכי פירושו לא ראי' הקרן שאין הנאה להזיקו אלא כוונתו להזיק וא"כ שן לא אתיא מניה ולא ראי' שן שאין כוונתו להזיק אלא שיש הנאה להזיקו וא"כ קרן לא אתיא מני' וק"ל וזה שמעתי:
בתו' ד"ת לאו אע"ג דכוונתו להזיק כו' וא"ת עבד ואמה גופא כו' פי' דלפי הקס"ד השתא דשן שיש הנאה להזיקו הוא קל מקרן ושמעינן מזה שחומרתו הוא קולתו וא"כ מק"ו זה נילף ג"כ דעבד ואמה חייב שאין הנאה להיזיקן ודוק. ועיין במהר"ם לובלין דלא ירד לעיקר הבנת התוס': בא"ד ורב אשי פי' דאפי' באין כוונתו להזיק איכא טעמא רבה עכ"ל: פי' דמנא לך דבכוונת' להזיק איכא סברא טפי לפטור ממה דאיכא באין כוונת' להזיק אי משום דפטרינן אין כוונה בעבור כוונה נמצא שכוונה גורם הפטור דלמא אפכא דפטרינן כוונה בעבור אין כוונה דבאין כוונה ראוי להפטר מכח סברא ובאם התחייבם בכוונה פעמים שיעשה העבד ההיזק שלא בכוונה ויקניטנו רבו ויאמר בכוונה עשיתי ע"כ פטרנו אותו נמי בכוונה דוק זהו מה שהעליתי ממצודתי:
תו' בד"ה כיון דכייף כו' בירושלמי יש כו' נראה דהוקשה לתוס' כיון דמצינו וראינו לכאורה דאדם ישן דרכו להזיק יותר מאדם אשר ער א"כ למה תנינא אדם מועד לעולם בין ער בין ישן אפכא מבעי' לי' דכל מה שהוא פשוט יותר דרך הש"ס להקדימו ע"כ אמרו בירושלמי כו' וא"כ אדם אשר ער פשוט יותר דער מועד לעולם משא"כ אדם ישן וק"ל:
בד"ה וליטעמך פי' אפי' תימא מבעה זה השן:
פי' לפירושם דמתחלה שהקשה המקשן אדם דרכו להזיק נוכל לומר שהקשה ג"כ על התרצן שתירץ אליבא דשמואל דבנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי דמאי ארי' מטעם זה הלא א"א למילף אדם ברישא משום האי קושי' גופי' וכי אדם דרכו להזיק לכך כתבו פי' אפי' תימא כו' להורות דלאו אההוא תרצן קא מקשה והוכחתם דא"א לומר דמקשה כנ"ל דהלא אפשר לומר דבאמת מה שתירץ בנזקי גופו לא קמיירי הו' ג"כ מטעם דמצינו במתניתין ושמירתן עליך ואדם שמירת גופו עליו הוא וא"כ שפיר קאמר בנזקי גופו לא קמיירי לכך קאמרו פירוש אפי' תימא מבעה זה השן דהיינו לשמואל להורות דלאו לשמואל קא מקשה אלא לרב ודוק:
דף ד:
בגמ' תני ר' חייא כו' ור' אושעי' מ"ט לא תני הני קשה לי מאי מקשה הלא כבר נאמר לעיל לרב דבמתניתין תני אדם דאזיק שור דהיינו נזקי ממון וא"כ דין הוא לתנא דבי אושעי' דלא קתני תשלומי כפל כו' דרובם אדם דאזיק שור הוא וכבר מתניי' במתניתין בדבור מבעה לרב: וא"ל דהכי קא מקשה דא"כ גם ר' חייא לא הוה צריך למיתניי' דא"כ מאי קא משני לי' דוק:
וא"ל דלשמואל קא מקשה דלית ליה מבעה זה אדם זה א"א דגם זולת קושי' זאת שמואל לא אתיא כר' חייא דבהנזקין דף נ"ג פליגי רב ושמואל דשמואל אמר מנסך זה מערב וטעמי' דמנסך ממש קים לי' בדרבה מניה והכא בדר' חייא ודאי מצםך הוא מנסך ממש ואי משום קים לי' בדרב' מני' צ"ל כר' ירמי' דהתם ואליבא דרב ע"ש וכדפירש"י שם וכאן וז"ל ומנסך יין לע"ז כו' ומנסך את היין ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו דלא קחסרו ולא מידי דהא מזבין לי' בר מדמי יין נסך שבו עכ"ל:
(ובאמת צריכנא לפרש פירושו דלא תקשה לך דהלא שמואל סבר בהנזקין דמנסך הוא מערב אלא דהענין הוא דשם מקשה הש"ס לשמואל דאמר מנסך זה מערב א"כ היינו מדמע ותירץ שמואל דמקנסא לא ילפינן והיינו שם במתניתין דוקא יש לומר כן דלכך צריך התנא למחשב מדמע ומנסך דחדא מאידך לא ילפינן דקנסא מקנסא לא ילפינן משא"כ הכא תנא דבי ר' חייא חיובא לא אתי לאשמעינן דכבר נשנה שם במקומו בהנזקין אלא דבא למחשב כ"ד אבות נזיקין וא"כ ע"כ מנסך הוא מנסך ממש דאין לומר מערב דא"כ היינו מדמע ודוק) סוף כל סוף מוכח מזה דלא אתי כשמואל וא"כ הדרא קושי' לדוכתי':
בשלמא לתוס' לא קשה מידי דהלא כתבו ז"ל מנסך פליגי בה בהנזיקין חד אמר מנסך ממש וחד אמר מערב:
רימזו בזה דלעולם יש לומר דר"ח דהכא סבר כשמואל דהתם דמנסך זה מערב ואי קשה לך א"כ היינו מדמע ולמה חשב כ"ד אבות כבר יתורץ זה בד"ה וקתני היזק דלא מינכר והא דקתני שלשה גווני כו' בדף ה' ע"א ודוק גם יש לומר דקשה לתוס' במאי דקאמרי פליגי דאל"ה א"כ הוה קשה לשמואל דלא אמר מנסך ממש משום דקים לי' בדרב' הלא בכאן מוכח דלא אמרינן קים לי' כו' דוק:
בתו' ד"ת ועדים זוממים פי' ריב"א כו' דקשה להו מאי מקשה עדים זוממים דממונא הוא ליתני הלא לא דמי לדאחרים דאין משלמין ממון עד שעשאו ההיזק משא"כ בעדים זוממין דאינן כ"א ההיפוך מזה דאין משלמין אלא עד שלא עשה ההיזק לכך קאמרו דאפי' שילם כד וק"ל:
דף ה.
בגמ' אלא מניינא דרבי חייא למעוטי מאי:
יש לדקדק ודלמא למעוטי קרן לשמואל דבמועד מתחלה קמיירי בתם ולבסוף מועד לא קמיירי:
בתו' ד"ה הא תברי ר"ע לגזתי' אין לפרש כו' דקשה להו לישנא דתברי' לגזיזי' דאם איתא דהדר ביה מכל וכל ה"ל למימר הא הדר בי' וק"ל: ד"ה האונס ומפתה כו' מוצא ש"ר לית בי' ממונא כו' דקשה להו על תירוצא דגמרא מאי דקאמר ממ"נ אי נזק כו' אי צער כו' דכל זה לא שייך וק"ל: ד"ה המטמא כו' ה"מ למימר כו' דקשה להו ל"ל להמקשן לעשות תרי בבי מקושיתו בחד בבא ה"ל למכללנהו אונס כו' עם המטמ' כו' לכך קאמרו המ"ל עוד תירץ א' וזה ודע המקשן רק הי' מסופק אי הזיק שאינו ניכר שמי' היזק אי לאו וסבר אקשה לי' קושי' זאת ובזה אדע אם היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ותירץ לו התרצן דדבר זה גופיה מסופק לי' ומ"מ לא קשה מידי דוק:
ד"ה תנא מניינא כו' האי למעוטי לאו משום כו' דקשה להו על הגמ' דקאמר בשלמא לתנא דידן תנא מניינא למעוטי דר' אושעי' ור"א תנא מניינא למעוטי דר"ח ולמה לא קאמר תנא דידן תנא מטינא למעוטי דר"א ור"ח וק"ל:
ד"ה מאי קאמר משום דלא מצי לפרושי האי לא הרי כשאר לא הרי שבתלמוד כו' פי' לפירושם דבכל מקום הפי' כך הוא דכל א' מב' דברים יש בהם חומר א' מה דאינו בדבר הב' אשר בא לילף מהב' אבל כאן א"א לומר כן משו' דא"כ הי' קשה על מתניתין אשר אינה מפרשת החומר מה דאיכא בשנים בכל א' ולכך קמתרץ לי' חדא מחדא לא אתי' וא"כ מתני' לא צריכא לפרש החומר' מה דאיכא בא' מה דליכא בשני דחד מחד קל למצוא חומרא כדאי' לעיל בדבריהם ד"ה לא זה וזה דף ב' ע"א ובזה יתורץ נמי מה דקשה לכאורה מאי מקשה בתר הכי על פסק' לא זה וזה מאי קאמר הלא כבר פירש לך ברישא ובודאי שגם הכא הפירוש כך אלא משום דאפשר שם לומר ולפרושי כשאר לא הרי דשם מפורש החומרא מה דאיכא בשנים דהיינו רוח חיים והיה א"כ סברא לומרי דאין הפי' דסיפא כמו דרישא לכך קמבעיא ליה ופי' לו ג"כ שם כדרישא וק"ל:
דף ה:
בדש"י ד"ה וכולהו כו' עד לבסוף דקאמר ואי נקט אש בהדי קרן לא אתיא שן ובור מנייהו דכי פרכינן כו' כגון כלים תאמר בשן דפטור על הכלים כו' ובור כו' שכן דרכו לילך ולהזיק כו' משא"כ בבור עכ"ל: וקשה לכאורה הלא כבר פיר' למעלה דגם בור אינו מועד אלא לדבר הראוי ע"ע וא"כ למה חילק בכאן ועשה ב' פירכות הכי ה"ל למימר שן ובור לא אתיא מני' דאינן מועדים אלא לדבר הראוי ויש ליישב ודוק:
דף ו.
בגמ' לעולם דאפקרינהו ולא דמי לבור שכן מעשיו גרמו לו כו' ויש לדקדק לפי זה א"כ אפי' לא אפקרינהו היאך קאמר שמואל כולם מבור למדנו מה לבור שכן מעשיו גרמו לו מאי אית לך למימר שור יוכיח א"כ לרב נמי דאמר כולם משור למדנו ע"כ נמי יש למפרך מה לשור שכן ב"ח מאי אית לך למימר בור יוכיח כדאי' לעיל בתוס' דף ג' ע"ב ד"ה משורו למדנו וגם הכא מרמז תוס' בד"ה אי לרב כו' וא"כ מאי איכא בין רב לשמואל דלכל א' כולם משור ובור למדנו רק רב מתחיל משור ואינו צריך לבור רק להוכחה על פרכא דשור שכן ב"ח לומר בור יוכיח אבל עיקר למוד' משור וכל החומר' והקולות דבשור הלא המה ג"כ בהני ולשמואל הוי אפכא וא"כ קשה על תוס' לעיל דף ג' ע"ב ד"ה משורו למדנו כו' דז"ל שם אבל קשה כיון דמבור נמי יליף לפטרו בהו כלים כבור כו' ודוק כי מהכא מוכח דלרב אין נותני' כ"א קולו' וחומרו' דשור ולא דבור ובשמואל אפכא דאל"כ במאי פליגי:
ועיין באשר"י דמאריך בדבר זה וגם עליו יש לדקדק קצת דמוכיח מתוס' ד"ה תאמר בהני דברשות וז"ל שהקשה היאך כו' אבל הא לא הוי קשה להו כו' אלא ודאי כדפירשתי כו' ע"ע דעדיפא מני' ה"ל לדייק מתלמודא גופי' כנ"ל ודוק:
בד"ת לאתוי בור כו' והמגלגל ברגלי הבהמה כו' יתחייבו שניהם בעל הבהמה ובעל התקלה ע"כ היינו בעל הבהמה חייב מטעם קרן אם היתה בועטת והתיזה והזיקה ובזה יתורץ קושי' מהרש"א ע"ע ודוק:
ד"ה היינו בור כו' ועוד דאי בהיזק דלאחר נפילה איירי אמאי פטור מלשלם הא כיון שנפלו מיד הי' לו לסלקן עכ"ל וכדי שלא יקשה לך הלא בדבור שלפני זה כתבו דבמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור:
אף אנו נאמר דהתוס' כתבו כל זה על הש"ס דקאמר אי דלא אפקרינהו לשמאל כו' היינו בור ולא על היינו בור הקודם וק"ל:
דף ו:
ברש"י שור רעהו אמר רחמנא כו' לישנא אחרינא נהכי נקט כו' נ"ל דרש"י ז"ל לא רצה לסתור מש"כ קודם לזה וה"ה לכל שאר נזק שאם מזיק את ההקדש פטור דא"כ הי' קשה למה לא מצינו שאכלה הבהמה בשר או פירות דהקדש אלא רש"י ז"ל בא לומר ולתרץ מה דהתורה רמזה פטור דהקדש בקרן ולא בשן ורגל בפסוק ובער לכך קאמר דבפסוק ובער דמיירי בשדה לא שייך בהקדש ולכך לא רמזה התורה בפסוק דשן ורגל אבל באמת שן ורגל ילפינן מקרן כדאיתא בתוס' ודוק:
בתו' ד"ה שור רעהו כו' תימא כו' וי"ל כו' עד לבסוף ומיהו למ"ד דאיכא כופר ברגל לא אתי מכל הני כו' ולר' טרפון דאית לי' כופר ברגל ניחא עכ"ל יש לדקדק קצת א"כ מנא לי' לש"ס להקשות מאי ק"ו להקדש אילימא כו' דלמא דאיירי ברגל ור"ע לא סבירא לי' דר"ט ק"ל:
דף ז.
תו' ד"ה ישיב לרבות כו' בפ"ק דקדושין כו' ויש שם צריכות נ"ל לפרש בדרך צחות דרמזו בצח לשונם לתרץ קושיא מה על הש"ס דמקשה מיטב אין והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין דלאיזה טעם קאמר שוה כסף הלא כל קושיתו אינו אלא מדאמרינן אפי' סובין לכך קאמרו ויש שם צריכות' דהיינו בקדושין שם צריך לומר לרבות שוה כסף כדאי' שם בתוס' דף ב' ע"א לאפוקי הכא דלא נאמר אלא אגב וק"ל:
שם בד"ת אי דאייקור ארעתי' כו' אע"ג שאינו מוצא ליתן עליהם מאתים זוז לא יטול כלל לפי שגרם לעצמו כו' אבל אם לא פשע אפי' שוות יותר ממאתים זוז יכול ליטול כו' נ"ל דקשה להו לתוס' לפירש"י דמאי זה דקאמר בברייתא מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה ומפרש הש"ס דעד פלגא אורחי' למיזל טפי לא מאי נפקא מיני' בזה:
ועוד אם הוזל טפי מפלגא מאי דיני' ע"כ צ"ל דדיני' נמי הכי א"כ למה קאמר עד פלגא:
לכך קאמרו לפי שגרם לעצמו ופשע דלא ה"ל למיעל וא"כ א"ש דלכך קאמרו עד פלגא דעד פלגא אורחי' למיזל ולא פשע בזה ולכך יכול ליטול אפי טובא דהרי לא פשע אבל טפי מפלגא לאו אורח' למיזל וא"כ ודאי פשע ולכך אין נותנין אפי' פורתא ועתה דוק כי כן נ"ל ברור:
בתו' ד"ה אליבא דר' ישמעאל כו' כיון דיליף מגזירה שוה כו' אבל לר"ע אפשר דהא דקאמר היאך דקמשלם לא אתא אלא למעוטי דניזק:
ונ"ל ברור דכך פירושם דקשה להו הלא לר' ישמעאל אפשר למבעי נמי היכא דמהני קרא היינו בדאית לי' למזיק עידי' וזיבורית ועידי' לנתק וזיבורית דמזיק לא שוי' כעידי' דניזק דמשלם לי' ממיטב דידי' ויש למבעי אם נותן לו דוקא ממיטב דעלמא לכך קאמרו דזה אינו דלר' ישמעאל ודאי דנותן לו ממיטב דמזיק ולא ממיטב דעלמא דהא בפי' אמר דנותן לו ממיטב דידי' ומהיכא תית' לומר דנותן לו ממיטב דעלמא בשלמא לר"ע אפשר לומר לעולם דנותן לו ממיטב דעלמא והא דקאמר היאך דקא משלם היינו למעוטי דניזק אבל לר"י דאית לי' ג"ש וא"א לומר דבא למעוטי מיטב דניזק דזה אינו וע"כ לא אתי למעוטי אלא דעלמא ודוק:
והנה לפי דברינו זו הקושי' בעצמה מאי דמקשה מהרש"א על התוס' היא הקושי' שהקשו הם בעצמם ותירצו בעצמם וק"ל:
דף ח.
תו' ד"ה ה"ג אידי ואידי כו' ולא בעי למימר כו' ר"ל דלכך גרסו התוס' בשלא היתה לו עידי' ומכרה ולא גרסו שלא היתה לו עידי' דהי' משמע שלא הי' לו כלל וזה אינו דחדא מיירי דהיתה לו ועדיין יש לו:
ועיין במהרמ"ל כי אין נראה לי הגהתו:
בא"ד ואין צריך לאוקמי בשמכר שום שדה כו' בזה רוצים לתרץ דא"כ דחדא מיירי שלא הי' לו כלל וחדא מיירי דעדיין יש לו א"כ אינן שוין וא"כ מאי האי דקאמר אידי ואידי שלא כו' לכך קאמרו ואין צריך כו' כלו' בזה הן שוין דכל חדא מיירי דלא מכר שום שדה וק"ל:
דף ט.
תו' ד"ה רב הונא כו' וצ"ל שלא הספיק לסיים דבריו עד דהקשה לו עכ"ל:
דקשה להו לפירוש הקונט' דבא לתרץ קראי דלעיל הלא לא תירץ כלום על קושיתו שהקשה לעיל דהיינו אפי' סובין והיאך קאמר ממיטב לכך קאמרו שלא הספיק וק"ל:
ד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת כו' משמע כו' ותימא מ"ש מדרב אסי דאית לי' שיכול לסלקו בזוזי באותו רביע שנוטל מכח ירושה ע"כ והנה נכתב בצדו לפי ל' א' שבקונטר' הוא מקשה רש"ל ע"כ וכן משמע לכאורה דללשון ב' שבקונט' דנותן לו רביעי בקרקע לבד מרביע' במעות משום דמספקא לי' אי הוי כיורשי' וחייב להחזיר לו מחצית חלקו בקרקע לכך נותן לו ג"כ קרקע באותו רביע' או כלקוחות באחריות ומסלקו לי' במעות וא"כ אין מקום לתמיהתם דהלא גם לרב אסי אותו חלק דנוטל מכח ירושה הוא נוטל בקרקע: אבל כד תעיין שפיר תראה בעין שכלך דאין הפי' הכי דהלא עוד נדקדק לפי' שני דרש"י מאי האי דקאמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע על איזה חלק רביע' קאי אי קאי על חלק רביע' דנוטל מכח לקוחות א"א לומר עלי' כספים הרי הן כקרקע דהרי אינו יכול ליתן לו כ"א מעות דווקא כדאי' בתוס' ד"ה רב הונא כו' וז"ל ולוקח שנמצא מקחו מקח טעות כמו כן דינו כו' אלא ע"כ צ"ל דקאי על אותו חלק רביע' דנוטל מכח ירושה וממילא מוכח דלרב אסי אפי' באותו חלק שנוטל מכח ירושה מצי לסלקו לי' בזוזי וא"כ שפיר קאמרו ודייקי בלשונם באותו רביעי שנוטל מכח ירושה ואי הוי קאי על לשון א' מאי באותו רביע' הלא אין לו אלא אותו רביע ודוק. ועוד היאך אפשר דקאי על לשון ראשון והלא תוס' בעצמם בחרו לשון ב' דקונט' בד"ה רב אסי מספקא לי' כו' וק"ל:
דף ט:
בתו' ד"ה עד שליש במצוה פי' כו' דקשה להו מאי עד שליש במצוה ק"ל:
בד"ה משל הקב"ה אוכל פירות כו' דקשה להו על פי' הקונט' שמפרש דמאי דמוסיף יפרע לו הקב"ה בחייו הלא ההוספה יהי' א"כ יותר מהעיקר והי' א"כ טוב לאדם שיהי' שכרו ג"כ בעה"ב ולא בעה"ז לכך קאמרו והקרן קיימת לעוה"ב וק"ל:
בד"ה ודרכו לילך ולהזיק כו' הא דלא חשיב כו' דהוה בכלל ודרכו לילך ולהזיק:
פי' דזהו האומרא עצמו של ב"ח משום דדרכו לילך כו' וק"ל:
ומאי דכתבו עוד וכוונתו להזיק לא שייך למתני גבי בור שאין ב"ח דבשלמא בב"ח איכא למימר חומרא דכוונתו להזיק דהיינו למשל חומר בקרן מבשן דקרן כוונתו כו' ושן אין כוונתו כו' לאפוקי בור לא שייך בי' למימר כן וק"ל:
בד"ה מה שאין כן בבור כו' עד וי"ל דאש ובור פטורים דדרשינן עליו כו' וא"ת שור ולא אדם כו' למ"ל כו' נ"ל דהני תרי קושיו' צריכי' להדדי דאי לאו קושי' הא' גם קושי' ב' לא הוה קשה דה"א דעליו אינו ממעט אלא ב"ח דכוותי' וק"ל:
דף י.
תו' ד"ה שייר טמון כו' ולא דק דכל מילי כו' פי' לפירושם אלא ר"ל דהבעל חי דנפל לבור הו' טמון ק"ל:
ד"ה כגון רב פפא בר אבא מפרש רשב"ם דנקט כו' משום דקשה להו מאי האי דקאמר ר"פ ואתקיף מהא דתני' ואמר ר"פ כגון פפא בר אבא הלא בלאו הכי קשה מהא דתני ה' שישבו כו':
לכך קאמרו מפרש רשב"ם לפי שלסתם ב"א הוא שאול כו' אבל פפא בר אבא שהוא משונה כו' ולפיכך צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו קאי כו' ומיהו לפי המסקנא דמשני כו' אין צריכין לפרש דחייב אלא אחרון בלבד כו': וא"כ א"ש דנקט ר"פ כגון פפא ב"א להורות דלא איירי כדאוקימנא במסקנא דהיינו בדסמוך עלי' דא"כ לא הוי קשה מידי דאין זה מקצת נזק אלא כל נזקו כדפרש"י אלא מיירי בכגון פפא בר אבא דהיינו כולם הוי כמו פב"א ואפ"ה לא מחייב אלא אחרון משום מקצת נזקו ושפיר קא מקשה ותו ליכא דוק:
בא"ד והר"ר עזריאל מחייב לשלם פי' דסבירא לי' דסתם ספסל אינו שאול וק"ל:
אבל א"כ קשה מאי דאמרינן מעיקרא למאי נקט ר"פ כגון פפא כו' לכך קאמרו ור"ת מפרש דנקט פב"א כו' ולפי זה צריך לומר דר"פ עצמו בא לתרץ מה שהקשה ותו ליכא עכ"ל פי' והש"ס מפרש אח"כ תירוצא דר"פ וק"ל ובזה מתורץ נמי למאי נקט ר"פ כגון פפא כו' ודוק:
דף י:
בתוס' ד"ה נא ישלם אע"ג כו' מ"מ כו' יש ללמוד דהיכא דישלם לא ישלם כלום בשביל הטריפה עצמה עכ"ל ובזה מתורץ היטב מה דהי' קשה לכאורה דמאי האי דקאמר התלמוד עד הטריפה לא ישלם אדרבא עד הטריפה ישלם והטריפה עצמה לא ישלם אבל לפי מאי דפירשו ז"ל א"ש דהאי קרא בש"ש כתיב והוא פטור מאונסים וא"כ שפיר נאמר בי' עד הטריפה לא ישלם הוא אבל היכא דמחייבינן לשלם לא ישלם אלא עד הטריפה ולא הטריפה עצמה דוק:
דף יא.
בתו' ד"ה יביא עדים שנטרפה כו' ואיסי דורש כו' משום דקשה להו מאי בא להורות שיביא עדים פשיטא אם יש לו עדים שהוא פטור הלא בלא עדים נמי ובשבועה הוא פטור לכך קאמרו ואיסי דורש כו' דמשמעות דורשים איכא בנייהו ומיירי בשיש רואה והאי תנא יליף לי' מקרא זה וק"ל:
שמ בד"ה יביא ארורה לב"ד פי' שמתה בלא ברכה נ"ל דקשה להו על פרש"י דפי' דתיבת עד נדרש בלשון עדאה כאלו כתיב עוד פעם הטריפה וא"כ תרי זימני הטריפה ל"ל בפסוק ובחד הוי סגי לכך פירשו יביא ארורה לב"ד ולא מתיבת עד קדריש אלא הש"ס מכנה הנבילה בשם ארורה ואית דגרסי עדורה כמו לא נעדר ואף לגי' הקונטר' דגרי' עדודה מלשון יאכל עד גם פירושו הכי אבל סוף דבר לא מתיב' עד דכתיב בקרא קא דרשו הכי רק דהש"ס מכנה הנבילה בשם זה ודוק:
בד"ת בשאלתות דרב אחאי גריס כו' דקשה להו לפירש"י דמפרש דהמנהג דיינין כך הוא וא"כ מאי האי דקאמר ואני אומר אף לשואל ע"כ צ"ל דגם בשואל דינו הכי והא לא דמיא אמירה דסיפא לדרישא דברישא איירי במנהג ובשלמא אי הוי אפשר לפרש ואני אומר אף לשואל נמי המנהג הכי הוא הוי שפיר דומה רישא להסיפא וזה א"א וק"ל:
שם בתו' ד"ה דקא מטהרי לה מראשון כו' וא"ת ואמאי לא כו' וי"ל כו' דהוי תרי קולי דסתרן אהדדי כו' וכה"ג תנן בהמפלת כו':
וקשה לי קושי' עצומה דא"כ מאי קאמר הש"ס מאי קמ"ל דאין מקצת השליא בלא ולד תנינא כו' דלמא לעולם יש מקצת שליא בלא ולד מאי קאמרת א"כ הוי ס"ס כרש"י וכתוס' אפ"ה א"א למשרי משום ס"ס דהוי תרי קולא דסתרי אהדדי דאם נתיר מכח ס"ס דדלמא לא נפקא כלל ואת"ל נפקא דלמא לא נפקא רובא א"כ ביום ט"ו נתירנה נמי מטעם ס"ס דשמא נפקא רובו ואת"ל לא נפקא רובו דלמא זכר הוי ודוק:
ועיין בח"ש פרק המפלת מה שתמה על תוס' שם ושבכאן כי יפה כיון ומהרש"א השיג עליו ולא במשפט כי לא הבין כוונתו ודוק:
ע"ק לי הלא א"א אומרים ס"ס במקום דא"א להתהפך לדעת קצת:
ע"ש בד"ה שליא שיצתה מקצתה כו' תימא כו' ובסוף ב"ר משמע כו' ובשאין קשורה ע"כ לא הוי אלא ס"ס כו' וקשה לי דלמא לעולם דר"א אוסר אפי' בס"ס ומ"מ דייק הש"ס שפיר דאין מקצת שליא בלא ולד דאל"ה הוה לי' ג' ספיקות וס"ס סבירא לי' דאסור ולא ג' ספיקות דוק:
ע"ש בד"ה סי' ולד באשה כו' וא"ת ואמאי תולה בהמה באשה כו' וי"ל כו' נ"ל דשם בחולק במקומו לא הוה קשה להו אמאי תולה בהמה באשה דהוי אפשר לו' דבא להראות לנו טעם הדבר דלא נטעה לו' דלעולם יש ויש מקצת שליא כו' והא דאסורה באכילה דגזרינן מקצת אטו כולה לכך קאמר סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה לומר דכמו דבאשה א"ת לו' דהטעם הוא משום גזירה מקצת כו' כמו שפירש"י ותוס' לפי פירושם כן בבהמה נמי אין הטעם משום גזירה אבל הכא דקאמר הש"ס דאעפ"י שיש לטעות דיש מקצת כו' וגזירה מקצת כו' א"כ שפיר קאמרי תוס' ואמאי תולה בהמה כו' וק"ל:
דף יא:
תו' ד"ה בהמה גסה אין עיקר הדבר כאן עכ"ל:
נראה דקשה להו ר' אלעזר דאמר בהמה גסה במשיכה דאמר כמאן דלחכמים אף בהמה דקה במשיכה והוא אמר בהמה גסה דוקא ולר"ש זו וזו בהגבהה אבל באמת קושי' זאת לא קשה אלא לרש"י דפי' שם בקדושין דקניית משיכה גריעה מקניית מסירה:
אבל לפי פירש התוס' שם דפירשו דקניית משיכה עדיפה מדמסירה א"כ לא קשה ולא מידי דשפיר אתיא א"כ ר"א כרבנן וקאמר בהמה גסה במשיכה וכש"כ בהמה דקה ודוק:
בד"ה כגון שעשאו אפותיקו והשתא גבי מיתמי כמו מלוקח כו' עד וה"פ אמר ר' אלעזר דאפי' כו' לא מיני' כו' ומשני' כו' א"נ כו' נראה דקשה להו מאי האי דקאמר עולא לרב נחמן מתחלה לא מיני' ואח"כ כשהקשה ל' רב נחמן מיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' קאמר לי' עולא הב"ע שעשאו אפותיקו ואזי גובה לפי' הקונטר' מלקוחות הלא דברים אלה אינם נראירי אלא כי חוכא דקמחיי' בי' ואף כי שבאמת מסקנתו לא הוי הכי דלבתר דנפק א"ל הכי אר"א אפי' מיתמי לכך פירשו דבשעשאו אפותיקו גבי אפי' מיתמי וא"כ מתחלה דקאמר לי' לא מיני' פירושו דמיני גבי בלא אפותיקו אבל מיתמי אינו גובה כ"א באפותיקו ור"א איירי נמי ביתמי ובאפותיקו ורב נחמן לא הבין את דבריו וסבר האי דקאמר לא מיני' פירושו דר"א לא מיירי אלא מיני' וע"ז הקשה פשיטא מיני' כו' ובא עולת אח"כ לפרש את דבריו דר"א איירי ביתמי ובאפותקי וק"ל גם הא"נ של תוס' מתפרש שפי' על דרך זה דוק:
דף יב.
תו' ד"ה פרוזבול חל על הקרקע כו' נראה דקשה להו ל"ל לאבימי להראות ב' פעמים דעבדים אינן כקרקע ובחד הוי די דפרוזבול אינו חל על העבדים וגם על ר' נחמן דהביא הא דאבימי קשה כנ"ל לכך כתבו דאין כותבין אלא על דבר שא"א לכלותן ואי הוי קאמר הרישא לא הוי ידעינן הסיפא וק"ל:
ד"ה והלכתא בכפות וצ"ל כו' נראה דקשה להו לישנא דוהלכתא בכפות הכי ה"ל למימר אלא בכפות לכך קאמרו בסיום דבריהם והלכתא בכפות ובההוא קאמר רבא דניעור אינו גט כלומר והלכתא דרבא דאמר ניעור אינו גט אמור אף בכפות וק"ל:
דף יב:
בתו' ד"ה ומחיים מי אמר תימא כו' כש"כ לאחר שחיטה ע"כ ואפשר לפרש דקס"ד דהמקשן דאדרב' דיותר איתא לסברא דהוי ממון בעלים לאחר שחיטה מבחיים משום דלאחר שחיטה הוברר חלקם מחלק גבוה ושייך יותר דהוה ממונם משא"כ בחיים ודוק:
עוד יש לדקדק אמה שכתבו תוס' ז"ל וי"ל דה"פ ומחיים מי אמר במתנות כהונה בחלק כו' מדלא קאמר מתנות כהונה שאני כו' הלא אפשר לומר דאי הוי אמר מתנות כהונה שאני ה"א אפי' בשלא חזו להקרבה וק"ל ויש ליישב: בד"ה ואם איתא כו' פי' ואם איתא דמחיי' כו' פי' דבאים לתרץ מאי קושי' דלא משני הא רבנן כו' הלא אפשר דניחא לי' לתרץ אפי' אליבא דר"י הגלילי לכך קאמרו דממ"נ לא הוי וק"ל:
עוד קשה להו מנא לי' לרבא להקשות מתחלה לר' דלמא הא רבנן והא ר"י: לכך כתבו ולפי סברא זו לא יהי' אמת כו' דפליגי אביי ורבא כו' וק"ל: עוד קשה להו דא"כ דהכי פירושי' דקושי' ומחיים מי אמר אפי' במתנות כהונה א"כ מאי קא משני לי' מתנות כהונה קאמרת כו' הלא זו היא דדחיקא לי' וא"כ שפיר קא מקשה ועדיין קשה למה אמר בראשונה מחיים ולא קאמר מתנות כהונה שאני כדלעיל לכך קאמרו וגרסי אלא מתנות כהונה שאני והרי הוא חוזר מתירוצו הראשון ודוק:
אבל אכתי קשה לי על המקשן דאמר ואם איתא דכי אמר ר"י מחיים לישני הא ר"י הא רבנן משמע דאי הוי משני הכי הוי ניחא לר"נ הלא הי' קשה עדיין א"כ למה קאמר ר' יוחנן לעיל בקדשים קלים ואליבא דר"י ומוקי למתניתן כר"י הלא לרבנן נמי אתיא דהיינו בבכור בזמן הזה ולאו בזמן ב"ה ובחוצה לארץ ודוק:
עוד קשה לי על הש"ס דאמר אלא שאני מתנות כו' הלא לא דמי' בכור לשלמים דבבכור מיירי דוקא מחיים ושלמים לאחר שחיטה וע"כ דומי' דשלמים קתני כדפירשו תוס' לעיל בד"ה ואיתיבי רבא לר"נ וק"ל:
דף יד:
גמ' רמי לי' ר"י לר"ה כו' והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין כו':
יש לדקדק ולו' א' מב' פירושים על הא דקאמר מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא כו' או דנימא דאין נזקקין אא"כ יש למזיק קרקע אבל בתשלומי' לא קמיירי א"כ קשה מאי מקשה והתניא ישיב כו' דלמא אם אית לי' קרקע אזי נזקקין לגבות ממנו נזקין ואזי יש לו רשות ליתן אפי' סובין אבל אם לית לי' קרקע לא גבינן מיני' כלל:
וכ"ת דה"פ דאין נזקקין כו' דהיינו דע"כ צריך לפרוע קרקע דוקא וא"כ שפיר קא מקשה א"כ מאי קא משני אלא ביתמי פי' דאין נזקקין לפרוע אלא בדאית להו מקרקע דוקא ולא מיירי בתשלומין ולא הוי פי' דנזקקין כדס"ד דהמקשן וא"כ בקיצור ה"ל לתרץ:
ואפשר לו' דלעולם דס"ד דידי' הוי כדמסקנא דלא מיירי בתשלומין ואפ"ה שפיר קא מקשה דא"כ דלא משועבד לי' לניזק כ"א קרקע וא"כ שיעבודו אינו כ"א על קרקע והיאך ישלם לו א"כ דבר שאין שיעבודו עליו דהיינו שוה כסף ודוק:
גם י"ל דלר"ה דלעיל דמפרש בדלית לי' קפריך ודוק:
אבל עדיין יש לדקדק על התרצן דתירץ אלא ביתמי דלמא המקשן הכי קא קשיא לי היאך אמר דשוה כסף בא להורות דאין נזקקין אלא כו' הלא משמע דשוה כסף משמע אפי' סובין והיאך קאמרת דשוה כסף נאמר דוקא על קרקע ודוק:
דף טו.
גמ' חדא בתם וחדא במועד פי' הא דקתני תשלומי נזקו מיירי בתם ובכן לא צריכנא לדברי התוס' בד"ה לא נצרכא כו' וק"ל: ומוכח כדברי דאל"כ אלא דלא מסיימי מתניתין הי' מנייהו מיירי במועד או בתם לא הי' הש"ס לאשכוחי תרי צריכותא ודוק:
דף יז.
תו' ד"ה והאמר מר כו' ולא מסיק אדעתי' השתא לחלק בין
למד ללימד כו' משום דקשה להו היאך לא ראה ולא ידע שאמר לימד לא אמרינן ומאי האי דמקשי לי' מדאמר מר כו' והלא שם אינו מוכח אלא למד לכך כתבו ולא מסיק אדעתי' השתא כו' פי' לחלק שיהי' עדיף לימד מלמד אבל הא ודאי ידע דאף שקיים מ"מ לא מוכח דלימד רק שהבין דבענין מעליותא שוין הן למד כלימד וא"כ כשאמרינן שקיים ממילא למד והוא שוה ללימד לפי הקס"ד ועל זה קא משני הא לאגמורי כו' כלומר שאינן שוין כמו שס"ד וא"כ אף שאמרינן קיים וממילא למד מ"מ לימד לא אמרינן וק"ל:
דף כא:
גמ' טעמא דקפצו הא נפלו פטור כו' יש להקשות (לפי פרש"י שמפרש לקמן בברייתא הכלב והגדי שדילגו מלמטה למעלה פטורים מנזק שלם וחייבים בחצי נזק דמשונים הם) א"כ דלמא לעולם אימא לך נפלו נמי חייבי' מטעם דהוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב והא דלא קתני נפלו דעכ"פ הוה טפי רבותא מקפצו דהוה תחילתו וסופו בפשיעה אי משום הא לא ארי' דלמא מתני' מיירי בכותל צר כדאמר רב זביד וא"כ בנפלו פשיטא דחייב דהוה כולו בפשיעה והוה לי' לאסוקי אדעתא דקפצי אמעקה כו' כפרש"י אבל בשקפצו ולא נפלו הוה אמינא דפטור משום דסופו באונס קמ"ל דאפ"ה חייב:
וגם אמינא עוד דאי לאו הא דהקשה סוף סוף לא נפל ארחי כו' הי' אפשר לו' דרב זביד קאי אמתני' ובא לתרץ דמתני' אתי' אפי' אליבא דמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והא דלא קתני נפלו משום דנפלו פשיטא דחייב כקושיתי וק"ל:
אבל עתה קשה מאי זה שהקשה סוף סוף כו' תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא הלא לפי דברינו אתי' אליבא דמ"ד דס"ל תחלתו בפשיעה כו' חייב גם לכאורה יש להקשות על רש"י ד"ה בכותל צר כו' דפירש דה"ל לאסוקי אדעתי' דקפצו אמעק' כדרכן הלא מלמטה למעלה אין דרכן בכך:
ותי' בעל הגלאנטי אזה דלאו דוקא בקפיצה אלא ע"י סריכה דדרכן בכך א"כ קשה כל מלמטה למעלה לחייב משום תחלתו בפשיעה כו' למ"ד דס"ל תחלתו בפשיעה כו' חייב משום דבכל מקום נוכל לו' ה"ל לאסוקי אדעתי' דקפצי ע"י סריכה ואף שלבסוף קפצו ממש מ"מ הוה תחלתו בפשיעה וסופו באונס ולחייב:
והנה באמת על רש"י אפשר לומר וליישב כל דס"ל דממטה למעלה חייבים בחצי נזק מטעם דהוה משונה וא"כ לא הוה תחל' בפשיעה כו' דלא אמרינן משום דהוה תחל' בפשיעה לגבי רגל ליחייב נזק שלם לגבי קרן כדכתבו תו' בד"ה דאפיך מיפך כו' אבל לתו' דס"ל דממטה למעלה פטורים לגמרי קשה ודוק:
דף כב.
בתוס' בד"ה ממונ' אית בי' ממשא כו' מ"מ ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית בי' ממשות כו' פי' וא"כ אש לא דמי' לשום ממונו דלבור לא דמי' דבור אין דרכה לילך כו' ואש דרכו כו' ולשאר ממון לא דמי' דכל שאר ממון אית בי' ממשא כו' וק"ל:
דף כב:
בתו' ד"ה והי' גדי כפות לו כו' וההיא דסוף פרקין עבדו כגופו שורו כממונו איירי בעבד ושור כפות והבעלי' עומדים אצלם כו' תימא לי א"כ מאי מקשה הש"ס מהי' גדי כפות לו כו' דלמא הכי נמי איירי בשרבו עומד אצלו וברישא בשהי' גדי כפות לו חייב מטעם דשורו כממונו דאין האדון חושש להסירו לפי שישלם לו דמי גדי שלו ואי משום העבד הרי הוא סמוך לו ויכול לברוח אבל בסיפא דעבד כפות לו מש"ה פטור שחושב בלבו שהאדון יתירנו ולא יסמוך על התשלומין ודוק:
דף כג.
בתו' ד"ה תפשוט דפי פרה כו' ונ"ל דמכל הנהו דמתני' לא מצי למפשט כו' ק"ק מאי קשי' להו מתחלתו דלמא פירושו כך הוא דאיבעיא להו פי פרה כחצר הניזק כו' וא"כ הא דאמרה התורה ובער בשדה י"ל דהאכילה צריכה להיות גם בחצר הניזק א"ד כחצר המזיק דמי וא"כ הא דכתיב ובער בשדה אחר לא קאי כ"א על מקום לקיחתה אבל על מקום אכילה לא הקפידה התורה דהרי לא אפשר בכך וא"כ מה להו לתו' לבקש מקום לשאלתו עד שאמרו דמיירי כגון אם הושיט פירות לפי פרה כו' מדאמר לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה כו' ודוק ויש ליישב מלשון דואי אמרת כו':
דף כד.
בתוס' ד"ה ודלמא למעוטי זב מימים ולא בעי למימר אבל לא זבה מראיו' דא"כ לשתוק מוזא' א"נ המקשה סמך אהיקיש' וכדפרי' בסמוך ראיתי בדבור קטן הזה שהאריכו למעניתם כל מפרשי דבריהם ז"ל ולא עלתה ארוכה לפי קט שכלי לרוות את צמאוני ע"כ אכתוב גם אני מה שהעליתי במצודתי אולי מן השמים סייעוני לכוין את דבריהם כחומר וקודם כל דבר נפרש סוגיא דשמעתתא אשר התו' אתיי' עלי' ונתחיל ונאמר תחילת דבריהם כך הוא א"ל זבה תוכיח שריחקה ראיותי' כו' וממילא מוכח דריחק מסתבר טפי מבקירב ותי' לו ר"מ ה"ה אומר וזאת דגזירת הכתוב הוא כך והקשה לו עוד ממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות אימא למעוטי זב מימים פי' דה"ק אי ס"ד דיש יותר סברא בקירו' מבריחק מנ"ל דהתור' אתי' למעוטי זיבה מראיות כו' אלא ע"כ דיש יותר סברא בריחק מבקירב כדאמר ר"י במועד ומש"ה אוקמנא מיעוט דוזאת על ראיות שבזבה משום דהוה מסתבר טפי למעוטי קירב מריחוק כן הוא הפי' דשקלי וטרי' דש"ס לכאורה בתחילת העיון אבל בעלי תוס' ניידי מפי' זה משום דקשה להו דא"כ דהמקשה כך אמר אי ס"ד דיש יותר סברא בקירוב מבריחק מנ"ל למע' קירוב דלמא לא נמענו כ"א ריחק והלא לפי סברא זו דקירוב מסתבר טפי מבריחק ע"כ וזאת למעוטי זבה מראיות אתי' דלמעוטי זב מימים לא אצטריך דהלא המקשה כך אמר אי ס"ד כדקאמר' דקירוב מסתבר טפי מריחוק וא"כ לא הקשה כלום:
לכך קאמרו ולא בעי למימר כו' כלומר פירושו אינו כאשר כתבנו לעיל אלא הכי פירושו לפי דבריהם ודלמא למעוטי זב מימי' כלומר מנא לך דקירוב מסתבר טפי מריחוק וזאת אתיא למעוטי קירוב בזיבה ואצטריך למעוטי משום דאי לאו הכי ה"א דנילף אותה מק"ו דטמא ודלמא סברתי אמת דריחוק מסתבר טפי מבקירוב ומש"ה אצטריך למעוטי זב מימים דהוה ריחוק וה"א דנילף בק"ו מקירוב אבל למעוטי זבה מראיות לא אצטריך למעוטי דמהיכא תיתי לטמויי וק"ל:
וכתבו עוד א"נ המקשה סמך כו' כלומר לעולם כדאמרינן מעיקרא דשקלי וטרי דש"ס אזל הכי אי ס"ד דמסתבר טפי קירוב מריחוק כו' מאי אמרת דא"כ לשתוק מוזאת דלמעוטי זב מימים לא צריך קרא לפי הס"ד דהשתא של המקשן י"ל דהמקשן סמך עצמו על היקישא וה"א דזב אתקש לזבה ולטמויי בימים נמי לכך הוצרך לכתוב וזאת למעוטי ודו"ק:
דף כד:
בתו' ד"ה במכירין בעל השור כו' וא"ת אכתי כו' וי"ל דיכול לומר אחד מהם נאבד א"נ דנאבד אחד מהן אחר בל נגיחה ע"כ ונראה דהוצרכו לומר הא"נ משום דתוס' אזלי לטעמייהו דכתבו לעיל בד"ה דקמרמזי רמוזי כו' וכל הנך שנויי בתראי אתו נמי לייעודי גברא וא"כ תירוץ קמא שאמר דנאבד א' מהם דמשמע אחר כל הנגיחה אזל דוקא למ"ד לייעודי תורא דעדים באו ביום אחד לייעודי תורא אבל למ"ד לייעודי גברא הוצרכו לומר דיכול לומר דנאבד אחד מהם אחר כל נגיחה משום דעדים באו רצופים בתלתא יומי וק"ל:
דף כה.
בד"ה אני לא אדון קרן מקרן לדבריהם קאמר להו דלדידי' לית ליה דיו היכא דמפרך קל וחומר הוצרכו לזה משום דאי לאו הכא הוה קשה מאי זה דאמר' הש"ס ור"ט לית לי' דיו דלמא אית לי' וטעמי' דהכא משום דקרן מרגל קיליף אלא ע"כ דפשיטא לש"ס דלדבריהם קאמר ולית לי' דיו היכא דמפרך ק"ו ונראה דמפני כך פשיטא לש"ס דר"ט לית לי' דיו היכא כו' משום דאי לאו הכי אלא אית לי' דיו וטעמא דהכא משום דקרן מרגל יליף א"כ מה לי' למימ' בראשונ' ק"ו דקרן מקרן בתחלת דבריו ה"ל לומר ק"ו דקרן מרגל אלא ע"כ בראשונה אמר ק"ו דקרן מקרן להראות דלית לי' דיו ואח"כ אמר ק"ו דקרן מרגל לדבריהם אבל אי קשה הכי קא קשה לי מנ"ל לש"ס דר"ט ס"ל דמגופו משלם כדאי' לעיל בדף י"ח ע"ב וז"ל אימר דשמעת לי' כו' מגופו מי שמעת לי' אין מהיכי מייתי לי' כו' והא ר"ט לית לי' כו' היכא דלא מיפרך ק"ו אית לי' דיו דלמא ס"ל דמעלי' משלם ואי מטעם דיו דלמא ר"ט ס"ל דהכא ליכא למימר דיו דקרן מרגל קיליף וגם מטעם זה קאמר ר"ט הק"ו הב' וק"ו הא' קאמר למימר דלית לי' דיו היכא דמפרך ק"ו ודוק:
דף כה:
בגמ' ותהא שן ורגל חייב בר"ה ומה כו' אינו משלם אלא חצי נזק כו' שן ורגל שברשות הניזק נזק שלם כו' יש לדקדק קצת דזה לא קאמר אלא לרבנן דלית להו דמשלם קרן בחצר הניזק נזק שלם אפי' לר"ט נמי ה"ל לאקשויי ומה קרן דברשות הניזק אינו משלם כ"א נזק שלם מגופו משלם חצי נזק בר"ה כו' וק"ל:
דף כו.
בתוס' ד"ה אינו דין שחייב בד' דברים וא"ת כו' וי"ל דנזקי אדם מנזקי אדם יליף ע"כ זולת פירוש מהרש"א ז"ל הוה נראה לומר דהכי פירושו דילפינן כך ומה אדם שהומת ע"י אדם אחר שאינו משתלם כופר אם הוזק ע"י אדם אחר משתלם ד' דברים אדם שהומת ע"י שור שמשתלם כופר אינו דין שבאם הוזק ע"י שור שמשתלם ד' דברים ודוק:
בד"ה א"ד קרן כו' והשתא לא שייך למפרך כדפרישית במתני' כצ"ל ויפה כיון מהרש"א ז"ל בזה ע"ע:
דף כח.
בגמ' ת"ש המניח את הכד בו' טעמא דנתקל הא שברה חייב כו' ה"ה כו' ואיידי כו' דדוקא נתקל כו':
וכתבו תו' אליבא דרב פריך דמוקי לה בממלא כו' ויש לדקדק לכאורה לפי זה דלא קא פריך אלא לרב מנא לי' להש"ס להקשות דלמא רב נחמן לא סבירא לי' כרב ומוקי למתני' בדלא ממלא ולא ק' מידי ונראה לתרץ דהכי קא מקשה לי' דאפי' תאמר דמתני' מיירי בדלא ממלא אפי' הכי מוכח דלא עביד אינש דינא לנפשי' בדליכא פסידא דאל"כ לאשמעינן מתני' דפטור בדשבר ובממלא וק"ל:
אבל אכתי קשה דלמא משום הכי לא ניחא למתני' למימר הכי דיותר מה שמצאתי הפסדתי דאי אשמעינן ברישא בממלא ואפילו שבר ה"א בסיפא אם הוזק דוקא בממלא הוא דמשלם בעל החבית אבל בלא ממלא לא לכך אשמעינן בדלא ממלא ואפילו אם נתקל משלם בעל החבית ודוק:
שם בגמ' משבר ויוצא לב"ד משבר ונכנס להביא זכיותיו פי' והיינו פסידא דאי לא משבר אינו יכול לילך לב"ד ולהביא זכיות' אבל ק' לרב נחמן דסבירא לי' דעביד דינא אפי' בדליכא פסידא א"כ למאי קאמר הבריית' משבר ויוצא דאיכא למיטעה בי' דמיירי בדאיכא פסידא כדמוקי רב יהודא לא לימא אלא משבר ונכנס דלפי פשוטה לא מיירי אלא בדליכא פסידא: שם בגמרא אי הכי אמאי שלו לא הגיע כך היא גי' רש"י אבל תוס' גורסין א"ה אמאי משום דק' להו כיון דחילוף לאו חילוף מאי מקשה אמאי שלו לא הגיע דהיינו הדרך הראשון הא דינא הכי משום דחילוף לאו חילוף הוא אבל רש"י מצי סבר דלעולם גורסין שלו לא הגיע ולא קשה מידי משום דהשתא דאמרינן דחלוף לאו חילוף ע"כ הא דאמרינן שלו לא הגיע מיירי בדרך השני דנתן להם עתה דא"א דאיירי בדרך ראשון דאותו דרך לאו שלו הוא כיון דחילוף לאו חילוף וק"ל:
שם בתו' ד"ה ולינקט פזרא וליתיב וס"ד כו' משום דקשה להו ולטעמיך דלא עביד אינש דיני' אמאי מה שנתן נתן כו' ליזמנא להו לבי דינא וק"ל: שם בתו' ד"ה א"ה אמאי זה וזה פיאה דבשלמא כו' הואיל דנוטל מדעתו כו' משום דלכאורה הוה משמע דפאה השניה נוטלים העניים בעל כרחו א"כ קשה ממה נפשך מאי דעתי' דהמקש' דהקש' ולנקוט פזרא על איזה פיאה קאי אי קאי על פאה ראשונה דוקא לקשה נמי על פאה שני' דנוטלי' נמי בעל כרחו כדס"ד השתא ואי קאי גם על פיאה השני' א"כ מאי תירץ לו מאי זה וזה פיאה לפוטרן מן המעשר פיאה השני' מאי פוטרן מן המעשר איכא הלא מעולם לא הפקירו וגם העניים לא נטלוהו לכך קאמרו דאיירי דנוטלין מדעתו וק"ל:
דף כח:
בתו' בד"ה ונשוף באבן כו' ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר כו' בשלמא אי לא אמרינן דאפי' דלשמואל פטור כשהגרם היה במקום התקלה וההיזק היה בקרקע ולא פליג שמואל אדרב רק כשהגרם וההיזק הי' במקום התקלה לא הוה קשה מידי ארב דה"א אפכא דפליגי כשהגרם לחודיה הוה במקום התקלה אבל כשהגרם וההיזק הי' כמקום התקלה גם רב מודה דחייב אבל עתה קשה ואין להקשות מנא לן דפליג רב אפילו כשהגרם והיזק כו' דלמא לא פליג אלא כשהגרם הי' במקום התקלה כו' אף אנו נאמר דמוכח מרב גופיה למה מוקי מתני' כשטנפו כליו כו' אבל הוא עצמו כו' דלמא מיירי מתני' שנחבט בקרקע שהמים נשפכים כו' וק"ל:
תו' ד"ה והתני' נשברה כדו כו' וי"ל דר"מ מחייב בכל ענין אעפ"י שלא הי' לו פנאי לסלק וי"ל מנ"ל לתוספ' כל זה ויש לפרש דאי לאו הכי אלא לא מחייבו אלא דוקא כשהי' לו פנאי לסלק א"כ מאי קאמר ר"י באינו מתכוין פטור מאי נפקא לן מניה אם אינו מתכוין בשעת נפילה מ"מ הוה לי' לסלק ההיזק כשמיירי בהי' לו פנאי לסלק וק"ל:
בגמר' אמאי אנוס הוא כו' והתניא נשברה כדו כו' ומודה ר"מ לרבנן כו' ונפלו ברוח שאינו מצוי' והזיקו שהוא פטור ע"כ וקשה לי מאי קושי' דלמא רבה סבר לי' כדאביי דגם לאחר נפילה מחלוקת ומודה דר"מ קאי אלאחר נפילה שמיקל יותר בלאחר נפילה מדבשעת נפיל' שהתקלה שלו עדיין כדכתבו תו' בד"ה מדקתני תרתי ודוק:
והנה בזה יש לתרץ ולומ' ולדקדק לאתה צורך קאמ' אביי ואונס רחמנא פטרי' דכתיב כו' ואח"כ הקשה לי' מר"מ גופ' ולא מאונס דרחמנא פטרי' דהרי אפשר לדחותה כדדחו אלא ע"כ דאביי גם בההוא פחדא יתיב דמר"מ אפשר לומר דאין ראיה דסבירא לי' דאונס פוטר אפי' בשעת נפילה דלמא התם איירי שלא בשעת נפילה לכך הקשה לי' בראשונה מדאוריית' פטרי אונס וכ"ת קטלא שאני א"כ קשה מדר"מ דפטר באונס אפי' את"ל דמיירי לאחר נפילה מ"מ מצינו דממון וקטלא שוים דאל"ה מנ"ל לר"מ דפטור באונס ממון וק"ל איכל א"כ קשה מאי זה שהקשו בתוס' ד"ה והתניא נשברה כדו וא"ת והיכא מייתי ראיה כו' אבל מתני' כו' באדם דמזיק כו' ודאדם המזיק חייב ברוח שאינו מצוי' כו' הלא לפי מה שפרשתי לא קשה מידי ודוק: גם יש לתרץ מה שהקשינו לעיל דא"כ דאיירי לאחר נפילה ור"מ מחייב בשעת נפילה אפילו בנפשרה א"כ מה לו לר"מ להזכיר קנקנים לא הוה לי' למימר טפי אלא ומודה ר"מ בלאחר נפילה ועיין דף כ"ט ע"ב בתו' ד"ה ור' יוחנן ודוק אבל גם בזה לא הונח לי לפי מה שכתבו בתו' ד"ה והתניא נשברה כדו כו' דלמא ה"מ בשאר נזקין אבל מתני' איכא לאוקמ' באדם המזיק כו' וא"כ גם לי אפשר לומר דמשום הכי נקט קנקנים ולא קאמר סתם דמודה בלאחר נפילה דלא תימא דמודה אפילו בלאחר נפילת אדם המזיק דהוה כלאחר נפילת פשיעה ודוק:
ולי עוד לתרץ קושי' הראשונה ולדקדק מקודם מי הכריח לאביי למימר בתרתי פליגי לא הי' לו לומר אלא פליגי בנתקל פושע לאפוקי מדרב' דס"ל דמחייב ר"מ אפילו באונס אלא ע"כ צ"ל דקשה לאביי לפי מאי דסביר' לי' דבנתקל פושע פליגי ור"י סבר דנתקל אנוס הוא מאי זה דקאמר במתכוין חייב לא ה"ל למימר אלא באין מתכוין פטור דבזה הוא דפליג אדר"מ בשלמא לרבה דסבר דאפילו ר"י מחייב במתכוין להורידה בא לאשמעינן דלא תימא אם לא היה אומר אלא באין מתכוין פטור דלא מחייב אלא בפשיעה לכך קאמר במתכוין חייב להראות דמחייב אפי' במתכוין להורידה אבל לאביי קשה לכך קאמר דבתרתי פליגי פליגי בשעת נפילה ופליגי שב"נ לכך קאמר במתכוין חייב דוקא בשעת נפילה ולא שלא בשעת נפילה ובאין מתכוין פטור אפילו בשעת נפילה וא"כ הוצרך לומר במתכוין כו' ודוק ואל תשיבני א"כ מוכרח דבתרתי פליגי וא"כ למה אמר וממאי גם בזה הונח לי דהכי קאמר וממאי ראה ר"י בר"מ דמחיי' בשעת נפילה ושב"נ דהוצרך גם הוא לומר שני דברי' לכך קאמר ר"י ראה זה מדקתני תרתי כו' וק"ל:
וא"כ גם קושיא הראשונה ליתא דאביי כשראה ברבה דמוקי למתכוין דר"י אפי' בהורידה למטה ומה ראה לומר כן דהוה נגד הסברא והלשון כדקשה גם לתו' ד"ה אמר רבה כו' אלא ע"כ דייתור לשון דמתכוין קשה לי' וא"כ אי איתא דגם הוא סבר דפליגי בלאחר נפילה נמי לא הוה לי' לדחוקי ולוקי בוהורידה אלא הוה לתרץ כדאביי דבתרתי פליגי ודוק ואפשר לומר דגם זהו סברת התוס' דאומרי' רבה לא בעי לאוקמי כו' וק"ל:
בתוס' ד"ה פליגי בשעת נפילה כו' חייב כל כמה דלא הוה פנאי' לסלק קרי שעת נפילה זהו מקושר עם תו' שלפניו דלא מיירי ר"מ באדם המזיק וא"כ קשה לכאורה מאי קאמר פליגי בשעת נפילה הלא באדם המזיק כ"ע מודה ולמה פליג ר"י לכך קאמרו כל כמה כו' וא"כ לא הו' אדם המזיק ודוק: שס באמצע דבור והשתא נמי תרי ומודי' כו' דמודים חכמים באבנו סכינו ומשאו כו' אעפ"י שלא הי' לו פנאי לסלק אבל ברוח כו' אע"ג דלא אפקרה דסתם אבנו כו' ומשום דלא הי' כו' דאי הי' לו כו' הוה מחייב אפילו ברוח שאין מצוי' כונתם להוכיח דמודי' דר"י איירי דוקא בשעת נפילה דהרי סתם אבנו כו' לא מפקר להו וא"כ אי שלא בשעת נפילה איירי מאי ארי' דמודה ברוח מצוי' אפי' בשאין מצוי' דעלי' דידי' רמי לסלוקי אלא ע"כ בשעת נפילה איירי וא"כ מוכח דפליגי רבנן על ר"מ בלאחר נפילת פשיעה דאל"ה אלא לא פליגי אלא לאחר נפילת אונס אבל לאחר נפילת פשיעה מודו לר"מ מאי האי דקאמרו במודי' דידהו אבנו כו' דברי' דלא מצו איירי אלא בשעת נפילה כדלעיל קנקנים הוה להו למנקט דהוה משמע דמודו לר"מ בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה וק"ל:
שם בסוף הדבור ואידך ומודים קאי אפלוגתייהו דלאחר נפילה כו' פי' דבאים להכריח דר"מ גופו מודה בלאחר נפילת אונס דפטור דאל"ה אלא סבר דחייב א"כ האי ומודים לא קאי אלא אבשעת נפילה מאי האי דנקט קנקנ' דסתמא מפקרי להו ומצי איירי אפי' בלאח' נפילה ואיכא למטעי דמודה נמי בלאחר נפילה אבנו סכינו ומשאו הו' לי למנק' דלא מצי איירי אלא בשעת נפילה אלא ע"כ דמודה נמי בלאחר נפילה ודוק כי בזה יבואו על נכון כל דבריהם ואין אנו צריכנא לדחוקי דקצת מפרשי דבריהם:
גם על אופן זה יפורש תו' ד"ה מדמתני' בתרתי כו' באמצע דבריהם באמרם א"כ אפי' נוקי בהפקיר אבנו כו' לא יתיישב פי' פשיטא אי אמרינן דמסתמא לא אפקר להו קשה פשיטא דא"א לומר דאדלא בשעת נפילה קאי דמאי ארי' דמודה ברוח מצוי' אפי' ברוח שאין מצוי' נמי כדלעיל וק"ל: גם מאי דקאמר והא דנקט בהאי מודים אבנו כו' יפורש כדלעיל ודוק: