כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
עבודה זרה · דף מה.
בגמ' ור"י היינו ת"ק. יש לדקדק קצת למה לא קאמר דא"ב
דלת"ק הר מקרי ע"ז לאסור תקרוב' מיה' ור"י לא סבר כן או אפכא ועיין בתו' ודוק:
בתו' ד"ה ת"ק כו' עד וי"ל דמיירי הכא בציפוי הנעבד אגב ההר כו' יש לדקדק קצת א"כ למה לא משני שם בהשוחט דהברייתא דאסר' בשוחט להר מיירי בדהוה צפוי ע"ג הר ועבד ג"כ לצפוי ודוק:
בסיומא דמסכת דף ע"ה ע"ב במתני' את שדרכו להטביל יטביל. ודאי הלשון דאת שדרכו להטביל דחיקא לן והרש"י רצה לתקן בכתבו כלומר כלי הראוי ליטהר כו' ואכתי לא רווח' לן ואמינא דאפשר לתקן בדרך אחר והוא בשנאמר דבא לרמז לן דאפילו כלים חדשים במשמע כדאמר ר"נ בגמ' ודוקא בכלי סעודה כדמהדר לר"ש וא"כ ה"ק את שדרכו להטביל אם היה כלי שכבר נשתמש בו ואזי ודאי היה צריך להטביל כן נמי בשעדיין לא נשתמש בו רק שהוא כלי של סעודה (כמו דמיירי זהי דנקט במאמר את שדרכו) אזי נמי מטבילין וק"ל:
ובמאי דאמר נמי להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור ע"כ צריך ג"כ תיקון ונ"ל לפרש אחר דחזינן דאח"כ לימד לן התנא התיקון דסכין בשרוצה לאכול עמי צונן והוא ע"י שיפה וכדמשמע לקמן בש"ס וכדפרש"י דדוקא לאכול עמו צונן הוא דסגי תיקון דשיפ' והיה נראה באמת דדוקא בסכין שדרכו בצונן הוא דאמרינן הכי כשאינו רוצה להשתמש עמו כ"א צונן סגי בשיפ' משא"כ שארי כלים אשר דרכן לשימוש רותח ע"פ הרוב אזי לא די לן הכשר של צונן בהו אע"ג דאיני רוצה להשתמש בהן כ"א צונן משום דגזרינן בהו דיבא להשתמש בהם אפילו בחמין הואיל דרוב תשמישן בכך וא"כ ודאי הוה א"ש הלשון דאמר להגעיל כו' כלומר כל הכלים שדרכ' להגעיל או ללבן בזמן שרוצים להשתמש בהם בחמין וע"י האש כן נמי יגעיל או ילבין אפילו בשרוצה להשתמש בהם בצונן חוץ מסכין דדי לי' בהכשר של צונן בשרוצה להשתמש בו בצונן ועיין סימן קכ"א ביו"ד ובהג' רמ"א ודוק:
שם הסכין שפה והיא טהורה לישנא דטהורה לכאורה אין מש@ועות' כ"א על הטבילה וא"כ איכא למידק למה נקט דוקא טהרה דטבילה אצל תיקון הסכין לענין הכשר צונן יותר מאשר נקט באחרים שלפניו. ואפשר דבא להורות בזה דאע"ג דבאם בא אח"כ להשתמש בסכין זה (ששפה כבר) בחמין אזי ודאי צריך גיעול נמי אפ"ה לענין טהרה בטבילה הראשונה שהיתה אחר השיפ' סגי ואינו צריך למהדר להטבילה עוד פעם אחר הכשר האחר ועיין בתו' בד"ה מגעילן כו' ודוק:
בגמ' אמר ר"נ אפילו כלים חרשים במשמע דהא ישנים כו' לכאורה יש לדקדק למאי הוצרך ר"נ להוכיח מסברא והלא ברייתא מפורשת היא לקמן בסמוך וגם יש לדקדק על הלשון דאמר במשמע דאילו מדויק לכאורה. לכך אמינא דבא לתרץ דלא תימא מנ"ל דהאי וטהר אתי' להורות על טהרה כל דהו דאל"כ הוה מיותר אחר שכבר כתיב אך במ' נדה ודלמא דאתי' להורות דאפילו כלים חדשים צריכים טהרה לכך קאמר ר"נ דאי משום האי לא אצטריך דהלא אפילו כלים חדשים במשמע מכח סברא וק"ל:
שם קוני' פליגי בה כו' באשר נדייק מלת בה אפשר דבא לרמז לן דדוקא מבנזניה חשיבנא ליה ולא מבחוץ ועיין בתוס' ובפוסקים וק"ל:
שם בגמ' תני חדא אסור ותני אידך מותר ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד נט"ל מותר. לכאורה יש לדקדק למאי הוצרכ' הש"ס לאוקמא כתנאי ולמה לא נאמר דתרוויי' סבירא להו נט"ל מותר ודתני אסור מיירי בקדירה בת יומא דלאו נט"ל הוא וכדמסיק הש"ס בסמוך אליבא דמ"ד מותר דמוקי לגעולי גוי' דאסר' רחמנא בהכי. ואפשר לומר דלא ניחא לש"ס לפרש הכי אחר דנאמר בברייתא וכולן שנשתמש בהן כו' אסור דמשמע דכללא כייל האי תנא ודאין לחלק בין בן יומו או לאו בן יומו ולכך קאמר וכולן וק"ל:
בתו' ד"ה וכולן כו' עד אבל למאן דתני אסור אין לאסור אם נשתמש בו קודם טבילה הנה באמת כן מורין כל המורים ובודאי הטעם הוא דאע"ג דהתורה הקפידה על טבילת כלי הגוים היינו לכתחלה אבל לא לאסור מה שנשתמש בו בלא טבילה וק"ל. רק דא"כ קצת יש לדקדק על מאי דשאלה הש"ס למ"ד נט"ל מותר גיעולי גוים דאסר רחמנא היכי משכחת לה ומנ"ל דאית' מ"ד לא יפרש איסור' דאסר' התורה בגיעולי גוים היינו דלא ישתמש בהם לכתחלה זולת הכשר אבל מנ"ל לאסור אפילו בדעבד וכמו דאמרינן לענין טבילה כן נאמר לענין שאר הכשר דכלים של גוים ודוק כי י"ל: