כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
עבודה זרה
דף יא.
בתו' ד"ה עיקור שיש בה טרפ' כו' עד לכך נראה לפרש
אסור כו' עד וי"ל דמותר בהנאה אצטריכ' לי' שלא נאסור בהנא' משום כבוד המלך כו' לפי הדברים האלה יש לדקדק א"כ מאו מקשה הש"ס מהאי ברייתא הואיל דהוה אפשר להעלו' דיהי' אסור באכילה או בהנא' אפי' משום כבוד המלך אף אנן נוכל לומר דהאמת כן הוא דבזמן שעשאו עיקור בכלי תשמישו ממש אסור בהנא' משום כבוד המלך אבל בזמן שעשאו עיקור שלא כראוי והיינו אף בבהמה שלא היה תשמישו ודאי לא הוה כבוד המלך ולהכי לא נקרא עיקור ומותר באכילה משום כך ושפיר קאמר א"כ בברייתא עיקור שיש בה טרפה אסור היינו אסור באכילה ומותר בהנא' כאשר מפרשינן גם השתא לפי דברי התוס' ובסיפא דקאמר שאין בו טרפה מותר היינו אפי' באכילה והכל מהטעם שלא נקרא עיקור הנעשה משום כבוד המלך הואיל שלא נעשה בבהמ' תשמישו ודוק:
עוד דקדקתי הואיל דלא מתרינן בשרפ' אלא מטעם דכתיב בתור' וע"כ אינו כ"א בכלי תשמישו כדאי' בברייתא וא"כ אי הוה חזינן לעכו"ם דעבדי שרפה או עיקור אפילו בדברים שאינן כלי תשמישו ודאי הוה חוק לע"ז וא"כ מאי מקשה הש"ס לעיל על רבנן דסברי שרפ' חוק' היא ודלמ' היינו בשרפ' כזו שאינן בכלי תשמישו מיירי ודוק גם הכא מאי דמקשה הש"ס מהאי ברייתא דאפשר לומר דבעכו"ם מיירי ולהכי בשיש בה טרפ' אסור בהנא' אפי' הואיל דעבדי עיקור שלא כנהוג משא"כ בשאין בה טרפ' וי"ל:
גם הי' אפשר לומר דהא דאסור מתפרש כפירש"י דאסור לעשו' עיקור שיש בה טרפ' הואיל דהוה חוק דידהו דעבדי כן ולא כתוב בתורה כ"א שרפ' ולא עיקור ולכך לא עבדינן כוותיי' ולא עבדינן כ"א עיקור שאין בו טרפ' עיקור כהאי דלא עבדי אינהו דמותר לן לעשות ודוק:
ומאי דמקשי' על רש"י יש ליישב דודאי בבהמה טהור' שייך בל תשחית הואיל דבדעבד עיקור שאין בה טרפ' אכתי ראוי' לאכילה ולמ' לן למעבד עיקור שיש בה טרפ' דאסור' באכילה משא"כ בבהמה טמא' דאינ' עומד' כ"א למלאכ' א"כ מה לן אי עבדי עיקור שיש בה טרפ' או אין בה טרפ' דהלא אף באין בה טרפ' אינ' ראוי' אח"כ למלאכ' עוד וק"ל:
דף יא:
בגמ' סך קירי פלסתר אחו' דמרנ' כו' נראה לפרש דה"ק חשבון של השרר' דאחוה דמרנ' זייפנ' ודוק:
שם דחמי חמי כו' אפשר לפרש דה"ק דלא תימא דיבא עת שיהי' להם השרר' ז"א אלא דחמי חמי כלומר מאי דראינו השתא נראה לעולם ולא ישתנ' וזהו דלא חמי היינו מה שלא נראה השתא שרר' דידהו לא יהי' נראה לעולם זהו דעת הרשעי' ואנו נענ' בתרייהו וי? לדין כד יקום דין ודוק:
דף יב:
והיו בה חניו' מעוטר' ושאינן מעוטר' כו' הא דלא אמר
בקיצור עיר שיש בה ע"ז זה היה מעשה ואמרו חכמים המעוטיי' אסורו' כו' אפשר לומר דלא תימא דאינו מותר כ"א בשיש בה חניו' שאינן מעוטר' בלחיד אבל בדיש בה מעוטר' אסור לילך לשם דלא לחשדי' שיקנ' ממעוטר' קמ"ל דלא וק"ל:
בתו' ד"ה עיר שיש בה כו' עד הכא משמע שחזר בו רש"י כו' עיקר למודס הוא שחזר בו רש"י מהאי דכת' ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו כו' משמע דאף הוא מפרש שני תיבו' דנושא ונותן דבממכר לחוד יוכל להתפר' ותיב' נושא קאי על המעו' שלוקח ותיב' נותן קאי על הדבר אשר מוסר להו ולא כדמשמע לעיל מדבריו דחד מיירי במקח וחד בממכר ודוק בזה ולא קשי' מידי מאי דדקדק המרש"א:
שם בא"ד ומיהו קשי' כו' ואלו בגמר' דהכא כו' לכאורה יש לדקדק דהוה יכולי' להוכיח דבריהס מדברי ר"ל דהכא גופא דאמר מהנה מותר ואי ביום אידם מיירי למה יהי' מותר במהנ' והלא יש לחוש דאזיל ומודה ואפשר ליישב דלא שייך אזיל ומודה אלא בשהריוח בא לעכו"ם אבל כשהריוח יהי' לע"ז גופ' ולא לעובדי' לא שייך אזיל ומודה וק"ל:
בד"ה אבל מעוטר' בפירו' כו' וא"ת לקמן כו' יש ליישב קושיתס דלקמן מיירי דאזיל ביום איד ואין לתלו' א"כ דאזיל למכור דבר היתר דביו' איד הכל אסור בדבר המתקיי' וידעינן דלא ה"ל למכור דבר שאינו מתקיי' וק"ל:
הגה היה אפשר לומר דאפי' ביום איד מיירי הכא לא הוה קשי' משום הא דאין נושאי' ונותני' עמהס דהלא בגוי שחוצה לה מותר אם לא מטעם דנהנ' או מהנ' לע"ז ודוק:
דף יג.
בגמ' כאן בלוקח מן החגר דשקלי מיכס' מניה כו' הוה מצי
לשנוי דכאן איירי דלקח מחנו' שאינו מעוטר כלל דלא שקלי מיכס' מני' ול"ל למצוא חילוק אחרינ' וק"ל:
דף יג:
בגמ' ונשחטי' מישחיט. אפשר לומר דקאי על מאי דהקשה כבר דגם בזה נקיי' העקיר' בהשרת פרסותי' ואי משוס דהוה בזיון קדשי' והיינו מטעם דאינ' מתה מהר' ונראה בזיונ' לזמן מרוב' כדפרש"י לזה יש תיקון דאחר העקיר' נשחטי' מישחט ולית כאן א"כ בזיון קדשי' ובדברי' אלו יתורץ מאי דהוה קשה לרש"י ותוספ' דהוה כמו שחוטי חוץ דהלא קיימינן השוחט בעל מום בחוץ פטור ודוק:
גם אי' שם בזבחי' דשנים ששחטו בחוץ פטורי' וא"כ גם הכא אפשר דבהכי קמיירי דמקשה נשחטי' מישחט היינו בשניס וק"ל:
בתו' ד"ה ונשחטי' כו' עד וקשי' דא"כ כי משט רבא כו' אפשר לתרץ דקדוק הלז דאף דקושי' הלז לא קאי כ"א על קדשי בדק הבי' מ"מ קושי' דלשוי' גיסטר' קאי נמי על קדשי מזבח וא"כ רבא בא לתרץ קדשי מזבח מיהא אי מיירי הברייתא בקדשי מזבח ואפשר דלדידי' באמת בקדשי ב"ה לא מיירי הברייתא ועיין במהרש"א ודוק:
שם בא"ד לכך פי' ר"י כו' ודאי דתירוצא דר"י סמיך עצמו אמאי דמסיימי תום' בתירוץ הב' דגזרינן קדשי ב"ה אטו קדשי מזבח ואין חילוק בין הני ב' תירוצי' כ"א דלר"י פריך על קדשי מזבח ולתירו' הב' דוקא על קדשי ב"ה ולר"י היה נראה דוחק מאי דמסיימי דהוה מצי לשנוי כו' ודוק בזה. והנה יש לדקדק לתירוץ הב' דבבדק הבית אינו אלא גזר' משום קדשי מזבח מאי פריך הש"ס נראה מום מעלי' הוא ומאי קושי' ודלמ' משום קדשי ב"ה קאמר הכי דבהו שייך נראה ולא מום מעלי' הואיל דאינו אלא משום גזרה ודוק:
דף יד.
בגמ' אר"י כו' תרנגול לבן למי אסור למכור לו תרנגול
לבן לכאורה קשה מאי אתא לאשמעונן בזה דאסור. ואפשר דבא לרמז לנו דאפי' אמר נמי שחור בהדי' דאסור דהיינו כמו שתירץ ליה דאמר זה וזה וא"ת דא"כ מאי מקשה המקשן אחר שכבר רימז התירוץ אפשר לומר דהמקשן הבין דרימז בזה בדאמר לבן בלחיד תחלה ואח"כ בדלא רצה הישראל למכור ליה לבן לחוד כ"א בשיקנ' ג"כ שחור בד:
די' דזה הוא דאסור וכדפי' רש"י ז"ל בסמיך ודוק:
שם תנן ושאיי כל הדברי' כו' מאי סתמן ומאי פירושן כו' יש לדקדק ומאי קושי' ודלמ' האי מלת' רבנן אמרוהו דפליגי בהדי ר"י ואסייי בדאמר זה וזה ומיירי א"כ הא דאמר סתמן מותר היינו דאמר זה וזה ודוק: בתו' ד"ה כגון דאמר זה וזה כי' ור"י אומר דמיירי כו' יש לספק בדבריהס אי סברי תום' אס אמר בהדי' שחור ולבן אם אסור למכור לו לבן אפי' לר"י ואס סברי כן יש להקשות קושי' הנ"ל טפי דמצי אתי' אפי' לר' יהודה וק"ל:
בעי ר"א כו' תרנגול לבן למי כו' לפי דעת התוס' דהאי בעי' קאי אליבא דרבנן נמי הוה מצי למבעי אפי' בדאמר שחור ולבן ויהב ליה שחיר ושקל מהו למכור ליה לבן וה"ל לומר את"ל כו' ודוק:
שם גמירי דע"ז דא"א כו' ואנן ה' תנן כו' אמרתי לפני תלמידי בדרך צחית דלהכי הקדים הא דע"ז דא"א ד' מאה פרקי הוה דאל"כ היה לו תירוץ מה דהנה תום' לקמן הם מםופקי' אס לאו דלא תחנם לא קאי כ"א על ז' עמי' וא"כ לא הוה קשה מידי דהא דקתט אין מוכרי' להם במחובר לקרקע היינו בז' עמי' והכא מיירי בשאר אומות דמותר למכור להם במחיבר ואפ"ה דקל טב אסור אבל במאי דחזינן דע"ז דא"א ד' מאות פרקי הוה ואנן לית לן כ"א ה' ע"כ הטעם היא דבאותו פעם הי' ע"ז הרב' יותר ויותר מאשר האידנ' והוצר' א"א ללמוד כל עבודות האםורות של כל מיני ע"ז משא"כ השתא דנתמעטו מיט העבודו' ורבי דסידר המסכתו' לא הוצרך להזכיר כ"א העבודות האםורו' דנוהגו' היום ולא במאי דהוה מימי קדם שאינו ניהגי' השתא ואם כן הוא ע"כ הא דתנן דאסור למכור להם במחיבר היינו אפי' בשאר אומו' דאל"כ למאי הוצרך רבי להזכיר אחר דאינו נוהג השתא וק"ל:
דף טו.
בגמרא גזיר' משום נסיוני כו' מאי שמקשי' תוס' דהל"ל
משום שבית' בהמתו אפשר לתרץ דודאי לאו ברשיעי עסקינן דיטח בהמתו לגוי אחר שקיעת החמה ועדיין יהי' הברירה ביד גיי אם להחזיק המקח או להחזיר' לו ויהי' עומד באיסור דשבית' בהמתו ומשום כך ודאי מוכרח הוא להתנות עמו שבאם לא יחזירנ' לו קודס שקיע' החמ' שיהי' המקח קנוי לו ולא יוכל עוד להחזיר' לו ובכן לא יעמוד עוד באיסור שבית' בהמתו אבל באיסור מחמר עדיין עומד אחר שכבר קודם שקיע' החמ' התחילה לילך מחמתו מחמת קולו ולאחר שקיע' החמ' עדיין הולכת בשביל אותו קול ואפי' היא עומדת מהשתא ברשות הגוי שהמקח קנוי לו מ"מ בשביל הקול ששמע' קודם שקיע' החמ' ממנו עדיין קאזלה והוה ליה מחמר אף שאינה השתא שלו ולהכי הוצרך הש"ס לומר דזמנין כו' סמוך לשקיע' מחמר כו' ודוק:
שם ד"ה כו' אימור לשחיט' זבנ'. אפשר לומר דר"ה קאי על היתר דרב אד' דמתיר אידי דםפסיר' ואיהו לא התיר כ"א בשיש עוד היתר אחר לומר אימור לשחיט' זבנ' ולהכי העמיד' הש"ס הא דר"ה אחר דברי ר"א ובזה מתורץ מה שדקדקו התום' על הא דר"ה וק"ל:
שם בגמ' ועוד משום טגלי בי' מומ' זולת דברי רש"י ז"ל היה נראה לפרש דהאי ועוד קאי אהא דלא נגזור משום נםיוני והכי פירושי' דודאי הספסיר' לא יתן לגוי הבהמה לנסיון אחר דלא נגלי ליה לםפסרי' המום מסתפי ולא יתננ' ליה וק"ל:
דף טז.
בגמ' בשלמ' תורת כלי זיין איכא כו' עם מה שפרשו תוס'
בד"ה אלא תורת בהמה גםה כו' יתפרש היטב האי בשלמ' וק"ל:
שם ואני אומר אף למכיר' מקום שנהגו למכור כו' האי דהוצרך לסיים ולפרש באריכות ולא די ליה מה שאמר אף למכיר' נראה דבא לומר דחי' גםה קבע' לה מקומו' לעצמ' כלומר ואינו תלוי אם יש מקום שנהגו למכור בהמה דקה לומר דמותר למכור נמי חיה גסה וכן אפכא אלא דוקא מקום שנהנו למכור חיה נסה נהנו וכן אפכא וק"ל:
דןי. י"מ ע"ב בנמ' אר"א כו' אם בנה שכרו מותר פשיט' משמשי ע"ז הן כו' מדנקט לשון רבי' נראה דקאי על מאי דאי' לקמן בסמיך במתני' ואין עושי' תכשיטי' כו' ואות' בבא צריך להיו' קודס למאי דאמר ר"א הלז ולא בא ר"א הלז כ"א לתרץ קושי' התוס' בד"ה הניע לכיפ' כו' דלא מסתבר שתיר שוס תנ' כו' ולכך בא ר"א ומפרש הא דאמר בשכר מותר הייני בדעבד דהשכר מותר וא"כ לא קשה מידי מאי דמקשי' דא"כ היינו ר"א דבנמ' דהלא האי מלת' נופ' קאתי ר"א בנמ' לאשמעונן דנפרש מלת' דר"א דמתני' כן וע"ז מקשה הש"ס פשיט' ומאי בא ר"א דמתני' לאשמעונן ונס למ' יפלגו רבנן עליו ותיר' לא נצרכ' אלא לע"ז עצמ' כלומר דת"ק מתיר השכר בע"ז עצמ' ור"א פלינ ואמר דאינו מותר כ"א בתשמישי ע"ז וטוב' את' לאשמעינן א"כ דבע"ז עצמ' אסור השכר ות"ק מתיר אפי' בע"ז עצמ' ודוק בזה: שם הטח' כו' הנה אחר דפליגי הני תנאי דלקמן בדבר והפוכו דלמ"ד ע"ז עד שיעבדו סובר דבנוי אסור מיד ואידך סיבר אפכ' א"כ יתפרש שפיר האי הניח' דהנה למ"ד עד שתעבד בשל נוי לכאורה הוה אפשר לדקדק דלמ' לא נאמר דאומן קינה בשבח כלי איכא למאן דאמר כן וא"כ האי ע"ז לא הוה דשל גוי כ"א דשל ישראל ותאסור א"כ מיד וא"כ לא הוה קשה למ"ד של גוי אסור' מיד דהלא איהו סובר דשל ישראל עד שתעבד והאי ע"ז דעוש' ישראל היה כאלו היא דישראל אחר דאומן קונה בשבח כלי אבל באשר נאמר דלמ"ד דשל גוי עד שתעבד א"ש משום דלא אמרינן בזה אומן קונה בשבח כלי א"כ קשה למ"ד של נוי אסור' מיד וק"ל:
במתני' אבל מוכר הוא משיקצץ לכאור' יש לדקדק מאי הוצרך לאשמעינן זה ואפשר דאתא לאשמעינן דרשאי למכור ליה בעודו מחובר ולא יהיה שלו עד שיקצץ הישראל. ור"י מוסיף דמוכר הוא ע"מ לקוץ הנכרי וק"ל . דף ב' ע"א בנמ' ש"מ כולהו היינו הואיל דכתיב חסר וי"ו ויו"ד ש"מ דהתורה נתנ' לנו רשות לקרא' כרצונינו וק"ל:
אין מעמידין פרק שני. דף ב"ו ע"א בנמ' וצריכ' כו' הנה מצינו ב' דעות בפוסקי' אי יש להתיר במיילד' מומחה דומי' דמתירי' הרפואה מהס מרופא מומחה או לא והנה בירושלמי מתיר בהדי' נם בזה כאשר הביא הש"ך והש"ע אוסר ובאמת לכל א' מהדעות הלז היתה הש"ס יכולה לומר צריכות' אחרת דאם לדעה האוסרת היתה יכולה לומר דאי אשמעינן מניקה ה"א בהא אסר ר"מ דלא שייך בה ענין מומחה אבל במיילדה מומתה מודה לרבנן קמ"ל דלא ואי אשמעינן מיילדה בהא קשרו רבנן כו' וכן נם לדעה המתר' היתה יכולה לומר דלכך תנא תרווייהו לומר דמיילדה דומי' דמניקה מה מניק' לא קמיירי במומחה דשם לא שייך ענין המחא' אף מיילד' כן דלא קמיירי כ"א בשאינה מומחה. אבל באשר מצינו בתו' לקמן דף כ"ז בד"ה ברופא מומחה יש לומר דנס במניק' שייך המחא' בשהיא מומחה לדברים אחרים ונסתרו דברי הנ"ל:
והנה דע דעוד יש לדקדק לפי מה דכתבו תוס' בד"ה נכרי' מניק' כו' דפלונת' דהנק' דומי' דמיילדה א"כ לכאורה לא היה ציייך לצריכות' כלל דהוצרך להביא פלונתת' בתרוויי' להורות דומי' הלז וי"ל וק"ל: ויש לדקדק עוד לדעת המתר' במיילד' שאינה מומחה א"כ ע"כ מתני' דילן בשאינה מומחה מיירי וכבר פסק הרשב"א דע"כ לא קשרינן למילד' ישראלי' להוליד של נכרי' בשכר אלא במיילד' מומחה דלא מצי לאשתמוטי נפשה משא"כ בשאינה מומחה והיינו דאינה רנילה להוליד נשי' חחרו' דמצי לאשתמוטי נפשה ולומר שאינה בקיאה בכך אפילו בשכר אסור וא"כ מאי מקשה הש"ס מב
.ייתא דקתני בשכר מותר על מתני' דקאסר' בסתמ' והלא כבר אמרנו דמתני' דילן קמיירי במיילדה שאינה מומחה ובהא הוא דקפלינ ר"מ אבל במומחה מודה וא"כ דומי' דהכי מיירי הרישא דבת ישראל לא תיילד היינו בשאינה מימחה ולהכי אפילו בשכר אסור משא"כ ברייתא דמיירי במומחה ויש ליישב ולומר דבאמת בהכי שקלי וטרי המקשה והתרצן דהמקשן סבר דהטעס דמתר' הברייתא בשכר וקאסר בחנם לאו מטעס דקמיילד' בן לע"ז ובשכר שרי משום איב' אלא סבר דהטעם דאסור בחנס משום דאסור ליחן להם מתנ' חנם וא"כ אין לחלק בין מומחה ושאינה מומחה ובא ר' יוסף ומתייץ דהטעם דמותר בשכר הוא משום איבה ולעולם הטעם דאסור בחנס משום דמיילד' בן לע"ז וא"כ שפיר יש לחלק בין שאינה מומחה ומתני' דילן מיירי בשאינה מומחה וכנ"ל ולהכי אינה מחלק' בין בשכר לחנם ודוק:
בתו' ד"ה נכרי' מטק' כו' עד ירושלמי מניק' כו' לכאורה הוה הש"ס מצי למעבד צריכות' דאי לא הוה תנא מניק' ה"א דגם רבנן קאסרי מטעם דהוה כיונק משקץ קמ"ל דלא וק"ל:
דף יז:
בגמ' א"ל אני שינה לכל אבידת אחיך כו' אפשר לומר דמתיבת אחיך אתי' לי' לר"י ההוכח' דמדקרי להו אחיך ש"מ דאין מורידין וק"ל: שם לא נצרכ' שאם היתה מעלה בבור כו' אי לאו דמסתפינ' הוה אמינא דאין הפירוש כאשר הבינו תוס' עד דקשי' להו מאי דקשי' להו אלא דהפירוש הוא דבא לומר הא דקאמר מורידין לאו למימר דמורידין אותם בידים בבור שאינם יכולי' לעלות מתוכה כ"א דמורידין אותם לבור שיש בה מעלה אשר יכול לעלות מתוכה ואח"כ מגרר אותה מעלה וקאי האי דאין מעלין על התחלת דבריו דמורידין ומעתה אין כאן קושי' של כלום ודוק:
בתו' ד"ה ולא מורידין כו' עד מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתיר' כו' עיין בב"י ובט"ז אשר פליני בהאי מלתא דאין מורידין דאלו לב"י מתפרש דאין מצוה להורידן אבל רשות יש ואתי' לי' מלשנא דתוספ' דכתבו הכי דרבינן בקררי להתיר' דמשמע דלא קמיירי כ"א מהיתר שיש היתר להחיותן אבל לא דיש איסור גם כן בהורדתן ואלו הט"ז חולק עליו ומביא ראי' מש"ס דסנהדרין ע"ע דמפרש דברי תוס' דלא הוה סיוע לדברי ב"י ואמרתי שגם הוכח' יש מדבריהס דאפילו איסור יש בהורדתן דאל"כ לא הוה מקשי' כלום מהא דמסכת םופרי' דקאמר כשר שבנוי' הרונ דדלמא ברשות קמיירי דיש רשות להרוג אותם וק"ל:
בתו' ד"ה וחד אמר כו' עד ואין מכריזין על אבידתו וגם מורידין כו' כצ"ל:
בד"ה
.תם בעי למטעם כו' עד א"נ התם קתני אוכל שקצי' ורמסי' דמשמע הרבה בזה אחר זה כו' יש לדקדק דא"כ ה"ל לברייתא דלשס למפלג מיני' ובי' באוכל שקצי' ורמסי' גופא דמצינו בהו דהוה משומד לתיאבון והוה רבות' טפי מדאשמעונן השתא אוכל חלב וק"ל:
בד"ה דלא תיחות חיות' עלוי' כו' ותימא מאי איב' שייך כו' הנה היה אפשר לומר דהא דקתני מורידין היינו דיש רשות להורידן והא דקתני אין מעלין היינו דיש איסור בהעלתן וא"כ לא קשה מידי קושיתם וא"ת דא"כ גם הש"ס לא מקשה מידי דזה אינו דהש"ס מקשה מכח הרישא דקתני אין מורידין ואפ"ה יש אסור בהעלתן מכש"כ בסיפא דיש רשות בהורדתן דיש איסור בהעלתן משא"כ לפי מאי דמפרש הש"ס דהעלא' דהכא ר"ל דיש להמציא עילה כדי שלא יוכלו לעלות דלא אתי' מק"ו דריש' דשם לא איירי כן אם לא דנימא דגם הרישא יתפרש כן וזה אינו נראה באמת לפרש נ"כ שם ונם דא"כ היאך הוה ר' יוסף רצה לומר לעיל דבשכר שרי הלא מכח הסיפ' מוכח דלא ודוק היטב בזה. אבל באמת נראה דהאי מורידין היינו לומר דמצוה יש בהורדתן אבל א"כ יש לדקדק מ"ט לא אתי' ר' יוחנן לעיל מכח הוכח' דברייתא גופא דלא למגרס משומדי' דאל"כ למאי הוצרך לאשמעונן במיניץ השת' משומדי' מוריד' מיני' מבעי' אבל אי הוה רשות הוצרך לאשמעונן מינין דאף במינין אינו כ"א רשות בהורדתן ודוק:
דף כז.
בנמ' אלא רפוי ממון בהמתו כו' והיינו דאמר רב יהודה
כו' אפשר לומר דבא להראות לן בזה מה שכתבו תו' בסמוך בד"ה כל מכה שמחללי' עליו את השבת כו' דרב יהודה לא איירי אלא בברי' וכן מתני' דאוסר אפילו חולה שאין בו סכנה מיירי בברי' דוקא ולהכי אמר והיינו דאמר כו' כלומר הא דאסר' מתני' אפילו בחולה שאין בו סכנה היינו דומי' מה דאמר רב יהודה דאיירי נמי בבריא דוקא ודוק:
ובעקד דבריהם אלו שכתבו בהא ודלא ניחא להו דפליני ר' יהודה ור' יוחנן מדלא קאמר המקשן ולרב מאי איכא למימר ע"ע היה אפשר לומר דבאמת קושיתו הוא אפילו לר' יוחנן אף דפלינ על רב יהודה והיינו משום לישנא דמתני' דאמרה רפוי ממון ויתפרש דר"ל דבר שאין בו סכנה והלא אף דרב יהודה ור' יוחנן פליני אס אסיר להתרפאות מהם חולי שאין בו סכנה או מותר דר' יוחנן לא חייש דהנוי יקלקלנו עד שימיתנו מ"מ היאך קרא התנא אותו רפוי ממון הלא ודאי היה אפשר שימיתנו ויבא לידי רפוי נפשות אף דכולי האי לא חיישינן דהוה ספק נדול אליבא דר' יוחנן ומש"ה לא חייש מ"מ מודה דא"א להעמידנו בלישנא דריפוי ממון ובהא לא פלינ על ר' יהודה דסובר דאפשר לבוא לידי נפשות רק דסובר דהוה ספק רחוק ומש"ה לא חייש ואיהו חייש ודוק ועיין עיד מה שאכתוב בסמוך בא"ד:
בנמ' איהו נמי חיוי' טרנייי' כו' אפשר לומר דה"ק ובמה ידע ר"י דלא עבר בזמן אחר על דברי חכמים אחר שנם הוא חיוי' טרקי' וק"ל: בתו' ד"ה יכול כו' עד וכן מוכח סוני' כו' והיינו כרבנן כו' לכאורה יש לדקדק א"כ מנ"ל לרבא דר"מ לא איירי בפרהסי' והיינו דאמרו העדים שבפרהסיא עברו וחתמו ואז אין אומרי' להם חתומו שקר ודוק:
בד"ה כל מכה שמחללי' כו' וה"ה ופלינ אדרב יהודה כו' יש לדקדק אחר דאפשר לומר וכן הוא באשר"י דאף דנדח' האוקימת' לעיל אשר רצה לפרש רפוי ממון היינו בשכר כו' משום דא"כ ליתני בשכר ובחנם מ"מ הדין אמת ולא נדחה וא"כ מאי קשי' להו דר"י אדר"י ודלמא ר"י דהכא בשכר קמיירי ומש"ה מתרפאי' מהם חולי שאין בו סכנה וכ"ת דא"כ אף חולי שיש בו סכנה מתרפאי' מהם מנ"ל לומר כן דא"כ מאי קשי' לש"ס לקמן ר' יוחנן דקיבל רפואה
האי מטרונית' בחולה שיש בו סכנה ודלמא בשכר הוה וי"ל ודוק: עוד הי' אפשר לומר דמומחי' לא מהנ' נ"כ בחולי שיש בו סכנה ור"י דהכא במומחה מיירי ודלא כדבריהס בסוף הדבור ואי משום דחזינן דר"י קיבל רפואה ממטרונית' בחולי שיש בו סכנה ודלמא לכך עשה כן הואיל והי' עוד חדא מילתא לטיבות' והיינו שהיה אדס חשוב נ"כ והכי מוכח קצת לקמן מדלא משט תיכף דהא דר"י מומחה הוה ודיק:
והנה עוד בדבור הקודס לזה דכתבו דנם ר' ישמעאנ סובר דבפרהסיא נם בשאר דברי' יהרונ ואל יעבור ואני לא מצאתי ראי' לדבריהם אלו ואלו לפי סברתי ה"א דבשאר דברי' אית ליה דלעולם יעבור ואל יהרג וא"כ לא הוה קשה מידי ודוק:
דף כח.
בגמ' כל מכה שצריכ' אומד כו' הא דמפר' רש"י שצריך
לאמדו אס יחי' כו' דחיק' לן מאוד ומש"ה היה נראה לפרש במאי דאית' ביומ' דף פ"ד ע"ב דקאמר רב נמי ז"ל לא ספק שבת זו לבד אמרו אלא אפילו ספק שבת אחרת ומקשה ה"ד ומתרץ כגון דאמדוה לתמני' יומ' ויומ' קמ' שבת' כו' ע"ע ודוק כי גם הכא יש לפרש דברי רב כן:
ש.:
. בש"ס ור"י היכי עביד כן כו' ודאי אי לאו דהוהדרצה למפשט מיני' האבעי' דילי' לא הוה קשה ליה מידי דהוה אפשר לומר דבאמת לא הוה מכה של סכנה דמחללי' עליו השבת והא דאמר ר"י למטרונית' למחר מאי כו' לא דהו' רוצה להרפאו' בשבת באות' רפוא' כ"א דאמר כן למטרונית' כי היכי דלגלי ליה הרפוא' אבל במאי דרצה למפשט מיני' אתי' ליה שפיר דהוה חולי שיש בו סכנה וק"ל:
דף כט.
בנמ' ואדרבנן לא עבר כו' הנה היה אפשר לומר הואיל
דר"מ מחמיר ואוסר בר"ה אוסר נמי ומחמיר להסתפר ע"י מראה וזה רב חנ' במרא' היה מסתפר ולהכי אמר דעבר אדר"מ ולא אדרבנן ודוק:
דף כט:
יין מנ"ל כו' יש ליישב קושי' התו' דע"כ מיירי מתני' נמי ביין נסך ממש מדאסר' חומץ של נוי' וההיא ודאי ליכא למימר בו משוס חתנו' וק"ל:
שס אמר רב אשי הא את' לאשמעונן כו' לכאורה הוה אפשר לדקדק מנ"ל דאת' לאשמעונן כולי האי ודלמ' לא את' לאשמעונן כ"א דשל ישראל לאו בר ניסוך הוא ומנ"ל כיון דאיכא חיתם לא טרח ומזייף ונראה מדהאריך במתט' ואמר שהית' מתחלתו יין ולא קאמר בקיצור חומץ של גוי' וק"ל: בתו' ד"ה אתי' שם כו' תימ' כו' לכאורה יש לדקדק הלא לפי מה שכתבו בדבור שאחר זה דלכך יליף ליה מדכתיב בי' כפר' דלתסר אף מחיי' וא"כ ע"כ סוני' זאת לא אתי' כרב' דהלא הוא סובר דלא מתסר מחיי' וכן כתבו תו' בסנהדרי' בד"ה מ"ט כו':
ודע עוד דיש לתמו' נ"כ על תוס' דסנהדרי הנ"ל דהוצרכו להוכיח דרבא סיבר דלא נאסר מחיי' מדאית ליה כר"י והלא בהדי' קאמר כן בכריתות ע"ש ודוק:
דף ל:
בנמ' ולא ישק' מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו נראה
דבהמתו היינו בהמה דלאו שונר' ודחבירו אפי' בשונר' כדמפרש בסמוך לפי זה לא הוה זו ואצ"ל זו וק"ל:
דף לא.
בנמ' אלא שם יהו פירותיו לכאורה לא הוה חידוש כולי
האי דנאמר' הלכ' אחת משמו עד שיאמר עליו כן. ונראה דמיירי דאםתייע' מילת' דתכף דאת' שם נשאל ממנו האי הורא' עד דהוצרך לדברי בר קפר' וק"ל:
בתו' ד"ה דאמר רב כו' לפי מאי דמחלקי' תו' בין שולח ע"י נוי ובין המפקי' אצל נוי הוה אפשר לומר א"כ דלא הוצרך הש"ס לומר ולא פליני הא כר"א והא כרבנן אלא אף דתרוויי' כר"א רק ר"י מיירי במפקיד ור"א מיירי בשולח ויש ליישב דא"כ דר'יא מיירי בשולח מאי אירי' יין הלא חבי' אסור בחותם א' וכדקאמר רב חבי"ת אסור בחותם א' ומיירי בשולח וע"ז הוה אפשר לדקדק דמנ"ל דר"א לא מחלק בינייהו אף דרב אינו מחלק ודוק:
עוד אפשר לדקדק מנ"ל לש"ס לומר כן ודלמ' ר"א מיירי בשתי' ולכך אוסר בחותם א' ור"י מיירי בהנאה וכדמחלק ריב"ב בין הנא' לשתי' ודוק: עוד אפשר לדקדק ממאי דמקשה הדי"ס לעיל דהתיר ר"י אפי' בשתי' ודלמ' התם הוה חותם בתוך חותם ואפ"ה הוצרך למשנ' דב"ק דלא נימ' דרבנן אמרי אפי' בחת"ח וכדסבר ר"א לקמ
ואפשר לומר דהש"ס ידע' היאך היה המעשה ודלא הוה חתב"ח וק"ל. אבל א"כ קשה מאי מקשי' תוס' בד"ה ותרוויי' כרבנן אימור דר"י כר"א ומפתח וחותס תרוויי' קאמר הלא זה א"א לפי מה שאמרנו דהש"ס דמקשה ידעה דהמעש' נעש' בחותם א' וא"א דתרוויי' קאמר א"כ היאך התיר ר"י שם היין אפי' בשתי' ודוק:
דף לב.
בנמ' רשב"נ אומר כו' אפשר לומר דע"כ לא קאסר רשב"נ
אלא לכתחלה למעבד מהן שטיחי
אבל בדעבד בשכבר כנס בהן יין אף הוא מתיר וא"כ לא צריכנ' הא דכתבו תו' בד"ה אבל בנו כו' וק"ל:
הנה לכאורה יש לדקדק על האי סוני' דאחר דכבר פסק כמ"ד דאסר מאי בא לאותבי' למאן דשרי ודלמ' מהאי טעס נופ' פסקינן כמאן דאסר הואיל דיש לאותב' על מאן דשרי מהאי ברייתא. ואפשר לומר דמקשה אפי' על מאן דאסייי דלכאורה אינו אוסר כ"א בחרס הדרייני והלא מהאי ברייתא מוכח דאמרינן אפי' בנודות דקיל טפי וכדמחלק' הש"ס בהדיא בסמוך ולפי זה לא קשה מאי דמקשי' תוס' דה"ל להקשות ממתני' דהלא משם לא הוה קשה כ"א למאן דשרי ודוק כי יש ליישב:
בתו' ד"ה והא הכא כו' עד ומיהו יש ליישב הנירם' כו' כש"כ שהי' לו לאסו' קנקני' בהנא' לנמרי כו' יש לדקדק לפי זה א"כ מאי מקשה מהאי ברייתא ודלמ' האי ברייתא אתי' כר"מ דאוסר ביין הכנוס בהן אוסר נמי בנודו' עצמ' הואיל דמחמיר ביין אבל לרבנן דמקילי' אפי' ביין הכנוס א"כ אף בחרס הדרייני מקילי' דרוצה בקיומו ע"י ד"א ודוק:
עוד יש לדקדק לפי מאי דכתבו דגם ר"מ אינו אוסר הקנקנין גופ' א"כ מאי קשי' להו על הגירס' דגרסי ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י ד"א כו' מ"ש קנקני' דשרו ודלמ' אליבא דר"מ מקשה דגם הוא מתיר הקנקני' גופן ולמ' כן ודוק:
דף לב:
בגמ' מאן תנ' כו' דלא כר"א. אפשר ליישב קושי' התוס' אחר
דבסמוך בד"ה והיוצא אסור כו' כתבו ומאי קאמר דלמ' לעולם אימא לך דאתי' כר"א וכרבנן דר"י ס"ל כו' וא"כ ה"ק מאן תנא אי נימא דאתי' כר"א וכרבנן דר"י ס"ל או לא וק"ל:
שם מני ר' יהודה היא יש ליישב קושי' התוס' דהנה אחר דחזינן דאזלינן לחומר' ואמרינן א"א דליכא תערוב' ע"ז ולא אמרינן דהאי דיוצא אינו זה שהיה תקרוב' לע"ז ש"מ ס"ל דהוה דאוריית' ואלו לרבנן לא הוה דאורייתא א"כ ע"כ דסבר' דאינ' מטמא' באהל דאי אית' דאית להו דהוה דאורייתא ה"ל לטמא' נמי באהל דכל מילת' דאיכא להקיש לקול' ולחומר' לחומר' מקשינן אי הוה דאורייתא אבל לא בדרבנן וכן קאמרה הש"ס בהדי' בשבת פ' ר"ע ע"ש ותמצא כן ודוק כי נכון הוא:
דף לג.
בגמ' ת"ר נודו' הנוי' כו' מה שהקשו תוס' על רש"י דאין
נראה דחדשי' דנודו' לא יתפרש כמו חדשי' דקנקני' יש ליישב אחר דהברייתא בעצמ' מפרש בתרוויי' דבנודו' קאמר גוי ריבבן ועיבדן כו' ובקנקנין לא אמר כן אלא שם קאמר גוי נותן לתוכן כו' ש"מ דבחד פעם חיישינן שם משא"כ הכא לא חיישינן משום חד פעם כ"א דוקא שנתן היין ע"י הזפת דבלעי טוב' מדקאמר ישראל עומד על גביו הוא דשרי משמע אבל בשאינו עומד על גביו חיישינן בשנתן לתוכו יין והיינו דוקא בשזיפפן אבל לא בשלא זיפפן לא חיישינן כ"א בישיני' ממש וק"ל:
דף לד:
בגמ' אמר ר"ל מפני מה כו' הנה ודאי אי לאו דר"ל הוה
אפשר לומר טעם אחר על איסור דגבינו' לר"מ או מפני שהמיעוט דאותו מקום מעמידין אותן בשרף הערלה או שמעמידין אותן בחומץ ולהכי אליבא דר"מ דחייש למיעוט אוסר אותן כאשר אמרו אמוראי לקמן אליבא דרבנן ומקשה הש"ס א"כ למה לא אסרוהו בהנא' והניח' בקושי' ובודאי צריכנ' לומר דכך קיבל ר"ל מרבי' דטעמי' דר"מ משום הכי הוא אבל אינו מוכח משום מקום דטעמי' דוקא משום הכי הוא עד דנעמיד קושי' על זה וכתבתי כן דבזה מתורץ מאי דדקדקו תוס' לעיל דף ל"ב ע"ב בד"ה דלא כר"א דגם תנ' דבית אוניקו דלא כר"א ולפי מה שכתבתי דאינו מוכח טעם דר"ל א"כ לא דקדקו שפיר ודוק . שם א"ל ר"ש בן אליקי' כו' כי נשחטין לע"ז מאי הוה כו' נ"ל לפרש קושי' הלז דקאי אמאי דתירץ דהשתא הוה מיעוט ולא מיעוט' דמיעוט' והלא אכתי הוה מיעוט' דמיעוט' אחר שגם הרבה שוחטי' לע"ז לזרוק את דמה ואינן חושבי' על השחיט' גופ' ולר"ל אינו אסורי' בזה וא"כ אכתי הוה מיעוט' דמיעוט' וע"ז השיב ליה באומר בגמר זביח' כו' כלומר גם הא דאמרתי לך לעיל מפני שרוב עגלי' משמע אבל לא כולם שוחטי' לע"ז היינו רוב השוחטי' אומרי' בגמר זביח' כו' אבל באמת כולם שוחטי' לע"ז רק המיעוט מהם חושבי' על זריק' הדם ובהכי מתורץ דקדוק של התוספות בד"ה וכי נשחטי' כו' וק"ל:
שם אמר רבא תרווייהו תננהי כו' יש לפרש גם הכא דבלשון קושי' קאמר והכי קא קשי' לי' הא דאמר רב בפרש שור הנסקל מקודש' כו' למה העמיד דבריו בענין אחר ולא העמיד דבריו על מתני' לפרש הטעם דמותר קיב' עולה דהו' מסברא ומקרא וק"ל:
לכאורה יש לדקדק למה לא קאמר רבא דהא דפירש' דע"ז אסורה מרישא דמתני' שמעינן דאסר ר"מ גבינ' בית אונייקי ונתן ר"ל הטעם מפני שהרוב בענלי' שם נשחטי' לע"ז ולפי מאי שכתבתי לעיל ודקדקתי על התוס' דלעיל יש ליישב גם זה וק"ל:
בתו' ד"ה מפני שמעמידי' כו' נראה דר"י לא היה מתכוון כ"א לדחותו כו' אפשר לומר דלאו לדחותו קאתי אלא דהוצרך גם לזה אע"פ דודאי היה לו טעם אחר אשר פירשו אמוראי לקמן ולא רצה לגלות אותו טעם מהטעם דאמר' הש"ס לקמן אעפ"כ גם את זה לקושט' דמילת קאמר דאלו משום חד מן הטעמי' דלקמן לא הוה לו די לאסרן משום כך אחר דסבר דרובן אינן עושי' כן ורבנן לא חיישי למעוט' אבל באשר גם הרבה מעמידי בעגלי ע"ז אף דאינו מועיל לאסרן בהנא' אחר דמעוטי עושי' כן מ"מ מהני לצרף עם חד מהני טעמי' דאמרו אמוראי לקמן לאוסרן באכילה מיהו ודוק היטב ותמצא נכון:
דף לו.
בתו' ד"ה בשלמא כו' עד ודקדק ר"י היאך באו לחלוק על
רבותיהם שמאי והלל כו' יש ליישב דקדוק הזה דאדרב' מהכא יש ראי' למ"ד נותן טעם לפגם מותר דאיהו סבר דודאי הא דנזרו שמאי והלל על השמן היינו משום חתנות דבנותיהון כדאי' לקמן וא"כ ע"כ סבירא להו נותן טעם לפגם מותר דאל"כ למאי הוצרכו לגזור עליו משום חתנות הלא זולת זה הוא אסור משום זליפת כלי' ודוק:
בא"ד היאך יכול ר"י הנשי' לבטלה דכיון שכתוב בתורה פשיטא הוא דפשט איסורי' בכל ישראל כו' הנה לכאור' היה אפשר לדקדק לפי מאי דמסיק באמת הש"ס דדניאל לא גזר אלא בעיר מאי מקשה א"כ שמואל על רב מהא דהתיר ר"י הנשי' ודלמא איהו לא התיר כ"א בשדה דלא נתפשט' ודוק כי יש ליישב:
בא"ד ועוד קשי' כו' תקשי הא דאמר לקמן גבי דבש כו' לפי מאי דכתבו תוס' בדבור שאחר זה ז"ל וחכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסדר ר' זקינו כו' א"כ לא קשי' מידי ממאי דאי' לקמן על דבש דגם דבש נסדר במתני' אחר שסדרו דבר זה וק"ל:
בד"ה ושמן כו' ה"נ ה"מ למפרך איין כו' אפשר לומר דלהכי לא קשה לי' איין דבי' שפיר ידע דאפשר לומר דדניאל גזר עליו בשתי' ואינהו אפי' בהנא' וק"ל:
דף לז.
בגמ' א"ל אנא שרא אחריתי כו' יש לומר דר"ש ודאי ידע
דשרא אחריתי רק דהוה סבר דהני תרי מילי שמן ופת חדא נינהו דמשום חד גזירה אתסרו כדלעיל דגזרו עליהן משום יינם ור"י נשיאה סבר דמ"מ תרי מילי נינהו וק"ל:
שם אמר אביי כו' נראה דאביי בא ליתן טעם על מה דאסרו דגזרינן הא אטו הא וק"ל:
דף לז:
דיקרב למיתה מסאב כו' יוסף אסר' מבעי לי' כו' עד ואת' איהו ואוקמ' אדאורייתא כו' נראה דלכך הוה נקט לישנא דמסאב ולא נקט בהדי' מה שהתיר דטפי ה"ל למנקט החידוש מה שחידש שהתיר ובפרט לישנא מעלי' והרב' דקדקו חז"ל למנקט בכל מקום לישנא מעלי'. משום דהואיל שהתיר ב' דברי' לא רצה למנקט לישנא דהיתר כי היכי דלא למקרי לי' יוסף שרי' ואפ"ה לא הועיל וק"ל. וכן יש לומר במאי דאמר ר"י בסמוך קורו' נעץ להם ואמר ע"כ ר"ה כו' היינו נמי מש"ה עבד כן ונעץ קורות ולא אמר בהדי' טומאה בר"ה שרי' כי היכי דלא למקרי לי' יוסף שרי' רק נעץ קורות וממילא להוי ידעי דטומא' ר"ה חלוקה מטומאה רה"י דאל"כ למאי נעץ קורות וק"ל:
דף לח.
בגמ' א"ב דגים קטני' וארדי ודייס' אמר רב דגים קטני'
מלוחי' אין בהם משום בשולי גוים. אפשר לומר דרב מפרש מאי דעביד א"ב לעיל בסמוך וסביר' לי' אלו צלאן בלא מליח' הוה אסור דאינן נאכלין חיים ועולים ג"כ על שלחן המלכי' ודלא כרש"י לעיל כאשר אפרש הכא דבאמת לעיל הא דאמר א"ב דגים קטנים וארד' ודייס' היינו דתרי א"ב עביד באמת דדגים קטני' נאכלי' חיין והיינו דמיירי שצלאן לאחר המליח' ואע"ג דעולי' על שלחן המלכים מ"מ יש צד היתר דנאכלים חיים במליח' וארד' ודייס' אפכא דאינן עולי' אבל מ"מ חומר' אית בהו דאינן נאכלי' חיי' ודלא כדפירשו תו' ורצו להוכיח בזה דאי איכא חד מנייהו אין בו משום בשולי גוים ולפי מה שכתבתי ליתא והשתא מה שכתבו תו' בד"ה דגים קטני' כו' ורצו לחלק בין דגים קטני' קצת אינו מוכח ודוק:
דף מ.
בגמ' מתיב ר"ע כו' ובדגים כו' אפשר לומר הא דלא מקשה
תיכף אברייתא ונטר עד לאחר פלוגת' דאמוראי משום דסבר דהברייתא לא מיירי כ"א בהיתר דציר אבל לא בגופן ותנא דמתני' דיהיב' סימני דדגים מיירי בגופן ודאי ולהכי לא קחשב סימן זה אבל אחר דרא' דר"נ קאמר או ראש או שדר' הוה קשה לי' והלא בברייתא קאמר ושדר' וע"כ צריכנא לומר דר"נ סבר דברייתא מיירי בהיתר גופן ואיהו מתיר צירן אפילו בחד מנייהו א"כ ודאי קשה ליה קושי' זאת וק"ל:
שם אמר ר"י מחלוקת כו' אפשר לומר עם מאי דכתבנו בסמוך דר"י הוה קשה ליה קושי' התוס' דמשדר' לא משני מידי ולהכי קאמר דבגופן לא פליגי דצריכנא תרוויי' וא"כ גם על ר"נ לא קשה כמו דאינו קשה לר"ה ואי משום דמתיר צירן בסימן א' מזה לא קשה מידי כאשר כתבתי בסמוך ודוק: כל הצלמים פרק שלישי. דף מ"א ע"א בגמ' אמר שמואל אפילו שברי ע"ז כבר ראינו את הדחק שדחקו תו' עצמן לתרץ דלא משני הכא כדמשני בסמוך על ר"ל וכן אפכא וגם דחיקא לן לומר דשמואל אית ליה דר"ל וכן ר"ל דשמואל דא"כ ה"ל לכל אחד למנקט בפומי' היתר של האחר ובכן היה נראה לי לומר דאף דר"ל ע"כ אית לי' דשמואל דהואיל דמתיר בע"ז שנשתבר' מאלי' ממילא א"א לומר במוצא שברי ע"ז דיהי' אסורי' דהלא ב' ספיקות הוה להתיר חדא דלמא ביטלה הוא עצמו וחדא דלמא נשתבר' מאילי' אבל שמואל לית לי' דר"ל דאף דבנשתבר' מאילי' אסורה מכל מקום סבירא לי' במוצא דמותר דנשתבר' מאילי' לא שכיח ואמרינן דודאי ביטלה הוא עצמו וא"כ ניחא לן מהשתא דלא קמתרץ שמואל כדמתרץ על ר"ל דודאי הא דשברי ע"ז הוה רבות' גדול דמתרינין אפילו בדליכא אלא חד צד להיתר והיינו דלמא ביטלה הוא עצמו מאשר ה"ל לאשמעונן הא דצלמי' עצמן אסורי' ובפרט דאי לא בא לאשמעונן אלא דבר זה לאסור צלמי' עצמן בהדי' ה"ל לומר כן ולא הוה ליה לסמוך אדיוקא הואיל דאיכא למטעי דאתי למידק הא שברי ע"ז אסורי' דמסתבר טפי למיסר הואיל דליכא אלא חד צד להיתר כדלעיל משא"כ בסמוך על דברי ר"ל דסובר אפילו נשתבר' מאילי' נתבטלה לא הוה חידוש כולי האי א"כ בדאשמעונן במוצא שברי ע"ז דמותרי' הואיל דלדידי' מכח סבר' אמרינן דנתבטלה בנשתבר' מאילי' כדקאמר טעמי' מימר אמר כו' א"כ שפיר משני דלא אתי לאשמעונן כ"א הא צלמי' עצמן כו' ודוק היטב:
שם תנן מצא כו' מפני שכיוצא בהן נעבד נ"ל דקושיתו אתי' מדסיים ואמר מפני שכיוצא כו' כאלו בא לפרש דהסיפא מיירי בשברי ע"ז ודלא כריש' דמיירי בשברי צלמי' וע"ז תירץ ליה דלא בא הסיום הלז כ"א לפרש דמיירי בעומדין על בסיסן וק"ל:
דף מה.
בגמ' ור"י היינו ת"ק. יש לדקדק קצת למה לא קאמר דא"ב
דלת"ק הר מקרי ע"ז לאסור תקרוב' מיה' ור"י לא סבר כן או אפכא ועיין בתו' ודוק:
בתו' ד"ה ת"ק כו' עד וי"ל דמיירי הכא בציפוי הנעבד אגב ההר כו' יש לדקדק קצת א"כ למה לא משני שם בהשוחט דהברייתא דאסר' בשוחט להר מיירי בדהוה צפוי ע"ג הר ועבד ג"כ לצפוי ודוק:
בסיומא דמסכת דף ע"ה ע"ב במתני' את שדרכו להטביל יטביל. ודאי הלשון דאת שדרכו להטביל דחיקא לן והרש"י רצה לתקן בכתבו כלומר כלי הראוי ליטהר כו' ואכתי לא רווח' לן ואמינא דאפשר לתקן בדרך אחר והוא בשנאמר דבא לרמז לן דאפילו כלים חדשים במשמע כדאמר ר"נ בגמ' ודוקא בכלי סעודה כדמהדר לר"ש וא"כ ה"ק את שדרכו להטביל אם היה כלי שכבר נשתמש בו ואזי ודאי היה צריך להטביל כן נמי בשעדיין לא נשתמש בו רק שהוא כלי של סעודה (כמו דמיירי זהי דנקט במאמר את שדרכו) אזי נמי מטבילין וק"ל:
ובמאי דאמר נמי להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור ע"כ צריך ג"כ תיקון ונ"ל לפרש אחר דחזינן דאח"כ לימד לן התנא התיקון דסכין בשרוצה לאכול עמי צונן והוא ע"י שיפה וכדמשמע לקמן בש"ס וכדפרש"י דדוקא לאכול עמו צונן הוא דסגי תיקון דשיפ' והיה נראה באמת דדוקא בסכין שדרכו בצונן הוא דאמרינן הכי כשאינו רוצה להשתמש עמו כ"א צונן סגי בשיפ' משא"כ שארי כלים אשר דרכן לשימוש רותח ע"פ הרוב אזי לא די לן הכשר של צונן בהו אע"ג דאיני רוצה להשתמש בהן כ"א צונן משום דגזרינן בהו דיבא להשתמש בהם אפילו בחמין הואיל דרוב תשמישן בכך וא"כ ודאי הוה א"ש הלשון דאמר להגעיל כו' כלומר כל הכלים שדרכ' להגעיל או ללבן בזמן שרוצים להשתמש בהם בחמין וע"י האש כן נמי יגעיל או ילבין אפילו בשרוצה להשתמש בהם בצונן חוץ מסכין דדי לי' בהכשר של צונן בשרוצה להשתמש בו בצונן ועיין סימן קכ"א ביו"ד ובהג' רמ"א ודוק:
שם הסכין שפה והיא טהורה לישנא דטהורה לכאורה אין מש@ועות' כ"א על הטבילה וא"כ איכא למידק למה נקט דוקא טהרה דטבילה אצל תיקון הסכין לענין הכשר צונן יותר מאשר נקט באחרים שלפניו. ואפשר דבא להורות בזה דאע"ג דבאם בא אח"כ להשתמש בסכין זה (ששפה כבר) בחמין אזי ודאי צריך גיעול נמי אפ"ה לענין טהרה בטבילה הראשונה שהיתה אחר השיפ' סגי ואינו צריך למהדר להטבילה עוד פעם אחר הכשר האחר ועיין בתו' בד"ה מגעילן כו' ודוק:
בגמ' אמר ר"נ אפילו כלים חרשים במשמע דהא ישנים כו' לכאורה יש לדקדק למאי הוצרך ר"נ להוכיח מסברא והלא ברייתא מפורשת היא לקמן בסמוך וגם יש לדקדק על הלשון דאמר במשמע דאילו מדויק לכאורה. לכך אמינא דבא לתרץ דלא תימא מנ"ל דהאי וטהר אתי' להורות על טהרה כל דהו דאל"כ הוה מיותר אחר שכבר כתיב אך במ' נדה ודלמא דאתי' להורות דאפילו כלים חדשים צריכים טהרה לכך קאמר ר"נ דאי משום האי לא אצטריך דהלא אפילו כלים חדשים במשמע מכח סברא וק"ל:
שם קוני' פליגי בה כו' באשר נדייק מלת בה אפשר דבא לרמז לן דדוקא מבנזניה חשיבנא ליה ולא מבחוץ ועיין בתוס' ובפוסקים וק"ל:
שם בגמ' תני חדא אסור ותני אידך מותר ל"ק הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד נט"ל מותר. לכאורה יש לדקדק למאי הוצרכ' הש"ס לאוקמא כתנאי ולמה לא נאמר דתרוויי' סבירא להו נט"ל מותר ודתני אסור מיירי בקדירה בת יומא דלאו נט"ל הוא וכדמסיק הש"ס בסמוך אליבא דמ"ד מותר דמוקי לגעולי גוי' דאסר' רחמנא בהכי. ואפשר לומר דלא ניחא לש"ס לפרש הכי אחר דנאמר בברייתא וכולן שנשתמש בהן כו' אסור דמשמע דכללא כייל האי תנא ודאין לחלק בין בן יומו או לאו בן יומו ולכך קאמר וכולן וק"ל:
בתו' ד"ה וכולן כו' עד אבל למאן דתני אסור אין לאסור אם נשתמש בו קודם טבילה הנה באמת כן מורין כל המורים ובודאי הטעם הוא דאע"ג דהתורה הקפידה על טבילת כלי הגוים היינו לכתחלה אבל לא לאסור מה שנשתמש בו בלא טבילה וק"ל. רק דא"כ קצת יש לדקדק על מאי דשאלה הש"ס למ"ד נט"ל מותר גיעולי גוים דאסר רחמנא היכי משכחת לה ומנ"ל דאית' מ"ד לא יפרש איסור' דאסר' התורה בגיעולי גוים היינו דלא ישתמש בהם לכתחלה זולת הכשר אבל מנ"ל לאסור אפילו בדעבד וכמו דאמרינן לענין טבילה כן נאמר לענין שאר הכשר דכלים של גוים ודוק כי י"ל:
דף מו.
בגמ' אלא אמר רבא מאי הגעלה נמי שטיפה ומריקה א"ל
אביי מי דמי מריקה ושטיפה בצונן כו' הנה אע"ג דאיכא מ"ד התם דשטיפה ומריקה בחמי' הוא מ"מ מדקדק אביי שפיר על רבא דמ"מ לא א"ש למ"ד התם דהוה בצונן וק"ל:
שם א"ה הגעלה נמי לא ליבעי קשי'. הנה אפשר לומר וליישב דברי רבא דאף הוא לא טעי בזה ועיקר מה שהביא את דברי ר"נ אינו כ"א לראי' דכמו דלר"נ ברגל לא צריכנ' להגעלה כלל אחר דכל יום נעשה גיעול כו' כן נמי יש לומר דלאחר ימי הרגל עושין כן והיינו דבכל יום אחר שנתבשל בהן מגעילין ברותחין קודם שיבואו לידי נותר וא"כ שפיר קתני בקדשי' השפוד והאסכלה מגעילן בחמין והיינו קודם שיבואו לידי נותר ודוק בזה: כל זה אמרתי בסיומא דמסכת זאת לפני הלומדים המופלגי' הנזכרי' בתיומא דמס' מכות ודשבועות בהוספ' איזה דברים עוד שהם לחדודי בעלמא לכך לא רציתי להעמיד אותן כאן שלא להטריח את הקורא ובכן אשבח להבורא. שעשה לנו נס גדול ונורא. בשהוצת בנו אש המדורא. ונשרף כל מחמדינו עם בתי אלקינו. זה מקדש מעט מקום שעושים בו תפלתינו. ומקוה היעד לחכמים ביח מדרשינו. וברוך השם אשר השאיר לנו גויתינו. וניצל גם כל ספרינו. עם ספרי זה מחמד עינינו. ועליו קרינו. ז"ה או"ד יוצ"א מא"ש לפרט המנין שמנינו. ואל אלקינו שבשמים נפרוש כפינו. שמכל צרה יצילינו. וישלח לנו צדק תמים משיחינו. במהרה בימינו. אוכי"ר:
סוף הספר