כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
סנהדרין · דף נג.
בתוס' ד"ה קמפלגי כו' תימא ור"י דאמר לעיל וכו' מנ"ל
דא"א בתנק כו' יש לי לתמו' על תמיהתם דהלא אף דנאמר דסביר' ליה כרבי לא תקשה ליה אימא שריפה דלמא הא סבר' מיהא אית ליה דאי אתה רשאי למושכ' להחמיר עלי' ושריפה ודאי חמור מחנק מכח סברא וצריכנ' לומר דדעתם דאי לאו דמוכח דשריפה חמור מחנק מדהוציא הכתוב בת כהן נשואה מחנק לשריפה לא מוכח דשריפ' חמור מחנק וא"כ יש לשאול מנ"ל דשריפה חמור מחנק דאיכא למימר דסתם מיתה האמורה בתורה בכולם שריפה היא אי אית ליה דרבי ונימא דשריפה קלה מכולם. אבל כדתעיין תמצא דא"א לומר כן אחר שמצינו דהוצרך הכתוב לכתוב בהדיא בבת כהן שריפה ע"כ לאו קלה מכולם היא למאן דאית ליה האי סבר' דאי אתה רשאי למושכה דא"כ ה"ל למסתם סתומי נמי שם והוה ככל מקומו' שכתוב בהם מית' סתם ונידונין בשריפה לפי האי סברא דקיימינן השתא אלא ע"כ מדסתם בשאר מקומו' דכתוב בהם מיתה סתם לפי האי סברא דאי אתה רשאי למושכה ע"כ מסייע שיהי' חנק תמור משריפה מיהא וא"כ ע"כ דנשואה בת ישראל בחנק היא דא"א שריפ' נאמר דאי אתה רשאי למושכ' ודוק היטב ומהרש"א כתב בש"ס לעיל ודקדק על מאי דהקשה ואימ' שריפ' דקדוקי' ויישובי' דלא ככל הצורך גם מה שדיקדק בדבריהם אלו שכתבו דדלמ' ה"מ שריפ' כו' דא"כ מאי בנין אב דקאמר אחר שגם נשואה בת כהן תהי' בשריפ' לא קשה מידי דה"ק מה כשהוציא שם מהכלל דאשר ינאף ארוס' אף גם הכא הוציא ארוסה מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ודוק:
עוד בא"ד ואע"ג דפריך הכא ואימא שריפה ה"מ לשנוי הכי אלא דשפיר משני יש לדקדק על דבריהם אלו ודלמא באמת הכי קמשני הש"ס דאימ' דלא רצה לומר בקיצור דאין סברא שיחמור הכתוב בארוס' בת ישראל מנשואה בת ישראל דה"ל לבעל דין לומר ולסתור דבריו ומנ"ל דשריפה חמורה מסקילה דלמא סקילה חמורה משריפה לכך הוצרך לומר מדאמר בת כהן בשריפה והיינו לר' ישמעאל דסבר ארוסה בת כהן בשריפה וארוסה בת ישראל בסקילה ש"מ שריפ' חמור' וא"כ ממילא מוכח דנשואה בת ישראל בחנק דא"ת בשריפה אין סברא שתהי' נשואה חמורה מארוסה ודוק:
בתוס' ד"ה דאי במות ימותו גמירי כו' תי' א"כ ג"ש מאי אהני כו' מאי דהקשה רש"ל דה"ל לדקדק כן לעיל במאי דמתרץ עד דגמרי מאוב וידעוני לגמרי מא"א איכא למימר דלעיל לא קשיא להו דאיכא למימר דהתרצן שפיר קמשני דדלמא האי מאן דיליף האי ג"ש דמות יומתו אית ליה כר"י וכרבי דיליף ממית' האמורה בידי שמי' וא"כ אי לאו ג"ש ה"א דנהוה בשריפ' לכך קיליף להו מג"ש מא"א ולשם מוכח דהו' בחנק כדאי' לעיל משא"כ הכא דקיימינן בדברי המקשן ודאי קשי' להו ול"ל הג"ש וא"ת גם הכא אתי' דלא תימא דבשריפה מ"מ קשה להו מנ"ל להקשות דלמא האי תנ' דיליף הג"ש דמות ימותו אית ליה כר' יאשי' דהטעם הוא משום דחנק קל וא"כ ע"כ הג"ש אתי' למילף להו מאוב וידעוני להחמיר דאי מא"א ל"ל הג"ש ודוק כי אכתי יש לדקדק קצת ומאי דמקשה הרש"ל דה"ל להקשות על א"א גופי' לילף מרוצח ולהוה בסייף אפשר לתרץ ולומר דא"כ ע"כ מוכח דשרופה חמורה מסייף מדהוציא הכתוב בת כהן מסייף לשריפה וא"כ הג"ש ל"ל דשריפ' חמורה מסייף ונ@ייי' לעיל הלא מוכח שחמורה ממנו אלא ע"כ מוכח דלאו בסייף הוא כ"א בחנק ודוק היטב:
ולכאורה היה אפשר לדקדק כן במאי דהקשה הש"ס לעיל על ר' יאשי' מנ"ל דאיכא חנק בעולם פירש ודלמא אינן כ"א ג' וא"א בסייף והאיך אפשר לומר כן דא"כ ג"ש ל"ל אלא ע"כ דאיכא עוד קלה ממנ' והיא חנק. אבל כדתעיין לא קשה שם מידי דאף דהי' מוכח דאיכא עוד קלה ממנו מסיי' מנ"ל דחנק היא אחר דלית לי' הא דרבי וק"ל:
במתני' אלו הן הנסקלין הבא על האם כו' הא דלא אמר הבא על אמו ועל אשת אביו כו' כדקתני בסמוך והמקלל אביו ואמו משום דהכא רצה לכלול בעונש הסקילה גם האם והאשת אב והכלה והיא לא נתחייבה אלא משום כנבעלה לבנ' ולבן בעלה ולחמי' ואי הוה תני הבא על אמו דו' לא הוה קאי כ"א עליו על הבועל דאיהו דחייב מחמת איסור זה לכך תנ' הבא על האם דשייך בתרוויי' וק"ל:
עוד שם הבא על האם חייב משום אם ומשום אשת אב הנה באשר נפרש דעל חיוב חטאת לחוד קאי וכדפרש"י דחיק' לן מאי שייכו' יש לדבר זה בפרקי' דחיובי דארבע מיתות קחשיב לכך אמינא דאפשר לומר דאף דבר זה שייך בחיובי דארבע מיתות והיינו דרבנן סברי דאם התרו העדים משום אשת אב חייב סקילה ור"י סבר דאינו חייב כ"א בשהתרו בו משום אם ודבר זה ודאי בחיובי דחט' תלוי ג"כ ודוק:
עוד במתני' הבא על אשת אב כו' בין בחיי אביו בין לאחר מית' אביו הנה רש"י ז"ל מפרש דלאחר מית' אביו לא קאי אלא אחיוב' דאשת אב אבל אשת איש לאחר מית' לא קאמרינן. ואני אומר דאף על חיוב' דאשת איש קאי וכגון שנשא' אחר מית' אביו לאחר וקמ"ל דאפ"ה חיי' על אשת אב דלא בקע' מינ' ולא תימא ג"כ דלא נחייבו על אשת איש הואיל דאסור' דאשת אב קדים ולא יבוא איסור' דאשת איש ותחול עלי' משום דאין איסור חל על איסור קמ"ל דחל ודוק:
בגמ' מאי אינ' ראוי' לאביו כו' יש לתמו' ולמה לא מפרש דברי ר"י דלהכי לא קמחיי' אלא משום אם בלבד משום דסבר דאין איסור חל על איסור ואיסור' דאם קדים דמיירי דאביו אנס אשה ונולד הוא ממנ' ואח"כ נשאה אביו ולא בא איסור' דאשת אב ותחול על איסור' דאם. ואי הוה מוקמ' הכי הוה מתפרש היטב דלא תפלוג הברייתא על מתני' דגם הברייתא תתפרש כן דה"ק אם לא הית' אמו ראוי' לאביו דהיינו דמתחלה לא היתה ראוי לו שלא נשאה רק אנסה ולהכי אינו חייב אלא משום אם בלבד ודוק:
בתוס' ד"ה הא לית לה קידושי בגוו' אפילו ר' יהושע כו' מודה דלא תפסי קידושי בחייבי כריתות כו' הנה מצאתי שם ביבמות בתוס' דדחו הגורסי' אשר גרסו במקום ר' יהושע ר' יהודה מהאי דהכא דמשמע דר"י סובר כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ואלו במאי דכתבו הכא דאין ממזרות תלוי בתפיס' קידושין א"כ לא מוכח לכאורה מהכא מידי דאין לגרוס שם ר' יהודה במקום ר' יהושע דסבר דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד. ונראה לומר דבחייבי לאוין שאני דע"כ ממזרות תלוי בתפיס' קידושין דהלא כל ילפות' דר' עקיבא דסבר דאין קידושין תופסי' בחייבי לאוין אתי' ליה מדנסמך קרא דלא יגלה כנף אביו (דדריש ר"י באנוס' אביו) לקרא דלא יבא ממזר ואחר דהוולד הוה ממזר סובר' ר"ע א"כ ע"כ אין קידושין תופסי' בחייבי לאוין וא"כ כשיסבור ר"י כר"ע דאין קידושין תופסי' בחייבי לאוין ע"כ אתי' ליה נמי מדנסמך לקרא דלא יבא ממזר אם כן ע"כ תלוי זה בזה וק"ל ועיין שם בתוס' ובקדושי':
הא דכתב רש"י תחלה דילפינן מיבמתו דריב' לחייבי לאוין לחליצה ואח"כ כתב דאין מייבמי' משום גזירה דביאה שניי' אטו ביאה ראשונה היינו משום דקתני במתני' אלמנה לכ"ג וסתמא קתני בין מן הנשואין בין מן הארוסין כדמדייק' הש"ס שם ביבמות ובאלמנה מן הנשואי' ודאי ליכא למימר דתתייב' משום דהוה עשה ול"ת ובהא צריכנא לקרא דיבמתו ריב' ובאלמנה מן הארוסין דאיכא למימר יבא עשה וידחה ל"ת לכך כתב עוד דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניי' וק"ל ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך על תוס' בזה:
יש לדקדק קצת אמאי דבעי לאוקמ' ר"י כר"ע והנה מצאנו שם בקדושין דף ע"ו במאי דרצה לומר דסבר ר"י דאין ממזר אלא מאשת איש דקאמרה הש"ס הא תנינ' חדא זימנ' ופירשו תוס' שם וביבמות דה"ק דאי אית' דסבר ר"י כר' יהושע ה"ל לומר במתני' וכן היה ר' יהודה אומר כדברי' ע"ע וא"כ גם הכא במאי דבעי לאוקמ' ר"י כר"ע יש לדקדק כן שהיה לו לומר במתני' על ר"ע וכן היה ר"י אומר כדברי' ואפשר לומר דאחר דמצינו דפליגי תנאי' אליבא דר"ע אי סובר אפי' בחייבי לאוין דלאו דשאר או בחייבי עשה דאין קדושין תופסין בהם ואיכא מ"ד דדוקא בחייבי לאוין דשאר אמר כן וא"כ איכא למימר דר"י סובר כוותי' במקצת ולא בכל ולהכי לא הוה ליה למתני דהיה אומר כדברי' ודוק:
ואפשר לומר נמי דאחר דילפות' דר"ע אתי' ליה ממאי דסובר ר"י דבאנוס' אביו הכתוב מדבר לא היה צרו' לתנא למשמע לן כן וק"ל: