כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
מכות · דף ט.
בגמרא אלמ' גר תושב גוי הוא כו' זולת דברי תוס' ה"א
דהכי מדייק' הש"ס אחר דכבר ידע וחזה מה דכתיב בתורה ולתושב בהדיא אבל לא היה מדייק כלום מקרא דכתיב לכם דסבר דאתי למעוטי גוי ולא גר תושב רק דאכתי סבר דאפשר לפרש הא דכתיב בהדיא ולתושב לאו בגר תושב מיירי כ"א בקנוי קנין שנים כדמפרשינן לגר תושב דכתיב בתרומה ולכך סבר המקשן דאין לן לפרש מלת ולתושב כ"א או דמיירי מגר תושב ממש או מישראל שנקרא תושב כמו בתרומה אבל לחלק בין אם הוא הרג ישראל או שהרג גר תושב מנא לן ולכך דקדק שפיר דמריש' משמע שגר תושב הוה כגוי לענין גלות ומסיפא משמע שהוה חייב גלות וקמהדר ליה דודאי איכא לחלק אף דתושב דכתיב בקרא מיירי בגר תושב הואיל דפסוק אחר סותר להאי קרא דכתיב לכם דמשמע דלמעט בא לגר תושב וא"כ ע"כ נמעט בשהרג ישראל והאי קרא דמרבה ליה מיירי בשהרג גר תושב. וכד נדייק על לישנא דש"ס דאמר' איכא דרמי ליה מרמי ולא קאמר איכא דרמי ליה מרמי דאף זה מן התירוץ הוא דהכי מהדר ליה דהלא איכ' דרמי' כו' ולא כדסבר' אתה דקרא דלכם אינו סותר לקרא דתישב אלא ודאי הוה סתיר' נגדו. ועוד נדייק במאי דאמרה הש"ס וכתיב לכם ולא קאמרה והכתוב לכם כדאמר בכל דוכתא אשר דבר א' סותר לחבירו אלא דהכא לכאורה אינו סותר למלת תושב דדלמא לכם אינו ממעט כ"א לגוי וזהו היה סברת המקשן לכך קאמר וכתיב כו' כלומר דא"כ הוה קשה ל"ל לכם כלל הואיל דכבר פרט לן הכל לגר ולתושב ממילא ידעינן דלגוי לא ול"ל א"כ לכם אלא ע"כ למעוטי נמי לתושב קאתי וא"כ הוה דברים שסותרים זה את זה וע"כ צריכנא לחלק בין שהרג ישראל או לגר תושב ודוק:
ועוד היה אפשר לומר דדייק ליה מדלא תנא נמי ברישא דרישא במאי דנתן כלל הכל גולי' ע"י ישראל חוץ מגר תושב הואיל דגר תושב אינו מוצא מכלל ישראל כ"א בהריג' ישראל אותו או בשהרג הוא את ישראל ולמה תנא הא דחוץ מגר תושב כ"א רק פעם אחת ש"מ דכללא כייל דלעולם גר תושב אינו בר גלות אפי' בשהרג גר תושב אחר וקמשנ' ליה כאן כו' כאן בגר תושב שהרג ישראל כלומר בגר תושב אינו מוצא מכלל ישראל כ"א בשהרג הוא לישראל אבל בשהרג ישראל אותו הרי הישראל גולה כסבר' הרמב"ם ולהכי לא תנא כ"א אצל המיצעתא הא דחוץ מגר תושב וק"ל:
שם ורמינ' קתני גר דומי' דגוי כו' דייק' ליה לע"ד מדקתני גר תושב וגם גוי ולא די ליה בדתני גר תושב לחוד ומכח כש"כ אתי' לגוי ש"מ דהברייתא רצה לאשמעינן דגר תושב הוה דומי' דגוי וע"ז קמשני ליה ר"ח דלא בא לאשמעינן כ"א בדרך עלי' ולהכי הוצרך למתני תרוויי' וק"ל: שם אלא אמר רבא באומר מותר כו' עד ואזדא לטעמייהו כו' קסבר בהמה ונמצא גוי כו' דחיקא לן טובא לפרש דזה נקרא אומר מותר ממש מהרב' דחוקי' שכתבו תוס' עצמן לכך אמרתי לפני תלמידי בדרך צחות אחר שמצינו בברייתא לעיל דף ז' ע"ב דקתני ב' דברים בשגג' פרט לאומר מותר ובבלי דעת פרט למתכוין והנה התוס' הקשו שם על פשיטות המקשה ודלמ' למעוטי בא במזיד ולא התרו בי' ותירצו דהא נמי נפקא מבלי דעת יתיר' כו' ונאמר א"כ לרבא דאמר אומר מותר קרוב למזיד הוא אזל לטעמיה דלעיל דמפרש לברייתא דאמרה פרט למזיד היינו אומר מותר דאף זה נקרא מזיד וא"כ אכתי אית לן ב' פעמים בבלי דעת וחד אתי' פרט למזיד ולא התר' בי' וחד למתכוין לבהמה והרג אדם כו' וא"כ לדידי' ודאי צריכנ' לומר כי היכי דבבלי דעת דממעט למזיד ולא התר' בי' ע"כ בגוי מחיי' משום דהוה מזיד א"כ גם בבלי דעת האחר בשמתכוין לבהמה כו' ע"כ בגוי נמי חיובי מחייב דהוה קרוב למזיד ולר"ח דסבר באומר מותר דהוה אונס א"כ ע"כ סבר דבבריית' דממעט מבשגג פרט למזיד ר"ל מזיד ולא התר' בי' (ודלא כפי' התוס') וא"כ אית לן עוד ב' בבלי דעת וחד בא למעט אומר מותר ואידך פרט למתכוין לבהמה כו' וא"כ נאמר לדידי' כי היכי דהאי בבלי דעת דממעט אומר מותר אינו מחייבו בגוי דהלא סבר דהוה אונס כן נמי האי בבלי דעת דממעט למכוין בבהמה כו' ע"כ נמי הוה דומי' דאידך ואינו מחייבו בגוי וא"כ שפיר קאמר' הש"ס ואזדא לטעמיי' ודוק: והא דנקט ב' דברים קסבור בהמה ונמצא אדם כו' ולפירוש התוס' האי אדם היינו גר תושב ולא נראה כן אלא נראה טפי דריש' דמלתייהו מיירי בגוי ההורג וקסבור שהוא בהמה ונמצא אדם היינו גוי או ברוצח גר תושב וקסבר שהוא גוי ונמצא גר תושב. ולהכי לא חשב נמי נפל כדלעיל בברייתא דהרי גוי חייב אפי' על עוברין וק"ל:
שם בש"ס אלא דינו מסור לאדם כו' הנה מצינו בב"ק פ' החובל דאמרה הש"וש המוסר דינו לשמים כו' ובודאי שם הפירוש הואיל שחטא חבירו נגדו והוה ליה למסור דינו לבני אדם והוא לא עשה כן אלא מסר דינו לשמים א"כ אף הכא נמי אף שחטא נגד הקב"ה דינו מסור לאדם לשפוט אותו ודוק: בתוס' ד"ה אלמא גר תושב גוי הוא כו' עד מ"מ קשה דהא לא קתני כללא גבי ישראל כו' פי' דאלו הוה קתני כל ישראל הוה שייך שפיר למתני אח"כ חוץ מגר תושב דחוץ קאתי בכל מקום לאפוקי מכללא קמא אבל השתא דקתני הכל אצל הגולין ע"י ישראל לא מתני א"כ אח"כ האי מילתא דחוץ וק"ל בתוס' ד"ה דרך עליי' כו' עד ובכך סגי' דהוה דומי' דגוי בחדא מילתא הנה זולת מה שכתבו בהא ע"כ צריכנ' לומר דדי בששו' בחדא מילתא דהלא גוי שהרג לכל אינו מינו נהרג ואלו גר תושב לגוי דהוה נמי אינו מינו פטור כדאי' בסמוך בש"ס וק"ל גם להרמב"ם דכתב גר תושב שהרג לעבד גולה ואלו גוי שהרג לעבד נהרג. ויש לדקדק קצת אחר דחזינן לעיל דאמרה הש"ס דלר"ש דאמר חנק חמור בשהרג הבן לאבי' בשגג' לא ניתן שגגתו לכפרה ואינו גולה וא"כ גר תושב שהרג לאביו אינו גולה רק נהרג וא"כ הוה אפשר לתרץ דהוה גר תושב דומי' דגוי לענין מינו והיינו בשהרגו לאביו וי"ל:
והנה לפי מאי דהביאו תוס' לעיל על שם רש"י דבב"ק דמפרש הא דמיעט' הש"ס למתכוין לזרוק ב' כו' היינו ממית' אבל גלות חייב א"כ חזינן דחמור טפי משארי חייבי גליו' הואיל דהוצרכ' התורה ליכתב מיעט למעטו ממית' וא"כ יש לדקדק דטפי הוה ניחא ליה לר"ח לומר דהא דנהרג היינו בשהיה מתכוין לזרוק ב' כו' הואיל דחזינן דחמיר טובי' בישראל עד שהוצרכ' התורה למעטו ממית' מאשר קאמר דמיירי שהרג דרך עלי' דפטור בישראל לגמרי והוה מנגד באמת לסבר' ודוק:
בתוס' ד"ה ור"ח אמר פטור כו' עד וי"ל דלעיל מיירי כגון דאיכא בהמה ואדם לפני' כו' עיין בב"ק ובסנהדרין במאי דהקשו על הא דמתכוין לזרוק ב' כו' ומאי שתרצו עליו ויצא לך מקום גדול להקשות על דבריהם ודוק: