כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
מכות · דף ג.
בגמרא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במכות הא דהוצרך
לסיים סיפא דמתני' משום דהוה אפשר לומר דלמא רב דיוקא קאתי לאשמעינן דמשלם דוקא לפי חלקו ולא כן במלקות ומיתור' דבריו למדינן כן לכך קאמר דגם זה תנן התם וק"ל:
שם אמר רבא באומר עדות שקר העדתי נראה לפרש זולת פי' התוס' דבאמת אי אומר כן העד אחר שהוציאו ממון על פיו ודאי דצריך לשלם והדין קיים והוא צריך לשלם מכח דין דגרמי ונראה באמת דלית מאן דחולק על דבר זה והא דכתב הטור סי' ל"ח בשם ר"ח דאינו חייב באומר עדות שקר העדתי היינו באומר כן עד שלא הוציאו ממון על פיו ואזי לא גרם עדיין היזק לחבירו ואינו דומה לעד זומם שניזום ע"י עדים אחרים דגזירת הכתוב הוא מטעם קנס. והנה במאי דרצה לאוקי' הכא באומר עדות שקר העדתי ע"כ קודם הוצאות ממון ע"פ קאמר דאל"כ למה קרא אותו עד זומם דמשמע דזמם להזיק ולא הזיק עדיין וסבר דתייב כמו אם היה ניזום מן עדים ועל זה קא מקש' כל כמיני' כו' כלומר דודאי אע"ג דאומר כן אפ"ה הב"ד מוציאי' ממון על פיו וא"כ אכתי לאו שפיר קאמר דקרא אותו עד זומם דמשמע דלא עשה כ"א זמם לעשות הלא הוה כאלו עשה וגרם ההיזק כי סוף שיוציאו על פיו הראשון בשלמא בשניזום ע"י עדים אחרים אין ב"ד מוציאי' עוד ממון על פיו וא"כ שפיר מיקרא עד זומם דזמם לעשות ולא עשה ובזה א"ש במאי דחזינן אח"כ דאמר אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני ולא קמקשה שם כל כמיני'. ולכאורה ודאי נראה דאינו נאמן בזה לענין שנאמר דהדין חוזר ובודאי אכתי הדין קיים ומוציאין ממון ע"פ עדותו אלא דלא בא כ"א לתרץ במאי דקראו רב עד זומם דלפי דבריו ודאי עד זומם הוא ודוק ותשכח כי כנים דברי ואין בהם דופי ועיין בטור ובמאי דמקשה עלי' הב"י וב"ח ובמאי דכתבתי יבא הכל על נכון בס"ד:
בגמרא כיצד שמין א' ר"ח בבעל ר"נ ב"א אומר באשה כו' אפשר לפרש דה"ק דשמין כמה הממון היה הבעל לוקח כשיתן לה הכתובה מיד וכפי אות' ממון מחויבין העדים ליתן לבעל שהפסידוהו ור"נ סבר באשה ששמין כמה היא היתה מתרצת ליקח פחות מכדי כתובת' כשיתן לה הבעל מיד וכפי אותה ממון ישלמו העדים. ודוק כי בזה מדוקדק הדבר היטב בין בלשון בין בדין ולא קשה מידי ממה שהקשה הרא"ש ע"ע. ולא תימא מאי חילוק יש אם שמין באיש או באשה כפי פי' זה כי הרבה איכא בינייהו כי יש איש שאינו מקפיד כולי האי בשיתן מיד ויש איש שמקפיד מאוד והכל לפי ענין איש ועשירתו בדעת ובממון וכן באשה כן:
בתוס' ד"ה באומר עדות כו' ושוב הוזם רצונם בזה דאם לא כן למה קראו עד זומם והנה על רב גופי' לא קשה למה קראו עד זומם לומר דשוב הוזם ולא קאמר עד שקר אומר אני דרבותא קמ"ל דאע"ג דהוזם אח"כ וא"כ הי' אפשר לו לומר דאחר דמ"מ הוזם ומתבטל א"כ העדות כי אע"פ שאין כאן הזמה מכל מקום העדות בטל וא"כ למה ישלם דהלא א"א לבוא ע"י עדותו היזק לחבירו קמ"ל רב דאפ"ה משלם דמ"מ הוא בקש וזמם להפסידו אי לאו דבאו העדים והזימו ועל מחשבתו דנים אותו וזהו דכתבו תוס' אח"כ לכאורה משמע דכי אמרינן הכי משלם חלקו דאל"כ בקש להפסיד ממון חבירו בעדותו כצ"ל ולא כאשר הגי' מהרש"ל דא"כ אלא דאל"כ היינו דאל"כ שבאו אח"כ עדים והזימם הוא מ"מ בקש להפסיד וע"ז קא מקשי' ולא נראה דהא לית' למ"ד כו' כלומר דוקא ע"י הזמה מפי עדים גזר הכתוב עלי' לשלם ולא ע"פ עצמו בשאכתי לא גרם היזק ע"פ עדותו וגם לא יגרום לעולם אחר שהוזם אח"כ ונתבטל העדות כן הוא פירוש דבריהם באמת ובתמים ודלא כמו שהבינו כל מפרשי דבריהם דוק ותשכח:
באותו דבור לכך יש לפרש כו' וע"פ אותו פירוש קשה לי א"כ מאי מקשה הש"ס כמאן דלא כר"ע ולמה לא נאמר גם הכא כן כאשר פירשו לפני זה דבאמת רב סבר כר"ע דאינו משלם ע"פ עצמו ומיירי א"כ שאח"כ באו עדים והעידו על שניהם שנזומו או שהזימום עתה מחדש וא"כ זה שהודה כבר הוא פטור וחבירו חייב לשלם לפי חלקו שלא הודה. ואפשר לומר דא"כ מאי קמ"ל. אבל מכל מקום יש לדקדק דלמא קמ"ל טובא דהנה לקמן על מתני' דמשלשי' בממון ואין משלשין במכות שאל מה"מ וקאמר רבא בעינן כאשר זמם וליכא ומקשה א"ה ממון נמי וקמשני ממון מצטרף מלקות לא מצטרף ופירש"י שם ממון מצטרף והרי קיבל מה שרצו להפסיד' בין כולם ע"כ וא"כ היה מקום לומר דבזמן שאינו מקבל כל מה שרצו להפסידו והיינו שהאחד פטור וכנדון דידן שכבר הודה האחר ישלם הכל קמ"ל דלא ודוק:
עוד יש לדקדק בסוגי' הלז להרמב"ם והרי"ף ופוסקים טובא אשר סוברים דשייך הזמה בעדים שבשטר בזמן שאמרו בזמנו כתבנוהו א"כ מאי מקשה הכא כל כמיני' כו' דלמא מיירי בעידי שטר ושם נאמן עד אחד לומר עדות שקר העדתי בזמן שאין כתב ידו יוצא ממקום אחר כדאי' בכתובות ובטור חו"מ סי' מ"ו ואח"כ הוזמו תרווייהו וכפירוש התוס' הלז ודוק:
עוד יש לדקדק בסוגי' הלז אחר דכתבו תוס' בב"ק תחלת פ' א' וגם הרמב"ם פוסק כן דבממון משלמי' עדים זוממי' אף שכבר הוציאו ב"ד ממון על פיהם ואינו כמית' דאמרינן הרגו אין נהרגין ולכאורה היה נראה דלא מטעם קנס הוא בלחוד כ"א מדינ' דגרמי דלכאורה מוכח כן באשר חזינן דרב נחמן נתן טעם לדברי ר"י דאמר דהוה קנס ואינן משלמי' ע"פ עצמן שהרי ממון ביד בעלים ומשלמי' משמע דבשאינו ביד בעלי' אינן משלמים מטעם קנס אלא מדינא דגרמי והוא ממון וא"כ מאי מקשה הכא כמאן דלא כר"ע דלמא רב מיירי אחר שהוציאו ממון ע"י פיהם ולהכי חייבי' לשלם ע"פ עצמן. ואפשר לומר דאפ"ה הוה קנס ואינן משלמי ע"פ עצמן ומדברי ר"נ אין ראי' דה"ק אחר דחזינן דמשלמים אפי' בשהממון עדיין ביד בעלים א"כ חזינן דעיקרו קנס ולא ממון ואף לאחר שהוציאו ממון ע"י פיהם ודוק:
ועוד יש לדקדק דדלמא מיירי שהעידו על אחד שגנב ולא היה לאותו גנב לשלם ולעד אחד מהם לא היה ג"כ לשלם וא"כ מלקין אותו דלכאורה משמע כן לעיל דמלקין להעד בשאין לגנב וגם לו לשלם כשהוזמו והיה אפשר לומר דעד האחר שהוזם עמו אע"פ שיש לו לשלם לא לשלם כ"א מלקין אותו ג"כ כמו לעד דמעיד עמו קמ"ל רב דמשלם לפי חלקו ואינו לוקה ודוק: גם מצאתי ברמב"ם הלכות עדות פ' כ"א דעד אחד שהעיד על אשה אחת אשר כבר העידו עלי' עדים אחרים שקינ' לה בעלה ונסתר' ואותו עד העיד שנטמאה להפסיד' כתובת' וניזום אח"כ משלם כל כתובת' שרצה להפסיד' וא"כ מאי מקשה הכא והא קיימא לן והא אין עד זומם משלם עד שיזומו שניהם ודלמא בהכי קמיירי והא דקאמר משלם לפי חלקו יש לפרש ע"פ מה דאי' בב"ק בג' כיתות עדים שהיה מייעדי' לתורא ע"ש ודוק כי היה נראה דשפיר מצינו לאשכוחי כגוונא דלשם:
בגמרא כיצד שמין אר"ח בבעל כו' נראה לפרש בדרך אחר אשר פירשו קדמונינו רש"י והרא"ש ע"ע. והיינו ר"ח דאמר בבעל רצה לומר דשמין הבעל אם הוא עשיר ואינו חושב כולי האי אם ישלם כתובת' מהשתא וגם לא ישתמש בנכסי מלוג וצ"ב שלה כי הוא וותרן בממוני' ואינו נבהל להון לקבץ וליקח תחת ידו אי אם כילי וכעכבר דשכיב על דינרי ומדותיו קשי' להוציא מידו ממון ור"פ אמר דשמין באשה אם היא מקפדת הרבה ליקח הנכסי' וכתובת' תחת ידי' תכף או אפכא וקל. וכבר כתוב לעיל כזה רק דהכא מפורש קצת יותר: