כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף קטו.
בגמ' ת"ר לא תבא אל ביתו כו' אבל אתה נכנס לבית הערב וכן הוא אומר כו' יש לדקדק לכאורה קרא לקרא ואחר שהביא הילפות' מן התורה מביאו מהכתובים. ונראה דהוה אפשר לדקדק אילפות' דקרא דאורייתא דדלמא אפכא תימא והוא דלביתו אי אתה נכנס אלא בחוץ תעמוד אבל בערב אפילו בחוץ לא ומן הסברא נאמר כן דשאני בלוה שעשה לו המלוה הטובה בהלואתו משא"כ בערב לכך מביא מקרא דכתובי' לגלוי מלתא בעלמא דאף הערב נשתעבד לקחת את בגדו ודלא תימא על קרא הא' דלמא הלוקח הבגד מהערב שלא כדת עשה באמת לכך הביא מקרא תניין דמדבר אל הערב לאמר לו התיר פס ידו ואפשר דפס ידו מיירי בבגד כדא דאת אומר כתונת פסים ופסת בר בארץ וק"ל:
אח"כ אומר לצד השני וממעט שכירות ונראה דלהכי לא קאמר ד"א דבאמת מאן דאית ליה הדרש הא' אית ליה נמי לד"ב וכן אפכא דמ"ש דודאי הילפות' והמיעוט בא ליה מדכתיב כי תשה ברעך משאת מאומה משמע דוקא הלואה ולא ערבות ושכירות וכדכתבתי לעיל רק באשר נבא למעט השכירות ודאי דליכא מאן דיפקפק לומר (כאשר כתבנו לעיל במילתא דערב) דבשכירות אפי' בחוץ לא דודאי הסברא נותנת בשכירות להחמיר על המשכיר ולא להקל כי אליו הוא נושא את נפשו וא"כ יש סברא לומר כי היכי דדרשינן בשכירות כן נדרוש בערבות ולכך קאמר לצד שני כלומר מצינו ילפות' אחריני דלא צריכנא אח"כ לקראי דכתובים. והא דנקט כל הני שכר כתף כו' בדרך ל"ז אף זה קתני ל"ז שכר כתף דמועט הוא ועני הוא ואליו הוא נושא נפשו אלא אפילו שכר חמר ול"ז שכר חמר אלא אפילו שכר פונדק ודיוקנאו' וק"ל: במתני' אלמנה כו' שנא' לא תחבול בגד אלמנה. כד נדקדק אדתני תחלה אלמנה בין כו' ואח"כ הביא הקרא והי' ליה לומר אין ממשכנין האלמנה שנא' לא תחבול כו' בין שהיא עני' כו' וגם למאי הביא הקרא. ובאם נאמר דסבירא ליה דאינו אסור כ"א בשישמשכנו אבל לא בנתוח א"ש דמביא הקרא להורות דדבריו אמת שבין עני' ובין עשירה אין ממשכנין דאי כר"ש דדריש טעמי' דקרא א"כ אפילו בנתוח יהי' אסור ולמה קאמר לא תחבול בגד אלמנה וק"ל:
בגמ' למימרא דר"י לא דריש טעמי' דקרא כו' הא דקאמר למימרא דמשמע דלאו ודאי הוא כן ויש לומר עוד בדרך אחר דאית ליה טעמי' דקרא והיאך אפשר לומר כן אבל באשר מצאתי בפירוש הרמב"ם על המשניות דנותן טעם על איסור חבלת אלמנה וז"ל ואסור לחבול אלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוו בדבר העניה והעשירה עכ"ל וא"כ גם לדר"י דרשינן טעמא דקרא רק בדרש אחר אשר לא דרש ר"ש וא"כ שפיר קאמר למימרא דבאמת אינו מיכח כן והמדחה הניח אותו על סברתו ומתרץ ליה בדרך אחר לפי דרכו והנה הרמב"ם סבירא ליה דהוה דחיי' בעלמא ולכך לא פסק כן ופסק ואמר דאף במשכון בשעת הלואה הדין כן דאותו טעם שייך ג"כ במשכון בשעת הלואה דמ"ש וק"ל וכן סבירא ליה בכלי אוכל נפש משום דדריש טעמא דקרא למה אין ממשכנין כלי אוכל נפש משום דלא יהי' בטלים אצלו אחר דמשמשים לצורך אדם באוכל אשר חי בהם הקפידה התורה עליהם (וכן נתן הנ"י הטעם בהם ע"ע) וא"כ גם בהם ודאי יש לומר דל"ש בשעת הלואה ושלא בשעת הלואה ובזה יפלו כל הקושי' אשר מקשי' הפוסקים ומפרשי' ארמב"ם ז"ל בדברים אלו ודוק: בתוס' ד"ה אלמנה כו' מה שכתב מהרש"ל דברייתות הן לא נ"ל כ"א כמו שכתב מהרש"א ועיין מה שכבר כתבתי לעיל בזה:
במתני' החובל את הרחים עובר בלא תעשה וחייב וכו' כד נדקדק על לישנא דמתני' דתחלה קאמר עובר בלא תעשה ואח"כ אמר לישנא דחיוב' ולמה לא קאמר בקיצור וגם דפתח בלשון יחיד דעובר בלא תעשה משמע חדא לאו ובאמת עובר בשני לאוין לכל הפחות אפילו לר"י ואפשר לומר דאחר דמצילו דסתם חבלה בביתו משמע וכבר אמר לעיל דחובל רחים עובר בשני לאוין והנה הלאו דרחים אינו ניתק לעשה לדברי תוס' ולאו דחבלה בביתו הוה ניתק לעשה וא"כ שפיר קאמר תנא דמתני' החובל והיינו בביתו עובר בל"ת והיינו הלאו דלא תבא ושייך בי' לישנא דעובר אחר דאינו חייב מלקות עליו וחייב משום ב' כלים היינו מלקות משום לאי דלא יחבול רחים כו' ומה שיש לדקדק על תוס' בזה אכתוב בסמוך על דבריהם:
בתוס' ד"ה וחייב כו' ותימא כו' וא"ל דלקי היינו כגון ששבר כו' יש לדקדק דאלמה לא נאמר דמיירי דמת הלוה ואינו בחזרה אח"כ לבניו וליורשיו דהשב תשיב לו כתיב ולא ליורשיו ודוק. ובעיקר דבריהם שכתבו אח"כ דלא אשכחן דנתקו הכתוב לעשה כבר כתבו שארי מפרשי' ובכללם הנ"י דאחר שכתוב השב תשיב לרבות ברשות ושלא ברשות א"כ כל מצות חבלה ניתק לעשה ולכאורה יש לדקדק עוד בדבריהם דכתבו דלא הוה ניתק לעשה א"כ בשעבר ונכנס לביתו וחבל רחים הוה לן לומר דילקה ג"כ אלאו דחבלה בביתו דהואיל דאינו בחזרה משום לאו דרחים אינו בחזרה ג"כ משום לאו דחבלה בביתו דוק: