כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף ע.
בגמרא ונהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה הא דקאמר בשעת שבירה נראה דבא למעט דלא נשיימא כמו שהי' שוה בשעה שנתנו לו וא"כ הוה האחריות דפחת דמים על השוכר וכן הוא בטור וק"ל:
עוד בגמרא אי אגרא לא פחתא כו' הא דלא הוה קשה לי' על ברייתא דלעיל ועל מימרא דרב דאמר אגרא ופגרא משום דשפיר ידע דשם קיבל המשכיר עליו לכל הפחות הפחת דמיו וכן בפרה משא"כ בדודא דהכא דקיבלו השוכרים גם עליהם הפחת דדודא עד שלא ישבר ורב ענן לא העלה על דעתו דיש ג"כ בדודא פחת דחוסכ דנחש' וק"ל:
הא דאמר ר"נ הא אפי' בדיקנני שרי משום דסביר נמי דבדיתמי מיתר ליקח אבק רבית ושמע מן ר"ע דאמר משמי' דשמואל דמעות של יתומים מותר להלוות ברבית דמשמע מדבריו אפי' ברבית דאורייתא ולכך הקפיד כנגדו ואמר יתמי כו' אלא ודאי דבאבק רבית קמיירי ושאל לי' גופי' דעובדא היכי הוה וכדשמע המעשה הקפיד עוד כנגדו דהלא מעובדא הלז לא נשמע דמותר להלוות אפי' בא"ר ובא"ר שרי באמת במעות של יתומים ועיין מה שאכתוב עוד בתוס' ד"ה דקא מקבלי כו' ודוק:
עוד בגמרא ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע כו'. הנה נ"ל דדוחק הוא לפרש האי קרוב לשכר ורחוק להפסד היינו דאינו מקבל עליו אחריות כלל על ההפסד ויתפרש דה"ק דמתרחק מן ההפסד אם יהי' בו וקרוב לשכר דמתקרב לשכר אם יהי' בו וכדמפרש הג"ת דא"כ דומי' דהכא נפרש על כרחך קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד דהיינו בשיהי' בו שכר מתרחק ממנו ואם יהי' בו הפסד יתקרב אליו וזהו באמת דבר שאין לו שחר דאטו בשופטני עסקינן דמלוה מעותיו ע"ד כן וזהו נקרא חסיד שוטה דרוצה לאבד מעותיו ומאי דכתב על זה בעל הת"ח לא ניחא לי גם כן ואם תפרשהו כמהרש"ל בחסיד דנוטל שליש בריוח ותרי תילתא בהפסד ובחד צד הוה די ע"ע וא"כ ע"כ דיתפרש הא דקאמר קרוב להפסד ורחוק לשכר היינו דמקרב עצמו להפסד יותר מאשר מקרב עצמו לשכר ובזה הוה א"ש במילתא דרשע דמיירי דנוטל תרי תילתא באגר ואינו נותן כ"א תילתא בהפסד אבל א"כ לא הוה א"ש מידת כל אדם דאמר קרוב לזה ולזה זהו מידת כל אדם ושם נפרש ע"כ לפי פירוש מהרש"ל דאמר פלגא באגר ופלגא בהפסד וא"כ אין זה מידת כל אדם דהלא תיקון של חז"ל אינו כן אלא כדאמר רבא לעיל אי פלגא כו' וא"ת דמיירי דנותן לו שכר עמלו א"כ אמאי קאמר במילתא דקרוב לשכר דהוה רשע הלא אם נותן לו שכר עמלו ודאי דמותר גם שם ולא מקרי רשע וגם אין זה במשמע דמיירי בכך. גם לפי מאי דסבר הרמב"ם דתקנת חז"ל הי' דכל אדם צריך לקבל עליו תילתא באגר ותרי תילתא בהפסד א"כ ודאי לא יתכן פירוש דמהרש"ל לכך נראה לפרכי דמיירי בנותן לו סחורה או ב"ח בעיסקא ושם שייך שפיר לפרש כל הני גווני ועיין לעיל בשמעתי' דאביי דף ס"ד בתקפה ברשותיך. והכא הכי פירושו דהנה בניתן לו עסקא ב"ח פרה או חמור יש לומר בו דיתרבה הריוח משני צדדים וגם ההפסד אפשר לבוא משני צדדים והיינו דיתזול או דיתכחש מחמת עצמו וכן בשבח איכא הני ב' צדדים וא"כ אם מקבל עליו הנותן ההפסד מצד אחד והיינו אם יתזול לבד או אם יתכחש לבד ורוצה לקבל הריוח הן אם ישבח מחמת עצמו או אם יתייקר זהו מידת רשע דהוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ובזה יתפרשו כל הצדדים היטב וק"ל: עוד בגמרא א"ל מר היכי עביד א"ל בדקינן גברא כו' הא דשאל לי' רבה לר"י והוא שפיר ידע כבר מאי למעבד בהו אפשר דגם לרבה הוה קשה על תקנתו קושי' דרב אשי דאמר תינח כו' ורצה לידע תקנה אחרת אם לא ימצא גברא דאית לי' דהבא פריכא ואף ר"י דמהדר לי' מתחלה תקנתו ולא שאיל לי' מר היכי עביד ואח"כ כשסתר תקנתו שאל לי' מר היכי קעביד י"ל דר"י סבר גם מתחלה דשאלתו ודאי הי' אחר דיש לומר דנעשה אחת משתי' והיינו דיהבינן להו זוזא זוזא או דיהבינן להו בהלואה קרוב לשכר ורחוק להפסד ובכל צד מהני ב' צדדים יש למצוא בי' צד טוב וצד רע והיינו בהלואה קרוב לשכר כו' אף דיש בו צד טוב דלא מכליא קרנא מ"מ יש ג"כ צד רע אם יתן אותן לאדם אשר לא מהימן הוא וכן בצד האחר כן וא"כ רבה דשאל לר"י ודאי דשאלתו הוה איזה צד דנבחר בו טפי והשיב ר"י דבצד זה אשר נותנים להן זוזא כו' נבחר טפי וכשהשיב רבה לר"י על ברירתו א"כ דחיקא לי' והלא גם שאלתו הי' כן לידע איזה צד נברר מן הני ב' צדדים וסבר א"כ דרבה יודע עוד צד אחרת שלישי ועל אותה צד עם צד דקרוב לשכר כו' קשאיל לידע איזה ברירה יקח מהן ולכך שאל לי' השתא איזה תיקון אשר יודע זולת הני ב' צדדים והשיב רבה היינו דבדקינן כו' רק דשאלתו הי' אי לא משתכח גברא כו' וזהו לחדודי התלמידים:
ועוד בגמרא ויהבינן להו בבי דינא ופרש"י ז"ל שיש להן כח להפקיר כו' הא דלא קאמר רבה נמי א"כ דיהבינן להו בבי דינא. נראה דהתם הואיל דנקטינן דהבא ממנו למשכון א"כ לא צריכנא לתקנה הזאת דהלא הואיל דיש לנו משכון ממנו ואם יבא הפסד והוא בא להוציא מן היתומים עליו להביא ראי' ואנן לא מהימנינן לי' אבל הכא דלית לן משכון ממנו א"כ ע"כ צריכנא להאמין לו ואם לא יהי' התקנה הזאת דהפקר ב"ד כו' א"כ הוה א"א ליתן ליה קרוב לשכר כו' וק"ל:
וכל זה איני כ"א לפי פירוש רש"י ז"ל דנתן הטעם דלכך יהבינן לי בב"ד מטעם דהפקר ב"ד כו' אבל לפי מאי שפירש הרא"ש ז"ל ע"ע או לפי מאי דפירש הנ"י לא א"ש וק"ל:
בתוס' ד"ה דקא מקבלי עלייהו כו' אע"ג דקמקבל נותן עלי' זולא הי' אסור כו'. הנה אם נאמר דלכך ודאי להו דבעובדא דר"ע היה הנותן מקבל עליו הזולא דאל"כ הוה אסור אפי' היה מקבל עליו חוסכא דנחשא אלא ע"כ דהי' מקבל עליו הזולא ואעפ"כ הוצרך לומר דהיה מקבל עליו ג"כ חוסכ' דנחשא. וא"כ אף אנן נאמר דלעולם לא היה מקבל עליו הזולא ואפ"ה הי' מותר אחר דמהדר לו אח"כ בעין וכדכתבו תוספות לעיל בד"ה מרא הדרא כו' דכתבו בסוף דבריהם דבמרא השכירות אינה כו' אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת ע"י מלאכה אם יחזירה השוכר בעיניה ע"כ. א"כ גם הכא נאמר הואיל אם יחזיר הדודא בעיניה יש בו פחת השכירות א"כ אינה בעבור הלואה כ"א עבור הפחת דחוסכא דנחשא. אם לא דנאמר דמ"מ הוה רבית דרבנן הואיל דהוה קרוב לשכר ורחוק להפסד הואיל דהשוכר קיבל עליו כל אחריות חוץ מחוסכ' דנחשא והמשכיר לא קיבל עליו כ"א חוסכא דנחשא ולא ה"ל לר"נ למימר הא אפי' בדיקנני שרי. ועד כאן לא קאמרו תוספ' לעיל במרא רק דלא להוי רבית דאורייתא אפי' נותן לי' להוציאה לאפוקי בשכירות אזי הוה רבית דאורייתא יעיין בב"י דהביא דעות בזה. וא"ת דמ"מ מנ"ל לר"נ לומר דהשוכרים לא היו מקבלים עליהם זולא עד דאמר הא אפי' בדיקנני כו' י"ל דבאמת ה"ק לר"ע מנ"ל דלא הוה מקבלי היתמי הזולא וא"כ י"ל דאפי' בדיקנני הוה שרי או י"ל הואיל דשמע מר"ע דקאמר אי אגרא לא פחתא ולא נקט נמי זולא ודוק:
בא"ד והא דשרי לעיל נמי כו' היינו דמקבל עלי' קלקול הספינה כו' ודאי בדין דברייתא בפרה שייך נמי דקיבל עליו כחשא דפרה מחמת מלאכה וכדאיתא בטור. אבל יש לדקדק קצת דלא הוצרכו להכי כלל דהכא שאני מדהתם דהכא נעשה מיד הלואה בתחלת השכירות כיון שנפחת מיד ולכך צריכנא לטעם דקלקול הנחושת לומר דההלואה לא נעשה מיד מכל וכל הואיל דמקבלי עלייהו חוסכא דנחושת וא"כ נוטלין השכירות משום אותו פחת משא"כ לעיל דלא נעשה הלואה מיד ומתחייב בשכירות קודם שנעשה הלואה דההלואה לא נעשה עד שישבר א"כ אפי' לא יתקלקל במים יהי' מותר ועיין בטור דחילק בזה ודוק. ובמאי שרצו לסתור דעת ריב"ן יש לקיים דבריו עיין בת"ח ועיין בב"ח:
בד"ה אתא מרי' וכו' ונראה לפרש דחיישינן שמא יבואו עדים כו' וכיון שמביא עדים אין לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה כו' נראה א"כ דאף בחיי המקבל קמיירי דהואיל דהחפץ ביד הב"ד אין להם למנוע מלהראות לעדים והוה עדים וראה וא"א לי' א"כ לטעון לקוח הוא בידו הואיל דאיכא עדים דבפקדון בא לידו ואין לו ג"כ מגו דהחזרתי הואיל דהב"ד צריך להראותו לעדים והם יכירוהו דזהו שהפקידו בידו משא"כ בשיש החפץ עדיין בידו אף שיבואו עדים דבפקדון בא לידו אפ"ה יכול לטעון לקוח הוא בידו במיגו דהחזרתי לך הואיל דאינו צריך להראותו לב"ד אם אינו רוצה ודלא כמהרש"א ומהרמ"ל ע"ע ודוק: