כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף סט:
בגמ' רב חמא הוה מוגיר זוזי כו' נראה לפרש לפי דברי רש"י ז"ל דהלוה היה מקבל עליו האונסי' ואפ"ה הוה ס"ד דר"ח דשרי משום דסבר דמ"מ אם יחזיר לו הזוזי בעין הוא דחייב ליתן לו שכר מהם אבל אם יוציאן אין נותן לו כ"א הקרן משום דאז היו בהלואה גבי' וא"כ הוה סברא לומר דלא יגרע משכירות דמרא ואפ"ה אמרה הש"ס דלא הוה דומה לזה דמרא לעולם הדרא בעינ' ולא ניתנה מעולם להשואל להוציא משא"כ בזוזי דיוכל לבא לידי הלואה בשיוציאן אחר דנתן לו רשות להוציאן כן נ"ל ליתן טעם לפי פירש"י על ר"ח דלא נשווי' לטועה באיסור רבית כולי האי ודוק:
שם בגמ' אמר רבא שרי לי' לאינש למימר לחברי' כו' כדנדייק הלשון במאי דלכאורה הוה מיותר תיבת ליה נאמר דמרמז לן בזה מה דאיתא בפוסקים ובאשר"י דדוקא כשמעצמו אמר כן ולא מדעת הלוה וגם שלא ידבר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוט יתן לך לאהבתי באיזה צד מן הצדדים ודרכים אזי נראה כשלוחו ואסור וק"ל:
עוד שם ואמר רבא שרי לי' לאינש למימר לי' לחברי' כו' גם הכא נדייק כן דדוקא אם לחבירו לחוד אמר כן ולא אמר להמלוה כבר נתתי לאדם אחר. גם מאי דאמרה הש"ס באמרו רבנן לר"פ אכיל בריה דמר רבותא ולא קאמר בריה דמר לוקח רבית יש לפרש דמרמז לן מאי דאיתא באשר"י ופסק כן בנו רבינו הטור דדוקא בני הגדול שאינו סמוך על שלחן אביו אבל בנו הקטן המוטל עליו לפרנסו לא ע"ע וק"ל:
ברש"י ד"ה מותר ואין זו רבית כו' יפה הגיה כאן מהרש"ל דמחק הוי"ו מן תיבת שני וק"ל:
בתוס' ד"ה כה"ג כו' עיין מה שכתב הרא"ש לסתור הראי' ועיין בנ"י. גם לכאורה מוכח מהכא סתירה על הראי' מדחזינן דר"פ אמר כבר על מעשה הראשון הכי אמר ר"נ זוזי במאן דפליגי דמי ולמה לא קפסיק בסתם ואמר דאין טענתו טענה אלא ע"כ דהודיע לו כבר טעם הדבר רק הכותי לא הבין עד שפירש לו באחרונה ובכן ראינו דבדעת הדיין הדבר תלוי אם רוצה להודיע לו טעם הדבר מצי למעבד אע"פ שלא יהי' לו פתחון פה כי הכא וק"ל:
לשון הטור בסימן קע"ז הילכך צריך ליתן לו שכר טרחתו ולא כל שכר טרחו אלא רואין כו' וה"מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר פירוש דנתן לו סתם למחצית שכר ואח"כ בבואם לחלוק לית להו היתיר' כ"א בשנותן לו שכר טרחו דכל יום. ואח"כ כתב אבל אם רצה לפסוק עמו על כל העסק בדבר ידוע ואפי' בדינר א' רשאי. פירוש דבא לפסוק עמו בתחלת הנתינה א"כ אפילו נותן לו למחצית שכר ולמחצה הפסד לית לן בה הואיל דמתחלה קצץ לו כן ודבר זה נלמד מהא דאמר ר"מ בין מרובה בין מועט וקאי על פסיקת תחלה וכדכתבנו לעיל. ואח"כ כתב הטור ותקנת חז"ל הוא מי שנותן עסק לחבירו סתם פירוש דאינו כותב בשטרו או באמירה ג"כ דנותן לו למחצית שכר רק דנותן לו העסק לעסוק בו כתחז"ל ואינו פוסק (פירוש אינו קוצץ לו שכר טרחה בדינר א') שיקח המקבל חצי הריוח כו' או שלוקח שני חלקי הריוח כו' וזה תקנו חז"ל הואיל דחזינן דלא קצץ לו שכר טרחתו ולא כתב לו או התנה שיהי' הכל למחצה בין הריוח ובין ההפסד דאי הוה כתב כן או התנה כן הוה צריך ליתן לו שכר טרחתו דכל יום ויום בתר תקנת חז"ל ואח"כ כתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העיסקא היינו אם נאות לו המקבל ליקח מחצה שכר ומחצה הפסד אף דלא קצץ לו תחלה כן מ"מ אחר דלא התנה ג"כ תחלה להיות לו מחצה שכר ומחצה הפסד א"כ לית כאן חששא הואיל דנתרצה בדינר וזה נלמד מן מאי דאמר רב ריש עגלא לפטומי וגם ר"א מהגרוני' הוה נותן לאריסי' כל פעם כל הראש בשכרו ובודאי שם לא קצץ לו תחלה דא"כ מאי טעה אח"כ האריס דיתן לי' גם האלי' אחר דלא קצץ לי' כן אלא ודאי דשם מיירי הש"ס בלי קציצה תחלה ונתן לו הבהמה דהוא העסקא בסתם ולא קאמר דיהי' לו מחצה שכר ומחצה הפסד ואפ"ה נאן לו אח"כ כל הראש ש"מ במקום דלא קצץ מתחלה אם יאות אח"כ המקבל אפי' בדינר א' הוה די ודוק ובזה יבוארו היטב דברי הטור ודלא כב"י הנכנס בדוחקים גדולים וגם שארי מפרשי דבריו ע"ע:
מה שכתב אח"כ דהרמב"ם סבר דמ"מ לא הוה עליו כ"א ש"ח נראה הטעם משום דהשכר אשר יותן לו לא ניתן לו בשביל שכר השמירה כ"א מטעם היתר רבית ועל כן מדייק הטור בתחלת דבריו ובזה כתב הרמב"ם כו' דבתיבת בזה בא להורות ולומר אחר דזה השכר לא הוה כ"א מטעם היתר רבית וק"ל. ואעפ"כ פליג עליו הראב"ד וסובר אחר שעכ"פ בא לו שכר והנאה בשביל חלק הפקדון הוה עליו ש"ש דלא יהא אלא פרוטה דרב יוסף בשומר אבידה דאע"פ דאותה פרוטה לא ניתן לי בשביל שכר השמירה אפ"ה הוה ש"ש:
מצינו בב"י דרצה לחלק בין הדבקים בין הרא"ש ובנו הטור וכדתדקדק תמצא כי דברי הטור הן בעצמם דברי הרא"ש. ומה שכתב עוד הב"י ותמהני על רבינו למה השמיט הא דמותר שליש בשכרך ואני תמה על מרן ב"י והיאך לא ראה דכתב הטור ז"ל וה"מ שצריך ליתן לו שכר טרחתו בחנווני וכיוצא בו כו' אבל מאן דאית לי' עסקא אחרינא דלא קמבטיל מני' דלא בעי אגרא כולי האי כגון רועה כו' והיינו הא דאמר רב מותר שליש בשכרך דמסיק הש"ס דמיירי דאית לי' בהמה אחריתי והא דקאמר הטור ז"ל דלא בעי כולי האי היינו לומר דלא בעי לו שכר טרחו כפ"ב וגם לא לקצץ לי' דינר וגם לא בעי כתקנת חז"ל ובמאי דכתב דלא בעי כולי האי כולל הכל מה שכתב מקודם ובודאי מה דאמר רב מותר שליש לאו דוקא קאמר אלא אפי' מותר החצי ובכל מה שיאותו ואף דאפשר דילך לביתו ריקן לית לן בה וא"כ שפיר עביד הטור ז"ל דלא פירש בהדי' דהלא מדבריו ראינו ג"כ דכל מה שיאותו בהן ש"ד ודוק:
מה שהביא מרן הב"י בשם התשובה מיתום א' הניזון מן הלוה ואח"כ בא לתבוע חובו דהיתום נאמן ופסקו בש"ע וכתב עליי הט"י שלא הבין מה שאמר. ונ"ל דמיירי דאחד הי' חייב להיתום בשטר ולאותו איש הי' הלואה מה ביד איש אחר ואמר לאותו איש אשר חייב לו שיזון את היתום והי' סבור שעי"כ ינוכה דמי המזון מן חוב שלו אשר חייב הוא ליתום ובבואו היתום לתבוע חובו מן הלוה שלו אמר שינוכה דמי מזונות מן החוב והיתום טען שלא קיבל מהלוה כלום וע"כ אמר שהיתום נאמן דהוה דומי' דבעה"ב וחנווני ופועל דמפסיד בעה"ב והכא אפשר שאפי' שבועה לא צריך היתום לעשות בשמיירי דיש לו שע"ח או אפשר דקטן היה היתום וק"ל:
מה שהביא רבינו הטור את דברי הרמ"ה דבאינש אחרינא דיינינן לשטרא כפשטא והוה שטר שיש בו רבית כו' ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום כו' נ"ל דהאי לא יקבל כלום קאי אהמקבל והיינו לומר דאינו מקבל כלום בשביל שכר טרחתו הואיל דדיינינן לשטר כפשטא. אבל זה א"א לומר דהאי ולא יקבל כלום קאי אנותן דא"כ נאמר למה לא יקבל כלום מהריוח ולמה לא יטול השליש לכל הפחות ולמה נקנוס אותו ברבית דרבנן במה דשייך לו וגם למה לא נאמר דיתן לי' כפ"ב דטול כל חצי הריוח אם ירצה זה הנותן ולמה פסיק ותני דהוה שטר שיש בו רבית אלא ודאי דהא דקאמר דהוה שטר שיש בו רבית לאו משום חובת הנותן קאמר אלא לחובת המקבל דהואיל דהוה אינש דעלמא דיינינן לשטרא כפשטא ולא יקח כלום בשביל שכר טרחתו ואפשר דסביר הרמ"ה דאמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ולכך גובה הכל ודוק ידלא כמו שהבין הפרישה והש"ך:
עוד בתוס' ד"ה מרא הדרא בעיניה כו' עד ונראה דגריס לי' וה"פ כו' א"נ הי' נותן המרא להוציא כו' כו' אלא נותן השכירות עבור הפחת כו' יש לדקדק קצת א"כ מאי האי דקאמר בש"ס לפי שלא עשאה דמי' מחיים הלא אפי' עשאה דמים מחיים לית לן בה אם מחזיר לו אח"כ הפרה בעצמה דהלא גם בזה יש לומר דנותן השכירות עבור הפחת שנפחת הפרה ע"י מלאכה דנכחשי' בכך כדאיתא בטור י"ד סימן קע"י וכן מוכח לקמן בתוס' ד"ה דקא מקבלי עלייהו כו' ודוק:
עוד בגמרא אמר רב אגרא ופגרא א"ל כו' שתיק רב כו' נראה דמשום כך שתיק דאיהו הוה כולל כללא אגרא ופגרא אפי' אם מקבל עליו השוכר הפחת דספינה שתפחת במים או דהוה סבר דאפי' מקבל עליו השוכר הזולא ור"ש בא לפרש שמעתי' דרב דאיירי דלא קיבל עליו השוכר כ"א הפחת דלאחר שבירה דומי' דברייתא בפרה ורב קיבל סתם מרבותיו אגרא ופגרא והוה סביר דמיירי אפי' בדקיבל עליו השוכר פחת דספינה ולכך שתיק ודוק: