כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף סט.
בגמרא לא דקאמר לי' אי מותר שליש אי ריש עגלא ע"כ והיינו כדיהי' בריוח מותר שליש יהי' להנותן הברירה אבל אם לא יהי' מותר שליש לא יתן לו כלום ועיין בת"ח. וקמ"ל רב בהא מילתא טובא דאי הוה אשמעינן במאי דפליג אשמואל ה"א הכא שרי רב באמירת מותר שליש משום דבאם יהיה מותר שליש הרבה יטול הרבה בשכרו ולכך אף דלפעמים לא יהיה מותר שליש ל"ל בה הואיל דיוכל להיות שיטול הרבה אבל הכא אשמעינן אף דהתנה דיהי' הברירה בידו דאם יהי' הרבה מותר שליש שיתן לו ריש עגלא ה"א דאסור לעשות כן קמ"ל וק"ל:
עוד בגמ' אבל מאי קאמר אלא לפי כו' הנה לכאורה ליכא להעלות על הדעת דהברייתא בטעות מיתנ' ולימא במקום לפי תיבת אבל. לכך אמינא דגם תיבת אבל יתפרש שפיר והברייתא קתני לה באמת רק דתחלת אותה ברייתא היה כך אם בא לחלוק בתוך הזמן חבירו מעכב עליו ולא היה כתוב בה הרישא עד מתי חייב כו' וא"כ הא דתני חבירו מעכב עליו קאי בין אנותן בין אמקבל דבין אם הנותן רוצה לחלוק אזי המקבל מעכב עליו ובין אם המקבל רוצה לחלוק אזי הנותן מעכב עליו וכדפסק הטור דכל אחד יש לו טענה על החלוקה של לפני זמן דהנותן יש לו טענה דבשנה שניי' המזונות מרובין מאשר הם בשנה הראשונה והמקבל יש לו טענה דבשנה השנייה הטיפול קל ושבחה מרובה ולכך שייך לומר שפיר אבל אינו דומה כו' כלומר דבין בשנה ראשונה בין בשנה שניי' יש טפול ואינו דומה להדדי דכל אחד קיל מצד א' וחמיר מצד א' וא"כ לכל אחד יש טענה ואי לא הוה תני לישנא דאבל ה"א דנותן הוא דמצי מעכב הואיל דמזונות של שניי' הן מרובין מבשנה ראשונה אבל המקבל אינו יכול לעכב או ה"א אפכא ג"כ לכך קאמר לישנא דאבל לומר דלכל אחד יש טענה. והא דמקשה הש"ס הכא מאי אבל משום דברישא מיתנ' עד מתי חייב לטפל דמשמע דמיירי בעיכוב הנותן ולכך קמקשה מאי אבל דהכא לא שייך למיתנ' אבל וק"ל:
עוד בגמ' מכאן ואילך ניטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. הנה רש"י ז"ל כתב ושכר עמל ומזון ליכא כו' כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו כו' וכי טרח משום דידי' קטרח ולא מחזי כרבית ע"כ לכאורה קשה דמאי בכך הלא בכל מקום דניתן לו בהמה למחצה נאמר ג"כ הואיל דטרח משום מחצה דילי' דהוה הלואה גבי משום דידי' קטרח וכדהקשו תוס' לעיל בד"ה דאמרי אינשי כו' אם לא דנימא דשאני התם דלית לי' קרן באותה בהמה רק חצי הלואה ומחזי כרבית משא"כ הכא דיש לו קרן. ואף שהוא דוחק לחלק בכך וביותר דנימא דמ"מ יתן לו מותר שליש כדלעיל במילתא דרב ואם היינו אומרים דהא דאמר הכא וחצי מחצה בשל חבירו היינו דנוטל כל החצי של חבירו ולא הריוח לבד מחצי של חבירו הוה א"ש דאז ודאי דנוטל הרבה בשכר עמלו דהלא לפי דרך עסקא לא יבא לו החצי כ"א מהשבח ולא כל החצי דקרן של חבירו. אבל גם זה הוא דוחק גדול דסתמה הש"ס וגם לא מצינו מאן הוא דפוסק או מפרש כן. ומאי דנראה לי לפרש ביותר הוא דהלא כבר נתן לו שכר עמלו מן האם ומן היולדות מתחלת נתינת האם וקיימא לן בין מרובה בין מועט רק דנתן לו בשכרו הוה די וא"כ אפי' יהיה עסקא בידו זמן מרובה לית לן בה דבחד שכר עמלו אשר נתן לו די ודוק:
בתוס' ד"ה אלא שיטה כו' וליכא למומר דהיינו כו' דהא ריבר"י כו' דסבר לה כאבוה פירוש וש"ס מוקי להו בשיטה א"כ גם רשב"ג סבר כריבר"י בבהמות גדולות דאל"כ לא הוה אמר מילתי' בשיטת ר"ו. הנה תוס' הכא סברי לפי זה דבמקום שאמר בשיטה אחת אמרו היינו כאלו נאמר דבר אחד אמרו ולא כדכתבנו לעיל ולא כדכתבו הם בעצמם בב"ק פרק הגוזל ד"ה רשב"י כו'. ואי תימא א"כ למה קאמרה הש"ס הנ"מ כו' לימא הלכה כר"י דמיקל מכולהו. והלא כבר אמרנו דדבר אחד אמרו לפי פירושם די"ל דמ"מ לפי ראות העין ר"י מיקל טפי וק"ל:
בד"ה אי משתתפ' כו' תימה כו' ועכשיו כו' יטול חצי הראש הנה מה שדיקדק מהרש"א ז"ל על דבריהם דלמה יטול חצי הראש דבמותר שליש יהי' ד' הואיל דאית לי' חלק בו תמהני בו דהלא כבר כתבו תוס' בדבור שקודם זה דאי לית לי' לדידי' בהמה אין צריך לטרוח בבהמה של שותפות בכל יום אלא כל אחד יטרח ביומו וא"כ הכא נמי דלפי הס"ד דתוס' דהי' לו חלק בבהמה ג' חלקי' א"כ וטרח הוא ג' ימים ור"א יום א' משא"כ בדאית לי' בהמה לעצמו על זה אמרי אינשי גביל לתור' כו' ובכל אשר כתב מהרש"א בזה לית בי' מששא ודוק: