כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף לב:
בגמ' וטעינה אין בה חסרון כיס מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקי' נראה לפרש דה"ק והוה אפשר לומר דקרא דטעינה איירי בדיש בה חסרון כיס וא"כ ליכא למימר דלכתוב קרא דטעינה ולא דפריקה דאי לא הוה כתיב רק קרא דטעינה ה"א דוקא בטעינה דאית בה חסרון כיס ולכך כתב לן נמי לקרא דפריקה וא"כ ע"כ קרא דטעינה בדלית בה ח"כ איירי אלא ודאי דאין סברא לחלק בין יש בה ח"כ ובין לית בה ח"כ אלא הק"ו הוא משום צער ב"ח ודוק ובזה לא צריכנ' לדחוק את עצמינו כדחוקי התוס' בד"ה מי לא עסקינן כו' דוק:
עוד בגמ' אא"א צער ב"ח לאו דאירייתא אמאי מטפל בה כבהמת ישראל כו' הא דלא קאמר בקיצור אמאי מטפל בה נראה משום דהוה אפשר לומר דמטפל בה בשכר ומשום צער בע"ח דהוה מדרבנן וכדכתבו תוס' בד"ה מכלל כו' בסופו לכך קאמר אמאי מטפל בה כבהמת ישראל משמע דדינו כישראל ממש והוה בחנם ולא בשכר דאל"כ כבהמת ישראל ל"ל. וע"ז תירץ הש"ס התם משום איבה פי' ולהכי נקט כבהמת ישראל להורות דחייב לטפל בה אפי' בטעינה משום איבה ואי לא הוה אמר כבהמת ישראל ה"א דוקא בפריקה הוא דמטפל בה משום צער ב"ח ולא בטעינה לכך קאמר כבהמת ישראל דגם בטעינה הוא חייב לטפל בה משום איבה ולעולם צער ב"ח לאו דאורייתא וזהו דלא כתוס' ז"ל ודוק: עוד בגמ' ת"ש בהמת נכרי ומשוי ישראל וחדלת כו' נראה ודאי דלאו ממשמעות המלה דוחדלת קיליף זה דמלת וחדלת אפשר לאוקמי בכמה דברים לפטור רק דהברייתא נקט המלה דוחדלת במקום מלת פטור והא דקאמר הש"ס בסמוך והא וחדלת ועזוב תעזב בפריקה הוא דכתיב היינו דהוה קשה לי' דנקט המלה אשר כתיב בפריקה והל"ל למנקט מלת דוהתעלמת דכתיב בטעינה במקום מלת פטור ובזה א"ש דכתבו תוס' בד"ה אמאי וחדלת וא"ית כו' וי"ל דוחדלת משמע לגמרי משום דאל"כ למה נקט מלת וחדלת לא ה"ל למימר אלא פטור או אינו חייב אלא ודאי דבא לומר דפטור לגמרי. ואי הוה אמרינן דממשמעות מלת וחדלת ילפינן הפטור בגוי לא הוה א"ש תירוצם דוחדלת לגמרי משמע דמנ"ל לומר כן וק"ל:
בתוס' ד"ה מכלל דת"ק כו' המקשה סבר דת"ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו כו' מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צער ב"ח כו' ובזה א"ש נמי הא דקאמר בש"ס לאו מכלל דת"ק סבר זקוק לו ובכל מקום דנקטה הש"ס לישנא דלאו לא קאי אותה סברא בדברי התרצן ואם נאמר דדעת המקשן הוה דת"ק לא דריש כלל משאו שהוא יכול וחייב אפי' בחנם א"כ לא הוה אתי שפיר לישנא דלאו כו' דהלא גם התרצן קאמר הכי דת"ק לא דרש למשאו כו' וחייב אפי' בחנם אבל במה שכתבו הם ז"ל א"ש דהמקשן סבר דאינו חייב בחנם והתרצן השיב דלא דריש לי' כלל וחייב אפי' בחנם. אבל קשה לי על דבריהם ז"ל דא"כ דגם המקשן סבר דת"ק דריש משאו שיכול לעמוד בו א"כ מנ"ל דטעינה בשכר מדמייתר קרא דפריקה דלא לכתוב אלא קרא דטעינה דהלא דפריקה אתי' לן להורות דאם הי' עלי' יותר ממשאו דפטור לפרוק בחנם רק בשכר זה לא הוה שמעינן מקרא דטעינה. גם ע"כ צריכנא לומר לפירושם דר"ש דריש נמי משאו שיכול לעמוד בו דגם הוא נקרא ת"ק נגד ר"י הגלילי כדפירש"י וא"כ מאי האי דכתבו לעיל דף ל"א בד"ה לר"ש לא מסיימי כו' וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים כו' הלא מסיים ומסיים הוא דאי בטעינה קמיירי ליכא למימר לחלק בין משא למשא וזה אפשר ליישב ודוק: גם קשה לי למאי דקאמר הש"ס בדרש דעמו כי איתא למרי' בהד' עביד לגבה בחנם ואי ליתא למרי' בהד' עביד ג"כ בשכר וא"כ בטעינה דכתיב נמי עמו ע"כ בדליתא למר' בהד' לא עביד אפי' בשכר דהלא כל עצמה דטעינה ליתא אלא בשכר וגם ליכא גבי' צער ב"ח דנאמר דבשכר מיהא עביד וא"כ מנ"ל לרבנן לומר דטעינה בשכר מדכתיב פריקה דהלא אי לא הוה כתיב פריקה ונילף לה מטעינה ה"א כטעינה מה התם בליתא למרה בהד' לא עביד גבי' אפי' בשכר דמסתמא מלת עמו ממעט אותו מכל וכל אחר דלא הוה גבי' טעם דצער ב"ח ה"א א"כ דגם בפריק' כן דדיו לבא מן הדין כו' לכך כתוב בפריקה בהדי' להורות דבשכר מיהו עביד עמו בדאיתא למרי' גבי' אם לא דנימא דאף דלא הוה כתיב פריקה הוה ידעינן בזמן דליכא בעלי' עמה דחייב מיהא בשכר מטעם צער בע"ח דהוא דאורייתא וק"ל. והכי מוכח בש"ס וליכא למימר' א"כ לר"ש תרי קראי ל"ל בחד הוה די דאי לפרוק ל"ל דהלא אפי' בלי קרא ידעינן דחייב לפרוק מטעם צער ב"ח זה אינו דאי לאו קרא ה"א דוקא בשכר וא"כ אי לא הוה כתיב אלא חד קרא ה"א דאיירי בפריקה ולומר דחייב בחנם לכך צריך לכתוב גם לדידי' תרי קראי ודוק היטב: גם יש לדקדק לפי מאי דכתבו תוס' לעיל דף ל"א ע"א בד"ה ל"ל למכתב כו' אלא יש לומר ל"ל דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעלים עמה בפריקה ול"ל דכתב בטעינה ע"כ ועדיין אני אומר דלמא באמת טעינה הוה בחנם בדיש בעלים עמה והא דכתב לן התורה קרא דפריקה בא להורות דדוקא פריקה בדאין בעלים עמה דהיינו זקן או חולה הוה בחנם אבל טעינה בדאין בעלים עמה הוה בשכר אבל טעינה בדיש בעלים עמה לעולם אימא דגם הוא בחנם ומנ"ל לנחות תרי דרגי דאף בבעלים עמה דלהוי בשכר ודוק:
בהא דאמרו רבנן לכתוב רחמנא טעינה כו' אלא למאי הלכתא כו' לומר לך פריקה בחנם וטעינה בשכר לפי מה שפירש"י משמע אי לא נכתוב אלא פריקה לחוד לא לבד דלא היינו יודעים דחייב בטעינה אלא אף גם זאת דלא היינו יודעים בפריקה גופא דחייב בחנם כ"א בשכר דמן הסתם אמרינן אי לאו היתור דאינו חייב כ"א בשכר אבל לפי פירש התוס' לא משמע כן אלא אי לאו יתורא דפריקה ה"א אפי' טעינה בחנם ובא יתור' דפריקה להורות לנו על טעינה דאינו חייב כ"א בשכר דמעולם אמרינן דחייב בחנם אי לאו היתור. והנה באמת לפי פירש"י יש לדקדק מנ"ל לש"ס לדייק מדברי ר"ש דסבר צער בע"ח דאורייתא דלמא ר"ש ה"ק לא מסיימי קראי וא"כ איכא למימר דתרוויי' איירי בטעינה ובפריקה דשוין הם דצער ב"ח לאו דאורייתא וגם חסרון כיס איכא בטעינה כדאמר הש"ס וא"כ איכא למימר דה"ק דהואיל דלא מסיימי ותרוויי' איירי בין בטעינה בין בפריקה א"כ תרוויי' בחנם (אבל אי הוה מסיימי הוה אמרינן דתרוויי' בשכר) דאל"כ לא לכתוב כ"א חדא והוה ידעינן ממילא דתרוויי' בשכר דהי מנייהו מפקת דשוין הן אבל עתה דכתב לן רחמנא שניהם להורות דשניהם פריקה וטעינה להוי בחנם וי"ל:
בתוס' ד"ה ואי לאו דאורייתא כו' וא"ת והלא בספרי דרש שונאך אפי' שונא נכרי כו' נראה דקושיתם הוא על מאי דלא הקשה לו משם ואז לא הוה אפשר לתרץ לי' משום איבה דהלא מדאורייתא הוא ובדאורייתא ליכא למימר הטעם דאיבה ודוק ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל: