כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף כד.
בתוס' ד"ה ומודה ר"ש מדקאמר ומודה כו' וכן מצינו ברב"ח דאמר בפ"ק כו' וקשה דלא מצינו דאמרי רבנן זה בפי'. נ"ל דקושיתם קאי על הא דרבב"ח סבר דלא כרשב"א ופוסק כרבנן דפליגי עליו. ובודאי אם בפירוש הוה אמרי רבנן דלא כוותי' שפיר פסק כרבנן דרבים הם אבל השתא דלאו בפירוש נאמר כן א"כ מנ"ל לפסוק כוותיהם והראי' דלא פסקינן כרבנן החולקים על תנא אחד אם לא נאמרו דבריהם בפירוש מהא דאיתא בשמעתי' בסמוך פליגי רבנן עלי' או לא פליגי ואת"ל פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו ואם תאמר דפסקינן כחכמים מטעם דרבים הם ואף דלא נאמרו דבריהם בפירוש מאי שאלתו דשאל ודאי פסקינן כרבנן דרבים הם וק"ל. ואף גם זאת דהראב"ד פוסק באמת כרשב"א בכל דבריו והיינו אפי' ברוב ישראל ואנן נמי פסקינן כוותי' ברוב גוים ואף דאפשר דרבנן פליגי עליו אלא ודאי הואיל דדבריהם לא נאמרו בפירוש לכך לא פסקינן כוותייהו וא"כ שפיר מקשי' תוספות היאך פסק רב"ח דלא כרשב"א בטביעות עין והלא רבנן דפליגי עליו לא נאמרו דבריהם בפירוש (ובאמת תיבת בפירוש שכתבו ז"ל דייקא כוותי משא"כ לפי מה שכל מפרשי דבריהם הבינו לפרשו וק"ל) ומתרצים דשפיר נאמרו דברי רבנן בפירוש גמור מדנקט במתני' כו'. ובדברי אלה נ"ל לתרץ במאי דפסק הרמב"ם כר' יהודא דמשנתינו דסימן הבא מאיליו הוה סימן ולא כת"ק וכבר הקשה עליו מרן ר"י בעל הטורים ע"ע אבל לפי זה א"ש משום דגם דברי דת"ק לא נאמרו בפירוש עד שיאמר עליו דרבי סתם כוותי' ולכך פסק הרמב"ם כוותי' דר"י ודוק. ובאמת שראיתי כל מפרשי דברי תוס' דר"ל דקושיתם הוא הברייתא דאמר ומודה רשב"א כו' דמשמע דרבנן פליגי עליו ולא מצינו דאמרו רבנן דבר מה בפירוש והרבו להקשות עליהם דהלא גם לעיל אמרה הש"ס במלתא דר"י דאמר ככר ובתוכו מעות כו' מכלל דת"ק סבר כו' וא"כ מאי קושיתם הכא ותירצו מה שתירצו ובאמת אני אומר אם זאת הי' קושיתם קשה לי לאמרו דהיאך אפשר לומר ולהקשות על ברייתא זאת דאמרה ומודה רשב"א כו' דלא מצינו דאמרו רבנן זה ומנ"ל לברייתא דפליגי רבנן ומאי קושי' ודאי הברייתא ידעה יותר מאשר אנחנו יודעים והיא ידעה דפליגי ולכך אמרה ומודה רשב"א וק"ל:
בתוס' ד"ה אבל שנים חייב להכריז דמנין הוה סימן כו' הנה הרב מהרש"א האריך הרבה ביישוב דבריהם ואני תמה על סוף דבריו שכתב דהכא הוה מנין סימן בתרתי משום דאפשר להכריז בדין וכ"כ הרא"ש וכ"כ מהרש"ל ע"כ אמת שכן הוא שכן כתב הרא"ש אבל א"א להעמיד דבריהם אלה בכוונת התוס' שהרי הם ז"ל כתבו ומתני' דקתני מחרוזות וככרות כו' ואי איתא דס"ל סברא לזו א"כ מאי קשי' להו ממתני' דקתני ככרות בלשון רבים דלמא לא מיירי מתני' אלא בשמצא שתי ככרות ואזי אין מנין סימן וגם כתבו בסמוך בתירוץ השני א"נ מיירו כו' וליכא אלא מחרוזה אחת וכן עיגול וככר כו' משמע דגם מעיגול וככר קשה להו וק"ל. ואני בעניות דעתי נ"ל דהא דאמרה הש"ס בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים כו'. היינו דבמצאן א' א' מיירי נמי שמצא רבים רק שמצא א' א' ונראה בהם דדרך נפילה באו שם אבל אם מצא אותן שנים שנים והיינו כולם שנים שנים בהדדי ובאמת מיירי שהיו יותר משנים ארבע או ששה רק שהיו מונתים שנים שנים בהדדי אזי נראה בהם דדרך הינוח באו שמה ולכך חייב להכריז משום סימן של מנין. ובזה יתפרשו דברי הרמב"ם בפ' ט"ז מהלכות גזילות והב"י בסימן רס"ב הרבה להקשות עליו ולע"ד לא קשה מידי ודוק. אחר כתיבתי זאת מצאתי בסמ"ע סי' רס"ב ס"ק ל"ב והנאני וכן איתא בב"ח סימן הנ"ל:
בגמר' ת"ש המוצא כו' מאן שמעת לי' כו' רשב"א כו' אע"פ דלפי מאי דס"ד דמאן דבעי אי פליגי רבנן או לאו א"כ גם לרבנן אפשר דאזלינן בתר רובא מ"מ קאמר שפיר הכא מאן שמעת לי' כו' רשב"א כו' כלומר דלפחות מוכרחים אנו לומר דאתי' כרשב"א דשמעינן לי' דאזל בתר רובא דא"א דאתי' כרבנן א"כ נשמע דאפי' רבנן סברי דאזלינן בתר רובא ואפי' ברוב ישראל רק דזה אינו מוכרח דאתי' כרבנן אבל לפחות נפשוט מני' בדרשב"א וק"ל: בתוס' ד"ה כי קאמר רשב"א כו' וי"ל דאצטריך דאפי' יודע ודאי שמישראל נפל קאמר הרי הוא שלו כו' קשה א"כ מאי קאמרה הש"ס בסמוך תפשוט מינה דמודו רבנן לרשב"א ברוב נכרי' ומאי קושי' דלמא התם שאני דלא ידע דנפל ודאי מישראל לכך אפי' רבנן סברי דהוה שלו משא"כ במלתא דרשב"א דאיירי שידע בודאי שנפל מישראל אימא לעולם דפליגי רבנן וסברי דחייב להכריז. ואפשר דאה"נ דה"ק דלפחות נפשוט מיני' דמודו רבנן בהא מילתא בשאינו יודע ודאי שנפל מישראל אלא דאכתי דחיקא לן בזה דא"כ ה"ל לפרש ולומר ואת"ל דפליגי רבנן אפי' ברוב נכרי' היינו דוקא בדידע ודאי שנפל מישראל אבל אם לא ידע לא פליגי רבנן א"ד דפליגי אפי' בלא ידע דוק:
עוד בגמרא ת"ש מצא בה אבידה כו' שמעית מינה כי קאמר רשב"א ברוב נכרי'. קשה לי מאי רצה לפשוט ממתני' הזאת דלמא מתני' מיירי באבידה שאפשר לומר בה דאכתי לא ידעו בה הבעלים ולא כאבידה דמתני' דילן דאמרינן בהו איידי דיקירי או איידי דחשיבי ממשמשי בהו או במעות דאמרינן בי' אדם עשוי כו' וא"כ הוה יאוש שלא מדעת ולא הוה יאוש וברוב נכרים הוה שלו משום דתלינן דמנכרים נפל. וכ"ת דא"כ ה"ל לפלוגי מני' ובי' ברוב ישראל גופי' זה אינו דהלא לפי מאי דמשני לי' נמי השתא איכא למימר הכי ודוק:
בתוס' ד"ה אפי' ברוב כו' טעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלו לי'. פירוש אבל לא תימא דרשב"א אזיל בתר מיעוט דנכרי' לקולא דא"כ הלשון דאמר הש"ס מאן שמעת לי' דאזל בתר רובא לא א"ש וק"ל:
בד"ה את"ל כו' ודוחק הוא להעמיד בסימט' פירוש משום דא"כ גבי כריכות דנקט ברה"י חייב להכריז א"כ ע"כ משמע דבסימט' אינו חייב להכריז וא"כ למה נקט בר"ה ברישא דאינו חייב להכריז הלא אפי' בסמטא אינו חייב להכריז אם לא דנימא הא דנקט ברישא בר"ה לאו בר"ה גמורה מיירי רק דמיירי בסמטא והא דנקרא ר"ה נגד רה"י נקרא ר"ה כדאיתא בש"ס ריש מסכת שבת אבל זה נראה להו לדוחק. עוד בא"ד וכן לקמן אמר לעולם כו' והשתא מ"מ תפשוט דפליגי רבנן ברוב ישראל דקתני אם רוב ישראל חייב להכריז. אע"פ דאי הוה בעי למפשט דפליגי רבנן דמתני' אתי' כרבנן נימא ר"ש היא כדקאמרו תוס' בסמוך בד"ה ותפשוט כו' וגם מה שתרצו שם דמ"מ תפשוט דלא מצינו כו' א"א למימר הכא דהלא הכא אפשר לומר לרבנן אפי' ברוב גוים חייב להכריז והכא יניח קתני ורשב"א אפי' ברוב ישראל הוה שלו וגם אפשר לומר דרבנן מודי' ברוב נכרים ומתני' סברה ברוב נכרים דהוה שלו כדקס"ד מעיקרא ורשב"א סובר אפי' ברוב ישראל דהוה שלו ומתני' אתי' כרבנן או אפשר לומר לעולם דמתני' אתי' כרשב"א וברוב נכרים הוה שלו ולא קתני יניח דהלא אף לפי מאי דאמרה הש"ס מי קתני הרי הוא שלו כו' א"א לומר דהוה הוכחה גמורה דא"כ נפשוט מינה דפליגי רבנן ברוב נכרים אלא ודאי דדחוי קמדחי הש"ס יא"כ לא מוכח מידי משום דפליגי רבנן ברוב ישראל. הנה לזה אני אומר דמ"מ שפיר קאמרו התוספות דמ"מ נפשוט מינה דא"א לומר דיסבור רשב"א אפי' ברוב ישראל יהי' שלו ולא יפלגו רבנן עליו כלל אפי' ברוב ישראל דא"כ מתני' אמאן תרמי' ודוק. אבל קשה לי למה לא הכריחו את דבריהם נמי מהא דקאמר בסמוך תפשוט מינה דמודו רבנן לרשב"א כו' ולא קאמר נמי ופליגי ברוב ישראל ודוק:
בד"ה בטמון ולא בעי כו' שאין רבים מצוים שם כו' לא ה"ל למנקט כו' וא"ת כו' וי"ל כו' וברוב גוים הוה שלו דתלינן בגוי' דהוה רובא ע"כ. קשה לי על דבריהם דהסיפא סתרה לרישא דהלא לפי מאי דכתבו השתא דברוב גוים הוה שלו מטעם דתלינן בנכרים שהטמינוהו וא"כ למה נקטה מתני' רוב העיר כו' ולא אם רוב גוים כו' אלא ע"כ אינו כ"א לומר שמצא במקום שרבים מצוים שם כדכתבו בתחלת הדבור וא"א דמיירי בטמון ותלינן שנכרים הטמינוהו מאי אכפת לן א"כ אם רבים מצוים שם או לאו דהלא כל עיקר החילוק אינו אלא אם רוב גוים או רוב ישראל שכיחי באותו מקום שטמון שם ודוק היטב. עוד בא"ד וא"ת ובטמון למה יגע בו אי משום כו' המפנה יקחנה ויכריז כו' אין להקשות עליהם דקארי מאי קארי להו דלמא באמת מיירי מתני' שהמפנה מצא אבידה. דזה נראה להו דוחק לאוקמי מתני' דוקא בטמון ודוקא שהמפנה מצאה וק"ל: