כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף קעד.
בגמרא אמר ר"י כל מקום ששנה רשב"ג כו'. אפשר לדקדק
לפי מה שכתבו תו' דאפי' אמר תן לו ואני קבלן לא הוה קבלן כ"א בתן לו ואני נותן א"כ למה נאמר דמקום הזה יצא חוץ לתחום מכללא דכיילינן דהלכה כרשב"ג אי משום דר"י הי' מקובל דמקבלן יפרע תחלה אפילו בשיש נכסים ללוה יאמר א"כ דרשב"ג גם הכי סבר ולא פליג את"ק כ"א בזה דת"ק סבר וקבלן היינו באם אמר תן לו ואני קבלן יפרע ממנו תחלה והוא לא כן סבר אלא דוקא תן לו ואני נותן כדעת התוס' באמת ויש ליישב:
אמד ר"ה כו' בחדושיי שעל הטור כתבתי דכל דברי ר"ה יתפרשו בל"ז א"ז הן בריש' הן בסיפ' וכדי שלא תקשה הלא בסיפ' אמר הבב' דתן לו ואני נותן באחרונה והיאך יתפר' א"כ בל' זא"ז אומר לך דרבוות' קמ"ל גם בזה דזה קבלן יקרא ולא כדסבר מר בר ר"א דאין למלוה על הלוה כלום וק"ל: בגמרא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילת' כו' אמרתי דרך צחות לפני תלמידי דלכך בא רבא לשבוחי לרב חנין הואיל דסיוע קמסייע לי' לרבא מאי דאמר גם הוא במקום אחר והוא בבכורות דף מ"ח ע"א אשר בא ר' ירמי' לפרש מתני' ואמר זאת אומרת ב' יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחד ולקחו שדה בשותפות ב"ח גיב' מהם כו' וקא"ל רבא מיכדי נכסי דבר אינש אינון ערבי' בי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע ליה ולערב מצי תבע ליה והתנן המלוה את חבירו כו' כי הכא וק"ל:
בגמרא ההוא ערב' דיתמי כו' הנה כמה דיוטאו' נשתפכו על פירוש' דהאי סוגי' ה"ה גאוני עולם אשר מפיהם אנו חיים הרשב"ם ור"י ועוד הרבה אשר הביאו הפוסקים ראשונים ואחרונים ואשר יותר נרא' לי הוא הפירוש שכת' הרמב"ן בחידושיו דמפרש הואיל דלא הודיענ' ליתמי ופרע לב"ח מעצמו נראה דמתחלה לאו בתור' פרעון קא יהיב ולהדר ולתבוע מנייהו אח"כ אפילו כשיהיו גדולים וקא יהיב ר"פ הטעם הואיל דפריע' ב"ח מצוה הוא א"כ הוא עשה וקפרע כדי לקיים המצוה מממונו ולא למהדר לתבוע מהם הואיל דהם השת' לאו בני מצוה נינהו לא עביד שליחותי' הואיל דגם לא הודיענהו ור"ה נתן הטעם אחר שפרע בלא דעתייהו מסתמ' הלוה צררי אתפסי' לו לערב דאל"כ ה"ל לאודיענהו ע"ע מה שפירש עוד בסמוך במה שהקשה ואותיב מבריית'. ואכתי לא נח דעתי מה דסתמה הש"ס ולא קאמר' בהדיא דמיירי דהיתומים עוד קטנים היו והיותר דחיק' לן מה דסתמה הבריית' דברים ביותר ואינה מפרש' דברים דמיירי מיתומים כלל וכלל וגם מאי דאמר להכי טרח וכתב התקבלתי למה נקט לישנ' דטרח וכל דברי ר"י דחיק' לן ודאי טובא. ואמינא דאפשר לומר אחר דמצאנו דעות דסברי דאין הערב יוכל לגבות בשטר אשר לקח מן המלוה (לאחר שפרע לו) מן הלקוחות הואיל דשטר הזה לאו עליו נכתב כ"א אמלוה אם לא בשיכתוב לי' כתיב' ומסירה כמו בשאר מכירות לשטרי הלוואה ויש סוברים דודאי התקבלתי בלחוד סגי והוה כמו כתיב' ומסירה הואיל דמתחלה היה ערב זה תחת אותו שעבוד ומ"מ יש דעות דע"כ לא קמהני לכתיב' התקבלתי בזה כ"א בשיכתוב לו התקבלתי עד שלא פרע להמלוה אבל אחר שפרע לא מהני אח"כ לכתיב' התקבלתי דסבר פקע שעבודי' מהשטר בפריעה שפרע אותו ועיין בסמ"ע סי' ק"ל דרוצה לבנות ולסתור דעה זו וגם הב"ח מקיים אותה. והנה ודאי אפילו אם נקיים דעה זו דכתיב' קבלתי לחוד מהני בזה בלי כתיב' ומסירה נאמר מ"מ דע"כ לא נאמר כן אלא בזמן שהיה המלוה יכול לתבוע באותו זמן מן הלוה ג"כ אם היה רוצה אבל אם לא היה יכול לתבוע אותו באותו זמן א"כ אין השטר עומד להתפרע באותו זמן ודאי אין הסברא נותנ' לומר דבכתיבתו להתקבלתי ומסירה לשטר בידו יהי' במקום כתיב' ומסירה דהלא אינו עומד להפרע באותו זמן והוה הערב כמו איש אחר וכמו שאם היה בא איש אחר מחוץ ופרע לחוב ונטל השטר וגם כתב ליה התקבלתי לא מהני מידי ונראה דיפסיד החוב אחר אשר פרע בלי רשות ושליחות דהלוה הניח מעותיו על קרן הצבי ועיין בב"י בח"מ סי' ק"ל אשר הביא דברי הרמב"ם בדין הלזה וכן הכא אחר שאם היה בא המלוה להפרע מן היתומים קטנים לא היה יכול להפרע מהם א"כ מי שמו לאיש לזה הערב לפרוע אותו ועיין בנ"י דכן כתב בהדי' בהוספ' דברים ז"ל לאו למימר דאי תבעינהו היה חייב אלא דאי אודעינהו היה ערב פטור כמו שהן פטורים ועכשיו שפרע הערב בזמן שהיו הם פטורים הפסיד הערב מה שהוציא דה"ל כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו שהפסיד מעותיו אבל אם היו חייבין כו' אבל השתא דאין חייבין כלל כו' ה"ל כאדם דעלמא שפורע חובו של חבירו ור"פ ור"ה לא פליגי כו' עד דר"פ סבר שעבוד' לאו דאוריית' ואין בפריע' ב"ח אלא מצוה כו' ור"ה סבר דשעבוד' דאוריית' אלא דחיישינן כו' הילכך עד שיגדילו לא יגבה מהם שידעו לטעון ולחזור אחר דינם עיין עוד עליו מה שכתב בזה עוד ולא העתקתי אותו מפני אריכות אבל כל זה העתקתי לפרש לך מה דסיי' הלכך עד שיגדולו לא יגבה מהם דנראה לכאורה מדבריו אלה שאחר שיגדילו יוכל זה הערב למהדר עליהם בשטר הזה אשר נטל מהמלוה ובאמת א"א לומר כן ממאי דכתב בריש דבריו שהפסיד הערב דהוה כפורע חובו דאיש אחר ויתפרשו א"כ דבריו אלה דאמר עד שיגדילו לא יגבה מהם היינו המלוה לא היה יכול לגבות מהם אלא עד שיגדילו ודוק ותמצא כן. והנה עתה באתי לפרש מאי דאמר מקמי' דלודעינהו ליתמי היינו בזה מרמז לן שפרע למלוה בעודן קטנים וזהו שאמר שפרע אותו מקמי' דלודענהו ליתמי היינו בעודן קטנים דהודע' דידהו לאו ידיע' היא עד שיהיו גדולים בני דעה דומי' דהכי מצינו בב"ק ובב"מ ובכתובות בסוג' דאמר ראב"י פעמים שנשבע אדם על טענ' עצמו דאמר' הש"ס טענ' קטן לא מיקרי טענ' וטענות עצמו מקרי ועיין עוד בב"ק דף ק"ו ע"ב בהא דאמר אין נתינ' קטן כלום וק"ל. ובא ר"פ ור"ה למפלג בטעם הלזה למה היו פטורים הקטנים באות' שעה שע"י כן לא יוכל הערב לתבוע אח"כ אפילו כשיהיו גדולים כנ"ל וכאשר נראה מפירוש' דנ"י ואותיב אח"כ מבריית' בסמוך ואותו ברייתא באמת לא מיירי מיתומים הן קטנים הן גדולים דא"כ ה"ל לפרש אבל מ"מ מלישנ' דגובה ואינו גובה משמע דרוצה לגבות בשטר הלזה ממשועבדי ועיין גם בזה בטור סי' ק"ל ובב"י ובא' הש"ס יא"כ להוכית דשעבוד' דאוריית' כר"ה דלר"ה א"ש דמיירי כשחייב מודה ולכך יוכל לגבות בשטר הלזה אף שלא נכתב עליו מ"מ נכסי דלוה אשר מכר ללקוחות כבר היו משועבדים להמלוה אותו כח יוכל המלוה ליתן להערב בכתיב' התקבלתי דהוה כאלו מכר לו הנכסים אשר היו משועבדים לו בקבלת המעות מהערב אלא לר"פ דסבר שעבוד' לאו דאורייתא ואין המלוה יוכל לגבות ממשובדים כ"א משום תקנה נעילת דלת ודאי לא מועיל א"כ כתיב' התקבלתי בזה דמה כח יש לו למכור הנכסים אשר אינן משועבדים לו מעולם ודאי בכתיב' ומסירה ממש יוכל למכור השטר כתקנ' חז"ל אבל בכתיב' התקבלתי מה יועיל לר"פ דסבר שעבוד' לאו דאוריית' וקמשני ליה דלכך טרח וכתב התקבלתי כלומר דגם בהתקבלתי יכול למכור השטר כאלו כתב ומסר ליה דלכך טרח כו' דבהאי יהי' לו הכתיב' ומסירה ודוק: