כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף קכד:
בגמ' ורב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתי. הנה מצאתי בנ"י גירס' אחרת בזה דגורס' ובתרה לירתה הוה לה ברתה כו' ודיקדק אגירס' זאת דא"כ למאי הוצרך לומר ובתר' לירת' דפשיט' דממילא תירש אותה אחר שאין לה יורש כ"א היא ותירץ דהתנ' כן כדי שלא תוכל הסבת' למכור הנכסי' למ"ד אחריך כאומר מעכשיו ואפילו לרשב"ג דאית ליה אם מכר הראשון מכורי' מ"מ אהני תנאו שלכתחלה אסיר' למכור כדאית' לקמן. והנה אומר דאף לפי גרסתינו אפשר לומר דהבת שהי' לבעל המתנה היתה ג"כ ראויה לירש הסבת' יותר מכל אדם שבעולם אף בלי תנאי ולכך סבר רב ענן למימר לירתי ולא לירתי ירתי קאמר דאל"כ למאי הוצרך להתנו' ובתר' לירתאי (ובזה מתורץ ודאי מאי דהקשו תוס' בד"ה לירתי וק"ל) ואתו הני דשלתו מתם ואמרו הלכה כרב ענן ולא מטעמי' דאלו הם לא דקדקו לישנא יתיר' דבתרה לירתאי כמו שדיקדק רב ענן דבא לומר דלא לירתי ירתי דזה אינו אבל הלכת' כוותי' מטעם דהוה ראוי ועתה בא' הש"ס וקאמר' מכלל דר"ה סבר כו' דאילו לא אמרו שלחו מתם דהוה ראוי ודקדקו לישנא יתיר' כרב ענן ג"כ הוה אפשר דבהכי פליגי ר"ה ורב ענן דרב ענן סבר דלמעט בא לא לירתי ירתאי ור"ה סבר דלרבות בא דאפי' בעל יירש אף דהוה ראוי דאל"כ למאי הוצרך להתנות כן אבל בעלמא גם ר"ה סבר דאין הבעל נוטל בראוי אבל השתא דאמרו בני מערב' דלא למעט בא כרב ענן וגם לא לרבות כר"ה ואפ"ה אית ליה לר"ה דנוטל קשה ליה מכלל וקאמר דבאמת לא לרבות ולא למעט בא רק דטעמי' דר"ה הוא משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו וא"כ ע"כ הוצרך לומר ובתר' לירתאי כדי שלא תוכל הסבת' למכור הנכסי'. ודלא כרשב"ג דלקמן. ועתה בא רבה ורצה לתרץ אליבא דבני מערב' דאמרו דהוה ראוי א"כ למה קאמר ובתר' לירתאי אחר שלא היה לה יורש כ"א היא וקאמר מסתבר' טעמא דבני מערב' דאי קדים סבת' וזבנ' זבינ' זבינ' כלומר דוקא אי קדים וזבנ' בדעבד אבל לכתחלה אסור לה למכור ולכך התנ' ואמר' ובתר' לירתאי כדי שלא תהא רשאי למכור לכתחלה ודוק כי כן העליתי לבני הישיבה אשר עומדים לפני ושבחוהו:
הא דמחלק ר"פ בעל מבכור וקאמר דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ולא קאמר ג"כ כזה בבעל אפשר דעיקר מאי דאתי לאשמעונן הוא דבמלוה שעמו פלגי ודבר זה נראה לי דבבכור אמרינן כן דוקא מטעם דמספק' לן אי רוצה לשעבד נכסיו לאביו לגמרי ובעין יפה גמר ומקני נכסי לאביו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה אותן פי שנים כדכת' הרשב"ם משום דהתם יודע הבכור בודאי דיירש הוא את אביו משא"כ בבעל דלאו ודאי הוא דיירש אותה דשמא הוא ימות ברישא ומעולם לא יבוא לידי ירושה ולמה יהיה גומר ומקנ' ולכך לא כייל להו בהדדי וק"ל:
בתו' ד"ה ואין הבכור נוטל פ"ש כו' ואע"ג דלגבי בעל ובכור כו' לגבי כתוב' אשה חשיב' מלוה ראוי כו' בזה אתי' לן שפיר מאי דהוצרך ר"פ למנקט בכור דאינו נוטל במלוה ולא ה"ל לומר כ"א מלוה נקרא ראוי אלא דבא למעט כתוב' אשה וק"ל:
בא"ד בסופו וצ"ע דר"פ סבר הכא בין גבו קרקע כו' ובפ"ק דקדושין סבר ר"פ דשעבוד' דאוריית' עכ"ל. הנה יאמין לי הקורא דעד לא ראיתי תמי' זאת בתוס' גם אני תמהתי כן וראיתי בתוס' סוף פרקין דמקשין ג"כ ר"פ אר"פ דהתם וגם בקדושין ותמהתי למה לא הזכירו מאי דאמר ר"פ גם הכא וישבתי בדעתי דאינו מוכח כולי האי למאן דאית ליה שעבוד' דאורייתא דנהו' מלוה כמוחזק ואף דלמ"ד שעבוד' לאו דאורייתא מוכח דסבירא ליה דמלוה לא הוה מוח'ק כדמקשה הש"ס לרבה בסוף פרקין מ"מ אפכא אינו מוכח וק"ל דסותר הקודם לא יוליד סותר הנמשך בהכרח: