כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף פה:
בגמרא כליו של לוקח כו' הא דלא בעי נמי בכליו של מוכר
ברשות לוקח אי קני לוקח או לא דהא לכאורה זה תלוי בזה כדלקמן. אפשר לומר אחר דחזינן דעות בפוסקים אי מועיל אמירת המוכר דזיל קני בכלי דמוכר ברשות לוקח או לא אע"ג דמועיל ודאי בכלי דלוקח ברשות מוכר כדלקמן וא"כ זה ששואל בעי' הלז ע"כ שאלתו הוא בדלא אמר זיל קני ואי הוה נקיט נמי כלי של מוכר ברשית לוקח ה"א דהוה דומי' דכלי של לוקח ברשות מוכר דמועיל אמיר' זיל קני אף הכא נמי לכך לא קשאיל בהדדי ובהכי א"ש מאי דאמר לקמן בדחייתו התם דא"ל זיל קני דמשמע דהוה כאלו פירש הבעל הבעי' דשאלתו לא היה בדאמר זיל קני ובמאי שכתבתי א"ש וק"ל:
בגמ' א"ל ר"נ מ"ט פשטת ליה כו' דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא כו' אמרתי לפני תלמידי מילתא דבדיחות' מאי האי דרצה בזה דאמר מאה עוכלי הלא אפילו הוה נדחה בדחיי' אחת הוה די ואמרתי דר"נ הלז סבר דלמא דהוא יאמר דבאמת לא פשטתי מהאי מתניתין דקונה אלא אדרבה דאינו קונה והראיה מדאמר' מתניתין לתוך קלתה א"כ ע"כ דהוה הטעם משום דמקום קלת' קני לה דאל"כ הוה לה למתניתין לאשמעינן האי קטן באדם אחר או בדבר אחר (וכדאכתוב בסמוך) לכך קאמר ר"נ דהאמת אינו כן דליכא להוכיח גם מזה דהלא דחו לה בכמה דחיי' ואי אמרת דמגופה דמתני' יש להביא ראיה אפכא א"כ ל"ל לאחרינא למיקם באוקימתא אחריתא אלא ודאי אין להוכיח לא הן ולא לאו ואינן רק דחיות בעלמא וק"ל:
ואפשר לומר דר"ל נייד מאוקימת' דר"י משום דא"כ הוה הגבהה ממש והגבהה אתי לאשמעינן בתמיה אלא ודאי דמגורשת אפילו אינה תלויה ולא הוה הגבהה ממש וראב"א נייד מדר"ל משום דא"כ היינו תיקה והיינו בגדי' דמיירי נמי בתלויה בה ונגררי' ע"ג קרקע כדאיתא בתוס' שם. ור"מ נייד מכולהו משום דא"כ למה נקט קלת' דוקא ממה דנקט כלי אחר אלא ודאי מיירי במוכר קלתות והוה כלי דאשה קונה אותה ור"י נייד מכולה דא"כ למה אשמעינן לן מתניתין דוקא קנייה זאת בגט אשה ולא בשארי דברים אלא ודאי דמיירי שקונה באשה מבעלה ולא באדם אחר וק"ל:
שם מאי לאו בכליו דלוקח אפשר לומר דסבר דאין משיכה מועיל בכליו דמוכר ולכך קאמר מאי לאו בכליו דלוקח דאי בדמוכר א"כ לא קנה נמי במשיכה ודחי לא בכליו דמוכר ואימא לך דקונה המשיכה אפילו בכליו דמוכר. ובזה לא א"ש מאי דכתבו תוס' בד"ה לא בכליו כו' וק"ל: בגמ' ת"ש משך חמריו כו' פירקן והכניסן כו' מדד עד שלא פסק כו' הא דהביא הסיפא נמי ולא קפשט מרישא דסיפא לחוד. וגם דהביא כל הרישא לכאורה ללא צורך אפשר לומר דאי לאו דרישא לא הוה מצי למפשט מרישא דסיפא מידי דה"א האי מדידה משיכה היא וכדאיתא בטור ח"ה סי' ר' ע"ע (ולע"ע בדבר זה טעה המהרש"א בתוס' דלעיל בדף פ"ד ע"ב ד"ה מדד והניח כו' ע"ע ודוק) ומטעם משיכה קונה א"כ והיינו משיכה דמדידה והא דקאמר פסק עד שלא מדד ה"ק אי פסק קודם המדידה יכול לקנות אח"כ במדידה שאחרי' הואיל דכבר פסק אבל אפכא לא הואיל דהמדידה והיינו קנין המשיכה הוה קודם הפסיקה אבל לעולם לא קנה עד דעביד תרווייהו והיינו הפסיקה והמדידה דאח"כ ולעולם לא קני מידי משום רשות' דידיה לכך הביא הרישא ואי איתא דמיירי במדידה ופסיקה א"כ גם ברישא צריכנא למר כן דהא דקאמר בין פסק עד שלא מדד היינו דאפילו מדד אח"כ לא קני וטעמ' מאי הלא פסק ומדד דהוה משיכה מעלי' ואכתי הוה אפשר לומר דלעולם דמיירי דעביד תרווייהו פסיקה ומדידה וקנה מטעם מדידה דהוה משיכה ואי מדריש' דלמא ברישא שאני דהואיל דעדיין התבואה ע"ג חמורים הוה כאלו היא ברשות מוכר ולכך לא קני ליה המשיכה והיא המדידה שהיה מודד ע"ג החמורים בעצמם ולכך קאמר בסיפא פירקן דאין המשיכה קונה אלא בשמורידן מע"ג שחמורים ומודד בתוך ביתו ולכך הביא הסיפא דסיפא דא"כ הוה קשה סיפא דסיפא ל"ל אלא ע"כ דבתרי גווני קמיירי והוצרך לאשמעינן הרישא והסיפא וק"ל: