כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף נה.
בגמרא אמר ר"א אמר ר"י המיצר כו' כי אתא רבין דתנן כו' הנה ראיתי במיימוני דמהפך הסדר לכאורה ומתחיל באמירתו שלא כסדר הש"ס דאלו הש"ס מתחיל בנכסי הגר וקאמר דמצר וחצב מפסיקין בו ופליגי אמוראי אי מפסיקין ג"כ בפאה וטומאה ושבת ואלו הרמב"ם מתחיל בהני דברים וקאמר כל המפסיק לפאה מפסיק בנכסי הגר כו' וכל המפסיק ברשות שבת כו' כל דבר המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר כו'. והמ"מ כתב דמכש"כ אתי' ליה ואני אומר דאפשר דהרמב"ם היה מפרש דברי הש"ס בדרך אחר מאשר מפורש לפנינו דה"ק הש"ס דהכא אבל לענין פאה וטומאה לא כי אתא רבין כו' אפילו לענין פאה וטומאה פירושו הוא דפליגי אי אמרינן מאי דמפסיק בלענין פאה וטומאה אי מפסיק ג"כ בנכסי הגר וכן לענין שבת יתפרש כן וקרוב הוא לומר כן דבהכי יתיישב היטב מאי דקאמרה הש"ס פאה מאי היא דתנן כו' והלא שם לא נאמר דבר ממצר וחצב ואי דבא לאתויי ראיה דשייך הפסקה בפאה לא ה"ל לאתויי כל המפסיקין אבל למאי דפרשתי א"ש וא"ת א"כ היאך יעלה על הדעת דדרך הרבים ודרך היחיד וכן שביל לא יפסיק בנכסי הגר באשר נאמר דמצר וחצב יפסיקו אפשר לומר דשאני מצר וחצב דניתנו שם להפסקה משא"כ כל אלו דממילא באו ולכך פליג רב אסי ואמר דאינן מפסיקין וא"ת בטומאה מאי היא המפסיק שם אשר נאמר דמפסיק ג"כ בנכסי הגר והש"ס לא גילה לן שום דבר. אף בזה אני אומר דאתי' לן נייחא ויתיישב היטב מאי דקשיא לן לכאורה מאי האי דקאמרה הש"ס לקמן אין שם מצר ולא חצב מאי פירש ר"מ כו' ועיין בתוס' שם דכתבו דאטומאה קאי דהכי איתא בתוספתא וא"כ מאי האי דש"ס הביאו הכא אבל לדבריני אלו א"ש דה"ק אין שם כו' כלומר מאי היא דמפסיק שם בטומאה דנימא דפליגי הני אמוראי אי מפסיק נמי בנכסי הגר וקאמרה הש"ס פירש ר"מ כו' ובזה יתיישב היטב מאי דמדקדק הרשב"ם שם דאילו רב ושמואל אמרו לעיל כדאזיל תייר' דתור' והדר אלא משום דשמעינן לר"י שיעור אחר קבעי ליה ובמאי שפרשתי ניחא טפי וק"ל. ובזה אפשר ליישב נמי מאי דהקשה הלחם משנה אהרמב"ם דפסק בפ' י"ח מהלכות שבת דכרמלית אינו מפסיק בין ב' רשות הרבים והכא בהלכות זכייה קא פסק דמפסיק ודוק היטב:
ובלמוד הישיבה העליתי דאף לפי מאי דמפורש סוגיא דשמעתא לפנינו אפשר ליישב מאי שדקדקתי לעיל אליבא דרמב"ם. דהנה חוב עלינו לפרש בכל מקום אשר ב' אמוראי פליגי אליבא דחד דאחד יאמר כך אמר פלוני והאחד יאמר לא כי אלא כך דלא יקשה עלן היאך אפשר דחד מינייהו משקר בקבלתו לרבו לכך אמינא גם הכא דבאמת מעולם לא אמר ר' יוחנן אלא המצר וחצב מפסיקין בנכסי הגר ולא יותר והבין ר"א מדבריו דדוקא בנכסי הגר הוא דמפסיקין אבל לא לענין שבת וטומאה וראייתו נמי מדקחשיב שם במתני' כל הני הפסקות ולא קחשיב נמי למצר וחצב ש"מ דמצר וחצב אינן מפסיקין וא"ת דלעולם מפסיקין שם והא דלא קחשיב להו שם משום דאתי' מכש"כ דעדיפים נינהו מכל הני הפסקות מטעם שכתבתי לעיל אליבא דרמב"ם י"ל דסבר רב אסי דקחשיב דרך הרבים שם אף דאתי' מכש"כ משום הטעם דאי' בירושלמי דקמ"ל דאפ"ה אינו מפסיק באילנות וא"כ אי איתא דמצר וחצב מפסיקין ג"כ בפאה ה"ל למחשבה נמי ואי משום דאתי' מכש"כ אפ"ה ה"ל למחשבינהו לומר דלא מפסיקין באילנות אלא ע"כ דאינן מפסיקין כלל. והנה באמת לא צריכנא לטעם דירושלמי אלא כדגרסינן דרך היחיד קודם לדרך הרבים וכן שביל היחיד קודם לשביל הרבים אבל כדגרסינן דרך הרבים קודם ליחיד וכן בשביל כדאיתא לגירסא הכא א"כ אין אנו צריכין לטעם דירושלמי דלא קתני מתני' לדרך הרבים אלא דבעי למנקט דבריו בלא זו אף זו כדפי' הרשב"ם דדרך מתני' למנקט קילתא וחמירתא כדאי' בהרבה מקומות באין טעם וא"כ הוא לא מוכח מידי דמצר וחצב אינן מפסיקין מדלא קחשיב להו דדילמא משום דעדיפי' נינהו מכל הני הפסקות וא"ת ה"ל למחשבנהו להורות דאינן מפסיקין באילנות דלמא התנא לא רצה למתני שום דבר ברישא אטו סיפא. ואי תימא דמ"מ ה"ל למחשבא בסיפא דאינן מפסיקין דלמא משום דאין סברא לחלק והואיל דקמ"ל דכל הני דברים אינן מפסיקין בסיפא א"כ שמעינן ב' דברים אלו נמי ולכך קאמר פאה מאי היא דתנן ואלו כו' דרך הרבים ודרך היחיד כו' כלומר הכי תנן קילתא קודם לחמירתא ולא זו אף זו קתני ולעולם אף מצר וחצב מפסיקין דאטו תנא כי רוכלא כו' (ועיין בתויו"ט שם דמביא גירסאות בכך) ואח"כ אמר טומאה מאי היא כו' וחכמים מטמאין שהיה ר"א אומר ולכאורה יש לדקדק מאי רצה בזה שהביא ג"כ דברי החכמים וגם על לישנא מאי דאמר שהיה ר"א אומר כו' לכך אמינא דהוכחת ר"א בדברי ר"י היה דאין מפסיקין לטומאה הוא דאל"כ למה קאמר ר"י דמפסיקין בנכסי הגר ולא קאמר נמי דמפסיקין בטומאה אבל באשר נאמר דר"י לא סבר כר"א כלל דיש חילוק בין ספק ביאה או ספק מגע אלא סבר כחכמים וא"כ אימא דלעולם אית ליה לר"י דמצר וחצב מפסיקין לטומאה למאן דאית ליה הפסקה בטומאה והא דלא קחשבינהו הוא והוא מטעם דלית ליה החילוק דר"א בין ספק ביאה או ספק מגע ולכך הוצרך לומר וחכמים מטמאים לומר דר"י סבר כרבנן ולכך לא קאמר אף לטומאה אבל לעולם סבר דמפסיקין לר"א ומסיים אח"כ שהיה ר"א אומר כו' כלומר דבא להורות לן דדוקא ר"א אומר ספק ביאה טהור ולא רבנן ולא תימא דאף רבנן סברי ספק ביאה טהור והא דמטמאין הכא היינו בחד ספיקא בשדה מלאה טומאה כדכתב שם רש"י וכדאיתא בתוס' הכא לכך קאמר דזה אינו שהי' ר"א אומר ספק ביאה טהור אבל לא רבנן וא"כ ר"י סבר כרבנן ולכך לא קאמר אף לטומאה. ואפשר לומר נמי דלהכי קאמרה הש"ס אח"כ אבל לשבת לא ליישב בזה אליבא דרבין דלמה נקט ר"י א"כ דמפסיקין בנכסי הגר ה"ל למימר סתמא דמפסיקים אחר דאינן ממעט מידי ולכך קאמר אבל לשבת לא וק"ל כ"ז העליתי לפני תלמידי ושבחוהו:
גם אפשר לומר ולדקדק אהא דקאמרה הש"ס מילתא ומשני בלישנא דתחלה אמרו אבל לשבת לא ואח"כ בדברי רבא קאמרה אפילו לענין שבת דה"ל לומר תחלה נמי אבל לא לענין שבת או דלא ה"ל לומר בדברי רבא לענין שבת רק אפי' לשבת. ואמינא דה"ק אבל לשבת לא כלומר בשבת לית ליה הפסקה כלל וכרבנן דר"י ורבא קאמר אפי' לענין שבת כלומר דלא זו בלבד דסבר כר"י ואית ליה הפסקה לשבת אלא דסבר נמי דמצר וחצב מפסיקין וכן י"ל לעיל בדברי ר"א ורבין דוק ותמצא:
הא דקאמר ת"ק מילתא והפוכו ולא ה"ל למימר כ"א בהעלם א' חייב ואנן ידעינן דבשתי העלמות פטור או איפכא. א"ל דבא לומר דאיירי אפילו בשני רשויות ונראה דהכי מפרשי תוס' ד"ה בהעלם א' כו' ועוד אפשר לומר דאי לאו דאמר מילתא והפוכו ולא הוה אמר אלא ריש מילתא העלם א' חייב הוה דייקינן ב' העלמות פטור היינו בב' רשויות דוקא אבל ברשות אחד אפילו בב' העלמות חייב אחר דרישה מיירי בב' רשויות וכן אי לא הוה אמר אלא סוף מילתי' בב' העלמות פטור ה"א דוקא בב' רשויות ולהכי תני תרווייהו לומר דב' העלמות דומיא דהעלם א' מה העלם א' מיירי מכל וכל בין ברשות אחד בין בשני רשויות כן נמי בשני העלמות וק"ל: