שער ההלכה · תלמוד תורה וכיבוד אב ואם
התורה למעלה מכל
"גדולה מצות תלמוד תורה, יותר ממצות כיבוד אב ואם". (מגילה טו ע"ב. סימן רמ סעיף יג)
למדנו זאת מיעקב אבינו שלא ראה את אביו יצחק 36 שנה, 14 שנה שלמד תורה בבית מדרשם של שם ועבר, ועוד 22 שנה שהיה אצל לבן הארמי. ונענש שנלקח ממנו בנו יוסף 22 שנה, כנגד אותן שנים ששהה אצל לבן, ולא חזר אל אביו מיד לאחר שנשא את רחל ולאה, אבל כנגד ה-14 שנה שעסק בתורה אצל שם ועבר, לא נענש, מכאן ש"גדול תלמוד תורה - יותר מכיבוד אב ואם".
בן שחשקה נפשו בעסק התורה מאוד, ורוצה ללמוד ולהתמיד למעלה מהנורמה הרגילה אצל בני גילו, אך הוריו חוששים לבריאותו, ולעומתם הבן טוען שהוא מכיר ויודע את כוחותיו, ויכול הוא לעמוד בזה ולהתמיד כאוות נפשו - יסביר להוריו בנועם את חשיבות הדבר, שעל ידי כך יוכל להתעלות יותר בתורה, ואינו חייב לשמוע להוריו. ואדרבה ישתדלו הוריו לדאוג לו שיאכל דברים הבריאים והערֵבים לחיכו, כדי שיתחזק גופו לעבודת ה'. ומכל מקום טוב ונכון שיתייעץ הבן עם תלמיד חכם אוהב תורה ולומדיה שמכירו היטב.
ובאמת שהורים אלו, צריכים לרקוד ולשמוח כל היום, שנפשו של בנם חפצה כל כך בעסק התורה, ובפרט בדור הזה שהרחוב סוחף אחריו את הנערים בכל מיני פיתוים שונים, שבודאי עליהם לעודד את בנם ולעשות כמיטב יכולתם שבנם ישב כאוות נפשו ויתמיד בתורה יותר ויותר, כי כך באמת רבים מגדולי ישראל צמחו וגדלו, בזכות מסירות נפשם למען התורה, ללומדה בהתמדה ובחשק רב ועצום, והיא היא שעמדה להם לגדול ולפרוח לדרגות ופסגות גבוהות. וכמו שאמר שלמה המלך (משלי כז יט): "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", ודרשו חז"ל (יבמות קיז ע"א) זאת על התורה, ובאר רש"י, שלפי פנים ולב שהאדם נותן לתורה, כך זוכה כנגד זה ללמוד ולזכור את לימודו. שאם יגעת בתורה - תמצא, ואם לא יגעת - לא תמצא.
ככה נעשים גדולי ישראל
הצדיק רבי סלמן מוצפי זצ"ל משחר נעוריו ראו בו ברכה, וכי לגדולות נוצר, בהיותו שוקד על לימודו. בהיותו כבן תשע שנים נפטר רבן של ישראל גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זצ"ל בעל הבן איש חי, והוא הלך להלוויתו, והיה בוכה אחר מיטתו של הצדיק. כשהורד הארון לקבר, קיבל על עצמו להתמיד יותר בלימוד התורה, וכי ינהג מהיום והלאה בפרישות וחסידות, על מנת למלא את החלל שנוצר בהסתלקותו של מנהיג הגולה, שהיה מפורסם בחסידותו וקדושתו. מאותו יום נעשה הנער סלמאן כמעיין המתגבר, הנהגתו החלה להיות קיצונית, ונעשה מופרש ומובדל מן העולם.
הוריו שהיו מודעים להתנהגותו הקיצונית, חסו עליו וניסו למתן את דרכו, אך ללא הועיל. הוא גמר בדעתו כי עליו לקום בכל לילה בחצות, כמנהג אביו. אך בפניו עמדה שאלה, היאך יתעורר בחצות? הוא מצא עצה ותחבולה, כרך חבל סביב ידו, ואת הקצה השני קשר לבריח הדלת, וכאשר היה קם אביו בחצות ומושך את הדלת, היה מתעורר גם הוא. אך לאחר זמן אביו הרגיש בחבל זה ומנעו מכך. אך אין דבר העומד בפני הרצון, והוא ביקש מחברו להעירו בחצות, וכך היה, בצאת אביו מן הבית, היה קם והולך עם חברו ללמוד בבית המדרש תלמוד ומוסר. (עז)
הניחי לו - כך גדלים
שעות רבות היה משנן הילד הרך רבי מאיר אביחצירא את לימודיו שלמד עם רבו הצדיק רבי יחיא דהאן זיע"א בן בתו של רבנו יעקב אביחצירא זיע"א, שעות רבות עד כלות הכוחות ממש - כוחותיו של ילד. ובעוד ששאר התלמידים בני גילו הסתפקו בידיעת החומר על בוריו, השקיע רבנו עוד ועוד, כשהוא מחכים ומרחיב את אפיקיו להבין דבר מתוך דבר, הרבה מעבר למה שניתן לצפות מנער בן גילו.
כשנכנסו אחדים מבני המשפחה לאביו הבבא סאלי זיע"א, וביקשו להסב את תשומת לבו לעובדה שבנו מונע מפיו מזון ומשקה ומרבה להתענות בהיותו שקוע בלימודו, הרבה מעבר לכוחותיו של נער בן גילו. נענה להם הרב: "אין לכם מה לדאוג... לא יאונה לו כל רע, שכן הוא ניזון ממזון רוחני...".
באחד הימים, ראתה אמו הצדקת פריחה ע"ה, כי החשיך היום ובנה לא שב הביתה מבית המדרש. כשיצאה לחפשו, ראתה את בנה שעודו שקוע בתלמוד. השמש שקעה מכבר ונר קטן שמצא באחד הארונות, שימש אותו בעיונו העמוק. חשבה להפסיקו ולהביאו הביתה, למנוחת לילה ולאגירת כוחות ליום המחר, אך ביקשה קודם להיוועץ עם בעלה הדגול בבא סאלי. להפתעתה אמר לה הרב: "הניחי לו - כך גדלים".
לימים והוא בחור העומד על דעתו, נהג רבי מאיר בעצמו מה שאמרו חז"ל (יומא עא ע"א) , שתלמידי חכמים דומים לנשים [תשושים] ועושים גבורה כאנשים. ארע, שהתעמק בסוגיא מורכבת במשך יומיים תמימים. מזון ומשקה לא באו אל פיו, והוא אינו מש מספריו ואינו מרפה מעיונו. ביקש אביו להפסיקו, אך הפעם היתה זו אמו שעצרה בעדו, ואמרה: "הנח לו - כך גדלים".
וכששניהם גם יחד עומדים על המשמר לבל יזיק עצמו, תוך שהם מרחיבים את הגבולות עוד ועוד, הלך הנער מאיר וגדל והאיר!
כי עם הורים שכאלו, ועם דרך חינוך שכזו, באמת גדלים. ("אביר יעקב" עמוד 412)
הוא עתיד לצאת גדול בישראל
בשנת התרצ"ד באחד הערבים התחוללה בירושלים הפגזה קשה מאויבינו הערבים ימח שמם, ובגין המצב הקשה שררה בכל שכונות ירושלים עלטה מוחלטת. הנער הצעיר בן ה-13, עלה כבר בשעות היום לבית המדרש "בית יעקב" שמעל הבית הכנסת המרכזי בשכונת בית ישראל, שם איוה למושב לו לעסוק בתורה, ובידו האחת מחזיק נר להאיר לו את החשכה. מספר בחורים צעירים שעברו ברחוב, ראו את אור הנר הדולק בבית המדרש למעלה, וחששם עלה שמא ניצלו גנבים את החשיכה ונכנסו למקום. וימהרו להזעיק את רב השכונה הגאון רבי שמשון אהרון פולנסקי זצ"ל הנודע בשם הגאון מטפליק. הרב עלה חיש לבית המדרש לראות את אשר מתרחש שם, והנה לעיניו נגלו מראות אלוקים, הוא ראה את הנער רכון על ספריו, וכדי שלא יבהל, נגע בו ברוך בכתפו ואמר לו, שעת סכנה היא עתה מחשש הפגזות מהאויבים ולא עת ללמוד. ולקחו הרב יד ביד לבית הוריו. באותו זמן שהנער נעלם, חיפשוהו אביו ואחיו והתרוצצו בכל רחובות השכונה למוצאו מחשש לשלומו. וכאשר נראה הרב פולנסקי עם הנער, כעס עליו אביו וביקשו להוכיחו על פניו בעת כזו. אך מיד עצרו הרב פולנסקי ואמר לו, אינני נותן לך אותו אלא אם תבטיח לי שלא תכה אותו, לא תיגע בו יד, ולא תכעס עליו, כי הוא עתיד לצאת גדול בישראל. וכך במסירות נפש עילאית כזאת, זכינו ברוך ה' למרן מלכא מאור ישראל הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף שליט"א. ("מלך ביופיו" עמוד 29)
"אין דבר העומד בפני הרצון"
בהיות הנער רבי עובדיה כבן 14, חשקה נפשו בתורה גם בלילות כבימים. הוא רצה לישב ולהתמיד בלימודו עד לשעות הקטנות של הלילה, אך הוריו לא הסכימו לזאת מחשש שמא יזיק הדבר לבריאותו. מה עשה הנער שרצונו היה עז לתורה? התארגן בערב לשינה כשאר אחיו, שכב במיטה כמו כולם, ומשראה שהכל נמים את שנתם, לבש את בגדיו על הפיג'מה, ויצא את הבית בחשאי כאשר רגליו מוליכות אותו אל בית המדרש הסמוך לביתם "באר שבע" שבשכונת בית ישראל. את המפתח קיבל מיד הגבאי מבעוד יום, פתח את בית המדרש, הדליק את האור, וישב ללמוד בחשק גדול כאוות נפשו במשך כשלוש שעות. בסיימו את לימודו, חזר אל ביתו בשמחה וגיל, נם את שנתו כשאר אחיו, וקם עם כולם כאילו לא ארע דבר.
אחיו המנוח רבי אברהם ז"ל הבחין מספר לילות בנעשה, והתלבט האם להודיע זאת להוריו, כי סוף סוף נעשה כאן דבר בחשאי נגד רצונם. ומה גם שהדבר עלול אולי להזיק לבריאותו של אחיו. אך משמים דאגו לשנות את מחשבתו, ואכן במחשבה שניה נמלך בדעתו, והחליט שלא להודיע על כך להוריו, כי הלוא אחיו הולך למקום טוב ולמטרה טובה ברוך ה', ולא למקומות לא טובים חס ושלום, ואדרבה כך יכול הוא לעלות ולהתעלות בתורה, ולמה לו להפריעו... ("מלך ביופיו" עמוד 35)
הפסק באמצע הלימוד
בן העוסק בתורה, ואביו או אמו ציווהו לעשות דבר עבורם, אם אפשר שדבר זה יעשה על ידי אחרים, לא יפסיק הבן מלימודו, ואחרים יעשוהו, אך אם אי אפשר שאחרים יעשוהו, וגם אין אפשרות שהבן יעשה זאת בגמר לימודו, יפסיק הבן מלימודו, ויעשה את המצוה, ובסיום המצוה יחזור מיד ללימודו. (עיין סימן רמו סי"ח, יבי"א ח"ד יו"ד סימן יט אות ב, ה"ע שצא)
אין ספק שעל ההורים להשתדל להימנע ככל היותר מלהפסיק את בניהם מלימודם, שהרי אין לך מעלה טובה מכך שזוכים ההורים שבניהם עוסקים בתורה. וכבר אמרו חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א): "כל מצוותיה של תורה, אינן שוות לדבר אחד של תורה". ובאר הגר"א דהיינו למילה אחת של תורה. אלא שבכל זאת כיון שמטרת הלימוד היא בשביל לקיים, לכך אף על פי שלימוד התורה גדול יותר מהמצוות, יקיים את המצוה ויחזור מיד ללימודו, אם אין מי שיעשה את המצוה. (ב קנב)
בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ - יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי!
הימים היו ימי צר ומצוק, בירושלים שררה עניות גדולה, וכל אב משפחה נלחם להביא טרף לביתו. גם רבי יעקב עובדיה ז"ל טרח רבות על המחיה ועל הכלכלה. באחד הימים כשכבדה העבודה על כתפיו, בחנותו שבשכונת בית ישראל, חשב לעצמו: הן הפרנסה קשה, ובני הגדול כבר בן 9 שנים, ויכול הוא לעזור לי ולשאת עמי קצת בנטל הפרנסה. הוא קרא את הילדה ששיחקה בשכנותם בחצר, וביקש ממנה לכי לביתי, ותקראי לבני הגדול עובדיה שיבוא לעזור לי בחנות. כשהגיעה הילדה לביתם, ראתה את הילד עובדיה יושב, ולמולו גמרא פתוחה והוא הוגה בה בחשק רב. היא קיימה את שליחותה, פנתה אליו ואמרה לו, אביך מבקש שתבוא לעזור לו בחנות. ענה לה הילד: "אמרי לאבי, כי עתה אני לומד". כששמע זאת אביו, הבין ללבו כי רצונו עז לגדול בתורה בעמל ויגיעה רבה כבר מילדותו, ולקיים בעצמו "כי הם חיינו" כפשוטו, ושמח בו והניחו לנפשו.
בהזדמנות אחרת כשהדוחק גבר יותר והמשפחה גדלה, לא יכול היה אביו לעמוד בעומס קושי הפרנסה והמצוקה הכלכלית בנוסף לנשיאת הארגזים הכבדים, ועל אף שבנו הגדול היה עושה חיל בלימודיו בישיבת פורת יוסף, ומאור תורתו החל מתנוצץ בין כותלי הישיבה, הוצרך אביו לעזרה בבנו בכורו בכמה שעות מהיום, הן הפרנסה קשה מנשוא. כשהבחין ראש הישיבה הגאון רבנו עזרא עטיה זצ"ל שהבחור עובדיה נעדר כמה ימים מהישיבה, לקח עמו את ראש המקובלים הגאון רבי אפרים הכהן זצ"ל ויחדיו באו לבקש את היהלום ולהחזירו להאיר בישיבה. עמד ראש ישיבה בתוקף, כי לא יתכן שהבן יעבוד במחיה גשמית כל עוד שהוא צריך להיות למחיה רוחנית לדורות הבאים. אם חסר עובדים אני מוכן להחליף אותו - אמר ראש הישיבה - הביטול תורה שלו חמור מהביטול תורה שלי... בשמוע האב דברים אלו, שמח בלבבו, ונתרצה להעביר מעל כתפי בנו עול דרך ארץ, כדי שיוכל לשאת עול של תורה. ("מלך ביופיו" עמוד 27)
להתארח בשבת
בן שהוריו מבקשים ממנו שיתארח אצלם בשבת, מצוה על הבן ללכת אליהם ולכבדם. אולם אם ההורים מבקשים מהבן שיבוא אליהם בתדירות גבוהה, והדבר קשה עליו, ובפרט כשיודע שבביתו או בישיבתו הוא לומד בהתמדה, אבל בבית הוריו אין באפשרותו ללמוד כן, יבהיר להוריו את חשיבות עסק התורה ויפייסם שימחלו לו שלא יבוא אליהם. אך אם דוקא רוצים הוריו שיבוא אליהם, יעשה שאלת חכם. (עיין מבקשי תורה רעט. וי"א שאם מבקש האב דברים מסוימים שאין רגילות בהם, אינו חייב. כבוד הורים פז)
בן המזכה את הרבים במקום מגוריו מידי שבת, והוריו מבקשים ממנו שיתארח אצלם בשבת, ישתדל למצוא ממלא מקום, וילך לכבד את הוריו. אך אם אינו מוצא ממלא מקום מתאים, יפייס את הוריו, וישתדל לבקרם בימי החול. ואם רוצים ההורים שיבוא אליהם דוקא בשבת, יעשה שאלת חכם.
החתם סופר מזכה את הרבים
הרבנית הצדקת מרת רייזל, אמו של הגאון החתם סופר זיע"א, התגוררה בעיר פרנקפורט, בעוד בנה הגאון מכהן פאר ברבנות פרשבורג. לעת זקנותה שיגרה הרבנית שליח מיוחד אל בנה, שיבוא לבקרה בפרנקפורט. בנה החתם סופר התלבט מאוד - מחד גיסא חפץ היה לקיים מצות כיבוד אם, אך מאידך לא רצה שבנסיעתו הארוכה יגרם ביטול תורה לרבים. אולם לא רצה להורות הלכה לעצמו, לכן הלך להימלך בדייני בית הדין הגדול שבפרשבורג. דייני העיר פסקו לו, שתלמוד תורה של רבים עדיף. לפיכך כלא החתם סופר את רגשותיו ואת געגועיו לאמו, ונשאר להרביץ תורה לתלמידיו שבפרשבורג. ואולם כדי לפייס את דעתה של אמו, שלח החתם סופר את רבי בר פראנק, אשר התעניין במצבה ובשלומה, ומסר לה פריסת שלום מבנה, ובעיקר הניח את דעתה של האם בספרו לה בהרחבה על מניעותיו וטרדותיו בציבור ובישיבה, שמנעו ממנו מלבוא ולכבדה. ואכן אמו נתפייסה, ואמרה לשליח שהיא מוחלת לו. (כבוד הורים)
ירבו שמחות בישראל
הורים המבקשים מבנם שיבוא לשמחה משפחתית, והבן יושב באמת ועוסק בתורה, אינו חייב לשמוע להם, אך יבהיר להוריו בנחת את החשיבות בעסק התורה, שאין לך מעלה גדולה ממנה, כי תלמוד תורה כנגד כולם. ובודאי שמי שרוצה לזכות לכתרה של תורה, ולהיות תלמיד חכם אמיתי, עליו לשקול בפלס אימתי להפסיק מלימודו וללכת לשמחות, ואימתי לא. והעיקר שיזהר שלא לגרום שום מחלוקת חס ושלום. (רג)
אבות ובנים
מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו תורה, שנאמר (דברים יא יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ומכל מקום בן שלא למדו אביו תורה, חייב לדאוג לעצמו ללמוד תורה. (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה א. סימן רמה סעיף א)
כשם שמצוה על האב ללמד את בנו תורה, כך מצוה עליו ללמד את בן בנו, שנאמר (דברים ד ט): "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". ומכל מקום אם ישנה אפשרות ללמד רק את אחד מהם, יקדים את בנו לבן בנו. (רמב"ם שם הלכה ב. סימן רמה סעיף ג)
מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה? כשיתחיל לדבר, מתחיל ללמדו: פסוק (דברים לג ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", ופסוק (דברים ו ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". ואחר כך מלמדו עוד מעט מעט, עד שמוליכו אצל מלמד תינוקות. (רמב"ם שם הלכה ו. סימן רמה סעיף ה)
עידוד וחיזוק
מה שנהגו הורים רבים להבטיח שכר ומתנות לבניהם, כדי לעודדם לסיים מסכתות, דבר חשוב הוא ביותר, ומעלתם גדולה עד מאוד. ובפרט בדור הזה, שהניסיונות ברחוב רבים לצערנו הרב, והמציאות מוכיחה שקשה להושיב ילד או בחור צעיר שיעסוק בתורה בחשק רב וברציפות זמן ממושך, אם לא שמעודדים אותו בפרסים ומתנות למיניהם. ומצוה רבה שיתנו להם שכר, אפילו עבור לימודם בשבת, ואין בזה חשש איסור של שכר שבת כלל. (כמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק ב)
גם אם הבן מוצלח בלימודיו, ראוי ונכון להצמיד לו מורה פרטי, כדי שיחכים אותו יותר, ויסיים עמו מסכתות רבות, וכך יעלה מעלה מעלה במעלות התורה.
ומסופר על אחד מגדולי הדור שליט"א, שבהיותו נער בר מצוה, פנה אליו אדם אמיד, ודיבר עמו שיסיים בכל חודש מסכת, ובכל ראש חודש יעשה לו סעודה בבית הכנסת לסיום מסכת, ויתן לו סכום כסף לעידוד. וסיפר אותו גדול, בתחילה היו מסכתות קטנות, ביצה, תענית, מגילה, וכו' והיה קל לסיימם בחודש אחד, אך לאחר מכן המשיך גם במסכתות הגדולות יותר, והיה מתאמץ לעשות כמיטב יכולתו והיה שוקד על לימודו לילות כימים, כדי לסיים את המסכת עד לראש חודש הבא, וכך עשה והצליח לסיים מסכתות רבות. והעיד שלימוד זה דחף אותו ודרבן אותו הלאה להתמיד בלימודו יומם ולילה, ולחזור ולסיים עוד ועוד, והיום זכינו ברוך ה' שהוא אחד מגדולי הדור שליט"א.
אשריהם ההורים שלוקחים את הדברים לתשומת לבם, ומדרבנים את בניהם ללמוד ולהתמיד ככל היותר. ובלבד שיעשו הכל באהבה ובחיבה, בחשק ובשמחה, ועליהם נאמר: "אוכלים מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא".
דוגמא אישית
אין ספק כי החינוך הגדול ביותר, הוא הדוגמא האישית של ההורים. על כן, בצאת האב לדבר מצוה כקניית סכך, ארבעת המינים, שמן לחנוכה, מצות לפסח וכיוצא, יקח את בניו הקטנים, כדי להקנות להם את שמחתו, חביבותו והידורו במצוות. (ראשית חכמה. וכמבואר בחוברת 'חג הסוכות')
כמו כן, ישתדל כל אדם שיראוהו בניו שהוא עוסק בתורה בחשק ובשמחה. ואף אם אינו יודע ללמוד כל כך, ילמד דברים קלים יותר המובנים לו, והעיקר שידגיש להם את החשק והשמחה והזכות שהוא זכה ללמוד תורה. וכמו כן, יראה להם שהולך לשיעורי תורה בחשק ובשמחה, כדי שגם בליבם יכנסו החשק, השמחה וההתלהבות בעסק התורה.
חינוך אמיתי
סיפר רב מאזור המרכז, כי בצעירותו היה מוסר שיעור בגמרא מידי יום משעה 5:00 עד שעה 7:00 בערב בעיר בת ים. אחד ממשתתפי השיעור, היה מקפיד לבוא כל יום בזמן, וקנה במיוחד גמרא לשיעור, והיה מביאה עמו יום יום מביתו, אך למרבה הפלא לא יאוחר מ-5 דקות מתחילת השיעור, כבר היה מתנמנם ונרדם עד סוף השיעור. לאחר שנשנה הדבר על עצמו יום אחר יום, למעלה מחודש ימים, אמר לו הרב, שמע נא ידידי, למה לך להטריח את עצמך אחר יום עבודה מייגע ומעייף לבוא לשיעור, האם לא עדיף שתישאר בבית ותנוח על מיטתך, במקום להצטער כך ולהירדם על השולחן?! ענה לו אותו יהודי: דע לך כבוד הרב, כי עובד אני קשה כל היום, וחוזר מהעבודה בשעה 4:00 אחר הצהריים, טועם משהו, בקושי רואה את ילדי, וכבר אני צריך לצאת לשיעור. ילדי אומרים לי, אבא! הישאר איתנו, אנחנו רוצים שתהיה איתנו, בקושי אנחנו רואים אותך, ואני אומר להם: "בני! כל היום עבדתי קשה, ולא זכיתי ללמוד תורה, לפחות עכשיו הולך אני ללמוד תורה". לכן אף על פי שאני ישן בשיעור, אבל עצם זה שבני רואים שאבא הולך ללמוד תורה, אפילו שהוא עייף וקשה לו, מרוויח אני כי נחקקים בליבותיהם אהבה עצומה וחשק וערך ללימוד התורה. מספר הרב, כי באמת זכה אב זה וכל בניו יצאו עוסקים בתורה ואוהבים תורה באמת.
"אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ"
שאלה: בן שרוצה ללכת לעיר אחרת ללמוד תורה, מפני ששם יראה סימן ברכה בלימודו, ואביו מוחה בו שאם ילך לאותה עיר יגרום לו צער גדול, כי תמיד ידאג לו, האם רשאי הבן שלא לציית לאביו?
תשובה: כתב בספר תרומת הדשן (סימן מ), מכיון שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, אינו צריך לשמוע לאביו, ואפילו אם יכול הבן ללמוד תורה בישיבה שבעירו, הרי שנינו (עירובין מז ע"ב) שלא מכל חכם, אדם זוכה ללמוד. ואין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ (עבודה זרה יט ע"א). ואף על פי שאביו מצטער על כך, אין לו לחוש לזה, שגם מורא אב ואם נדחה מפני מצות תלמוד תורה. עכ"ד. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רמ סעיף כה). ובספר חמודי דניאל כתב, אפילו אם הבן מסתפק אם יצליח בלימודו יותר במקום אחר או לא, בכל זאת מותר לו לצאת ללמוד בניגוד לדרישת הוריו. ומכל מקום נכון שישפיע על הוריו על ידי רבנים חשובים ותלמידי חכמים, כדי להודיעם גודל מצות תלמוד תורה וחשיבותה, כך שיעשה הדבר גם ברצונם. ומכל מקום יקפיד להתקשר אל הוריו לעיתים קרובות ולשמח לבבם. (יחוה דעת ח"ה סי' נו)
"תלמוד תורה כנגד כולם"
שאלה: בן שחשקה נפשו להשקיע את כל זמנו לעסק התורה, כדי שיהיה תלמיד חכם אמיתי ומורה הוראות בישראל, אך הוריו מתנגדים לכך בטענה שחפצים הם שבנם ילמד מקצוע, כדי שכאשר יתחתן, יעבוד בשעות היום לפרנסתו, ובערב יקבע עיתים לתורה, האם רשאי הבן שלא לשמוע להוריו?
תשובה: מצוה וחובה על הבן ללמוד תורה כאוות נפשו, אף שדבר זה הוא בניגוד לדרישת הוריו, ואינו צריך לחשוש כלל ממצות כיבוד אב ואם, מאחר שגדולה מצות תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם. ומכל מקום אם הדבר אפשרי, נכון שישתדל לעשות כן על ידי השפעה של רבנים חשובים ותלמידי חכמים על הוריו ולפייסם בדברים, כדי שהדבר יעשה גם ברצונם, ולהודיעם גודל מצות תלמוד תורה וחשיבותה, והאמת והשלום אהבו. (שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נו)
המקורות בקצרה לתשובה
ראשית עלינו לדעת כי אין מעלה גדולה יותר מעסק התורה, שמצות תלמוד תורה עולה על כל המצוות, כמו שאמרו (פאה פ"א מ"א) "ותלמוד תורה כנגד כולם". ובאמת כי רבו המקראות והמדרשים בשבח העוסקים בתורה, וכמאמר דוד המלך עליו השלום בתהלים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה... וכל אשר יעשה יצליח". ובגמרא מסכת ברכות (ח ע"א) אמרו על הפסוק: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב", אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה, יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. ואמר עולא מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. ובתנחומא פרשת נח אמרו: "כרת הקב"ה ברית עם ישראל שלא תשתכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות. ולפיכך קבע הקב"ה ישיבות לישראל שיהיו הוגים בתורה יומם ולילה, ונושאים ונותנים במלחמתה של תורה עד שמעמידים דבר על בוריו והלכה לאמתה, ומביאים ראיה מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה. ע"כ. נמצא כי החפץ לעשות את רצון ה' יתברך באמת ובתמים, אין לו דרך אחרת, כי אם להיות שקוע כל כולו בעסק התורה ובהלכה יומם ולילה. וזהו באמת מה שכל אחד ואחד מאתנו מבקש כל בוקר בתפלה, בברכת אהבת עולם, "ותן בלבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות, ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עינינו בתורתך...", וכן בתפלת ערבית, "בשכבנו ובקומנו, נשיח בחוקיך, ונשמח, ונעלוז בדברי תלמוד תורתך ומצוותיך וחוקותיך לעולם ועד. כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה...". ואין ספק כי נוסח זה תוקן עבור כל אחד ואחד מישראל, ולא רק על אנשים מסוימים. מכאן נבין היטב כמה לוקים אנו בחסר, בגודל חשיבותו ומעלתו של העוסק בתורה.
ואל תאמר שאפשר להיות תלמיד חכם אמיתי, גם בשילוב של תורה ועבודה יחד, שכבר כתב הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (כרך ו יו"ד סימן פ"א ופ"ב), כי הלומדים תורה עם מקצוע, צריכים לבזבז רוב זמנם בלימודי חול שונים, ואין להם סיכויים סבירים שיגיעו לכלל תלמידי חכמים שיכולים להבין ולהורות להלכה ולמעשה, שצריך לזה כל כוחות הנפש להבין ולהשכיל דרכי הלימוד בבקיאות בש"ס ובפוסקים, ובעיון מעמיק ובסברא ישרה. וכבר אמר החכם: מימי לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת. ולכן בנידון שלנו שהבן חשקה נפשו בתורה, ואדיר חפצו להתעלות במעלות התורה וביראת ה' טהורה, ומשאת נפשו להגיע לכלל מורה הוראות בישראל ולדון דין אמת לאמתו, ולזכות את הרבים, להגדיל תורה ולהאדירה, אשר אין לך מדה טובה ממנה, אין ספק שמצוה רבה לעודדו ולחזק את ידיו, אף בניגוד לרצון הוריו. ואם ישיאך לבך לשאול, והרי משנה מפורשת במסכת אבות, "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" [דהיינו פרנסה], ועוד כיוצא בזה? דע לך, כי הנה בגמרא קידושין (פב ע"ב) שנינו, "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ [מוכר תאנים יבשות], ואריה סבל, ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, אני שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהריעותי את מעשי, וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר "עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם". רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה". ע"כ. נמצינו למדים כי הן אמת כי מוטל על האדם לעבוד כדי מחייתו, אך זה רק מחמת שהרע את מעשיו וקיפח את פרנסתו, כי אם היה זוכה, היה יכול לעסוק בתורה בלבד, והקב"ה היה מזמין לו כל צרכו, וכרבי נהוראי.
ואמנם אף כי בדורות הקודמים, היו חכמים שעבדו כדי מחייתם כרבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא, רבי שמעון הפקולי [מוכר צמר גפן], הלל הזקן ורבי עקיבא [חוטבי עצים], רבי אבין [נגר], ועוד ועוד, מכל מקום כל זה בזמנם שלא היה מושג שאדם ילמד תורה ויקבל משכורת, ולכן היו מוכרחים לעבוד כדי מחייתם, אבל בימינו שישנה אפשרות לעסוק בתורה ולהתפרנס, בודאי שאין לך מעלה טובה מאדם שיושב ועוסק בתורה, ועושה נחת רוח לבורא עולם. וכבר כתב הרמב"ם (פי"ג משמיטה ויובל הי"ב) "ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם כל שבטי ישראל? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות לרבים דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים, שנאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא זוכים לעצמם בכח גופם, אלא הם חיל ה' יתברך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו והכינו מדעו, להבדל לעמוד לפני ה' ולשרתו, לדעת את ה' ולהבין ולהורות בתורת ה', והלך ישר כמו שעשהו ה', ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכהו בעולם הזה בדבר שיספיק לו פרנסתו, כמו שיזכה לכהנים הלויים. וכן אמר דוד המלך, ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי". עד כאן לשונו הזהב של הרמב"ם. וראה כמה דבריו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, למי שחפץ לקבל את האמת. ומה שרצון ההורים שבנם יקבע עיתים לתורה בערב לאחר שעות העבודה, ונניח שהבן יעשה כן, על אף שרבים כאשר טעמו את טעם הכסף, שכחו מלקבוע עיתים לתורה, מכל מקום כבר משלו בזה משל לאדם שהציעו לפניו שתי אפשרויות לקחת מאוצר המלך, או שק מלא זהב, או שק מלא כסף וגם שקית קטנה של זהב, היתכן שיבחר בהצעה השניה, ויחדל מההצעה של השק המלא זהב, הלוא לטיפש יחשב?! והנמשל: הלוא על התורה נאמר (תהלים יט יא): "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב", וכן נאמר (משלי פרק ג פסוק טו): "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". ואם אדם מאמין באמת שהתורה כה יקרה, אם כן בכל יום שהוא עוסק בתורה הוא מרוויח שקים מלאים של זהב ופז ופנינים, ולמה לו לעבוד כל היום ולהרוויח רק כסף, ובערב להרוויח עוד איזו שקית קטנה של זהב, על שבא להשתתף בשיעור תורה. ועל כל פנים, גם על מי שעובד, אמרו חז"ל (אבות פ"א מט"ו, פ"ד מ"י): עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה. ועל כורחנו שעיקר עסקו של האדם, צריך להיות בתורה, ויבטח בה', והיה ה' מבטחו.
ומעשה בבחור מישיבת כפר חסידים, שהגיע לגיל הנישואין, ובא לפני המשגיח הרב אליהו לופיאן זצ"ל וביקש שרוצה לצאת ללמוד מקצוע קודש - כתיבת סת"ם. מדוע? שאל הרב. ענה הבחור: אני מקוה בעזרת ה' להתארס בקרוב, וכדאי שיהיה לי מקצוע לחיות בכבוד. חקר המשגיח: ומי אמר שתתארס בקרוב, אולי תשאר רווק ותוכל ללמוד בלי טרחה. נבהל הבחור: מה פתאום, "מה' אשה לאיש", הזיווג כבר נגזר משמים. אמר הרב, טוב, אך מי אמר שהמשפחה תגדל ויהיו לך ילדים, אולי תשארו זוג ויספיק לך בהרווחה משכורת הכולל. נרעש הבחור ושאל: מדוע המשגיח מנבא שחורות, ה' יעזור ויהיו לי בנים, למה לחשוב אחרת. והוסיף, אני מבקש שהרב לא יפתח פה לשטן, שלא יהיה חס ושלום כשגגה היוצאת מלפני השליט. אכן מיהר המשגיח להסכים עמו ולהרגיעו, ושאל: אך מי אמר שהמקצוע יהיה מבוקש, הלוא הרבה מובטלים יש? שוב התפלא הבחור למה לחשוב כך, ה' יעזור ותהיה לי כתיבה יפה, ויהיו לי הרבה קליינטים. חייך המשגיח ואמר: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, על הכל אתה אומר: ה' יעזור, ה' יעזור שתהיה לי אשה, ה' יעזור שיהיו לי ילדים, ה' יעזור שתהיה לי כתיבה יפה ויבואו לי קליינטים, אינך נזקק לעזור לו כלל, אם כן למה בפרנסה אתה רוצה לעזור להקב"ה, תלמד והוא כבר יעזור. ובאמת אותו בחור המשיך בלימודיו בישיבה, וה' עזר לו והתארס, ה' עזר לו והתחתן, ה' עזר לו ונולדו לו ילדים, וה' עזר והיום הוא תלמיד חכם ראש ישיבה. (מעיין השבוע במדבר סו) להלן מעשה שהובא בזוהר הקדוש (זוהר חדש רות מא ע"ב) שממחיש לנו מהי הזכות הגדולה של הורים שזכו שבנם תלמיד חכם, ויושב ועוסק בתורה יומם ולילה: רבי זמיראה יצא לכפר אוני, ראה בקעים, ושלהבות של אש עולות מהם, אמר בודאי כאן זה אחד מהמקומות שבגיהנם.
התכופף וראה אדם שצועק, ולקחו אותו לעומק מדור אחד, והתכסה מעיניו ולא נראה יותר. פתאום נרדם שם רבי זמיראה, וראה בחלום את אותו אדם, שאלו מי אתה, אמר לו יהודי אני שלא השארתי דברים רעים וחטאים שלא עשיתי בעולם הזה. אמר לו מה שמך, אמר לו אינני יודע, שחייבי גיהנם אינם זוכרים את שמם. אמר לו מה מקום מגוריך, אמר לו בגליל העליון הייתי קצב, ומרוב החטאים שעשיתי שם, דנים אותי שלש פעמים ביום, ושלש פעמים בלילה. אמר לו האם הנחת בן, אמר לו כן. קם רבי זמיראה והלך לגליל העליון לחפש אחר ביתו של הרשע הזה. והנה מצא ילד אחד ושאלו על אותו רשע, אמר לו, רבי, יבואו עונשים על הרשע הזה, שלא הניח חטא שלא עשה. אמר לו האם הניח בן בעולם, אמר לו הניח בן אחד והוא גם כן רשע כמותו. חיפש אחריו רבי זמיראה, לקחו והתחיל ללמדו, עד שלמד מקרא, תפלה וקריאת שמע. לאחר מכן המשיך ללמדו גם משנה, תלמוד, הלכות ואגדות עד שנעשה חכם גדול, והסמיכו אותו ונעשה התנא הגדול: "רבי נחום הפקולי". ולמה נקרא שמו פקולי, על שם הפסוק (ישעיה כח ז) פָּקוּ פְּלִילִיָּה, שהוציא את אביו מעונש חמור מדינה של גיהנם. וזכה ויצאו מבניו כמה חכמי הדור, וכולם נקראו על שמו פקולי. ולאחר כל זה, בא אותו האבא בחלום לרבי זמיראה, אמר לו, רבי כמו שאתה נחמת אותי, כן ינחם אותך הקב"ה. שמאותו יום שידע בני פסוק אחד, כבר הוציאו אותי מאותו עונש. וכיון שקרא קריאת שמע, הפסיקו לדון אותי כל כך, ודנו אותי רק פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה. וכיון שהתחיל לקרוא פסוק בבית רבו המלמד, הפסיקו את עונשי מכל וכל. ובאותו יום שנעשה חכם וקראו לו 'רבי', הניחו את כסאי בין הצדיקים בגן עדן. ובכל יום ויום שהוא מחדש בדברי תורה, מעטרים אותי בעטרה עליונה שרק הצדיקים מתעטרים בה, ובגללך זכיתי לכל הכבוד הזה. ע"כ. אשריהם ואשרי חלקם של אותם אבא ואמא, שמחזקים ומדרבנים את בניהם לעסוק בתורה יומם ולילה, שאינם יודעים אלו מעלות גדולות, ואיזה שכר גדול ועצום, זוכים הם בעולם הזה ובעולם הבא. אשרי המשכיל והמבין זאת.
לעלות במעלות התורה
מעשה בתלמיד ישיבה קטנה שנפשו חשקה בתורה, אבל אמו הלכה ורשמה אותו בבית ספר מקצועי, למרות מחאותיו. הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ שליט"א שהיה רבו, הביאו לפני הגאון החזון איש. מיד הוציא הרב מן הארון גמרא מסכת תענית וישב עם הנער ולמד עמו מתוכה בצוותא בדף כ"א עמוד א, מעשה באילפא ורבי יוחנן שהיו לומדים בצוותא, וכשהגיעו למצב של דוחק גדול בפרנסה, החליטו לצאת למסחר. בדרכם ישבו תחת כותל רעוע וסעדו ליבם. באו שני מלאכי השרת, ורבי יוחנן שמע את אחד מהם אומר לחברו: נפיל עליהם קיר זה ונהרגם, מפני שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה... כאן הפסיק רבנו והעיר לתלמיד: מכאן למדנו, שאינו חייב למלא את רצון אמו בענין זה! שמע התלמיד לעצת הרב, והמשיך ללמוד בישיבה ועלה והתעלה בלימודו, ונעשה תלמיד חכם גדול. (מעשה איש ח"א עמוד סה. כיבוד הורים המנוקד צז)
לשמח לבבם
כבר בארנו לעיל, שעל הבן להשתדל לשמח את לבב אביו ואמו כמיטב יכולתו, ובפרט כאשר רואה שיש להוריו איזו מועקה, שידבר על לבם ויפייס את דעתם בדברי נועם וחיבה, וחיזוק באמונה, שתתיישב דעתם. (ראשית חכמה, מב"ת רעו. ה"ע קנב)
למשל: בן שאביו מלמד תורה ודעת את העם, וכידוע שכאשר היצר הרע רואה שיש הרבה קדושה, מנסה לשלוח מניעים ומפריעים, ויכול האב להיחלש חס ושלום בעבודת הקודש אשר עליו, כאן מוטל על הבן לחזק ולעודד את אביו, כמו שאומר רבנו נחמן מברסלב זיע"א, שהקב"ה שולח מתנגדים לבעלי תורה, כדי שלא תזוח דעתם עליהם, מאחר ומלמדים הם את העם, וכולם שומעים לקול דבריהם, יכולים הם להכשל ברשת הגאוה, לכן בצאת מפריעים אלו נגדם, ניצולים הם מן הגאוה. ומי לנו גדול ממשה רבנו מנהיגם של כל ישראל, העניו מכל האדם, ובכל זאת יצאו נגדו מעם ישראל וציערוהו. כמובא בהרחבה בחוברת "חג הסוכות בהלכה ובאגדה". עיין שם.
בן שחירפו וגידפו את אביו, יאמר להם שאינו מוחל על כבוד אביו. ומכל מקום יזהר שלא ירים ידו עליהם. ואם הבן יודע שדרך אביו להעביר על מידותיו ולמחול על כבודו, ואדרבה אם יצא לריב עמם, יצטער בזה, הנכון שישתוק נגד המחרפים, וזהו כבודו של אביו. וכבר אמרו חז"ל (גיטין ז ע"א): "דום לה' והתחולל לו" - השכם והערב עליהם לבית המדרש, והם כלים מאליהם. (מהרש"ל, ארחות חיים, יפה ללב. ה"ע קנב)
"ודע, כי בכל מניעה שיש לאדם בקיום התורה והמצוות, לא יכעס ולא יתעצב כלל, רק יאמין שאותם העומדים מולו ומונעים אותו או המתנגדים אליו, פועלים לפי מה שה' נותן בדעתם. אם כן מה יועיל להלחם בהם, וכי אפשר לנצח את ה', אלא יפנה למי שבאמת קובע, שהוא רק ה' לבדו, ויתחנן לפניו שיזכהו לקיים תורתו ומצוותיו בשמחה וישוב הדעת. ותוך כדי כך, יתנהג בסבלנות וברחמים כלפי המונעים אותו. ולא יפול לעצבות כלל ועיקר, רק יאמין שה' מונע אותו, והכל בשביל לנסותו אם יזכה להתנהג על פי האמונה או לא. ואם יזכה, יקבל ציון טוב במבחן האמונה. ועל ידי זה יתעלה ברוחניות, וגם חייו יהיו רגועים ונעימים תמיד". (בגן האמונה רנח)
חובת התפילה
על האב והאם להתפלל על בניהם ובנותיהם שיגדלו לתורה ויראת שמים טהורה, וישתדלו לעשות כמיטב יכולתם להצלחת משימה זו, וכגון במה שאמרו חז"ל (מסכת שבת דף כג עמוד ב): הרגיל בנר, זוכה לבנים תלמידי חכמים. שנאמר, כי נר מצוה - ותורה אור, שעל ידי שמהדר בנר מצוה של שבת ושל חנוכה, יבוא אור התורה לביתו. על כן, חובה קדושה על ההורים להדר שיהיה הנר יפה, ויתאמצו להדליק בפמוטים יפים מכסף, ובשמן זית, ולא בנרות שעווה פשוטות. ובזכות מצוה זו יזכו לבנים תלמידי חכמים, עוסקים בתורה ויראת שמים. וראוי מאוד שהאמא תתפלל לאחר הדלקת הנרות, שיזכו היא ובעלה לבנים מאירים בתורה עם יראת שמים טהורה ומידות טובות, כי בשעת עשיית המצוה, התפלה נשמעת יותר. וכמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א'.
כוחה של תפלה
הגאון החזון איש כותב באיגרותיו, כי התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל אם לזרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי.
בירושלים חי יהודי תלמיד חכם שחזר בתשובה לפני שנים רבות, ומקורביו יודעים לספר על יראת השמים המופלגת שלו, על הצלחותיו בכל תחום, ועל כך שבכל מה שהוא עושה ה' מצליח בידו. כל מפעל שהוא מייסד, עולה למעלה ראש, לכל שיעור שהוא מקים נמשכים על אתר לומדים רבים, וכן הלאה. האיש ששמו הרב ברוך היימן, סיפר לאחרונה על הגורם להצלחותיו, וכדאי לחרוט את הדברים על לוח הלב, למען נלמד ונשכיל מכך על כוחה הגדול של כל תפלה.
הדור הצעיר אולי כבר לא יכיר את השם שיוזכר להלן, אבל כיון שהוא 'גיבור' הסיפור, צריך להזכירו. שמו היה זלמן ארן, מי שהיה שר חינוך בממשלתו של בן גוריון ואחד ממקורביו ו'מעריציו' הנלהבים של אותו ראש ממשלה.
הוא עצמו לא היה שומר מצוות, אך אשתו שמרה מעט על כמה סממנים של מסורת יהודית. היא הדליקה נרות שבת, ומכיון שידעה גם על כוחה של תפילה, התפללה על ילדיה שיהיו כמו ... בן גוריון, שהרי בעלה תמיד סיפר בבית על 'כוחו' ו'גדולתו' של האיש שעמד בראשות הממשלה.
לימים נפגש כידוע בן גוריון עם הגאון החזון איש זצוק"ל בביתו שבבני ברק. קודם שהחלה הפגישה הוריד החזון איש את משקפיו, כדי שלא להתבונן בפרצופו של מי שהיה אחראי להעברתם על הדת של רבבות רבבות אחינו בני ישראל, אבל לא נעל את הדלת בפניו. לאחר הפגישה, כשחזר בן גוריון ללשכתו ומקורביו, סיפר לזלמן ארן על גדולתו הענקית והיוצאת מן הכלל של החזון איש, ואף התבטא שראה בו דמות של מלאך.
ארן לא שמר את הדברים בלבו, ותיאר גם הוא בפני אשתו את ההתפעלות של ה'בוס' מדמותו של אחד מגדולי ישראל. האשה האזינה לדברי בעלה בקשב רב, עד שהחליטה בו במקום שמעתה ואילך תתפלל על ילדיה שיגדלו ויתחנכו כמו ה... חזון איש, שהרי אם האדם המוערץ על ידי בעלה מעריץ אף הוא את החזון איש ומתארו כמלאך אלוקים, צריך ללכת אל המקור...
"אני, סיפר הרב ברוך היימן, נכדו של זלמן ארן, ותפילותיה של אותה סבתא - אף שלא היתה מל"ו צדקניות שבדור - פעלו את פעולתן גם לאחר שנים רבות וקירבוני לתורה ולמצוות, ואף נתנו בידי את כוח ההצלחה". (טובך יביעו ח"ב עמוד רפו)