אור ברסלב

כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה

שער ההלכה

שער האגדה

"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ"

מבוא – הלכות כלליות

מן התורה

חמשה ציווים נצטווה כל יהודי מאת ה' יתברך כלפי אביו ואמו:

א. לכבדם, שנאמר (דברים ה טז): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

ב. לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט ג): אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

ג. שלא להכותם, שנאמר (שמות כא טו): וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.

ד. שלא לקללם, שנאמר (שמות כא טז): וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.

ה. שלא לזלזל בהם, שנאמר (דברים כז טז): אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ. [מקלה היינו מזלזל, ואפילו ברמיזה בקריצת עין, ואפילו בלב בלבד.]

ולהלן יתבארו הלכותיהם אחת לאחת בעזרת ה'.

מצוה גדולה

כתב הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ו ה"א): "יזהר האדם מאוד בכבוד אביו ובכבוד אמו ובמוראם, שמצות עשה גדולה היא, עד כדי כך שהשוה אותם הקב"ה לכבודו ומוראו, שכשם שציונו לכבדו ולירא ממנו יתברך, כך ציונו לכבדם ולירא מהם".

גיל קיום המצוה

כל אדם מישראל חייב לכבד את הוריו, בין קטן בין גדול, בין בחור בין בעל אשה ובנים, ואפילו זקן מופלג מאוד בשנים, הריהו חייב בכבוד אביו ובכבוד אמו, ולא כאותם החושבים שמצוה זו היא רק לילדים הקטנים או לבחורים הרווקים. (צז, תקטו)

לשם ה'

הן אמת שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה שכלית, שהשכל מכריח ומחייב לקיימה, שהרי הוריו הביאוהו לעולם, גידלוהו וטרחו עבורו, דאגו לו לכל צרכיו, וכל מחסורו היה עליהם עד אשר גדל, ואם כן כל בר דעת מבין שעליו לכבד את הוריו, שאם לא יכבד, הריהו כפוי טובה, שאין לך מדה גרועה ממנה. אולם, לא יכבדם בגלל צו המצפון, אלא מפני שה' יתברך ציוהו על כך, שנאמר: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ". (מדרש תלפיות. פב)

חובת לימוד ההלכות

כשם שחובה על כל אחד ואחד מישראל ללמוד את ההלכות המצויות, כהלכות ברכות, שבת, שמירת הלשון ועוד, כך חובה על כל אדם ללמוד ולשנן את הלכות כיבוד אב ואם ומוראם, שמצוה זו היא תמידית בכל זמן, וחמורה היא עד מאוד, ואם לא ילמד את הלכותיה, מאין ידע היאך לקיימן, ויכשל בדברים רבים, מבלי לדעת שהוא נכשל. וכבר אמרו חז"ל (אבות פרק ב משנה ה): "אין בּוּר ירא חטא", דהיינו אדם שלא למד הלכות, הרי הוא בבחינת בּוּר בהלכה, וממילא אי אפשר שיהיה ירא חטא, שהרי אינו יודע מהו החטא, ואינו יודע ממה להיזהר. (פא)

הבחורים היקרים המסולאים בפז, העוסקים בתורה בישיבות הקדושות, כאשר יוצאים הם לימי "בין הזמנים", עליהם להקפיד ללמוד ולשנן את הלכות כיבוד אב ואם, ולהיות בקיאים בהם טרם שובם הביתה, לבל יכשלו חס ושלום באיסורים מן התורה, מחמת חוסר ידיעה. (חזון איש. פא)

מצות חינוך

ככל מצוות התורה, כן מצוה על ההורים לחנך את ילדיהם כבר בעודם קטנים למצות כיבוד אב ואם, ואין בזה חשש גאווה או רדיפת כבוד חס ושלום, כי אדרבה זו מצות התורה, שהילדים ינהגו בכבוד והדר מרובים מאוד כלפי הוריהם. ולבד מזה, גם יתרגלו להתנהג כלפי כל אדם בכבוד ובדרך ארץ. (המאירי. תקטז)

שויון זכויות

בכל הדינים שיתבארו להלן בכיבוד ההורים ובמוראם, אין הבדל בין האב לאם, שאת שניהם צריכים לכבד, ומשניהם צריכים לירא בשווה. ולפיכך הקדימה התורה בכיבוד את האב לאם, [שנאמר: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ,] ובמורא את האם לאב [שנאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ], ללמדך ששניהם שווים בין לכבוד בין למורא. (רמב"ם פ"ו ה"ב)

בכל הדינים שיתבארו להלן, אין הבדל בין הבן לבת, ששניהם חייבים בכיבוד ההורים ובמוראם בשווה. [ודין אשה נשואה, יתבאר להלן.] (קיא, תקז)

מי קודם

אף על פי שכבוד האב והאם שווה, מכל מקום אם נצטווה הבן גם מאביו וגם מאמו, כגון שאמר לו אביו, הבא לי כוס קפה, ואמו אמרה לו, הבא לי עוגה, יקדים לעשות את ציווי אביו, ולאחר מכן יעשה את ציווי אמו, מאחר שגם אמו חייבת בכבוד אביו שהוא בעלה. (שלחן ערוך יורה דעה סימן רמ סעיף יד)

אם ההורים גרושים, ונצטווה הבן גם מאביו וגם מאמו, מאחר וכבוד שניהם שווה, ואין אמו חייבת עתה בכבוד אביו, רשאי להקדים לאיזה מהם שירצה. (סימן רמ סעיף יד)

עד כמה יכבד?

אין גבול למצות כיבוד אב ואם, ולכן ירבה ככל שביכולתו לכבד את הוריו. ויזכה לאריכות ימים ושנים טובים בעולם הזה ובעולם הבא, ויצליח בכל ענייניו, וילדיו יכבדו אותו וייראו ממנו גם לעת זקנותו, ועוד ברכות וטובות מאת ה' יתברך. (צב)

אהבת ההורים

מצוה על כל אדם לנטוע בלבו חזק מאוד את אהבת הוריו, ויאהבם אהבה עזה, כי מלבד שהצטווינו בתורה לאהוב כל יהודי כנפשנו ומאודנו, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך, מכל מקום באביו ואמו יש להזהר בזה ביתר שאת, מאחר והשוותה התורה את כבודם לכבוד הקב"ה. (זהר, חיי אדם. קא. ועיין שלחן ערוך המדות, אהבת הבריות שער ההלכה סימן א)

האהבה העצומה בין בבא מאיר לאביו בבא סאלי זיע"א

גודל ההערצה והאהבה שהיו בין הגאון הגדול והקדוש רבי מאיר אביחצירא זיע"א לאביו הגאון הגדול והקדוש רבי ישראל אביחצירא זיע"א, אי אפשר לתארן כלל וכלל, אך נעתיק מעט מרישומי זיכרונותיו של בנו האדמו"ר רבי דוד חי אביחצירא שליט"א, וזו לשונו:

"מי שלא ראה את המפגש ביניהם, לא יכול לתאר את המחזה המרטיט והמרעיד. אחד נופל על השני בחיבוק, בנשיקות בראש, בכתף וביד - בהתבטלות מוחלטת, בחינת תלמיד בפני רבו, שאינו שייך לעצמו... פניו כלפי מטה בדחילו ורחימו, ביראה, ברתת, בזיע, בחלחלה, בהתרגשות ..."

וכה סיפר אחד מאהוביו החביבים של הבבא סאלי זיע"א: שעה שרבנו בבא מאיר היה מגיע לבית אביו בנתיבות, כשרק חצה את מפתן הבית, היה רבנו כורע אפים ארצה. מדלת הבית ועד לספה שאביו בבא סאלי היה יושב עליה, היה רבנו מסמיך לכל פסיעה, קדה עמוקה. ומשהגיע אליו, היה מנשק את אביו בעשרות נשיקות, על גב ידו ועל מצח ראשו, על כתפו ועל שולי גלימתו... רק לאחר מכן היה מתיישב, ועיניו מושפלות ארצה. ("אביר יעקב" 576)

בזריזות ושמחה

כשמבקשים ההורים מבנם בקשה מסוימת, הכבוד הוא שיעשה את מבוקשם מיד בלי עיכוב כלל. ויעשה את בקשתם בשמחה גדולה, בערנות ובזריזות רבה, ולא יהיו עליו לטורח ולמשא חס ושלום, וזכות זו תעמוד לו בעולם הזה ובבא. (זוהר. חרדים. קא)

נפתלי אילה שלוחה

במדרש (במדבר רבה יד אות יא): אמר רבי יודן: "נשיא שבט נפתלי זכה להקריב את קרבנותיו בחנוכת המזבח, כנגד האבות והאמהות. ולמה רק הוא זכה בזה? לפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו, וכיבד את יעקב אביו יותר מדאי, שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה, והיה זריז במשלחתו, ומצא קורת רוח ממנו, והיו אמריו נעימים עליו".

כתב רבנו האר"י ז"ל (שער המצוות דף א) : "דע כי העושה מצוה, אין מספיק לו במה שיעשה אותה. שהרי מצינו בדברי חז"ל (קידושין לט ע"ב) שאמרו, כל העושה מצוה אחת מטיבים לו ומאריכים לו ימיו. וכיוצא בזה אמרו, כל המקיים מצוה פלונית, יש לו שכר כך וכך. והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצוות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו חס ושלום בענין גודל שכרם אפילו בעולם הזה. אך דע כי השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא, וממהר להסירם מעליו, אלא יחשוב כאילו בעשותו אותה המצוה, ירויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה, בשמחה שאין לה קץ, מלב ומנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב, אם יעשה אותה המצוה וכו'. וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי, כן יזכה לקבל אור עליון. ואם יתמיד בזה, אין ספק שישרה עליו רוח הקודש, וענין זה נוהג בקיום כל המצוות כולם, ובעת שעוסק בתורה, שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצום, כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו, לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה. עכ"ל.

כבוד מכל הלב

יכבד את הוריו מתוך הוקרה והערכה רבה, כמו שמכבד לאדם חשוב ונכבד ומפורסם מאוד. ואפילו אם לא ניכרות בהם מעלות טובות כל כך, עם כל זה יסתכל על שאר מעלותיהם הטובות, שאין לך אדם שאין בו מעלה טובה, וילמד עליהם זכות, ובזה יקל לו לכבדם בכבוד והדר, כציווי הבורא יתברך. (חרדים. מבקשי תורה רכ, רסב. קא)

עבודה מעשית

ודאי שאין זה קל כל כך להגיע לדרגות אלו בכיבוד ההורים, אולם עלינו להשתדל לעבוד על עצמנו היטב היטב, מאחר וזהו רצונו של בורא עולם נותן התורה, ובעזרתו יתברך נזכה להגיע גם לזה.

אל תפספס

"הנה טבע האדם כשמבקשים ממנו לעשות איזו פעולה שיש בה טרחה - לסלק מעליו את הטורח ולדחותו אצל אחרים, ומצוי שכאשר האמא מצווה לבנה לעשות דבר מה בצרכי הבית, הבן מתרעם ומתלונן: "תמיד את מצווה אותי, אף פעם אין את מצווה לאחִי לעשות שום דבר, הוא תמיד פטור, רק אני ורק אני, הכל עלי ועל צווארי". מה נורא וחמור האיסור בהתנהגות זו, אילו היה מבין מה שלפניו, היה זריז ונשכר לקיים מצות כיבוד האם בשמחה רבה, שזכה למצוה גדולה וחביבה כזו. כי מלבד מתן שכרה של אריכות ימים, הרי קיום מצוה זו כהלכתה משווה הוד והדר, כבוד ותפארת לעושיה, כאיש חמודות יקר רוח ונעים המידות". (הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל, מבקשי תורה רכ)

הורים קפדנים

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: "הנה שמעתי כמה אנשים ריקים ופוחזים, שאינם מקיימים מצות כיבוד אב ואם, בטענה כוזבת, שזאת המצוה נאמרה רק כלפי אב ואם שהם נוחים ומראים חיבה לבניהם, ולא לגבי אב ואם שהם קפדנים, ומכניסים עצמם בכל דבר, ועושים מריבה עם בניהם, ומכבידים עליהם. וכל דבריהם הבל וריק, שאילו כן, לא היתה התורה צריכה להזהיר על כיבוד אב ואם, כי מאחר שהם הביאוהו לעולם וגידלוהו, האכילוהו, השקוהו והלבישוהו, עד כי גדל ונעשה חי הנושא את עצמו, כבר היה חייב לכבדם, כי אפילו אם היו אנשים זרים, היה חייב להחזיק להם טובה ולכבדם כל ימי חייו, משום הכרת הטוב אשר גמלו לו בימי נעוריו. וכבר אמרו חז"ל (משנת רבי אליעזר פרשה ז): "כל הכופר בטובתו של חברו, כאילו כופר בטובתו של מקום". ועל כרחך שהוצרכה התורה להשמיענו שאפילו אב ואם קשוחים וקפדנים, וקשים במידותיהם וזר מעשיהם, אף על פי כן צריך לכבדם ולירא מהם יראת כבוד, וכל שכן שלא להתריס נגדם ולצערם". עכ"ד. (ה"ע קנא)

אשרי אדם שלוקח את הדברים לתשומת לבו, ונזהר בכבוד ומורא הוריו, ואם חס ושלום נכשל בעבר בכבודם או ציערם וכיוצא, יבקש מהם מחילה ויפייסם, ויקבל על עצמו להיזהר להבא שלא יכשל, וירבה בלימוד הלכות כיבוד אב ואם, ואשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויזכה לאריכות ימים ושנים טובים, בעולם הזה ובעולם הבא. וכבר כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה ג): "שאין משפטי התורה נקמה בעולם חס ושלום, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".

כתב בספר אור לציון (חכמה ומוסר רטז): "אין הקב"ה מנסה את האדם אלא כפי כוחותיו, ולכן אף שבדרך כלל הבחורים הם קצרי רוח וחסרי סבלנות, עד שמתחתנים וילדיהם מביאים אותם לידי סבלנות, אבל ידעו שאין ספק שאם לא היה ביכולתם לעמוד במצבים בהם הם נמצאים, לא היו מגיעים לידי כך". ע"כ.

גם אם הילדים לא הצליחו לעמוד בניסיון ודיברו או התנהגו עם הוריהם שלא כהוגן, לא יקפידו ההורים עליהם, וכל שכן שלא יקללום מכעסם, שעל ידי הקללה יכול להגיע נזק להם ולבניהם חס ושלום. וראה להלן מדברי הרמב"ם בחומרת העוון והעונש של המקלל.

אמרו חז"ל (בבא קמא צג ע"א): "לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך". על כן, לעולם ירגיל אדם את פיו, לדבר אך ורק דברים טובים, ויהיו ברכות שגורות בפיו, וכמו שאמר שלמה המלך (משלי פרק כב פסוק ט): טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, ודרשו חז"ל (סוטה לח ע"ב) אל תקרא יְבֹרָךְ אלא יְבָרֵךְ, שמי שהוא טוב עין, תמיד הוא מברך את האחרים ושמח בשמחתם. ומעשה באמא שבאה לפני רב גדול, וסיפרה כי בתה ילדה בן לפני כשנה, ומאז אין להם נחת מרוב חולאים שיש לו. והנה עתה בתה שוב בהריון, והרופאים אמרו לה שכפי הנראה גם הילד הזה יהיה כמו הילד הראשון. והיא תולה שקרה כן לבתה, בגלל שפעם בהיות בתה רווקה, הכעיסה אותה מאוד, וקיללה אותה שיהיה לה צער כל החיים שלה. ועתה היא באה לבקש תיקון על דיבורה. ע"כ. ה' יצילנו.

אם התנהגות ההורים בלתי נסבלת, וחושש הבן שיחטא, מוטב לו שלא יגור עם הוריו, וילך למקום אחר, כדי שלא יכשל חס ושלום. וטוב שיתייעץ עם חכם. (ב ה)

הורים שלא גידלו את בנם

אפילו הורים שלא גידלו את בנם כלל, ומסרוהו למשפחה אחרת לאימוץ עוד בהיותו תינוק, בכל זאת כשיגדל הבן ויכיר את הוריו, חייב לכבדם ולירא מהם, ככל דיני כיבוד ומורא אב ואם שיבוארו להלן.

וכמו כן, בן שנולד לאחר שאמו התגרשה מאביו, ומעולם לא היה לבן קשר עם אביו, אף על פי כן, כשיגדל ויכיר את אביו, חייב לכבדו ולירא ממנו ככל איש ישראל, אף שלא טרח האב בגידולו כלל. (תקכד)

כבוד הורים מאמצים

בן מאומץ, אינו חייב לכבד את הוריו המאמצים ולירא מהם, כדין כבוד ומורא שציותה התורה בכל אב ואם. אולם אין ספק שצריך לנהוג בהם מנהגי כבוד, משום הכרת הטוב שגידלוהו וטרחו עליו רבות. (תקכז)

לא להכביד

אסור להורים להכביד עוּלם על בניהם ולדקדק עימהם בכבודם, כדי שלא יקשה עליהם ויכשלו שלא לשמוע להם חס ושלום. (סימן רמ סעיף יט)

כי טוב סחרה מסחר כסף

אין לך סחורה טובה יותר, רווחית יותר, ומשתלמת יותר, מהסחורה שעושים עם בורא עולם על ידי קיום התורה והמצוות. ואכן, היו גדולי עולם שציוו את בניהם בדברים מסוימים באופן קבוע, כדי שירבו זכויותיהם במצות כיבוד אב ואם, ויזכו לכל ההבטחות שבתורה על קיום מצוה זו. וטוב שמכך ילמד כל אדם ויצווה כן לבניו, אך בדברים קלים ונוחים שלא יכבד עליהם, ויקיימו את המצוה בשמחה ובחשק רב. למשל, ישנה אפשרות שההורים יבקשו מבנם לאכול כמה שקדים בכל יום, כדי שיתחזק כוחו יותר לעסק התורה. ואף להורים יש שכר גדול על זה, מאחר ומזכים את בנם לקיים את המצוה בתדירות גבוהה יותר, וכבר אמרו חז"ל (בבא בתרא ט ע"א): "גדול הַמְּעַשֶּׂה [המזכה את אחרים לעשות] יותר מן העושה". (עיין מבקשי תורה רפא)

אהבת הילדים

על ההורים להשתדל ככל שביכולתם להרעיף אהבה חזקה על ילדיהם, שבזה גם יקל יותר לילדים לכבדם ולהשיב להם אהבה מנגד. ולא יבזו את ילדיהם כלל, כי אין ספק שמעשים אלו מרחיקים אותם, ויכולים לגרום להם בגיל מאוחר יותר לעזוב את הבית, ואף את דרך התורה והמצוות, חס ושלום. ויש לדעת, שכשם שאסור לאדם לבייש את חברו, כך אסור לו לבייש את בניו. ובאופן שרואה האב לנכון להוכיח את בנו על מעשה שעשה שלא כהוגן, יוכיח אותו בצנעה בביתו, ולא יביישו ברבים. וכבר אמרו חז"ל (אבות פרק ג משנה יא): המלבין פני חברו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. ה' יצילנו. (פלא יועץ אהבת הבנים)

מותר לאבא לחבק ולנשק את בתו, וכן מותר לאם לחבק ולנשק את בנה, וכן ראוי לעשות, בפרט בדור הזה, שאם לא ירעיפו ההורים אהבה וחיבה לילדיהם כהוגן, יחפשו הילדים אהבה ברחוב חס ושלום. (אבה"ע סימן כא ס"ז, וכמבואר בחוברת 'הטהרה בהלכה ובאגדה')

הכיבוד הגדול והיקר ביותר

חז"ל דרשו על הפסוק: "ואהבת את ה' אלקיך, שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם לומד תורה, ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, ואז מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי יולדתו שגידלה אותו לתורה, אשרי רבו שלמדו תורה. ראו פלוני שלמד תורה, כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, ועליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר. אבל מי שלומד ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אוי לפלוני שלמד תורה, אוי לאביו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו!" ע"כ. ואין לך בזיון גדול מזה, שכאשר הבן לא הולך בדרך טובה, הרי שהוריו ישאו חרפה עליו, ומביישם בבושה שאין גדולה ממנה. (יומא דף פו עמוד א. זוהר הקדוש. ה"ע קנב. קעד)

נשיקת ידי ההורים וברכתם

בכל הזדמנות שהיא, יש ענין לנשק את ידי ההורים ולקבל את ברכתם. וטוב שירגילו ההורים את בניהם בזה, שלבד ממה שמקיימים מצות כיבוד אב ואם, זוכים גם בנשיקה זו לדברים גדולים ומעלות גדולות.

ועל כל פנים, חשיבות יתירה ישנה בנשיקת ידי ההורים בשבת קודש. ועל דרך הסוד, מעלה גדולה יותר יש בנישוק ידי האם, כמבואר בדברי רבנו האר"י ז"ל, והוא עצמו היה נוהג ללכת לנשק ידי אמו הרבנית שרה ע"ה, בכל ערב שבת. וכתב מרן החיד"א שיכוין בזה לקיים מצות כיבוד אב ואם. והגאון רבי חיים פלאג'י כתב, שבברכה זו מבטלים ההורים את הקפדתם על ילדיהם שעלולה להזיק להם, אם הקפידו עליהם במשך השבוע. וגם הרב יעב"ץ כתב, המנהג לברך את הילדים בליל שבת, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים, כיון שאין בכוחם להמשיך את השפע במעשיהם מחמת קטנותם, אבל על ידי הגדול יורד השפע ונאחז בקטנים ביותר, כיון שעדיין לא טעמו טעם חטא. ומכל מקום גם הבנים הגדולים יקבלו ברכה מאבותיהם. ע"כ. וכמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א'. (תלב, תלה)

המתין בגשם כדי לנשק את ידי אמו

הגאון רבי ישועה בסיס זצ"ל, רבה של תוניס, נהג לסור לבית אמו בכל ליל שבת, בשובו מבית הכנסת, ולנשק ידיה לברכה.

ליל שבת אחד, בשלהי חודש טבת, יצא הרב מבית הכנסת אל רוחות הזעף ומטרות העוז. גונן על ראשו במצנפתו, ומיהר את צעדיו. בהגיעו אל הבית הטה אוזנו, ולא שמע את התכונה הרגילה של עריכת השולחן וסידורו. אמר לנפשו: יתכן שאמי נחה מעט, נרדמה מעמל יומה. ואם כן, יתכן שפתיחת הדלת תעיר אותה. עמד בחצר, והגשמים ממשיכים לרדת בזעף, ורוחות עזות מנשבות. וכך עמד, עד ששמע את אמו מסתובבת בבית, ואז נכנס בדחילו ורחימו, כולו נוטף מים, לנשק את ידה. (מעיין השבוע ג שנח)

טוב ונכון שכאשר יוצאים מבית הכנסת, ינשק הבן את ידי ההורים. ולכן בשבת שמברכים הציבור זה את זה לאחר התפילה בברכת 'שבת שלום', לא ילחץ יד לאביו כמו שלוחץ לחברו, אלא ינשק את ידו. וימתין שאביו יסיים את התפילה [עלינו לשבח], שאז יוכל גם לברכו.

כתב רש"י (מסכת עבודה זרה יז ע"ב) : "דרך בני אדם כשיוצאים מבית הכנסת, מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בפס ידו, משום כבוד". ע"כ. ולכן אם יש רב תלמיד חכם בבית הכנסת, טוב ונכון לנשק את ידו לאחר התפלה. וענין זה יש בו מעלה גדולה מאוד, כמובא בזוהר הקדוש (בראשית פג ע"ב): "אתו [באו] רבי אלעזר ורבי אבא וכולהו חברייא [וכל החבורה של החכמים], ונשקו ידוי [ידיו] דרבי שמעון בר יוחאי". וכתב מרן החיד"א, שבשעת פטירתו של הר"י מיגאש נכנס אצלו הרמב"ם שהיה כבן שבע שנים ונישק את ידו. ואמרו הרמב"ם ואביו רבי מימון שלא זכה הרמב"ם למה שזכה אלא באותה נשיקה שנישק את ידיו, וברכו והאציל עליו מחכמתו. ובאר מרן החיד"א, שהיה קבוע בלב הרמב"ם ואביו רבי מימון, שברכת הר"י מיגאש עשתה פירות, וכִיוֵן להאציל עליו מחכמתו. וכבר אמרו במדרש, שכל הטובה והממלכה שיש לזרעו של עשו, מפני שהחשיב כל כך את ברכת אביו יצחק, וצעק צעקה גדולה ומרה באומרו 'ברכני גם אני אבי'. ובספר פתח הדביר כתב, לא יפה עושים אותם הבאים לנשק ידי הרב בעוד שהוא אומר 'עלינו לשבח', שהרי אין הרב יכול לברכו בשעה שמרחשות שפתותיו בתפלה. והגם שבנשיקת היד של הגדולים בתורה, ישיג בה תועלת גדולה, לפי הקדושה הרבה שיש בהם, שמחדשים בכל יום הלכות וכותבים בימין, ושמאל גם מסייע לימין, ויש באצבעותיהם קדושת התורה, מכל מקום עדיף יותר לנשק את ידיהם בעת שיכולים לברך, ודי לנשק את יד ימין בלבד. וכמבואר בחוברת 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א'. (תלא, תלה)

אמא מגיעה!

האולם היה מלא מפה לפה. ההמונים שבאו להשתתף בשמחה חיכו למוצא פיו של רבי שלום שבדרון זצ"ל, המגיד הירושלמי המפורסם, פה מפיק מרגליות. הרב פתח בדבריו ופיו החל להפליג באמרות שפר, כשעשרות אנשים גומאים בצמא את דבריו. ואז, פתאום באמצע הדברים, פסק רבי שלום משטף דיבורו - אמא מגיעה! הוא עזב את כולם ורץ... אמא מגיעה! בחרדת קודש ניגש אל אמו, התכופף ונטל את שתי כפות ידיה ונשק להן... הלוא אמא מגיעה! (קול חוצב עמוד 97)

לדאוג לכל צרכם

"איזהו כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ועושה את כל הדברים הצריכים להוריו". והיינו, שאם הוריו חלשים ותש כוחם, ואינם יכולים לאכול, להתלבש או ללכת ולבוא בכוחות עצמם, חייב הבן לבוא אליהם בכל יום, להאכילם, להלבישם ולעשות את כל צרכם. ואם אינו יכול לבוא אליהם, עליו למנות איזשהו שליח שיבוא אליהם בכל יום, וידאג לכל צרכם, כניקיון הבית, קניית מצרכים, חימום בחורף, וכיוצא בהם. (קעו)

לחפש להיטיב להוריו

ישתדל הבן לעשות כמיטב יכולתו, ליישב את דעתם של הוריו, שיהיו שמחים, שלווים, שקטים ושאננים. וישמח את לבבם ויעשה את רצונם, וככל היוצא מפיהם יעשה. ומידה כנגד מידה לא בטלה, שאף הוא יזכה לבנים הגונים שישמחוהו בחכמתם ובתורתם. וטוב שיחפש לעשות להם דברים שינעימו ויערבו להם. וכל בן יעשה כפי שמכיר את הוריו ואת רגשותיהם, ותן לחכם ויחכם עוד. (ה"ע קנב. מב"ת שכו)

למשל: אם יודע שהוריו אוהבים לאכול מאכל מסוים, ויש ביכולתו להכין להם את אותו מאכל, ישתדל מידי פעם להכין להם, ותבוא עליו ברכה. וכמו שאמרו במדרש (בראשית רבה עב אות ב) על הפסוק: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. להודיעך עד היכן היתה כבודה של אמו עליו, שלא טעמן עד שהביאם אל אמו". וכתב בספר שבט מוסר: אין ספק שכוונתו היתה, לעשות לה נחת וקורת רוח, ובזה הראה לה את גודל אהבתו אליה, וזריזותו בקיום המצוה. (חרדים. מבקשי תורה רסה)

כוס תה לאבא

כבוד אב ואם של הרב צבי קובלסקי זצ"ל, היה מופלא. כאשר ידע שאביו עומד לעלות לירושלים להשתתף בהילולא של הרבי מסוכטשוב זצ"ל, ושם לא היה כוס תה כפי שאביו מורגל לשתות, היה מתקשר למכרו בירושלים, שיכין עבור אביו טרמוס עם תה, שכאשר יגיע תמתין לו כוס תה מהבילה... (כבוד הורים המנוקד כא)

מטבעות לאמא

מאז שהתארגן במעונו של החזון איש מנין מיוחד לתפילה בקביעות, היתה אמו הרבנית באה כל בוקר להתפלל עם הצבור בחדר הסמוך, והיה החזון איש טורח מידי יום לשאת אליה במו ידיו את הסטנדר שתניח עליו את סידורה. וכן היה דואג להמציא לאמו מטבעות אחדות שיהיה מזומן בידה לשלשל לעניים ולקופה של צדקה... (פאר הדור חלק ב עמוד מ. כיבוד הורים כו)

בן חכם ישמח אב

בן היודע לכתוב חידושי תורה, ואביו נהנה ושמח בזה, ישתדל לכתוב לאביו מאשר התחדש לו, ויקיים בזה מצות עשה מן התורה. וישתדל ליפות ככל היותר את הכתב, כדי שיתענגו הוריו על רוב שלמותו. (קול אריה) ועיין במכתבי הגאון רבי עקיבא איגר שכתב לבנו: "מה זה בני שאתה מתעצל במצות כיבוד אב ואם לכתוב איזה שורות, שאסור לבן להעציב לאב ואם ולצערם". ע"כ. (תח)

ותשועה ברוב יועץ

מן הראוי להתייעץ עם ההורים מידי פעם כפי הצורך. וישתדל גם שיברכוהו להצלחה, שמלבד זאת שאפשר שברכתם תחול, יש כאן גם את שכר המצוה שמכבדם ומיקרם בזה שמתייעץ עמם, וראויה מצוה זו שתגן עליו ויוושע ויצליח. (רש"י בראשית לד כה. מטה אפרים, יפה ללב. כבוד הורים פז)

הכנסת אורחים

אמרו חכמים (אבות פ"א מט"ו, פ"ג מי"ב): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ובשמחה". וקל וחומר כאשר ההורים באים אצל בנם, שמצוה רבה לקבלם בסבר פנים יפות ובשמחה. ויצווה גם לבני ביתו שינהגו עם הוריו בכבוד והדר כראוי. (רלז)

גם אם ההורים הגיעו לבית בנם בהפתעה, והשעה לא נוחה לו כל כך, לא יראה להם פנים זועפות שאינו מרוצה מביקורם עתה, אלא יקבלם יפה ובמאור פנים, ויודה לבורא עולם על שזיכה אותו במצוה כה חשובה, לכבד את הוריו בביתו. ואם ממהר מאוד לצאת ואין הדבר סובל דיחוי, יבקש סליחה מהוריו, ויתנצל שמוכרח לצאת, ויצווה לבני ביתו לכבדם כראוי, ותבוא עליו ברכת טוב.

להאיר פנים

כל מה שמכבד הבן את הוריו, העיקר הוא שיעשה בשמחה ובמאור פנים. אבל אם חס ושלום מראה להם פנים זועפות, אף אם יאכילם בכל יום מאכלים משובחים כתרנגולים מפוטמים, ברבורים ושלו ודגים, לא רק שאינו מקיים מצוה, אלא ענוש יענש על זה, חס ושלום. (סימן רמ סעיף ד. רלז)

חבל על המאמצים

אמר אבימי: "יש מאכיל את אביו פסיוני ונטרד מן העולם, ויש מטחינו ברחיים ונוחל חיי העולם הבא", כיצד?

מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו פסיוני [עוף שְׂלָו חשוב ושמן] בכל יום. פעם אחת אמר לו אביו, מאין לך כל אלה? אמר לו: סבא [זקן] מה איכפת לך, טחון ואכול, לעוס ואכול". אין ספק כי בן זה, נענש על כיבודו לאביו, ונטרד מן העולם, שמדבר בביזיון לאביו ומראה לו צרוּת עין על סעודתו. ומאידך, מעשה באחד שהיה טוחן ברחיים, והיה לו אב זקן, ושלח המלך לאביו שיבוא לעבודת המלך [כל אחד היה צריך לעבוד איזו תקופה בעבודות שמטעם המלכות, כעין תשלום מס], אמר לו בנו: אבא, טחון אתה ברחיים, ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה, ומן הסתם יבזו אותך שם וילעגו לך, ויכו אותך, לכך עדיף שתישאר אתה כאן ותטחן ברחיים, ובזה תנצל מדבר קשה יותר. מעשה זה מזכה את הבן לחיי העולם הבא. כיון שמכבדו לאביו בדברים טובים, ומדבר פיוסים על לבו, עד שיתרצה אביו לטחון ברחיים. והגם שמטיל עליו מלאכה קשה, מכל מקום כיון שמדבר עמו בלשון רכה, ומראה לו את צורך השעה, שאינם יכולים להתפרנס אלא ביגיעה זו, ומבין האב שכוונתו לטובה, נוחל הבן חיי העולם הבא. (ירושלמי. קידושין דף לא סע"א ורש"י שם)

ביקור אצל ההורים

בכלל מצות כיבוד אב ואם, שיבקרו הבנים את הוריהם בביתם, אף שאין ההורים צריכים שישרתו אותם. (תטו)

בכל פעם שמבקר הבן אצל הוריו, מקיים מצות עשה מן התורה, מאחר ונהנים הם בזה. ואם יכול לבקרם בכל יום, יעשה כן ותבוא עליו ברכת טוב. (תטו)

החזון איש ביקר את אמו בכל יום

כאשר אמו של הגאון החזון איש זצ"ל, התגוררה בסוף ימיה בבני ברק, היה הולך הרב בכל יום בדרכי עפר וחול אל ביתה, כדי לכבדה ולשוחח עמה. ופעמים שגם היה מתעכב אצלה זמן ארוך. (תטז)

אם קשה להורים שיבקרו אצלם בכל יום, פשוט שלא יבקרום. (תטז) גם אם הבן עוסק בתורה וטרוד בלימודו, ישתדל לבקר את הוריו בביתם מידי פעם, ויקפיד לדבר עמם יותר בטלפון. (תטז)

לא יחל דברו

בן שאומר להוריו שיבוא לבקרם, יקפיד לומר 'בלי נדר', ככל דבר מצוה שאם אדם אומר שיעשה, אף שלא הזכיר לשון 'נדר', הריהו נחשב כ'נדרי מצוה' וחייב לקיימו. ואולם אם לא אמר הבן 'בלי נדר', אך אמר האבא לבנו, שאינו חייב לבוא אליו, רשאי הבן שלא לבוא, ואין צריך להתיר את הנדר. (תכז)

להשאר בקשר

בכלל מצות כיבוד אב ואם להיות בקשר טלפוני עם ההורים, ולא כאותם שאינם בקשר עם הוריהם אלא כשיש להם איזה צורך שהוא. ויש לדעת שבכל פעם שמתקשר להוריו, מקיים מצות עשה מן התורה, כי הלוא הנאה ושמחה היא להורים, שבנם מתקשר אליהם ושואל בשלומם. (תטו)

בחור ישיבה שחוזר לביתו אחת לחודש וכיוצא, ישתדל להיות בקשר טלפוני עם הוריו. ויזכור שבכל פעם שמתקשר, מקיים מצות עשה מן התורה. (תטז)

כיבוד אב ואם בדיבור

איך מדברים עם אבא ואמא?

הדיבור עם האב והאם צריך להיות בנחת, בלשון רכה, בכבוד ואדנות, ובקול נמוך כמדבר אל מלך, ולא ידבר בעזות והגבהת קול. [וכמו שר, שאף על פי שהוא רגיל עם המלך רבות, ואהובו של מלך הוא, בכל זאת לא יעיז לדבר עם המלך שלא כהוגן, אלא מקפיד הוא תמיד לדבר עם המלך בנחת ובגינוני כבוד, כן צריך הבן לנהוג עם הוריו, ולא מחמת ההרגל ידבר עמם שלא בכבוד, חס ושלום.] (רלד)

גם כאשר הבן מדבר עם אחרים בפני הוריו, ידבר עימהם בנחת ורוגע ולא בקולי קולות, כי גם זה מכבוד הוריו. (חרדים. רלד)

עזר כנגדו

על ההורים לתת את דעתם, שלא לגרום לבניהם לדבר עמם שלא כהוגן, חס ושלום. על כן, יש לשים לב למשל, שלא להתקשר לבן בשעה שיודעים שהוא ממהר לצאת מביתו, או בשעה שרגיל לחזור לביתו, וכל כיוצא בזה. ומכל מקום אף אם ההורים התקשרו בזמן הזה, אין ספק שיענה וידבר עימהם בכבוד והדר. ובהזדמנות אחרת, יאמר להם בעדינות, שישתדלו להתקשר בשעות אחרות.

לשון נוכח

הנכון לדבר עם ההורים בלשון נוכח [כמו: 'אתה אמרת', 'את אמרת', 'אתם אמרתם'], ולא בלשון נסתר ['אבא אמר', 'אמא אמרה', 'ההורים אמרו']. כי כאשר מדבר בלשון נוכח, מביע את קירבתו להוריו, וכמו שראינו אצל יעקב אבינו שדיבר עם יצחק אביו בלשון נוכח: "קום נא שבה ואכלה מצידי", ואילו עשו הרשע דיבר עם אביו בלשון נסתר: "יקום אבי ויאכל מציד בנו". (בראשית רבה פרשה סה. רבי נתן אדלר. רלד)

כאשר מדבר עם אביו לבד או עם אמו לבד, לא ידבר בלשון רבים, כמו שיש נוהגים לומר כאשר מדברים הם עם רב או עם אדם נכבד, ואומרים לו: 'אתם אמרתם' או 'מה שלומכם?' וכיוצא. (ערוך השלחן. רלו)

אם האב מוסר שיעור תורה ברבים, ובנו רוצה לשאלו שאלה בשיעור, לא ידבר עמו בלשון נוכח בפני הציבור, ולכן לא יאמר לאביו 'אתה אמרת', אלא 'אבא אמר' או 'הרב אמר', וכיוצא בזה. (רלו)

'וכן למר'

בכל פעם כאשר מברך אדם את חברו, טוב שלאחר הברכה יאמר המתברך: 'וכן למר', דהיינו שאותה ברכה שברכת אותי, תחול גם עליך. (כמבואר במגילה כז ע"ב) וכאשר אביו מברכו, רשאי לומר לו 'וכן למר', ואין צריך לדקדק לומר דוקא 'וכן למר אבי', שלשון 'מר', הוא תואר כבוד, ואין בזה חשש זלזול חס ושלום. (רלו)

עשו לכבוד אבא

בן הרוצה לבקש ממישהו איזו טובה או הנחה וכיוצא, ויודע, שאם יבקש שיעשו זאת לכבוד אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו של אביו, עליו לבקש שיעשו לכבוד אביו. ואף על פי שיודע שגם אם לא יזכיר את אביו, ימלאו את בקשתו לכבודו שלו עצמו, בכל זאת לא יאמר 'עשו בשבילי', אלא יאמר 'עשו בשביל אבא', כדי לתלות את הכבוד באביו. ומכל מקום, אם אינו מזכיר בלשונו 'עשו בשבילי', אלא מבקש סתם, מכיון שאינו מזכיר שיעשו בשבילו, מן הדין אינו חייב לומר 'עשו לכבוד אבי', אולם מהיות טוב, שגם בזה יזכיר את אביו, מאחר ואביו מתכבד בזה. (רלט)

אם הבן יודע שבמקום זה אין הציבור ביחסים טובים כל כך עם אביו, לא יאמר להם 'עשו בשביל אבא', מחשש שמא יזלזלו בו, חס ושלום. (רלט)

להרבות את כבודם

בכל הזדמנות שיש לבן לייקר ולגדל את אביו ואמו, ישתדל לעשות כן, ותבוא עליו ברכה. למשל: אם הבן נמצא עם חבריו, וצריך הוא ללכת לעשות את מצות הוריו, יאמר לחבריו: הרשו לי ללכת, כי ממהר אני לעשות את ציווי הורי היקרים, ולא יאמר סתם שהוא ממהר ללכת. וכן בכל דבר ודבר, יחפש היאך לייקר את אביו ואמו, ולהרבות את כבודם ככל היותר, ואשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא. (ע' רמב"ם ממרים פ"ו ה"ד, כבוד הורים לו, ה"ע קנב)

דיבור לפני האב

אם נשאלו האב והבן באיזה ענין, אין לבן לענות לפני אביו, אלא אם כן נתן לו אביו רשות לדבר לפניו. [וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה משנה ז): שבעה דברים בחכם, וחילופיהם בגולם, ואחד מהם, החכם לא מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, וכל שכן שלא לפני אביו שחייב בכבודו מן התורה.] (רבנו עובדיה מברטנורא, תוספות יום טוב, תפארת ישראל ועוד. רמג)

ומכל מקום אם הבן מרגיש שבעצם דיבורו של אביו על הנושא ששאלוהו, יגרם בזיון או בושה לאביו, מצוה שיענה לפני אביו. וכמו כן, אם יודע הבן שתשובתו של אביו תגרום לחילול ה', יענה לפני אביו, ותבוא עליו ברכה. (מבקשי תורה קנז)

זכותו גדולה מכח הוריו

אף אם הבן היטיב הרבה להוריו, בדברים שאינו חייב בהם מן הדין, לא ירגיש התנשאות עליהם חס ושלום, אלא אדרבה יתן להם הרגשה טובה ונוחה שהם הנותנים והוא המקבל, כי זו האמת, שהרי יותר מהטובות שעשה להם, הם היטיבו לו בזה שהביאוהו לעולם וגדלוהו. וגם עתה במעשיו הטובים - הם מיטיבים לו, שהרי בכבדו אותם, זוכה להטבות עצומות מהקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא. ואשרי המשכיל להבין את זאת.

אל תבואני רגל גאוה

בן שיש לו משרה במשרד מסוים שנעזרים בו אנשים רבים, וכגון הנחות במיסים וארנונה וכיוצא, ועתה הוריו צריכים את עזרתו, יש לבן לעשות כל שביכולתו לתת להם הרגשה טובה, שזכות גדולה באה לידו לעזור להם. וכל שישנה אפשרות שיביא הוא אליהם את המסמכים, והם יחתמו, יעשה כן, ולא יטריחם לבוא אליו. וכל שכן, שמפאת עזרתו להם, לא ירגיש עליונות עליהם, אלא ידבר עמהם בכבוד וענוה, ויביע את שמחתו על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לעזור להם.

וכאן המקום לעורר על זאת, כי לצערנו הרב ישנם אנשים שאף על פי שמטבעם הם טובים ונוחים לבריות, מכל מקום כאשר קבלו איזו משרה, ואנשים זקוקים לעזרתם, מרשים הם לעצמם לדבר ככל העולה על רוחם בגאוה ובוז, ואינם שמים על לב את צער הבאים אליהם, ולהתייחס אליהם בכבוד ונחת, כמו שצריך להתייחס לכל אדם. וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"א מט"ו, פ"ג מי"ב): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ובשמחה", ואפילו גוי. (תוספות יבמות סא ע"א) אם כן על אחת כמה וכמה כשיהודי בא לקבל הנחה וכיוצא, שיש להתייחס אליו בכבוד, ולהראות לו שמבינים אותו ומשתתפים עמו ועוזרים לו ככל היותר. ואל לנו לשכוח, כי בורא עולם ישתבח שמו, "משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עד מרום", וברגע אחד יכול להפוך את הגלגל, והיושב במשרד יכול להגיע למצב להמתין בתור כמו כולם. וכבר היו מקרים מעולם. ועצה טובה לכל בעלי המשרות, שידמו בעצמם אילו היו הם ממתינים בתור בשביל בקשתם, היאך היו רוצים שיתייחסו אליהם בסבלנות ובחיוך ולא בקשיחות, וככה יתייחסו גם לבאים אליהם. וכמו שאמרו חז"ל (שבת לא ע"א) "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". ואמרו (שבת קנא ע"ב): "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".

אל תמכור ביוקר...

"וַיֵּצֵא משֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ" (שמות יח ז) - אין ראוי לאדם מפני עלותו במעלה הגדולה והממשלה, שיקצר מלנהוג כבוד באנשים אשר היה להם חוק עליו בזה קודם גדולתו וממשלתו. ולזה תמצא כי משה רבנו, עם עלותו בתכלית הממלכה והממשלה, לא קיצר מפני זה בכבוד חותנו, אלא נהג בו מהכבוד בתכלית מה שאפשר, שהרי יצא לקראתו, והשתחווה לו ונשקו, ושאל לו אם שלום לו, אם הוא בבריאותו ואיך ענייניו, כמו שהיה עושה קודם עלותו לזאת המעלה הנפלאה, ולא נמנע בדברו עמו, מפני מעלתו וממשלתו. (רלב"ג שמות יח)

שיחה מזוהה

בן המשתתף באסיפה חשובה, ורואה על צג הטלפון שהוריו מתקשרים אליו, יענה להם, אך יתנצל בלשון רכה ועדינה שאינו יכול לשוחח עמם עתה, ומיד כשיתפנה יחזור אליהם.

וכמו כן, בן העסוק במשרדו עם אחד הקליינטים, והוריו התקשרו אליו, ואינו יכול לשוחח עמהם, יענה להם ויתנצל שאינו יכול לדבר, ויחזור אליהם כשיתפנה.

ובדרך אגב, כאן המקום לעורר על אותם אנשים שכאשר עסוקים הם באיזשהו ענין, [ופעמים גם כשאינם עסוקים כלל], אינם עונים לשיחת הטלפון שמתקשרים אליהם, ופעמים אותו המתקשר צריך מהם דבר דחוף, או שחשובה לו מאוד איזו ידיעה מסוימת, ונגרם לו צער גדול שלא עונים לו, ובודאי שאין ראוי והגון לבן ישראל רחמן לעשות כן. והדרך הישר והטוב, שיענה למתקשר ויתנצל שאינו יכול עתה לשוחח עמו, ויאמר לו שיחזור אליו לכשיסיים. ואם חושש שמא ישכח, יאמר לו תחזור אלי בעוד שעה או בערב וכיוצא, אך לא יצער את חברו וישאירו כך בלי שום תשובה. ומכל מקום אם הוא נמצא בשעת התפילה או בשעת לימוד תורה שאסור להפסיק, לא יענה, אך לאחר שיסיים, יחזור לחברו. ואשרי אדם השָׁם דרכיו, ושם לב לדברים האלו הנראים בעינינו כקטנים, אך בעיני הקב"ה הם גדולים מאוד. ועליו דרשו חז"ל (מועד קטן ה ע"א) את הפסוק, וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים. אל תקרא ושָׂם אלא ושָׁם, ללמדך שכל השָׁם [מחשב] אורחותיו [דרכיו ומעשיו] בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. וכמה שמחה וששון יש לבורא עולם, כשרואה את הנהגתנו הטובה, והיחס הטוב שבינינו, היאך נותנים אנו את דעתנו שלא יגרם צער לחברינו. וכמובא בתנא דבי אליהו (רבה פרק כו): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בנַי אהובי, כלום חיסרתי לכם דבר, ומה אני מבקש מכם? הא איני מבקש מכם אלא, שתהיו אוהבים זה את זה, ותהיו מכבדים זה את זה...".

עובדים יחד

בן שעובד עם אביו, צריך להזהר הרבה מאוד בדיבורו, שלא יטעה מחמת ההרגל לדבר שלא בכבוד, חס ושלום. וכמו כן, יזהר שלא ידבר עם אביו בלשון ציווי, כגון: תביא, תעשה. וכן, לא ישתמש בו לעשות לו איזו שרות או שליחות וכיוצא, ואפילו לאחר בקשת מחילה, כיון שדרך חציפות היא זו למנות את האב שליח. ואולם אם האב מרצונו מציע לעשות זאת, רשאי להשתמש בו. [וכמבואר בהרחבה, להלן בדין 'קבלת שרות מההורים'.] (תצז)

אונאת דברים

אסור לצער או לגנוב דעתו של אדם ואפילו גוי. וכבר אמרו חז"ל (בבא מציעא נח ע"ב): "גדולה אונאת דברים [לשון דיבור], יותר מאונאת ממון". וכל שכן שיש להזהר בזה באביו ובאמו, שלא להקניטם בדיבורו. (שלחן ערוך חושן משפט סימן רכח)

אין לבן לדחוק את אביו שיתן לו כסף, אלא מה שיתן לו יקבל באהבה ובסבר פנים יפות. והדוחק באביו, פעמים שיכול להכשל בכמה איסורים מן התורה, כמו: 'לא תחמוד', 'לא תתאווה'. ואם גורם צער להוריו, עובר גם על 'כיבוד ומורא אב ואם', 'ואהבת לרעך כמוך', ועוד. ובפרט יש להזהר בזה כאשר הבן עומד להתחתן, ופעמים שנכשל ומפציר בהוריו יותר מדאי, ומצערם. (מהר"ם מינץ, שבט הלוי, להורות נתן. ב קעט)

בן שנסע למקום מסוים, ויודע שהוריו מתעניינים לשלומו, יתקשר אליהם ויודיעם שברוך ה' הגיע למקומו. ושכרו אתו ופעולתו לפניו. (חסידים, יעלזו חסידים. מבקשי תורה רפא)

מפני השלום

אם הבן עשה דבר מפני שציותה עליו אמו, ושאל אותו אביו למה עשית כן, ויודע הבן שאם יאמר לאביו שאמו ציותה עליו לעשות כן, יכעס עליה, לא יאמר את האמת שאמו ציותה עליו, אלא ישנה מן האמת, מפני השלום. (ב רב)

מבשר טוב

אם ראה הבן את הוריו שהם בצער ודאגה, מצוה רבה לדבר על ליבם דברי ריצוי ופיוס, כדי להרגיעם ולשמחם וליישב את דעתם. וכל שכן שיש להזהר שלא לספר להם דברים המצערים אותם חס ושלום, אלא אם כן יש צורך שידעו מהדבר, וכגון שאחד מילדיו לא חש בטוב, ורוצה הבן להודיע להוריו, כדי שייעצו לו במה לרפאותו, אז מותר להודיעם. אולם אם אין ההורים יודעים לייעץ, אין לספר להם, מחמת שרק מצערם ללא שום תועלת. (רלט)

וכתב מרן החיד"א (עבודת הקודש צפורן שמיר אות קעא): "אם ידעת בשורה טובה, מהר תספר לחברך, וחייתה נפשו בגללך, כי המבשר טוב משיב את הרוח. ומאידך, הזהר מלבשר בשורה רעה. ואם ידעת שמועה רעה, לא ישמע על פיך, כי אתה גורם נזק גדול, שהשומע יתעצב וימעט בעבודת ה', והעוון תלוי בך". ע"כ. ועיין בגר"א שבאר לשון המשנה (ברכות פ"ט מ"ב), על 'בשורות' טובות אומר הטוב והמטיב, ועל 'שמועות' רעות אומר ברוך דיין האמת, שכיון שרעות אין מספרים לאדם עד שיִישַמְעו לו, לכן אמר שמועות, אבל טובות מצוה לבשר לאדם, לכן אמר בשורות.

מוציא דיבה

אבא שהוא זקן, ונפטר לו אחד מקרוביו, אין צורך להודיע לו כלל. ולכן אם האב נמצא במושב זקנים או שהוא גר בעיר אחרת, ואינו אמור לדעת מכך, לא יודיעו לו, ואדרבה על המודיע נאמר (משלי פרק י פסוק יח): "וּמוֹצִא דִבָּה - הוּא כְסִיל". (ב שעו)

ומעשה שהיה עם האדמו"ר מחב"ד זצ"ל שאחיו נפטר באמריקה, והיה שולח האדמו"ר לאמו מכתבים בשם אחיו, במשך שלוש עשרה שנה עד יום מותה, כדי שלא תדע שבנה נפטר. (ב שעח)

אם יש חשש שיוודע הדבר לאבא, ויכעס על שלא הודיעו לו, רשאים להודיעו לאחר זמן רב, ועל כל פנים לא יודיעו לו בתוך שלושים יום, כדי שלא יצטרך לשבת שבעת ימי אבלות ממש, ודי שישב כשעה אחת בלבד, וכך יצטער פחות. (ב שעו)

מעשה שהיה בישיבת חברון בירושלים עיר הקודש, באחד מן הימים התקבל מברק מחוץ לארץ במשרד הישיבה, המודיע על פטירת אביו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל. ראש הישיבה רבי יחזקאל סרנא פתח את המכתב שקע בהרהורים, ואחר כך הטמין את המכתב באמתחתו, והתעלם ממנו כליל. המשגיח רבי מאיר לא ידע דבר, והמשיך בעבודת הקודש שלו בהרבצת תורה ומוסר לתלמידים. לאחר שלושים יום, הראה ראש הישיבה את המכתב לרבי מאיר. ורבי מאיר ישב באבלות כשעה בלבד כדין שמועה רחוקה. ומחמת הקפדתו של ראש הישיבה שלא יהיה מוציא דיבה, הרוויחה הישיבה שבוע שלם של תורה ומוסר. (ב שעח) שוב מעשה ברבנית מרגלית יוסף ע"ה אשת מרן הראשון לציון שליט"א, בהיותם גרים במצרים לפני כשישים שנה, וקבלו מברק מארץ ישראל שנפטר אחיה, ומרן לא גילה לה הדבר במשך זמן רב, עד שנודע לה באקראי. והטעם הוא שהרי לא היתה אמורה לדעת, ויש כאן מוציא דיבה. ובפרט שלא היה ענין להודיע לה, שהרי אינה צריכה לומר קדיש. ולכן עדיף שלא תדע ותוכל לעסוק בצרכי הבית, וכך מרן יוכל להמשיך בתורתו ובשיעוריו לתלמידי ישיבתו, ובודאי שבזה יהיה עילוי נשמה גדול יותר לנפטר. (ב שעח)

ועל כל פנים, בכל מקרה יש לדון לגופו של ענין, והנכון להתייעץ בזה עם חכם.

ישלח דברו וירפאם

אם אחד ההורים חלה חולי מסוכן, ה' יצילנו, אין לבן להודיעו, מאחר והדבר יגרום לו צער גדול, ואפילו אם מבקשו שיודיעו, אין להודיעו על זאת. ואפילו אם אומר שמוחל על צערו, אין לבן להודיעו, מאחר שאין צערו מחול, נמצא שאינו רשאי לצערו. ובלאו הכי, לא טוב לספר ולפרסם כלל על חולה מסוכן, כדי שלא ירע מזלו, ובעזרת ה' יתרפא. ומעשה באחד שחלה בחולי מסוכן, ואמר לו רבו שאם ישמיד את הצילומים, ויבקש מהרופא שמטפל בו, שלא יגלה דבר זה לאף אדם, יתרפא בעזרת ה', וכך עשה והתרפא. אך לפעמים עדיין היה חש בכאבים, אמר לו הרב כיון שהרופא יודע מזה, יש לו לפעמים כאבים, אבל כשימות הרופא, יפסקו גם הכאבים. וכך היה, שלאחר שמת הרופא, לא הרגיש כאבים כלל. והטעם בזה, כי לא תמיד עושים בשמים נס גלוי, ולכן כאשר השמיד את הממצאים, ובטח בה' יתברך, התרפא, שאז כבר הנס אינו גלוי. (ויצבור יוסף. תקד, תקו) ובספר שומר אמונים כתב, בשם אמו שקיבלה מאבותיה, שאם נדמו לאדם איזה מחושים, לא יספרם לשום אדם. וזוהי סגולה שיתבטל החולי מאליו. (תקו)

תוכן העניינים

כבוד אב ואם - בהלכה ובאגדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה