ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
שיר השירים · פרק ו
פסוק ב
נתגלה לי בחלום פי' הפ' דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים דודי זה הקב"ה ירד לגנו אלו ישראל שנאמר גן נעול וכו' וגנו דייקא לרעות היינו לזון ולפרנס אותם כמו ה' רועי וכו' ואנחנו עמו וצאן מרעיתו בגנים היינו בין האומות כמו שמוני נוטרה את הכרמים וגנים דייקא והנה עפ"י מזל אין מזל לישראל כי הוא מאד שפל ושח בגלות ועפ"י ויתר לגמרי א"א כי כל האומר הקב"ה ותרן וכו' ובעד המצות אין רצונו ית' לשלם בעוה"ז לישראל שכר מצות כי נצר מטעי וכו' היינו השתלן החכם ית"ש הוא בקיום כל המצות אז הוא שלם ומלא ולכך כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כי בהצטרפותן יש קיום כל המצות וא"כ אם יעקר נטיעה אחת לאכול בעוה"ז לא יהיו שלמות בעוה"ב רק זה דרכו וללקוט שושנים היינו ללקט אחת אל אחת דברים נאותים מן הצד שאינם מגוף המצות ובזה הוא זן ומפרנס אותם ע"כ.
פסוק ג
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים ע"פ דברי השל"ה בגלות השכינה ותורף הדברים כי אם הי' מקבלים שפעם ע"י השרים החיצונים היו מזוהמין ח"ו והיו מתרחקים מהדבקות אבל כשמקבלים שפעם ע"י אורות עליונים דבקותן הקדוש במקומו והבן והנה מובן דשם שכינה הוא שם כלל לאורות עליונים שאור א"ס שוכן בתוכם ומובן עפ"י דברי השל"ה הפסוק כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות והבן זה ועפ"ז מבואר אני לדודי ודודי לי ר"ל שכל הדבקות אשר יש לנו בו ית"ש ויתב"ש בנו הכל הוא ע"י הרועה וזן ומפרנס בשושנים היינו ע"י שושנים שהם אורות העליונים ולא ע"י שרים החיצונים והבן זה כי נכון מאד הוא בס"ד.
א"י אני לדודי ודודי לי עפ"י הגמרא דיומא (דף פ"ו ע"ב] אפי' יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כלו שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפו ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו והיינו אני בעצמי לדודי ודודי ל"י ר"ת לכל ישראל והבן.