ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
קהלת · פרק ד
פסוק ז
ושבתי אני ואראה הבל יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו עפ"י מ"ש בשמ"י סי' י"ד על דרש רז"ל בב"ב והעמדנו עלינו מצוה לא נאמר אלא מצות עפ"י דברי הילקוט ראובני בפרשת בהר בשם האר"י זצוק"ל [ותו"ד שם כי כל מצוה שאדם עושה מאירה אות המצוה במצח האיש עד שיעשה מצוה אחרת אז חלף הלך לו האות מהמצוה ראשונה ונחקק אות מצוה שני' לא כן מצות צדקה שעושה מאירה במצחו כל משך ימי השבוע ואם עשה עוד איזה מצוה מאירים האותות שניהם במצחו ולא נדחית אות מצות צדקה מפני מצוה אחרת וזה סוד וצדקתו עומדת לעד ובזה מדויק והעמדנו עלינו מצות כי העמידו מצות צדקה שעומדת בעשותו גם מצוה אחרת ודוק] עיי"ש והנה לפי"ז יובן דשום אחד מישראל אינו חסר מאות אחד כי אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ותיכף בעשותו מצוה מאיר עליו אות אחד ואינו סר עד עשותו מצוה אחרת א"כ הרי תמיד יש לו אות אחד ונ"ל] שזה הפירוש כי אות הוא ביני וביניכם והבן ושנים א"א רק ע"י מצות צדקה והיינו ושבתי אני וכו' יש אחד שאות אחד תמיד יש ואין שני משום שאינו עושה צדקה גם בן ואח אין לו שיצמצם עבורם זה הבל אפילו תחת השמש ר"ל אפילו בחקי הטבע דבחקי התורה שהיא למעלה מהשמש כמו שדרשו רז"ל מה יתרון [לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל למעלה מהשמש היינו שעומל בתורה יש לו יתרון] הוי הבל ופתיות גדול אם אינו עושה צדקה על שיש לו בנים ואחים מרובים כי ממך הכל ומידך נתנו לך ויש מפזר ונוסף עוד ועשר בשביל שתתעשר אבל זה שאין לו בן גם תחת השמש הבל הוא והבן כי נכון הוא.
ועפ"ז נראה לפרש ברכות לראש צדיק כי הנה האות המאיר במצחו הוא וודאי ברכה לראשו כי בריכה מבריכה העליונה אתו ובוודאי אות המאיר הוא לו צינור מבריכה עליונה כי כ"ב אתוון הם שרשא ויסודא דכל עלמין ונקדים עוד כי אות השורש של צדקה הוא צדי"ק והיינו ברכות לראש ברכות דייקא שיהי' שני ברכות לראש הוא דוקא צדי"ק היינו באות צדי"ק יתכן זה אבל בזולת אות צדיק לא יתכן בשום אופן ברכות והבן זה כי נכון הוא בס"ד.
פסוק יב
והחוט המשולש לא במהרה ינתק כי כל מצוה ראוי להיות חוט המשולש דהיינו המצוה עצמה יעטוף ביראה ואהבה ואז עולה לרצון קדמון והוי נצחי והיינו לא במהרה ינתק והבן.
פסוק יז
שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע ויש לדקדק טובא א' למה ישמור רגליו כאשר ילך אל בית האלקים הלא שלוחי מצוה אינם ניזקין והלא יותר ראוי לומר שצריך לשמור עצמו כשהולך לבתי החצרים למסור מאחד מישראל ב' וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אין לו ביאור כלל ג' קושית הגמ' כי אינם יודעים לעשות רע א"ה צדיקים נינהו והנ"ל בזה עפ"י מה שנאמר במשלי בלכתך לא יצר צעדך אם תריץ לא תכשל החזק במוסר אל תרף עיין בבינה לעתים בדרוש לשמיני עצרת דרוש י"ז מה שפי' בלכתך לא יצר צעדך עפ"י שאמרו ח"ל [ברכות וא"ו ע"ב אר"ה היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק] אבל למיעל מצוה למרהט ועיין מה שפי' שם בגמ' הנ"ל [דהקשו המפורשים דמה השמיעני אביי הלא גם ר"ה לא אמר אלא היוצא מבהכ"נ ופי' שם כי הו"א דגם למיעל אל יפסיע פסיעה גסה דנראה שהולך במרוצה למהר להטיל המשא מעל כתפו לזה חידש אביי דלמיעל ה"נ דרהיטינא וזש"ה בלכתך לא יצר צעדך היינו בלכתך לבהמ"ד דהיינו למיעל לא יצר צעדך לא תעשה פסיעות קצרות בקושי ובכבדות אלא פסיעות גסות עיי"ש] והנה פירוש העולם בגמ' הנ"ל הוא עפ"י אם יוצא מבהכ"נ וממהר לילך כדי לחזור תיכף מצוה לרוץ [והוא פי' המהרש"א בחא"ג שם עיי"ש] והוא פי' מורווח יותר ועיין מה שפי' בבינה לעתים שם אם תרוץ לא תכשל ולי נראה באופן אחר כי מדרך הטבע הוא שהרץ עלול להכשל משא"כ ההולך לאט ואמר הכתוב בהולך לדבר מצוה שמרומז בלכתך דהיינו בלכת דידך שהליכה לדבר מצוה היא הליכה שלו כי היא חלקו לעד משא"כ זולת זה [ועיין ישמח משה פ' לך ד"ה מדרש תנחומא על הגמ' ברכות ד' י"א ובלכתך בדרך מבע"ל] אינו כן אלא אדרבא אם ירוץ בזריזות כראוי בודאי לא יכשל כי שלוחי מצוה אינם ניזקין אבל אם הולך לאט וא"כ המצוה נעשה בחסרון זריזות ואינו עושה בשלימות ובאשר משפטו שם פעלו כתיב אז ראוי להכשל והיינו אם תרוץ לא תכשל רק החזק במוסר אל תרף כי עיקר הריצה לבהכ"נ או לבהמ"ד הוא לשמוע דברי חכמים והבן.
ועפ"ז מבואר שמור רגלך כאשר תל"ך לבית האלקים דהיינו בהליכה צריך לשמור שלא יכשל מחמת חטא חסרון הריצה והוא היפך ממה שמחייב הטבע והשכל דהיינו בריצה אין צריך לשמור עצמו ובהליכה צריך לשמור עצמו והבן.
והנה אם מצוה לרוץ דוקא והעיקר כדי לשמוע כמ"ש וש"ת לאו כל אדם יכול להבין מה שדורש החכם אך הלא כבר אמרו רז"ל אגרא דכלה דוחקא ופרש"י מפני שרובן אינם מבינין לשמוע דרשה עיי"ש א"כ מה שדוחקין לשמוע ע"ז הוא עיקר קבול השכר וידוע דמה שדוחקין עצמן הוא מה שרוצין כל אחד להיות קרוב להדורש שיהי' קרוב לשמוע והנה אמרו רז"ל במסכת מגילה (דף ג' ע"א] גדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין שנאמר עתה באתי ומקשה בזה אהא דתני מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה אלמא דת"ת קל מעבודה ומשני ת"ת דרבים שאני ע"כ ועפי"ז ביארתי אמרם בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מוחל עונותיהם כי התמידין מכפרין כאמרם ז"ל מעולם לא לן אדם בירושלים וחטא בידו והנה כשהחכם דורש הוי ת"ת דרבים וגדול מהקרבת תמידין מכש"כ דמכפר כנ"ל. והנה לכאורה הדעת נותן דבשלומא המבינין הוי אצלם ת"ת ממש שייך שפיר לומר דהוי גדול מהקרבת תמידין אבל אלו שאינן מבינין לא הוי אצלם ת"ת ממש רק הכנה קצת ומה"ת נימא דיהיו גדול מגוף העבודה אך אם נרד לעומק העיון נימא דבכל אחד מהשומעין הוי גדול מזבחו דממ"נ אם הוא מכת היודעים והמשכילים הרי אצלו הוי ת"ת ממש דהא שומע ומבין וא"כ גדול מעבודה כיון דהוא ברבים ואם הוא מכת הבורים אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם א"כ ג"כ הוי גדול מזבחו דהא הזבח שמביא הוא ג"כ אינו כהוגן ואינו יודע לתקן בו הרעה שעשה כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה רק עיקר הוא כי יקריב מכם קרבן וכו' וכמו שפי' האלשיך והבל הביא גם הוא [היינו א"ע] והיינו וקרוב לשמוע וכו' היינו דוחקה דכלה הוא עדיף מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע דגם בזבחם אינם יודעים לתקן הרע א"כ אף דלאו ת"ת ממש הוא גדול מזבח כזה והבן.
א"י שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלקים, להביא קרבן לשוב מעונך תשמור רגילות שלך כמו נ"ר לרגלי והיינו פשפוש [היינו שיפשפש במעשיו ורגיליות שלו ואור הנר יפה לבדיקה] וקרוב לשמוע היינו שישמע לדברי חכמים ולא שיהי' בספק כמו הכסיל שנאמר בחשך הולך היינו בחשכת הספק כי הספק גדול מן הודאי וראי' מתת הכסילים זבח כמ"ש ר"י במסכת ברכות פ"א בעניין צאת הכוכבים [בע"ש ובשבת בה"ש שהספק חמור מהודאי] כי חטאת ודאי דנקא ואשם תלוי ב' סלעים והטעם מבואר שם [כי על הודאי אדם משים על לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה אבל על הספק עושה סברות וכו' ולא ישית אל לבו לשוב לזה החמירו בהספק יותר] והיינו כי אינם יודעים לעשות רע כמו שדרשו חז"ל כי אינם יודעים אם על הטובה הם מביאים דהיינו אשם תלוי והבן וע"כ אינם מתחרטים ומצערים ועיקר הכפרה הוא הצער כמ"ש ר"י בפסוק כי רוח מלפני יעטוף והבן וענין פשפוש וחקירה מבואר ביסוד התשובה פרק א'.