ישמח משה על נך· רבי משה טייטלבוים מאוהעל
קהלת
מור קהלת ולבונה
פרק א
פסוק א
מ"ר דברי קהלת בן דוד זש"ה ברוח הקודש ע"י שלמה מלך ישראל חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתייצב כו' מעשה בר"ח בן דוסא שרצה להביא אבן לבהמ"ק ונזדמנו לו ה' מלאכים בדמות אנשים והביאוהו עם האבן לירושלים ושאל בלשכת הגזית וקראו עלי' הפסוק חזית איש מהיר במלאכתו כו' קרי בי' לפני מלאכים יתייצב אר"ס בשם רשב"ח משל לגדול בפלטין של מלך אמר לו המלך שאל מה אתן לך וכו' אמר אני שואל את בתו והכל ינתן לי בכלל בתו כך בגבעון וכו' ויאמר אלקים שאל מה אתן לך אמר שלמה אם אני שואל כסף וזהב וכו' אלא אני שואל את החכמה והכל בכלל הה"ד ונתת לעבדך לב שומע א"ל הקב"ה וכו' ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ה' וכו' מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלשה ספרים הללו משלי שה"ש וקהלת הה"ד דברי קהלת בן דוד] ע"כ והוא תמוה והנ"ל בזה דבא להודיענו מעלת קהלת כי רבה הוא להיות כי נאמרה ברוה"ק דלכך נחשב בין כ"ד ספרי קודש ורוה"ק היינו למעלה מגדר השכל של האומרו דמה שאין יכול להשיג בשכלו הנטבע בו בתולדותו [יושפע עליו ברוח הקודש] דאל"כ לא עביד קב"ה ניסא למיגנא להשפיע עליו שפע רום על בלימה דהיינו מה שיושג בשכלו ואף אם נתעצל מלהוציא מה שבכח שורש שכלו אל הפועל אין העצלות סיבת השפעת רוה"ק רק אדרבא אם הוא זהיר וזריז ועובד אדמתו להוציא מה שבכח שכלו אל הפועל אז נשפע עליו שפע רום להשיג אף שאין בכח שרשו והנה כל האומר דבר חכמה ברוה"ק ידענו נאמנה שהוא למעלה משכלו ואף גם זאת לא נדע גודל ערך דבר הנאמר דאף שהוא למעלה משכלו שמא יד שכלו קטן וא"כ כל שתגדל מעלת האומר בחכמת אלקים אשר בקרבו בשרשו ומחצבו מעת הולדו ככה יגדל ערך דבר הנאמר על ידו ברוה"ק בעניני דהא הוא למעלה משכלו וא"כ זה שלמה ידענו מה הי' לו ויחכם מכל האדם והוא נצרך בזה לרוה"ק מזה נדע גודל ערך דבר הנאמר שהוא למעלה משכל שלמה והנה כמה שלמה איכא בשוקא אך מסמין אותו בתואר מלך ישראל שאפס זולתו וכך הם דברי הפסוק דברי קהלת בן דוד היינו ברוה"ק כמו שפי' באלשיך על בן דוד הנאמר במשלי מלך ישראל ידענו שזה הוא שלמה ועי"ז נבין גודל ערך הדברים הללו כנ"ל פירוש הפסוק דבוודאי לא להתפאר נאמר וא"כ מפרש המדרש להקרא דברי קהלת בן דוד מלך ישראל זש"ה ברוה"ק ע"י שלמה מלך ישראל והבן ולכך נקט זה שאמר הכתוב דמזה ידעינן דנאמרה ברוה"ק מדנכתב בין הכתובים וש"ת אף שהוא שלמה שמא נתעצל להוציא אל הפועל מה שבכח שכלו לכך הוצרך לרוה"ק ע"ז מביא הקרא חזית איש מהיר במלאכתו היינו זריז ולא עצל במלאכתו דייקא מה שמוטל עליו והוא בכחו אח"כ לפני מלכים יתייצב היינו לפני מלאכים כמו שמביא ראי' דאמרו קרי בי' מלאכים אף ששכל האנושי למטה מגדר המלאכים מ"מ נשפע עליו שפע אלקי עד הגיעו למעלה מהן והיינו אם הוא מהיר במלאכתו וק"ל ור' סימון פליג על המדרש הנ"ל דזה דמשמע מדבריו דהחכמה ויחכם מכל אדם לאו היינו רוה"ק ודו"ק והוא אמר דהיינו רוה"ק ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
פסוק ב
הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל עיי"ש ברש"י שגינה וקרא תגר על כל מעשה של שבעת ימי בראשית שהכל הבל של הבלים הוא וקשה טובא איך יעלה על הדעת ששלמה המלך ע"ה יגנה כל מעשה ידי יוצר ויקרא תגר עליהם (ב') הלא אין במציאות רק מעשה של ששת ימי בראשית (ג') איך יתכן לומר על הבל שהבל של הבלים הוא א"כ איזה הוא הבל הפשוט שאלו הן הבל של הבלים (ד') מה דאמר באמצע אמר קהלת ועוד דקדוקים והנ"ל בזה עד"מ מי שבנה פלטין יפה מהודר מאוד ויש בו חידושים גדולים ונוראים ונפלאים והוא רב הכמות מאוד מאוד כמו עשרים פרסה וגם רב האיכות מאוד ויש בו חכמות רבות מחכמות הבנין והנה הבונה אחר גמרו צייר כל הפלטין על נייר קצר מאד בכל מוצאיו ומובאיו לא יחסר כל בו עם כל החדרים והפשפשים והנה הרואה הפלטין מחשיב הציור הזה ג"כ לחכמה גדולה איך שעל נייר קטן כזה צייר בנין מפואר רב הכמות הזה והוא דבר פלא מאוד, משא"כ למי שלא ראה ולא ידע אם נצטייר על זה דברים נפלאים כזה, והנה אם אחד שאינו יודע מהות הציור ולא ראה הפלטין לקח זה הנייר ומשתשע מאוד בהקוין והמחוגה שעל הנייר הנה הרואה מחזיקו לשוטה ושעשועו זה מעשה שוטה וקטן הוא והנה זה מהביל הרואה שאינו יודע מאומה מזה והנה אם זה הרואה ראה גם הפלטין ויודע חכמת הציור הזה וראה זה משתשע רק עם הקוין והנקודות זה מחזיקו לשוטה יותר ויותר שאינו מביט בהחכמה הנפלאה אשר בו ומשתשע בהבל וריק וא"כ זה הבל יותר למה שעשועו בהבל הלא יכול להיות שעשועו בחכמה נפלאה ע"כ המשל. והנמשל עפ"י מ"ש בעל מעשה השם במעשה בראשית פ"ה במאמר ר' אליעזר הגדול שמים מאיזה מקום נבראו [וזל"ק וזה כי אחרי היות ידוע ומפורסים הן מדברי הנביאים והן מדבריהם ז"ל שכל מה שברא הקב"ה בעליונים ברא בתחתונים והדברים הם כמו שבארנו פ"י תראנו משם שכסא הכבוד הוא מראה ודמות לכל מ"ב שעל כן נקרא מראה דמות כבוד ה' שפירושו ע"ד מה שנאמר במראה אשר הראה כי כסא הכבוד הוא מראה דמות כל מה שברא הקב"ה בעליונים ובתחתונים הנה הגיע אל השלם הזה מן התימ' והיתה שאלתו על צורת השמים מאיזה מקום לוקחה, לא על החומר חלילה רק בראותו שכל העולם ר"ל הד' יסודות והגשם חמשי הם גוף א' ואיש א' כסברת הרמב"ם ז"ל שאמרנו ואמנם צריך שכל האיש האחד הזה יהי' דוגמא ממנו בכסא כבודו ית' כמ"ש פ' י' תראנו משם והוא ראה במעשה מרכבה שהביא יחזקאל שאמר עליו שהוא מראה דמות כבוד ה' שאין שם כדור וארץ באמצע כאשר הוא העולם הזה שהגש' חמשי הוא כדור ובאמצעיתו במרכז תלוי' הארץ על כן שאל כי צורת השמים הללו היותם כדוריים וסובבים את הארץ מאיזה מקום נבראו לדוגמא ר"ל מאיזה מקום בכסא הכבוד נברא כך כדוריים, כי המשל בזה כאשר ימצא צורות בתמונות מתחלפות מראובן ושמעון ולוי ויהודה והצייר יצייר תמונת כל אחד מהם על טבלא א' באמת כאשר תמצא טבלא אחת מהם מצויירת ולא ידעת למי הוא, תפול השאלה ממי נעשית הצורה הזאת, והתשובה עלי' נעשית מראובן או משמעון, שודאי ממנו נעשית כי ממנו לקח אותה מי שעשאה, וכדומה לזה במשל אשר הנחנו מן הספינה של שעוה שהיא נעשית דוגמא לספינה הגדולה והנה ראית הספינה הגדולה והקטנה יש בה כלים מכלים שונים וכלם נעשו כל כלי מכלי דוגמתו שבספינה גדולה, כאשר תמצא בספינה קטנה כלי שלא מצאת דוגמתו בגדולה, ודאי תפול השאלה מאיזה כלי נעשה אותו הכלי, כמו כן שאל השלם ההוא שלא מצא בכסא הכבוד דמות דבר כדוריים שיהי' כך כצורת כדור השמים, והשיב תשובה נכונה ע"ז שכן בכסא דוגמת תמונה זאת והוא מה שנאמר ונגה לו סביב, ואמר במליצה נאה שכמו שבדמות כבודו ית' האור מסבבו מכל צד מאותו הדוגמא נעשו השמים מסבבים את הארץ, והוא אמרו מאור לבושו של הקב"ה ר"ל שבו מלביש כסא הכבוד כמ"ש ונגה לו סביב כי כבר ביארנו היות בכסא כל מ"ב, ואל תתמה על אמרו מאור לבושו של הקב"ה שהדברים מורים על עצמיותו ואנחנו הנחנו היות שבים הדברים אל דמות כסא הכבוד, שכן תמצא בכתוב בביאור שמכנה כבודו בעצמיותו ית' כמ"ש והי' בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ואח"כ נאמר ויעבור ה', ואחר שזה השלם שאל כהוגן לענין צורת השמים מהיכן נעשית והשיב כהוגן שנעשה מן האורה שסביב הכבוד דמות אל מה שנאמר עוטה אור כשלמה, ופירשו שהוא עוטה אור על מ"ב כשלמה שהשלמה יתכסה בה המתלבש] עיי"ש ויונעם לך והנה לפי"ז יתבאר לך דהנה כל אשר בארץ מתחת דוגמתו ושרשו למעלה ועוה"ז הוא ציור של כל העליונים ועי"כ יכולין לפעול בעוה"ז פעולות נפלאות ונוראות ועצומות שבכל דבר מעורר שרשו למעלה והנה העוסק בזה העולם עד"ז כל פעולותיו בדרך חכמה והם נצחיים משא"כ במשתשע רק בזה העולם והזמן מפזז ומכרכר לפניו א"כ כל עשיותיו תוהו והבל וריק כי כמוהו כאין שאיננו נצחי ועבר ועתיד א' הוא כאמרו מה שהי' הוא שיהי' והוי ממש כמשתשע בהקוין והנקודות והנה שלמה קיהל בחכמתו עליונים ותחתונים ורואה זה לעומת זה וזה מול זה ורואה מעשה בני אדם שאינם פונים רק להתחתונים בלבד מהביל מאוד על מה שעוסקים בהבל וריק כי הי' יכול להיות חכמה נפלאה והבן ונמצא לפי"ז באמת אין הבל כי שרשו הוא חכמה נפלאה ואין הבל רק מה שהוא מהבל דהיינו ששרשו ומקורו הבל באופן שאין הבל בעולם, ונקדים דאיתא בזוהר ר' המנונא סבא כד הוי מסדר ה' פרקא דחכמתא הוי מסדר חדא פרקא דשטותא אמר אלמלא טפשותא לא אתידע נהירו דחכמתא עכ"ל ר"ל דהוי מסדר ומראה לעין כל מה הוא טפשותא כדי שיתראה מהות החכמה כיתרון אור מן החשך כנ"ל והנה על דבר שיש לו סוף יתכן לומר הבל משא"כ דבר שאין לו סוף והנה פעולות ע"ד התחתונים לכלם יש תכלה משא"כ ע"ד העליונים הולך מגבוה לגבוה עד בלי תכלית ועכשיו יתבאר מאמר שלמה הבל, הוא למה, הבלים דהיינו שאמר ע"ד כלל פעולות מעשה בני אדם שהוא הבל מה שהם הבלים כי אותן הפעולות ההבל עצמן יכולין להיות חכמות נוראות וקדושות נפלאות ועצומות ועושה מהחכמות הבלים אמר קהלת היינו שקיהל עליונות ותחתונות וראה זה מול זה שהכל דוגמא וציור וכיון שרוצה לספר לדבר דברי חכמות עמוקות מסדר מה שהוא הבל כדי שיתודע נהירו דחכמתא לזה אמר הבל הבלים דהיינו זה הוא הבל מה שהוא של הבל דהיינו ששרשן הבל משא"כ עניני העולם ששרשן חכמות נוראות ועמוקות וא"כ קורא תגר מאוד על עסקי העולם וש"ת שגם זה אין הבל שגם בעניני התחתונות לבד יש חכמות נוראות ועמוקות לזה אמר הכל הבל מה שנופל עליו שם הכל הבל כי לכל תכלה ראיתי קץ וכמוהו כאין וגם לשון הכל כמו אלפים בת יכיל דהיינו מה שנכלה. והנה הרמב"ם כתב במ"נ על עוה"ז דהיינו הארבע יסודות אשר בארץ יש בשמים רק מעל השמים הם הגלגלים והשמש ראש לז' ככבי לכת בכמותה ואיכותה ונמצא הפועל ע"ד העליונות שמעורר השורש והדוגמא למעלה כל פעולותיו למעלה מהשמש משא"כ הפועל ע"ד התחתונות לבד כל פעולותיו למטה מהשמש והשתא מפרש ואזיל דבריו מה שמעסקין בהבלים לזה אמר מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וזה אמרם במס' שבת פ' במה מדליקין הא למעלה מהשמש יש לו, דור הולך ודור בא היינו שהכל הוה ונפסד ואעפ"כ והארץ היינו כל העולם ומלואה מכונה בשם זה לעולם עומדת מצד הדוגמא וא"כ תמהיתו תמי' קיימת ואמר מופת לזה שלכל יש דוגמא למעלה וזרח השמש ע"ד שכתב ביע"ד חלק שני דרוש ז' על מה שאמרו רז"ל אותו זמן [שנזדקק גבריאל למחנה סנחריב] זמן בישל פירות הי' והלך גבריאל לבשל פירות הובא למעלה תוה"ד מיכה ז' פ' ב'] עיי"ש שתמצית דבריו שלמעלה מסתכלין בסימני מרכבה ולכך יוכל להיות [למעלה כמה שעות אחר הזריחה ולמטה הוא] כמה שעות אחר השקיעה עיין עליו ואני אוסיף נופך דסימני מרכבה ביום ולילה היינו בדוגמת ומקור השמש למעלה והנה כן הוא תמיד שעפ"י הסיבוב כאן נתארך היום ובמדינות רחוקות נתקצר ולמעלה הוא בקו השוה שאינם רואים על החמה רק על מקום החמה כמו שפי' במעשה ה' במאמר ר"א הגדול שהבאתי וזה אמרו וזרח השמש ובא השמש היינו שבעוה"ז נראה שבא השמש ובאמת זורח השמש כדברי היע"ד הנ"ל] בפעם אחת והוא שני הפכים בנושא אחד והתירוץ ואל מקומו הוא שואף אש העליוני ולא אל השמש התחתוני ושואף הוא לשון תאוה כמו נפשי שאפה שכל דבר עליוני מתאוה ומשתוקק על זמן שיגיע לעשות רצון קונו לפעול פעולות התמנותו וזה אמרו זורח הוא שם אף ששקעה השמש למטה שם למעלה במקומו ומקורו הוא זורח והוא פי' נכון בס"ד ונמשך לזה מה שפי' חכמי המוסר בהולך אל דרום וגוי והבן [מובא בי"מ הפטרת תצא ד"ה שם הרחיבי מקום וכו' וכן הובא למעלה משלי ג' פ' י"ד עיי"ש ויובנו הדברים].
פסוק ג
מה יתרון לאדם בכל עמלו ע"ד במה אקדם ה' שפירשו עפ"י מי הקדימני ואשלם [היינו במדת מה שפלות ועניות רוח שנחשב בעיניו כאינו וזה הוא מקדים כב"י להקב"ה עיין שבט מישראל סי' ע"ה ומובא למעלה שה"ש א' א'] והיינו מ"ה הוא יתרון וגם יתכן עפ"ז שיעמול תחת השמש ע"פ שפירש האלשיך בסיפא דקרא דמי הקדימני שהוא תחת כל השמים לי הוא והבן [מובא ג"כ למעלה שה"ש א' א' שכל מה שיעשה האדם כל ימיו לא יספיק תמורת מה שנברא בעולם ושישנו תחת השמים ושהקב"ה הוציאו יש מאין וז"ש תחת כל השמים ר"ל תמורת מה שיש תחת כל השמים לי הוא ועיין ישמח משה סוף פ' בראשית דף כ"א בארוכה
פסוק ז
מדרש כל הנחלים הולכים אל הים כל הגרים אינם הולכים אלא לישראל והים איננו מלא ואעפ"כ ישראל אינם חסרים ממניינם כלום ע"כ ועיין בנחלת עזריאל פ' במדבר מה שפירש בו דהמדרש מפרש היפך הפ' דכתיב איננו מלא והמדרש מפרש אינם חסרים, והנ"ל כי ס"ר מניין מדקדוק כנודע והם ששים רבוא אותיות לתורה ומרומז בתיבת ישראל [י"ש שישים ריבוא איותיות ל"תורה] והנה שהגרים מתגיירים אינו מתרבה ונוסף להמנין וש"ת א"כ צ"ל דישראל חסרים והגרים משלימין לא כן אלא ישראל אינם חסרים וש"ת א"כ הוי שני הפכים ל"ק דהקדושה הוא אין תכלית ואיננו דבר שיוכל למלאות ובכל פעם ניתוסף באותו מנין בהירות על בהירות עד אין תכלית והיינו כל הגרים אינם הולכים אלא לישראל היינו למניין ישראל המדוקדק המרומז בתיבת ישראל ולא להרבות נוסף על המנין ואעפ"כ ישראל אינם חסרים ממניינם כלום רק והים איננו מלא כנ"ל.
פסוק ט
אין כל חדש תחת השמש לבד הפירושים שמכבר נ"ל דה"פ דאין שום דבר מתחדש מלמטה רק מה שכבר נתחדש למעלה ניכר למטה והבן, ועוד יתפרש אין כל חדש תחת השמש כו' בסגנון דלעיל בדרך אחר ולפרש כל הפסוק מה שהי' ר"ל למעלה הוא שיהי' ר"ל למטה ומה שנעשה הוא שיעשה ג"כ עד"ז כי למעלה שאין זמן הכל הי' רק אין כל חדש כל דייקא תחת השמש. דהיינו דיש נ"כ] מקצת חדש שאין ניכר כלל למטה והבן.
ועפ"ז נ"ל לפרש ג"כ הן לא קצרה יד ה' להושיע כו' רק עונותיכם הבדילו כו' דהיינו אף שנשמע למעלה אינו בא למטה שלוח מה' אלקים מפני מסך המבדיל שבינו יתברך ובין החוטא והבן.
ועפ"ז נ"ל בתהלים ל"א ה' אל אבושה כי קראתיך כו' תאלמנה וכו' מה רב טובך כו' בהקדם הנ"ל [א"ל כוונתו כי בטוחים אנחנו ששומע תפלתינו ואם לפעמים רואים כי רחוק מישועתינו דברי שאגתינו הוא כי נתעכב למעלה ע"י המסכים הוובדילין בינינו בעוה"ר וזש"ה ה' אל אבושה בעת] כי קראתיך כי בודאי שמעת תפלתי תאלמנה שפתי וכו' הדוברים וכו' המכחישים בתפלתינו שעושה פירות כי מה רב טובך אשר צפנת וכו' כי נשארה בתפלתינו בשמי מעלה וצפון לכו לעוה"ב עכ"ז אנו מבקשים גם הישיעה בעוה"ז למען יתקדש שמך ע"י וזה פעלת לחוסים בך להראות ישועת תפלתם נגד בני אדם שיראו ויודו לה' המושיע ועיין בתפל"מ תהלים ל"א וקיכ] ונמצא אי מפרשין כל כל דהוא, א"כ לא קאי אין כל חדש כמ"ש בדרך האחרון הנ"ל (כי מקצת חדש יתראה תחת השמש אך לא כלו] רק כמו שכתבתי בדרך הראשון אבל אי מפרשינן כל בלשון הכל א"כ מוכרח כדרך האחרון הנ"ל (כי אין כל חדש הכל במשמע אבל מקצת חדש יתראה גם למטה] וידוע אמרם ז"ל בברכות דנו"כ הכל ניתן למשה מסיני רק על ידי כל א' נתגלה כל חלקו ואף שהשיגו הקודמים לא נתגלה על ידו והבן [וזהו אין כל חדש תחת השמש שנתגלה הכל למשה מסיני ודוק] וידוע מה שנחלקו בתועבת ה' כל גבה לב ומה שאומרים בכל המתגאה מרבה חימה [די"א תועבת ה' כל גבה לב כל כלו משמע אבל מקצת מן הגאות מותר וי"א כל כל דהוא משמע ואף מקצת מן המקצת גאות תועבת ה' הוא וכמאמר התכא מאוד מאוד הוי שפל רוח עד קצה האחרון ובזה פי' בשם ז' הגה"ק ר' ר' העשל כל המתגאה מרבה חימה כי נאמר ולא יעיר כל חמתו והנה מי שמפרש תועבת ה' כל גבה לב כל כל דהוא משמע יתפרש ג"כ לשיטתו ולא יעיר כל חמתו אף כל דהוא מהחימה לא יעיר ולא יתעורר אמנם מי שהוא מתגאה ע"כ יפרש כל גבה לב כלו משמע אבל מקצת מותר ממילא יתפרש לדידי' כל חמתו ג"כ כלו לא אבל מקצת מן חמתו יעיר ה' ישמרנו ודוק].
א"י אין כל חדש תחת השמש כ"ל דרצה לומר שכיון שהבריאה הי' יש מאין שוב אין שום חדוש נפלא כי מי שברא מלא דבר והוא אמר ויהי ודאי יכול לעשות בהכל כרצונו והוא אמר ויהי וא"כ זה החידוש יש מאין כולל הכל ואין אחריו שום חידוש והבן.
א"י אין כל חדש תחת השמש ר"ל שדבר ממשי הוא קיים וא"כ דבר המתחדש תמיד הוא אין זה יוצא וזה נכנס ואין לו קיום ועמידה אף כרגע והבן.
אף חכמתי עמדה לי כי יש שחכמתו מועיל לאחרים ובעצמו אינו עושה רושם להתנהג על ידו ולא כן שהעה"ש והבן.
פרק ב
פסוק יג
וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך עפ"י נזה"ק בפ' ב' סי' ק"ל [שם על המדרש והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך וכו' אלו מעשיהן של רשעים וי"א יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איננו יודע באיזה מהם חפץ כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הרי חפץ במעשיהם של צדיקים וא"ח במעשיהם של רשעים והפליאה מפורסמת איך יעלה על הדעת שיחפוץ הקב"ה במעשה הרשעים ופי' הנזה"ק כי הרשעים גורמים ענין תוהו ובוהו שהוא חורבן ושממון העולם והצדיקים גורמים במעשיהם שפע האור כי טוב לתקון העולם על מכונו ועז"א ואיני יודע באיזה מהן חפץ כלו' בהיות העולם שקול בכח מעשה הצדיקים ומעשה הרשעים אם הוא מטה כלפי חובה להגביר בעולם הכח התוהו ובוהו הנמשך ממעשה הרשעים או הוא מטה כלפי חסד להגביר יותר בעולם כח האור שהוא הטוב הנמשך ממעשה הצדיקים עז"א ויר"א את האור כי טוב הוי במעשה הצדיקים חפץ כי חפץ חסד הוא להחזיק באור תיקון העולם ורב חסד מטה כלפי חסד] ולי נראה דממקומו מוכרע דבשלמא אי הוי מעשה הצדיקים מכונין רק בשם טוב ומעשה הרשעים רע אז ה"א אם יש שניהם אלו ממשיכין את הטוב ואלו את הרע הוי ערבוב [איני יודע מי מכריע] אבל כיון שמעשה הצדיקים מכונה בשם אור ומעשה הרשעים בשם חשך א"כ הרי אנו רואין שהחשך נתבטל במציאות מפני האור דאם הבית מלא חשך ומביאין נר א' בתוכו נתמלא כלו אורה ומעט מהאור דוחה הרבה מן החשך והבן וידוע דמעשה רשעים הוא סכלות ומעשה צדיקים חכמה כמו שנאמר ראשית חכמה וגו' וגם נאמר ירמי' כ"ב פ' ט"ו הלא הוא הדעת אותי ועיין בעקרים מאמר ג' פ"ה עיי"ש והנה ודאי חכמה וסכלות אינם בסוג אחד שיתחלפו בפחות ויתר רק דהכוונה הוא בזה לעומת זה יש יתרון דהיינו שאין הסכלות חזק ברע כהחכמה בטוב וזה אמרו וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כנ"ל כיתרון האור מן החשך בזה לעומת זה דהא מעט מהאור דוחה הרבה מן החשך ה"נ כן הוא והבן.
ועפ"ז ותוציא כאור צדקינו שיהי' לו בחינת אור ואז ודאי משפטינו כצהרים ואף דכתיב בוא"ו ומשפטינו היינו כמו שנדרש וירשתם וישבתם [בקדושין דף כ"ו בחזקה מנ"ל תדבר"י וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה] ועיין בתשובת מהרי"ט ח"מ סי' ג'.
(ב) עוד פירוש על הפסוק הנ"ל בהקדים לדקדק דברישא אמר שיש יתרון ולא כן אמר בסיפא רק כיתרון ולא כמו שיש יתרון וא"כ מורה דאינו מדמה בהישות לבד רק גם בכמות א"כ גם ברישא ראוי לומר שהיתרו"ן והבן זה. ונ"ל דה"פ שיש יתרון כו' כיתרון ר"ל כמציאות היתרון הזה דהוא ע"י השתנות מדבר מצוה לדבר הרשות כמו שדרשו רז"ל [במסכת ברכות דף וא"ו ע"ב עה"פ מי בכם ירא ה' אשר הלך חשכים] ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות אין נוגה לו כך אם החכמה בדבר מצוה יש יתרון ובדבר הרשות בחיצונית אין יתרון ונכון בס"ד.
(ג) עוי"ל וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' נ"ל שאין יורש כתר חכמה אמיתית רק מי שעושה עצמו סכל בעסקי העולם וסימן לדבר ויעקב איש תם, וסר מרע משתולל ועיין בחידושי על חולין שם אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה [מובא בתפלה למשה תהלים ל"ו ז' היינו שהם ערומים בדעת לעשות תחבולות שונות בחכמה וערמה ומרמה ועכ"ז בוטחים בה' והולכים בתמימות ומשימין עצמן כבהמה בעסקי העולם הזה וכפיהם כן לבם] והנה אור זרוע לצדיק הוא העולם הבא והוא בא דוקא בסבת עולם הזה שהוא חשך כמו שדרשו במס' ב"מ דף פ"ג ע"ב ע"פ תשת חשך ויהי לילה וכן חשך הגלות שהוא מציל מדינה של גיהנם עיין במדרש רבה מה שדרשו וחשך על פני תהום זו מלכות יון ועיין בבינה לעתים דרוש י"ט מ"ש עה"פ הנני מושיעך מרחוק [ואת זרעך מארץ שבים כלו' הכני נותן לך עתה תשועה ופורקן מהיותי רחוק ואת זרעך אני מושיע מתוך ארץ שבים כי עי"ז נושעים תשועת עולמים תשועת הנפש ודוק:
(ד) ע"ד הלציי על הפסוק. הנ"ל דכך יש יתרון לחכמה מן הסכלות לאדם כמו שיש לו יתרון לאור מן החשך דמי ששוכב יותר בחשך הוא יותר סכל ומי שניעור יותר לאור הנר הוא חכם יותר והבן.
(ה) ועוד יש לפרש הפ' הנ"ל עפ"י המורה בפתיחה דאי אפשר למין האנושי שיהי' כלו באור רק כמו שיבריק עליו הברק פעם יציץ פעם יעלם וזה ההבדל שבין האנושים כפי ההפרשים שבין ברק לברק והבן.
(ה) ועוד יש לפרש הפ' הנ"ל בצירוף הפ' הקודם ושלאחריו ופניתי אני לראות חכמה הוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך בהקדים מ"ש במסלת ישרים פרק ג' על דרשת חז"ל ע"כ יאמרו המושלים ביצרם באו חשבון כו' עיי"ש מ"ש עפ"י משל מגן המבוכה עיי"ש כי האדם צריך לפקח ע"ע בשתים האחד שיברר לו דרך הטוב ולסור מדרך הרע ולשמור א"ע שלא ילכד ברע והשנית גם דעשייתו הטוב יבדוק וימשמש אם הוא טוב מכל צד שלא ימצא בהטוב שום פסולת וזשאחז"ל עירובין מ"ג יפשפש במעשיו וא"ד ימשמש במעשיו והיינו יפשפש במעשיו לבחור הטוב מהרע וימשמש במעשיו הוא החקירה במעשים הטובים אם אין בהם איזה פסולת פני' וכוונה בלתי נאותה וזהו צורך גדול לאדם לעיין על מעשיו ותהלוכותיו לפקח על דרכיו בעינא פקוחא תמיד דבר יום ביומו כדרך הסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו וזה שאז"ל ע"כ יאמרו המושלים באו חשבון ע"כ יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה וכו' וזהו כי החשבון האמיתי הלזה לא יוכלו לחשוב באמת כי אם אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו כי מי שהוא עדיין חבוש תחת יצרו אין עיניו רואות האמת ואינו מכירו וה"ה כהולך בחושך שאינו רואה המכשולות אשר לפניו וזשאז"ל תשת חשך ויהי לילה זה העוה"ז שדומה ללילה כי חשכת הלילה מטעה את האדם בשתים אחד שאינו רואה מה שלפניו כלל וכלל ושנית שמכזב לו הדמיון היינו שנדמה על עמוד אחד שעומד לפניו כאלו הוא אדם ועל אדם כאלו הוא עמוד כן הוא חשכת וגשמיות העוה"ז שמטעה לאדם בשתי טעיות האחד אינו מניח לו שיראה המכשולת שבדרכי העולם ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים והוא מה שאמר הכתוב דרך רשעים באפילה לא ידעו במה יכשלו, ואומר ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו ואומר וכסיל מתעבר ובוטח כי לבם בריא להם כאולם ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל והטעות השני הוא קשה מן הראשון שמטעה ראייתם שמדמים על הרע כאלו הוא טוב והטוב כאלו הוא רע ומתוך כך מתחזקים לעשות הרע כי ידמו שהוא הטוב ומוצאים ראיות גדולות נסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדיעותיהם הכוזבות וכו' וכ"ז מפני היותם תחת החשך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם אך אלו שיצאו ממאסר היצר וממאסרו המה רואים האמת לאמתו ויוכלו ליעץ שאר ב"א עליו וה"ז דומה לגן המבוכה הוא הגן הנטוע לצחוק הידוע אצל השרים שהנטועות עשיות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים כלם דומים זל"ז והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם מטעים את האדם ומרחיקים אותו ממנו, וההולך בשבילים האלה לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב כי כלם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל האכסדרה והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמיתים והכוזבים והוא יכול להזהיר את ההולכים בו לומר זה הדרך לכו בו והנה המאמין לדבריו יגיע למקום המיועד ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו ודאי שלא יגיע אל האכסדרה וכן הדבר הזה מי שעדיין לא משל ביצרו הוא בתוך השבילין לא יוכל להבחין ביניהם אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה וראו כל הדרכים והשבילין הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמוע ואליהם צריכין להאמין וז"כ ע"כ יאמרו המושלים ביצרם ונותנים לנו העצה ומה הוא בואו ונחשוב חשבונו של עולם כי כבר הם עמדו על הנסיון ונתברר להם בירור אמיתי שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה, וכו' ע"כ צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו ואח"כ יבוא להתבונן על מעשיו אם נאותים המה לדרך התורה אם לאו וכמו שהכתוב מזהיר ואומר פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו ואומר נחפשה דרכנו ונחקורה וכו' עכ"ד בקיצור מעט] ובהקדים מ"ש בעל מעשה ה' במעשה בראשית פרק יו"ד בכללות המראה דיחזקאל דאדם השלם הוא השוכן על כסא הכבוד וכבוד ה' מקיפו ושם בעניין מלך הכבוד ופ' הנה שכרו אתו עיי"ש [ואה"ד הנחוצים לענינינו כי רב טוב הצפון לצדיקים מכונה בשם כסא כי יש בקצת הדמות אל מה שמכונה בשם כסא לשם יתברך כשארז"ל שחלק מכבודו ליראיו וזה מה שראה יחזקאל תמונת אדם על הכסא הוא מראה דמות כבוד ה' היינו דמות אדם השלם אשר הגיע אל הכבוד ההוא נצחי ומפני זה קראה מראה דמות כבוד ה' לכל המרכבה יחד לשתי בחי' אלה אחת על הנגה המסבב ושני' על היות ענין המרכבה בכלולתה דומה למראה הכבוד שהקב"ה מכבד לצדיקים כשארז"ל למה נקרא מלך הכבוד שחולק מכבודו ליראיו והכבוד שהוא מכבד לצדיקים מקרא כבודו וזשה"כ הנה שכרו אתו שהכוונה באמרו שכרו ר"ל השכר שהוא נותן לצדיקים וא"כ יתכן ג"כ לומר היותו מראה דמות כבוד ה' ר"ל הכבוד שמכבד לצדיקים ועל אחת כו"כ טובה כפולה שדמות כבודו שהוא הנגה מסבב את האדם האמור ועיי"ש שהאריך בהבנת הענין וז"כ הכתוב יסובבנהו יבוננהו וכו' היינו שכ"י כבוד ה' מסבב את האדם השלם השוכן על הכסא כמש"ה וכסא כבוד ינחילם וז"ש שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה שהוא הנגה המסבב את הכסא ועל הזיו ההוא אמר יחזקאל היות באדם ההוא כמראה זוהר וכו' כמראה נגה שר"ל שבאדם ההוא שקראו חשמל יש בו בענין הנגה אשר סביבו וכן נאמר אור צדיקים כאור נגה ובזה צדקו דחז"ל שאמרו מלך הכבוד שחלק מחכמתו ליראיו אחר היות לשלם אשר על הכסא כעין נגה ר"ל כדמות הנגה אשר הוא דמות כבוד ה' וזה שאמרנו שהאדם שעל הכסא הוא תמונת השלם כבר אז"ל בגילוי קצת ואז"ל האבות הן הן המרכבה עיי"ש בארוכה בדברי טעם וחן] והנה נחזי אנן דכל הכבוד הזה לאדם ע"י מה שכבר קודם עשייתו עשה זאת המלך מהב"ה כי מי הקדימני ואשלם וזה דברי שהעה"ש ופניתי אני כי מקודם דבר שם מהבלי עולם לזה אמר ופניתי אני שכבר הגיע לאכסדרה ורואה איך שהכל הבל לראות חכמה הוללות וסכלות כפירוש רש"י דהיינו חשבונו של עולם הפסד מצוה ושכרה ושכר עבירה והפסדה כי הוא העיקר כי מה האדם שיבא אחרי המלך ר"ל כי מה האדם בעצמותו שפל ברי' טיפה סרוחה שיבא למדרגה שיהי' אחרי המלך שכבוד המלך יקיפו והוא אחריו ולא זו אלא אף זו את אשר כבר עשהו ר"ל שיזכה לזה בדברים אשר כבר עשה לו המלך קודם שעשה הוא דהיינו שהשיב גמולו קודם העשי' כי מי הקדימני וגו' והשבת גמול נקרא כן כמו לא נעשה עמו דבר דאחשורוש וא"כ אין מגיע שום תשלום גמול ואעפ"כ יזכה להיות אחרי המלך ודי בזה יקר וגדולה ונדבת חסד ע"כ עכ"פ ראוי לאדם לעשות את שלו להזדרז לחשבון וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור והיינו אור הגנוז לצדיקים והיינו וכסא כבוד ינחילם כמבואר במעשה ה' שם וזה האור בה' הידוע ושאר אורות הוא רק מאורות כמבואר בכלי יקר פ' בראשית בפ' יהי מאורות [שלכך נקרא מאור שמקבל אורו מאור הגנוז לצדיקים שנברא ביום ראשון] מן החשך כי רשעים בחשך ידמו והשתא מפרש איך תולה ההפרש הזה בחכמה וכסילות לזה אמר החכם עיניו בראשיו בשרשו לחזור לשם כי משם חוצבו והכסיל בחשך הולך כן נ"ל בס"ד.
ועפ"י האמור במלך הכבוד נ"ל לפרש הסמיכות שאו שערים כו' ויבא מלך הכבוד להפ' שלפניו מי יעלה בהר ה' וגו' וזה קשה למשכיל דמשמעו שהמשורר מזהיר להיות נקי כפים כו' כדי לעלות בהר ה' וזה הוי ע"מ לקבל פרס אע"כ צריך לומר שגם זה כוונתו לשמו ית' שזה כבודו במה שחולק מכבודו [ליראיו] וא"כ בעוה"ב נקרא מלך הכבוד ולכך מתפלל שאו שערים ראשיכם שיתפתחו כל פתחי עוה"ז לקבל השפעת הכבוד ליראיו כדי שיקרא גם בעוה"ז מלך הכבוד והבן.
ועפ"ז יתפרש במגילת אסתר ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' אך מה לן בזה הכבוד המדומה לזה אומר ליהודים היתה אורה היינו בחי' אורה בה' כנודע מכתבי האר"י ז"ל ר"ל שע"י נקרא מלך הכבוד ומשום כך וששון ושמחה היינו שמחה כפולה ומכופלת ע"י שנתקדש שמו ית' עפ"י מ"ש הבינה לעתים דרוש י"ט בפ' אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה [כי זה ימלא שחוק פינו ורנה בלשוננו שנתקדש שמו הגדול לעיני כל הגוים וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עלינו וזה כי אז יאמרו בגוים הגדיל ה' שיאמרו הגוים גדולת השי"ת ונתעלית גדולתו בפרסום לעשות עם אלה וכו' עיי"ש] ויקר זו תפילין כי הוא ג"כ בחינת התפילין כמו שדרש ר"א הגדול [וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך זו תפילין שבראש היינו השגחה גלוי' ומפורסמת עיין ישמח משה פ' וארא ולקמן במג"א עה"פ ומרדכי ידע אופן השני] והבן כי זה נכון בס"ד.
(ו) א"י וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך ע"כ וי"ל בו טובא א' מה חידש שלמה החכם מכל אדם וברוה"ק בזה ב' איך יתכן יתרון בשני הפכים כי לא יתכן רק בשוין בסוג ובמין ומתחלפין רק בפחות ויתר, ונ"ל דיש שני מיני יתרון לטובה ולרעה דהיינו או שזה יותר טוב או יותר רע ונקדים עוד דאם רצה לומר על שני דברים זה טוב יותר מזה או רע יותר מזה א"כ יש לזה הסיפור שני נושאים צריך לכתוב שניהם לומר דיש יתרון לזה ע"ז לטובה או לרעה כ"א לפי עניינו אבל כשאומר רק על נושא אחד דיש לו יתרון סתמו כפירושו דהיינו מציאותו על העדרו וזה ברור למבין ועיין במסלת ישרים פרק ג' מ"ש על אמרם ז"ל בב"מ דף פ"ג ע"ב תשת חשך ויהי לילה זה העוה"ז שדומה ללילה וכו' עיי"ש מ"ש בזה [מובא לעיל באופן הקודם עיי"ש] והנה נחזי אנן דטעות הראשון היינו בחשך גמור בלי שום אור, וטעות השני הוא דוקא ביש אור קצת רק העיקר הוא החשך ופרוץ מרובה על העומד, והנה מבואר דטעות השני הוא יותר רע ומר מן הראשון ומשבש דעתו, נמצא לפ"ז יותר רע האור שהוא מן החשך דהיינו ששרשו ועקרו חשך מהעדרו ר"ל שנעדר האור לגמרי כן אותם החכמים בחכמות החיצונית ששרשם עוה"ז שכולו הבל וסכלות ועי"ז נמשכו למינות והיינו כהטעות השני בודאי הוא יותר רע מהמונים שאין להם ידיעה בשום חכמה ועפ"ז יתפרש הפ' הנ"ל היטב נכון הוא בס"ד [כוונתו שהיתרון לחכמה מן הסכלות היינו החכמה שבא מהסכלות היינו חכמות חיצונית שבא מן הסכלות מהבלי עוה"ז והוא לרע לו שנופל באין מקים כי כולו הבל וסכלות כיתרון האור היינו מעט האור בהחשך שגורם לו הטעות לדמיונות כוזבות כמבואר במסלת ישרים הנ"ל כי בא מהחשך היינו אור המעט שהוא בחשך גורם לו הדמיון כוזב והוא טעות השני והוא האור מן החשך שעיקרו החשך כנ"ל:
(ז) עוד נ"ל הפ' הנ"ל בסגנון שאמרתי על אמרם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ונקדים מ"ש בספר מסלת ישרים פ' ד' והנה יש מהפתאים המבקשים רק להקל מעליהם] [שיאמרו למה נייגע עצמינו בכל כך חסידות ופרישות הלא די לנו שלא נהי' מהרשעים הנידונים בגיהנם, אנחנו לא נדחק עצמינו ליכנס בג"ע לפני ולפנים, אם לא יהי' לנו חלק גדול יהי' לנו חלק קטן אנו די לנו בזה ולא נכביד עול משאנו בעבור זאת, אמנם שאלה אחת נשאל מהם היוכלו כל כך על נקל לסבול בעוה"ז החולף לראות אחד מחבריהם מכובד ומנושא יותר מהם ומושל עליהם, וכ"ש אחד מעבדיהם או מן העניים הנבזים ושפלים בעיניהם ולא יצטערו ולא יהי' דמם רותח בקרבם הלא ודאי כי הנה עינינו הרואות כל עמל האדם להנשא על כל מי שיוכל ולשום מקומו בין הרמים יותר כי היא קנאת איש מרעהו עכלה"ק] עיי"ש ולי נראה להראות סמיות עין של האנשים האלה באופן אחר כי החכמה יותר ויותר טובה ממה שהסכלות רע כי לרע הסכלות יש תכלית ולטובת החכמה אין תכלית וא"כ לפ"ז העדר הטוב הוא יותר רע שמפסיד עד אין תכלית מעצמות הרע וא"כ מזה מבואר סכלות אלו הפתאים ולדעתי זה מסתים ומחסום פיהם יותר ממה שכתב המס"י והבן וכן האור הוא יותר טוב ממה שהחשך רע וזה מבואר לכל מבין כי מחמת החשך אין היזק שיוכל לישב בביתו אז רק העדר הרווחה אבל האור היא זמן הרווחה ובוודאי המציאות טוב מן ההעדר ועפ"ז יתפרש הפ' הנ"ל בטוב טעם בס"ד.
י"ד] החכם עיניו בראשו ע"ד שפירשתי יראו את ה' קדושיו [בישמח משה סוף פ' חיי תו"ד שם שהן רואין אותו ית"ש בכ"מ שרואין רואין אותו יתעלה וגדולתו כי אין מחסור ליראיו כי יראיו יודעין כי כחו ית"ש בכל והוא המקיים הכל בכחו הגדול ולית אתר פנוי מני' ע"כ] א"כ בכל דבר שמסתכל לא יגשם ראיתו שהוא חיותו רק יסתכל על ראשי ומקורו של הדבר והבן.
א"י כי עיניו בראשו דבכל שמסתכל מסתכל בעין השכל כמ"ש בא"ב באות ה' וז"פ עיניו הוא תמיד עם ראשו היינו השכל שבראשו והבן.
א"י ע"ד ושילם אותו בראשו שהוא הקרן והיינו עוה"ב ששם הקרן קיימת עפ"י הכלי יקר בארמי אובד אבי [ותו"ד הכל"י, בפ' תבוא כי זהו מהוידוי בהבאת הביכורים שהתכונה רעה שנדמה כי וירשתה וישבת בה שיש לנו ישיבה בארץ הוא מצד ארמי מצד האם, אובד אבי וזה שגרם ליעקב אבינו ע"ה שלמד בישיבתו כמאמרם שבקש לישב בשלוה ועי"ז קפץ עליו רוגזו של יוסף ועי"ז ירדו אבותינו למצרים עכתו"ד כי העיקר שידע האדם שאין לו ישיבה קביעה בארץ והוא רק כאורח נוטה ללון ואך מה שמתוקן לו לעוה"ב כי שם שרשו ועיקרו] ועיין בירים משה פ"ב משנה ז' בפ' יש מתעשר וכו' ורש לא שמע גערה, הון מהבל וכו' [מובא לקמן סוף קהלת עה"פ כי זה כל האדם אופן יו"ד עיי"ש] ומ"ש במדרש שאמר משה רבש"ע כתבת בתורתך ביומו תתן שכרו וכו' ובכה תאמר [בישמח משה פרשת פנחס אות ב' בסופו כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והלא כתיב ביומו תתן שכרו אך הטעם דלא שלים עבידתא ושכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ועיין בישמח משה פרש' יתרו ד"ה כה תאמר לבית יעקב וכו' אלה הדברים אשר תדבר אל ב"י ותו"ד מדוע אמר כה תאמר לבית יעקב בבחי' כה ואלה הדברים וכו' לב"י בזה הדבר עפ"י שפירשו המפורשים דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הלא הקב"ה שומר תורתו וביומו תתן שכרו ותירצו עפ"י דקיי"ל בחו"מ סי' של"ט האומר לשליחו שכור לי פועלים ושכרם וא"ל שכרכם על בעה"ב אין שום אחד מהם עובר על בל תלין והנה תורה גי' תרי"א מפי משה שמענו והי' שכרם ע"י שליח וליכא ב"ת אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו איכא ב"ת ומגיע שכרן בעוה"ז וזהו אין ישראל ניזונין אלא בזכות אמונה והנה ידוע כי משה התנבא בבחי' זה הדבר כי שכינה מדברת מתוך גרונו והו"ל ע"י עצמו נמצא לפחותי ערך לא אמר כי אם בבחי' כה שיהי' שכרם ע"י שליח ולא יוכלו לבקש שכרם בעוה"ז ולא ישאר להם לעוה"ב אבל לבני עלי' שהם לא יבקשו שכרם בעוה"ז שלא להחליף עולם עובר בעולם עומד ושכרם שמור לעוה"ב הי' יכול לומר בבחי' זה הדבר וזש"ה כה תאמר לבית יעקב לפחותי ערך בבחי' כה ותגיד לבית ישראל אלה הדברים בבחי' זה הדבר עיי"ש בארוכה. וזהו כוונתו החכם שיודע גודל מתיקות שכר עוה"ב אינו מבקש שכרו בעוה"ז ועיניו בראשו רק שיהי' קרן קיימת לו לעוה"ב כנלפע"ד].
פסוק יד
והכסיל בחשך הולך עפ"י מ"ש איש בער כו' וכסיל לא יבין את זאת והפ' ישראל לא ידע כו' [לא מצאתיו אך נלפע"ד כוונתו איש בער לא ידע יודע שאינו יודע וכסיל לא יבין גם את זאת שאינו יודע שאינו מבין ואינו מכיר ערך עצמו וזה ישראל המה החשובים לא ידע יודעים שאינם יודעים עמי המה הפחותי עם לא התבונן לא ידעו ולא יבינו שאינם יודעים ודו"ק] נמצא מי שאינו כסיל במקום שהוא לו חשך ולא אור שאינו יכול להשיג יודע ששם חשך הוא לו ונשאר עומד על עמדו ואינו הולך אבל הכסיל ששם חשך לאור ואינו מבין ששם אצלו חשך הולך שם ונתקל ונכשל והבן.
פרק ג
פסוק ז
עת לחשות ועת לדבר בודאי לא כיון על דברים בטלים כי אין עת שלא לחשות, אלא על שהדיבור מצוה בו, מ"מ עת לחשות מ"ט הואיל ועת לדבר דבר קשים שדיבור לשון קשה.
פסוק יד
ידעתי כי כל אשר יעשה אלקים הוא אשר יהי' לעולם וכו' עיין בבינה לעתים דרוש כ' בעת נקמה מה שפי' שכל מה שברא אלקים הוא לתכלית העולם [היינו עבור העולם] ודבריו נעמו אך מה דמסיק והאלקים עשה שיראו מלפניו הוא דחוק ול"נ להוסיף נופך לפרש דהנה לפי העולה על הדעת שהי' הבריאה למען הרבות כבודו יתכן שציוה לעובדו אבל מכיון שאין הבריאה לתועלתו ית' רק למען תועלת הברואים שיקבלו הטובה למה צוה שיעבדוהו אבל צ"ל כמו שישבתי הסתירה שאמרו כל מה שברא לא ברא אלא לכבודו והביאו קרא כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו כו' ונאמר כל פועל ה' למעניהו עם הפסוק עולם חסד יבנה ומה שפירשו בו, אבל הענין הוא שזה תכלית הטובה של הנברא שנצמח על ידו כבוד עליון ית"ש ועוד תכלית הטובה הוא בלי נהמא דכיסופא א"כ מיושב הסתירה הנ"ל ועפ"ז מבואר שרוצה לבאר איך שהעבודה והיראה היא תכלית הטובה לאדם וביאור זה ואמר ידעתי כו' כפירוש הבינה לעתים וא"כ לפ"ז קשה למה ציוה שיעבדוהו א"ו מוכח מזה והאלקים עשה רק שיראו מלפניו שזה תכלית טובתם.
פסוק יט
כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כו' מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת למטה וכו' כבר פירשתי בזה כמה פירושים וכעת לחדש באתי ע"י מה מה שפירש בו הר"י בשער השני משער התשובה סי' י"ט ועפ"י מ"ש שם בשער הנ"ל סי' י"ז בפסוק כצאן לשאול שתי ושם בסי' י"ח בענין כף הקלע ועפ"ז יתבאר כי מקרה בני אדם ומקרה הבהמה כו' כי יחד ימותו ואמר ומי יודע זאת רוח בני אדם העולה הם היודעים כעין שדרשו בברכות [דף י"ח א'] והחיים יודעים שימותו [אלו הצדיקים והמתים אינם יודעים היינו הרשעים עיי"ש] דהיינו שמים אל לבם והמתים אינם יודעים מאומה [שאינם זוכרים אחריתם ואינם שמים אל לבם שימותו] עיי"ש בעובדא דבני ר"ח דנפקי' לקרייתא עיי"ש ורוח הבהמה היינו אותם שאינם יודעים ולכך נמשלו לבהמה שנאמר כצאן לשאול שתו הוא היורדות למטה כנ"ל.
פסוק יט
ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל קושית העקרים ומה שפירש בו ידוע וגם אני אענה חלקי עפ"י מ"ש הסמ"ג בהקדמת העשין בעניין חבור הגוף והנפש שהוא התחברות מלאך ובהמה וכן העקדה בשער ס"ג בפירוש המשנה על שלשה דברים העולם עומד כו' כתב דיש באדם דוגמת עולם הצלחה היא הנפש השכלית ודוגמת עולם התנועה הוא החיונית ודוגמת עולם הוי' והפסד הוא הזנה וכו' עיי"ש והיא הבהמיות וכן הרשב"א שם בב"ב [דף ע"ד ע"ב בח"א] דיש בו באדם לויתן והוא השכלי כמו כי לוית חן הם לראשך ובהמות בהררי אלף יש בו דהיינו צד הבהמיות שבו ע"כ והנה דעת לנבון נקל כי המותר שיש לאדם הן חשיבות מעלה על כל הנבראים והן מותר כמשמעה דהיינו השארת הנפש כל אלה אין שרשן והתחלתן מן צד הבהמיות שבאדם רק מן צד המלאכיות שבאדם וז"ש ומותר האדם מן הבהמה אין כו' והבן כי נכון הוא בס"ד.
פסוק כ
הכל הי' מן העפר והכל שב אל העפר ודרשו חז"ל הכל הי' מן העפר אפילו גלגל חמה ור"ל וכש"כ גלגל לבנה דהוא למטה מן הכל והנה נראה רמז לזה כי השנה משיער רק או בסבוב המאור הגדול והוא שנת החמה שס"ה יום או שנת הלבנה שנ"ד יום בסבוב המאור הקטן והיינו עולם שנה נפש המוזכר בספר יצירה העולם היינו כל הגשמיים הכל מן העפר וכן שנה כנ"ל וכן נפש הוא הדם מטבע אחת להם וע"כ העפר בגימטריא שנה וע"כ דרשו הכל הי' מן העפר דייקא דהי' ראוי לומר הכל הי' מן עפר ותוספות ה' למה אלא דהוא לרמז לזה [הגימ'] כנ"ל והיינו אפילו גלגל חמה אבל מתיבת הכל אינו מוכח די"ל דקאי על כל מה שבעולם השפל מתחת גלגל הירח ולמטה אבל הגלגלים אינם בכלל כמו עולם המלאכים דאינו בכלל ודו"ק. ועוד מילין לאלהי עפ"י מ"ש בלחה"פ ביו"ד סי' שנ"ב בשם האר"י ז"ל עיי"ש (וז"ל כתב האר"י ז"ל האדם מורכב מד' יסודות והיסוד עפר שבו הוא רוחני מג"ע כמו מלאך כי כן הי' תחלת הבריאה ואחר שחטא אדה"ר המשיך על עצמו עפר גשמי הגורם מיתה לכך נקנסה עליו מיתה אל עפר תשוב ויכלה הרע הגשמי בקבר וכו') ועפ"ז מבואר הפ' כי עפר אתה וכו' הנאמר לאדה"ר אחר החטא דקשה הלא קודם החטא נמי עפר אתה ולדבריו א"ש כי הי' מעפר ג"ע רוחני כמו מלאך והיינו עפר מן האדמה בה' הידוע וגם בצירוף אור וחיות עוה"ז כמו שדרשו בהבראם [בה' בראם] וד"ל ונתעכר ונעשה עפר גשמי והיינו כי עפר אתה סתם ועפ"ר ולא העפ"ר לכך ואל עפר תשוב אל עפר הגשמי כדי להתבלות עפר הנ"ל וישוב עפר אל הארץ העליונה כמו שהי' קודם החטא והיינו הכל הי' מן העפ"ר העפ"ר דייקא והיינו קודם החטא, ובאמת אמרו דאפילו ג"ח מן העפר הנ"ל נברא והאדם מן המובחר שבו ולכך אמרו שהי' עקבו מכהה גלגל חמה ר"ל אף מה שנתקלקל דהיינו אחר החטא ישוב אל העפר הידוע אחר התחי' כנ"ל.
פסוק כא
מי יודע רוח בני אדם העולה ע"פ שכתוב בספרי מוסר כי מזהירין את הנשמה בלילה באזהרות בעת שהוא עולה למעלה ואמרתי כי זולת התעוררות תשובה בעצם אי אפשר הי' להתעורר כי בגחלים עוממות לא יוכל המפוח [להבעיר] רק שיש התעוררות תשובה בעצם רק שיתעפש וצריך לנפוח וידוע דידיעה יש לה שני פנים א' לשון ידיעה וא' לשון שבירה כמו ויודע בם את אנשי סכות ועיין בקונקרדאנצי' והיינו מי יודע רוח בני אדם מי יוכל לשבר רוח בני אדם ומשיב העולה הוא למעלה וק"ל. וכן יש לפרש יוד"ע ה' ימי תמימים מלשון שבר כי תחילתן יסורים וסופן שלוה והוא למען] ונחלתם לעולם תהי' לעוה"ב עולם הנצחי וכן ויודע ה' את אשר לו [כמאה"כ וה' חפץ הדכאו כדרשת חז"ל ואז] ואת הקדוש והקריב אליו והבן.
פרק ד
פסוק ז
ושבתי אני ואראה הבל יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו עפ"י מ"ש בשמ"י סי' י"ד על דרש רז"ל בב"ב והעמדנו עלינו מצוה לא נאמר אלא מצות עפ"י דברי הילקוט ראובני בפרשת בהר בשם האר"י זצוק"ל [ותו"ד שם כי כל מצוה שאדם עושה מאירה אות המצוה במצח האיש עד שיעשה מצוה אחרת אז חלף הלך לו האות מהמצוה ראשונה ונחקק אות מצוה שני' לא כן מצות צדקה שעושה מאירה במצחו כל משך ימי השבוע ואם עשה עוד איזה מצוה מאירים האותות שניהם במצחו ולא נדחית אות מצות צדקה מפני מצוה אחרת וזה סוד וצדקתו עומדת לעד ובזה מדויק והעמדנו עלינו מצות כי העמידו מצות צדקה שעומדת בעשותו גם מצוה אחרת ודוק] עיי"ש והנה לפי"ז יובן דשום אחד מישראל אינו חסר מאות אחד כי אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון ותיכף בעשותו מצוה מאיר עליו אות אחד ואינו סר עד עשותו מצוה אחרת א"כ הרי תמיד יש לו אות אחד ונ"ל] שזה הפירוש כי אות הוא ביני וביניכם והבן ושנים א"א רק ע"י מצות צדקה והיינו ושבתי אני וכו' יש אחד שאות אחד תמיד יש ואין שני משום שאינו עושה צדקה גם בן ואח אין לו שיצמצם עבורם זה הבל אפילו תחת השמש ר"ל אפילו בחקי הטבע דבחקי התורה שהיא למעלה מהשמש כמו שדרשו רז"ל מה יתרון [לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל למעלה מהשמש היינו שעומל בתורה יש לו יתרון] הוי הבל ופתיות גדול אם אינו עושה צדקה על שיש לו בנים ואחים מרובים כי ממך הכל ומידך נתנו לך ויש מפזר ונוסף עוד ועשר בשביל שתתעשר אבל זה שאין לו בן גם תחת השמש הבל הוא והבן כי נכון הוא.
ועפ"ז נראה לפרש ברכות לראש צדיק כי הנה האות המאיר במצחו הוא וודאי ברכה לראשו כי בריכה מבריכה העליונה אתו ובוודאי אות המאיר הוא לו צינור מבריכה עליונה כי כ"ב אתוון הם שרשא ויסודא דכל עלמין ונקדים עוד כי אות השורש של צדקה הוא צדי"ק והיינו ברכות לראש ברכות דייקא שיהי' שני ברכות לראש הוא דוקא צדי"ק היינו באות צדי"ק יתכן זה אבל בזולת אות צדיק לא יתכן בשום אופן ברכות והבן זה כי נכון הוא בס"ד.
פסוק יב
והחוט המשולש לא במהרה ינתק כי כל מצוה ראוי להיות חוט המשולש דהיינו המצוה עצמה יעטוף ביראה ואהבה ואז עולה לרצון קדמון והוי נצחי והיינו לא במהרה ינתק והבן.
פסוק יז
שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע ויש לדקדק טובא א' למה ישמור רגליו כאשר ילך אל בית האלקים הלא שלוחי מצוה אינם ניזקין והלא יותר ראוי לומר שצריך לשמור עצמו כשהולך לבתי החצרים למסור מאחד מישראל ב' וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אין לו ביאור כלל ג' קושית הגמ' כי אינם יודעים לעשות רע א"ה צדיקים נינהו והנ"ל בזה עפ"י מה שנאמר במשלי בלכתך לא יצר צעדך אם תריץ לא תכשל החזק במוסר אל תרף עיין בבינה לעתים בדרוש לשמיני עצרת דרוש י"ז מה שפי' בלכתך לא יצר צעדך עפ"י שאמרו ח"ל [ברכות וא"ו ע"ב אר"ה היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא למיפק] אבל למיעל מצוה למרהט ועיין מה שפי' שם בגמ' הנ"ל [דהקשו המפורשים דמה השמיעני אביי הלא גם ר"ה לא אמר אלא היוצא מבהכ"נ ופי' שם כי הו"א דגם למיעל אל יפסיע פסיעה גסה דנראה שהולך במרוצה למהר להטיל המשא מעל כתפו לזה חידש אביי דלמיעל ה"נ דרהיטינא וזש"ה בלכתך לא יצר צעדך היינו בלכתך לבהמ"ד דהיינו למיעל לא יצר צעדך לא תעשה פסיעות קצרות בקושי ובכבדות אלא פסיעות גסות עיי"ש] והנה פירוש העולם בגמ' הנ"ל הוא עפ"י אם יוצא מבהכ"נ וממהר לילך כדי לחזור תיכף מצוה לרוץ [והוא פי' המהרש"א בחא"ג שם עיי"ש] והוא פי' מורווח יותר ועיין מה שפי' בבינה לעתים שם אם תרוץ לא תכשל ולי נראה באופן אחר כי מדרך הטבע הוא שהרץ עלול להכשל משא"כ ההולך לאט ואמר הכתוב בהולך לדבר מצוה שמרומז בלכתך דהיינו בלכת דידך שהליכה לדבר מצוה היא הליכה שלו כי היא חלקו לעד משא"כ זולת זה [ועיין ישמח משה פ' לך ד"ה מדרש תנחומא על הגמ' ברכות ד' י"א ובלכתך בדרך מבע"ל] אינו כן אלא אדרבא אם ירוץ בזריזות כראוי בודאי לא יכשל כי שלוחי מצוה אינם ניזקין אבל אם הולך לאט וא"כ המצוה נעשה בחסרון זריזות ואינו עושה בשלימות ובאשר משפטו שם פעלו כתיב אז ראוי להכשל והיינו אם תרוץ לא תכשל רק החזק במוסר אל תרף כי עיקר הריצה לבהכ"נ או לבהמ"ד הוא לשמוע דברי חכמים והבן.
ועפ"ז מבואר שמור רגלך כאשר תל"ך לבית האלקים דהיינו בהליכה צריך לשמור שלא יכשל מחמת חטא חסרון הריצה והוא היפך ממה שמחייב הטבע והשכל דהיינו בריצה אין צריך לשמור עצמו ובהליכה צריך לשמור עצמו והבן.
והנה אם מצוה לרוץ דוקא והעיקר כדי לשמוע כמ"ש וש"ת לאו כל אדם יכול להבין מה שדורש החכם אך הלא כבר אמרו רז"ל אגרא דכלה דוחקא ופרש"י מפני שרובן אינם מבינין לשמוע דרשה עיי"ש א"כ מה שדוחקין לשמוע ע"ז הוא עיקר קבול השכר וידוע דמה שדוחקין עצמן הוא מה שרוצין כל אחד להיות קרוב להדורש שיהי' קרוב לשמוע והנה אמרו רז"ל במסכת מגילה (דף ג' ע"א] גדול ת"ת יותר מהקרבת תמידין שנאמר עתה באתי ומקשה בזה אהא דתני מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה אלמא דת"ת קל מעבודה ומשני ת"ת דרבים שאני ע"כ ועפי"ז ביארתי אמרם בשעה שהחכם יושב ודורש הקב"ה מוחל עונותיהם כי התמידין מכפרין כאמרם ז"ל מעולם לא לן אדם בירושלים וחטא בידו והנה כשהחכם דורש הוי ת"ת דרבים וגדול מהקרבת תמידין מכש"כ דמכפר כנ"ל. והנה לכאורה הדעת נותן דבשלומא המבינין הוי אצלם ת"ת ממש שייך שפיר לומר דהוי גדול מהקרבת תמידין אבל אלו שאינן מבינין לא הוי אצלם ת"ת ממש רק הכנה קצת ומה"ת נימא דיהיו גדול מגוף העבודה אך אם נרד לעומק העיון נימא דבכל אחד מהשומעין הוי גדול מזבחו דממ"נ אם הוא מכת היודעים והמשכילים הרי אצלו הוי ת"ת ממש דהא שומע ומבין וא"כ גדול מעבודה כיון דהוא ברבים ואם הוא מכת הבורים אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם א"כ ג"כ הוי גדול מזבחו דהא הזבח שמביא הוא ג"כ אינו כהוגן ואינו יודע לתקן בו הרעה שעשה כי אם אדם חטא בהמה מה חטאה רק עיקר הוא כי יקריב מכם קרבן וכו' וכמו שפי' האלשיך והבל הביא גם הוא [היינו א"ע] והיינו וקרוב לשמוע וכו' היינו דוחקה דכלה הוא עדיף מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע דגם בזבחם אינם יודעים לתקן הרע א"כ אף דלאו ת"ת ממש הוא גדול מזבח כזה והבן.
א"י שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלקים, להביא קרבן לשוב מעונך תשמור רגילות שלך כמו נ"ר לרגלי והיינו פשפוש [היינו שיפשפש במעשיו ורגיליות שלו ואור הנר יפה לבדיקה] וקרוב לשמוע היינו שישמע לדברי חכמים ולא שיהי' בספק כמו הכסיל שנאמר בחשך הולך היינו בחשכת הספק כי הספק גדול מן הודאי וראי' מתת הכסילים זבח כמ"ש ר"י במסכת ברכות פ"א בעניין צאת הכוכבים [בע"ש ובשבת בה"ש שהספק חמור מהודאי] כי חטאת ודאי דנקא ואשם תלוי ב' סלעים והטעם מבואר שם [כי על הודאי אדם משים על לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה אבל על הספק עושה סברות וכו' ולא ישית אל לבו לשוב לזה החמירו בהספק יותר] והיינו כי אינם יודעים לעשות רע כמו שדרשו חז"ל כי אינם יודעים אם על הטובה הם מביאים דהיינו אשם תלוי והבן וע"כ אינם מתחרטים ומצערים ועיקר הכפרה הוא הצער כמ"ש ר"י בפסוק כי רוח מלפני יעטוף והבן וענין פשפוש וחקירה מבואר ביסוד התשובה פרק א'.
פרק ה
פסוק א
כי האלקים בשמים וכו' עפ"י המדרש ויכל אלקים מכל מלאכתו ומה הוא הדיבור וכן מפורש בשמ"י לספר כל מלאכותיך ועפ"י הזוהר ולאמר לציון עמי אתה וכו' והיינו כי האלהים בשמים דבורו הוא מעשה וכו' וכמו שאמרו, כל דבור נברא ממנו מלאך ה"נ אתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים והבן.
א"י כי האלהים בשמים פי' דאם יודע שיאמר לשמה באופן שימשיך השכינה למטה ע"י עליתו למעלה באור תורתו יאמר אבל אם יודע שיאמר שלא לשמה רק להתגדל א"כ אדרבא מסלק השכינה דהא מתגאה ומבואר במס' סוטה א' הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור וכו' ימעט בדבורו והבן.
פסוק ב
כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים נ"ל כי בחלום חזון לילה יגלה אוזן אנשים והוא א' ממופתי השגחה כמ"ש העקרים והנה אמרו כל החלומות הולכין אחר הפה ור"ל שמי שרצו להודיע לו מלמעלה, כך התנהגות החלום [עמו], כמו שהוא מתנהג עם פיו, וביאור דבר זה כי כתיב אשר דברי אתו ידבר דברי ואשר אתו חלום יספר חלום מה לתבן את הבר נאום ה' ר"ל כי החלום אף שיש דברי אמת מ"מ מעורב הוא בפסולת הרבה וקשה לברר משא"כ נאום ה' כי הוא בר בלא תבן והבן והנה מי ששומר פיו וממעט בדבורו ונזהר משיחה בטילה כך חלומו אינו מעורב בפסולת הרבה משא"כ המרבה דברים נקודה אחת אמיתית שבחלומו מעורב בפסולת הרבה דברי הבל וכזב הרבה מאוד עד שהנקודה ההוא בטלה במיעוטה ואינה ניכרת כלל ואיננה נרגש להחולם אחר הקיצה כלל והיינו כי בא החלום ברוב ענין הואיל וקול כסיל ברוב דברים והבן כי כל המרבה דברים לכסיל יחשב כאמרם סייג לחכמה שתיקה כנ"ל.
פסוק ז
כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם עפ"י האלשיך בהן לה' אלקיך השמים ושמי השמים ותוכן דבריו הן לה' עבור שהוא אלקיך שאתה צדיק וקבלתו לאדון השמים ושמי השמים כו' שהצדיקים מקיימין את העולמות ע"ש וזה וגבוהים עליהם כמובן.
פסוק ט
אוהב כסף לא ישבע כסף א' ע"ד הפשוט כי הרעיבה הוא לכל חסר איזה דבר כמו שנאמר לא רעב ללחם כו' כי אם לשמוע דבר ה' וא"כ שביעה מקרי במה שנשלם מה שנחסר לו קודם והנה מי ששמח בהרווחת ממון בעבור הצטרכותו ושיכול לעשות בו צדקה להשלים נפשו לא הוי אוהב כסף רק אוהב הצדקות אבל זה שאוהב הממון בעצמותו, א"כ כשם שמתאמן וזריז לאסוף כך הוא זריז שלא יוציא מתחת ידו א"כ לא ישבע כסף שאין נצמח לו ממנו שום שלימות והבן.
א"י כי כל אוהב איזה דבר ונדבק בו מחשבתו ושכלו תמיד נמצא בהפרדו כשאר שמה א"כ עד"מ הרעבתן הרי נדבק מחשבתו באוכל ואם נתגלגל שמה [הוא[ קרוב לתיקון ע"י אדם כשר האוכלו ומברך עליו ברכה הצריכה משא"כ האוהב כסף אם יתגלגל בו הוא רחוק מאוד מהתיקון והיינו לא ישבע כסף לא יצמח לו שלמותו מכסף.
א"י אוהב כסף כמו ויתאוו תאוה [וכסף מלשון נכסוף נכספתי] לא ישבע כסף כי האנוס בתאותו אבל חפץ הי' מאוד שלא יתאוה הרי בעבור תאותו בודאי גודר לעצמו בכמה גדרים משא"כ המתאוה תאוה לא ישבע לעולם שמביא עצמו תמיד לידי תאוה והבן.
וכן י"ל לטובה שאוהב השתוקקות להדבק בו ית' לא ישבע כו' כי מביא עצמו תמיד לידי השתוקקות משא"כ אם אינו חומד לו רק אם בא לו מעצמו כי אין לך אדם שאין לו שעה תיכף הרי הוא ישבע ודי לו והבן זה.
וגם נ"ל באופן הקדום כי המתאוה תאוה לא ישבע בהתאוה [לבד] רק בודאי גומר תאותו [כי אצל כל תאות וחמדת עוה"ז] אלמלא הקב"ה עזרו לא הי' יכול לו ומי שמביא עצמו לידי תאוה אינו בכלל העזר והרי הוא גמרו משא"כ מי שבא לו תאוה באונס הרי הוא רק בהתאוה כי השי"ת עזרו שלא יגמר אם לוחם עם התאוה בכוחו והבן.
א"י כי יש משתוקק בחשקות נמרץ לדבק בו ית"ש וזה היא עיקר הדבקות כי אי אפשר לדבק בו יתברך רק שמתלהב לדבק בו ית' אבל מי שאין לו אותו החשקות כלל רק שמשתוקק שיהי' לו והיינו אוהב כסף אבל אין לו לא ישבע כסף ר"ל באותו כוסף שיש לו שיכסוף לא ישבע כי עדיין הוא מבחוץ והבן.
פסוק טו
הפליאה שהביא הב"ש האחרון פ' תבא ערום במה יתכסה א"ל בלב יתכסה בפה א"ל עליך נאמר כל עומת שבא כן ילך נ"ל לפרש עפ"י מ"ש בספר הנ"ל [על המימרא תניא אמר ר"ח] חייב אדם למשמש בבגדיו [ע"ש עם חשיכה וכו' אמר ר"י הלכתא רבתא לשבת] עיי"ש בפ' שמיני [ע"פ הזוהר ויראני ה' את יהושיע כ"ג עומד והנה לבוש בגדים צואים דאדם שעושה מצות עושה מלבושים יפים לנשמתו ואם עושה עבירות ח"ו עושה מלבושי צואה לנשמה וזה פירוש חייב אדם למשמש בגדיו שיחפש תמיד בבגדיו אם עשה בגדים טובים לנשמה או בגדים צואים ע"ש דהיינו עוה"ז שנקרא ע"ש עם חשיכה דהיינו קודם יום המיתה כאמרם ז"ל שוב יום אחד וכו' שמא וכו' ונאמר עד אשר לא תחשך השמש כדי שלא ישכח ויצא ח"ו בבגדים צואים וזש"א ר"י הלכתא רבתא לשבתא כמאמרם זוודא קלילא ואורחא רחיקתא היינו דדרך רב הוא ושבת זה עוה"ב וצריך אתה להכין צידה לדרך רב כזה עכ"ד] והנה תשובה מאהבה יקרא תשובה בלב שנקידת הלב הוא רק לכבודו והיינו רחמנא לבא בעי דהיינו שהשי"ת רוצה הלב שיהי' שלו אבל תשובה מיראה הוא תשובה שמודה ועוזב אומר חטאתי ולא אוסיף אבל נקידת הלב לטובת עצמו הוא והנה ידוע אמרם במס' יומא דבתשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות ומיראה נעשה כשגגות וכדי לנקות עצמו מכל וכל יש עצה פשוטה ישוב ויחזור וישוב כשנשאר שגגות ישוב עוד על השגגות וימחקם אבל מ"מ נשאר ערום כיום הולדו ועפ"ז מבואר ערום במה יתכסה [א"ל יתכסה בלב בתשובה מאהבה ויתהפכו לזכיות ויהי' לו לבושי מצוה יתכסה בפה היינו תשובה מיראה א"ל ע"כ כל עומת שבא כן ילך ערום בלי לבוש] והבן ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
פרק ו
פסוק ז
כל עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא עפ"י דרך חיים פ' בראשית כי עו"ר נעשה מאו"ר על ידי חטא וזה תיקונו שיזכך חומרו וישבור תאותו למען שמו שיחזור מעו"ר לאו"ר ואז אור חדש על ציון יאיר נמצא התיקון והשלמות של הנפש ופרי עבודתה שבאתה לעולם הזה לעשות מהעור אור והוא דוקא היפך החטא שהי' ע"י לשון הרע שדברה הנחש וע"י מאכל אסור שאכלו אדם וחוה לעומתו צריך האדם להזהר מאוד מאוד מקלקול הפה מלשון הרע וניבול פה ורכילות ושקר וליצנות ושיחה בבהכ"נ ובשעת קריאת התורה ובשעת התפלה וממאכלות אסירות ומשמירת עינים ששם הי' כי תאוה הוא לעינים ומשמינת האוזן ששמעו לקול הנחש וכמו שפירשו שופטים ושוטרים תתן לך [בכל שעריך היינו בכל השערים שיש לאדם הפה והאזנים והעינים וכו'] עיין בדרך החיים פ' שופטים וכבר פירשו כל עמל אדם לפיהו כי הלשון הרע חוטף הכל וכמו שפירשו אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא [את הכל ממך ותאביד הכל והוא מלשון העברה ממקומו כמו שאו את אחיכם שהוא ג"כ לשון העברה ממקומו למקום אחר] כמו קרבו שאו את אחיכם וכן מאכלות אסורות מטמטמין ומשחיתין כל טובה וכבר ידענו מהרמב"ם כי מלא שם משותף והוא לשון שלימות כמו וימלאו ימי' כמו שפי' במלא כל הארץ כבודו ועפי"ז מבואר כל עמל אדם לפיהו כנ"ל וגם הנפש שהוא החלק אשר ממעל לא תמלא כי זה פרי עבודתה ותיקונה ושלמותה להפוך מעו"ר לאו"ר ואם נכשל בהנ"ל אדרבה מחזק החטא הקדום וניתוסף חומריות על חומריות וגשמיות על גשמיות ולא הועילה הנפש ואין לה שלימות ועפ"ז מה דאיתא בזוהר הק' מאן דאיהו רב איהו זעיר יש לפרש מאן דאיהו רב דכל אדם או אור או עור והחילוק הוא רק א' או ע' דשאר האותיות שוין וא' אחד משבעים והעי"ן וכמאן דליתא מקטנותה דקי"ל ביטול בס' וכש"כ בע' נמצא מאן דאיהו רב שהוא בע' הוא זעיר דנמשל כבהמה נדמה ומאן דאיהו זעיר שהוא בא' ע"י בחירתו הוא רב דחשיב יותר ממה"ש שהם אורי"ם מהיצירה והוא בבחירתו עשה אור מעור והבן.
א"י כל עמל אדם לפיהו עפ"י המבואר בזרע בירך שני בדרוש פורים אחר פ' תצוה הטעם שהאבות רצו להתפלל [בעת גזירת המן] וכששמעו שנהנו מסעודה של אותו רשע נסוגו אחור ולא התפללו משום דזולל וסובא הוי בן סורר ומורה ובזה הוי המצוה על אביו ואמו שלא ירחמו, ולי נראה להמתיק דבריו כי מי שאינו הולך בדרכי אבות מקרי בן סורר ומורה אינו שומע בקול אביו כי בודאי הדרך שמחזיק בו מצוה לבניו אחריו ונאמר באברהם בפירוש כי ידעתיו כו' אשר יצוה רק המצוה [של התורה] אינו רק בזולל וסובא והנה מי שאינו מדקדק ונזהר מאיסורי' במאכל ומשתה זולל וסובא כי אין מעצור לרוח תאותו והנה האבות דקיימו כל התורה כולו אף שלא נצטוו א"כ לא שייך בהו במתים חפשי כוון דלא נצטוו [גם בהיותם בחיים] רק החיים [שנצטוו שייך לומר במתים חפשי] וא"כ אין הפרש (בין בחיים ובמות] והבן ולפי"ז כל זמן שאינו עובר פי ה' בפה שאוכל הוי חיותו ומזונו וכל צרכו בזכות אבות ואין צריך עמל של עצמו והבן.
עוי"ת עמל אדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא עפ"י שראיתי מפרשין כל מה שאדם עומל במ"ט הכל לפיהו האוכל באיסור ואוכל בלא ברכה כי עי"ז נתקלקל ח"ו וכאשר דרשו חז"ל עה"פ גוזל אביו ואמו וכו' חבר לירבעם מפני שמשחית ניצוצי הק' אשר ב'ד'צ'ח'מ אשר הי' ראוי להעלותו בברכתו והנה יעמדו כלם ליום הדין לתבוע המאבדן ע"כ עתה הוא העת להעלותן ולהשיב האבידה ע"י חרטה ווידוי ובקשת מחילה ועזיבת חטא כנ"ל, והנה בדרך שדרשו כאלו גוזל אביו ואמו הפשוטו כמו שאמרו שם בר"פ כ"מ דקודם ברכה לה' הארץ ומלואה ועוד יש יותר עמוק בזה עפ"י פי' האר"י ותוס' נופך מהריב"ש בפ' כי לא על הלחם לבדו יחי' כו' [כי על כל מוצא פי ה' הוא הניצוץ הק' המחי' וע"י הברכה משיב הניצוץ לשרשו] והיוצא מזה דהמברך הוא מעלה הנ"ק ואם אינו מברך הרי הוא מאבדו והיינו גוזל אביו ואמו מקור הקדושות והיינו דמעת העשוקים ולכך חבר הוא לירבעם שהשחית את ישראל כי מי יודע כמה נשמות ישראל שהיו מגולגלים בנאכלין והוא איבדן ע"כ על זאת ימס כל לב ועת לתקנן לעשות מזדונות היינו הנשמות שהרגו בזדון זכיות לזכך הנשמות הללו ע"י תשובותינו בחרטה ווידוי ועזיבת החטא קבלה בלב באמת מעתה ונ"ל שלזה אמר הטעם וגם הנפש לא תמלא כידוע מהרמב"ם דמלא הוא לשון שלימות והיינו וגם הנפש שיש בהנאכל לא תמלא לא נשלם מה שהי' ראוי להיות שתתקן אם הי' אוכלו כראוי ע"כ אב"י לא דבר קטן הוא כי כל המאבד נפש א' מישראל כאלו אבד עולם מלא והבן.
פרק ז
פסוק א
טוב שם משמן טוב ר"ל שיהי' מבחינת שמן דמבואר בשבת סוף פ' במה אשה [דף ס"ז ע"ב] האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא וכו' קעבר משום בל תשחית אלמלא דמגולה מתקיים יותר ממכוסה וה"נ שיתקיים יותר ע"י הש"ט שמורה דרך ה' לרבים וזכות הרבים מסייעתו ועכ"פ ויום המות מיום הולדו כמו שפירשתי כבר דלא להוי נגד שמי' אבד שמי' ח"ו והבן.
א"י טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו עפ"י הגמ' דשמא גרים והנה אמרתי טעם על שהרשעים אינם יודעים שמם לפי שכח הזוכר הוא מכחות הגוף ואפסו כוחותיו רק הצדיק שמדבק בשורשו הוא עצם שמו ורואיהו ויודעהו משא"כ הרשע שנפרד ממנו ועל כן קרא אדה"ר שמות כמבואר במפרשים והנה ברשע לפעמים נעשה צירוף אחר רק לרעה ומבואר עוד דשמו מעיד על מעשיהו כמו דמצינו ר"מ הוי דיייק בשמא והנה איתא בזוהר בלק [דף קפ"ז ע"א] במעשה דינוקא על פ' החכם עיניו בראשו [דחכים עינוי ומלוי בראשו בההיא דשרי' וקיימא על רישי' וכד עינוי תמן לינדע דהאי נהורא דאדליק על רישא אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא וכו' ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן וע"ד החכם עיניו בראשו ע"כ] וכבר האריך בזה בעקדה בפ' ויצוק שמן על ראשה והנה נ"ל ר"מ הוי דייק בשמא אף דהאדם הוא בעל בחירה מ"מ ידע הארתו לפי מעשיו בהזכירו [שמו] וזה טוב שם אשר הוא משמן הטוב כנ"ל, א"י על פי שאין מדליקין לא בזפת וכו' לפי שהשמנים הטובים הם נמשכים אחר הפתילה והנה מבואר בזוהר הנ"ל דהאדם הוא הפתילה והיינו משמן הטוב מבחינת השמן הטוב שנמשך אחר הפתילה ככה השם של האדם שנמשך אחר עצמות האדם ולא כשהיא נפרד ממנו ויום המות ר"ל שהשם ביום המות יהי' מיום הולדו ולא בצירוף אחר והבן.
ע"י טוב שם משמן טוב עפ"י דברי הצדיק ר' איציקל שיחי' [זצלה"ה] באשריך שזכית לשם שהוא תועלת גדול כשמסכימין עמו מועיל לעבדות ה' ר"ל שבודאי הבחירה נתונה לעשות כל טוב אף שאין מסכימין עמו רק ע"י הסכמה הוא יותר בנקל בלי סכסוך א"כ מבחינת שמן שמושחין בו שיפעל בנקל בלי סכסוך והבן.
א"י טוב שם משמן טוב ע"פ דברי היע"ד ח"א דף צ"ד ע"א בדרוש ט"ז שכתב תועלת הזכרת שמו של בעל המימרא על הלכה [כשאז"ל אגורה באהלך עולמים שיאמרו דבר הלכה משמו שיהי' שפתותיו דובבת וכו' ובשמו דייקא שיקבעו להלכה כמותו ודו"ק] יש לפרש כי ידוע מהזוהר דגופא דבר נש איהו פתילה והנה אמרינן בשבת פ' במה מדליקין דפסול שמנים הוא שאינם נמשכין אחר הפתילה וא"כ טוב שם משמן טוב ר"ל מבחינת שמן טוב שממשיך אחר הפתילה ע"י הזכרת השם ודו"ק.
פסוק ב
טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם כבר דקדקתי למה בהראשונה אמר ללכת ובשני אומר מלכת וכבר פירשתי בשני אופנים וכעת אפרש באופן גי כי באמת ראוי האדם שיתפעל מאוד בראייתו מיתת איש רך בשנים באשר הוא סוף כל האדם דייקא אפילו רך בשנים איננו מובטח מזה רק שמתוך הרגלו איננו נפעל רק ע"י ראיית הפכים יתפעל יותר ויותר והיינו טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה דהיינו מהליכה זו להליכה זו שיתפעל מהפכים וש"ת מה צורך לזה לזה אמר באשר הוא סוף כל האדם ומורגל מאוד לכך איננו נפעל אם לא בראיית הפכים והבן
פסוק ג
טוב כעס משחוק כפשוטו כי הנה מי שמדבר לחבירו וזה כועס עליו יחרה לו או אם שוחק עליו [יחרה לו מאוד] ואמר שהמע"ה טוב כעס משחוק שזה מכאיב יותר והבן.
פסוק ח
טוב אחרית דבר מראשיתו נ"ל כי כל דבר יש בו גרוע ובינוני ומעולה וכל הזמן יש בו גרוע מאוד בעת שעושה עבירה ח"ו ובינוני בעת שעוסק בהכרחי ומעולה בעת שעושה תשובה ומע"ט כאמרם ז"ל יפה שעה אחת בתשובה וכו' וראשית לשון מובחר כמו וראשית שמנים ימשחו והנה הכל הולך אחר החתום והגמר והיינו אחרית דבר מראשיתו ר"ל שטוב הוא שיהי' האחרית ממין המובחר שבו וזה אלול שהוא אחרית השנה שיהי' כולו בתשובה והבן והיינו וירא ראשית לו שהשי"ת לוקח לחלקו המובחר והיפה היינו בלי שום סיג והבן.
פסוק י
אל תאמר מה הי' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת ע"ז היינו כהאומרים על איזה דבר שנזהרין עכשיו מה הי' בדורות הראשונים שלא היו נזהרין בזה אדרבא הימים הראשונים היו טובים מאלה כנ"ל. א"י אל תאמר מה הי' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה כי אם הראשונים אינם כאן אלקיהם כאן וגם כשמדבק עצמו בהשי"ת א"כ הוא למעלה מהזמן והמקום אין מפסיק בין הראשונים לבין האחרונים ובין העליונים לבין תחתונים והבן.
פסוק יב
החכמה תחי' בעלי' עפ"י המבואר במדרש תנחומא פ' ויקהל בעוה"ז רוחי נתן בכם חכמה שנאמר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' ולע"ל רוחי נותן בכם חכמה ומחי' אתכם שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם עכ"ד המדרש הרי מבואר דמקור החכמה הוא מקור התחי' וכן מבואר בכתובות כי על אורות טליך כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו הרי מבואר דטל של תחי' הוא אור התורה הרי החכמה תחי' בעלה לע"ל והבן והנה למאי דמסיק שם בכתובות דהמחזיקים ג"כ חיים יתפרש ג"כ החכמה תחי' בעלי' דהיינו המחזיקים שהם בעלים של החכמה דהם גורמים לזה והבן.
פסוק יד
ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה כי את זה לעומת זה עשה אלקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה עפ"י שדרשו רז"ל אין טוב אלא תורה ועפ"י שדרשו ביום רעה הוא גיהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה וידוע דדבור הוא לשון קשה דהיינו תוכחה וזה לעומת זה כבר דרשו רז"ל זה נוטל בחלקו בג"ע וזה נוטל חלקו וכו' ועפ"י דברי שפת אמת סי' ה' פ' יו"ד ותמצית דבריו שיש עובד וממרה ברגע אחד ע"ד שכל ישראל ערבין בזה ואם אינו מוכיחו נחשב כאלו עשה בעצמו ועפ"ז מבואר התכת הפסוק [אפשר כוונתו ביום טובה בעסקך בתורה הי' בטוב תראה שתשאר בטוב של תורה שלא תאבד חלקך במה שתשתוק מלהוכיח לאחרים ע"כ וביום רעה ראה להוכיח לזולתך כי את זה לעומת זה עשה אלקים על דברת ע"ד התוכחה שמוכיחו נוטל חלקו בג"ע שלא ימצא האדם שאינו שומע לקול המוכיחו אחריו מאומה כי ניטל חלקו בג"ע והבן].
פסוק טו
יש צדיק אובד בצדקו דהיינו שהוא מהן בקדושיו [לא יאמין] ויש רשע מאריך ברעתו דמאריך אפי' אולי ישוב [כמבואר בבל"ע ומובא לעיל יחזקאל ק' ל"ג פ' י"א עיי"ש].
פסוק כג
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני נ"ל שאמר זה לענותנותו ועפ"י מה שמפורשין חכם מה הוא אומר [היינו רק מה שהוא כלא] ונ"ל שזה גדר חכם אבל תלמיד חכם, היינו שמלמד עצמו מן החכמה שיש בו, אבל עדיין אינו כמו שמשיג בשכלו, והבן זה, והנה שלמה אמר על עצמו בענוה אמרתי ר"ל מה שאמרתי בכל הספר הוא רק אחכמה שאני משיג בשכלי אבל הוא רחוקה עדיין ממני בעצמותי והבן זה.
פרק ח
פסוק ט
עת אשר שלט האדם באדם לרע לו נ"ל עפ"י מגלגלין זכות כו' שהוא כעין גילגול כי פועל אדם ישלם לו כי הרע שנברא מגולגל באיש רע ומיצר לו וההיפך בהיפך והיינו אשר שלט האדם באדם לרע לו ר"ל הוא בשביל שהרע שלו בא לו להשולט עליו והבן.
פסוק טו
פ"ב דשבת דף ל"ב כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זו עושה ומשני ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך כו' ותמהו מכדי הכא והכא כתיב סתם שמחה במה יודע דכאן איירי בשמחה של מצוה וכאן איירי בשמחה של רשות ועיין מ"ש הגאון בעל תבו"ש בזה וגם אני אענה חלקי כי מבואר ברמב"ם הלכ' מגילה דשמחה של קלות ראש ושחוק לאו שמחה הוא רק הוללות וסכלות ודבריו נכונים דאם רגלי' יורדות מות איך יקרא שמחה רק שלפי הדמיון הוא שמחה אבל באמת אינו שמחה ונקדים דכתבו דאין לומר לחיים בפתח דמשמע לא חיים כמו שאמרו לחולין לא חולין וה' הידוע תמיד מורה על המיוחדת שבאותו דבר דאיירי בי' ונקדים עוד דאיתא לילית ממנה יללה והיא שורה במדינת ישמעאל ועל כן מנגנים שם האומות הכל ביללה ובארץ אדום מחלת ממנה מחוללות ושמחה ועיין בשל"ה סוף פ' כי תצא מ"ש בשם הגלאנטי בספר קול בוכים על פ' נשים בציון ענו [מה שהאריך בענין השתי נשים זונות שבאו בימי שלמה אלו השתי קליפות הנ"ל שנכנעו בימי שלמה ובימי יהושיע נכנעו שתי בעליהן ע"י שתי אנשים מרגלים ובעו"ה בעת חורבן אויבי' שלו אלו השתי כתות שעשו שלום ביניהם לקטרג על ישראל] ע"כ ועפ"ז מבואר ושבחתי אני את השמחה בה' הידוע דהיינו המיוחדות שבשמחות שהיא שמחה באמת זו שמחה של מצוה ולשמחה היינו כמו לא שמחה שבאמת אינה שמחה וכמו לחולין מ"ה זו עושה הלשון קשה הבנה כפי [פשוטו] ולפמ"ש א"ש דמה ר"ת מחלת הרשעה זו עושה כי ממנה היא כנ"ל נכון הוא בס"ד.
פרק ט
פסוק ב
הכל אשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא ולזובח וכו' עיין במדרש רבה ריש פ' אחרי [שדרש זה נח שיצא מן התיבה והכישו הארי וכן לפרעה נכה בעת שרצה לשבת על כסא שלמה, לטוב זה משה ולטהור זה אהרן, ולטמא אלו מרגלים אלו לא נכנסו ואלו לא נכנסו וכו' עיי"ש] ועיין ביפ"ת שם [שהרבה לתמוה על המדרש ובפרט במה שמרמזין מליו כי מקרה אחד לכלם אשר בזה ימעדו רגלי המחקרים, וישוב הדברים ע"פ דברי העקרים במ"ד פי"ב י"ג א' כי למציאות חפשיות הבחירה הוצרך היות מקרה אחד לצדיק ולרשע כדי שיהי' מקום לשטן ויה"ר לקטרג ומזה הצד יהי' שכר טוב לצדיקים הסובלים יסורים או רואים שלות הרשעים משא"כ אם הי' כסדר הראוי הטוב לעושי הטוב ורע לעושי הרע תתבטל הבחירה כי מי פתי יסור הנה לעשות רע, הב' הוא מצד הכנס הפרט בתוך הכלל וזה שאם הרשע בתוך האומה שנגזר עלי' שלוה יהי' הוא עמהם בשלוה וזה דומה להשגחה המינית המסודרת מהמערכת וכן יגיעו טובות להרשע מהמערכות הפרטית לפי שזה מצד סדור הכללית שהנולד במזל פ' יהי' כך וכן רבות רעות צדיק מטבע הכולל בטבע ההוי' וההפסד הג' שמטיב ה' לרשעים מצד המצות שעשו לשלם להם בעוה"ז כמ"ש ומשלם לשונאיו ויתייסר הצדיק על עבירות קלות כי אין צדיק בארץ וגו' עיי"ש בארוכה] והנה לפי הפירושים התירץ אינו מבואר בהפסוק ודוק וגם הכל לכל אין לו ביאור ואף פירוש מהר"מ אלמושנינו דחוק עיין שם ביפ"ת ולי נראה הכל כאשר לכל דהנה תירוץ הראשון אם יהי' סדר ישר לכל אז יבוטל הבחירה ויהי' הכרח והיינו דשלשה תירוצים של עקרים כולם מבוארים בהני תיבות הכל יהיו כאשר לכל דהיינו אם לכל הצדיקים יהי' טוב לכך מקרה אחד וכן תירוץ הב' שהפרט נמשך אחר הכלל היינו ג"כ הכל צריך להיות כמו שהוא לכל ותירוץ הג' שמשלם לצדיק עבירה כדי שישאר נקי וההיפך ברשע והנה במה יקרא צדיק כיון שיש בידו חטא רק דנידון אחר רובו וההיפך ברשע והנה כל יקרא הכל ורוב יקרא לכל כמו תשובות להרמב"ן דהיינו מיוחסות להרמב"ן וכן רובו ככולו הרוב מתיחס לכל והיינו הכל ראוי להיות כאשר לכל דהיינו כמו שהוא הרוב לכך מקרה אחד.
פסוק ח
בכל עת יהי' בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר נ"ל כי בלי חטא יקרא לבן כמו שנאמר אם יהיו חטאותיכם כשנים כשלג ילבינו והנה שורש הישראלי הוא הקשר והדיבוק אשר בינינו ובינו ית"ש כאמור ואתם הדבקים וכו' והקשר והדיבוק הוא המקיף החופף על איש הישראלי והוא גדול מאה"פ כנודע וידוע דאין ללבוש שני מלבושים יחד לעשות פועל דמיוני מקיף לכל מלבוש ומלבוש והנה במלבוש אשר הוא ממרה עיני כבודו ועובר על לאו דבחקותיהם לא תלכו או שעטנז, הקדושה בורח ממנו ונפסק הקשר והדיבוק ומה צדקה יש לו והיינו בכל עת יהיו בגדיך לבנים היינו ברורים בלי חטא כי כשלג ילבינו ומפרש מה הוא ושמן על ראשך אל יחסר ר"ל המעלה של שמן שאינו מתערב כדאיתא במדרש לכך נמשלו ישראל לשמן אל יחסר ממך המעלה הזאת והבן.
פרק י
פסוק ד
אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח ויפורש אמרם סוטה ד' ה' ת"ח צריך שיהא בו שמיני שבשמינית כי לכאורה אין גאות גדול מזה לבטל גזירות הקב"ה כאמרם הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה אך לזה מותר ומחויב ההתנשאות והוא ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה' וכמו שאמרו כל אחד מחויב לומר בשבילי נברא העולם וכמו שמצינו ברשב"י שביטל הגזירה ואמר די לעולם אני ובני או אני לבד והנה ביטול הדינים הוא ע"י שמעלה ומכניס עצמו לאלופו של עולם ומצרף א' לדין ונעשה מן דין אדני והנה דין גימ' ס"ד וצריך שיהא שמיני שבשמינית בס"ד כי ס"ד, ח' פעמים ח' שמעתי מר' משה ליב וש"י. [ועיין ישמח משה שופטים ד"ה לבלתי רום וכו'].
א"י אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח כבר פירשתי עפ"י צדיק מושל ביראת אלקים [ישמח משה שופטים ד"ה לבלתי רום לבבו] וכעת נ"ל לפרש באופן אחר דקשה דהוי לי' לומר אם מושל אתה ועוד מי פתי יסור הנה לחשוב א"ע לצדיק והלא הסמ"ק מנה זה לל"ת שלא יהי' צדיק בעיניו כמו שנאמר אל תאמר בצדקתי הביאני כו' ע"כ נראה דה"פ אם רוח המושל תעלה עליך שאתה מתמנה מושל על קצת ישראל אפילו רק מלכות הזלה דהיינו רק רוח המושל כמו ריח הג"ע דריח הוא מגזירת רוח שאין בו ממש רק רוחניות וגם עליך שאינך כדאי לזה כמו על הברכה אעפ"כ ריש גרגותנא מן שמי' מוקמית לי' ויפתח בדורו וכו' ויש לך כח זה מקומך אל תנח.
פרק יא
פסוק ב
תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע אם יהי' רעה על הארץ נ"ל כי איתא במ"א באו"ח ריש סי' תצ"ד בשם הע"מ דביום נ"א לספירה נתנה התורה וא"כ הוא ביום שני של שבועות וכתב דהוא רומז לי"ט שני של גליות עיי"ש והנה לפי מה דכתב שם המ"א דקיי"ל כר' יוסי א"כ יו"ט הראשון בז' בסיון והוא יום חמשים לספירה וא"כ הי' אז שניהם חסרים וכדתני' ר' שמעי' במסכת ר"ה (דף וא"ו ע"ב] וא"כ כי הוסיף משה יום אחד כמ"ש במ"א שם והי' בנ"א לרמז כנ"ל הרי משך זמן מ"ת ח' ימים ובאמת נ"ל דאו"א דא"ח דיום הראשון שהוא יום השביעי לר' יוסי הוא לקבולי עשרת הדברות ויום השמיני שאר תורה כמו שהוא לר"י הגלילי דיום הז' לקבולי שאר תורה והששי לעשרת הדברות עיין במס' יומא דף ד' ע"ב ונ"ל דאף לר' יוסי א"ש יום מתן תורה למה שקבעו כאחרים לענין חמשים לספירה ומיושב קושית המ"א ודוק היטב, ונראה לפ"ז דלשניהם הוי הרמז הנ"ל רק דר' יוסי הגלילי כאחרים שם במס' ר"ה ור"י כר' שמעי' כנ"ל וא"כ לפי"ז לר"י הוי שמונה ויתכן מאוד כמ"ש דבל"ז קשה על הע"מ דשביק העיקר ונקט התפל דביום הראשון לא הי' מ"ת כלל ולמ"ש א"ש וא"כ הי' משך התורה ח' ימים ונראה דביום השמיני קבל כל שאר תורה רק שהי' לומד ומשכח עד שניתנה לו בסוף ארבעים במתנה כמו שאמרו רז"ל להדי' כן במקום אחר בגמ' ועפ"ז מיושב דברי הע"מ דבל"ז קשה הא לשאר תורה הי' ארבעים יום והבן היוצא מזה דמשך מ"ת שמונה ובתורה נזכר רק שבעה משום דהשמיני לרמז ליו"ט שני ש"ג והגלות העתיד לא הודיע לישראל כמו דאיתא במס' ברכות שאמר משה די' לצרה בשעתה ע"כ לא נכתב בתורה כנ"ל ונקדים עוד מ"ש בספר שמ"י בתהלים סי' פ"א שם [מובא בישמח משה פ' אמור על המסורה אות ד' אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ותו"ד ע"פ דברי ר"ס גאון בהטעמים לתק"ש ותרי מינייהו לזכור עקדת יצחק ולזכור מעמד הר סיני ושניהם עולים בקנה אחד דאי משום הר סיני למה של איל דוקא ואי משום עקידה לחוד הא איתא במס' קינים על איל כשהוא מת קולו שבעה עורו לתוף מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות ב' שוקיו ב' חלולים ב' קרנותיו ב' שופרות הרי הי' אפשר לעורר עקידה בשאר קולות אך משום דתרתי בעי והטעם דהא עיקר התעוררות לעקידה להצילנו מיד שטן ומיד עשו ושלא יקטרג כי גם הוא יורש זכותו של יצחק ע"כ צריכים להזכיר זכות התורה כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ואז"ל ביצחק ולא כל יצחק ולזה בעי שופר של איל להזכיר שני הזכותים יחד עיי"ש] והיינו תן חלק לשבעה כקושית השמ"י הנ"ל והתירוץ וגם לשמונה היינו מ"ת צריך להזכיר ולכך שופר דוקא וש"ת הלא לא נכתב בתורה רק ויקרא אל משה ביום השביעי אבל שמיני לא חשיב והיא בכלל דארבעים לזה אמר כי לא תדע מה רעה יהי' דהיינו הגלות וגם בימי שלמה עדיין לא נודע והבן (לכך) אין מפורש והבן.